מה אפשר להשיג בזכות השמחה? סיפור מפעים מתוך אוושוויץ

המעשה הבא התרחש בימי השואה במחנה אושוויץ הנודע לשמצה, בתוך תוכם של תאי הגזים הרצחניים. מעשה זה התפרסם בשעתו בכל מחנות המוות והעינויים והעבדות, והפיח רוח חיזוק, שמחת עוז ורוממות הנפש אצל כל בני ישראל הדוויים והסחופים בצרה ובשביה; ומאידך גיסא גרם השפלה עצומה וביזיון רב לגרמנים הארורים בעקבות ההד והפרסום הרב לו זכה סיפור זה בכל המדינות.

את המעשה סיפרו כמה וכמה גדולים מאותו דור, וכאן הוא כפי מה שנמסר מפיהם של הרב ש"ך זצ"ל ושל הגאון רבי מרדכי רימר, משגיח דישיבת טשיבין זצ"ל.

סיפורנו מתרחש אמנם ביום שמחת תורה, אבל אצל הנאצים האכזריים, יימח שמם וזכרם, בני ניניו של המן הרשע ועמלק ימ"ש, היה זה דווקא יום יותר מתאים להתנכל להם לישראל...

בעיצומו של יום, באחת מרכבות המוות, הגיעה לאושוויץ קבוצת בחורי ישיבה צעירים שנעקרו באכזריות מן הגמרא הקדושה היישר אל תאי הגזים הבוערים.

הם עברו את כל התהליך המקובל והנודע בשטניות. קציני הס.ס. זרזום בחטף אל הסוף המר... הם כבר ידעו היטב לאן פניהם מועדות, כמו הרבה מאחינו בני ישראל שהגיעו שמה. הנאומים השקריים של הקצין המרושע אודות ה'רחיצה' שהם צריכים לעבור בטרם כניסתם אל מחנה העבודה היו ללעג וקלס בעיניהם, והם הכינו את עצמם בסילודין בדחילו ורחימו, להשיב פיקדון נשמתם למי שיצרה.

בפקודות רמות שהתלוו בשאגות טרף ומכות אכזריות ובליווי כלבי ענק אימתניים, נצטוו להסיר את בגדיהם ולרוץ אל חדר ה'רחצה', שם היו אמורים בעוד דקות מספר לחנוק את נשימתם רח"ל בגז ציקלון חריף, שהפיקו ברזי הטושים במקום המים, כנודע.

משהתמלא אולם הרחיצה (רציחה...) עד אפס מקום, ננעלו הדלתות הדק היטב, ומלאכי המוות מן החוץ מוכנים בעוד זמן מועט לבצע את מזימתם השפלה, הקשה והחמורה שמימות עולם.

והנה, בתוך האולם פנימה קם לפתע בחור אחד מתוך אותה חברותא קדישתא של בני הישיבות הנעלים. הוא נתלבש עוז וגבורת נפש אדירה והחל מדבר אל אחיו בני החבורה בלהט אש קודש. דבריו נשמעו בחרדת קודש בכל האולם הגדול כאשר פנה אל חבריו ואמר להם: "חברים יקרים! מה לכם כי תיעצבו פה על פתחו של גן עדן?! הרי שמחת תורה היום! ועדיין לא ערכנו את ההקפות!!! ואם תאמרו, הלא אין עימנו ספר תורה, וכיצד נוכל לערוך הקפות בלא ספר תורה? - הלא כל יהודי הוא ספר תורה בפני עצמו! הנשמה העליונה היא חלק אלוק ממעל, ניצוץ מאור אין סוף ברוך הוא, והיא עדיין מפעפעת בקרבנו! את נשמותינו לא יוכלו הרשעים הארורים לקחת מאתנו לעולם! גם אם יענו וישרפו את הגוף במשרפות האפר... הבה נא ננצל את הרגעים האחרונים שלנו עלי אדמות במצוות היום, ונערוך הקפות עם קדושת הנשמה הקדושה - קדושת ישראל שבקרבנו, אם אין עמנו בנמצא ספר תורה!!!".

חבריו הבחורים בהו בו בהשתוממות מוחלטת. האם נטרפה עליו דעתו במקום המטורף ביותר עלי אדמות?! מה הקפות, מי הקפות, כך בעמדנו כה על סף המוות ערומים וחסרי כול... דוויים ועגומים... הדבר המשונה והתימהוני הרחוק ביותר שניתן להעלות על הדעת בתוככי תאי הגזים שבאושוויץ הוא עריכת ריקודים והקפות בשמחת תורה...

אבל הבחור ניצת באש קודש, ולא במהרה הסכים לוותר על הרעיון המשונה שנדלק בקרבו. הוא פנה אל אחיו בדברים נרגשים: "אחי ורעי היקרים! ראו נא גם ראו את מצבנו; הרי כל העומד למות כמת דמי, אין לנו כבר מה להפסיד כלום בעולם האכזרי, שאנו עומדים להיפרד ממנו בשמחה ובצהלה... דבר אחד בלבד לא יוכלו הרשעים לגזול מאתנו - את אמונתנו היקרה, החדורה בתוככי נשמתנו מדור לדור. אין במצבנו לא סכנה ולא תקווה ולא כלום! הכול כבר מאחורינו... הבה לפחות נרקוד ונשמח לשמחת היום! ישראל קדושים, מאמינים בני מאמינים! שכינה הקדושה בתוכנו, זכותא דעקידת יצחק עימנו, ושם נשמח כולנו בבוא לציון ברננה!!! דוקא במקום השפל הזה "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה!" (תהלים צא, טו), ואם השכינה כאן - הכול כאן! עזבו אתכם מן הייאוש והעצבות! הבה נא נצא במחול לכבודה של תורה ולכבוד החג, ונשיב את נשמותינו מתוך שמחה של מצוה!!!".

למרבה הפלא, דבריו המלהיבים התקבלו על לב חבריו, והנה תפסו בחורי החמד, צאן קדשים, זה בזרועו של זה, והחלו מרקדים ריקודי קודש... והבערה הקדושה ללהב יצאה; מכיוון שנדלק הניצוץ, רקדו הבחורים בשיא כוחותיהם ובשירה אדירה – כך כמו שהם... עם העור הצמוד לגופם בלבד... לפתע גאתה שמחתם ושמחת נשמתם עד אין שיעור; הם שכחו עולם ומלואו, לרגע לא ידעו היכן הם כעת, אם בהיכל הישיבה הקדושה בתוקף ריקודי שמחת תורה, או בגיא התופת באושוויץ... או שמא למרגלות הר סיני, כאותם ריקודין עילאין שרקדו במתן תורה... השמחה והריקודים שם בתוך תוכי תאי הגזים הרקיעו שחקים והגיעו עד כיסא הכבוד למעלה למעלה!!!

מבחוץ עמדו הקצינים הגדולים ומשרתיהם וכל עושי המלאכה - נדהמים, הם לא האמינו למשמע אוזניהם. מה הולך כאן? מה הם קולות השמחה האלו? מה הם השירים המתנגנים שם בפנים בקולי קולות? - - -

לפתע נפתחה הדלת בפראות נאצית טיפוסית. קצין הס.ס. ענק וגס רוח, רשע מרושע, עמד בפתח, ובשאגה אכזרית ובהולה גם יחד צעק בכל כוחו: "שטילע!!! (שקט!!!) מה זה הריקודים האלו פה?! השתגעתם?!" מראהו היה מבהיל ומפחיד, הוא נראה כמי שרוצה לבלוע את כולם בו ברגע...

והנה להפתעת הכול, אותו בחור נעלה, שמכוח השמחה של המצווה הגדולה, שהצית כאן בלב כולם, שאב כוחות מחודשים וחיות דקדושה – אזר אומץ רב וניגש בגאון אל מול פני הקצין השטני ההמום והטיח בו בלא שום פחד ומורא: "שמחים וששים אנו על כך שאנו זוכים להיפרד מעולם כזה, שיש בו רשעים כמוכם, ועל שהנה עוד רגע קט עורכים אנו 'פגישה' עם כל הורינו ומשפחותינו ששלחתם מכאן למעלה!!!...".

הקצין ברוב כעס וחמה שפוכה לא ידע את נפשו. הוא פנה אל אותה קבוצת בחורים בצעקות רמות:

"ככה! שמחים אתם במיתתכם!... חה חה חה... אני לא אתן לכם את התענוג הזה!... אתם לא תוציאו את נשמתכם כל כך מהר! אענה אתכם בעינויים נוראים ואכזריים ואוציא את נשמתכם טיפין-טיפין, לא כל כך מהר תיפגשו עם הוריכם בצורה מכובדת שכזו, של דקות ספורות בגז ציקלון... אני עוד אראה לכם את נחת זרועי!!!".

הוא ציוה על אתר להוציא את כל חבורת הרקדנים (טענצער'ס) מתאי הגזים ולשכנם בצריף מיוחד ומבודד. הוא הבטיח נאמנה להגיע אליהם למחרת ולטפל בהם אישית...

אך ההשגחה העליונה, המשגחת בעינא דאשגחותא תדירא על כל פרט קטן ביותר, לא הניחה לאותו רשע לבצע את זממו. השמחה דקדושה עלתה בלהב אש עד כיסא הכבוד להעלותם מעומק בור ודות. "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ" - ממוות לחיים ומעבדות לחרות!

באותו יום לקראת ערב, מוצאי שמחת תורה, הגיעה לפתע פקודה בהולה מהוורמאכט (המפקדה העליונה) שבברלין, בה נקרא אותו קצין בדחיפות, והוא נלקח באחת אל מחנה אחר מרוחק, ויותר לא ראו ולא שמעו אודותיו כלום.

כל בני החבורה כולם, ללא יוצא מן הכלל, ניצלו מגיא התופת בתוך תקופה קצרה, וחייהם ניתנו להם לשלל!

מתוך הספר "102 סיפורים ששינו לאנשים את החיים" של הרב צבי נקר.
לרכישת הספר, לחצו כאן.