פרשת מקץ לאור המהר"ל: ברית מילה כמקור לחיים ולשפע

יוסף מתמנה למשנה למלך במצרים ולאחר פתרון חלומו של פרעה הוא מציע לאסוף מזון בשנות השובע כך שיספיק לשנות הרעב. עם זאת מוצאים אנו (בראשית פרק מ"א, נ"ה): "ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם, ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו".  מה פשר המונח "אשר יאמר לכם תעשו"? לכאורה, היה מוטל על יוסף לחלק את המזון לכל דורש.

מבאר רש"י: "לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם למה לא צברתם בר? הלא הכריז לכם ששני הרעב באים. אמרו לו: אספנו הרבה והרקיבה. אמר להם: אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו".

נמצא כי יוסף התנה את חלוקת המזון למצרים בכך שהם יימולו. 

מקשה המהר"ל בספרו גור אריה: "למה אמר להם שימולו? הלא אין מכריחים את הגוי להתגייר"? 

מדוע שגוי יימול ולמה תורם הדבר?

כריתת ערלה אינה רק פעולה טכנית אלא יש בה משום ברית של עם ישראל עם הקב"ה. משום כך נקראת מצווה זאת בשם ברית מילה.

חז"ל אומרים כי אברהם קיים את כל התורה כולה עוד קודם שניתנה, אך לא מל את עצמו עד היותו בן תשעים ותשע שנה כאשר ציווה אותו הקב"ה לעשות כן. הרב יצחק זאב סולובייצ'יק (הרב מבריסק) באר זאת בכך, שמילה חורגת מן הפעולה הפיסית של כריתת הערלה אלא יש בה כריתת ברית ולשם כך צריך - שני צדדים. כל עוד שהקב"ה לא צד - אין זו ברית.

מילה של גוי, שאינה גיור, לעולם אינה ברית, כפי שמבאר המהר"ל בספרו חידושי אגדות על נדרים דף ל"ג עמ' ב' "הברית הגמור הוא לאוהב שהוא יחיד, ולא שייך ברית גמור לשני אוהבים".

על כן, משנה היא במסכת נדרים דף ל"א עמ' ב' כי אם אדם נדר שלא ייהנה מערלים - מותר הוא ליהנות מערלי ישראל ואסור בנימולים שהם עובדי כוכבים. כמו כן, אם נדר אדם שלא ליהנות מאנשים נימולים - אסור לו ליהנות מערלי ישראל ומותר לו ליהנות מנימולים של עובדי כוכבים. מבארת המשנה "שאין הערלה קרויה אלא על שם עובדי כוכבים". כלומר, גוי מהול נקרא ערל ויהודי ערל נקרא נימול, כי המבחן אינו בקליפת הערלה, אלא בברית המהותית עם הקב"ה.

מובן אם כן כי המילה של המצרים לא הייתה גיור אלא הסרת הערלה במובן הטכני. אך אם כן, הקושי מתעצם והולך: איזו משמעות יש לפעולה הזאת אצל גוי? מה השיג יוסף בכך שדרש מן המצרים להימול, הן אצל המצרים הייתה זו רק פעולה טכנית של כריתת ערלה, שאין בה משום גירות או כריתת ברית עם ה', ואם כן מה הואיל בכך?

המילה כמקור השפע

המהר"ל מבאר: "לא היו ראויים המצרים להתפרנס מיוסף הצדיק, כי אם ע"י המילה על אשר שמר הברית ולא בא על הגויה (אשת פוטיפר שניסתה לפתות אותו). והבן עניין זה - כי בזכות המילה היה יוסף למשביר (מפרנס)".

כלומר, יוסף היה "צדיק יסוד עולם" דהיינו אדם ששמר על "שלמות ברית המילה" בכך שנשמר מלהיכשל בעבירה עם אשת פוטיפר. זה היה הבסיס לזכותו להשפיע שפע גשמי ולכלכל את הבריות בפרנסה. יוסף צבר עושר ופרנס את העולם כולו בזכות מעשה זה, כפי שמצינו בגמרא במסכת סוטה דף ל"ו עמ' ב' כי יוסף נקרא "רועה אבן ישראל" (בראשית מ"ט, כ"ד) מכיוון ששמר על הברית.

בהתאם לכך מבאר המהר"ל: "לפיכך לא היו ראויים להתפרנס מיוסף כי אם כאשר נימולו. ודבר זה ידוע למבינים". כלומר, "אי אפשר ליהנות מזכות הצדיק אלא אם יש למקבל קצת דמיון (לכל הפחות חיצוני) אל מידות הצדיק" (הסברו של הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" חלק ב' עמ' 232-233). על כן, לא יכלו המצרים ליהנות מזכות צדקותו של יוסף אלא אם ידמו לו בעניין זה ויימולו.

ברם, בעוד שניתן להבין כי כדי ליהנות מזכותו של יוסף היה עליהם להידמות אליו, יש עדיין להבין לגבי יוסף עצמו מה פשר הקשר בין צדקותו בתחום הברית לבין פרנסה ורווחה כלכלית?

מי שנותן חיים הוא נותן פרנסה

פרנסה ורווחה כלכלית היא תוספת של גשמיות. אבל בה בעת היא גם עשויה להפיח חיים ולהיות כר פורה לשגשוג רוחני. במסכת תענית דף ח' עמ' ב' מצינו כי הקב"ה הדואג לחיי האדם דואג גם לפרנסתו וכי הדברים (חיים ופרנסה) תלויים זה בזה. השאלה היא מה עושה האדם עם הגשמיות שלו. אם הוא מרוסן מבחינת התאוות שלו, הרי שהוא זוכה לחיים ועמם זוכה גם לפרנסה ולשפע. אולם, אם הוא שטוף תאוות הרי שבכך הוא פוגע במעיין נביעת החיים המפכה שלו ופוגע גם בפרנסתו. כך מצינו בגמרא במסכת סוטה דף ד' עמ' ב' "כל הבא על אישה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא". על כן, יוסף שהצליח להתגבר על יצרו ונמנע מלחטוא עם אשת פוטיפר זכה משום כך להיות "יוסף המשביר". ממילא, כאשר רצו המצרים להתפרנס מכוחו של יוסף, היה עליהם לרסן את תאוותיהם ויצריהם ולהתאים עצמם למקור השפע של יוסף.

הקדושה היא מקור רוחניות חיים ושפע פרנסה

הסרת הערלה הייתה נחוצה למצרים כדי להתפרנס, אף בלא ממד הברית האלוקית הטמונה בה, מכיוון שמקור השפע של יוסף נבע מקדושתו בתחום הזה, שכן מי שפוגע במעיין נביעת החיים המפכה בגופו פוגע גם בפרנסתו. הקדושה היא מקור הרוחניות אך היא גם מקור חיים ושפע פרנסה.

ברם, בעוד שהקשר בין חיים לבין פרנסה מובן וברור, מה הקשר בין תאוותיו של אדם ויצריו לבין פרנסה וחיים? למה נחוצה ברית מילה וריסון עצמי כדי לזכות בחיים ובתבואה שלא תרקיב?

ברית היא שורש הקיום הנצחי

המהר"ל משיב על קושי זה ומבאר "יש לדבר זה ענין נפלא, כי כאשר ראה יוסף כי התבואה שלהם הרקיבה ותבואת יוסף לא הרקיבה - אז ידע יוסף כי מחמת שערלים היו, כי המילה הוא הברית  ותרגום אונקלוס למילה 'ברית' הוא 'קיימא'. מי שאין לו הקיום הזה, שאין לו המילה - נרקבה לו התבואה". כלומר, יוסף ציווה על המצרים להימול כשראה שהתבואה שצברו בשנות השובע הרקיבה, שכן ברית נקראת "קיום" בהיותה שורש הקיום הנצחי. לכן מי שרוצה שתבואתו לא תרקיב - צריך להימול.

לכאורה, ברית המילה נקראת "קיום", כיוון שזו הסכמה שורשית ונצחית בין עם ישראל לאלוקיו, שתתקיים לעולם, בכל מצב ובכל זמן. אך במה נוגע הדבר לקיום של תבואה שלא תרקיב? ומה נוגע הדבר לגויים? הסבר לכך ניתן במהלך שיטתי של המהר"ל כדלהלן.

הזמן מכלה כל דבר פיסי

על דבר פיסי נגזרה כליה ואילו דבר רוחני הוא נצחי.

הרוח נצחית אך החלק החומרי של האדם סובל מפגעי הזמן הפועל לעולם לרעתו, שכן הגוף, כמו כל דבר פיזי - זמנו מוגבל וקצוב. הדבר הפיסי היחיד שהזמן פועל לטובתו הוא יין, שמשביח ככל שהוא מתיישן, ולכן אנו משתמשים ביין בעת עשיית קידוש וכל דבר שבקדושה.

אדם יכול להפוך את הגשם שבו לרוח

המהר"ל עומד על כך שאדם מורכב משני גורמים הופכיים: חלק גשמי ופיסי (גוף) וחלק רוחני ושכלי (נשמה). אך יש לשים לב, שחלקים אלו מתקוטטים זה עם זה לא רק על הגדרת האדם אלא על מהותם שלהם. הרמח"ל בספרו "דרך השם" (שער א' פרק ג' אות ב') מבאר כי "האדם מורכב משני הפכים דהיינו מנשמה שכלית זכה ומגוף ארצי ועכור, שכל אחד מהם מושך את האדם לצדו, דהיינו הגוף לחומריות והנשמה לשכליות. ותמצא ביניהם מלחמה, באופן שאם תגבר הנשמה תתעלה היא ותעלה הגוף עמה. ואם יניח האדם שינצח בו החומר, ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו".

כלומר, המלחמה בין גוף לרוח חורגת מן השאלה מי יגדיר את האדם ומי יגבר החומר או הרוח. אלא מי ישנה את מי. אם החומר יגבר יהיה האדם הזה חומרי ואף נשמתו תרד ותהפוך למגושמת. לעומת זאת, אם יגבר כוחו הרוחני, הרי שהגוף המשמש את הרוח יהפוך אף הוא למזוכך ורוחני.

אדם יכול לזכך את חלקו הגשמי ולהפוך גשם לרוח.

זיכוך הגשמיות מסייע לגבור על פגעי הזמן

מכיוון שהחלק הפיסי שבאדם כלה עם הזמן, הרי שככל שהאדם הופך את החלק הגשמי שבו לרוחני יותר, כך הוא משמר אותו והופך אותו לעמיד מפני פגעי הזקנה והזמן. אכן, כל דבר שואף לשורשו. החומר שואף אף הוא למקורו, שהוא העפר. אדם מנסה ללחום בשאיפה טבעית זו של החומר לשוב לעפרו, אך מלחמה זו נדונה לכישלון. במאבק זה החומר מתעייף עם הזמן וסופו שיתבלה בדרכו מטה חזרה אל כור מחצבתו - האדמה שממנה בא. הדרך היחידה של האדם להתגבר על שאיפת החומר להתבלות היא, ע"י החדרת הרוח אל החומר והפחתת הגשמיות שבו.

תלמידי חכמים - ינובון בשיבה

בתורה נאמר: (דברים ד', ד') "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" ומבאר המדרש (דברים רבה א', י"ב) כי מי שדבק בקב"ה נעשה כביכול כמותו, דהיינו נצחי ואין סופי.

אכן, על האדם נגזר למות וזה סוף כל האדם. אבל, יש אפשרות לדחות את החידלון, שהרי מצינו במסכת שבת דף קנ"ב עמ' א' "תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים חכמה מתווספת בהם, ועמי הארץ כל זמן שמזקינים טיפשות מתווספת בהם".

זקנה, כמו כל מצב של משבר (שכרות, אסון וכיו"ב), גורמת לכך שמה שהיה בפנימיותו של אדם יפרוץ החוצה, בבחינת "נכנס יין יצא סוד". על כן, מי שהיה טוב ומיטיב הופך בזקנותו לרך ומיטיב, ומי שהיה כעסן הופך לקשה ונרגן.

מי שעיקר מהותו נעוצה בחלקו הפיסי נותר לעת זקנה כשהוא בלה וירוד ואף חלקו הרוחני קמל ונמוג. לעומת זאת, מי שהיה רוחני - משגשג ומניב עם פרוץ המהות והיחלשות היצרים. כוחותיו הרוחניים מתעצמים בבחינת (תהילים צ"ב, ט"ו) "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו".  

כך מבאר המהר"ל בספרו "חידושי אגדות" כי "החומר נחלש לעת הזקנה, שאז הכוחות החומריים נחלשים, ומפני חולשתם מתגבר הכוח השכלי באדם, שכן כאשר זה נופל זה קם. והפך מזה קורה לזקני עמי הארץ שכל עניינם ושכלם גופני ואין להם "שכל הנבדל" (חלק רוחני המנותק מן ההוויה הגשמית), ולפיכך כל זמן שמזקינים ונחלשו הכוחות החומריים שלהם, השכל שלהם גם כן נחלש, כי גם השכל שלהם חומרי".

הברית מחלישה את הכוח הפיסי ובכך תורמת לקיום

ברית המילה היא עיצוב צורה בחומר, באופן המטביע תזכורת לאדם להגביל את תאוותיו הגשמיות ולשאוף לרוחניות. הסרת הערלה נועדה לרסן את האיבר המושך את האדם אל הכיוון הגשמי, כפי שמצינו בדברי הרמב"ן (בראשית י"ז, ט')  כי סיבת המילה היא "ששֹם (הקב"ה) זיכרון (אות ברית קודש) באבר התאווה רב המהומה והחטא, לבל ישתמשו בו אלא רק במצווה ובמותר".

נמצא כי חיתוך הערלה מחליש את שאיפותיו הגשמיות של האדם ומטביע חותם של קדושה ורוחניות אף באיברו הגשמי והיצרי ביותר. דבר זה נוטע חיים באדם ומרחיקו מן הכליה שגוזר הזמן על הממד הפיסי שבאדם. ואכן, במשנה במסכת פסחים דף צ"ב עמ' א' מצינו כי "כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר".

הסרת הפסולת מהאדם והסרת גורם הרקב מהתבואה

יוסף ראה כי התבואה שלו משתמרת ואילו התבואה של המצרים נרקבת. תופעה זו של חידלון לימדה אותו כי אצל המצרים יש חומריות מגושמת שאין בה שמץ של רוחניות. כדי להימנע ממנה מן ההכרח היה להסיר את הערלה ולהפיח רוחניות בחומר. אכן, אין במילה זו את הממד של ברית עם הקב"ה. אבל, יש בה את הממד הפשוט של ריסון עצמי במקור התאווה והפיכת האדם לרוחני יותר ומרוסן. על כן דרש יוסף מהמצרים למול את עצמם כדי שיהיה להם קיום ("ברית" מתורגמת למונח "קיימא") הגובר על פגעי הזמן, וממילא לא תרקב תבואתם ומקור מחייתם (בדרך דומה במידת מה צעד תלמידו של המהר"ל וממלא מקומו ברבנות העיר פראג, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, בספרו "כלי יקר". שם מבואר כי יוסף אמר למצרים שיימולו מכיוון "שהמילה תיקון האבר שלא ירבה במשגל והמצרים היו שטופי זימה" ויוסף סבר "שבהסרת חרפת הערלה תוסר מהם חרפת הרעב, כי הסרת הערלה היא הסרת מותרות הדמים המסבים עיפוש. וריקבון התבואה בא גם כן מצד המותרות והפסולת שבתבואה הגורם רקב ועיפוש. וזה מדה כנגד מדה שאם האדם מסיר מתוכו הפסולת (הגשמית) שבו, גם ה' יתן הטוב ויסיר הפסולת שבתוך התבואה").

הנה כי כן, עמדנו על שלושה עקרונות:

1. החומריות שבאדם מובילה אותו לכיליון, לרקב ולחידלון. מעיין החיים שבו מתייבש עם הזמן ועמו גם מקורות המחיה. לעומת זאת, הרוח היא נצחית וכשהרוח גוברת על החומר ומזככת אותו היא מפיחה חיים גם בחומר. אדם המרסן את תאוותיו הפיסיות, לוחם בחומר ומעצים את הרוח שבו, ובכך גורם בכך למעיין החיים לפכות בעוז.
2. יש קשר ישיר בין פרנסה לבין חיים. על כן, החומריות הגואה באדם באה לא רק על חשבון חיים אלא גם על חשבון פרנסה. אם אין זכות לחיות - התבואה נרקבת. לעומת זאת, מי ששומר על טוהר עצמי בתחום הברית, זוכה לחיים וגם לשגשוג כלכלי.
3. מי שמבקש ליהנות מהשפעתו של צדיק ומזכויותיו, לא די לו שיקבל את ברכתו, ועליו להידמות לצדיק בדרכיו וברוחניותו.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט