החרדים ויום הזכרון, איך גדולי ישראל התייחסו לחללי צה"ל?

מעלת החללים שנפלו במלחמות ישראל על הגנת העם והארץ

התמונות של בחורי החמד שנקטפו בדמי חייהם, עם החיוך הכובש ושמחת החיים שנגדעו באיבם, גורם לי באופן אישי מידי שנה לדמוע ללא הרף, אבל האמונה שיש לי בדברי חז"ל שכעת הם נמצאים במקום גבוה בגן עדן דווקא נותנת נחמה ושמחה על גורלם הטוב.

מה מעלת אותם חללים שנפלו במלחמות ישראל על הגנת העם והארץ? מה נעשה איתם בעולמות העליונים? הבה ונתבונן במה שמובא בגמרא ופוסקים על כך:

הגמרא במסכת בבא בתרא (דף י' עמוד ב') מביאה "הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם", ורש"י מפרש שם "הרוגי לוד הם אחים, פפוס ולוליינוס, במעשה שהיה שביתו של המלך נמצאה הרוגה וחשדו שישראל הרגוה, וגזרו גזרה על כל שונאי ישראל להשמיד להרוג ולאבד ועמדו אלו ופדו בנפשם את ישראל באמרם אנו הרגנוה, והמלך הרג את אלה לבדם".

לפני שנמשיך הבה נתבונן איך קראו לאותם אנשים? ראובן? שמעון? קראו להם "פפוס ולוליינוס" אלו לא שמות יהודים, כלומר שמסתבר מאד שהיו מחוג המתייוונים ולא כל כך צדיקים ובכל זאת אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. ועוד יש להוכיח שהם לא היו נראים יהודים כי אם היו נראים יהודים והודו שהם הרגו את הבת של המלך כיצד זה הציל את עם ישראל, הרי כידוע שברגע שיהודי אחד עשה טעות כל הקהילה היהודית משלמת על כך ביוקר? אם כן כיצד זה הציל את המצב? אלא מסתבר שלא היו נראים ומתלבשים כיהודים ובכל זאת אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

דעתם הברורה של גדולי ישראל

ומרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל כתב בספרו (מאור ישראל דרושים עמ' רפה) "אין ספק שדברים אלו כוחם יפה גם לחללי צה"ל הקבורים בארץ ישראל, אשר חרפו נפשם במערכות ישראל על גאולתנו ועל פדות נפשנו, מנשרים קלו מאריות גברו".

וגם מרן הגרי"ג אדלשטיין שליט"א אמר בצורה ברורה, (גליון דרכי החיזוק מספר 39, פרשת בא תשע"ב) "גם חילוניים שאינם שומרי תורה ומצוות, אם הם מוסרים את נפשם על הצלת אחרים מתוך אהבת הבריות, יש להם עולם הבא כמו הרוגי לוד שמסרו את נפשם לטובת בני העיר. ואף על פי שהם עושים זאת מתוך לאומיות, אין זה כמו לאומיות אצל גויים הנובעת רק מגאווה, אלא עושים זאת מתוך אהבת הבריות של יהודים".

ועי' בשו"ת מבשרת ציון (סימן כ"ז) על מעלת הנהרגים על ידי גויים ומביא כמה דוגמאות לדבר:

1. במדרש כונן (אוצר מדרשים עמ' רנה) מובא שרוב הצדיקים נמצאים בגן עדן מסוג מסויים, אבל צדיקים גמורים ואבות העולם ועשרה הרוגי מלכות ובחוני שמד שמסרו נפשם על ייחוד ה' נשמותיהם בישיבה של מעלה.
2. וכן מובא בילקוט שמעוני שעשרה הרוגי מלכות נמצאים במדרגה עליונה.
3. גם רבינו משה קורדבירו (הרמ"ק) בספר אור החמה כותב שהנהרגים על ידי עכו"ם אינם נשפטים על ידי המלאך טהריא"ל אלא עולים לגן עדן ישר.
4. וכן מובא בספר קנאת ה' צבאות כתב שכל ההרוגים שבכל הדורות הם מסוד עשרה הרוגי מלכות.

ובגמרא מסכת סנהדרין (מז.) מבואר מהפסוק "נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמיים בשר חסידיך לחייתו ארץ" שכל הרוגי מלכות נקראים "חסידיך" דהיינו צדיקים גמורים.

ואיתא במדרש על הפסוק "בקרובי אקדש" שהקדוש ברוך הוא בוחר את המיוחדים שבדור לקדש את שמו כמו שכתוב ברש"י פרשת שמיני, ואפשר להסביר על פי מה שכתבנו מדוע הקב"ה בוחר דווקא את אותם הטובים והמובחרים? משום שיודע הקב"ה איזה מדור הוא מתקן לאותן הנשמות ולכן מזכה דווקא את המובחרים.

אמירת הקדיש

ובפוסקים יש נידון גדול האם צריך לומר קדיש על אותם הנפטרים שנהרגו על קידוש ה' או שאין צורך כי בלאו הכי נמצאים במעלה עצומה, והסיק על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (שער הכוונות דף ט"ו עמוד ב') שאין הקדיש דווקא למי שנמצא בגיהנם להעלותו משם, אלא מועיל גם לצדיקים גמורים היושבים בגן עדן ויועיל להם להעלותם מדרגה אחר מדרגה.

וכן כתב רבינו יוסף חיים בספרו בן איש חי (שנה ראשונה פרשת ויחי אות יב) שבקדיש יש שתי תועליות האחת להצילו מדינה של גיהנם והשניה להכניסו לגן עדן.

מעלת החיילים שנלחמו ונפצעו אפילו שלא נהרגו

ומסופר על החוזה מלובלין שלרוב קדושתו לא היו יכולים ליגוע בו אנשים שאינם צדיקים וכשהיו נוגעים בו זה היה שורף לו, ולכן היתה לו בעיה קשה להסתפר, משום שכל ספר שלא חזר בתשובה כראוי ונגע בו לא היה יכול לספר את הרב, ואם כן כל יום של תספורת של הרב היה הופך להיות יום כיפור קטן אצל הספרים.

והנה יום אחד כשהיה הרב צריך להסתפר קראו לכל הספרים וכמובן שכולם הרהרו בתשובה טרם נכנסו אל הקודש אך כשהחלו לספר את הרב לא יכל אף אחד לעשות את התפקיד.

יצא השמש לחפש ספר וראה אדם פשוט שהסתובב בשוק וחיפש פרנסה וקרא לו השמש שיספר את הרב, וראה זה פלא שהרב נהנה בשעה שהנ"ל סיפר אותו ועשה קולות של נחת רוח וכשיצא אותו אדם מהרב שאלו החסידים את אותו אדם מה עושה בימי חייו הוא כמובן אמר להם שהוא אדם פשוט, אך החסידים לא וויתרו והשקו אותו ביי"ש כהוגן ואז פתח את פיו וסיפר להם שפעם היה מסתובב בעיר לחפש פרנסה ושמע צעקות נוראיות והלך לראות מה הסיבה לצעקות וראה יהודי שמכים אותו מכות נמרצות מחשד לגניבה לעיני כל משפחתו על לא עוול בכפו, וצעק להם "תפסיקו אני הגנב" וכמובן תפסו והלקו אותו, ומנהגם היה שמי שגנב נותנים לו 35 מלקות והנה במכה העשירית כשכבר כל גבו היה שטוף דם צעק לה' שיציל אותו ולא ימות כיוון שכוונתו היתה לשם שמיים ואיבד את ההכרה ולאחר כמה זמן התעורר לחיים וכו', ואז הרים את חולצתו והראה להם איך שכל גבו מכוסה צלקות, ואמר החוזה "יש שני מיני קדושות, האחת קדושת התורה שעל ידה אדם מקדש עצמו והשניה היא מסירות נפש והקזת דם להציל נפש מישראל". והוא הדין לענייננו שאותם חיילים שנהרגו ונעקדו על קידוש ה' זכו להקיז דם להציל נפשות רבות מעם ישראל.

הלומי הקרב גם זכו לאותה הקדושה

ונסיים במה שאמר אחד מגדולי ישראל "מעלה גדולה למות על קידוש ה', אך מעלה גדולה יותר לחיות על קידוש ה'", ישנם אנשים שמסרו את נפשם ועלו בסערה השמיימה וישנם אנשים שמסרו את נפשם ואת כל ישותם אבל חיים וקיימים בינינו.

ואוסיף בנימה אישית: כוונתי להלומי הקרב, שאף אם גופם שלם ואף טיפת דם אחת לא הוקזה מגופם, נפשם שותתת דם יום יום ושעה שעה, מתוך מצוקה נוראה שלהם ושל משפחתם. יום שבו אנו מעלים על נס את מסירות הנפש שעלתה בסערה השמימה, אנו חייבים גם להעלות על נס את מסירות הנפש שעדיין נמצאת בינינו.