הורים במחלקה האונקולוגית, פרק י"א: איך נראה כל נדרי במחלקה האונקולוגית?

גם אצלנו במחלקה האונקולוגית  החל חודש אלול...

תלויין ועומדין היינו, "תולה ארץ על בלימה"...

ובפרט, שקרה אצלנו מקרה נדיר ומוזר מעט. הייתה זאת בקשה שהגשנו להשתתפות בניסיון רפואי, בתרופה ניסיונית חדשה האמורה לנסות לתת מענה לסוג המחלה המדויק של שבו'ש.

זה היה אמור להתבצע בבית חולים בניו-יורק. נאמר לנו על ידי הרופאים והעסקנים שמענה לבקשתנו יינתן רק לאחר ישיבת הרופאים בבית החולים שם, ובה יחליטו האם מתאימים אנו לניסוי, והאם בכלל יש סיכויי להצלחתו.

ומה מוזר בכך? תאריך ישיבת הרופאים, כך נודע לנו, מתוכנן ליום שבו נקבעים, נחתכים ונקצבים החיים לכל חי, בעיצומו של יום ראש השנה, יום הדין הגדול והנורא. ליצירתיים מתוכנו, השמים יהיו גבול הדמיון לתאר איך היה נראה אצלנו ראש השנה באותה שנה.

בפה פעור ונשנק, בעיניים דומעות וצופיות ובלהב החרדה, ממלמלים אנו בשפתנו לחש תפילה, בקשה ותחינת עולמים, מחכים ספונים ודרוכים למוצאי יום הדין הגדול והנורא. ובצאת היום הקדוש, הקשנו בחיל, ברטט וברעדה על מקשי הטלפון כדי לשמוע את החלטת הרופאים. מצדה השני של האפרכסת נאמר לנו כי "בגלל מורכבות התיק, עדיין לא התקבלו החלטות אופרטיביות", לכן הם צריכים לבצע עוד פגישת רופאים מכרעת, שתתקיים בעוד כשמונה ימים.

הלב כבר כמעט שאינו עומד למול הלחץ הלוחץ עמוק מבפנים. למי שלא שם לב, בעוד שמונה ימים יחול עיצומו של יום החתימה, יום הכיפורים, יום שבו כל העניינים והרפואות נחתכים ונחתמים סופית, ואולי כבר ללא יכולת ערעור, לקיים בנו ועלינו מה שנאמר "בינוניים תלויים ועומדים...".

אלול במחלקה

בסיטואציה כזו, כשהמתח שואב ממני את טיפת דמי האחרונה, כשחשמל זורם בעורקי ומחשמל את עצמותי, האם יש ספק למאן דהוא איך מעירים אצלי את ה"אלול"? האם יש מי שעדיין תוהה האם "אלול" נרדם אצלי, או שה"אלול" שלי החל עוד הרבה לפני שהסתיים לו ה"אלול" של השנה שעברה?!

ובסיטואציה כזו...

ה"אלול" שלי אינו צריך לא עצרות חיזוק והתעוררות ולא כינוסים.

ה"אלול" שלי אינו צריך לא סליחות, ולא לימוד המוסר.

ה"אלול" שלי אינו צריך לא שליח ציבור כזה במעריב, ולא את ההוא במוסף.

ה"אלול" שלי אינו צריך לא מקום סמוך לבימה, ולא סטנדר ללא תוסף נענוע.

ה"אלול" שלי אינו צריך לא קיטל, ולא "ברוב עם".

ה"אלול" שלי הוא קודם כל "אלול", ולכן אין לו צורך בכל אביזרי הסיוע על מנת להעיר את "אלול". כי אצלי "אלול" לא הלך לישון אף פעם, וגם אם הוא הלך לישון, או לכל הפחות ניסה לישון, ודאי שהוא לא נרדם, כי מי הגבר אשר לא יעביר שינה מעפעפיו כשחיי ילדתו תלויים לו מנגד, ומחכים לתפילתו המכרעת...

ואצלנו, התפילה "מי יחיה ומי ימות, מי בעתו ומי לא בעתו" אינה משאלת לב או חזון עמום שאנו מכוונים על השכן בספסל. אצלנו זאת תחינת לב של החי התלוי ועומד רק בקבלת החנינה...

ידוע ידענו את חברינו לנשק ולקרב יום הדין, שצעדו עמנו יחדיו, כתף אל כתף באותו המסלול, בנתיב הדומייה של המחלקה האונקולוגית, ולצערנו, לאחר חלוף השנה, איננו מתפללים עוד להחלמתם. בתוכנו מקונן החשש ולוחשת החרדה: על מי מאתנו לא יתפללו בשנה הבאה, כי חָבַר הוא לגורל הנופלים...

מפחיד להרים את העניים

בחודש אלול, המעבר במחלקה האונקולוגית לילדים אינו דומה למעבר בשום מקום. לא דומה, לא כמעט. כשאני צועד בין החדרים, מעדיף אני להשפיל את עיני ולכבוש מבטי בקרקע, ואין זה בגלל שאני רוצה להכיר את הקרקע מקרוב. לא, מעדיף שלא, לא עכשיו. אלא מפני שאיני רוצה לפגוש עין בעין את אחד מהילדים החמודים, שמי יודע מה נחתך עליהם שם למעלה בדקות אלו, בימים גורליים אלו...

מי ישקט?!

ומי יטרף?!

אולי סימן שאלה בו, אולי גם סימן קריאה בו...

כי המציאות ההווייתית אינה מותירה את שורת התשובה ריקה ומיותמת.

"מי בקצו"?

שאלת עתיד עלומה.

תכלית כל הימים היא יום הדין, ראש השנה, ותכלית ראש השנה היא ההכנה ליום הכיפורים, יום החיתום. אנו כבר ניצבים ודרוכים בערב היום הקדוש, בהכנות האחרונות בטרם ירעדו הלבבות וינועו אמות הספים למול הדין והרחמים, מי בדין ומי ברחמים, בבית הדין הגדול והנורא, החותך והקוצב.

גברים, ילדים, נשים, נערות וטף מהלכים בשקט ברחובות, ראשם ורובם בהכנות למעמד, מי לווידוי המנחה, מי לטהרה, מי לכפרה, מי חוטף קורטוב של חסד, מי קמצוץ של צדקה ומי עוד שורת מוסר. העיר דוממת במורא. כל הבריאה כולה וכל הברואים שבה ניצבים כמלאכים, מייחלים ומתפללים, מבקשים, מתחננים: "אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם", בטרם יינעל השער וניוותר מחוצה לו, כעניים וכדלים...

ואצלנו כמו כולם, אבל רק יותר, והרבה יותר, חי חזון לטווח הארוך ועוד משאלה קטנה לטווח הקרוב: "שלא תהיה לנו עכשיו איזו הפתעה בלתי צפויה, חום וקריאה ל'שניידר'. לא עכשיו, לא מתאים".

אבל מה נעשה, ומשאלות הלב שלנו אינן קובעות את סדר היום, וחיידקי הגורל הארורים אינם מתייעצים ואף אינם מתאמים עמנו קודם פריצתם לחיינו. השעה היא שעת סעודה מפסקת, כשעה לפני הצפירה המבשרת על התקדש החג. פתאום שבוּש אינה חשה בטוב. מה עושים?

לא עושים!!! פשוט נוסעים ל"שניידר", אין בכלל מחשבה שנייה. פיקוח נפש מידי ללא ספק. דקות חלפו, ואנו כבר עמוק ב"שניידר", עמוק במחלקה האונקולוגית. אנו ודמדומי החמה של יום הכיפורים באים כאחד.

פעימות הלב דופקות בנו כמו גשם סוער, ברד זועף על חלון שברירי, השעה היא שעת "כל נדרי".

פחד פחדים, אימת המדרונים חוצה בנו את העמקים האפלים המוחבאים פנימה כל השנה וממאנים להיגלות, והנה פורצים הם באחת את הסכר הדק...

כל נדרי, כל נדרי.

כאן ב"שניידר", בטבורה של המחלקה האונקולוגית לילדים. עם ישראל כולו עטוף בטלית ובלבן, בתפילה מול ארון הקודש, באימה, ואנו ב"שניידר"...

ללא ארון קודש, ללא ספר תורה, ללא טלית, ללא לבן, ללא שליח ציבור וללא אנשים.

רק אני וילדתי, המביטה בי בעיניים בוהות, לא מבינה את המאורע, ו"כל נדרי" קטן אבל נוגע, המרחף בחלל החדר, נוגע ופוגע...

איפה יש עבריינים?

אנו כאן, בחדר האשפוז, לבד ולא לבד. כי השהייה ביום הכיפורים במחלקה האונקולוגית לילדים היא אף פעם אינה לבד. ננסכת בנו הרגשה של "יש": ריבונו של עולם, השכינה, מעל לראשי, והוא מאזין לקול התרועה הצורם והייחודי שאין בשום מקום בעולם, רק בזו המחלקה של הילדים ובזו השעה...

"כל נדרי". "כל נדרי".

והניגון הזה חודר וחודר, והדמעות נוטפות להן כמו גשם...

"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".

ישיבה של מעלה, במטותא מנייכו, סליחה ממעלתכם, אבל כאן ב"שניידר", כאן במחלקה האונקולוגית, כאן במחלקת הילדים, כאן בחזית המלחמה של הנפשות הדועכות מול היריב האדיר – אין עבריינים, אין חטאים ואין חוטאים, יש רק ילדים קטנים שלא טָעֲמוּ טַעֲמוֹ ולחלוחיתו של חטא.

על דעת המקום "חמול". "חמול עלינו על עוללנו", הבט על הילדים הללו, הבט אל נשמתם, הבט על מבטם הכבוי, הבט על צורתם, נדמים הם כצלליות אנשים. "הבט לברית ואל תפן ליצר", "פתח לנו שער בעת נעילת שער" – כי פנה יומנו, חדלה שעתנו, ובטרם תשקע שמשנו, נבואה שעריך.

כי ביום הזה, במקום הזה, עם הניסיון הזה, במעמד קדוש זה – כולנו מנצחים.

כי בקרב על צו החיים אין מועד בי"ת.

לתגובות: shalom8410966@gmail.com