דרך חור הגרוש: רוחות המלחמה מזעזעות קורות בתים שהתפרקו
האם יהיה בנו הכוח, כעם, להתמודד ולצאת מחוזקים מתוך השבר הכפול? האם יהיה בנו הכוח, כמשפחה, לעמוד בכל זה?
שירה (שם בדוי)
15.10.23 | 08:39
האם יהיה בנו הכוח, כעם, להתמודד ולצאת מחוזקים מתוך השבר הכפול? האם יהיה בנו הכוח, כמשפחה, לעמוד בכל זה?
שירה (שם בדוי)
15.10.23 | 08:39
הן ידעו מראש מה תהיינה תוצאות החלטתן וממילא עליהן לשאת לבדן בנטל העלויות הבלתי סבירות. רגע, לא? אז זהו, שלא
שירה (שם בדוי)
20.09.23 | 14:32
אני לא לבד. מישהו הולך אתי, לצדי, וחולק את כאבי. מישהו דואג לי שם למעלה, ושולח מלאכים טובים ללוותני בדרכי פה, למטה. היש גורם הגנה משמעותי מזה?
שירה (שם בדוי)
28.08.23 | 10:12
מילותיה של חברתי מתנגנות בתוכי ומאירות את כל ישותי. היא צודקת. איך לא הבחנתי עד כמה ה' אוהב אותי? למה איני זוכרת את הניסים שעשה ועושה אתי? הוא באמת עוטף ומרפד לי את הדרך
שירה (שם בדוי)
16.08.23 | 14:02
מזכירה לעצמי שקרו גם ניסים בדרך, ומשחזרת רגעי השגחה פרטית. אני מרבה במנוחה וברביצה, ובכל זאת... רוב הזמן – מרגישה נורא
שירה (שם בדוי)
26.07.23 | 08:42
לא ידעתי שצריך לגלות רגישות לאחר, אבל לא במחיר הכחדת הרגשות והתחושות שלי עצמי. לא ידעתי, שאם אדע, אוכל להפסיק לרַצות ולהתחיל לרְצות
שירה (שם בדוי)
12.07.23 | 12:06
היחס השטוח, הגלובלי, שרואה את האנושות במבט על ומתייחס אליה כאל מקשה אחת – הוא האפליה הכי בוטה שיש. יחס כזה מתעלם מאנשים חיים ונושמים
שירה (שם בדוי)
28.06.23 | 10:11
אני צובטת את עצמי כדי לוודא שזוהי מציאות חלומית, ולא חלום שאינו מציאותי. אני לא חולמת... הבן שלי הבכור, היקר, החכם, הנדיר.... מתארס
שירה (שם בדוי)
14.06.23 | 11:48
הכי נוח היה עבורי לשעוט הלאה במסדרון לכיוון חדר המורות, להתרווח שם עם כוס קפה ולשכוח מכל הצרות והצווחות. העניין הוא, שהיום איני מסוגלת לעשות זאת יותר
שירה (שם בדוי)
23.05.23 | 14:45
ילד שזוכה למתן תוקף לרגשותיו – מפנים שהוא בעל ערך. הוא מבין שיש משקל ומשמעות לעולמו הפנימי ולכל מה שמתרחש שם. היכולת לכך נרכשה והתפתחה, כי קולו נשמע, גם כשבכה רק על גולות, ולא על מסע חיים מכאיב במיוחד
שירה (שם בדוי)
11.05.23 | 18:21
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה