טבעת נישואין, איזו?<>

שלום

מנהג ישראל תורה לקדש אשה בנתינת טבעת דוקא, וכבר נקבעה הטבעת בנוסח הקבוע לקדושין לאמר: "הרי את מקודשת לי `בטבעת זו` כדת משה וישראל", והוא נכס צאן ברזל ביסוד כל בית נאמן בישראל. אולם בצורת הטבעת נחלקו הדעות והמנהגים, ישנם הבדלים שהם משמעותיים רק על פי הקבלה, כמו, סוג המתכת, ויש הבדלים שהם משמעותיים גם על פי ההלכה, כמו חריטות למיניהם, וברשותך אפרט את מכלול המנהגים, כך שתביני כי כל רב עונה לפי מה שנהוג בקהילתו, וכל אחד מוצא את המקום בהלכה האותנטית.

המקור הראשון בו הוזכרה הטבעת כאמצעי לקדושין הוא בתיקוני הזוהר שהביאו כמה פעמים המנהג לקדש בטבעת, בריש תיקון ה` (דף יט א) זה לשונו: "וכד איהי ם סתימא, איהי מ"ם רבתא מ`לםרבה המשרה` (ישעיה ט ו), ואתעבידת עיזקא, ובגינה אתמר לגבי כלה, תהא לי מקודשת בטבעת זו ם" וכו`, כלומר: כשהמוחין סתומין על זה רומזת הם` הגדולה שבפסוק: `לםרבה המשרה` שנמסר במסורה לכותבה ם סתומה, ונעשה שם כעין טבעת מרובעת, ובשביל כך אומר החתן אל הכלה תהא לי מקודשת בטבעת זו שצורתה ם וכו` [תרגום: מספר מתוק מדבש].

וכן הוא בתיקון י` (דף כה ב) וזה לשונו: "ובגין דטבעת איהי י` כגוונא דא ם, בה אתקדשת כלה, וצריך לאעלא לה באצבעא דילה דאיהי דיוקנא דאות ו`, כלומר: מכיון שהטבעת היא סוד אות יוד בצורת ם בה מתקדשת הכלה, וצריך החתן להלביש את הטבעת על אצבע הכלה שצורתה כאות ו`. הטבעת עגול מבפנים ומרובע מבחוץ: ומלשון התיקוני הזוהר הללו מבואר לכאורה כי צורת טבעת הקדושין הרומזת על ם סתומה הוא אכן מרובעת כצורת ם סתומה [להעיר כי פירוש המילה "טבעת" בלשון הקודש אינה בהכרח דוקא העשוי בעיגול, הרי במעשה המשכן היו טבעות עגולות בכלי המשכן, ואילו בקרשי המשכן היו הטבעות המחברות את הקרשים מלמעלה מרובעות ולא עגולות].

ומחמת זה כתב הגה"ק מהרי"א מקאמרנא בזוהר חי (בהקדמתו לחלק א דף ד א) כי יש לקדש בטבעת שהוא בצורת ם סתומה, וזה לשונו: "כך יש לתקן טבעת כתקנת מורי ורבי [ה"ה הגה"ק מוה"ר צבי הערש מזידיטשוב בעל עטרת צבי זצ"ל] מרובע מבחוץ ועגול מבפנים וכו` והוא לסימן טוב ולמזל טוב שלא יהיו שני הפכים חלילה, אלא יולידו זה מזה וזו מזו בהתחברות ויחוד כשר וקדוש בקדושה ובטהרה". עוד כתב שם בזוהר חי (בדף כ עמוד ד) וזה לשונו: "קבלתי ממורי דודי צבי הקדוש שהטבעת קדושין צריך שיהיה עגול מבפנים ומרובע מבחוץ בריבוע גמור כעין שני דלתין וכו`, והעושה טבעת קדושין כזה מממון בעלה דוקא יהיה מובטח שלא תהיה אשתו עקרה כל ימיה" וכו`. עיין שם. רוב צדיקים נהגו ליטול טבעת עגולה:

אולם רוב רובם של מאורי הדורות ואפילו גדולי המקובלים וענקי החסידות אשר הנהגותיהם על הרוב על פי הקבלה לא הנהיגו כן לעשות טבעת הקדושין בריבוע כמו ם סתומה, ונהגו כמנהג הפשוט בקהילות ישראל לקדש בטבעת רגילה העגולה בין מבפנים ובין מבחוץ, וכן מבורר אצל חכמי ירושלים הספרדים המקובלים מתלמידי הגה"ק רבי שלום שרעבי זצ"ל שהמנהג לקדש בטבעת עגולה ולא מרובעת, וטעמם כי מדברי האר"י ז"ל בסוד הרצועה של תפילין הנכרכת סביב אצבע האמה מבואר כי הטבעת של הקידושין היא עגולה.

טעמי המנהגים לקדש בטבעת של זהב או של כסף: ברוב קהילות ישראל נתפשט עם מנהג הטבעת גם הקפדה נוספת שתהיה הטבעת דוקא מזהב, וכדברי המרדכי (פ"ק דקדושין סימן תפח) שהובאו לעיל: "נהגו העם לקדש בטבעת של זהב בלא אבן יקרה", וכלשון הנשיא רבינו יהודה בן רבי ברזילי הברצלוני זצ"ל בספר השטרות (בשטר השישי - שטר אירוסין): "נהיגי עלמא לקדש בטבעת של זהב", וכן הוא בשם רבינו שמשון ב"ר אברהם בהגהות מיימוניות בתשובת (בתשובות השייכות להל` אישות סימן יט): "ואע"ג דסתם העולם נהגו לקדש בשל זהב" וכו`. וכן בכנסת הגדולה (סימן לא אות ב) כתב "מנהגינו שאנו נוהגים עכשיו לקדש בטבעת של זהב".

ובשלחן העזר (סימן ח סעיף א ס"ק כב) כתב: "כן נוהגין בכל המדינות ובכל תפוצות ישראל לקדש בטבעת של זהב". והמליץ על המנהג בכלילת חתנים (פרק ט אות ז) בלשון הכתוב במעשה המשכן (שמות כו כט): `טבעותיהם תעשה זהב`. כן יש קבלה מנכדי היהודי הקדוש מפארשיסחא זצ"ל שצריך לקדש בטבעת של זהב [מובא באוצר הפוסקים כרך י` עמוד תשסב], ובנישואי הרה"ק רבי משה מלעלוב זצ"ל לבת היהודי הקדוש, רצה אבי החתן רבי דוד מלעלוב שיקדש בטבעת של כסף אך למעשה נתרצה אחר כך לדעת מחותנו היהודי הק` אבי הכלה לקדש בטבעת של זהב, [מובא בספר הנישואין כהלכתם פרק ז הערה 14]. טעמים למנהג לקדש בטבעת של זהב: רבותינו האחרונים ביארו בכמה אופנים הטעם שהקפידו לקדש בטבעת של זהב דייקא על פי דרכם בדרכי הפרד"ס.

הגאון רבי שלום בוזאגלו זצ"ל בספרו כסא מלך לתקוני הזוהר (תיקונא חמישאה) ביאר וזה לשונו: "ולכן הזכר מקדש אותה בטבעת של זהב העליונה, רומז לבינה ורומז ליו"ד מן הקוטרא שבתוך הבינה", [שלחן העזר סימן ח סעיף ב ס"ק א]. שלא יהיו בנות ישראל כהפקר: הגאון רבי יצחק פלאג`י זצ"ל בספרו יפה ללב (סימן לא אות א) כתב טעם על פי נגלה על מה שמקדשין דוקא בשל זהב כי מכיון שהוא המתכת החשוב ביותר יש לקדש בזה כדי שלא תהיינה בנות ישראל כהפקר. רמז להנהגה בצניעות: הגאון רבי רחמים נסים יצחק פאלאג`י זצ"ל בן הגאון מהר"ח פלאג`י בספרו נפש היפה (מערכת ל) נתן טעם משום שזהב הוא מתכת שהשמעת קולו הוא הנמוך ביותר מקולות שאר המתכות, לכן מקדשין דוקא בטבעת "זהב", וזהו רמז כי לאשה טובה השתיקה מאד מאד ולא נאה ולא יאה להיות קולה ברמה נשמע. ולכן מקדשה בזהב שקולו נמוך ולא נשמע קול בבואה אל הקודש דוגמת הזהב.

לרמז שיהיה בנין ביתם קיים לעד: בספר חזון ישעיה (עמוד שכד) נתן טעם לקדש בטבעת של זהב על פי מה שכתב בספר שער השמים (מאמר ב שער ב) שהזהב אינו מעלה חלודה אף באורך זמן גדול ואינו בלה בעפר, כי חוזק דיבוק חלקיו גורם שלא יקבל שינוי והתפעלות, ומפני זה אינו ממהר להיות מותך באש וכו` עד כאן תוכן דבריו. הרי שזהב מורה על חוזק ונצחיות של חלקים מתאחדים, ולכן נהגו לקדש בטבעת של זהב לסימן טוב שהזיווג יעלה יפה ויהיה בנין עדי עד. זה הנותן בריא: וראה מה שכתב אחיו של המהר"ל בספר אגרת הטיול (בחלק הרמז אות ז), נוטריקון זה"ב ז`ה ה`נותן ב`ריא, כס"ף כ`שיש ס`כנת פ`חד, נחש"ת נ`תינת ח`ולה ש`אמר ת`נו עיי"ש, ואם כן אולי לא מסמנא מילתא כל כך לקדש בכסף ונחשת, ורק בזהב שז`ה ה`נותן ב`ריא. מקום שנהגו לקדש בטבעת של כסף: הגאון רבי יצחק צבי לעבאוויטש אב"ד טשעפ זצ"ל בספרו שולחן העזר (סימן ח סעיף ב ס"ק א) הביא, כי מנהג ירושלים עיה"ק תובב"א לקדש בטבעת של כסף.

והגאון רבי יוסף חיים זצ"ל בספרו בן איש חי (שנה ראשונה פרשת שופטים אות ח) כמו כן כתב "מצוה מן המובחר לקדש בטבעת של כסף". ומוסיף שהמנהג לחקוק על הטבעת אות ה` והוא מנהג יפה, ומכל מקום כותב הבן איש חי כי בעירו עדיין רבים המקדשים שלא בטבעת כלל אלא בכסף וזהב, עיין שם.

והגאון רבי ליב וינקלר זצ"ל בספרו לבושי מרדכי (הנדפס במישקאלץ שנת תרצ"ז סימן רעד) מספר, ששמע בשם מרן הגאון מהר"ם באנעט זצ"ל בעל פרשת מרדכי, כי בעת נשואי בנו הגאון מו"ה ישעיה זצ"ל עם בתו של הגאון בעל שמן רוקח זצ"ל, דקדק שיהיה טבעת הקדושין של כסף דוקא, ומוסיף [בעל פרשת מרדכי] כי בודאי הודיעו לכלה שמקדשין אותה בכסף כדי שלא יהיה חשש קידושי טעות מחמת מנהג העולם שמקדשין תמיד בטבעת של זהב.

וכתב דיש לומר טעמו של הגאון שהידר אחר הכסף כי כן נכתב הדרשה של קידושי כסף בתורה בגזירה שוה דקיחה קיחה משדה עפרון (קדושין ב ב), ושם שקל אברהם לעפרון שקלי כסף (בראשית כג טז) ולא של זהב, וגם בלשון חז"ל אמרו תמיד קידושי `כסף`, ולבד מזה בודאי היו לו עוד כונות רוממות. עד כאן תוכן דברי בעל פרשת מרדכי. גם המקדשים בטבעת של כסף יש להם על מי לסמוך על פי הקבלה, וכמו שהאריך המקובל האלקי רבי יצחק אייזיק חבר זצ"ל בספרו בית עולמים (דף קלב א ד"ה ועוד): "והוא סוד טבעת קדושין שנותן אבא לאימא והוא טבעת של כסף מעלמין דכיסופין" וכו`.

לעורר חסדים ורחמים: ובספר מנהגי קאמרנא (אות קכב) כתוב כי האדמורי"ם לבית קאמרנא הנהיגו לקדש בשל כסף דוקא, וטעם הדבר כי כסף מרמז על חסדים כידוע. וכן כתב הגאון שמעון חיררי שליט"א בספרו שו"ת שער שמעון אחד (ח"ה חלק יו"ד סימן יח) שיש לקדש בטבעת כסף, כי כסף מורה על חסד ורחמים מה שאין כן זהב מורה על דינים וכן אותיות זהב פוחתות והולכות מז` לה` ומה` לב`, מה שאין כן כסף אותיותיה עולים ממטה למעלה והוא סימן טוב שיהיה הזוג תמיד עולה ומצליח מעלה מעלה. כיוצא בזה הטעים הגאון רבי יצחק ליפיעץ זצ"ל בספרו ספר מטעמים (ערך חתן אות מז) טעם לנוהגים לקדש בטבעת של כסף, כי כסף מורה על רחמים וחסדים וזהב מורה על דינים, וחתן דומה למלך ומוחלין לו כל עונותיו צריך רחמים גדולים.

וכן כתב הגאון רבי אהרן מענדל הכהן זצ"ל בספרו כלילת חתנים "משום דכסף רומז לרחמים וחסדים, ויש בו גם כן סימן טוב". וכך כתב בספר חוקי הנשים (פרק מה) שנהגו לקדש בטבעת של כסף לסימן טוב ולמזל טוב כי הכסף רומז לרחמים וחסדים. הגאון רבי יחיאל מעכיל עפשטיין זצ"ל בספרו ערוך השולחן כתב: במדינתינו המנהג פשוט לקדש בטבעת של כסף או של זהב (סימן כז סעיף ב). זהב לבן: יש המציעים כיום לקדש בזהב לבן, שאפשר לומר שהוא כולל גם את העניינים החיובים של זהב, וכמו כן יש לו צבע כצבע הכסף המורה על רחמים וחסדים.

מנהג העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן המקור למנהג העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן, מובא בתוספות (קדושין ט א ד"ה והילכתא) דעת רבינו תם: "דדוקא שיראי [המקדש בבגדי משי] הוא [שנפסק להלכה שם בגמרא] דלא צריכי שומא [שתדע האשה שווים האמיתי בשעת הקדושין] לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך, אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט, ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים, צריכי שומא [שתדע האשה שווים האמיתי בשעת הקדושין] משום דלא סמכה דעתה, ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן".

טעמים ורמזים שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן אף על פי שהמנהג שלא לקדש בטבעת שקבועה בה אבן טובה נטוע עמוק עמוק בסוגית הש"ס במסכת קדושין בענין "שיראי צריכי שומא", ובמה שחידש רבינו תם שם, מכל מקום חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה ולא נמנעו רבותינו לדרוש עוד טעמים נכבדים בדרך רמז ודרוש בטעם המנהג שלא לקדש בטבעת שקבועה בה אבן טובה.

הגאון רבי שמואל הלוי זצ"ל בספרו נחלת שבעה (סימן יב אות יב) מביא רמז מספר יסוד התשובה, דמשום הכי מקדשין לכתחילה בטבעת שאין בה אבן משום דכתיב (דברים פרק כב טז): "א`ת ב`תי נ`תתי לאי"ש הזה" נוטריקון: "אבן לא יש". [וכן הוא באגרת הטיול (קונטרס המילואים)]. טבעת זו - כדת משה וישראל והוסיף הגאון רבי גרשון שטערן זצ"ל בספרו ילקוט הגרשוני (ח"א ערך טבעת קדושין): "יש לומר שמשתבח האב שנתן בתו לתלמיד חכם ולא הקפיד להשיא בתו לעשיר שיתן לה אבנים טובות ומרגליות, וזה שאמר: `א`ת ב`תי נ`תתי לאי"ש` – אבן לא יש" וכו`.

עוד הוסיף לפרש: "הכונה בנוסח: `הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל`, כלומר הריני מקדשך בטבעת זו שאין בה אבן, להורות שלא תתנו לבך לתור אחרי תכשיטין וקישוטין להתקשט באבנים טובות וחרוזי מרגליות, כי אם תתנהג כדת משה וישראל לשום עיני השגחתך על גידול בנים לתורה שזהו תכלית הנשואין להוליד בנים עובדי ה`, ולא למען הוסיף חיל ולהרבות כבוד ביתך בעולם הזה".

והסירותי את לב האבן בספר תל תלפיות (חלק ד סימן צד) ביאר: "נראה לי על פי דרך המוסר, דהנה עיקר תכלית הנשואין הוא כדי שיעבוד את ה` בקדושה ובטהרה ובכל לבבו, וכתיב (יחזקאל לו כו): `והסירותי את לב האבן מבשרכם` וכו`, הרי דענין הסרת האבן מורה על תשובה ודביקות בה` יתברך בלב שלם, ולכן מקדשין בטבעת שאין בה אבן". וגללו את האבן - דינים קשים הגאון רבי יוסף מרדכי הכהן מסיגעט זצ"ל [בן בנו של בעל קונטרס הספיקות] בספרו דברי צדיקים (חלק ב אות ט - ו) הביא טעם בשם מפרשים על פי מה שמבואר בזוהר הק` (ח"א קמו ב):

 "`וגללו את האבן מעל פי הבאר`, מעבירין מינה תקיפו דדינא קשיא". כי אבן הוא בחינת דין, ולכן נכון שלא לקדש בטבעת שיש בו אבן כדי שלא לעורר דינים. עוד טעם נתן בשם קהלת יעקב כי "אבן" ראשי תיבות ב`ת א`ל נ`כר והמכוון לקליפת אבן שהיא אופל וצלמות לילית הרשעה שפחה בישא, וזה כונת הפסוק (יחזקאל לו כו): `והסירותי את לב האבן מבשרכם`.

על כן אין לקדש בטבעת שיש בה אבן. ויש שנתנו טעם על פי מה שנתבאר לעיל בטעמי הקדושין בטבעת על שם שאין לה ראש וסוף, כן יש לומר כי אילו היה אבן יקרה קבועה בטבעת הרי מקום קביעת האבן היא ראש הטבעת ונמצא כונת הטבעת נעלמה, ולכן נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן יקרה.

המנהג שלא יהיו בטבעת חרוטי אותיות או ציורים מהמנהג שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן נשתרבב עוד מנהג שנהגו בקהילות החרדים לדבר ה` לקדש בטבעת חלקה כמות שהיא ללא שום ציורים וחריטות על הטבעת, וכפי שביאר הגאון רבי משה נחמיה אב"ד חאסלאוויטש זצ"ל בספרו נתיבות השלום (נתיב יד סעיף ו): "באמת ראוי לכל ירא שמים שכל מי שיש בידו למחות שיעשו הקדושין באופן המועיל לכל הדעות ולא יהיה בהם שום חשש ולהזהר בכל הפרטים וכו`, שלא יהיה שום אבן או חותם בטבעת". וכן כתב הגאון רבי יצחק צבי לעבאוויטש אב"ד טשעפ זצ"ל בספרו שולחן העזר (חלק ב דף מ) שיש לחוש בטבעת שיש בה חריטות שמא תהיה דעת המתקדשת על ערך החריטה ולפעמים תטעה בערכו האמיתי ויהיה חשש קידושי טעות.

וכן הביא הגאון רבי זעקל הלוי באמבערגער זצ"ל אב"ד קיזזינגען בספרו זכר שמחה (סימן קעח) שזקנו הגאון רבי יצחק דוב הלוי באמבערגער זצ"ל אבד"ק ווירצבורג, היה מקפיד על כך שלא לחקוק אותיות בטבעת הקדושין, והיה מבאר טעמו ונימוקו באופן אחר כי יש לחוש שמא תהיה דעת המתקדשת להתקדש בערך החריטה ולפעמים לא תהיה החריטה עצמה שוה פרוטה, עוד היה אומר על פי מה שפסקו האחרונים בשופר שחקוק עליו השם הקדוש שפסול לתקוע בו דהוי כמו שניטל אותו מקום, כמו כן כאן אילו נראה מקום חקיקת האותיות בטבעת כמאן דליתא, הרי אין לחלק הנשאר מן הטבעת צורת טבעת שלימה, והמקדש הרי אמר בלשון הקדושין שתתקדש ב"טבעת".

ומטעם זה נהגו היראים שלא לחרוט אותיות על הטבעת כמו שמות החתן והכלה וכדומה, כדי שלא יהיה שום פקפוקים על הקדושין. על גודל ענין הזהירות בחקיקה על הטבעת, מצאנו חומרא נוספת שנהגו חכמי ק"ק בריסק ותלמידיהם וכן יתר בני תורה הנוהגים אף להחמיר להסיר את חותם אחוז הזהב החקוק על פי רוב מאחורי הטבעת, וטעמם עמם כי לפעמים אין אחוז הזהב נרשם שם בדיוק גמור, ויש לחוש לקידושי טעות, וכן החמיר גם הרה"ק מהריי"ץ מלובאוויטש זצ"ל (מנהגי חב"ד עמוד עו).

והעיר הרב יצחק מאיר הלוי זצ"ל בספר אגרא דבי הילולי (בלקט "הוד החופה" אות טו) וזה לשונו: "ונכון גם להודיע לכלה קודם הקדושין, זהב הטבעת מאיזה מין הוא, ובאיזה שם הוא מכונה כדי שתדע במה היא מתקדשת" שבזה מסולקין כל הפקפוקים והחששות של קידושי טעות. וכיום מצויין בשוק כמה מיני זהב ויש מהן בצבע לבן, [יש קהילות המהדרין אחרי זהב לבן לטבעת הקדושין כדי לצאת שני הדעות שנתבארו בפרק הקודם אם ליקח זהב המורה על ענינים נעלים או של כסף שהוא לבן המורה על רחמים, וזהב לבן נראה כפשרה בין המנהגים]. מקום שנהגו לצור צורת אות על הטבעת אך הבן איש חי בספרו (פרשת שופטים אות ח) כתב: "הטבעת היא מצוה מן המובחר. ומנהגינו לחקוק על הטבעת צורת ה, והוא מנהג יפה".

כמו כן יש לעמוד על כך שיש הנוהגים לחקוק אותיות בטבעת הקדושין מדיונו של הגאון רבינו יוסף אירגאס זצ"ל בספרו דברי יוסף (סימן מא) שדן אם מותר להיכנס בבית הכסא בדברים שכתובים עליהם תיבות בכתב אשורית, והביא ראיה להיתר ממה שהמנהג הפשוט אצל הנשים להיכנס בטבעת הקדושין שעל אצבעותיהן וחרותים על הטבעת שמות האיש והאשה בכתב אשורית, ולא נשמע ולא נראה מרבותינו שיזהירו על כך, ולא מחו בזה ואין פוצה פה ומצפצף. ומשמע שהיה מנהג פשוט במקומו לחרות על טבעת הקדושין שמות החתן והכלה.

חדש אסור מן התורה מאוחר יותר כשהחלו המתחדשים למיניהם לחרוט שמות החתן והכלה על טבעת הקדושין הזהירו רבותינו שלא ללכת בדרכם, וכלשונו של הגאון רבי יהודה גרינפעלד זצ"ל בשו"ת קול יהודה (סימן כב ונדפס בשו"ת מהרש"ג חלק ג): "אשר כתב אם רשאין לחקוק על טבעת קדושין שם החתן או הכלה לדעתי על פי דין אין שום חשש ובכל זאת אין נכון לעשות חדשות במנהגי ישראל שמתוך כך יבוא לפרוץ גדר, וכבר העיר הגאון החתם סופר זצ"ל (בשו"ת או"ח סימן כח) "החדש אסור מן התורה בכל מקום".

בהצלחה וחורף בריא - מנשה ישראל