מה עדיף – לדבר, או לשתוק?

"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ל', ג').

הגאון הקדוש המקובל, רבי חיים ויטאל זצ"ל, היה דורש פסוק זה כך: "לא יחל דברו" - אדם השומר את פיו ולא מחלל את דברו ומזלזל בו, זוכה ש"ככל היוצא מפיו יעשה" - הקב"ה נותן כוח בפיו ומקיים ועושה את דבריו.

כוח הדיבור שניתן לאדם הוא קדוש ויקר ביותר. פיו הוא כלי שרת לבורא יתברך! בכוח הדיבור העולם מתקיים, כמאמר הכתוב (תהלים ס"ח, י"ב): "ה' יתן אומר המבשרות צבא רב". עיקרו של האדם הוא כוח הדיבור. בבריאת האדם אומרת התורה: "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז'), ומתרגם אונקלוס: "לרוח ממללא". נשמת החיים שהקב"ה נפח באדם בבריאתו היא כוח הדיבור שניתן בו.

משום כך, יש לשמור ביותר על הדיבור. זהו דבר יקר שמוכרח להיות שמור באופן מיוחד!

דיבור או שתיקה - מה עדיף?

יש הטוענים, שהטוב ביותר לא לדבר בכלל. אבל ישנם מצבים שבהם אי אפשר לשתוק. או אז, צריך האדם לדעת מה לדבר ואיך לדבר.

שני שרים בכירים, מיועציו הבכירים של המלך, נהגו להתווכח ביניהם בעניין הדיבור. אחד סבר שהשתיקה היא הדבר העיקרי שצריך האדם לעשות, וזהו קיום העולם, "יפה שתיקה לחכמים" (פסחים צ"ט ע"א). ואילו השני טען שהדיבור הוא כוח משמעותי יותר.

לבסוף קץ המלך בוויכוחים הארוכים, והודיע להם כי בכוונתו להעמיד צוות שופטים והוגי דעות. כל אחד מהם יציג את עמדתו ויסבירה היטב, וסוף סוף יוכרע מי משניהם צודק. בשעה היעודה נעמדו השניים לפני המלך וצוות השופטים. ראשון פתח השר שטען כי כוח הדיבור חשוב יותר. הוא הסביר כי בכוח הדיבור מתקיים העולם כולו. כל משא ומתן בין בני אדם נעשה על ידי דיבור, כל לימוד שצריך אדם ללמוד נעשה באמצעות הדיבור. אדם נושא אישה על ידי הדיבור, ונמצא שזהו קיומו של העולם.

כשסיים, נעמד חברו והחל להסביר כי השתיקה חשובה יותר ונחוצה לקיום העולם. "אדוני המלך" – עצר אותו הראשון – "האם אוכל לשאול שאלה?", כשניתן לו מבוקשו טען: "אני הבאתי בכוח הדיבור ראייה כי הדיבור הוא החשוב ביותר, ואיך הוא מביא ראייה משלי על שלו? אין לו רשות להשתמש בכוח הדיבור שלו! עליו להביא ראיות על ידי שתיקה!"...

נהנה המלך מן הדברים, והכריע כי הצדק עמו...

כוח הבניין וההרס שבדיבור

הדיבור הוא הדבר החשוב ביותר הנחוץ לקיום העולם. אלא, שיש להיזהר בו ולשמור עליו ביותר, ובמיוחד להיזהר שלא לבוא לידי לשון הרע, רכילות, שקרים והתפארות עצמית המביאה לגאווה.

"אל תתן את פיך לחטיא את בשרך", אמר שלמה המלך (קהלת ה', ה'). ועוד אמר: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כ"א, כ"ג). העבירות החמורות ביותר מגיעות מכוח הדיבור, והרבה חורבנות אירעו בעולם בעקבות מילה מיותרת שנזרקה מבלי משים, ופגיעתה הקשה נותרה לדורות.

שמירת הפה מוסיפה לכוחו

האדמו"ר מקוצק היה קדוש עליון. היו לו אלפי חסידים ששתו בצמא את דבריו, אבל הוא שמר על פיו מכל משמר וקימץ במילותיו. הוא נהג להסתגר בחדרו, ולפעמים היה שותק במשך שבוע שלם. אחר כך היה יוצא ואומר דיבור אחד, או אמרה אחת שנונה וחריפה, שהספיקה לכל קהל החסידים למשך שבוע שלם.

ככל שאדם שומר על דיבורו, יש בו כח ועוצמה גדולה יותר!

הבבא סאלי זיע"א היה מביא על כך את דברי המשנה בברכות, "השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו" (ברכות פ"ו מ"ח), וביאר: אין מים אלא תורה, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נ"ה, א'). אדם הלומד תורה מתוך צימאון, כלומר בחשק ובשמחה, במצב של "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" (תהלים ס"ג, ב'), זוכה לקדש את עצמו ומקדש את כוח הדיבור שלו, ומכוח זה יזכה לברך "שהכל נהיה בדברו", כלומר, יזכה לברך, והקב"ה יעשה את דברו!

כל זאת מכוח הדיבור הנעשה בקדושה ובטהרה, שכן הקב"ה אוהב את הדיבור הקדוש והאמיתי. "לא יחל דברו" – אל תחלל את הדיבור שלך, שמור עליו! כשצריך לדבר - תשתמש בו באופן מושכל, וחלילה אל תבזה ותחלל אותו. אם תעשה כן - מובטח לך כי "ככל היוצא מפיו יעשה".

בכל גדולי ישראל בכל הדורות מצינו הנהגה זו. הם שמרו ביותר על דיבורם, ולפיכך זכו שברכותיהם התקיימו - צדיק גוזר והקב"ה מקיים (מועד קטן ט"ז ע"ב).

לפני זמן מה נפטר אדם צדיק שזכה להגיע לגיל תשעים שנה. ב"שבעה" ספרו ילדיו סיפור מדהים שאירע לו לפני כשבעים שנה. היה זה לפני הולדת בנו הבכור. במהלך ההיריון חל סיבוך אצל אשתו, והרופאים אמרו כי יש לנתחה, ויש בזה עניין של פיקוח נפש, אך ניתוח זה ככל הנראה יגרום שהאישה לא תוכל ללדת לעולם.

ההכרעה הקשה ניתנה בידם, והבעל הצעיר נבוך. כדרכם של יהודים פנה להיוועץ בגדול הדור. הוא נסע לבני ברק, אל מרן ה"חזון איש" זצ"ל, נכנס אליו לפני תפילת מנחה והציע את השאלה – האם לנתח או לא.

"מה רוצה אתה שאומר לך?", ענה ה"חזון איש", "הרי הרופאים קבעו שמדובר בעניין של פיקוח נפש. מה נעשה נגד פיקוח נפש? אבל, עומדים אנו כעת לפני תפילת מנחה. הבה נתפלל, ונחשוב על כך שוב אחרי התפילה".

כשהסתיימה התפילה, פנה ה"חזון איש" אל האברך ואמר לו: "אל תשמע לרופאים ואל תסכים לניתוח. אל דאגה! הכל יסתדר וייוולד לך ילד בריא ושלם".

הוא חזר עם התשובה אל הפרופסור, שהביט בו כעל אדם שנשתבשה דעתו. איך מסרב אדם לניתוח ומסכן את חיי אשתו בעקבות התייעצות עם רב שמעולם לא למד רפואה?! הוא הפעיל את כל כוח השכנוע שלו כדי להסביר לאברך את משמעות ההחלטה המסוכנת הזו, אולם היהודי, שהיה חדור באמונת חכמים, נותר דבוק בעמדתו וחתם על סירוב לניתוח.

לא חלף זמן רב, והאישה ילדה בנסי ניסים וולד של קיימא, ובשנים הבאות זכו שניהם לעוד אחד עשר בנים, בסך הכל שנים-עשר ילדים כנגד שנים עשר שבטי י-ה!...

תפילתו התמימה של בן השלוש

לא רק בצדיקים גדולים רואים זאת, אלא גם בתינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, ופיהם טהור וקדוש – משפחה מבני ברק, בת תשע נפשות, רצתה לנסוע למירון בל"ג בעומר. הרכב היה קטן, חמשה מקומות בלבד. מה עושים? שכן שנסע גם הוא הסכים לצרף את אחד הילדים, אבל השאר נדחסו וישבו בצפיפות גדולה בכל הנסיעה הארוכה.

בדרך הכין אותם האב לקראת התפילה על הציון, ואמר: "אנחנו נוסעים כעת לרבי שמעון בר יוחאי. כל תפילה שתבקשו מעומק הלב – תתקבל".

הוא לא חשב שגם הילד הקטן בן השלוש שומע את דבריו ומפנים את המסר...

כשיצאו מן הקבר שאל האב את הילד הקטן: "על מה התפללת, צדיק?", והילד השיב בתמימות: "בקשתי מה' שיביא לאבא שלי אוטו גדול, שיהיה מקום לכולם ולא נצטרך להצטופף כל כך"...

"על זה התפללת?" – התחייך – "נו, נו. ואני חשבתי שתתפלל שתגדל בתורה וביראת שמים"...

משם הלכה המשפחה לשבות בביתם של הסבא והסבתא המתגוררים בצפון הארץ. בערב שבת נתן האב לחמיו את מפתחות הרכב שלו, לשמירה, ובמוצאי שבת, כאשר בקש לקבלם בחזרה, הושיט לו חמיו מפתחות אחרים.

"מה זה?" – התפלא.

"אלו מפתחות הרכב החדש שלך" – השיב לו – "לי יש רכב גדול שכבר איני זקוק לו, ולך יש רכב שקטן על מידותיך. החלטתי שנחליף רכבים"...

מתוך הספר "משכני אחריך" במדבר ח"ב. לרכישה לחצו כאן.