כיצד לומדים מהתורה שהקב"ה אוהב אותנו? חלק א'

אביתר שואל:

"שלום רב. אני רואה את כל מה שהקב"ה נתן לנו ומאמין בכל לבי שהוא רחום וחנון, אך בתורה הקדושה אני נתקל בפסוקים מפחידים כמו 'והשמידך', קללות קשות וכדו'. קשה לי להבין זאת והדבר גורם לי חלישות הדעת. הייתי רוצה להתחזק להאמין באהבתו ורחמיו של ה' מתוך לימוד התורה".

* * *

שלום אביתר, ותודה על שאלתך.

נתחיל בכך שאהבה מתבטאת במעשים. הקב"ה הציל את עם ישראל אינספור פעמים במהלך ההיסטוריה מפני השמדה גמורה, ועשה זאת בנסים גלויים שלא עשה כדוגמתם עבור אף עם אחר. את אויבינו החזקים ביותר הפיל תחת רגלינו: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שמות יד, ל).

הגע בנפשך, כי הקב"ה הציל עם של עבדים עניים ועשוקים, המשועבדים תחת ידה של האימפריה המצרית החזקה בעולם, עשה למענם אותות ומופתים גלויים בכל הארץ, נקם את נקמתם באוייביהם הרשעים, את שלל מצרים נתן בידם, ולאחר מכן האכילם והשקם במדבר במשך 40 שנה בנסים גלויים, נגלה בפניהם בהר-סיני, מסר בידם את כל העמים הרודפים אחריהם להשמידם, את קללת בלעם הפך לברכות על ראשם, ונתן להם תורת חיים! היש אוהב גדול מן הקב"ה לעמו?

"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי... והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט, ד)

תאר לך מלך שמוצא ילד עזוב ברחוב, מצילו מן הרעב והעוני, לוקחו לארמונו ומלבישו לבוש מלכות, והופכו לנסיך הלומד חוכמה, חוק ומוסר. היש גבול לגודל התודה שצריך הילד להודות למלך?

לא די בכך שהקב"ה הצילנו מיד המצרים, אלא נתן לנו במתנה ארץ זבת חלב ודבש - שלא היתה לנו כל דרך להשיג בכוחות עצמנו. הרי היינו עם של עבדים חלשים ונפחדים, נוודים במדבר ללא כל ייצור והכשרה צבאית, אך ה' הביא לנצחוננו מול עמים חזקים מאתנו הקבועים בארצם מזה מאות שנים, מלכים עם לוחמים מיומנים, בעלי ערים מיושבות מוקפות חומה. לעבדים נתן בית, והצילנו מהשמדה פעם אחר פעם במשך אלפי שנים.

"אין אנחנו מספיקים להודות לפניך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלפי אלפים, ורוב רבי רבבות פעמים הטובות, נסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו ועמנו" (נשמת כל חי")

יוכל המלך להוכיח את בנו במילים הקשות ביותר, ועדיין יידע הבן שאביו אוהבו אהבה עזה, כי נתן לו כל מה שיש לו, ולא ויתר עליו חרף מרידתו. מעשיו של ה' מעידים על אהבתו הגלויה לעם ישראל.

למרות שבני ישראל התרשלו בקיום המצוות פעם אחר פעם, ברגע שהתחננו לה' נושעו מכל אוייביהם וסבלותם, כל ספר שופטים חוזר על מהלך זה. אב בשר ודם ודאי היה מתייאש מבן החוזר למרוד בו, אך הקב"ה מושיט ידיו אלינו ולא מוותר. ההיסטוריה מוכיחה כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם.

זו העובדה: כל העמים במזרח התיכון נאבדו כלא היו, כל עמי כנען הקדומים וכל האימפריות האדירות ששלטו בה. אנו העם היחיד במזרח התיכון ששמר על זהותו במשך 3300 שנה ולא נכחד. אף אימפריה אחרת לא הצליחה להשמידנו ולהאבידנו, שרדנו על אפם ועל חמתם, העם הקטן שלנו ראה בנפילת האימפריה המצרית, האימפריה הבבלית, האימפריה הפרסית, האימפריה היוונית והאימפריה הרומית! היינו העם החלש ביותר, אך שרדנו תחת מחסה המלך החזק ביותר, רק מפני שהוא אוהב אותנו. אהבתו של ה' מתבטאת אפוא במעשים.

כעת נשאל שאלת מפתח: מדוע ה' נתן לנו תורה, ומדוע להוכיח אותנו על מעשינו?

מובן שהקב"ה אינו מקבל דבר בתמורה לאהבתו, כי מה יוכל האדם להעניק למלך מלכי המלכים? הוא בורא עולם, הכול שלו וברשותו. מכאן נלמד יסוד: אהבתו של ה' הנה אהבה שאינה תלויה בדבר.

את התורה הקדושה מסר לנו לא עבור טובתו, אלא עבור טובתנו - במטרה להטיב לנו אושר בל יתואר במלים, כך שאין מתנה יקרה ממנה: "לשמור את מצוות ה' ואת חוקתיו אשר אנוכי מצווך היום לטוב לך" (דברים י, יג). הקב"ה רצה שנהיה טובים וכך נזכה בקרבתו הנצחית, שהיא האושר הגדול ביותר במציאות והעונג הגדול מכל העינוגים האפשריים, לשם כך נתן לנו תורה ומצוות לטהר את לבנו, כפי שאמרו חז"ל: "כי מה איכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף? הא לא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות".

מכאן נדע בידיעה ברורה שכל פסוקי התוכחה בתורה, מאהבה ולטובה גמורה נאמרו.

* * *

למדנו אפוא על מעשיו של ה', נסים וישועות המעידים על גודל אהבתו לעם ישראל. יחד עם זאת, חשוב לדעת כי מנגד לפסוקי התוכחה בתורה, בתנ"ך נמצא פסוקים רבים של אהבה גלויה.

(דברים ד, ד): "בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים".

(דברים ז, ח): "כי מאהבת ה' אתכם".

(דברים יא, יג): "חשק ה' לאהבה אותם".

(דברים כג, ו): "כי אהבך ה' אלוקיך".

(דברים ד, לז): "ותחת כי אהב את אבותיך".

(דברים יד, א): "בנים אתם לה' אלוקיכם".

(דברים ח, ה): "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוקיך מייסרך".

(הושע יא, ד): "בחבלי אדם אמשכם, בעבותות אהבה".

(מלאכי א): "אהבתי אתכם - אמר ה'".

ה' דורש כל אחד ואחת מאתנו: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" (דברים ו, ה), אנו רואים שהאהבה חשובה מאוד לאלוקינו. מי שרוצה באהבתנו ללא ספק אוהב אותנו כילדיו, לכן התורה משווה אותנו במשלים רבים לבניו של אבא אוהב אשר דואג לילדיו ורוצה לראות בטובתם והצלחתם - גם כאשר מוכיח אותם בתקיפות.

הזכרת את הקללות, אך כנגד אותן קללות קשות, ישנן ברכות נפלאות בעוצמתן ההפוכה:

"למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרישתה, ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם, לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב ודבש... ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה... ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת" (דברים יד, ח).

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך, על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך, ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך, והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך" (דברים ז, יב).

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא כה, כ).

לאחר שראינו פסוקי אהבה וברכה רבים כל כך, נוכל להבין באור נכון את פסוקי התוכחה. כך לדוגמה, כשהתורה אומרת "עם נבל ולא חכם", ודאי לא נעלה בדעתנו שמטרתה לתאר את עם ישראל כטיפש חלילה, זאת מפני שיש לנו ידיעה מקדימה: אנו יודעים טוב מאוד את הקונטקסט שבו הפסוק נאמר, מבינים בדרך משל כי האב רוצה לזעזע את בנו בלשון חריפה כדי שישוב בו מדרכו הרעה, כפי שנראה בפסוק המלא: "הל-ה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קנך, הוא עושך ויכוננך, זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ו).

בהקשר המלא הביטוי מובן, כי לא יצא מהקשרו, אך לעתים ההקשר צריך להיות מובן ביחס לכל התורה כולה, החל מההבטחות שהובטחו לאבותינו ועד נבואות אחרית הימים!

הקורא עלול לטעות במשפטי תוכחה חריפים וקשים אם יוציא אותם מהקשרם הכולל. כך לדוגמה, נאמר למשה ואהרון בלשון קשה מאוד: "יען כי לא האמנתם בי להקדישני" (במדבר כ, יב), וכי יעלה על הדעת חסרון אמונה בגדול הנביאים, רק מפני שהיכה בסלע במקום להמשיך לדבר אליו? מובן שזו לשון מוקצנת ומוכיחה, כי ה' מדקדק בצדיקים כחוט השערה (בבא קמא דף נ, א).

בוויכוחים היסטוריים, ניסו הנוצרים לסלף כתובים בהביאם פסוקי תוכחה 'נגד' עם ישראל, במטרה לטעון שאלוקים נטש את עמו, אמרו שעם ישראל חוטא וחסר תקנה ח"ו. אך כנגד פסוקים שהוצאו מהקשרם בתנ"ך - היה מספיק להראות להם פסוקים הפוכים כגון: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים יד, ב), "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו), "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), וכדו', המעידים שאין האב שונא את בניו חלילה ולא יוותר עליהם לעולם: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלוקיהם" (ויקרא כו, מד).

הלוגיקה כאן פשוטה: את פסוקי התוכחה הקשים אפשר לפרש במספר דרכים לכאן ולכאן, אך את משפטי האהבה והרחמים אי אפשר לפרש בשום דרך אחרת מלבד גילוי אהבה ורחמים! אב עלול להסתיר את אהבתו בהראותו פנים כועסות, אך אב שמראה חיבה גלויה ודאי לא מסתיר מאחוריהם כעס ושנאה.

"רק עם חכם ונבון" - לא היה מצופה מעם נבל וטיפש; "והייתם לי סגולה" לא היה נאמר לעם שלא ראוי לקדושה נעלה כזו; "לא מרובכם מכל העמים חשקה' בכם ויבחר בכם" (דברים ז, ז) מעיד ש-ה' חושק בעם ישראל - אלו ביטויים של אהבה עזה שלא ניתן לפרש בשום דרך אחרת.

ולכן, מי שמכיר את פסוקי האהבה, לא יוכל לעולם להוציא מהקשרם את פסוקי התוכחה.

חשוב היה להזכיר את חסדי ה' והפסוקים המורים על אהבתו הגלויה לעם ישראל, כדי שתוכל לקבוע בנפשך מושכל ראשון לפני העיון בפסוקי התוכחה. אין לשכוח את העיקר הגדול הזה - הנלמד בבירור מן התורה. בכתבה הבאה אתייחס בעז"ה למטרת התוכחה וחשיבותה.