מדוע אסור להעלות לברכת כהנים עם נעלים?

שלום וברכה

בכדי להעיר על הטעמים הנכונים שבגינם ציוו חז"ל שלא לעלות לדוכן עם נעליים הנני מעתיק בזה דברי מרן רבי עובדיה יוסף שליט"א בספרו שו"ת יחווה דעת חלק ב סימן יג שאלה: כהנים שנמנעים לעלות לדוכן לברך ברכת כהנים, מפני שקשה עליהם לחלוץ מנעליהם אשר ברגליהם לפני עלייתם לדוכן, האם יכולים להורות להם שיוכלו לשאת כפיהם במנעליהם אשר ברגליהם באופן שיעמדו על גבי קרקע למטה מן ההיכל תשובה: במסכת סוטה (דף מ ע"א) שנינו בברייתא, אין הכהנים רשאים לעלות לדוכן בסנדליהם, וזו אחת מן התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי.

ובגמרא שם, נאמרו שני טעמים לדבר, הטעם האחד מפני כבוד הצבור. (פירש רש"י, שעל ידי נשיאת כפיו בגדיו העשויים למדתו מתרוממים כלפי מעלה ונראים סנדליו לצבור, והם אינם ראויים להיראות מפני טיט שעליהם). והטעם השני, משום שמא תפסק לו רצועה בסנדלו ויחזור לקושרה, בעוד שאחיו הכהנים נושאים כפיהם, ויבואו להוציא עליו לעז שבן גרושה ובן חלוצה הוא ונתחלל לכהונה, ולפיכך אינו נושא כפיו. דין זה נפסק להלכה ברמב"ם (פרק י` מהלכות תפלה הלכה ו), ובטור ושלחן ערוך או"ח (סימן קכח סעיף ה).

ולכאורה יש מקום לומר שאם אינו עולה לדוכן אלא נושא כפיו כשהוא עומד בקרקע, רשאי לברך ברכת כהנים בנעליו אשר ברגליו, שכל שאינו עולה למעלה לדוכן, אין בזה משום כבוד צבור, וגם אין דרכו לחשוש לפסיקת רצועה שבסנדלו, שאין הצבור משגיחים כל כך בסנדלו כשהוא עומד למטה. וכן כתב הגאון רבי יהושע פרחיה הכהן בשו"ת ויקרא יהושע (הלכות נשיאת כפים סימן א), שנראה לומר שדוקא באופן שעולה לדוכן צריך לחלוץ נעליו, אבל כשאינו עולה לדוכן אלא נושא כפיו בקרקע, אינו צריך לחלוץ נעליו, שהטעם של כבוד הצבור לא שייך אלא כשעולה לדוכן והצבור רואים את סנדליו ומנעליו, ויש בזה גנאי, אבל כשאינו עולה לדוכן אין בזה גנאי לצבור.

וגם הטעם שמא תיפסק רצועה בסנדלו שייך דוקא בעלייתו לדוכן, אבל כשאין שם עליה לדוכן אין לחוש. ולכאורה יש מקום לפקפק על זה, שהרי מבואר בבית יוסף (סימן קכח) שגם במנעלים שאין בהם רצועות אסור לעלות לדוכן, דלא פלוג רבנן. וכן כתבו האחרונים שם. וכן כתב בשו"ת זרע אמת (חלק אורח חיים סימן יד). ואם כן גם כשאינו עולה לדוכן נאמר שיש לאסור משום דלא פלוג רבנן.

ויש ליישב, שהואיל ולשון התקנה של רבן יוחנן בן זכאי, שאין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהם לדוכן, כל מנעל וסנדל נכלל בלשון התקנה, ולא חילקו חכמים בין מנעל שיש בו רצועות למנעל שאין בו רצועות, אבל כשאינו עולה לדוכן, אלא נושא כפיו בקרקע, אינו נכלל בלשון התקנה, ושפיר יש מקום לחלק בזה. וכן פסק הגאון רבי יצחק פלאג`י בספר יפה ללב (סימן קכח ס"ק כט), ששליח צבור כהן שנושא כפיו, כיון שנושא כפיו במקומו לפני התיבה, ואינו עולה לדוכן, כמו שכתב בתשובת הרדב"ז חלק א` (סימן רלז), אינו צריך לחלוץ מנעליו, שלשון חז"ל בסוטה (דף מ ע"א) שאין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהם לדוכן, וכן כתבו הפוסקים בלשון הנ"ל, ומשמע שאזהרה זו אינה אלא דוקא כשעולים לדוכן. ע"כ.

והגאון רבי אליהו חזן אב"ד דאלכסנדריא של מצרים, בשו"ת תעלומות לב חלק ג` (בקונטרס הליקוטים סימן טו) כתב, ראיתי כהנים שנוהגים לישא כפיהם במנעליהם כשהם עומדים על הקרקע למטה מן ההיכל, וסמכו על דברי הגאון רבי יהושע פרחיה הכהן בשו"ת ויקרא יהושע (הנ"ל), שמיקל בזה אף לכתחילה. והגם שאין דבריו ברורים בעיני, מכל מקום הנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו. ע"כ. וכן העלה להקל הרב הגאון רבי יעקב משה טולידאנו בשו"ת ים הגדול (סימן ו). ולכן נראה שהרוצה לסמוך על האחרונים המקילים כדי שלא יתבטל לגמרי ממצות נשיאות כפים לברך את ישראל, שהיא מצוה רבה וחשובה מאד, בודאי שאין מזניחים אותו. אבל המהדרים במצות גבורי כח עושי דברו, חולצים מנעליהם כתקנת חז"ל, ועולים לדוכן. וכזה ראה וקדש. עד כאן לשונו.