array(12) { [0]=> array(13) { ["parentId"]=> string(2) "12" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(23) "ערוץ הידברות" ["link"]=> string(3) "vod" ["id"]=> string(2) "12" ["ord"]=> string(1) "1" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "0" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(3) "fff" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["subs"]=> array(0) { } } [1]=> array(13) { ["parentId"]=> string(1) "1" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(10) "מגזין" ["link"]=> string(0) "" ["id"]=> string(1) "1" ["ord"]=> string(1) "2" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "0" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["subs"]=> array(15) { [0]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "293" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(10) "יהדות" ["link"]=> string(10) "יהדות" ["id"]=> string(3) "293" ["ord"]=> string(1) "1" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "199897" ["title"]=> string(52) "סיפור לשבת: נס עוד לפני הברכה" ["short_text"]=> string(375) "בינתיים התקדם רבי מרדכי ליציאה מן הבית, אבל הפונדקאי רץ אחריו: "רבי, עוד בן אחד יש לי, אנא ברכהו גם כן". הבן ניגש אל הרב, והרב בירך אותו. אבל דבר אחד הרב לא ידע באותה העת: שהבן הזה מוטל היה משותק במיטתו כשמונה שנים" ["content"]=> string(4855) "

בפרשתנו אנו קוראים על ציוויו של הקב"ה למשה למנות את אהרן אחיו לכהן, מוצאים אנו במדרש לשון: "קח את אהרן - פַּתֵּה אותו בדברים לפי שהוא בורח מן השררה". משה נאלץ 'לשכנע' את אהרן להתמנות לתפקיד קדוש זה...

שלושה חברים, צדיקים נסתרים, היו בפולין, שסיכמו ביניהם להישאר נסתרים ולא להתפרסם בעולם עד שיגיע הזמן משמים. וגם אז, איש לא יתפרסם לפניו חבריו. היו אלו שלושת הצדיקים שלימים נודעו בקדושתם ברחבי העולם היהודי: הרה"ק רבי מרדכי מנעשכיז, הרה"ק רבי אריה לייב "הסבא" משפולי, הרה"ק רבי מרדכי "החזן" מזאסלאב.

עברו חלפו להם שנים, והנה נודע לרבי אריה לייב שרעהו, רבי מרדכי שמתגורר בנעשכיז – מנהיג חצר של חסידים בעירו, ונוהרים אליו אלפי אנשים לקבל עצות וברכות. משמע, רבי מרדכי לא עמד בתנאי שסיכמו ביניהם החברים, יש לנסוע אליו ולברר מדוע נהג כך.

הגיע רבי אריה לייב לנעשכיז וראה המונים גודשים את בית מדרשו של הצדיק ואת חצרו, ממתינים לתורם ליד דלת חדרו. עקף רבי אריה לייב את התור, הן הוא לא מגיע כאורח או כתלמיד, מגיע הוא כחבר אל רעהו.

(צילום: shutterstock)

הגבאים שלא הכירוהו, ואף לא נראה היה כצדיק וקדוש – דחפוהו לאחוריו. "יש תור, יהודי!" גערו בו בקול, "המתן בסבלנות ואל תעקוף את אלו שהגיעו לפניך". אך רבי אריה לייב לא התחשב מדי בדעתם וקרא בקול "מורדוך" (כינוי חברי לשמו של הרה"ק רבי מרדכי מנעשכיז).

הגבאים ששמעו את שמו של רבם יוצא בצורה מזולזלת כעסו והתרתחו, והרימו יד כל רבי אריה לייב להכותו. למזלו שמע הרה"ק מנעשכיז את קולו של רעהו ויצא לקראתו, קיבלו בכבוד רב והכניסו לחדרו. פנה רבי אריה לייב לרעהו ושאלו: "הן סיכמנו בינינו שאיש מאיתנו לא יתגלה לפני רעהו. ומדוע זה אתה מפר את התנאי?"

נענה הרה"ק רבי מרדכי מנעשכיז בהתנצלות: "האמת היא שלא חשבתי כלל להתפרסם, וכל הענין אירע בעל כרחי, ומעשה שהיה כך היה":

במהלך נדודיו התארח רבי מרדכי במקומות יהודים רבים, וניסה לחזק את תושבי המקום בתורה ועבודת ה'. בצאתו פעם מביתו של יהודי יקר בביתו התארח, ביקש בעל הבית שהיה יהודי פשוט לזכות בברכתו של האורח, ורבי מרדכי בירכו בחום ובלבביות.

שמעה זאת בעלת הבית והתרעמה: 'ולה לא מגיעה ברכה? הן היא טרחה על האירוח במסירות'. ורבי מרדכי בסבר פנים יפות מברך. עתה הגיעו הבנים וביקשו איש איש את הברכה בה חשקו: זיווג, פרנסה, יראת שמים ולימוד וכו'.

בינתיים התקדם רבי מרדכי ליציאה מן הבית, וכבר עמד בפתח החצר והתכונן לעלות לעגלה שתיקחהו בדרכו הלאה. והפונדקאי רץ אחריו: "רבי, עוד בן אחד יש לי, אנא ברכהו גם כן". רבי מרדכי כבר מיהר מאוד לדרכו, ולכן תוך שהוא עולה על העגלה הפטיר: "שיבוא נא לפה ואברכהו, אינני יכול להתעכב לחזור לבית".

"והבן הגיע ובירכתיו", סיפר רבי מרדכי לרבי אריה לייב, "אלא שדבר אחד לא ידעתי באותה העת: הבן הזה מוטל היה משותק במיטתו כשמונה שנים, וכשקראו לו אלי קם על רגליו והלך כאחד האדם ובעצם רפואה הייתה לו טרם שהגיע אלי".

שמועה זו נפוצה באזור והמונים עטו על הרה"ק מנעשכיז והוא נתפרסם בעל כרחו.

" ["pic"]=> string(5) "37045" ["date_created"]=> string(19) "2016-03-25 11:14:15" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(7) "|60224|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "4" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "199897" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/199897" ["top_section"]=> NULL } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "198536" ["title"]=> string(108) "המפקד צעק בקשר: מישהו יודע איך מתפללים? דבר תורה לפרשת ויקרא" ["short_text"]=> string(444) "הטנקים של הפלוגה נכנסו למארב מצרי. הרגשנו שהגיהנום נפער תחתינו. המפקד צעק בקשר: "מי יודע איך מתפללים?" היה שקט – למרבה הבושה, לא ידענו להתפלל... ואז נזכרתי שסבא שלי, בכל פעם שהייתי בא לבקרו, היה נותן לי כוס מיץ תפוזים, ואומר לי לברך: ''שהכל נהיה בדברו''" ["content"]=> string(3708) "

"מה מברכים על אבטיח?"

שאלה זו נשאל אדם חוזר בתשובה בערב שערך בביתו, בצפון ת''א, לחבריו שאינם שומרי מצוות.

התפתח במקום דיון סוער. חלקם צידדו בברכת בורא פרי העץ, וחלקם אמרו, שהאבטיח, למרות היותו פרי מרשים, ברכתו בורא פרי האדמה. לבסוף הכריע המארח: על אבטיח מברכים – בורא פרי האדמה.

בשלב זה, קם קיבוצניק ואמר למארח באופן נחרץ: "על אבטיח מברכים שהכל נהיה בדברו!" למראה פליאתם של הנוכחים, הוסיף ואמר: ''אל תדאגו – 'שהכל' עובד טוב גם על אבטיחים".

אז הוא סיפר את סיפורו האישי. במלחמת יום הכיפורים הייתי שריונאי בסיני. הטנקים של הפלוגה נכנסו למארב מצרי, והחלו קרבות שב''ש (שריון בשריון). הרגשנו שהגיהנום נפער תחתינו.

בשלב זה, המפקד צעק בקשר – מי יודע, איך הדתיים מתפללים?

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

היה שקט – למרבה הבושה, לא ידענו להתפלל...

ואז נזכרתי שסבא שלי, בכל פעם שהייתי בא לבקרו, היה נותן לי כוס מיץ תפוזים, ואומר לי לברך – ''שהכל נהיה בדברו''.

לקחתי את הקשר, ואמרתי למפקד – התפילה של הדתיים קצרה וקליטה – ''שהכל נהיה בדברו''...

המפקד, נתן פקודה לטעון פגז – ברכנו עליו בכוונה ''שהכל נהיה בדברו'' – והפגז שוגר... הפלא הוא, שבפעם הראשונה הצלחנו לפגוע בטנק מצרי! ומאז כל פגז שברכנו עליו "שהכל'' – פגע פגיעה ישירה בטנקים המצרים. עם עלות השחר, הבסנו אותם.

כעת סיים הקיבוצניק את דבריו: ''אם שהכל נהיה בדברו עובד על טנק מצרי – אין שום סיבה שזה לא יעבוד גם על אבטיח''.

כל הנוכחים חייכו, חוץ מבעל הבית. הוא הביט בקיבוצניק ושאל: ''אם על ברכה לבטלה הקב''ה עושה כאלה נסים – מה אדם יכול להשיג, מברכה כתיקונה ובכוונה?"

בפרשת השבוע, אנו קוראים על הקרבנות – קורבן מלשון קירבה. הקורבן תפקידו, לקרב את החוטא שנתרחק. חזרה אל בורא עולם. כיום אין לנו את מעשה הקורבנות, אבל תחתיו, יש לנו את התפילה. תפילה מלשון פתילה, המקשרת בין השמן ללהבה. כך התפילה מקשרת בין עם ישראל לבורא עולם.

קרוב ה' לכל קוראיו, וכל זאת בתנאי אחד: "לכל אשר יקראוהו – באמת". כאשר התפילה היא ''מעומקא דליבא',' אפילו ברכה לבטלה יכולה להושיע.

הקב''ה יזכנו, לראות בימנו את התגשמות התפילה: ''והשב את העבודה לדביר ביתך''.

שבת שלום.

" ["pic"]=> string(5) "71129" ["date_created"]=> string(19) "2016-03-17 20:32:57" ["writer"]=> string(5) "54826" ["tags"]=> string(11) "|256||2265|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "198536" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/198536" ["top_section"]=> NULL } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "196816" ["title"]=> string(105) "האדם מפורק שוב ושוב – עד שלבסוף נבנה: דבר תורה לפרשת פקודי" ["short_text"]=> string(475) "אדם מחליט להתחיל לבנות את בניין אישיותו ולהתקדם ברוחניות. אולם לפתע הוא נכשל ונופל. הוא מקים את עצמו שוב, ושוב הוא נופל. התורה מחזקת את האדם ואומרת לו – הנה, המשכן נבנה ופורק, נבנה ופורק – פעמיים-שלוש בכל יום – עד שהצליח משה להעמידו. כך גם אתה. דבר תורה לפרשת פקודי " ["content"]=> string(5871) "

פרשת "פקודי", מתארת את סיום בניית המשכן והקמתו בפועל – "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות  מ, יז).

בספר במדבר (פרק ז פסוק א), התורה מרחיבה מעט יותר באירועי יום הקמת המשכן, ורש"י שם מביא את דברי המדרש: "כל שבעת ימי המילואים, היה משה מעמידו ומפרקו". ביום השמיני, העמיד משה את המשכן ולא פירקו. "אמר רבי חייא בר יוסף: כל שבעת ימי המילואים, היה משה מפרקו ומעמידו למשכן שתי פעמים בכל יום. רבי חנינא אומר: שלוש פעמים בכל יום" (מדרש תנחומא, שמות לט סימן יא).

האדמו"ר מסלונים בספרו "נתיבות שלום", מבאר עניין זה על דרך המוסר: בניית המשכן, מקבילה לבניית המקדש הפרטי של כל יהודי ויהודי, וכפי שהרחבנו על כך רבות בפרשות האחרונות.

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

אדם מחליט להתחיל לבנות את בניין אישיותו ומקדש חייו ולהתקדם ברוחניות, אולם לפתע הוא נכשל ונופל. הוא מקים את עצמו שוב, ושוב הוא נופל. הנפילות החוזרות ונשנות עלולות לייאש את האדם ולגרום לו להרים ידיים. התורה מחזקת את האדם ואומרת לו – הנה, המשכן נבנה ופורק, נבנה ופורק פעמיים שלוש בכל יום, ולקח זמן רב עד שמשה הצליח להעמידו ולייצבו באופן סופי. אל לך להתייאש מנפילות! נפלת? תקים את עצמך מחדש. אם תתמיד ולא תתייאש, בניין אישיותך יתנוסס לתפארה.  

עלינו לזכור דבר נוסף.

בסופו של דבר, המשכן עמד בדרך נס, וכפי שמרמזת התורה: "וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות מ, א-ב), ואכן - "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו" (שמות מ, יז-יח).

המתבונן בפסוקים אלו מגלה דבר מעניין. אלוקים מצווה את משה להקים את המשכן - "תקים", ואילו בפועל נכתב "הוקם המשכן", הלשון "הוקם" משמעותו לכאורה שמישהו אחר הקים אותו, כאילו הוקם מאליו. בסוף כתוב שוב "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן" – משה בעצמו. מה פשר שינויי הלשון?

ה'כלי יקר' בביאורו לתורה (שמות מ, ב) מגלה את הסוד: חכמים במדרש (ויקרא רבה נב, ד) כותבים, שלאחר שכל מרכיבי המשכן היו מוכנים וכשמשה רצה בפועל להקימו יחד עם חכמי הלב, הם לא הצליחו ולא יכלו להקימו. הקרשים היו כבדים, ומלאכת ההרכבה הייתה מאוד קשה. אמר הקדוש ברוך הוא למשה – "עסוק אתה בהקמתו, והוא עומד מאליו", לכך נאמר "הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" – מאליו. זאת אומרת, אלוקים ציוה את משה לעשות את המקסימום שהוא יכול, ורק אחרי שמשה יקים את המשכן ויעשה את המקסימום מבחינתו, רק אז תבוא העזרה משמים והמשכן יעמוד מאליו בדרך נס.

מסיים ה'כלי יקר' ואומר: "ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה, כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור, אלא האדם הוא המתחיל, והשם יגמור על ידו".

על האדם להקים ולבנות את בניינו הפרטי שוב ושוב, ואל לו להרים ידיים מנפילות וכישלונות, שהרי בסופו של דבר הבורא הוא זה שמקים את המשכן.

נסיים עם רעיון נוסף של ה"נתיבות שלום". במהלך כל הפרשות, רואים אנו שהשכינה מסתתרת מאחורי הענן – "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד השם מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד), וכן הפסוק האחרון בפרשה, הפסוק המסיים את ספר שמות – "כִּי עֲנַן השם עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". לאמור: הן במצבים הטובים המשולים ל"יומם", ימים בהם הכל ברור, והן במצבים קשים המשולים ל"לילה", בהם הכל חשוך ומעורפל, בכל ה"מסעות" ובכל תחנות החיים של האדם, עליו לזכור ש"ענן השם" והשכינה ממלאים את "משכנו" הפרטי.

" ["pic"]=> string(5) "37316" ["date_created"]=> string(19) "2016-03-10 19:07:56" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(6) "|4692|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "1" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "196816" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/196816" ["top_section"]=> NULL } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "194778" ["title"]=> string(72) "עת רצון: האם לרצון הטוב יש ערך בפני עצמו?" ["short_text"]=> string(531) "אומרים חכמינו – "מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה". אבל מה אם לא היה מעשה? האם לרצון ולמחשבה הטובה יש חשיבות בפני עצמם? אם אדם רצה, וניסה, והשתדל, ולא הצליח, אל לו להישבר מכך ולחשוב שלא פעל מאומה, שכן הרצון – הוא התשתית לכל קיום המצוות ולעשיית הטוב. הוא הגורם להשראת השכינה על האדם. דבר תורה לפרשת ויקהל" ["content"]=> string(6334) "

"אם אתה מביא לי מתנה מאמריקה", ביקש האחיין מהדוד, "תקנה לי תוכי מדבר".

לפני חזרתו לארץ עבר הדוד בחנות לחיות מחמד, אך תווית המחיר המופקעת של תוכי מדבר מסוג ג'אקו, גרמה לו לחשוב פעמיים. בכלוב הסמוך שכן ינשוף שמחירו היה פחות מעשירית משווי התוכי. ממחשבה למעשה שבין כה הילד לא יבחין בהבדל, הדוד קנה את הינשוף בעל העיניים הגדולות.

כעבור חודש שואל הדוד את הילד: "נו, ה'תוכי' כבר מדבר?"

"עדיין לא", משיב הילד, "אבל הוא מאוד מתעניין"... 

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

משה רבינו מצווה את בני ישראל את אשר הורהו הקב"ה לגבי מלאכת המשכן, והוא פותח במילים: "זה הדבר אשר ציוה ה', קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'". ולכאורה, הדבר נראה כמיותר, שכן אדם שתורם למען מטרה מסוימת, אם לא הכריחוהו לכך, הרי שלבו רצה לנדב מאשר לו למען המטרה. מדוע מגדירה התורה שהענקת התרומה הינה בגדר "כל נדיב לבו?"

ובכלל, 'הענקת התרומה' אמרנו, אבל בתורה כתוב 'קחו מאתכם תרומה'. תרומה נותנים, מעניקים או מקבלים, אבל לא לוקחים.

הרוחות בישיבה בליטא סערו וגעשו, הבחורים ניסו לעכל את ששמעו: הגאון רבי אייזל מסלונים, המפורסם בתארו 'רבי אייזל חריף', על שום מחשבתו החדה כתער ועמקנותו ושקיעותו בלימוד, הגיע לישיבתם במטרה לחפש חתן לבתו.

אין הוא מחפש ייחוס מפואר, ולא בחור בעל נתונים מרשימים. מבחן אחד יש לו והעומד בו בכבוד, יוכל להיות חתנו של הרב. קושיה עצומה הקשה רבי אייזל לבחורי הישיבה, משך שלושה ימים הוא ישהה בישיבה וישמע את תירוציהם של הבחורים, מי שיצליח לתרץ את הקושיה בצורה שתניח את דעתו של הגאון החריף, יזכה בזכות הגדולה שהכל חושקים בה.

הבחורים שקלו וטרו, התפלפלו והתווכחו, סערו והתפעמו - בינם לבין עצמם, ולפני רבי אייזל. אך לשווא, הגאון דחה את כל ניסיונותיהם לתרץ את המוקשה. הקושיה נותרה כסלע ברזל איתן ויציב שהכל חולף סביבו והוא מוצק ללא ניע...

לאחר שלושה ימים משלא נמצא תירוץ לקושיה, החליט רבי אייזל לעלות על כרכרה ולשוב לביתו. לאחר שהתרחק מרחק הגון מן הישיבה, נשמעו ממרחק קריאות עמומות, העגלון הפנה את ראשו והנה בחור מן הישיבה רץ בכל כוחו מנסה להשיג את רבי אייזל שנסע בלא שהוא שם לב לכך. העגלון סימן לרבי אייזל ששקוע היה בלימודו, וקיבל הוראה לעצור.

הגיע הבחור כשהוא מתנשף כולו, סמוק ומיוזע מהמאמץ הרב, ורבי אייזל מעלהו בחביבות לצדו: "שמא מצאתם תירוץ לקושיה?" הבחור מנענע בראשו לשלילה, הוא לא מצא את התירוץ. "אם כן", תהה רבי אייזל, "מדוע באתם?"

"את התירוץ, רבי", שרק הבחור בנשימות קטועות, "רצוני לשמוע. את התירוץ איני רוצה להחמיץ"...

רבי אייזל התפעל מכח רצונו של הבחור שרץ אחרי הכרכרה מרחק כה רב, רק בכדי לשמוע את התירוץ, למרות שחתן הרב הוא כבר לא יהיה. "אותך אקח כחתן לבתי", נם רבי אייזל לבחור, "עם כח רצון כזה בוודאי לאילן גדול תיעשה". לימים נודע הבחור כהגאון רבי יוסף שלופער.   

בזוהר הקדוש (ח"ב קצח ע"ב) מובא יסוד גדול שכדאי לחזור עליו [בתרגום ללשון הקודש]: "רבי אבא פתח ואמר 'קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו' וגו', בא וראה, בשעה שבן-אדם מעלה [דבר] ברצונו לגבי עבודת בוראו, אותו הרצון עולה בתחילה על הלב, שהוא [הלב] יסוד וקיום כל הגוף. לאחר עולה אותו רצון טוב על כל איברי הגוף, ורצון כל האיברים ורצון הלב מתחברים כאחד, ומושכים עליהם זוהר השכינה שתהיה עמם"(!)...

מסיים הזוה"ק: "וזהו שכתוב 'קחו מאתכם תרומה'", היינו שכשאדם רוצה לנדב מנדבת לבו תרומה, באמצעות רצונו הוא לוקח את השכינה הקדושה שתסייע לו בכך. לכך מוגדרת התרומה כנדבת הלב, וכלקיחה.

***

אמת, ברצון לבדו אין די! חייבים להוציא את הדבר לידי מעשה, כי אחרת אין ערך לרצון.

אבל אם אדם רצה, וניסה, והשתדל, ולא הצליח, אל לו להישבר מכך ולחשוב שלא פעל מאומה, כאותו 'תוכי' שמתעניין, אך לא מדבר.

שכן הרצון – כפי שנראה בבירור בזוה"ק – הוא התשתית והבסיס לקיום המצוות בפועל בצורה טובה. הוא הגורם להשראת השכינה על האדם!...

" ["pic"]=> string(5) "37469" ["date_created"]=> string(19) "2016-03-03 17:10:43" ["writer"]=> string(5) "54834" ["tags"]=> string(20) "|3147||45393||30474|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "194778" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/194778" ["top_section"]=> NULL } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "194771" ["title"]=> string(95) "ופניהם איש אל אחיו: כל המבקש רחמים על חברו נענה תחילה" ["short_text"]=> string(467) "בורא עולם מתנהג עם האדם במידה כנגד מידה. כאשר אדם יוצא מה"אגו" האופף אותו, פונה מעיסוקיו ומעורר רחמים עבור חברו – כמו הכרובים, המלאכים במקדש, הפונים איש אל אחיו –גם בורא עולם "פונה מעיסוקיו", מאזין לקול תפילת אותו אדם, וממלא את משאלות ליבו. דבר תורה לפרשת ויקהל" ["content"]=> string(5737) "

אחד מכלי המשכן שחכמי הלב עמלו על בנייתו, היו הכרובים.

ה"כרובים" היו נראים כשתי דמויות בעלות כנפיים, עם פני תינוק, אחד בדמות זכר ואחד בדמות נקבה, פניהם פונים האחד מול השני עם נטייה כלפי מטה – כלפי ארון הברית, וכנפיהם מופנות כלפי מעלה.

על הכרובים כותבת התורה כך: "וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות לז, ט).

הרחבנו בעבר בהרחבה בסמליות של צורת הכרובים, ונוסיף כעת רעיון המובא בספר "תפארת שלמה".

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

פרישת כנפיים כלפי מעלה, מרמזת על עניין התפילה. הרעיון של נשיאת כפיים מוזכר פעמים רבות בתורה בהקשר של תפילת האדם לבוראו - "אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל השם" (שמות ט, כט), "וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל השם" (שם לג) ובמקומות נוספים. על האדם לשאת את כפיו בתפילה לבורא עולם כדי שיצליחו דרכיו, אולם התורה מרמזת על דרך מיוחדת, בה התפילה הופכת לעוצמתית יותר, והיא: "ופניהם איש אל אחיו". על האדם לעורר רחמים בתפילתו לא רק על עצמו, אלא גם על חברו.

ידועים דברי חכמים: "כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה" (בבא קמא צב.). כלומר, אם אדם מתפלל עבור חברו, והמתפלל עצמו זקוק לאותה ישועה עליה הוא מתפלל עבור חברו, הוא נענה תחילה. המקור לכלל זה הוא ממספר פסוקים, אחד מהם הוא: "וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב, בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ" (איוב מב, י).  

מדוע זה כך? רבינו ניסים (הר"ן) בדרשותיו, מבאר זאת כך: כמו צינור שדרכו עוברים מים מהמעיין אל השדות, אשר לפני שהמים משקים את השדות, הצינור הוא הראשון לקבל תועלת המים, כך מי שמתפלל שיתברך חברו, הרי המתפלל כאותו צינור, שהוא מקבל תחילה את הברכות.

יש לכך הסבר מהותי:

בורא עולם מתנהג עם האדם במידה כנגד מידה. כאשר אדם יוצא מה"אגו" האופף אותו, פונה מעיסוקיו ומעורר רחמים עבור חברו, במידה כנגד מידה, גם בורא עולם "פונה מעיסוקיו", מאזין לקול תפילת אותו אדם, וממלא את משאלות ליבו.

בשבת קודש, מתפללים אנו לבורא עולם: "ממקומו הוא יפן ברחמים, ויחון עם המיחדים שמו" (סדר קדושה). אנו מבקשים מבורא עולם שייפן ממקומו ויחון את עמו. כיצד בורא עולם מגיב על כזו תפילה? אם אתם – בני, תפנו ממקומכם ותדאגו גם לרווחת חבריכם, גם אני יפנה את פני אליכם.  

זהו הרעיון הטמון במילים "ופניהם איש אל אחיו". כשאדם פורש כפיו כלפי מעלה ותוך כדי כך הוא פונה אל אחיו ומתפלל גם עליו, אזי תפילתו מותירה רושם.    

על האדם לשאת כפים ולזכור שהכל בגזירת עליון, וכפי שמרמזת הפרשה בפסוקים המצווים על מצות השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" (לה, ב). נשים לב שהתורה לא אומרת "תַעַשה מלאכה" (בניקוד פתח), אלא "תֵּעָשֶׂה" (בניקוד צֵירה), מלשון שהמלאכה נעשית מאליה. גם במקום אחר כתוב: "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה" (לה, ב), שוב, בניקוד צֵירה, מלשון שהמלאכה נעשית אליה. מה פשר הדברים?

יש בכך רמז. רק מי שמאמין באמונה שלמה שהפרנסה מוקצבת לכל אחד מן השמים, יכול לנוח בשלווה ביום השבת. מי שחושב שההצלחה תלויה רק בריבוי ההתעסקות במלאכה, בוודאי מוטרד כל הזמן מן המחשבה, שחיוב שמירת השבת מצמצם את אפשרויותיו להרבות בפרנסה, ולאדם כזה קשה לשמור את השבת. לכן בא הפסוק ואומר: "תיעשה מלאכה", לאמור: אל תעלה בדעתך, אדם, כי אתה בעצמך עושה את המלאכה, אלא דע, כי כל הברכה במלאכה היא מאת הבורא.

כאשר אדם חי כך – עם ידיים פרושות כלפי מעלה ובידיעה שהכל מאתו יתברך, יכול הוא לחיות בשלווה, בפרט ביום השבת.

" ["pic"]=> string(5) "37473" ["date_created"]=> string(19) "2016-03-03 16:25:39" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(19) "|1679||60674||4367|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "194771" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/194771" ["top_section"]=> NULL } } } [1]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "286" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(19) "חדשות היום" ["link"]=> string(19) "חדשות-היום" ["id"]=> string(3) "286" ["ord"]=> string(1) "2" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "193875" ["title"]=> string(59) "פרשת כי תשא: השפעתם של חברים רעים" ["short_text"]=> string(151) "איך הצליחו הערב רב להשפיע על עם ישראל לחטוא בעגל? ואילו לקחים עלינו ללמוד מפרשיה זו?" ["content"]=> string(7634) "

'חטא העגל' הוא אחד הקטסטרופות הגדולות בדברי ימי עמינו. אפשר להגדיר אותו כשואה או כ'אם כל השואות', מפני שבחטא זה נזרע השורש לכל הגלויות, לכל הגזירות השחיטות והפוגרומים שעבר העם היהודי רווי הסבל. אלמלי חטא העגל היה העולם מגיע לתיקונו המיידי לאחר מתן תורה. כפי שנכתב בספרים הקדושים ממקורות קבליים – בהר סיני חזרו בני ישראל למצבו של אדם הראשון, בטלה מהם גם המיתה הטבעית שנגזרה בחטא הקדמון. אולם לאחר שחטאו ב'חטא העגל' שהוא בבחינת עבודה זרה – נסוגו אחור ונכנסו לתהליך ארוך ומייגע של תיקון העולם בדרך הקשה...

אל החטא הזה לא הגיעו מקבלי התורה ביוזמתם. ככלות הכל טרם עברו ארבעים יום ממתן תורה - וכזו נפילה? נכון, הפרשנים מסבירים כי לא היתה כוונתם לעבודה זרה ממש, ובכל זאת כפי שמסתבר היתה זו ירידה בלתי צפויה. הם איכזבו – ולא צריך להקים ועדת חקירה כדי להבין מאין הגיעו לכך, הלחץ הגיע מ'העם', לא מהמנהיגות, וגם לא מהיהודים האוטנטיים אלא מאותם גרים שהצטרפו אליהם, הערב רב שראו את היהודים עולים לגדולה ואת הניסים הנעשים איתם והתלהבו, כאמור בחומש שמות (פרק יב פסוק לח) 'וְגַם־ עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם...' אותם גרים לא היו בעלי יכולת עמידה בנסיונות, הם לא חושלו בהתמודדות במצרים, הם פשוט קפצו על עגלת ההצלחה. וכשהגיעו עתה לשעת משבר בחשבם שמשה מת ונשארו ללא מנהיג – חרב עליהם עולמם, ומתוך מצוקה ונפילה רוחנית גררו את כלל הציבור לתהום...

(צילום: shutterstock)

דגל אדום – סחף!

נראה לנו מוזר ששולי העם מחוללים מהפכה כזו. היכן המנהיגים? ואם תאמר שהם ראו במצב סכנת נפשות, כפי שאכן מצינו בדברי חז"ל וברש"י - שכבר הרגו את חור בעלה של מרים שסרב לשתף עמהם פעולה -מדוע כלל הציבור היהודי עצמו לא קם נגדם? מדוע לא הגנו על חור? בהכרח שהם נסחפו: גם היהודים האותנטיים לא היו מספיק חזקים והחברה השולית גררה אותם אחריה.

מכירים את התופעה שקבוצת שולים בכיתה גוררת את הרוב הדומם? נראה לנו שזה יכול לקרות רק לנוער חסר חוט שדרה? ובכן, מדהים להיווכח באיזו חומרה מתייחס הרמב"ם להשפעת הסביבה. וכך הוא כותב בהלכות דעות פרק ו הלכה א': "'דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", [כאן רומז הרמב"ם כי גם אתה נמצא בעמדת השפעה כביכול, אתה ה'רועה' והנך נמצא בין הכסילים כדי להשפיע עליהם לטובה, אתה עלול לקבל את השפעתם – אם לא תשמור את המרחק הראוי.

וממשיך הרמב"ם "וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים'".

'נשמע קצת מוגזם...?' קשה לנו לקבל את עובדת היותנו כה מושפעים? אחד מגדולי חכמי הנפש בדורות האחרונים היה רבי ירוחם לייבוביץ, פדגוג אמן שכיהן כמנהלה הרוחני של ישיבת מיר. באחת ההזדמנויות בה התייחס לנושא, הצביע על כך שֶׁכָּלֵב שהיה אחד מן המרגלים הלך להשתטח על קברי אבות בחברון 'שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם', וגם יהושע בן נון שלימים היה מנהיג ישראל ויורשו של משה, נזקק לתפילותיו של משה רבנו ולהוספת אות על שמו - כסגולה להנצל מהשפעת חבריו המרגלים.  'עד כדי כך היא הסכנה והפחד שלא יהא ניסת להם, שאלמלא הרבות בתפילה זה כמעט נגד הטבע שלא יהא נכנע להם. יודע אני", הוסיף רבי ירוחם, "שאתם שומעים ומשתאים על דברי... אתם צעירי ימים, טרם נקלטו אצלכם עובדות וניסיונות ללמוד מהם דרכי החיים ופתרונם. אני איש זקן אני ומן החיים היומיומיים כבר ראיתי והוכחתי לדעת כי אין מספר לחללי חברים רעים...'

נלכדים ברשת...

בימינו אפשר לשבת במערה או בכוך ולהיחשף לחברה שלילית ביותר. החברה המסוכנת עשויה להיות וירטואלית... אם ברצוננו להיווכח בכוחה של השפעה סוחפת די לשים לב למהפכות שחוללה הרשת החברתית. די להתוודע להתמכרות אליה ובהיסחפות על ידה כדי להבין מה עוצמתה של השפעת הסובב. ובכן, לא די בכך שילדינו ילמדו במוסדות חינוך טובים, אם לא נשים גבולות גם לכלי התקשורת הסובבים אותנו - נילכד אנחנו ובני משפחתנו ברשת...  

מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.

" ["pic"]=> string(5) "37632" ["date_created"]=> string(19) "2016-02-25 14:40:41" ["writer"]=> string(5) "57406" ["tags"]=> string(11) "|256||1316|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "193875" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/193875" ["top_section"]=> NULL } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "191163" ["title"]=> string(59) "מי רוצה לתרום לבית המקדש השלישי? " ["short_text"]=> string(166) "התרומה מביאה לידי שמחה, אבל כמה מאיתנו ישמחו לתרום לבית המקדש השלישי? וכמה לבית המקדש הזמני?" ["content"]=> string(9226) "

'משנכנס אדר מרבים בשמחה...' קיים דיון הלכתי האם ענין זה חל גם על אדר הראשון, אך לא נראה שמסוכן להחמיר בשאלה זו, במיוחד לאור המשמעות – שיהודי נמצא תמיד בשמחה אלא שכאשר נכנס אדר הוא צריך להרבות בשמחה...

הרעיון של חשיבות השמחה אינו המצאה של החסידות, 'מצוה גדולה להיות בשמחה' זו אמנם אימרה ברסלבית – אולם מקורה בכך שהתורה מתייחסת בחומרה להעדר שמחה, ככתוב 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה', כשמאידך כבר ברמב"ם ובספרי הפסיקה הקדמונים – השמחה הינה מודל אידיאלי והכרחי של תורת החיים היהודית.

השאלה אינה אם לשמוח, אלא איך שמחים בכלל? האם אנחנו יודעים לשמוח? האם שפע כלכלי ויציבות בטחונית מביאים בהכרח שמחה? הנסיון מוכיח שלאו דוקא, אם כן מהו המתכון לשמחה?

יש מתכון לשמחה!

הנתינה לזולת מביאה לשלמות נפשית, לסיפוק ולשמחה. זו הסיבה שבפורים מצוות מיוחדות של 'משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים'. הפירגון לזולת גם אם איננו עני מבחינה כלכלית, ויחד עם זאת פתיחת הלב והכיס לאביונים...

מי שלא ניסה לא יודע – אין כמו נתינה להשרות שמחה פנימית בלב. העומק הפסיכולוגי של שמחה זו כפי המשתמע מדברי הרמב"ם בהלכות מגילה הוא מפני שבמידת הנתינה האדם מתדמה לבורא וזו השלמות הנפשית המקסימלית, שלמות פנימית מביאה שמחה!

כמובן, אדם צריך להזהר מהצד האגואיסטי ההורס את הנתינה. יש ואדם נותן ממקום של נטילה. הנתינה שלו מיועדת לקבלת תחושת עליונות והתנשאות על הזולת, זו כמובן נתינה שלילית. יתר על כן האדם לא צריך לראות בנצרך 'אובייקט של מצוה', העני איננו הלולב או האתרוג שלך, את הנתינה צריך לעשות מתוך הלב – מאהבת חסד. וכפי שנאמר בתפילת העמידה 'כי באור פניך נתת לנו ...תורת חיים ואהבת חסד...  

התמורה (אותיות תרומה) שאדם מקבל מהנתינה היא השלמות הנפשית של ההתדמות לבורא והשמחה המלוה אותו... אולי זה גם פן אחד מן הפנים של 'ויקחו לי תרומה' לא נאמר 'ויתנו לי' אלא 'ויקחו לי' ללמדך שהנותן הוא גם לוקח, ובלשון התלמוד 'יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית...'.

הביטוי 'תרומה' מלשון הרמה והתרוממות – מבטא גם את המשמעות, העובדה שהאדם מתרומם באמצעותה. לא בחינם גימטרייה של המילה 'סולם' שווה לגימטרייה של המילה 'ממון'. ומאידך גם הממון - הכסף והאפשרויות החומריות - מתרוממות והופכות להיות חלק מסולם העלייה, ומממשות את התכלית ש'האדם יתעלה ויתעלה העולם עמו' (רמח"ל במסילת ישרים).

תרומה לבית המקדש הזמני?!

מעניין לחקור מה היה קורה לו התפרסמה בכל העולם הודעה מוסמכת מכל הגורמים הדתיים בקונצנזוס מושלם – על האפשרות להרים תרומות לבניית בית המקדש השלישי... (אולי קונצנזוס כזה בעצמו כבר יביא את המשיח...).

הקריאה לתרום לבנין המשכן המופיעה בפרשתנו, זכתה להיענות כה רבה ומהירה שהיו צריכים לעצור את שטף התרומות כאמור בפרשת ויקהל (להלן פרק לו)  וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־הַ֣חֲכָמִ֔ים הָעֹשִׂ֕ים אֵ֖ת כָּל־מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ אִֽישׁ־אִ֥ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים: וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה... (יותר מכדי צורך העבודה) וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא.

(צילום: shutterstock)

קל לשער כי בפרסום נאות שיגיע לכל הפילנטרופים היהודיים, תיווצר תחרות אדירה בין המיליונרים ברחבי העולם מי יזכה לרכוש / לקבל חלק גדול יותר בבנין בית המקדש. גם אנשים שאינם בעלי אמצעים מיוחדים יעשו כל מאמץ להשתתף, ומסתבר שלא רק דתיים מוצהרים ישמחו וישתדלו להשתתף במגבית בסכומים נכבדים. כל מי שזיק היהדות והמסורת לא כבה בליבו, יתחרה על הזכות הזו, ואם ידחו אותו – ייעלב.

'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד' (ברכות ח'). 'התחליף' של הקדוש ברוך הוא לבית המקדש הוא בית המדרש, המקום בו נלמדת ההלכה, בו מתעמקים בתורה שהיא רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא. לאמיתו של דבר הרצון להיות שותפים בבנין בית המקדש יכול להתקיים גם בטרם בא המשיח, כל מי שזוכה ליטול חלק ושותפות בהקמתם וקיומם של בתי מדרש ישיבות וכוללים – הוא בונה ומקיים את בית המקדש העכשווי... מדוע לכך יש פחות ביקוש? קודם כל, לא כולם יודעים את חשיבות הדבר. ושנית, לתרומה כזו אין את הרושם הבומבסטי, ואת ההילה... והאמת כידוע, אינה זו שמעצבת את החיים...

אבל יש גם סיבה נוספת. כבר מתחילת חיי העם היהודי, כשיעקב חזר מחרן לארץ ישראל, נאבק אתו המלאך כאמור בספר בראשית פרק לב: וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר: וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ: ועל כך נאמר בזוהר הקדוש (ח"א קעא, א), "ותקע כף ירך יעקב - שנגע בתמכין דאורייתא". המשמעות הרוחנית של הפגיעה ביעקב על ידי המלאך היא שהסטרא אחרא פגעה בעמודי הבניין, 'בתומכי התורה' שעליהם נשענים לומדי התורה.

הפגיעה בהם יכולה להתקיים בכמה צורות. היא יכולה להתממש, בקושי ומחסום נפשי מפני התרומה והתמיכה בלומדי התורה, בכל מיני תירוצים מתירוצים שונים. היא יכולה להתבטא בקשיים כלכליים של אלו שתומכים ומשכילים להבין את ערך השותפות בבית המקדש העכשווי. והיא יכולה אף להתבטא בגזירות כלכליות על לומדי התורה ובצמצום ההקצבות הניתנות להם על ידי הממשלה, קיצבאות המזכות את כל עם ישראל בהחזקת התורה. אך מי שזוכה ומתגבר על כל המכשולים, אכן נעשה שותף לקיום המקום החביב ביותר על הבורא: כך הוא בונה ומתחזק את בית המקדש הזמני.

" ["pic"]=> string(5) "37935" ["date_created"]=> string(19) "2016-02-11 15:21:47" ["writer"]=> string(5) "57406" ["tags"]=> string(11) "|256||2907|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "191163" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/191163" ["top_section"]=> NULL } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "191161" ["title"]=> string(56) "הבל היופי? דבר תורה לפרשת תרומה" ["short_text"]=> string(390) "לפעמים, במקום להדר במצווה בתוספת יופי שאינו נחוץ לעצם המצווה, מוטב להדר בכך שלאנשים אחרים לא יחסרו צרכיהם הבסיסיים, כגון מאכל וביגוד. לאחר שאדם מקדיש מכספו גם לצורך הזולת, היופי שיתנאה אדם זה במצוות – יהיה הגון וכשר " ["content"]=> string(6801) "

"למה אתם אוכלים עשבים?" נחרד עורך הדין שראה שני עניים מכרסמים עשבי-שדה ומניחים מעט בתיקם. "אין לנו ברירה", ענו שניהם בייאוש, "אנחנו חייבים לשרוד".

"בואו אלי", נענה עוה"ד, "אצלי יהיה לכם אוכל". הם סירבו, יש להם משפחות. "תביאו את כולם, זה בסדר", הציע עורך הדין בנדיבות. שתי המשפחות נדחסו לתוך רכבו והוא פתח בנסיעה לכיוון הבית.

כשהחלו העניים להודות לו נרגשות על החסד שהוא עושה עימם, נענה עורך הדין בביטול: "יהיה לכם הרבה אוכל, בחצר שלי יש דשא בגובה הברכיים"...

* * *

אם נשאל אנשים ברחוב, באופן אקראי, מהו לדעתם יחסה של התורה ל'יופי', האם רצוי וראוי הוא, או שמא לא? סביר להניח שנקבל על פי רוב את התשובות הבאות: בחפצי שמים ומצוות, בוודאי שראוי לייפות ולהדר כפי כוחו, שהלא נאמר "זה א-לי ואנווהו", ודרשו חז"ל (שבת קלג:) "התנאה לפניו במצוות". מאידך, בקשר לענייני העולם הזה יאמרו שאין כל חשיבות ליופי, ואף יצטטו כהוכחה: "שקר החן והבל היופי".

בפרשתנו אנו מוצאים ציווי שניתן למשה רבינו בעניין היריעות שעל המשכן: "והאמה מזה והאמה מזה בעודף... יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו". מפרש על כך רש"י: "יהיה סרוח על צדי המשכן - לצפון ולדרום... לימדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה".

זאת אומרת שהתורה מצווה להקפיד על יופיו של המשכן, אבל אין זו הוראה רק למשכן שהוא קדוש ומצוה לבנותו, אלא התורה לימדה 'דרך ארץ' שאדם יחוס ויקפיד על יופי.

במדרש (בראשית רבה לג, א), מובא מעשה שהיה אצל רבי יהושע בן לוי, ונביא את דבריו בתרגום ללשון הקודש: רבי יהושע בן לוי עלה לרומי, ראה שם עמודי אבן מכוסים בבדי רקמה יקרים, להגן עליהם מפני הקור והחום. לאחר מכן, כאשר פסע ריב"ל בשוק של רומי, ראה עני אחד מכוסה במחצלת קנים [שאינה בגד, ומפאת עוניו לא היו לו אפילו מעות לקנות בגדים משומשים].

על אותם העמודים קרא ריב"ל 'צדקתך כהררי א-ל', לומר שכשהקב"ה נותן עושר במקום מסוים, הוא מעניק אותו ביד רחבה עד כדי שמכסים עמודים בבדי משי יקרים, ואילו על העני המסכן קרא 'משפטיך תהום רבה', שאין בידו אפילו כסף לקנות בגדים. עד כאן דברי המדרש.

לכאורה, העיר בספר "אמרי שמאי", משמע מדבריו של ריב"ל שהיופי - בעמודים המכוסים בדים יקרים - אינו מעלה, כי אם חסרון. שהרי לעני אין מה ללבוש והרומאים מכסים עמודים בבדי יוקרה. ואילו מרש"י שהבאנו מפרשתנו, שהתורה מלמדת דרך ארץ שאדם יעריך את היופי.

התשובה לכך פשוטה: בחפצי שמים ובמצוות בוודאי שראוי לאדם להדר אחר היופי והנוי, שכן המצוות אינן להנאתנו וממילא הדאגה לכך שהן תהיינה מהודרות, אינה דאגה לכבוד עצמו והיא רצויה.

אולם קודם לכן יש לבדוק היטב: ייתכן שבמקום להדר במצוה בתוספת יופי שאינו נחוץ לעצם המצוה, מוטב להדר בכך שלאנשים אחרים לא יחסרו צרכיהם הבסיסיים, כגון מאכל וביגוד. ולאחר שאדם מקדיש מכספו גם לצורך הזולת, כעת היופי שיתנאה אדם זה במצוות – יהיה הגון וכשר.

נציין מעשה, שאקטואלי גם הוא לפרשת 'תרומה': חסיד עשיר הגיע אל רבו להתברך, להפתעתו שאלו הרבי: "במה אתה סועד בימות החול?" נענה העשיר שהינו משתדל לקיים: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", בשבת הוא אכן מענג את השבת במיטב המאכלים, אך ביום חול הוא מסתפק במועט.

הרבי חיווה את דעתו שאין זה יאות לאיש עשיר שכמותו להסתפק באוכל שכזה, וציוה עליו שיתחיל לאכול מאכלים דשנים לפחות בסעודה אחת מדי יום. העשיר שמע וקיבל. ראה הרבי שהמשמשים תוהים בינם לבין עצמם, מה לו לרבי 'להתערב' בתפריט ארוחותיו של החסיד, ומה תועלת יש בכך שיאכל החסיד מאכלים משובחים.

נענה הרבי ואמר: "כסבורים אתם שלכרסו של אותו חסיד אני דואג? לא ולא! אלא שאם יאכל החסיד העשיר פת במלח, מה יחשוב כשיבוא עני לבקש צדקה, שהעני צריך לאכול באבנים?!... אך אם יאכל העשיר מאכלים יקרים מדי יום, יבין שלעני מגיע לכל הפחות לקבל לחם ומים"...

* * *

לפי האמור, נדון האם יופי הוא דבר רצוי גם בענייני העולם הזה. ומסתבר שהתשובה היא: אם רק כאשר האדם 'מפרגן' לעצמו ליהנות ממטעמי העולם הוא מבין שגם לעני מגיע מעט שבמעט לקיום נפשו, מוטב שינהג ברחבות וכך יקבל העני מפזרנותו של העשיר מעט יותר.

אולם ודאי שמוטב יותר לא 'להאכיל עניים בהרבה דשא', אלא לקמץ בהוצאות היופי חיצוני שאינו נחוץ, וכסף זה לתת לצדקה ולהרוויח הרבה יותר.

" ["pic"]=> string(5) "37937" ["date_created"]=> string(19) "2016-02-11 15:06:59" ["writer"]=> string(5) "54834" ["tags"]=> string(11) "|256||2907|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "191161" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/191161" ["top_section"]=> NULL } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "185752" ["title"]=> string(46) "רק שתדע: דבר תורה לפרשת בא" ["short_text"]=> string(333) "כשיצאו בני ישראל ממצרים, אף כלב לא נבח עליהם, ולא על בהמותיהם. מה משמעות הנס הזה, שעשה לנו השם? ומדוע, אחרי כל הניסים של עשרת המכות, היה צורך בעוד נס אחד? מה ביקש השם שנדע? דבר תורה לפרשת בא" ["content"]=> string(7096) "

"בישיבה יש טבח שיודע לבשל מעולה, אבל הוא כמעט ולא מבשל. תמיד יש לו תירוצים", התלונן שמעון באוזני חברו שלמד בישיבה אחרת. "הנהלת הישיבה דווקא מרוצים מהחיסכון", התמרמר.

חברו גיחך ואמר לו שיגיד תודה: "הרבה יותר גרוע טבח שלא יודע לבשל ומבשל כל יום"...

***

מדרגות והַבְדָלות בין מעמדות שונים קיימים בעולם. מן ההבדלות הידועות: היא בין הדומם, לצומח, לחי ולמדבר. בין קודש לחול, ועוד. אך כלל נקוט בידינו שבין דרגה לדרגה – למרות שנבדלות הן זו מזו – יש דבר אמצעי שמְמַצֵעַ ומחבר ביניהן.

הבדלה נוספת ידועה היא בין ישראל לעמים. וכך מודיע משה לפרעה שבמכת בכורות ויציאת מצרים "לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה, למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".

(צילום: Shutterstock)

הנצי"ב מוואלוז'ין, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, בספרו "העמק דבר", התקשה בלשון הפסוק: משמע שהכלבים לא יחרצו לישראל את לשונם בשביל שהמצרים ידעו שהקב"ה מפלה ומבדיל בין ישראל ומצרים. וכי בכל השנה האחרונה, לאורך עשרת המכות, לא הוכרה הפליה זו בכך שמצרים קיבלו מכות קשות ונוראות ואילו לבני ישראל לא אירע כלל שינוי בסדר היום ממכות אלו?!

הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן נוהג היה לסובב בעיירות שסביב לברנוביץ', מקום מגוריו, שם הייתה לו ישיבה גדולה לתלמידים, וכדי לכלכלם הוצרך רבי אלחנן להידפק על דלתות נדיבי-עם ולבקש מהם שיתמכו בבחורי הישיבה, שכן אם אין קמח – אין תורה. בכל מקום שכזה היה רבי אלחנן מדבר עם בעל הבית דברי יהדות, חיזוק ואמונה בכדי שאף הם יצאו נשכרים ברוחניות.

את המעשה הבא סיפר הג"ר שלום שבדרון משם עד ראייה שנכח במקום וזכר את הפרטים. אנו נכתוב פה את תמצית המעשה לצורך ההבהרה ללא הפרטים הנלווים: באחד הכפרים אליו הגיע רבי אלחנן וסרמן, הייתה מבואה לפני הבית, מבואה זו הייתה סגורה בדלת שחציה התחתון עשוי עץ וחלקה העליון זכוכית, כך שמן הבית – יהיה ניתן לראות את המתקרבים לדלתו.

ברווח זה שבין דלת הבית העשויה עץ, לבין הדלת שקודמת לה העשויה בחציה זכוכית, רבץ כלב שחור גדול-מימדים ומבהיל במראהו. תפקידו היה לשמור מפני גנבים, כמובן. כאשר התקרב רבי אלחנן לדלת הבית, קפץ הכלב הענק ממקומו בנביחה עזה ומיד השתתק.

בעלי הבית ששמעו נביחה – משמע, זר הגיע לחצר, ולאחר מכן השתרר שקט – מיהרו אל הדלת לראות מדוע שתק הכלב. ונוכחו לראות מחזה מפעים: הכלב זינק על דלת הזכוכית ו"נמרח" עליה בעודו דבוק לדלת באוויר ומשותק מבלי יכולת לזוז או לנבוח.

רבי אלחנן לעומתו פסע בצעד בוטח משל לא אירע שום דבר יוצא דופן, פתח את הדלת כשהכלב עליה, נכנס פנימה, ובעלי הבית שכבר חשו לפתח – חרדו לכבודו ומיהרו להכניסו. שעה ארוכה ישב הגר"א וסרמן בבית אותו יהודי והרעיף עליו טללי תחייה, כשבעל הבית עדיין נסער ממה שראו עיניו.

לאחר שהרים את תרומתו הנדיבה במיוחד, ליווה בעל הבית את רבי אלחנן החוצה, כשכל אותו הזמן הכלב תלוי באוויר בדבק בלתי-נראה. לאחר שיצא רבי אלחנן מן החצר, גלש הכלב בניחותא ממקומו וחזר לצורתו הטבעית כשאינו מודע כלל לתדהמתם של בני הבית.

נשוב לשאלתו של הנצי"ב מוואלוז'ין, ראשית הוא מקדים יסוד שהוא מביא בכמה וכמה מקומות בספרו: בכל מקום שנאמר "בין ובין" – פירושו שישנם שני קצוות, ובין קצה לקצה יש דבר אמצעי. והנה בכל מכות מצרים הייתה הבדלה בין ישראל ובין מצרים. אך בעשר המכות היו המצרים עסוקים בצרותיהם וייסוריהם ולא ניכרה להם העובדה שעל היהודים פוסחות המכות למגדולם ועד קטנם באופן גורף.

כעת יוצאים ישראל ממצרים לעיני כל האומה המצרית, או לעיני מה שנותר ממנה... הכלבים באופן טבעי אמורים לנבוח. אך כדי שישראל לא יפחדו מנביחתם, לא חרץ כלב לשונו. לא רק לצדיקים, אלא גם לאלו שנמצאים בדרגת הממוצע בין ישראל ובין מצרים, קרי: רשעי ישראל. ולא רק שלרשעי ישראל לא חרץ כלב לשונו, אלא אף לבהמות ישראל!...   

***

מה התועלת בנס שכזה, שכלב לא ינבח על בהמה של יהודי?

מלמדנו הנצי"ב מוואלוז'ין חידוש גדול בפשטות לשון הפסוק: "למען תדעון (המצרים) אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" – לא רק הצדיקים בעצמם זוכים לשמירה בכל ענייניהם, כדוגמת הסיפור על רבי אלחנן וסרמן. אלא חביבות ישראל אצל הקב"ה הינה כה גדולה, שאפילו הנלווים לצדיקים, ואפילו בהמותיהם – זוכים לנס, בכדי להראות חיבתן לפני המקום.

נס מיוחד 'בישל' עבורנו הבורא יתברך רק למען נדע את החיבה שרוחש הוא לנו. נדע, נודה לו, ונעריך... 

" ["pic"]=> string(5) "38587" ["date_created"]=> string(19) "2016-01-14 17:53:38" ["writer"]=> string(5) "54834" ["tags"]=> string(11) "|2645||256|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "185752" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/185752" ["top_section"]=> NULL } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "185749" ["title"]=> string(57) "אל הבלתי נודע: דבר תורה לפרשת בא" ["short_text"]=> string(369) "למה יצר הרע כל כך שמח, כשאנו נותנים לו אחיזה בפינה אחת קטנה בחיינו? ומדוע דווקא אנחנו, כיהודים, יכולים ללמוד לחיות בשלום עם הלא נודע? בפרשיות גלות וגאולת מצרים טמונים סודות גדולים באשר למלחמת האדם מול יצרו" ["content"]=> string(6707) "

לא היה קל לפרעה לשחרר את בני ישראל.

ניתן לעיין בפסוקי התורה ולראות את חילופי הדברים שהתנהלו לא אחת בין משה לפרעה סביב נושא השחרור, לפני חלק מהמכות ולאחריהן.

לאחר המכה השביעית – מכת ברד, פרעה מתרכך מעט, אולם הוא מסכים לשחרר רק את הגברים, ולא את הנשים והילדים: "לֹא כֵן, לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת השם, כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים, וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה" (שמות י, יא).

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

ההתעקשות של פרעה עלתה לו ביוקר, ואלוקים הנחית עליו את המכה השמינית והתשיעית – ארבה וחושך. 

לאחר המכה התשיעית – מכת חושך, נכתב בתורה כך: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר, לְכוּ עִבְדוּ אֶת השם, רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג, גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" (שמות י, כד). פרעה מסכים לשחרר גם את הנשים והילדים, אולם הוא מתעקש להשאיר במצרים את כל הבקר והצאן השייכים לבני ישראל.

משה לא מקבל את התנאי, ולא רק שהוא מודיע 'חד וחלק' שבני ישראל יקחו איתם את כל הבקר והצאן, עד הפרסה האחרונה, אלא הוא מדגיש שגם אתה – פרעה, תתן לנו בקר וצאן משלך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת, וְעָשִׂינוּ להשם אֱלֹקֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה..." (י, כה-כו).

עלינו להבין את הדו-שיח הזה משני צדדיו. מדוע פרעה מתעקש להשאיר את הבקר והצאן של בני ישראל? לשם מה הוא זקוק להם? ומדוע משה לא מוכן להתפשר על הבקר והצאן, העיקר שינצל את הזדמנות הפז שפרעה מאשר את שחרור העם? מדוע משה מכריז "לא תישאר פרסה", מה יקרה אם תישאר עז או פרה אחת במצרים?   

הזכרנו מספר פעמים, שפרשיות גלות וגאולת מצרים, מרמזות על מלחמת האדם מול יצרו. כל רצונו של היצר הרע הוא, שתהיה לו אחיזה באדם. בהתחלה הוא נלחם על "כל הקופה", והוא מנסה לשלוט על האדם באופן מלא, אולם כשהוא רואה שהאדם עיקש במאבק נגדו, הוא מנסה לאחוז לכל הפחות בחלקים מסוימים באישיותו. כשהיצר רואה שגם בזה הוא לא מצליח, הוא מנסה לאחוז במשהו קטנטן, הנראה מזערי וחסר משמעות.

כך פועל היצר הרע. הוא מנסה להישאר עם אחיזה, ולו אחיזה קטנה.

בהתחלה פרעה לא מוכן לשמוע כלל וכלל על שחרור העם. אחר כך הוא מסכים לשחרר את הגברים אולם להשאיר את הנשים והילדים. אחר כך הוא מוכן לשחרר את כולם, אולם להשאיר את הבקר והצאן.

זהו סודו של היצר הרע.

משה רבינו יודע את הסוד, ולכן הוא אומר "לא תישאר פרסה" (תרגום אונקלוס, מתרגם את המילה "פרסה" למילה "מדעם" שמשמעותה משהו. זאת בשונה ממה שפירש בפרשיית הבהמות הטהורות, שם תרגם אונקלוס את המילה פרסה למילה 'פרסתא'). משה יודע, שכל אחיזה קטנה של היצר – ולו קטנה ביותר - היא סכנה גדולה ("באר משה").

ספר "בית יעקב" (הרב מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצה, 1800- 1854) על פרשה זו, מאיר פינה נוספת:

יש המשך לפסוק שהזכרנו: "וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה, כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת השם אֱלֹקֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת השם עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה".

בפשטות, כוונת הפסוק היא, שמשה רוצה את כל הבקר והצאן, משום שבני ישראל אינם יודעים כמה בקר וצאן הם יצטרכו עבור הקרבת קרבנות עד שיגיעו לארץ ישראל, ולכן הם צריכים להוציא איתם כל הבקר והצאן (רש"י).

אולם יש רובד עמוק יותר במילים "ואנחנו לא נדע":

פרעה בטוח, שיבוא יום ובני ישראל יחפצו לשוב למצרים. ואכן כך היה, וכפי שמתארת התורה בפרשיות הבאות, שבני ישראל "נשברו" מהמסע במדבר והם הביעו את רצונם לא פעם ולא פעמיים לשוב מצרימה. לכן, פרעה אומר למשה, שבני ישראל ישאירו לפחות את הבקר והצאן, כדי שיהיה לבני ישראל איזשהו בסיס כלכלי במצרים.

אולם משה אומר לפרעה, אנחנו מתמסרים לבורא במאה אחוז. אפס סיכויים שנשוב למצרים. אתה – פרעה - שואל מה יהיה? איך תסתדרו במדבר? אל תדאג! המהות של בני ישראל הוא "ואנחנו לא נדע". אנחנו – בני ישראל, לא מפחדים מהבלתי נודע, להיפך, הבלתי נודע הוא חלק אינטגרלי מהמהות של בני ישראל.

לנו יש "נודע" אחד, והוא – הקדוש ברוך הוא.

" ["pic"]=> string(5) "38589" ["date_created"]=> string(19) "2016-01-14 17:46:55" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(11) "|2645||256|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "185749" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/185749" ["top_section"]=> NULL } } } [2]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "287" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(8) "נשים" ["link"]=> string(8) "נשים" ["id"]=> string(3) "287" ["ord"]=> string(1) "3" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "184370" ["title"]=> string(49) "סיפור לשבת: הרבי בעליית הגג" ["short_text"]=> string(500) "ספר התורה היה מעוטר בעיטורי זהב, וכעת עמד לידו לא אחר מאשר רבה של בוסקוביץ', רבי שמואל הלוי קעלין, בידו פטיש קטן והוא מפרק את עיטורי הזהב. רבי משה כחכח בגרונו בעדינות, והרב הישיש הסתובב ופניו מלאות דמעות. הוא סימן לרבי משה לגשת אליו. לכבוד הרב הקדוש ר' נתן אדלר, שיום פטירתו כ"ט טבת" ["content"]=> string(4979) "

רחשים מוזרים נשמעו באישון לילה בעליית גג ביתו של הגה"ק רבי נתן אדלר (יום פטירתו כ"ט טבת), בעיר בוסקוביץ' (היום בצ'כיה). רבי נתן אדלר המכונה בהערצה "הנשר הגדול" (אדלר, ביידיש = נשר) ישב ולמד עם תלמידו הנאמן רבי משה סופר, שלימים נודע בקהילות ישראל בכינויו הקדוש: "החתם סופר".

כדי להבין את המשך הסיפור עלינו להקדים הקדמה קצרה: באותם הימים בגרמניה, לימוד חכמת הנסתר (תורת הקבלה) לא היה מצוי כמעט בין חכמי אשכנז. רבי נתן שהיה ענק בחכמת הנסתר ונהג בכל מנהגיו על פי דברי הזוהר הק' והאריז"ל, היה נראה כמשונה בעיני היהודים עמי הארצות שגרו בסביבתו, הם חשבו אותו למוזר ולכן ציערוהו והציקו לו רבות.

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

גם כעת סבר רבי נתן שאחד מאותם בריונים מבקש להציק לו, ולכן שלח את תלמידו, רבי משה, שנודע לגיבור בגופו, שיעלה לעליית הגג ויראה במה דברים אמורים. רבי משה עלה בלאט לעליית הגג, שם היה בית כנסת קטן ובו ארון קודש וספר תורה זעיר שנכתב בקדושה ובטהרה לפי הוראותיו של רבי נתן אדלר. בבית כנסת זה התפלל רבי נתן לפי תורת הסוד עם כוונות וייחודים.

ספר התורה הקטן היה מעוטר בעיטורי זהב בפיתוחים נהדרים, וכעת עמד ליד ספר התורה לא אחר מאשר רבה של בוסקוביץ', רבי שמואל הלוי קעלין, שנודע לימים על שם ספרו הגדול "מחצית השקל", בידו פטיש קטן והוא עמל לפרק את עיטורי הזהב מספר התורה...

רבי משה כחכח בגרונו בעדינות, והרב הישיש הסתובב ופניו מלאות דמעות. הוא סימן לרבי משה לגשת אליו בלאט. "נודע לי", לחש הרב הישיש, "שאינשי דלא מעלי הלשינו על רבי נתן שבידו תכשיטי זהב וכסף. כידוע לך", הסביר ה"מחצית השקל" לרבי משה, "הימים ימי מלחמה והשלטונות גזרו שהמחזיק תכשיטי זהב וכסף בביתו – אחת דתו להמית.

"אין רצוני שרבי נתן יצטער בשל כך, ולכן החלטתי להסתכן אף שאולי יחשדוני כגנב, ולבוא בשקט להסיר את עיטורי הספר עד יעבור זעם, ובלבד שרבי נתן לא ידע שהלשינו עליו. אף ממך", התחנן רבי שמואל הלוי אל רבי משה, "מבקש אני בכל לשון לבל תספר לו ותצערו. תאמר לו שהעניין סודר ואני אשתדל להיות בשקט". וכך אכן נעשה.

למחרת בבוקר בעת תפילת שחרית התפרצו לבית הכנסת פלוגת חיילים ובידם צו חיפוש ל"כלי הכסף" של הרב היהודי. אך לשווא עמלו, חיפושיהם העלו חרס, שכן ה"מחצית השקל" הקדימם בליל אמש. רבי נתן שאכן הצטער על קישוטי הספר שנעלמו, שמח על כך שחייו ניתנו לו במתנה.

פרק זמן חלף, הסכנה עברה, וה"מחצית השקל" הגיע שוב בחשאי להשיב את קישוטי הספר למקומם. הדבר נודע לשונאיו של רבי נתן, והם הלכו להלשין שוב על הרב היהודי, והפעם בסודיות גמורה, לבל ייוודע הדבר למאן-דהו והרב ישלם, חלילה וחס, בראשו.

בעיצומה של תפילת שחרית בעת שהספר היה מונח על הבימה ועיטורי הזהב נוצצים עליו, נשמעו פסיעות רגליהם של החיילים במדרגות. רבי נתן העמיד את תלמידו רבי משה ובידו הספר וציווה עליו לעמוד במרכז בית המדרש. אמר רבי נתן מה שאמר, החיילים נכנסו והפכו בחיפושיהם כל פינה, אך רבי משה והספר הפכו לרואה ואינו נראה...

שוב ניצל רבי נתן מעלילה שפלה. והשלטונות הבינו ששונאיו אך מחפשים לטפול עליו שקר, ופסקו מלהאמין להם.

" ["pic"]=> string(5) "38772" ["date_created"]=> string(19) "2016-01-07 15:37:57" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(7) "|60224|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "184370" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/184370" ["top_section"]=> NULL } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "181846" ["title"]=> string(60) "סיפור לשבת: לזכות בחיים בשל קבורה" ["short_text"]=> string(303) "בפרשת השבוע מבקש יעקב מיוסף חסד, ומשביע אותו: "ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים". פירש רש"י: "חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול". סיפור לשבת" ["content"]=> string(4544) "

הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה, מלחמה עזה ניטשה כמובן בין כמה וכמה חילות של מדינות בעולם ובעלות בריתן. אחד משדות הקרב העיקריים היו בין הצבא הרוסי לצבא הגרמני. בשני הצדדים היו יהודים שגויסו בכח לצבא המדינה אליה השתייכו, וצערם בשדה הקרב היה כפול ומכופל משל הגויים שלחמו לצידם, שכן הם חשו קשר פנימי עמוק לאחיהם היהודים שבצבא האויב, ומי יודע, אולי חלילה וחס, אחד מכדורי התופת שהם יורים לצורך הגנה עצמית, יפגע ביהודי בצד שכנגד...

אחד מחיילים אלו היה רבי חיים חייקל מילצקי זצ"ל. הוא גויס לצבא הרוסי ונלחם נגד החיילים הגרמנים. באחד הימים, נפגע לצידו בשדה המערכה חייל יהודי בראשו מכדור הגרמנים, ומצבו היה אנוש. בתוך פרפורי גסיסתו, הספיק החייל להתחנן לרבי חיים חייקל, שידאג להביאו לקבר ישראל.

החייל נפטר, ורבי חיים חייקל, שהיה גיבור ואיש חיל, העמיס את הנפטר על כתפיו בעיצומה של המלחמה, והלך מרחק של שלושה ק"מ עד לבית הקברות, תוך כדי סכנת נפשות, שכן היה צפוי למשפט צבאי חמור על עריקה משדה קרב. גם הדרך לבית הקברות הייתה בסכנה מפני הקוזקים האלימים, אלא שבנס היה כרואה ואינו נראה, וניצל מכל הסכנות.

(צילום: Shutterstock)

לאחר שקבר את החלל, חזר לעמדתו הצבאית בלי שיאונה לו כל רע. בינתיים, גברו הגרמנים על הרוסים, לקחו בשבי את החיילים שבגדודו והטילו עליהם עבודות שונות. בגורלו של רבי חיים חייקל עלה להיות שומר בהמות.

באחד הימים בהיותו רועה את הבהמות בשדה מחוץ לעיר, שמע קול יריה וראה אדם שצונח על האדמה. מיד ניגש אליו וראה שזהו חייל נכרי שנפצע. הוא ניסה לחבוש את הפצוע, אך העלה חרס בידו והחייל נפח את נפשו. רבי חיים חייקל התייאש וקם לשוב למלאכתו, אלא שתוך כך עברו כמה חיילים גרמנים ומיד חשדו בו שהוא התנקש בחייו, שכן לא נמצא בסביבה שום אדם מלבדו. לא הועילו כל טענותיו, הוא העמד למשפט צבאי ונידון למוות, באשמה שהתנקש בחיי החייל. עד לביצוע גזר הדין, הוכנס לצינוק.

באחד הלילות בהם שהה בצינוק, ראה לפתע את דמותו של אותו חייל יהודי שהביא במסירות נפש לקבר ישראל, כשהוא פונה אליו ואומר לו: "מכיון שמסרת את נפשך להביאני לקבר ישראל, אני אדאג שלא יהרגו אותך. אין לך מה לפחוד, כי ממש לפני שייגשו לביצוע גזר הדין, אתה תינצל".

יום ביצוע גזר הדין נקבע ליום שלישי בצהריים. בשעה היעודה העמידו את רבי חיים חייקל ליד הקיר, וכבר עמדה מולו כיתת חיילים עם רובים בידיהם כדי להרגו. פתאום, ברגע האחרון, הגיע למקום במרוצה קצין בכיר וצעק לחיילים: "אל תהרגו אותו, אל תעשו לו דבר".

הקצין הגיע מתנשף כולו והסביר לממונים כי התבררה צדקתו של רבי חיים חייקל, לאחר שבחיפוש מדוקדק יותר מצאו בכיסו של החייל הנכרי מכתב שבו הוא מודיע כי הוא הולך לירות בעצמו ולהתאבד.

זכות המצוה שעשה רבי חיים חייקל, לגמול חסד עם המת, הגנה עליו להצילו ממוות אכזרי.

" ["pic"]=> string(5) "39115" ["date_created"]=> string(19) "2015-12-24 18:00:05" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(7) "|60224|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "181846" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/181846" ["top_section"]=> NULL } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "180467" ["title"]=> string(75) "לא אתם שלחתם אותי הנה: דבר תורה לפרשת ויגש" ["short_text"]=> string(580) "אנחנו רגילים לחשוב על שלום בין מדינות או בין אויבים. אבל ישנו שלום פנימי יותר – בתוך האדם, בין מידותיו ותכונותיו, כך שלכל תכונה מקומה וזמנה. ומהו השלום העמוק ביותר? לדעת בבירור שכל מה שנמצא בעולם מונח במקומו המדויק. הכל מעשה ידיו של אב הרחמן. וכך אמר יוסף הצדיק לאחיו: "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹקִים"" ["content"]=> string(6477) "

השלום "הפופולארי" המעסיק את האנושות משחר ימיה, הוא בעיקר בין מדינות עוינות המאיימות על שלום העולם, בין בני זוג, יריבים וקבוצות.

אולם ישנה קומה נוספת לשלום, קומה שכדאי לעלות אליה. לפני שאנו מייחלים לשלום כלל עולמי בין מדינות עוינות המאיימות על שלום העולם, ובין יריבים וקבוצות, עלינו לייחל לשלום בתוככי עצמנו, כל אדם מול עצמו. 

כוחות הנפש שבאדם, כוללים בתוכם תכונות שונות וכוחות רבים המנוגדים לכאורה זה לזה – אהבה ושנאה, עין טובה ועין רעה, שמחה ועצבות, ענווה וגאווה, שלוות הנפש וסערת רגשות, מלחמה ושלום, זריזות ועצלות, ועוד תכונות מנוגדות רבות.        

שלום, זהו מצב בו שורר בתוך האדם שלום פנימי והרמוניה מושלמת בין כלל כוחות נפשו. תכונת האהבה חיה בשלום עם תכונת השנאה, תכונת הקנאה חיה בשלום עם תכונת העין טובה, וכך כל מידה ומידה נמצאת במקומה המדויק, לא על חשבון המידה השנייה. זהו השלום האופטימלי. אדם של שלום, יודע מתי עליו להפעיל את מידת האהבה ומתי את מידת השנאה, מתי עליו לכעוס ומתי עליו להיות רגוע.

לא קל להיות איש של שלום.

ראינו בינתיים שתי קומות של שלום – שלום "חיצוני" בין מדינות ויריבים, ושלום "פנימי" בתוככי האדם.  

ישנה דרגה גבוהה יותר של שלום, שכדאי להעפיל אליה. יתכן שבעיקר עליה נאמר: "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום", משום שסוג שלום זה, מוביל באופן "אוטומטי" לשני סוגי השלום שהזכרנו:

השלום האופטימלי, הוא הידיעה הברורה, שכל מה שקורה בעולם מונח במקומו המדויק. אין "פאשלות" באירועי העולם, אין מקריות.

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

האדם השלם מאמין, שכל מה שקורה בעולם וכל מקרה העובר עליו, היה אמור להיות, והדבר אירע בזמן ובמקום המדויקים. כמו שבתוככי האדם יש טוב ויש רע והוא צריך להשכין שלום ביניהם, וכמו שהחלקיקים המרכיבים את הבריאה מתואמים ביניהם באופן מופלא, כך גם ביחס לאירועי העולם - ישנם דברים הנראים כרע, וישנם דברים הנראים כטוב, ועל האדם להאמין בשלמות כלל התופעות, שהכל הוא מתת ידו הטובה של הבורא.

זוהי הקומה העליונה של השלום. שלמות הנהגת הבורא.

את "נאום השלום" הזה, נשא יוסף באוזני אחיו, בשעה שהוא השמיע באוזניהם את שתי המילים המצמררות: "אני יוסף". וכך אמר יוסף לאחיו: "וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹקִים, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מ"ה, ח'). מדהים. יוסף יודע שאחיו חוששים שהוא ינקום בהם על כל מה שהם עשו לו, אולם יוסף מיד מרגיע אותם – לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים. אתם הייתם רק שלוחי הבורא.   

נעיין יחדיו בלשונו הזהב של המלבי"ם:

"והנה בצד זה שיתעצבו (אחי יוסף) על גוף המעשה (על עצם מכירת יוסף), יש שני עניינים שיתעצבו – על החטא בעצמו שמכרו את אחיהם, על זה אמר (יוסף): "לא אתם שלחתם אותי הנה". כי דבר כללי הנעשה לפליטה גדולה להחיות עם רב, הגם שנדמה לנו שנעשה במקרה, הוא באמת פועל ההשגחה, ואתם הייתם כלים ביד האלוקים, שהוא מכר אותי הנה לטובת הכלל, ואתם הייתם משוללי הבחירה בפועל זה ההשגחי, ולא יתייחס אליכם כלל, רק אל האלוקים שהוא פעל כל זאת. עדיין ייעצבו (אחי יוסף) על זה בעצמם, מה שמינה השם אותם להיות שבט אפו ("המקל" של הבורא), ושייעשה פועל רע הזה על ידם. על זה השיב (יוסף): שבאמת לא היה דבר רע, כי "וישימני לאב לפרעה", ועשה עמי בזה טובה גדולה, בעניין שאין לכם להתעצב לא על גוף המעשה שלא היה  בבחירתכם, רק הייתם מוכרחים לזה מצד ההשגחה, ולא  מהנצמח על ידה, שהיה אך טוב וחסד. וזה כמשל, אם ידחוף אדם את חברו למים בשגגה וינצל, ושם ימצא אבן טובה, שאין לו עוון מצד המעשה כי היה בשגגה, ולא מצד המסובב ממנו, שלא נטבע, רק מצא כלי חמדה".

כל מילה זהב.  

פסגת השלום, היא האמונה שהנהגת הבורא בעולם הינה שלמה וללא דופי. כשאדם יודע זאת, ממילא הוא מאמין שאיש איש נמצא על מקומו, וכך אין עילה למלחמות ומאבקים, לא חיצוניים ולא פנימיים.

בואו יחד, נשיר שיר לשלום.      

" ["pic"]=> string(5) "39272" ["date_created"]=> string(19) "2015-12-17 18:46:08" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(11) "|3757||256|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "180467" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/180467" ["top_section"]=> NULL } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "180462" ["title"]=> string(67) "סיפור לשבת: להריח הדסים בשוק של תוניס" ["short_text"]=> string(520) "חשובי הקהל עשו כדברי רבי ישועה, אף שלא הבינו איזו תועלת תצמח להם מכך. הגיע הסוחר לבית רבי ישועה והרב מבקש ממנו בדרך ארץ לעלות יחד עמו אל גג הבית, "שם לאור השמש", הסביר הרב בהיגיון, "ניתן יהיה לבדוק את טיבם של בדי ההדס". הסוחר עלה אחריו ברצון. לכבוד הגאון הקדוש רבי ישועה בסיס, שיום פטירתו ט' טבת" ["content"]=> string(4829) "

דוכנים היו פזורים ברחבי שוק ארבעת המינים בתוניס הבירה. יהודים התרוצצו וקנו, איש-איש לפי יכולתו להדר במצוות ולפי הבנתו במינים ובהלכותיהם. בעצם שמא מדויק יהיה יותר לומר: שוק שלושת המינים. בדוכני ההדסים השנה לא העז איש לגעת. מחיריהן היו בערך כמחיר שתי משכורות של חודש עבודה תמים...

הערבים התוניסאים החליטו השנה לעשות קופה על גבם של היהודים. הם ידעו שהיהודים זקוקים דווקא לארבעה מינים בכדי לקיים את מצות דתם, ולכן אם אין את כל המינים בשלמות – יפזרו היהודים מהונם ככל הנצרך לרכוש את החסר.

אבל הם טעו בהערכת הונם האמיתי של היהודים. הם העריכו שבבתי היהודים קיימים אוצרות מלכים וסגולות חמד. עבור ערבה, חשבו, הם יסכימו בשמחה להיפרד מרכושם האדיר ולמסור חלק קטן ממנו.

המציאות הייתה שונה לחלוטין. היהודים פשוט לא יכלו לעמוד בתשלום הגבוה של ההדסים, וכיון שכל המוכרים הערבים עשו יד אחת, לא ניתן היה להשיג הדסים בפחות מהמחיר המופקע אותו דרשו כל סוחרי ההדסים.

בייאושם כי רב פנו היהודים לרבני הקהילה, ואלו הורו חד משמעית שאסור לרכוש שום הדסים מן הסוחרים שהפקיעו מחירים וניתן לצאת ידי חובה בשלושה מינים בלבד.

אך בלבם, היהודים לא השלימו העובדה שלא יהיו בידם הדסים מהודרים לפחות לסט אחד. ולכן פנו לאחד מקדושי ורבני תוניס של אותם הימים: הגאון הקדוש רבי ישועה בסיס (יום פטירתו ט' טבת).

(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

רבי ישועה ישב בחדרו ולמד. הוא לא ידע על הבעיה הקשה בה מתחבטים צאן מרעיתו. כעת האזין בקשב רב והורה ליהודים חד משמעית: שלחו נא שניים מחשובי הקהל לשוק, ילכו הם אל הנכבד ביותר שבסוחרים הערבים, ויבקשו בשמי ליטול שתי אגודות גדולות ורעננות של הדסים משולשים ולהביא אותן לביתי, כי ברצוני לברור מהן הדסים למצווה.

חשובי הקהל עשו כדברי רבי ישועה אף שלא הבינו איזו תועלת תצמח להם מכך. הערבי קרץ לחבריו בערמומיות: הן בוודאי רוצה הרב היהודי להתמקח עימו על מחיר ההדסים. אך הוא לא ישתף פעולה ויסרב להוריד ולו ריאל אחד מן המחיר המופקע שנקבו הוא וחבריו.

הגיע הערבי לבית רבי ישועה והרב מבקש ממנו בדרך ארץ לעלות יחד עמו אל גג הבית, "שם לאור השמש", הסביר הרב בהיגיון, "ניתן יהיה לבדוק את טיבם של בדי ההדס". הערבי עלה אחרי הרב ברצון רב כשהוא חוכך את ידיו. הוא יעשה היום רווח הגון.

אך נגעו רגליו של הערבי על שפת הגג, והערבי החל להתרומם באוויר כשאגודות ההדס על גבו, הוא צבר גובה והפך אט אט לנקודה קטנה המרחפת בשמי תוניס, כשרק אלומות ההדס מבליטות את מיקומו ברקיע...

ערביי העיר נרעשו. הן בכוחו של הרב היהודי יהיה להעלים את חברם ולא להשיבו לצמיתות. הללו מיהרו לבית המושל – מלינים על הרב היהודי שמשתמש בכשפים מוזרים.

רבי ישועה שנקרא לבית המושל הסביר בכבוד רב את עמדתו שהערבי נענש בשל העובדה שהתנכל ליהודים ומנע מהם לקיים את מצות דתם.

המושל התחנן: "יורידהו הרב משמי מרום ואני מבטיח לרב שהמחירים ייוותרו על כנם". וכן היה. ושם שמיים התקדש בפי כל. 

" ["pic"]=> string(5) "39273" ["date_created"]=> string(19) "2015-12-17 18:38:10" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(7) "|60224|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "180462" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/180462" ["top_section"]=> NULL } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "179044" ["title"]=> string(79) "לטהר את בית המקדש שבתוכי: דבר תורה לפרשת מקץ" ["short_text"]=> string(513) "פרשת מקץ מבטאת את הניגודיות שבחוויה האנושית: חומר מול רוח. יוסף הצדיק בחר ברוח. גם אנחנו יכולים לבחור נכון, אם נזכור שנשמתנו דומה לפח השמן: גם אם אדם מרגיש אטום וטמא, כפי שהחשמונאים מצאו את בית המקדש, עליו לדעת, שאם יחפש, הוא ימצא את הנקודה הפנימית הטהורה – ממנה יאיר מחדש את חייו ונשמתו" ["content"]=> string(6705) "

פרשת מקץ מבטאת יותר מכל את הניגודיות שבחוויה האנושית.

יוסף הצדיק עבר באופן חד ומהיר ממעמד בזוי של עבד כלוא בבית הסוהר, למעמד של שליט על אחת האימפריות הגדולות ביותר באותה תקופה – מצרים.

סיפור חייו של יוסף, משמש גם כמשל לטלטלות ולסערות אותם עובר אדם בחייו, ולקונפליקט התמידי שבין שני הניגודים המרכיבים את אישיותו – גוף ונשמה, חומר ורוח.

כל אדם, פעמים והוא מרגיש עבד נרצע ואסיר ליצריו ולתאוותיו, ופעמים שהוא חש את העוצמה שבלהיות חופשי, שליט על כוחות נפשו ומיצרי גופו.

אחד ההבדלים המהותיים שבין כוחות החומר – הגוף, לכוחות הרוח – הנשמה, בא לידי ביטוי "בתגובה" שלהם לתופעת הזקנה האנושית. כוחות הגוף פוחתים והולכים, ואילו כוחות הנשמה מתגברים ומתעצמים.

מאז שאדם נולד, הוא מוצא את עצמו "במרוץ" מתמיד אל מותו. כל רגע שחולף, הוא כאותו גרגר הנופל בשעון החול. הגרף עובד פחות או יותר כך: הגוף מתפתח ונבנה עד סביבות גיל עשרים, והוא נשאר במצב "סטטי" עד סביבות גיל שלושים. מאז הוא מתחיל "להתפרק" - שיער הראש מתחיל לנשור ולהלבין, העור מתחיל להתקמט, וכלל מערכות הגוף מתחילות תהליך של קריסה - לאט לאט, אבל בטוח. 

כל זה נכון ביחס לכוחות הגוף. אולם שונה הדבר ביחס לכוחות הנפש ולחלקים הרוחניים שבאדם.

הכוחות הרוחניים שבאדם, מתעצמים ומתגברים ככול שהאדם מתבגר והולך. תינוק קטן משול בתנ"ך לחמור קטן (איוב יא, יב) – חסר דעה, חסר שכל וחסר אישיות. אדם צריך להתאמץ כדי לרכוש חכמה, להיות בעל מידות טובות ולדעת מהי משמעות החיים. אלו דברים שלא באים לבד. כשאדם שם לו למטרה להתקדם רוחנית וערכית, התכונות שהוא רוכש תתעצמנה ככול שהוא ילך ויזקין.

במציאות של ימינו, ניתן לראות את ההבדל הזה באופן די ברור: כיום, במדינת ישראל, גיל הפרישה לפנסיה על פי חוק הוא בסביבות גיל שישים וחמש. רבים מאוד יוצאים לפנסיה מוקדמת בסביבות גיל 50-55. חברות הייטק ומעסיקים רבים אינם מקבלים עובדים חדשים מעל גיל שלושים וחמש, בטענה שהם זקוקים ל"דם צעיר" במערכת.

זו המציאות, הגם שהיא כואבת.

לעומת זאת, בכל מה שקשור לתפקידים רוחניים, גדלות האדם נמדדת ובאה לידי ביטוי יותר מכל כאשר הוא מגיע לגיל שבעים-שמונים. בעם היהודי לדורותיו, רבים מהצדיקים שכונו "גדולי הדור", זכו לתואר זה רק בגיל זקנה.   

על האדם להתבונן במשמעות חייו, ולקבל החלטה אסטרטגית האם להשקיע בכוחות הגוף – המתמעטים והולכים, או בכוחות הנשמה – המתגברים והולכים.

יוסף הצליח לנווט את ספינת חייו בהצלחה מרובה. יוסף השקיע את כל כולו בעולם הרוחני ההולך ומתעצם, למרות שהוא היה עטוף בעטיפה חומרית קשה.

בימי החנוכה, תקנו לנו חכמים את מצוות הדלקת נרות, זכר לנס פך השמן שאירע כאשר נצחו החשמונאים את היוונים.

ישנן שתי דעות בתלמוד (שבת כא ע"ב), כיצד יש לקיים את מצוות הדלקת נר חנוכה. שיטת בית שמאי היא – "פוחת והולך". כלומר, ביום הראשון מדליקים שמונה נרות, ביום שלאחריו שבעה נרות, וכך פוחתים נר אחד בכל יום. שיטת בית הלל היא "מוסיף והולך". כלומר – ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני שני נרות וכך מוסיפים בכל יום נר, עד היום השמיני בו מדליקים שמונה נרות, וכך גם נפסק להלכה.

מחלוקת זו בנושא נר החנוכה, מבטאת את דילמת החיים על נשמת האדם המשולה לנר ("נר השם נשמת אדם"). אדם נתון תחת מאבק תמידי בדבר השאלה במה להתמקד בחיים? ב"פוחת והולך" – כוחות הגוף, או ב"מוסיף והולך" – כוח הנשמה?

נפסקה ההלכה כבית הלל, ואנו מוסיפים והולכים. אנו מעצימים את האור ואיננו נכנעים לחושך.  

למרות שעיקר ההתמקדות שלנו צריכה להיות בהעצמת כוח הנשמה, עלינו גם לזכור את הגוף הפוחת והולך, ועל ידי כך לזכור את יום המוות. זכירה זו מועילה לאדם ונותנת לו פרופורציה נכונה לחיים. 

כשהחשמונאים נכנסו להיכל, הם מצאו פך אחד של שמן טהור, שלא שלטה בו יד האויבים. זהו רמז לנשמתו של אדם, שיד אדם לעולם אינה יכולה לפגוע בה. גם אם אדם מרגיש אטום וטמא, כפי שהחשמונאים מצאו שבית המקדש כולו היה טמא, עליו לדעת, שאם הוא יחפש, הוא ימצא את הנקודה הפנימית הטהורה, שבה אי אפשר לגעת, וממנה יוכל הוא לטהר מחדש את מקדש חייו הפנימי ולהאיר את נשמתו באור נצחי.

" ["pic"]=> string(5) "39492" ["date_created"]=> string(19) "2015-12-10 16:32:29" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(11) "|256||3746|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "179044" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/179044" ["top_section"]=> NULL } } } [3]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "291" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(14) "רוחניות" ["link"]=> string(14) "רוחניות" ["id"]=> string(3) "291" ["ord"]=> string(1) "4" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "178974" ["title"]=> string(58) "צפו: ראש ממשלת קנדה מדליק חנוכיה" ["short_text"]=> string(103) "ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו - במעמד מרגש של הדלקת החנוכיה" ["content"]=> string(243) "

 

 

" ["pic"]=> string(5) "39518" ["date_created"]=> string(19) "2015-12-10 09:22:58" ["writer"]=> string(5) "57349" ["tags"]=> string(12) "|519||54920|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "178974" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/178974" ["top_section"]=> NULL } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "171542" ["title"]=> string(74) "לרדוף אחרי הנתינה: דבר תורה לפרשת חיי שרה" ["short_text"]=> string(588) "אליעזר מחפש כלה ליצחק. והסימן – שתסכים להשקות אותו מים. שואל "סידורו של שבת": וכי חסרים אנשים ברחוב המוכנים לתת מים לעובר אורח צמא? מדוע אליעזר רואה בכך הוכחה לאשה המיועדת מן השמים? והתשובה: שתה, וגם גמליך אשקה. בעל החסד לא מחכה שהעני יבוא ויבקש, אלא יוצא לחפש את הדלים בעצמו. "רודף אחרי הדל" – כדי לתת לו עוד – זהו בעל החסד האמיתי" ["content"]=> string(6214) "

"בשנה שעברה העסק שלנו היה על סף תהום", נואם בעצב ציני מנהל המפעל בנאום הסיכום של השנה לעובדיו.

"השנה, צעדנו צעד אחד קדימה"...

* * *

תפילתו של אליעזר בחיפושו אחר כלה ליצחק, הכילה בקשה לסימן מן השמים שיוכיח לו האם זו האשה הצדקת שהוא מחפש עבור יצחק אבינו: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה, וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני".

נניח ומגיע אלינו אדם מהוגן, בעל חזות נורמטיבית, ויבקש מאיתנו כמה שקלים לקנות אוכל. ברור לנו שהוא לא יעשה בכסף שימוש אסור, בכיסנו יש כמה שקלים שאנחנו בהחלט יכולים להעניק לו וזה לא יחסר לנו כל כך. האם ניתן לו או לא?

סביר להניח שנעניק את הכסף במאור פנים, בעיקר אם אנחנו לא לחוצים בזמן...

עכשיו ננסה לחשוב מה יקרה אילו כל בקשתו תסתכם בכוס מים. אין זו הוצאה כספית כמעט, והדבר כרוך במאמץ מועט. סביר להניח שרוב מוחלט של המתבקשים להעניק כוס מים היו מוכנים ברצון לעזור לאדם המבקש כזו בקשה.

בספר "סידורו של שבת", להרה"ק רבי חיים טירר מטשרנוביץ, ישנה הערה המצריכה נתינת דעת: אליעזר מבקש סימן לכלה בעלת חסד - שהיא תסכים להשקות אותו מים. וכי חסרים אנשים ברחוב המוכנים לתת מים לעובר אורח צמא?!

זו המעלה שתגדיר שמדובר ב"הוכחה מן השמים", ו"בה אדע כי עשית חסד עם אדוני"?

נכון, אין להתעלם מכך שהוא ביקש שהיא תסכים להשקות גם את הגמלים. אבל מדוע אליעזר רואה בכך הוכחה לאשה המיועדת מן השמים?

עני נכנס לאחד מגדולי ישראל בעת שלימד תורה לתלמידים בביתו. העני ניגש בבושה ושפך על השולחן סאת צרות מזעזעת. הוא נזקק לעזרת הבריות כדי שלא תאבד משפחה שלמה מישראל וכל המרבה לעזור הרי זה משובח.

הרב שמע, השתתף והזדהה עם מצוקתו. הוציא מטבע הגון מכיסו והעניק לעני בסבר פנים יפות תוך שהוא מרעיף ברכות על ראשו. העני הודה נרגשות ופנה לעבר הדלת. קולו של הרב השיג אותו בפתח כשהוא מתבקש לחזור. הרב הוציא מכיסו מטבע נוסף והגיש לו בחיוך.

לאחר צאתו של העני הסביר הרב לתמיהת התלמידים: בפעם הראשונה נכמר לבי בקרבי בשמעי את ייסוריו וניכרין דברי אמת. הענקתי לו סכום יפה, אולם כאשר הוא פנה לדלת הבנתי שאין כאן צדקה אמיתית וחסד, אלא 'השתקת מצפון'. הגם שעזרתי לו, חשתי שכדי לקיים מצות חסד אמיתית בלא פניות ורחמנות אישית, עלי להעניק לו שוב את אותו סכום כשהפעם אני מקיים מצוה טהורה...

בעל "סידורו של שבת" מחדד את בקשתו של אליעזר בחיפוש כלה ליצחק: הוא לא חיפש אשה עם "לב טוב". הוא חיפש אשה "בעלת חסד".

אדם ששומע בקשה של עובר אורח לשתות מעט מים, והוא מוסיף על בקשתו של המבקש: שתה, וגם גמליך אשקה. ברצונו לעזור לו מעבר למה שביקש – זהו חסד אמיתי.

בכך מתבארים דברי הגמרא במסכת שבת (קד.) [בתרגום]: מפני מה רגלה של האות ג' פשוטה ומושטת כלפי האות ד'? מפני שדרכו של "גומל דלים" [גימ"ל דל"ת] לרדוף אחרי הדל.

אנחנו יודעים שהעשירים יושבים בביתם והעניים מגיעים אליהם. מדוע הגמרא מגדירה שגומל הדלים "רודף אחרי הדל"? משום שזוהי הגדרתו של "בעל חסד": לא לחכות שהשני יבוא ויבקש כדי לעזור, אלא ללכת לחפש את הדלים ולעזור להם. ואם כבר אירע שביקשו – לתת להם מעבר לרצונם. להוסיף על הבקשה.    

* * *

רש"י מבאר את דברי אליעזר "אותה 'הוכחת'... ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני" – "ראויה היא לו וכדאי ליכנס בביתו של אברהם".

אברהם אבינו ישב בפתח האוהל משום שלא הגיעו אורחים, הוא חיפש מה ניתן לעשות עבור השני. אם רבקה מתבקשת לתת רק כוס מים והיא מוסיפה להציע שאיבה לגמלים כדי לתת מעצמה יותר, הרי שאין הוכחה גדולה מזו שהיא כדאית וראויה להיכנס לבית כמו של אברהם.

יהודי שאוהב לעשות חסד צריך לזכור: דרכו של "גומל דלים" לרדוף אחרי הדל. תמיד להיות עם "צעד אחד קדימה" ולפקוח עיניים ולב היכן ניתן וצריך עזרה. למלא את הבקשה, ולברר ברגישות: "ומה עוד?"...

" ["pic"]=> string(5) "40432" ["date_created"]=> string(19) "2015-11-05 13:50:04" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(11) "|256||1568|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "171542" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/171542" ["top_section"]=> NULL } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "170163" ["title"]=> string(59) "לרוץ אל הטוב: דבר תורה לפרשת וירא" ["short_text"]=> string(589) "כולנו מכירים את התופעה, שכאשר מתחשק לאדם משהו, מבלי לחשוב ומבלי להתמהמה, כבר הוא רץ להשיגו. הרגליים כאילו רצות מעצמן. זהו כוח התאווה. כשהתאווה שולטת באדם, האיברים מעצמם מתרוצצים למקום השגתה. אבל האם ניתן להגיע למצב כזה גם בצד הטוב? האם החשק לדבר שבקדושה יכול להתגבר כל כך על האדם, עד שאיבריו אינם מחכים לצד השכל אלא פועלים מעצמם?" ["content"]=> string(8220) "

אחד הכוחות החזקים הפועלים באדם ומשפיעים על סדר יומו, הוא כוח העצלות.

אין אדם שלא נגוע במידה זו, וכולנו מתמודדים עמה. עשרות פעמים במהלך היום אומרים אנו לעצמנו "עוד רגע", "עוד רבע שעה", "כשאסיים", "מחר", "אחרי הלימודים" וכדומה, למרות שהדחייה אינה מוצדקת.

עלינו לדעת, שזריזות היא אֵם כל ההצלחות, ועצלות היא אֵם כל הכישלונות.

רבי משה חיים לוצאטו - הרמח"ל, כותב משפט מאוד "חד" בנוגע לעצלות: "חלקי הזריזות שניים: אחד קודם התחלת המעשה ואחד אחרי כן. קודם התחלת המעשה הוא - שלא יחמיץ האדם את המצווה. אלא בהגיע זמנה, או בהזדמנה לפניו, או בעלותה במחשבתו - ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה, ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתיים. כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש יוכל להתחדש איזה עיכוב למעשה הטוב...  אך הזריזות אחר התחלת המעשה הוא, שכיון שאחז במצווה, ימהר להשלים אותה, ולא להקל מעליו כמי שמתאווה להשליך מעליו משאו" (מסילת ישרים פרק ז).

על סכנת השהייה כותב הרמח"ל: "כי אין סכנה כסכנתו". אלו מילים חריפות מאוד, המעידות על הזהירות הרבה הנדרשת מהאדם מפני דחייה של קיום מעשה טוב, מפני איבוד הזדמנויות.    

פרשת "וירא" פותחת בתיאור הכנסת האורחים המדהימה של אברהם אבינו, אשר נעשתה מתוך מסירות נפש. ישנו מוטיב מרכזי בכל המעשה המופלא, והוא - המהירות והזריזות. השורש מ.ה.ר חוזר על עצמו שוב ושוב בפרשה זו: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן  בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (בראשית יח, ו, ז).

אברהם ממהר, אברהם רץ. אברהם לא מאבד הזדמנויות.  

המילה "רוץ" היא מלשון "רצון". אדם רץ אל דבר שהוא אוהב. אברהם אהב את החסד, ולכן הוא רץ אליו.

עלינו ללמוד מאבותינו, לזהות את סכנת השהייה, ולרוץ לדבר מצוה! מי יודע איזה מעכב מסוגל לצוץ בעוד דקה...

ישנו מדרש מדהים, אשר יש להזכירו בעדינות רבה:

לאחר שמשה שמע מהבורא בפעם הראשונה שנגזר עליו לא להיכנס לארץ ישראל בעקבות "חטא" מי מריבה, היה בכוחו של משה לבטל את הגזירה משום שעדיין לא נחתם גזר הדין. כך כותב המדרש: "ודבר זה היה קל בעיניו של משה, שאמר: ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים, וכיון שבקשתי עליהם רחמים – מיד קיבל ממני. אני – שלא חטאתי מנעוריי, לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני? וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שקל בעיניו של משה ואינו עומד בתפילה, מיד קפץ עליו ונשבע בשמו הגדול שלא ייכנס לארץ ישראל" (מדרש רבה, וזאת הברכה פרשה יא)...

משה עשה חשבון – אם הבורא מחל לבני ישראל על חטאים גדולים כמו חטא העגל, חטא המתאוננים ועוד, ודאי שהוא ימחל גם לי על חטא קל שכזה. מחשבה זו גרמה למשה להתעכב מעט עם התפילה, והוא דחה אותה למאוחר יותר. כשהבורא ראה שמשה דוחה את התפילה, הוא נשבע לא לקבל את תפילתו.

אם משה היה מתפלל מיד – הבורא היה מוחל לו ומשה היה נכנס לארץ ישראל ("לב אליהו", שביבי לב פרשת ואתחנן).

מדהים הדבר כמה אפשר להפסיד מ"עצלות" זעירה שכזו.  

טבע האדם הוא, שתנועה חיצונית מהירה וזריזה, פועלת בשני כיוונים – כלפי פנים וכלפי חוץ. כלומר, כשאדם רץ לעשות משהו, סימן שהוא אוהב את הדבר שאליו הוא רץ, ומצד שני – כשאדם רץ ללא רצון, למרות שבפנימיותו הוא עצל, עצם התנועה המהירה מעוררת גם את החשק הפנימי (הדבר נכון ביחס לתחומים רבים. לדוגמא: כאשר אדם כועס, אם הוא יחייך, החיוך החיצוני ישפיע על כעסו). 

הרב וולבה בספרו "עלי שור" (חלק ב שער שני, פרק שנים עשר - זריזות) כותב דבר מעניין:

כולנו מכירים את התופעה, שכאשר מתחשק לאדם משהו, מבלי לחשוב ומבלי להתמהמה, כבר הוא רץ להשיגו. הרגליים כאילו רצות מעצמן. זהו כוח התאווה. כשהתאווה שולטת באדם, האיברים מעצמם מתרוצצים למקום השגתה. הגוף נתפס בדבר תאווה ופועל באופן עצמאי מבלי לחכות למחשבה והחלטה של האדם.

האם ניתן להגיע למצב כזה גם בצד הטוב? האם החשק לדבר שבקדושה יכול להתגבר כל כך על האדם, עד שאיבריו אינם מחכים לצד השכל אלא פועלים מעצמם?

דוד המלך כותב "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי, וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהלים קיט) – "בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך, והיו רגליי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויקרא רבה פרק לה). חשקו של דוד ללימוד תורה היה כה גדול, עד שרגליו הוליכו אותו באופן טבעי לבית המדרש, למרות שבשכלו הוא תכנן ללכת למקום אחר.

לצערנו אנו מכירים את התופעה הזו בכיוון ההפוך – בשכלנו אנו לא רוצים לעבור עברה, אולם הגוף לא שומע לקולו של השכל.

עלינו להגביר את החשק והאהבה למצוות ומעשים טובים, ולהגיע למצב בו נרוץ אל המצוות.

רבי חיים ויטאל בספרו "שערי קדושה" מביא, שהשורש של מידת העצלות היא מידת העצבות. ממילא, ראשית ההתגברות על הטבע החומרי הגס ועל העצלות, הוא עקירת העצבות מן הלב. כשאדם משליט את כוח נשמתו על גופו, הרי הוא שמח וטוב לב, ושמחה זו מגרשת את הכוחות ה"אפלים" של הגוף, ובראשם את העצלות.

בואו נרוץ למצוות. 

" ["pic"]=> string(5) "40570" ["date_created"]=> string(19) "2015-10-29 11:48:17" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(11) "|256||1510|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "170163" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/170163" ["top_section"]=> NULL } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "156980" ["title"]=> string(55) "יביע זמנים: הלכות לשבים בתשובה" ["short_text"]=> string(94) "ההלכות מלוקטות מפסקיו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל " ["content"]=> string(14638) "

חילוקי כפרה

· מצות עשה. עבר על מצוות עשה, אם עשה תשובה נמחל לו מיד, אך זה דוקא בפעם ראשונה ושניה ושלישית, אבל בפעם הרביעית אין נמחל לו עד יוה"כ. [חזו"ע ימים נוראים רטז בהערה].

·  אם עבר על מצוַת עשה אחת הרבה פעמים, נחשב לו כאיסור כרת ומיתה. [מאור ישראל דרושים עמ' נ]. 

· מצות לא תעשה. עבר על לא תעשה, אם עשה תשובה, התשובה תולה ויוה"כ מכפר, ואם זה בפעם הרביעית, אינו מתכפר עד שיבואו עליו יסורים. [חזו"ע שם].

· כרת ומיתת בי"ד. עבר על עשה או לא תעשה שיש בהם כרת, או מיתות בית דין, תשובה ויוה"כ תולין, ולעולם אין מתכפר לו אלא ביסורים. אמנם אם עבר עליו שני יוה"כ והוא עדיין בתשובתו, די לו ביסורים קלים. [מאור ישראל דרושים עמ' נט].

·  יסורים. היסורים מכפרים בין אם באו אחר יוה"כ, ובין אם באו קודם יוה"כ. [שם עמ' ס].

·  מניעת היסורים. הרוצה להפטר מן היסורים, יקבל על עצמו תעניות והורדת דמעות, ומניעת התענוגים, ויסורים אלו מועילים לכפר כפרה גמורה. [שם סא].

· אאמנם אם הוא תלמיד חכם, לא יקבל על עצמו תעניות וסיגופים, כדי שלא יתבטל מתורתו. [מאור ישראל ח"ג עמ' כז].

· חילול השם. עבר על עבירות שיש בהם חילול השם, אינו מתכפר לו אלא במיתה. אמנם אם עושה פעולות שיש בהם קידוש השם, נמחל לו בזה, ואינו צריך למיתה. [רבינו יונה שער א או' מז].

· שוגג. כל חילוקי הכפרה נאמרו לעושה במזיד, אבל אם עשה בשוגג, נמחל לו ע"י התשובה. [מאור ישראל דרושים עמ' יט, סב].

· תשובה מאהבה. כל חילוקי הכפרה נאמרו בעושה תשובה מיראה, אבל העושה תשובה מאהבה, נמחל לו מיד. [חזו"ע שם ריב בהערה, וע"ע במאור ישראל דרושים עמ' נא].

· החטיא אחרים. העובר על כריתות ומיתות בי"ד, אף אם החטיא אחרים בעבירות אלו, תשובה ויוה"כ ויסורים מכפרים לו לגמרי, ולא כמי שאומר שאין מתכפר לו עד שימות. [מאור ישראל שם סג].

· צדקה וגמ"ח. אף מי שעבר על כריתות ומיתות בית דין שאין נמחל לו אלא ע"י יסורים, מכל מקום הצדקה וכן גמילות חסדים מגינים מן היסורים. [חזו"ע שם עמ' ריח].

· ללימוד תורה. כמו"כ אף מי שעבר על העבירות החמורות, התורה מכפרת על כל העוונות, וע"כ יוסיף בלימודו יותר ממה שהיה רגיל עד עכשיו. [שם].

· שמירת שבת. כמו כן אם שומר שבת כהלכתה, מועיל לו שיהא נמחה עוונו לגמרי, ואינו צריך ליסורים. [מאור ישראל ח"ג עמ' כז].

· תשובה מאהבה – מצות לא תעשה. אם עשה תשובה מאהבה, כל העוונות שעשה במזיד נהפכים לו לזכויות, ואם עשה תשובה מיראה, זדונות נהפכים לשגגות, וזקוק ליוה"כ.

· תשובה מאהבה – מצות עשה. דוקא במצוות לא תעשה שעבר עליהם בקום ועשה, העוונות נהפכים לו לשגגות, אבל במצוות עשה שעבר עליהם בשב ואל תעשה נמחל לו מיד. [מאור ישראל דרושים עמ' מט].

· עבר לתיאבון. יש מי שאומר דוקא בעבר להכעיס ושב מיראה נהפכים לו העוונות לשגגות, אבל אם עבר לתיאבון אף שב מיראה, נהפכים לו עוונות לזכויות. [שם סב].

· לפי זה אף בעבר עבירות שיש בהם כריתות ומיתות בי"ד, אם עשה כן לתיאבון ועשה תשובה, יוה"כ מכפר ואין צריך ליסורים, [ואפשר לפי זה לפטור סתם עוברי עבירה מן היסורים והתעניות, וצ"ע]. [שם].

· ציבור. תשובת ציבור אפילו שהיא מיראה, נחשבת כתשובה מאהבה של יחיד, ונמחק העוון לגמרי. [שם נב].

· נעילה. בשעת הנעילה הקב"ה דן יחידי, ואם יתחנן ויבכה על נפשו, ויבקש סליחה גם על העוונות שיש בהם כריתות ומיתות בי"ד, גם עוונות אלו נמחלים, כי מי יאמר לו מה תעשה. [שם ע].

· עבירות שבין אדם לחבירו כל שלא פייס את חבירו, אף החלק של בין אדם למקום שבעברה זו אינו מתכפר לו, אבל שאר עבירות שבין אדם למקום מתכפרים לו אם עשה תשובה. [חזו"ע שם רכ בהערה].

· ומכל מקום אף שפייס את חבירו ומחל לו, עדיין צריך לעשות תשובה על החלק שבין אדם למקום. [רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"א].

· מידות רעות. אף ממידות ודעות רעות כגאווה וקנאה וכעס צריך לעשות תשובה, ואדרבא הם קשים יותר מעבירות שיש בהם מעשה. [חזו"ע שם ימים נוראים עמ' רי].

· זריזות לתשובה. מי שיש בידו עבירות ולא הספיק לעשות עליהם עדין תשובה, מכל מקום אל יתעצל מלעשות מצוות ומעשים טובים, כדי שאח"כ כשיעשה תשובה וימחלו לו העוונות, יתקבלו למפרע כל המצוות שעשה. [מאור ישראל דרושים עמ' סד].

סליחות (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

 

החייבים בפיוס

· פיוס חבירו. עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל בחבירו, או שגזל ממנו או שהקניטו בדברים, וכ"ש אם הלבין פני חבירו ברבים, אין התשובה ויום הכיפורים מכפרים, ואע"פ שהשיב הממון אינו נמחל עד שירצהו ויבקש ממנו שימחל לו. [רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ט].

· גזל ממון. בגוזל ממון מחבירו, דוקא אם הזיק לו בכוונה אינו מתכפר לו עד שיבקש ממנו מחילה אף ששילם, אבל אם הזיק ממונו שלא בכוונה, כיון ששילם לו ממונו נמחל לו, ומכל מקום מצוה לבקש ממנו מחילה. [מאור ישראל ח"ג עמ' כח].

· תאונה. לפי זה אדם שעשה תאונה ופגע ברכבו של חבירו שלא במתכוון, כיון ששילם לו נמחל לו, ומכל מקום מצוה שיבקש ממנו מחילה. [ע"פ הנ"ל].

· תבע בערכאות. מי שתבע את חבירו בערכאות [ללא היתר רב], והוציא ממנו ממון ע"פ הפסק שלהם, כל מה שנטל גזל גמור הוא בידו, ואין יוה"כ והתשובה מכפרים לו עד שיחזיר לו הממון ויפייסו. [חזו"ע שם עמ' רמ].

· הטריף בשר כשר. חכם שהטריף בהמה כשירה בשגגת הוראה, הרי זה בכלל עבירות שבין אדם לחבירו, וצריך לרצותו ולפייסו בממון, כדי שיסלח לו. [רמג בהערה].

 

באופן הפיוס

· פיוס בעצמו. מי שחטא כלפי חבירו, עליו ללכת בעצמו לפייסו, ולא ע"י שליח, וכן לא ע"י מכתב. [רמב בהערה].

· שליח לפייס. אם הוא חושב שיהיה לחבירו יותר נוח להתפייס כאשר ישלח אליו תחילה איש מכובד שירצהו, יעשה כן, ולאחר מכן יבוא אחריו וימלא את סליחתו. [שם].

· מכתב פיוס. אם חבירו אינו גר בעיר שלו, יקבל על עצמו לפייסו כשיפגוש אותו, ובינתיים ישלח לו מכתב התנצלות, וכאשר יפגשנו יבקש ממנו מחילה כדת, ובזה יוה"כ מכפר לו. [שם, ובעמ' רמד].

· כמו כן אם חייב לו ממון ואינו גר בעירו, יקבל על עצמו שכאשר יפגוש אותו ישלם לו הממון ויפייסנו, ובינתיים ישלח לו מכתב התנצלות, ובזה יוה"כ מכפר לו. [רמד בהערה].

· אינו מתפייס. אם חבירו אינו מתפייס, יקח עמו ג' אנשים ויחזור ויבקש ממנו שיסלח לו, וכך יעשה ג' פעמים, ויותר אינו זקוק לו. [רמג].

· פיוס רבו. אם הוא רבו, אפילו אינו רבו מובהק, אלא ששמע ממנו דברי תורה, צריך ללכת אליו אפילו אלף פעמים עד שיסלח לו. [שם].

· פיוס נפטר. אם מת האיש אשר חטא לו, מביא עשרה אנשים על קברו ומבקש ממנו מחילה, ובדיעבד סגי בעשר נשים. [רמד].

· אם הוא קבור בעיר אחרת, די שיבקש מחילה בפני עשרה, ואם יש לו ידיד או קרוב שגר בעירו, ימנה אותו שליח שילך על קברו בפני עשרה. [שם].

· נוח להתפייס. לא יהא אדם אכזרי מלמחול, שזהו דרך הגויים, אלא אם ביקש ממנו פעם ראשונה ושניה, ורואה שהוא שב מחטאו וניחם על מה שעשה, ימחל לו, וכל הממהר למחול הרי זה משובח. [שם בהערה].

· אם ביקש סליחה ג"פ כדין, אין צריך יותר לפייסו, ויוה"כ מכפר לו העוון לגמרי. [כה"ח או"ח תרו סקכ"ב]. 

· הוצאת שם רע. אם הוציא עליו שם רע, אינו חייב לסלוח לו, אך מכל מקום רשאי הוא לסלוח לו. [רמ"א או"ח תרו ס"א, ובכה"ח שם סקל"א].

· לשון הרע. אם דיבר לשון הרע על חבירו ואין חבירו יודע מזה, אין צורך להודיע לו שסיפר עליו לשון הרע, כי אז יחרה אפו ויגדל צערו, אלא יבקש ממנו מחילה סתם. [רמד בהערה].

· פגיעה בחבירו. אם פגע בכבודו של חבירו, וחבירו אינו יודע שהוא זה שפגע בכבודו, ואם יספר לו יקפיד עליו, אין צריך לספר לו, אלא יבקש ממנו מחילה סתם. [שם].

ערך וליקט: אברהם ישעיהו בן חמו

 

" ["pic"]=> string(5) "41353" ["date_created"]=> string(19) "2015-09-10 14:20:00" ["writer"]=> string(5) "53530" ["tags"]=> string(17) "|60040||112||116|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "156980" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/156980" ["top_section"]=> NULL } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "156978" ["title"]=> string(70) "לא בשמיים היא: מצוות התשובה היא צעד קטן" ["short_text"]=> string(646) ""כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – אומר הרמב"ם, זוהי מצוות התשובה. כולנו רוצים להיות טובים יותר בשנה הבאה. התורה קוראת אלינו: "לא בשמיים היא!" לא צריך לקפוץ לשמיים בכדי לשוב בתשובה. על כל אדם לעשות את הצעד הקטן, מתוך המשבצת בה הוא נמצא. כאן ועכשיו – בואו נתחיל לצעוד בדרך חדשה, בצעדים מדודים וזהירים. דבר תורה לפרשת ניצבים" ["content"]=> string(7812) "

השורות הבאות לקוחות מתוך כתבה מן העיתונות:

"בתאריך 12 בינואר 2007, נכנס לתחנת הרכבת התחתית L'Enfant Plaza בוושינגטון, איש צעיר הנושא כינור ישן למראה. האיש לבש ג'ינס, טי שירט ארוכת שרוולים, וכובע מצחייה של קבוצת הבייסבול וושינגטון נשיונלס. הוא נעמד ליד פח הזבל באולם המבוא של התחנה, וניגן במשך שלושת רבעי שעה, שבמהלכה חלפו על פניו 1,097 אנשים. רק אחדים מהם נעצרו להאזין למוזיקה. כעשרים אנשים שעברו על פניו, הטילו כמה מטבעות לתיק הכינור, בלי להרים את עיניהם. בסך הכל הצטברו בתיק 12 דולר – ועוד שטר של 20 דולר, שהונח על ידי אדם אחד שזיהה את האיש עם הכינור.

האיש עם הכינור היה המוזיקאי עטור הפרסים ג'ושוע בל, שמוגדר כאחד הנגנים הקלאסיים הטובים עלי אדמות. הכנסותיו מקונצרטים נאמדו לאחרונה בכאלף דולר לדקה. הכינור הישן למראה של בל, היה כינור סטרדיבריוס משנת 1713, ששוויו מוערך ב־3.5 מיליון דולר. האלבום הראשון שבל הקליט לאחר שרכש את הכינור, נמכר בחמישה מיליון עותקים. הרפרטואר שנתן בתחנת המטרו, הורכב משש היצירות הקלאסיות התובעניות בעולם, פרי עטם של באך, שוברט ואחרים, וכמעט איש לא התרשם מהמוזיקה. לא עובדי הממשל בדרכם לעבודה, לא עובדי תחנת הרכבת, לא אנשים שעמדו בתור בדוכן לוטו שניצב באולם הכניסה לא הרחק מפח הזבל של בל.

כמעט 100% מהחולפים על פניו של אחד המבצעים הגדולים בדורנו, לא נהנו מהמוזיקה, או אפילו הבחינו בה.

הופעת תחנת הרכבת, הייתה ניסוי שערך כתב ה"וושינגטון פוסט" ג'ין ויינגרטן, כדי לברר איך אנשים מגיבים לאמנות גדולה, כשאיש לא אומר להם כמה היא גדולה. תוצאת הניסוי המפורסם זכתה באותה השנה להדים עולמיים".

הסיפור על בל הוא סיפור החיים של כולנו, וכמדומני שעולה ממנו מסר עוצמתי לקראת ראש השנה:

פעמים רבות, מסתובבות "יצירות מופת" ממש מתחת לאפנו, בתחומים רבים בחיים, ואין אנו טורחים לעצור לרגע, להתבונן ולספוג מהחוויות. מי יודע איך החיים שלנו היו יכולים להיראות, אם היינו שמים לב לאוצרות הפזורות סביב, אם היינו מנצלים את הזדמנויות הפז המגיעות לידנו, אם היינו משמרים לנצח רגעים של התרוממות הנפש.     

כל שעלינו לעשות הוא, לעצור לרגע ולהתבונן.

הבה נתבונן במספר פסוקים מתוך הפרשה, הממחישים יותר מכל את התובנה הזו:

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

"כי המצוה הזאת". לאיזו מצוה מתכוונת התורה, שהיא איננה נמצאת מעבר לים, אלא היא נמצאת בפינו ובלבבנו?

ידועים דברי הרמב"ם, שהפסוק מדבר בייחוד אודות מצות התשובה, המוזכרת מספר מילים קודם לכן – "כִּי תָשׁוּב אֶל השם אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִיא". הרמב"ן מחזק את הדעה הזאת ואומר, שבפסוק זה מוזכרים שלושת פרטי מצות התשובה: "בפיך" – וידוי בפה. "בלבבך" – חרטה בלב. "לעשותו" – קבלה מעשית לעתיד. 

הסיפור אודות בל, משליך ישירות על מצות התשובה, הנחוצה לנו כל כך בימים אלו. מצות התשובה נמצאת ממש בפה שלנו. עצרו רגע! אל תחלפו על פניה מבלי משים לב!

אדם רוצה לשוב בתשובה, לשוב אל ה"אני" האמיתי. מחזקת אותו התורה ואומרת לו: "לא בשמיים היא" – אדם עלול לטעות לחשוב, שהתורה הינה שמימית, והיא שייכת רק לאנשים שמימיים, פרושים ו"קדושים", והיא איננה שייכת לבני אדם "ארציים" ופשוטים כמוני. מול מחשבות כאלו "צועקת" התורה: "לא בשמיים היא!" לא צריך לקפוץ לשמיים בכדי לשוב בתשובה. על כל אדם באשר הוא לעשות את הצעד הקטן, מתוך המשבצת בה הוא נמצא. 

"ולא מעבר לים היא! כי קרוב אליך הדבר מאוד – שכן הנושא והתוכן של התורה הזאת קרוב אליך מאוד! הוא קרוב אליך יותר מכל דבר, שהרי אתה עצמך הוא נושא התורה, וחיי חלדך הם תוכנה. אם רצונך להבין את שניהם, רק וחדור אל נפשך פנימה, וראה בעיניים פקוחות את יחסיך הארציים – האנושיים, וכל הוראה נוספת הדרושה לך לצורך הבנתה וקיומה – נוסף על ספר התורה שנמסר לך – אל תבקשנה בשמיים ומעבר לים, שהרי הכל נתון לך בפיך – במסורת הנלמדת מפה לפה".

כולנו רוצים להשתנות. כולנו רוצים להיות טובים יותר בשנה הבאה. כולנו רוצים להיות ערכיים יותר, רוחניים יותר, מרוממים יותר, קרובים לקדוש ברוך הוא יותר.

עלינו לדעת שזה לא בשמיים! זה לא מעבר לים! כאן ועכשיו – בואו נתחיל את השינוי, נתחיל לצעוד בדרך חדשה, בצעדים מדודים וזהירים!

שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל.

" ["pic"]=> string(5) "41354" ["date_created"]=> string(19) "2015-09-10 14:02:31" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(11) "|256||2882|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "156978" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/156978" ["top_section"]=> NULL } } } [4]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "502" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(21) "בריאות ונפש" ["link"]=> string(21) "בריאות-ונפש" ["id"]=> string(3) "502" ["ord"]=> string(1) "5" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(7) "1122762" ["title"]=> string(78) "מתכון טבעוני מקסים לעוגת תפוזים-שוקולד-קפה" ["short_text"]=> string(203) "לא תאמינו עד כמה המתכון הזה, עם שילוב הטעמים המיוחד שלו, טעים. וכמובן, זה מתכון טבעוני לעוגה, אז רוצו להכין ולאכול" ["content"]=> string(1919) "

מה צריך?

1 שקית אבקת אפייה

1 כוס מיץ תפוזים

1 כפית תמצית וניל

3/4 כוס קמח מלא

3/4 כוס קמח לבן

2/3 כוס סוכר חום

1/3 כוס שמן

מעט מלח

 

לציפוי:

100 גרם שוקולד מריר עם 60% קקאו

1 כפית שמן קוקוס או קנולה

1/4 כוס קפה נמס חזק, או אספרסו

 

איך מכינים?

מנפים את שני סוגי הקמחים, ומניחים בקערה עם אבקת אפייה ומלח. מערבבים.

בקערה אחרת מערבבים את הסוכר, השמן, המיץ ותמצית הווניל, לתערובת אחידה.

מוסיפים לתערובת הרטובה את תערובת הקמחים, ומערבבים היטב אך מעט, רק עד שהתערובת נעשית אחידה.

מעבירים לתבנית משומנת ואופים כ-25 דקות בתנור שחומם מראש לחום בינוני. העוגה אמורה להזהיב.

מכינים את הציפוי: מכניסים את חומרי הציפוי לסיר. מחממים תוך כדי ערבוב עד שנוצר קרם חלק. שופכים את הקרם על העוגה כשהיא עדיין חמה, ומניחים בצד לקירור.

אם רוצים להגיש את העוגה מאוחר יותר או ביום אחר – שומרים אותה במקרר, אך מוציאים כשעתיים לפני ההגשה.

" ["pic"]=> string(6) "181328" ["date_created"]=> string(19) "2019-03-14 09:06:00" ["writer"]=> string(5) "57349" ["tags"]=> string(12) "|52437||310|" ["categories"]=> string(3) "502" ["category"]=> string(3) "502" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(7) "1122762" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(3) "502" ["link"]=> string(41) "https://www.hidabroot.org/article/1122762" ["top_section"]=> string(2) "35" } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(7) "1122761" ["title"]=> string(70) "מתכון לכדורי תמרים טבעוניים וצבעוניים" ["short_text"]=> string(179) "במקום כדורי השוקולד הרגילים, קבלו מתכון לכדורי תמרים – טבעוניים, בריאים, צבעוניים וכמובן – טעימים" ["content"]=> string(1686) "

מה צריך?

40 גרם שמן קוקוס

20 תמרי מג'הול יבשים וגדולים

4 כפות שטוחות קקאו

2/3 כוס שקדים טחונים

1/3 כפית קינמון

 

לציפוי:

אבקת קקאו, או

פולי קקאו, או

קוקוס טחון, או

קוקוס קלוי, או

שומשום

(אפשר לבחור באחת מהאפשרויות, או בכולן, ולהכין כל כדור עם ציפוי אחר)

 

איך מכינים?

מוציאים את הגלעינים מהתמרים ובודקים היטב מחרקים. מניחים את התמרים בקערה ומכסים במים רותחים. מניחים בצד לכ-5 דקות, עד שהתמרים מתרככים. מסננים את התמרים מהמים, ומניחים בצד לקירור.

טוחנים את התמרים במעבד מזון יחד עם שאר חומרי הכדורים, עד שנוצרת תערובת אחידה וחלקה. מכניסים את התערובת למקרר לכשעה וחצי.

יוצרים כדורים מתערובת התמרים בידיים רטובות. מגלגלים כל כדור בציפוי הרצוי.

את הכדורים המוכנים שומרים במקרר, בקופסה אטומה.

" ["pic"]=> string(6) "181327" ["date_created"]=> string(19) "2019-03-14 09:04:00" ["writer"]=> string(5) "57349" ["tags"]=> string(13) "|52437||2785|" ["categories"]=> string(3) "502" ["category"]=> string(3) "502" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(7) "1122761" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(3) "502" ["link"]=> string(41) "https://www.hidabroot.org/article/1122761" ["top_section"]=> string(2) "35" } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(7) "1122714" ["title"]=> string(54) "מתכון לחמין טבעוני עשיר ונהדר" ["short_text"]=> string(263) "מי אמר שחמין חייב להכיל בשר? המתכון הטבעוני הזה לחמין מכיל פחות שומן מחמין בשרי רגיל – אבל הרבה יותר עושר של טעמים, ואי אפשר בלי קוגל-קישקע טבעוני" ["content"]=> string(5193) "

מה צריך?

לחמין:

5 תפוחי אדמה

3-5 שיני שום

2 בצלים גדולים

2 בטטות

2 כפות שמן קנולה/זית

1 1/2 כוסות שעועית מעורבת – אדומה ולבנה

1 1/2 כוסות גריסי פנינה

1 כוס חיטה / חומוס

1 קופסה קטנה רסק עגבניות

1 כף מלח

1 כף פפריקה מתוקה

1 כף פפריקה חריפה

1 כף בהרט

1 כף כמון

1 כפית פלפל שחור

מים רותחים

אופציונאלי (לצמחונים שאינם טבעוניים): ביצים קשות כמספר הסועדים

 

לקוגל:

2 כפות שמן קנולה (לטיגון)

1 בצל

1 כוס קמח מנופה

1 כפית שטוחה מלח

3/4 כוס מים רותחים

1/2 כוס פירורי לחם

1/2 כפית סוכר

1/2 כפית פפריקה מתוקה

1/4 כוס שמן קנולה

1/4 כפית פלפל שחור

 

איך מכינים?

את הקוגל צריך להכין יום מראש, כדי להקפיא אותו לפני שמוסיפים לחמין המתבשל. כדאי לא לוותר עליו, כי הוא נותן לחמין הרבה מן הסמיכות שלו.

מכינים את הקוגל: קוצצים את הבצל ומטגנים ב-2 כפות השמן עד שמזהיב. מוסיפים למחבת את פירורי הלחם, הקמח והתבלינים, ומערבבים תוך כדי טיגון. מוסיפים גם את המים והשמן, ומורידים מהאש.

מערבבים הכל היטב, ומחלקים את התערובת לשניים. מכל חלק יוצרים נקניק, עוטפים בניילון נצמד ומקפיאים למשך לילה אחד לפחות.

באותו לילה משרים במים את החיטה/החומוס ואת השעועית, למשך הלילה כולו.

מכינים את החמין: בסיר שמתאים גם לתנור (או לפלטה) מחממים את השמן. קוצצים את בצל ומזהיבים בשמן. פורסים את שיני השום ומוסיפים. מזהיבים בזהירות, שלא יישרף.

מוסיפים את המים הרותחים ומערבבים היטב. מוסיפים רסק עגבניות, מלח ותבלינים, ומערבבים שוב.

מקלפים את תפוחי האדמה וחותכים אותם לרבעים. מקלפים גם את הבטטות וחותכים לקוביות גדולות. מוסיפים הכל לסיר, מוסיפים גם את השעועית (מסננים קודם ממי ההשריה), ומוסיפים מים רותחים שיכסו הכל. מביאים שוב לרתיחה. שוטפים ומסננים את גריסי הפנינה ומוסיפים לסיר. מסננים ומוסיפים גם את החומוס/החיטה.

מבשלים הכל על אש נמוכה במשך כ-30 דקות. מוודאים שהגריסים התבשלו כמעט לגמרי. אם חסרים מים במהלך הבישול – מוסיפים. אפשר כמובן גם לטעום ולתקן את התיבול בהתאם לצורך.

יוצרים בתערובת שבסיר גומה. מוציאים את נקניקי הקוגל מהמקפיא, מסירים את הניילון הנצמד ומכניסים אל הגומה שבתערובת, כך שרוב הנקניק יהיה בתוך החמין ממש, וחלק מבחוץ.

ממשיכים לבשל כ-3-4 שעות על אש נמוכה. חשוב להשגיח שהמים לא נגמרים. במקרה הצורך – מוסיפים מעט מים לפי הצורך. חשוב לדאוג שהמים יכסו את התבשיל – אך לא מעבר לכך.

מעבירים את הסיר לפלטה כשהוא מכוסה במגבת, ומשאירים אותו שם עד לסעודה של שבת בבוקר.

אם רוצים ביצים בחמין – מקלפים את הביצים המבושלות, ומכניסים לחמין לפני שמעבירים לפלטה.

לחובבי טעמים מיוחדים, אפשר להוסיף לחמין ירקות נוספים, כמו ארטישוק ירושלמי, קולרבי, דלעת, ערמונים וכדומה. דואגים כמובן לקלף את הירקות ולחתוך לקוביות גדולות.

" ["pic"]=> string(6) "181226" ["date_created"]=> string(19) "2019-03-13 09:33:00" ["writer"]=> string(5) "57349" ["tags"]=> string(13) "|52437||9499|" ["categories"]=> string(3) "502" ["category"]=> string(3) "502" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(7) "1122714" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(3) "502" ["link"]=> string(41) "https://www.hidabroot.org/article/1122714" ["top_section"]=> string(2) "35" } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(7) "1122713" ["title"]=> string(63) "מתכון לפיצה טבעונית נהדרת מקמח מלא" ["short_text"]=> string(136) "רוצים להכין פיצה ביתית, טבעונית לחלוטין? קבלו מתכון נהדר, מהבצק ועד לתוספות" ["content"]=> string(3814) "

מה צריך?

לבצק:

4 כוסות קמח מלא, מנופה

2 כוסות מים חמימים

2 כפיות סוכר

2 כפיות שמרים יבשים

1 1/2 כפיות מלח

שמן זית לשימון

 

לרוטב:

4 שיני שום

3 כפות שמן זית

מעט פלפל חריף

עגבניות מכמה סוגים – רגילות, עגבניות תמר, עגבניות שרי וכו'.

מלח

 

לתוספות:

עלי תרד

בצלצל שאלוט פרוס

פטריות – פרוסות ומאודות

(אפשר להשתמש במגוון תוספות אחרות, לפי הטעם)

 

איך מכינים?

מכינים את הבצק: מכניסים למיקסר את כל חומרי הבצק חוץ משמן הזית. מערבבים במיקסר במשך 2 דקות, ממתינים 2 דקות נוספות. מפעילים שוב ל-3 דקות, ושוב עוצרים וממתינים 3 דקות נוספות. מפעילים שוב את המיקסר ל-5 דקות. מוציאים את הבצק מהמיקסר ולשים אותו מעט בידיים. התוצאה צריכה להיות בצק גמיש מאד, ומעט דביק.

משמנים היטב קערה בשמן זית. יוצרים מהבצק צורת כדור, מורחים אותו סביב במעט שמן זית, ומניחים בקערה. מכסים את הקערה היטב בשקית ניילון, ומניחים להתפחה במשך כשעה.

בינתיים מדליקים תנור עם אבן בתחתיתו על החום הגבוה ביותר, ומניחים לו להתחמם במשך כשעה וחצי.

מכינים את הרוטב: פורסים את שיני השום ואת הפלפל החריף, ומטגנים בשמן זית, בסיר. כשהפלפל שבסיר מקבל צבע זרחני במקצת – מכניסים פנימה את העגבניות כשהן שלמות. מכסים את הסיר וממשיכים לבשל כרבע שעה. מוציאים את התערובת ומסננים במסננת דקה. מוציאים את קליפות העגבניות שנפרדו מהעגבניות.

מחזירים את הרוטב לסיר וממשיכים לבשל כ-5 דקות. כדי לקבל רוטב סמיך יותר – מוסיפים 2 כפות רסק עגבניות. מורידים את הסיר מהאש גם אם הרוטב לא מוכן לחלוטין.

מרכיבים את הפיצה: לשים בעדינות את הבצק כדי להוציא ממנו את בועות האוויר, ומחלקים אותו ל-2 או ל-4 חלקים – תלוי בגודל הפיצות הרצויות.

יוצרים "פיתות" מהבצק ומשטחים מעט בעזרת מערוך. נזהרים שלא לשטח יותר מידי את שולי הפיצה. מקמחים את הכלי שבאמצעותו מכניסים את הפיצה לתנור, ומניחים את עיגולי הפיצה עליו.

מניחים את הרוטב על כל אחד מעיגולי הפיצה, ומוסיפים תוספות לפי הטעם.

מכניסים לתנור ישירות על האבן, ואופים כ-5 דקות.

" ["pic"]=> string(6) "181225" ["date_created"]=> string(19) "2019-03-13 09:30:00" ["writer"]=> string(5) "57349" ["tags"]=> string(14) "|52437||60449|" ["categories"]=> string(3) "502" ["category"]=> string(3) "502" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(7) "1122713" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(3) "502" ["link"]=> string(41) "https://www.hidabroot.org/article/1122713" ["top_section"]=> string(2) "35" } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(7) "1122593" ["title"]=> string(58) "מתכון לרוטב בולונז טבעוני מושלם" ["short_text"]=> string(150) "מתכון נהדר לרוטב "בולונז" טבעוני בטעם בשרי. מושלם להכנת ספגטי שגם הילדים שלכם יאהבו" ["content"]=> string(1770) "

מה צריך?

5 עלי דפנה

4 קופסאות של עגבניות

3 ראשי שום

3 בצלים

1 גזר

1 מרגרינה

1 חב' בשר טחון צמחוני

1 קופסת רסק עגבניות

1/4 כוס שמן

יין אדום

רוטב סויה

רוטב ברביקיו

כמון

תבלין לבשר

בזיליקום

אורגנו

טימין

מיורן

מלח, פלפל

 

איך מכינים?

מרסקים את הגזר ואת השום. מטגנים את שניהם בשמן זית, ומוסיפים לטיגון גם את עלי הדפנה.

מועכים את העגבניות ומוסיפים לסיר. מוסיפים את עשבי התיבול – בכמות לפי הטעם. מבשלים כ-10 דקות.

מכינים את הבולונז: קוצצים את הבצלים ומטגנים אותם במרגרינה עד שמזהיבים. מוסיפים את הבשר הטחון הצמחי, ומטבלים בתבלין לבשר, בכמון, ברוטב סויה וברוטב ברביקיו לפי הטעם.

מוסיפים את הבולונז לסיר עם רוטב העגבניות, ומבשלים יחד 5 דקות נוספות. מוסיפים את רסק העגבניות ומעט יין אדום.

" ["pic"]=> string(6) "180802" ["date_created"]=> string(19) "2019-03-11 10:02:00" ["writer"]=> string(5) "57349" ["tags"]=> string(15) "|52437||105667|" ["categories"]=> string(3) "502" ["category"]=> string(3) "502" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(7) "1122593" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(3) "502" ["link"]=> string(41) "https://www.hidabroot.org/article/1122593" ["top_section"]=> string(2) "35" } } } [5]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "288" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(21) "לומדים תורה" ["link"]=> string(21) "לומדים-תורה" ["id"]=> string(3) "288" ["ord"]=> string(1) "6" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "156796" ["title"]=> string(136) "הרב בצרי על מכת האבק מסוריה: "עלינו לעצור ולהתבונן מאין באה עלינו הרעה הזאת"" ["short_text"]=> string(473) ""בגמרא נאמר ששלוש עבירות - אין אדם ניצל מהן בכל יום, אחת מהן היא אבק לשון הרע. ועל כן עלינו לעצור ולהתבונן מאין באה עלינו הרעה הזאת בדמות אבק דווקא, ולהסיק את המסקנה המתבקשת - האבק הגיע כנגד חטא אבק לשון הרע, שרבים בדורנו עדיין נכשלים בו". מאמר מחזק מפי הרב יצחק בצרי" ["content"]=> string(5445) "

יהודים יקרים, 

מכת האבק והעפר ששוררת בארצנו הקדושה וכבר גרמה למאות חולים לפנות אל בתי החולים, איננה מקרית. בפרשת השבוע, 'כי תבוא', קראנו על 98 קללות, ביניהן קללה זו. אומר הפסוק: "ייתן ה' את מטר ארצך, אבק ועפר מן השמיים ירד עליך עד השמדך" (חומש דברים, פרק כ"ח, פסוק כ"ד). שימו לב לצירוף כ"ד - זהו התאריך בו החלה סופת האבק להופיע בארצנו, וזהו גם יום ההילולה של ר' ישראל מאיר הכהן מראדין המכונה 'חפץ חיים' על שם חיבורו המפורסם - ספר ללימוד הלכות לשון הרע.

בגמרא (מסכת בבא בתרא דף קס"ה) נאמר ששלוש עבירות - אין אדם ניצל מהן בכל יום, אחת מהן היא אבק לשון הרע. ועל כן עלינו לעצור ולהתבונן מאין באה עלינו הרעה הזאת בדמות אבק דווקא, ולהסיק את המסקנה המתבקשת - האבק הגיע כנגד חטא אבק לשון הרע, שרבים בדורנו עדיין נכשלים בו.  

כשהקב"ה רצה להעניש את המצרים במצרים, אחת המכות שנתן להן היא אבק. ככתוב: "והיה לאבק על כל ארץ מצרים, והיה על האדם ועל הבהמה, ושחין פורח אבעבועות בכל ארץ מצרים" (ספר שמות, פרק ט', פסוק ט'). זאת ועוד. כתוב שאחת המכות של לשון הרע, היא נגעים שדבקים בעורו של האדם. מה עשה הקב"ה ברחמיו? במקום להביא עלינו נגעים בעורנו, נתן רק אזהרה. ומהו השיעור שאנחנו צריכים להפיק מכך? אנחנו צריכים להבין, שכל שינוי בגרמי הטבע בא לעורר אותנו לשוב בתשובה שלימה. בימים אלו, כולנו צריכים לעשות חשבון נפש עם עצמנו ולשאול: 'האם אנחנו בסדר אחד עם השני, האם נכשלנו בדיבורים לא טובים אחד על השני, האם יש לנו מה לתקן בלשוננו?'

לא סתם מגיע האבק ממדינת סוריה דווקא. בשנים האחרונות, אינספור פצועים סורים טופלו בבתי החולים שלנו, וקיבלו את הטיפול המסור והטוב ביותר. ולמרות זאת, זה לא שינה את היחס שלהם כלפינו. הם שונאים אותנו באותה שנאה, ומדברים עלינו לשון הרע בדיוק כמו לפני כן, אם לא יותר. 

מה זה אומר? זה אומר שלא יעזור לנו כלום. אנחנו יכולים להיות נחמדים מהיום עד מחר - אבל כל עוד לא טיפלנו בשורש, כל עוד אנחנו עדיין מתבוססים בלשון הרע - הבעיה תישאר בעינה. 

במקורות הקדושים שלנו ישנם הרבה אזכורים לגבי אותו 'אבק', שמקצת ממנו אנחנו 'טועמים' בימים אלו - למשל במאבק של יעקב אבינו עם המלאך, שם מתאר הפסוק "ויוותר יעקב לבדו, וייאבק איש עמו עד עלות השחר". מה זה וייאבק? שוב, לשון אבק שעלה במלחמה נגד כוחות הטוהר והטוב (יעקב) לבין כוחות הרשע (מלאך ישמעאל ואדום). 

הרב יצחק בצרי

לכן יהודים יקרים, בימים אלו, ימי הסליחה והרחמים - זו ההזדמנות של כולנו להאיר פנים לזולת. זהו הזמן להתעורר לתשובה ותיקון - שיימשך ב"ה, גם לשנה כולה. השתדלו ככל יכולתכם לקרב אנשים רחוקים, לחייך אליהם, לשמח אותם, לדבר עליהם רק טוב, ולאהוב כל יהודי ויהודי באשר הוא. 

שמרו על פיכם ולשונכם. איך עושים זאת? אמר פעם אדם חכם: 'אם היו מדברים על הוריך את הלשון הרע שאתה מאזין או מדבר, לא היית מסוגל לשמוע זאת, כי אתה אוהב אותם. כך אתה צריך להרגיש כלפי כל יהודי ויהודי שאתה שומע עליהם לשון הרע, או חלילה רוצה לדבר עליהם - שמרוב האהבה שלך כלפיהם, אתה לא מסוגל לשמוע שמישהו אומר עליהם משהו רע'. בכלל זה, נכלל הלשון הרע שנשמע בתקשורת הרחבה, על פלוני או אלמוני. יהודי צריך להתרחק מזה כמו מאש שורפת. 

ויהי רצון שבזכות תיקון אבק לשון הרע ותולדותיו, נזכה שתוסר קללה זו ואחרות מעלינו ותבוא שנה טובה ומבורכת על כל עם ישראל. 

" ["pic"]=> string(5) "41373" ["date_created"]=> string(19) "2015-09-09 15:35:02" ["writer"]=> string(5) "53489" ["tags"]=> string(13) "|1314||50047|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "156796" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/156796" ["top_section"]=> NULL } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "156688" ["title"]=> string(55) "'ובכן תן פחדך' ניצח את הפחד שלי " ["short_text"]=> string(189) "מאז אינתיפדת אל אקצה, שהחלה ימים ספורים לפני ראש השנה, תפילת 'ובכן תן פחדך' עוזרת לי להאמין בעתיד טוב יותר" ["content"]=> string(5735) "

האירוע המשמעותי ביותר של שנות הנעורים שלי התחיל כמה ימים לפני ראש השנה תשס"א: אינתיפאדת אל אקצה. ניסיונות השלום של קמפ דיוויד קרסו שבועות ספורים לפני כן, אריק שרון ביקר בהר הבית בסוף אלול, ומכסה סיר הלחץ של השטחים התעופף באחת, זורה הרס ופחד לכל עבר.

הימים הללו היו מוקדמים מידי לתמונת מצב מדוייקת של המתרחש. לפנינו עוד היו, לוטים בערפל העתידות, יותר מאלף הרוגים. פיגועים המוניים, ילדים נרצחים, כלות שנקברות. כל אלה, שהפכו להיות חלק מכאיב ותדיר ממהדורות החדשות בארבע השנים שלאחר מכן, טרם התרחשו, אבל מתח עז ודאגה כבדה שררו באוויר.

(צילום: פלאש 90)

הדלקת הנרות של ראש השנה ניתקה אותי ממכשיר הרדיו שלי, אליו הייתי צמודה בימים האחרונים. בכל דקה שהייתי בבית. הקשבתי לחדשות. לחוסר הביטחון בקולם של השדרנים, לחוסר האונים בקולם של הפוליטיקאים, למשבי רוחות הפורענות שהדהדו אלי מן המקלט. הייתי בת ארבע עשרה וניסיון החיים שלי לא הספיק כדי לסייע לי להתמודד עם תחושת אי הוודאות, או אפילו לרמוז לי שלא מהאזנה כפייתית לחדשות רעות יבוא עזרי.

אני לא זוכרת הרבה מאותו ראש השנה של לפני 15 שנים. אבל אני כן זוכרת שעמדתי להתפלל שמונה עשרה של ערבית של ראש השנה, ופתאום התפילה דיברה אלי כפי שלא דיברה אלי מעולם. שם, בתוך המחזור, מצאתי את הקרקע היציבה המוצקה בתוך מערבולת הבלבול והחרדה ששטפה אותי בימים האחרונים.

"ובכן תן פחדך השם אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת..." כמה רציתי שיתן אלוקים את פחדו על מעשיו, שהאימה מאלוקים תשחרר אותי מאימתי שלי.

"ובכן תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה לדורשיך...שמחה לארצך, ששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימינו". זו היתה, כנראה, הפעם הראשונה בחיי בה התפללתי מעומק ליבי לבואו של משיח.

"ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו, ועולתה תקפוץ פיה, והרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". לרגע אחד, בראש השנה, כשאני לא באמת יודעת מה מתרחש – והדימיון הפורה שלי סיפק לי תסריטים רבים שחורים משחור – האמנתי בזה. האמנתי שהרשעה בעשן תכלה. שהפחד לא יתמיד.

"ותמלוך אתה..."!

הגרוע מכל, כמובן, עוד היה לפנינו. כשעמדתי להתפלל ערבית של ראש השנה בשנה לאחר מכן, היה זה לא רק אחרי שנה עקובה דם בארץ, אלא גם זמן קצר אחרי קריסת בנייני התאומים, שדמתה בעיני ובעיני בני גילי לסמל אפוקליפסה שאין שני לו. שלוש שנים לאחר מכן התפללתי את התפילה קצת אחרי הפיגוע הנורא בקו 2 שיצא מהכותל. בתשס"ז התפללתי שבועות ספורים אחרי תום מלחמת לבנון השנייה, על חלליה הרבים. בתשע"ה – צוק איתן זה עתה הסתיים והד האזעקות ומליחות הדמעות עוד היו בכולנו.

(צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

כשאני חושבת על העשור האחרון, נראה לי שבמספר רב מאד, רב מידי, של ראשי שנה, הייתי תחת השפעתו של אירוע לאומי טראומתי שהתרחש לקראת סוף השנה הקודמת. רוב הזמן אנחנו שוכחים את זה כדי לשרוד, אבל אנחנו חיים בזמנים קשים. עקבתא דמשיחא.

ובכל זאת, כל שנה כשאני מתפללת את תפילות העמידה של ראש השנה, 'ובכן תן פחדך' מנחמת אותי מחדש. כל שנה אני מקבלת עוד זריקה של כוח מהתפילה: כי יבוא היום וייתן השם פחדו על כל מעשיו, וייתן תקווה לדורשיו. יבוא יום של משיח, יום של שמחת צדיקים וכיליון הרשעה. ואז...יבוא הכל על מקומו בשלום.

ימלוך השם לעולם

אלוקיך ציון

לדור ודור

הללויה.

" ["pic"]=> string(5) "41392" ["date_created"]=> string(19) "2015-09-09 10:04:59" ["writer"]=> string(1) "1" ["tags"]=> string(12) "|53507||112|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "156688" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/156688" ["top_section"]=> NULL } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "153287" ["title"]=> string(83) "יוזמה פרטית ברוכה: 'נוער הספסלים' מגיע לסליחות" ["short_text"]=> string(347) "מה גורם לאנשים פרטיים לארגן ערבי סליחות לנערים, בירושלים? התשובה היחידה: אכפתיות ממצבו הרוחני של האחר ורצון כן שיזכו בקרבת ה' ויקבלו את השפע הגדול האצור בימי אלול, במקום לכלות אותם 'על הספסלים'" ["content"]=> string(4406) "

בזכות אנשים טובי לב ואכפתיים - עשרות נערים, משלל גווני הקשת הישראלית - פוקדים בימים אלו את בית הכנסת השכונתי 'תפארת ציון ושרה' הממוקם בהר חומה בירושלים, לרגל מעמד הסליחות המרגש.

אולם בעוד שלחלקכם הדבר מובן מאליו שאת ימי אלול לא מבזבזים לריק – אצל הנערים הללו, זה לגמרי לא ברור. למעשה, רבים מהם לא מכירים משהו אחר, ומעולם לא טעמו טעם 'רוחני' מהו. זוהי בדיוק הסיבה שבגינה התארגנו אנשים טובים באמצע הדרך, וכולם כאחד נתנו יד לארגון מעמד סליחות ייחודי ש'ידבר' אל הנערים הללו, ויסחוף אותם אליו.

בעזרת פרסום בווטסאפ, פייסבוק ושאר עזרים ויראליים – הצליחו אפרת ונועם ברנדס, מיוזמי ומארגני האירוע - להגיע לכ-60 בני נוער, לרגש ולגעת בליבם. "מאוד היה חשוב לנו לקרב את הנערים אלינו ולהראות להם שהדת בעצם הרבה פחות 'מפחידה' ממה שהם אולי חושבים", אומרת אפרת, "מגיעים לכאן חבר'ה מגוונים ביותר – כאלה שאין להם שום קשר לבית כנסת ואחרים. מכולם אנחנו מקבלים תגובות חמות ונלהבות על האירוע".

אז מה באמת הצליח לדבר אל הנערים, ולמשוך אותם אל תוך הקודש פנימה? התשובה פשוטה: האכפתיות. כדי להוציא דבר כזה מן הכוח אל הפועל, נדרשו לא רק רצון טוב כי אם גם השקעה גדולה. "אנשים רבים נרתמו לעשייה ותרמו לנו כיבוד ושתיה. הרב ירון בן אבא, רב המקום, נערך עם הלוגיסטיקה הכרוכה בזה ולא די בכך שהעמיד לרשותנו את אולם בית הכנסת השכונתי, אלא אף דאג לכתת רגליו ולתלות בעצמו את השלטים שהכנו לצורך כך. כאן המקום להודות לו, ולכל שאר העוסקים במלאכה - כולל לאמנים אבי צליח, אבי בניון ופייטנים נוספים שהגיעו לשמח את הנערים ולספק להם תחושת התעלות מיוחדת במינה".

מה הביא אתכם לחשוב על סוג כזה של עשייה למען הנערים הללו?

"לצערי, בשכונה שלנו, כמו גם בשכונות אחרות בארץ, ישנה תופעה של נוער משועמם שכתוצאה מחוסר מעש, מבלה את זמנו על הספסלים, בכל שעות היום והלילה". התופעה הזו לא רק מפריעה לשכנים וגוזלת את מנוחתם, אלא גם מרחיקה את הנערים הללו מעוד מעט הטוב שהם יכולים לזכות בו. "במקום שיפריעו וירעישו לכל השכונה עד שאחד השכנים ייכנע ויזמין משטרה, חשבנו שלפחות בתקופה הזו של לפני החגים, נגרום להם להתקרב".

ומה אחר כך?

"השאיפה היא להישאר עם הנערים בקשר ולהוות אוזן קשבת ומשענת בכל עניין ועניין, אבל לא רק. חשוב לנו לשמוע על הצרכים שלהם, ולנסות לבנות גשר שיחבר בינינו לבינם. להכיר את הנוער שלנו לפני ולפנים – מי הוא, מה הוא אוהב, למה הוא מתחבר, מה חשוב לו – זה צעד ראשוני והכרחי, כדי לגרום לו להתערבב בנו. ככל שנתקרב אליו יותר, כך נוכל להסיר את המחיצות שמפרידות בינינו ולוודא שיהיה בינינו גיבוש אמיתי חוצה קהלים וגילאים. אני מקווה ומרגישה שעלינו על הגל הנכון", אמרה.

" ["pic"]=> string(5) "71232" ["date_created"]=> string(19) "2015-08-31 18:07:01" ["writer"]=> string(5) "57345" ["tags"]=> string(11) "|1742||116|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "153287" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/153287" ["top_section"]=> NULL } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "148952" ["title"]=> string(88) ""במה להתחזק בחודש אלול?" - מה השיב הגראי"ל שטיינמן?" ["short_text"]=> string(217) "הגראי"ל שטיינמן השיב לתלמידו הרב שניידר ששאלו: "במה להתחזק בחודש אלול?" – "לא לדבר לשון הרע". מדריך קצר לביאור חומרת העוון" ["content"]=> string(6759) "

1. מהו לשון הרע? לשון הרע הוא סיפור גנות על חבירו אפילו בלי להתכוון לגרום לו רעה כלשהיא, וכן סיפור בעורמה של דברים שאין בהם גנות בכוונה לגרום רעה לחבירו, וכן סיפור דברים בגנות קרוביו של חבירו או בגנות סחורתו או בגנות מעשי ידיו.

2. ה"חפץ חיים" ביאר בהרחבה את הלכות שמירת הלשון בספרו "שמירת הלשון". בפתיחה לספרו, מונה ה"חפץ חיים" למעלה משלושים מצוות מן התורה הרגילים לבוא ע"י לשון הרע, והמדבר או השומע לשון הרע עלולים בנקל להיכשל ולעבור עליהן, והמספר לשון הרע בקביעות סופו להיכשל בכולן.

3. שבע עשרה מצוות "לא תעשה" שניתן לעבור עליהן בעת סיפור לשון הרע:

"לא תלך רכיל בעמך".

"לא תשא שמע שוא".

"השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות".

"לפני עור לא תתן מכשול".

"השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך".

"לא תחללו את שם קדשי".

"לא תשנא את אחיך בלבבך".

"לא תיקום ולא תיטור".

"לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת".

"לא תהיה אחרי רבים לרעות".

"לא יהיה כקרח וכעדתו".

"לא תונו איש את עמיתו, לא תשא עליו חטא".

"כל אלמנה ויתום לא תענון".

"לא תחניפו את הארץ".

4. ארבע עשרה מצוות עשה שניתן לעבור עליהן בעת סיפור לשון הרע:

"זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים"

"ואהבת לרעך כמוך"

"בצדק תשפוט עמיתיך"

"גר ותושב וחי עמך... וחי אחיך עמך"

"ובו תדבק"

"ומקדשי תיראו"

"והדרת פני זקן"

"וקדשתו"

"כבד את אביך ואת אמך"

"את ה' אלוקיך תירא"

"מדבר שקר תרחק"

"ויראת מאלוקיך"

"והלכת בדרכיו"

5. ארבעה ארורין שניתן לעבור עליהם בעת סיפור לשון הרע:

ארור מכה רעהו בסתר.

ארור משגה עיוור בדרך.

ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם.

ארור מקלה אביו ואימו.

6. החוטא בלשון הרע מטמא את כוח הדיבור, מעורר קטגוריה לכלל ישראל, גורם לסילוק השכינה מישראל. בגמרא (ערכין טו) מובא: "המספר לשון הרע מגדיל עוונות עד השמים".

7. ה"חפץ חיים" מבאר כי כל מילה ומילה של לשון הרע היא חטא ועבירה בפני עצמה, שלא יטעה אדם לחשוב ששיחה שלימה של לשון הרע - אין בה רק עבירה אחת. ה"חפץ חיים" מבאר כי  אדם הרגיל בדיבור עשר מילות לשון הרע ביום ואינו נוצר לשונו, אוסף לחובתו במהלכה של שנה אלפי עבירות - כמספר המילים האסורות שהוציא מפיו.

8. חזרה בתשובה על לשון הרע – מי שחטא בלשון הרע, אם קיבלו השומעים את דבריו והגיע ע"י זה היזק לחברו חייב לפייסו וגם לעשות תשובה, ואם לא נגרם היזק או צער לחברו, די בתשובה בינו למקום. רבי ישראל מסלנט פוסק כי אינו מחויב להודיע למי שנפגע ממנו על כך שדיבר עליו, אלא יעשה תשובה בינו לבין הקדוש ברוך הוא בלבד.

9. מהגמרא בירושלמי ניתן ללמוד על כמה חמור עוון לשון הרע: דורו של אחאב, על אף שהיו עובדי עבודה זרה, היו מנצחים בכל המלחמות, כיוון שלא היו ביניהם מלשינים ומדברי לשון הרע. לעומת זאת, דורו של דוד המלך, שהיו עוסקים בתורה, היו נופלים במלחמות, כיוון שהיו ביניהם בעלי לשון הרע.

10. בספר "חובת הלבבות" מובא כי כשאדם מגיע לפני בית דין של מעלה, פותחים לפניו ספר שבו רשומים כל המעשים שעשה בימי חייו - זכויות כחובות. ביום חשבון, ימצאו רבים כי בספרם נרשמו לזכותם מעשים טובים שהם כלל לא עשו. לתמיהתם, ייענה להם: "אלה הן הזכויות שנלקחו מאנשים שדברו עליכם רעה וניתנו לכם בשל כך". מאידך, לאותם אנשים אשר ימצאו כי איבדו זכויותיהם ונמחקו מספרם ייאמר, כי "מעשיכם הטובים נרשמו לזכותם של אלה אשר דברתם בגנותם". בדומה לכך, יהיו אנשים שימצאו כי בספר רשומים לחובתם מעשים רעים שהם מעולם לא עשו, וגם להם ייאמר כי "אלה הם חטאיהם של אחרים שאתם דברתם בגנותם ועל כן נרשמו לחובתכם".

הרב שי עמר בהרצאה מרתקת על הלכות לשון הרע, על הדרך להחיש באמצעות שמירת הדיבור את הגאולה:

 

" ["pic"]=> string(5) "41886" ["date_created"]=> string(19) "2015-08-12 13:39:18" ["writer"]=> string(5) "58113" ["tags"]=> string(13) "|1742||59186|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "148952" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/148952" ["top_section"]=> NULL } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "130828" ["title"]=> string(83) "השם יושיעך מעצת מרגלים: איך לקבל החלטות נקיות?" ["short_text"]=> string(361) "הנגיעות האישיות הן אחד המכשולים הקשים ביותר בחיים רוחניים. כיצד נלמד להביט במציאות ולקבל החלטות, לא בהדרכת האינטרס? ומדוע נגיעה שמאחוריה רצון טוב, עלולה להיות מסוכנת אפילו יותר? דבר תורה לפרשת שלח לך" ["content"]=> string(4366) "

אחת הבעיות הקשות והרגישות ביותר המשפיעות על חיינו הרוחניים, נקראת נגיעות. הן מלוות אותנו לכל אשר נפנה, משחדות ומעוורות את עינינו.

גדולים וקטנים, צדיקים ופשוטי-עם, כולם על הכוונת של יצר הפניות. זוהי רשת הפרוסה לרגלי כל האנושות, ואין מי שינצל ממנה.

הקושי הגדול יותר הוא לשים לב כי מדובר בנגיעות. ברבים מן המקרים, כלל לא נחוש כי קיימות נגיעות צרות המנווטות את דעתנו ומוליכות אותנו לכיוון מאוד מסוים. לתומנו נסבור כי מניעינו טהורים הם.

דוגמא מעניינת לכך אנו מוצאים בפרשת המרגלים, שעיכבו את בני ישראל במדבר ארבעים שנה, וגרמו בכיה לדורות. והשאלה הנשאלת: הלא אנשים צדיקים היו, עד שהכתוב מכריז עליהם "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר י"ג, ג), כיצד אם כן טעו והטעו כל כך? היאך נהפכו להיות "העדה הרעה הזאת"? ובעיקר, מה הניע אותם לשקר ו"להוציא את דיבת הארץ רעה"?

את התשובה מגלה לנו הזוהר הקדוש בפרשת שלח לך (דף קנ"ח סע"א), אשר מטיב לחדור עמוק אל תוככי לבם של המרגלים, וחושף את מניעיהם האישיים. לדברי הזוהר, המרגלים חששו כי תיכף בהיכנסם לארץ ישראל, יתבטל מינויים כנשיאים, יחליפום בנשיאים אחרים, והם יהיו כאחד האדם.

ממילא, כל מערכת השיפוט וההיגיון שהנחתה אותם במהלך הריגול הייתה נגועה וחד צדדית. כל מה שהם ראו מכאן ואילך, היה שלילי בעיניהם. אלמלא מבטם המגמתי, יכולים היו לפרש לטובה את הפירות הגדולים שראו בארץ ישראל, או את הלוויות שנועדו להסיח את דעתם של הענקים, אך מבלי משים הם פירשו לחובה והביאו את דיבת הארץ רעה. הפחדים מבני הענק שראו בחברון, נבעו בעיקר מהפחד העצום שתפס את פנימיות מחשבתם ב'תַת ההכרה', שבעצם כניסתם לארץ הם עומדים להפסיד את מעלת הנשיאות.

יתירה מזאת, יתכן בהחלט כי הם עצמם לא כל כך חשו בשינוי שחל בגישתם, ולא קלטו כי הם בעצם מרכיבים מעתה על עיניהם משקפיים אחרות.

ובל נחשוב כי היה זה קל להינצל מנגיעה קשה שכזו, שהרי יהושע, אילולא התפלל עליו משה רבנו, וכלב בן יפונה, אילולא התפלל בקברי אבות, סביר להניח כי גם הם היו פועלים באותה עצה.

ראיתי פעם מאמר מאת הרב יצחק לוי הי"ו המטעים את הדברים שכאשר הנגיעה האישית היא נגיעה של צִדְקוּת, המצב חמור שבעתיים. ומכך חשש משה רבנו ע"ה שברך את יהושע, שכן אם שאר המרגלים יוציאו דיבה רעה, קיים סיכוי סביר שיעמדו עד מהרה על טעותם, אך אצל יהושע הייתה נגיעה של צדקות, מאחר שידע שבכניסתם לארץ, ימות משה רבו, והיה עלול לחשוב שמכיוון שאורך חיי משה תלויים בכך, לכן אם יעכב את הכניסה לארץ באמתלה שזוהי "ארץ אוכלת יושביה", למצווה תחשב לו, לכן בירכו משה ברכה מיוחדת, "יה יושיעך מעצת מרגלים". כי אין לך נגיעה אישית קשה יותר מנגיעה של צדקות.

" ["pic"]=> string(5) "43191" ["date_created"]=> string(19) "2015-06-11 15:30:08" ["writer"]=> string(4) "3944" ["tags"]=> string(11) "|256||1704|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "130828" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/130828" ["top_section"]=> NULL } } } [6]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "517" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(27) "אמונה והתחזקות" ["link"]=> string(22) "magazine/section/56767" ["id"]=> string(3) "517" ["ord"]=> string(1) "7" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(6) "7f6000" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "130823" ["title"]=> string(76) "ונהי בעינינו כחגבים: דבר תורה לפרשת שלח לך" ["short_text"]=> string(210) "האם אנחנו בוחנים את עצמנו ואת הזולת באותו קנה מידה? פרשת המרגלים מלמדת אותנו לנסות לראות את המציאות בעין נקייה יותר " ["content"]=> string(6493) "

"ראיתי עכבר בגודל 15 מטר על 15 מטר", סיפר בחור למשודכת שישבה מולו בעיניים פעורות. הם לא ישבו לבד. הבחור הנ"ל הגזים דרך קבע בתיאוריו וכל בחורה שפויה סירבה להתחתן איתו. השדכן החליט שהפעם הוא ישב מהצד, על כל תיאור מוגזם הוא יבעט לבחור ברגל בשקט.

לאחר התיאור הנ"ל הוא ספג בעיטה מלמטה. "האמת היא", ניסה מיד לרכך, "יש מצב שהגודל היה רק 10X10". בום! בעיטה נוספת.

"אם את מסתכלת מקומה שביעית", המשיך באוזני הבחורה שפשוט שתקה מרוב מבוכה, "אז הוא נראה הרבה פחות גדול, משהו כמו 2X2". רגלו של השדכן נעה בלחץ שוב ושוב מתחת לשולחן.

הבחור קם בזעם ממקומו ופנה לשדכן: "אני משני מטר גודל לא יורד, אפילו אם יתבטל השידוך..."

* * *

המרגלים שבים מכנען אל המדבר, הם מכנסים את כל העדה ומספרים באוזניהם דברים מזעזעים על אשר ראו עיניהם בארץ. כדרכנו לעסוק בנקודה ספציפית, רצוננו גם הפעם לעסוק במילים האחרונות שלהם טרם פרצו כולם בבכי: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

לרש"י הקדוש היה קשה מיד: המרגלים סבורים שהם נדמו כחגבים בעיני הענקים. אבל מי אמר להם שכך הם נדמו בעיני הענקים עצמם? מכוח קושיה זו הוא מבאר בשם התלמוד: "שמענו אותם אומרים זה לזה 'נמלים (או בגרסה אחרת 'חגבים') יש בכרמים כאנשים'".

פירוש הדברים שהמרגלים שמעו את הענקים אומרים שיש בכרמים נמלים שמתהלכות שם בדמות אנשים.

רבי משה סופר, ה"חתם סופר", תמה על פירוש רש"י: המרגלים אמרו בפסוק במפורש שהם היו בעיני הענקים כ"חגבים". מדוע פירוש ברש"י הוא כ"נמלים", ורק בגרסה נוספת יש מי שגורס "חגבים"?!

למה זה משנה? חגבים, נמלים, הבדל של כמה מילימטר נוספים. מה כבר יכול להיות?

טרם נסביר למה זה כל כך משנה וקריטי, ולא רק למרגלים, אלא לחיינו אנו, אנו רוצים להקדים יסוד של הגאון רבי חיים מוואלוז'ין, יסוד בסיסי לחיינו ומבטנו על המתרחש כולו: ידוע לכל אדם בעולם שכאשר הוא עומד עם הפנים מול חברו, יד ימין שלו תהיה מול יד שמאל של חברו והימין של חברו מול השמאל שלו.

ימין היא ביטוי לכוח, היא הקרובה לשלמות. אנו מביטים על עצמנו בצורה כזו שהמעלות שלנו הן מושלמות ומעולות, ואם לא השגנו כל מה שרצינו – לפחות התאמצנו ועשינו כל שלאל ידנו. אנחנו לא מושלמים. ממש לא. אבל החסרונות, נו טוב, זה באמת לא קל, זו עבודה לכל החיים. אנחנו עוד נתקן אותם...

באמצעות יד ימין, הגדלנו את מעלתנו יותר מכפי שהיא באמת, ובאמצעות יד שמאל, מזערנו את החיסרון שלנו מהגודל האמיתי שלו.

ובקשר לזולת? תמיד מעלותיו אינן שוות הרבה, "זו לא חכמה, אילו היו לי הנתונים שלו..." אנו מפחיתים מהן חמישים אחוז אוטומטית. והחסרונות שלו? שה' ישמור ויציל. פשוט בושה לעמוד לידו.

ממשיך הגר"ח מוואלוז'ין לבאר: היכן מצוי שהאדם יעמוד כשימין מול ימין ושמאל מול שמאל? כאשר הוא ניצב מול הראי. וזה מה שאמר שלמה המלך "כמים הפנים לפנים", כפי שהמביט במים רואה את עצמו, "כן, צריך להיות לב האדם לאדם". להעצים את מעלותיו של השני ולגמד את חסרונותיו.

נשוב ל"חתם סופר" ולמרגלים: אכן המרגלים שמעו היטב שהענקים מכנים אותם "חגבים", ולכן כתוב בפסוק "ונהי בעינינו כחגבים", אבל הם בחרו לראות זאת בצורה שלילית וגרועה יותר, וכשסיפרו זאת לעדה אשר במדבר, נקטו בלשון "נמלים ראינו בין הכרמים כאנשים..."

זו הסיבה שרש"י הביא את שתי הגרסאות בנוגע למה שאמרו המרגלים, ובכך בעצם שינה מהכתוב בפסוק עצמו: רצונם של המרגלים להפחית בערך עצמם ולהגדיל את הזוועה השוררת בארץ כנען, גרם להם לראות את הדברים מנקודת מבט לא נכונה.

* * *

במהלך קריאת רעיונו העמוק של רבי חיים מוואלאז'ין, לבטח עלו בזיכרוננו אי אילו פעמים שזלזלנו במעלת חברינו והגדלנו את חסרונם.

אבל יש גם משהו פרקטי לחיינו: אנו נוטים להתייחס לבעיות בהגזמה מנופחת לאין שיעור מערכן האמיתי, מנגד, בפתרונות אנו מזלזלים וממעיטים בכוחם לפתרון הבעיה. או הכל – או כלום. מן המרגלים נוכל ללמוד שלא כל בעיה בגודל עכבר היא משהו מפלצתי, ואף כשמדובר בבעיה גדולה, ייתכן שמקומה שביעית היא נראית זעירה יותר... 

" ["pic"]=> string(5) "43193" ["date_created"]=> string(19) "2015-06-11 15:19:22" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(11) "|256||1704|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "2" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "130823" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/130823" ["top_section"]=> NULL } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "128819" ["title"]=> string(55) "איך באמת אפשר לגדל עשרה ילדים? " ["short_text"]=> string(254) "בפרשת בהעלותך אומר משה רבנו 'האנכי הריתי את העם הזה, אם אנכי ילדתיהו'. משפט זה מלמד אותנו על הכוחות העצומים, העל-טבעיים, המוענקים דווקא להורים" ["content"]=> string(7140) "

לאחרונה הזדמן לי, במהלך נסיעה באוטובוס, לשמוע שיחה בין שתי נשים שאינן שומרות תורה ומצוות. נושא השיחה: ההערכה הרבה שהן חשות כלפי סלבריטאי כלשהו המגדל שבעה ילדים.

אני מצטרף לתחושת ההערכה שלהם בכנות רבה. עם זאת, אני תוהה: האם הן אינן יודעות כי בחברה החרדית – משפחות עם שבעה ואף עשרה ילדים נפוצות מאד? מדוע הן לא מביעות הערכה כלפי משפחות אלה?

הסיבה לכך, כמובן, היא שחלק גדול מהציבור הישראלי משוכנע כי ילדים למשפחות ברוכות בציבור החרדי גדלים בעוני, מחסור, בורות ובערות. רבים מהחילונים אף חושבים כי אימהות חרדיות יולדות ילדים רבים מחוסר ברירה, ולא מתוך בחירה. התפיסות הללו מקורן בסטראוטיפים המופצים על ידי התקשורת – והם רחוקים מאד מהמציאות בשטח.

מי שיבוא לביקור בשכונות החרדיות הנורמטיביות בבני ברק וירושלים, יראה ילדים בריאים למראה, לבושים היטב, שמחים ומאושרים. אחוז גבוה מכלל הילדים במשפחות ברוכות נראים כבני טיפוחים- עד כדי כך שאפילו הגננת החרדית טועה לחשוב לפעמים שמדובר בילד יחיד. נכון אמנם – גם בציבור החרדי יש אחוז לא מבוטל של כשל הורי ולפעמים גם הזנחה, אבל אלו מקרים על רקע סוציאלי, תרבותי או פסיכולוגי. אלו אינם מקרים על רקע כלכלי! העוני לכשעצמו איננו גורם סיכון להזנחת ילדים במגזר החרדי.

 

הורות ככוח-על

איך יתכן שכך הדבר? בעולם כולו, מקובל שיש קשר הדוק בין המעמד הסוציואקונומי של המשפחה וטיב הטיפול שזוכים לו הילדים. איך מצליחות משפחות חרדיות רבות כל כך לגדל משפחה ברוכה, כאשר פעמים רבות רק האם עובדת? קצבאות הילדים, הרי, כבר מזמן אינן תרומה משמעותית לפרנסת המשפחה.

בפרשת השבוע שלנו, פרשת בהעלותך, ניתן למצוא את התשובה לחידה הזו. הפרשה מספרת על בני ישראל שהתלוננו: "מי יאכילנו בשר". בתגובה, אומר משה לקדוש ברוך הוא: "לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־ הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק"

טיעונו של משה מבוסס על ההנחה כי תלונה בלתי מוצדקת מצד עם ישראל לא תביא לנס. הקדוש ברוך הוא לא יעשה נס כדי לספק את צרכיהם של תאוותנים, במיוחד לאור העובדה שה' כועס עליהם מאד, ואם כך מופנית התביעה אליו, אל משה, שימצא פתרון טבעי לבעיה!

מכיוון שכך, אומר משה שהוא אינו יכול לספק פתרון טבעי לבעיית העם. והנימוק: "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו". וכי אם הוא היה הורה לכל העם, היה יכול לספק להם בשר כרצונם?

התשובה היא שאכן, היכולת ההורית היא כמעט בלתי מוגבלת! מה שהורים מסוגלים לעשות עבור ילדיהם אינו מוגבל בגבולות הטבע. הם יכולים לגייס מיליונים לצרכי ניתוח, לנדוד יבשות וימים למען תקוה קטנה ועבורה לשעבד את כל רכושם. הם יכולים לעמוד במשימות חינוכיות קשות ולקדם ילד חסר סיכוי שכל המומחים נואשו ממנו. והם יכולים גם להתמודד עם גידול ופרנסה של עשר פיות ויותר...

אילו היה משה ההורה הביולוגי של עם ישראל הוא לא היה שואל 'מאין לי בשר' כיון שהורה מצליח לפתור בעיות בלתי פתירות לכאורה. אולם, טוען משה לפני בורא עולם, 'אינני הורה!' 'האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילידתהו?'

 

עונג חולף מול נחת נצחית

כמובן, ישנם מצבים חריגים של הורים מנותקים ואדישים שגם את המינימום לא יתאמצו לתת לילדיהם- אלו הם הורים בעלי נכות הורית. הורים בריאים בנפשם, לעומת זאת, מגובים במאגרים אדירים של רצון לתת לילדיהם את המיטב, בכוחות בלתי נדלים וביכולות כמעט בלתי מוגבלות. את העוצמות הללו הם צריכים לדעת להפנות לאפיקים הנכונים: לטיפול אחראי ומסור בצרכי הילד, ולהענקת חינוך יהודי אמיתי גם אם תנאי הסביבה מקשים על כך מאד.

יש בהחלט מה להתפעל מכל משפחה ברוכת ילדים – אבל כדאי גם לזכור שיכולות הוריות גבוהות קיימות, בפוטנציאל, אצל כל אדם בריא בנפשו. כן, כדי לגדל בהצלחה ילדים בהחלט צריך לוותר על דברים רבים. אולם, בסופו של דבר, הורים מסורים בסך הכל מוותרים על עונג חולף למען העונג המוחלט והנצחי של נחת מהילדים.

מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.

" ["pic"]=> string(5) "43369" ["date_created"]=> string(19) "2015-06-04 13:07:21" ["writer"]=> string(5) "57406" ["tags"]=> string(11) "|256||1294|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "128819" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/128819" ["top_section"]=> NULL } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "123673" ["title"]=> string(94) "5 דקות תורה ביום: לאן מגיעות המילים שהאדם מוציא מפיו?" ["short_text"]=> string(294) "דבר תורה יומי מפי הרב רונן חזיזה, במסגרת "לפחות 5 דקות תורה ביום". יוֹם שֵׁנִי ז' סִיוָן, 'אִסְרוּ חַג' - מִצְוָה לְהַרְבּוֹת בּוֹ בָּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה (25 בְּמַאי)" ["content"]=> string(8948) "

א. הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת מֵבִיא אֶת הַפָּסוּק (דְּבָרִים, ל', יב'): "מִ'י יַ'עֲלֶה לָּ'נוּ הַ'שָּׁמַיְמָה" וּמְגַלֶּה שֶׁרָאשֵׁי הַתֵּבוֹת שֶׁל מִלִּים אֵלּוּ זֶה: "מִילָה" וְסוֹפֵי הַתֵּבוֹת זֶה: "י-ה-ו-ה" - שֵׁם ה'. דָבָר זֶה מְרַמֵּז שֶׁהַמִּילָה שֶׁאָדָם מוֹצִיא מִפִּיו עוֹלָה לַשָּׁמַיִם עַד לַה' יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ. כְּלָל זֶה נָכוֹן לְגַבֵּי כָּל מִילָה וּמִילָה שֶׁאָדָם מוֹצִיא מִפִּיו אֲפִילוּ בְשִׂיחָה קַלָּה עִם חֲבֵרוֹ, אוּלָם כְּלָל זֶה מְקַבֵּל תֹּקֶף וְעוֹצְמָה מְיֻחֶדֶת בְּעֵת שֶׁהָאָדָם עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לִפְנֵי ה'.

ב. אָמְרוּ חֲכָמִים: הַתְּפִלָּה הִיא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, וְהַפֶּה שֶׁל הָאָדָם הוּא בִּמְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁבּוֹ הָיוּ מַקְרִיבִים אֶת הַקָּרְבָּן. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". לָכֵן, כְּשֶׁאָדָם עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל אֶת תְּפִילַת הָעֲמִידָה (תְּפִילַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֶה), צָרִיךְ לְכַוֵּן אֶת פָּנָיו כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, שֶׁמִּשָּׁם עוֹלֶה רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ לַה' יִתְבָּרַךְ, וְכָךְ הַתְּפִלָּה עוֹלָה דֶרֶךְ שָׁם, כֵּיוָן שֶׁמָּקוֹם זֶה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד שַׁעַר הַשָּׁמַיִם.

ג. הַגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת מַסְבִּירָה אֶת הַמִּלִּים בְּשִׁיר הַשִּׁירִים: "תַּלְפִּיּוֹת" שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְנִקְרָא כָּךְ מֵאַחַר וְהוּא תֵּל (הַר) שֶׁכָּל פִּיּוֹת פּוֹנִים אֵלָיו כְּדֵי לְבַקֵּשׁ אֶת בַּקָּשׁוֹתֵיהֶם, וְנִמְצָא שֶׁכָּל עַם יִשְׂרָאֵל מְכַוְּנִים אֶת עַצְמָם וְלִבָּם לְמָקוֹם אֶחָד.

ד. עַל כֵּן אָדָם הַגָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ וּמִתְפַּלֵּל שָׁם, בִּתְפִלַּת הָעֲמִידָה יְכַוֵּן אֶת פָּנָיו שֶׁיִּהְיוּ כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וִיכַוֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁיְּהֵא גַּם כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְאִם הוּא גָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יְכַוֵּן אֶת פָּנָיו כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם וִיכַוֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁיְּהֵא כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְאִם הוּא גָּר בִּירוּשָׁלַיִם, יְכַוֵּן אֶת פָּנָיו כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאֶת לִבּוֹ לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְעַל יְדֵי זֶה נֶחְשָׁב לְכֻלָּם כְּאִלּוּ עוֹמְדִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמִתְפַּלְּלִים שָׁם, וּמִשָּׁם הַתְּפִלּוֹת עוֹלוֹת לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי ה'.

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ - הֶחָכָם מִכָּל אָדָם - אָמַר (מִשְׁלֵי ה', כ'):

"וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְּנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָה"

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הִבְטִיחַ שֶּׁבְּאַחֲרִית הַיָּמִים עַם יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיָשׁוּבוּ אֵלָיו בְּאַהֲבָה. וְהִנֵּה, בָּרוּךְ ה' אָנוּ רוֹאִים בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵיךְ עַם יִשְׂרָאֵל מִתְעוֹרְרִים וְשָׁבִים לְאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. לֹא רַק אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים וּתְמִימִים שֶׁהָיוּ רְחוֹקִים מִפְּאַת חֹסֶר לִמּוּד וְכַדּוֹמֶה אֶלָּא גַּם אֲנָשִׁים רָמֵי מַעֲלָה, אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי שֵׂכֶל וְחָכְמָה נִרְחֶבֶת, מַבְחִינִים בַּאֲמִתּוּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וּבַשֶּׁקֶר הַגָּדוֹל שֶׁנָּחֲלוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהַמִּתְנַהֲגִים בְּדַרְכָּם, וּמִתְעוֹרְרִים לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. מַדְּעָנִים, רוֹפְאִים, בַּעֲלֵי עֲסָקִים גְּדוֹלִים, כֻּלָּם, כֻּלָּם מִתְעוֹרְרִים - וְזֶה נִפְלָא. וּבֶאֱמֶת, חֲזַ"ל פָּסְקוּ וְאָמְרוּ: "לַשֶּׁקֶר אֵין רַגְלַיִם", כְּשֶׁאָדָם חַי לְלֹא תַּכְלִית וּלְלֹא מַטָּרָה אֶלָּא רַק לְשֵׁם אִסּוּף כֶּסֶף וּמָמוֹן, בְּאֵיזֶה שֶׁהוּא שָׁלָב הוּא מֵבִין שֶׁזּוֹ לֹא תַּכְלִיתוֹ, וְשֶׁצָּרִיךְ לִחְיוֹת עִם תֹּכֶן פְּנִימִי וְנִצְחִי יוֹתֵר. עַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: וְלָמָּה תִּשְׁגֶה בְּנִי בְּזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה - עַד מָתַי אַתָּה שׁוֹגֶה בְּדֶרֶךְ זָרָה? עַד מָתַי אַתָּה מְחַבֵּק אֶת חֵיק הַתַּאֲוָה שֶׁהִיא זָרָה לְנִשְׁמַת הַיְּהוּדִי?

יֵשׁ אֲנָשִׁים רַבִּים הַיּוֹדְעִים אֶת הָאֱמֶת אֲבָל יֵשׁ לָהֶם קֹשִׁי לַעֲשׂוֹת אֶת הַשִּׁנּוּי הַמְיֹחָל בְּחַיֵּיהֶם. אוֹ בִּגְלַל חֲבֵרִים, מְקוֹם עֲבוֹדָה, מִשְׁפָּחָה וְכַדּוֹמֶה. וְלָהֶם צָרִיךְ לוֹמַר: אֶל תִּתְיָאֲשׁוּ, אֲפִילוּ שֶּׁהַיֵּצֶר הָרַע מַתְקִיף אֶתְכֶם בְּכָל כֹּחוֹ יַגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁתֵּצְאוּ לְחוֹרִין. וּמַעֲשֵׂה בִּיהוּדִי שֶׁעָזַב אֶת בֵּיתוֹ לְחַפֵּשׂ פַּרְנָסָה, בְּמֶשֶׁךְ זְמַן רַב אָסַף הַרְבֵּה כֶּסֶף וְזָהָב. בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה פָּגַע בּוֹ שׁוֹדֵד וְרוֹבֶה בְּיָדוֹ. "תֶּן אֶת כַּסְפֶּךָ וְאִם לֹא אִירָא בְּךָ!" לַיְּהוּדִי לֹא הָיְתָה בְּרֵירָה וְנָתַן לַשּׁוֹדֵד אֶת כַּסְפּוֹ, אוּלָם, בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ בְּתַחֲנוּנִים שֶׁיַּעֲשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד וְיִרָה כַּמָּה כַּדּוּרִים עַל מְעִילוֹ, כְּדֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ תִּרְאֶה שֶׁאָכֵן כַּסְפּוֹ נִשְׁדַד וְהוּא לֹא בִּזְבְּזוֹ. הַשּׁוֹדֵד הֵחֵל לִירוֹת וְהַיְּהוּדִי אוֹמֵר לוֹ "עוֹד כַּדּוּר, בְּבַקָּשָׁה, אִשְׁתִּי חַיֶּבֶת לְהַאֲמִין לִי, עוֹד כַּדּוּר וְעוֹד כַּדּוּר.." הַשּׁוֹדֵד יָרָה עַד שֶׁאָזְלוּ כָּל הַכַּדּוּרִים מֵהָרוֹבֶה - אָז קָפַץ עָלָיו הַיְּהוּדִי וְלָקַח אֶת כַּסְפּוֹ בַּחֲזָרָה. כָּךְ גַּם בַּחַיִּים, אִם יְהוּדִי לֹא מִתְיָאֵשׁ וּמְקַוֶּה תָּמִיד לַה' יַגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁלַּיֵּצֶר יִגָּמְרוּ הַכַּדּוּרִים וְהוּא יִזְכֶּה לָשׁוּב לְאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

" ["pic"]=> string(5) "43734" ["date_created"]=> string(19) "2015-05-19 10:22:06" ["writer"]=> string(5) "57175" ["tags"]=> string(14) "|57860||57861|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "123673" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/123673" ["top_section"]=> NULL } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "117638" ["title"]=> string(47) "סיפור לשבת: דרשה בטעם עראק" ["short_text"]=> string(201) "השכנה ישבה לביקור נימוסין אצל אמו של רבי חי, ואז לחשה באוזנה: "את לא מפחדת שבנך ישתגע? כל היום הוא רכון על תלמודו"" ["content"]=> string(5158) "

"אני באמת לא יודע מה לומר לך. אבל נשלחתי הנה בפקודת הרב", התנצל שמשו של רב העיר תוניס – רבי יצחק טייב. רבי יצחק טייב, מגדולי תלמידי החכמים באותו הדור ומחבר "ערך השולחן" ו"חוקות הפסח", התעצב אל לבו בראותו את דודו הגאון, רבי חי טייב, שותה לשוכרה עד איבוד הדעת.

לכך שלח את משמשו לכל חנויות העיר והודיע להם שבפקודת הרב מעתה ועד להודעה חדשה אסור למכור לרבי חי טייב משקה.

מה הביא את רבי חי טייב, שיום פטירתו בט"ז אייר, לשתות לשוכרה במידה כזו, ועוד באופן קבוע?

לשם כך נחזור אל ימי נעוריו של רבי חי טייב. כשהיה רבי חי בן שבע עשרה, הוא היה שקדן עצום ומתמיד גדול על תלמודו. ברצותו להספיק ללמוד תורה ככל שניתן, היה יוצא מחדרו רק פעם בשבוע, לתפילות השבת בבית הכנסת. בשאר הזמן ישב ולמד בהתמדה, ואת התפילות התפלל בחדרו ביחידות.

אמו הצדקת העלתה לחדרו מגש עם אוכל פעם ביום והוציאה אותו כאשר סיים. לבד מכך, הוא לא ראה את הנעשה ונשמע סביבו. רבי חי טייב היה ממלא גיליונות שלמים בחידושי תורתו העמוקים, חידושים שיכלו להאיר את עיני ישראל בתורה זכה. מספרים שמדובר היה באלפי גיליונות בכתב יד צפוף ומסודר.

כל זה נקטע בעת ביקורה של שכנה חטטנית, שכנראה צרת-עין הייתה בבן השכנה שעולה בתורה. השכנה ישבה לביקור נימוסין אצל אמו של רבי חי, ואז לחשה באוזנה: "את לא מפחדת שבנך ישתגע? כל היום הוא רכון על תלמודו, יום אחד יימאס לו והוא פשוט ישליך הכל מעליו. את חייבת לגרום לו לצאת מעט להתאוורר".

אמו של רבי חי משכה בכתפיה. לא שמעה עדיין על אדם שמשתגע מלימוד התורה הקדושה. אבל השכנה נדנדה ולא הרפתה, ואמו של רבי חי הפטירה: "אין לי כיצד לגרום לו לצאת לרחוב. לא מעניין אותו שום דבר חוץ מלימוד". השכנה לחשה באוזניה שבעת שיצא בנה לבית הכיסא שמאחורי הבית, תתגנב לחדרו, תיקח את כל חידושי התורה שלו ותשרפם באש. זה מה שיגרום לו מעט נתק וחזרה לשפיות...

האמא התמימה שרצתה בטובתו של בנה – עשתה כדברי השכנה הקנאית. כאשר שב רבי חי לחדרו חיפש את חידושיו להמשיך לכתוב בהם, והנה אינם. חקר את אמו, וזו סיפרה לו שהכל עלה באש. הוא כמעט והשתגע מרוב צער...

הכאב היה אדיר, כאילו שיכל עשרה ילדים בבת אחת. את מיטב שנותיו הקדיש לחידושים אלו, וכעת הכל נמוג בעשן. את יגונו הטביע רבי חי בטיפה המרה. זה מה שהקהה במעט את הכאב האדיר שלא שכך גם כעבור שנים רבות.

אחיינו של רבי חי, הגאון רבי יצחק, ציוה על משמשיו שלא ימכרו לרבי חי משקה משכר. 'יום יומיים, שבוע שבועיים, וזה יעבור לו. הוא יתרגל לחיות ללא השתייה'.

לאחר שלושה ימים ממתן ההוראה, הגיעה "שבת הגדול". רבי יצחק טייב עלה לשאת את דרשתו כרב העיר, בקצה הקהל נעמד רבי חי והתבונן בו בשקט. רבי יצחק פתח: "אומרת הגמרא..." והשתתק. בשום אופן לא הצליח להיזכר בדברי הגמרא...

לאחר ניסיונות סרק שאל: "רבי חי נמצא בקהל? האם בשלך שכחתי את הדרשה?" ורבי חי השיב בשלווה: "צווה לבעלי החנויות שייתנו לי משקה כעת, וכשם שתפתח בפני את חנויות המשקה – כך ייפתחו לך שערי החכמה ותוכל לדרוש..."

בן רגע קפץ מאן דהוא והביא לרבי חי בקבוק עראק משובח. רבי יצחק טייב, שהבין שבשתייתו של דודו מוסתרים סודות עליונים ומן השמים מסכימים עמו, חדל לנסות לגמולו מן השתייה. 

" ["pic"]=> string(5) "44063" ["date_created"]=> string(19) "2015-04-30 15:33:59" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(7) "|60224|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "117638" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/117638" ["top_section"]=> NULL } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "114261" ["title"]=> string(90) "סיפור לשבת: ושמא תאמר שאתה מחסר? אין אתה אלא משתכר " ["short_text"]=> string(295) "אביו של הילד שניבל את הפה, נקנס על ידי רב הקהילה בתוניס. לאחר שנים רבות תציל הקבלה את הילד מידיו של שוטר מאיים במעבר הגבול. סיפור לפרשה שעיקר עיסוקה בדיבורים אסורים" ["content"]=> string(4677) "

תדהמה בקרב המתפללים. בדממה ששררה בבית הכנסת בתפילת שמונה-עשרה נשמע בקול רם וברור משפט לא יפה בעליל - שכלל ניבול פה - מפיו של אחד הילדים, בנו של אחד מחברי הקהילה.

המתפללים בבית הכנסת העתיק בתוניס לא עשו דין לעצמם, ולא טרחו להוכיח את האב המסכן שגם כך חש שלא בנח. הם פנו אל רב הקהילה הגאון רבי מכלוף עידן זצוק"ל וגילו את אזנו במאורע שאירע. מחובתו כרב הקהילה לדאוג שמקרים מעין אלו לא יישנו.

רבי מכלוף קרא לאבי הילד בצנעה והוכיחו בדברים קשים. בצנעה - בכדי שלא יתבייש, אך לא חסך ממנו את שבט פיו. בסיכום הדברים הודיע לו שעליו לשלם לוועד בית הכנסת קנס, סכום עצום של 1,000 פרנקים!

האב הנדהם פצה את פיו לראשונה: "רבנו, מדוע סכום כה גדול? בסך הכל פלט הילד משפט לא יפה". רבי מכלוף מצא כעת את שעת הכושר להסביר לו את דברי חז"ל (סוף מסכת סוכה בתלמוד הבבלי): "שותא דינוקא בשוקא – או דאבוה או דאימיה [=פטפוטיו של ילד קטן ברחוב – בהכרח ששמעם או מאביו או מאמו]. "אם בביתך למד הילד את המילים הללו – מחובתך לשאת בקנס!" פסק הגאון והאב קיבל את דבריו בבושת פנים.

אך רבי מכלוף הוסיף הוראה: "גש לגבאי בית הכנסת עם הסכום הנ"ל ודרוש קבלה על הסכום", הורה לאב. וכך נעשה.

משגדל הילד ונעשה בחור בן י"ח שנה קרא לו האב אליו, הוא הזכיר לו את כל המאורע, והוציא מכיסו קבלה ישנה. "את הקבלה הזו תישא עימך, היא תשמש לך מזכרת קודש כיצד יש לדבר", אמר האב הנרגש לבנו בהרגישו שכעת הוא משלים את המוטל עליו בחינוך בנו לטהרת הדיבור. "קח אותה עימך לכל מקום כסגולה, ובאם חלילה תיתקל ביום מן הימים ביהודים המדברים בצורה שאינה נאותה – הראה להם את הקבלה וספר להם את הסיפור".

מאז ליוותה הקבלה את הילד שגדל והיה לאיש בעמיו.

לפרנסתו עסק נשוא סיפורנו בהובלת סחורות במשאית. כאשר באחד הימים הוא עובר במעבר הגבול ובמשאיתו שהתה סחורה שלא שולם עליה מכס כנדרש. אם היו תופסים את הסחורה הזו – היה הנהג זה שאמור לשאת בחלקו הגדול של העונש בשל ההברחה.

השוטר במעבר הגבול היה עקשן: הוא רוצה לראות קבלה.

הנהג עשה עצמו כמחפש, משך דקות ארוכות חיטט במסמכי הנהיגה שלו, בתעודת הזהות ואף ברשימת הקניות ששכנה בכיסו. כאשר הבין שאין לו מה להפסיד שלף מארנקו את הקבלה הישנה והממורטת שהעניק הגבאי לאביו לפני למעלה מ-30 שנה על סך 1000 פרנק והציגה בפני השוטר.

השוטר הערבי היה בור ועם הארץ, אנאלפבית אמיתי שבוש להודות בכך שאינו יודע קרוא וכתוב. הוא הציץ בקבלה שהוגה בפניו כמתעמק בה. בסיכומו של מבט מעמיק שהעמיד בסכנה את פעימות לבו של הנהג, הסתפק בהגיית הספרות שהציגו את המספר 1000 ואת הסמל של מטבע הפרנק, ושחררו לשלום.

* * *

כך מסיים המדרש תנחומא בפרשתנו העוסקת רובה ככולה בדיני הצרעת שבאה כתוצאה מדיבורים אסורים: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהלים לד, יד), "ושמא תאמר שאתה מחסר [=מפסיד]? אין אתה אלא משׂתכר [=מרוויח].    

" ["pic"]=> string(5) "44422" ["date_created"]=> string(19) "2015-04-16 12:16:21" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(7) "|60224|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "114261" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/114261" ["top_section"]=> NULL } } } [7]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "290" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(17) "תורה ומדע" ["link"]=> string(17) "תורה-ומדע" ["id"]=> string(3) "290" ["ord"]=> string(1) "8" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "110707" ["title"]=> string(76) "האם מותר לעבוד בחול המועד? 5 דקות תורה ביום" ["short_text"]=> string(314) "דבר התורה היומי מפי הרב רונן חזיזה, במסגרת "לפחות 5 דקות תורה ביום" יוֹם שְׁלִישִׁי ג' חוֹל הַמּוֹעֵד יח' נִיסָן, בָּעֶרֶב סוֹפְרִים אַרְבָּעָה יָמִים לָעֹמֶר (7 בְּאַפְּרִיל)" ["content"]=> string(7770) "

א. מְלֶאכֶת "דָּבָר הָאָבֵד" - מֻתֶּרֶת בְּחוֹל הַמּוֹעֵד. מַהוּ דָבָר הָאָבֵד? כָּל מְלָאכָה שֶׁאִם יִמָּנַע מִמֶּנָּה בְחוֹל הַמּוֹעֵד יִגָּרֵם לוֹ הֶפְסֵד כַּסְפִּי - מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ. (וּלְעִנְיָן זֶה, 'מְנִיעַת רֶוַח' אֵינָהּ נִקְרֵאת הֶפְסֵד, אֶלָּא דַוְקָא הֶפְסֵד שֶׁל מָמוֹן שֶׁכְּבָר יֵשׁ לוֹ, וּכְמוֹ שֶׁנְּבָאֵר)

ב. לְדֻגְמָא: בַּעַל חֲנוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְחוֹרָה שֶׁאִם לֹא יִמְכְּרֶנָּה בַּחַג - לְאַחַר הַחַג יֵרֵד עֶרְכָּהּ וְיַפְסִיד מֵהַקֶּרֶן - מֻתָּר לְמָכְרָהּ. אוֹ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִפְעָל עִם פּוֹעֲלִים, וְאִם יִסְגְּרֶנּוּ בְחוֹל הַמּוֹעֵד יִצְטָרֵךְ לְשַׁלֵּם לָהֶם עַל יָמִים אֵלּוּ - מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בַמִּפְעָל, אַךְ יַעֲשֶׂה זֹאת בְּצִנְעָא, (וּבְאֹפֶן כְּלָלִי יִשְׁתַּדֵּל כָּל בַּעַל מִפְעָל לְכַוֵּן אֶת הַחֻפְשָׁה הַשְּׁנָתִית שֶׁעָלָיו לָתֵת לְעוֹבְדָיו לְיָמִים אֵלּוּ), וְכֵן, מִי שֶׁעוֹבֵד בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ סָגוּר בְּחוֹל הַמּוֹעֵד וְאִם לֹא יוֹפִיעַ לָעֲבוֹדָה - יֵשׁ סַכָּנָה שֶׁיְּפַטְּרוּ אוֹתוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ - מֻתָּר לוֹ לַעֲבֹד, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָאֵלּוּ.

ג. כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ אֹכֶל נֶפֶשׁ - מֻתֶּרֶת. וְלָכֵן, מִי שֶׁהִתְקַלְקֵל לוֹ הַמְּקָרֵר אוֹ הַגַּז אוֹ כָל מַכְשִׁיר שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ לְאֹכֶל - מֻתָּר לְתַקְּנוֹ בְּחוֹל הַמּוֹעֵד אֲפִלּוּ עַל יְדֵי מֻמְחֶה.

ד. מִי שֶׁבּוֹנֶה בַּיִת - אָסוּר לוֹ לְהַמְשִׁיךְ בַּבְּנִיָּה בְחוֹל הַמּוֹעֵד. וַאֲפִילוּ אִם הַקַּבְּלָן הוּא גוֹי אָסוּר לָתֵת לוֹ לְהַמְשִׁיךְ בַּבְּנִיָּה, אֶלָּא יְחַכֶּה עַד מוֹצָאֵי חַג שֵׁנִי. וּבִזְכוּת זֶה יִתְבָּרֵךְ מֵאֵת ה' בְּבֵיתוֹ הֶחָדָשׁ.

ה. כָּל מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צֹרֶךְ לָרַבִּים - מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ בְחוֹל הַמּוֹעֵד. כְּגוֹן: תִּקּוּן כְּבִישִׁים, אוֹ אוֹטוֹבּוּסִים וּמוֹנִיּוֹת שֶׁעוֹמְדוֹת לִרְשׁוּת הַצִּבּוּר. אַךְ דַּוְקָא דְבָרִים הַנִּצְרָכִים לַחַג, אֲבָל אִם צְרִיכִים אֶת זֶה רַק לְאַחַר הַחַג - אָסוּר לַעֲשׂוֹת זֹאת בְּחוֹל הַמּוֹעֵד.

ו. דַּוָּר שֶׁמְּחַלֵּק מִכְתָּבִים - מֻתָּר לוֹ לְהַמְשִׁיךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ בְחוֹל הַמּוֹעֵד כִּי זֶה צָרְכֵי רַבִּים.

 

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ - הֶחָכָם מִכָּל אָדָם - אָמַר: (מִשְׁלֵי ד', יג')

"הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ"

כֻּלָּנוּ אוֹהֲבִים לִשְׁמוֹעַ מַחְמָאוֹת, זֶה כֵיף שֶׁאוֹמְרִים לְךָ שֶׁאַתָּה חָכָם וְאַתָּה מֵבִין, אַתָּה מֻכְשָׁר וְאַתָּה צוֹדֵק וְכוּ', בְּדֶרֶךְ כְּלָל אָדָם מִתְחַבֵּר לְאוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁמְּשַׁבְּחִים אוֹתוֹ וּמְפַרְגְּנִים לוֹ. וְאִילוּ, לִשְׁמוֹעַ הֶעָרָה - זֶה מַרְגִּיז. כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ בָא וְאוֹמֵר לְךָ שֶׁאַתָּה לֹא מֵבִין, וְשֶׁאַתָּה מַמָּשׁ טוֹעֶה, וְאַתָּה לֹא חָכָם בִּכְלָל, - זֶה מַרְתִּיחַ מְאֹד. וּבִפְרָט אִם אַחֲרֵי שֶׁעָשִׂיתָ מַשֶּׁהוּ שֶׁנִּרְאָה לְךָ הֲכִי הֶגְיוֹנִי וְנָכוֹן, בָּא מִישֶׁהוּ וְנוֹתֵן לְךָ כָּזֶה מוּסָר וְתוֹכֵחָה וּמוֹרִיד לְךָ אֶת כָּל הָאֲוִיר מֵהַמִּפְרָשִׂים - זֶה מַמָּשׁ מְיָאֵשׁ..

אֲבָל, כַּנִּרְאֶה שֶׁאֲנַחְנוּ בֶאֱמֶת לֹא כָאֵלֶּה חֲכָמִים, כִּי הֶחָכָם מִכָּל אָדָם - שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ - אוֹמֵר אַחֶרֶת: "הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף"! מִישֶׁהוּ נָתַן לְךָ מוּסָר - תִּשְׂמַח! הֱעִירוּ לְךָ הֶעָרָה - תַּגִּיד תּוֹדָה. תַּחְזִיק בַּמּוּסָר חָזָק חָזָק. מַדּוּעַ? "כִּי הִיא חַיֶּיךָ", הַחַיִּים שֶׁלְּךָ וְהַהַצְלָחָה שֶׁלְּךָ תְּלוּיִים בַּמּוּסָר שֶׁנּוֹתְנִים לְךָ. הָאָדָם הוּא יְצוּר מְשֻׁחָד, מְשֻׁחָד מֵעַצְמוֹ, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל מִבַּחוּץ עַל עַצְמוֹ וְלָתֵת בִּקֹּרֶת אֲמִתִּית עַל מַעֲשָׂיו. וְזֶה אָסוֹן, כִּי הוּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת טָעֻיּוֹת נוֹרָאוֹת וְלֹא לְהַבְחִין בִּכְלָל.

אִם בָּא אָדָם וּמֵעִיר לְךָ הֶעָרָה, הֲרֵי שֶׁזֶּה בִגְלַל שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתְךָ מִבַּחוּץ וּמַבְחִין בַּטָּעוּת שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה. תַּגִּיד לוֹ תוֹדָה! הוּא גוֹרֵם לְךָ לְכַוֵּן אֶת עַצְמְךָ לַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה.

מְסֻפָּר עַל הַגָּאוֹן מִוִּילְנָא שֶׁאַף שֶׁגְּאוֹנוּתוֹ הָיְתָה דָבָר שֶׁאֵינוֹ נִתְפַּס בִּכְלָל, וְזָכָה לְגִלּוּי שֶׁל מַלְאָכִים וְכוּ', בְּכָל זֹאת לָקַח אָדָם מִקְּרוֹבָיו וְשִׁלֵּם לוֹ כֶסֶף כְּדֵי שֶׁכָּל יוֹם יִסְתַּכֵּל עַל מַעֲשָׂיו וְיִתֵּן לוֹ מוּסָר, וְיָעִיר לוֹ הֶעָרוֹת עַל מְנַת שֶׁיּוּכַל לְתַקֵּן אֶת מַעֲשָׂיו יוֹתֵר וְיוֹתֵר. אָנוּ לֹא צְרִיכִים לְשַׁלֵּם - כֻּלָּם מְעִירִים לָנוּ בְחִנָּם - לֹא מִשְׁתַּלֵּם?!! "הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ".

" ["pic"]=> string(5) "44681" ["date_created"]=> string(19) "2015-03-29 13:17:04" ["writer"]=> string(5) "57175" ["tags"]=> string(13) "|57860||1849|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "110707" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/110707" ["top_section"]=> NULL } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "110702" ["title"]=> string(103) "תפילות בחג הפסח ודין הלל בחג ובחול המועד: 5 דקות תורה ביום" ["short_text"]=> string(299) "דבר התורה היומי מפי הרב רונן חזיזה, במסגרת "לפחות 5 דקות תורה ביום" יוֹם שַׁבָּת קוֹדֶשׁ, חַג פֶּסַח, טו' נִיסָן, בָּעֶרֶב סוֹפְרִים יוֹם אֶחָד לָעֹמֶר (4 בְּאַפְּרִיל)" ["content"]=> string(8238) "

א. בְּחַג הַפֶּסַח אוֹמְרִים הַלֵּל שָׁלֵם וּבִימֵי חוֹל הַמּוֹעֵד אוֹמְרִים הַלֵּל בְּדִלּוּג. מִי שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לוֹמַר הַלֵּל בַּבֹּקֶר - יָכוֹל לְאָמְרוֹ כָּל הַיּוֹם עַד הַשְּׁקִיעָה. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפָּסוּק: "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ" (מִזְּרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ עַד שְׁקִיעָתָהּ), "מְהֻלָּל שֵׁם ה'" (אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶת הַהַלֵּל).

ב. בְּחֹדֶשׁ נִיסָן מַתְחִילָה תְקוּפַת הָאָבִיב. וְלָכֵן, קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף שֶׁל הַחַג הָרִאשׁוֹן הַחַזָּן אוֹמֵר "תִּקּוּן הַטָּל", וּמַתְחִילִים לוֹמַר בְּמוּסָף: "מוֹרִיד הַטָּל" בִּמְקוֹם "מַשִּׁיב הָרוּחַ". וְיֵשׁ לָשִׂים לֵב לֹא לִטְעוֹת בָּזֶה, כֵּיוָן שֶׁאִם טָעָה וְאָמַר "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם", וְהִמְשִׁיךְ בִּתְפִלָּתוֹ אִם סִיֵּם מְחַיֶּה הַמֵּתִים יַחֲזֹר לְאַתָּה גִבּוֹר, אוּלָם אִם סִיֵּם בִּרְכַּת אַתָּה קָדוֹשׁ - יַחֲזֹר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה.

ג. אִם הִסְתַּפֵּק בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה אִם אָמַר "מַשִּׁיב הָרוּחַ" אוֹ "מוֹרִיד הַטָּל". כָּל עוֹד שֶׁלֹּא עָבְרוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם - צָרִיךְ לַחֲזֹר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה, (אִם גָּמַר כְּבָר בִּרְכַּת אַתָּה קָדוֹשׁ). אוּלָם יֵשׁ עֵצָה לְהִמָּנַע מִזֶּה. אִם יֹאמַר תִּשְׁעִים פַּעַם אֶת הַמִּשְׁפָּט: "מְחַיֶּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִׁיעַ מוֹרִיד הַטָּל", - אָז אַף אִם יִהְיֶה לוֹ סָפֵק - לֹא יִצְטָרֵךְ לַחֲזֹר, אֶלָּא יַמְשִׁיךְ בִּתְפִלָּתוֹ. וְעֵצָה זוֹ חֲשׁוּבָה הִיא מְאֹד שֶׁבְּכָךְ נִמְנָעִים מִלְּהִכָּנֵס בְּסָפֵק בְּרָכוֹת לְבַטָּלָה. וְעַל כֵּן מֻמְלָץ לַעֲצֹר עַכְשָׁיו בְּאֶמְצַע קְרִיאַת הַחוֹבֶרֶת וְלוֹמַר אֶת הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה תִשְׁעִים פַּעַם.

ד. נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", חֲכָמֵינוּ קִבְּלוּ בְמָסֹרֶת שֶׁהַשַּׁבָּת הַמֻזְכֶּרֶת בַּפָּסוּק הַזֶּה - הַכַּוָּנָה הִיא לְחַג רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח. וְלָכֵן, מַתְחִילִים לִסְפֹּר סְפִירַת הָעֹמֶר מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, דְּהַיְנוּ: מִתְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁל מוֹצָאֵי חַג רִאשׁוֹן (הַיּוֹם בָּעֶרֶב), עַד חַג הַשָּׁבוּעוֹת.

ה. לְפִי הַקַּבָּלָה - נָשִׁים אֵינָם סוֹפְרוֹת סְפִירַת הָעֹמֶר, וְאִשָּׁה שֶׁרוֹצָה בְכָל זֹאת לִסְפּוֹר - אִם הִיא סְפַרָדִיָּה אֵינָהּ רַשַּׁאִית לְבָרֵךְ עַל סְפִירָתָהּ.

 

שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ - הֶחָכָם מִכָּל אָדָם - אָמַר: (מִשְׁלֵי ד', י')

"שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים"

לִכְאוֹרָה בְפָסוּק זֶה יֵשׁ כְּפִילוּת: "שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי", הָיָה מַסְפִּיק שֶׁיֹּאמַר לַתַּלְמִיד: "שְׁמַע בְּנִי וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", לָמָּה לְהוֹסִיף "וְקַח אֲמָרָי"? אֶלָּא, כְּשֶׁהַמּוֹרֶה מְדַבֵּר בַּכִּתָּה וְנוֹתֵן מוּסָר לְתַלְמִידָיו אַף שֶׁכָּל הַתַּלְמִידִים "שׁוֹמְעִים" - אוּלָם, מְעַטִּים הֵם "הַלּוֹקְחִים" אֶת הַדְּבָרִים בִּרְצִינוּת לַחַיִּים. הַיּוֹם - כֻּלָּם לוֹמְדִים, מִי שֶׁלֹּא לוֹמֵד - לֹא נֶחְשָׁב! אוּנִיבֶרְסִיטָה, תְּאָרִים וְכוּ' אֲבָל צָרִיךְ לָדַעַת שֶׁהָעִקָּר זֶה לֹא "לִשְׁמוֹעַ" הַרְצָאוֹת, שִׁעוּרִים, מֶחְקָרִים - אֶלָּא הָעִקָּר זֶה "לָקַחַת" אֶת זֶה בִרְצִינוּת. אָדָם יָכוֹל לִקְרֹא עַל כָּל הַמֶּחְקָרִים שֶׁמַּסְבִּירִים שֶׁהָעִשּׁוּן מַזִּיק אֲבָל בְּפֹעַל הוּא מַמְשִׁיךְ לְעַשֵּׁן, לָמָּה? כִּי הוּא לֹא "לוֹקֵחַ" אֶת הַדְּבָרִים. לָכֵן אוֹמֵר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ: שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי!

מַמְשִׁיךְ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וּמַבְטִיחַ: וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים - מִי שֶׁרַק "שׁוֹמֵעַ" אִי אֶפְשָׁר לְהַבְטִיחַ לוֹ שֶׁיִּרְאֶה תוֹצָאוֹת. אוּלָם, כַּאֲשֶׁר אָדָם "לוֹקֵחַ" בִּרְצִינוּת אֶת הַדְּבָרִים - מֻבְטָח לוֹ שֶׁיִּרְאֶה גַם תּוֹצָאוֹת! מְסֻפָּר עַל רַב אֶחָד שֶׁדָּרַשׁ בִּפְנֵי קָהָל גָּדוֹל עַל חֲשִׁיבוּת לִמּוּד הַתּוֹרָה, כְּשֶׁסִּיֵּם, פָּנָה אֵלָיו הַגַּבַּאי וְאָמַר לוֹ: "כְּבוֹד הָרַב, חֲבָל עַל זְמַנְּךָ הַיָּקָר, אָמְנָם הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ הָיוּ נִפְלָאִים, אֲבָל הֵם נִכְנְסוּ מֵהָאֹזֶן הָאַחַת וְיָצְאוּ מֵהָאֹזֶן הַשְּׁנִיָּה", עָנָה לוֹ הָרַב: "אִם כָּךְ עוֹדַדְתָּ אוֹתִי! אֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁלֹא נִכְנְסוּ בִכְלָל! עַכְשָׁו שֶׁנִכְנְסוּ מֵאֹזֶן אַחַת וְיָצְאוּ מֵהַשְּׁנִיָּה יֵשׁ סִכּוּי שֶׁמַּשֶּׁהוּ נִשְׁאַר בָּאֶמְצַע..".

פַּעַם שָׁאֲלוּ אֶת הָרַבִּי מִקּוֹצְק מַדּוּעַ כָּתוּב: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּתוּב: "בְּתוֹךְ לְבָבֶךָ!" עָנָה הָרַב וְאָמַר: "זוֹ בְדִיּוּק הַבְּעָיָה! לִבֵּנוּ אָטוּם. לָכֵן, ה' מְצַוֶּה אוֹתָנוּ שֶׁבֵּינְתַיִם נָשִׂים אֶת הַדְּבָרִים עַל הַלֵּב, אוּלַי נִזְכֶּה יוֹם אֶחָד שֶׁלִּבֵּנוּ יִפָּתַח וְאָז סוֹף סוֹף כָּל מָה שֶׁהָיָה מֻנָּח עָלָיו - יִפּוֹל לְתוֹכוֹ וְיִכָּנֵס..."

" ["pic"]=> string(5) "44684" ["date_created"]=> string(19) "2015-03-29 13:14:06" ["writer"]=> string(5) "57175" ["tags"]=> string(7) "|57860|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "110702" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/110702" ["top_section"]=> NULL } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "108919" ["title"]=> string(44) "אחד פלוס אחד – מאמר לשבת" ["short_text"]=> string(304) "אנו נוטים לראות באנשים האוספים צדקה עבור אחרים וגובים על כך אחוזים דבר לא הגון. מפרשתנו אנו למדים פרט מעניין בנידון. והסוף המפתיע לסיפורו המוכר מאוד של הגר"ח מוואלוז'ין" ["content"]=> string(6284) "

עשרה ילדים פלוס מבוגר אחד זה הדבר הכי טוב שקרה לו היום. כך סבר בעל הקיוסק בחוף הים כשראה את דודו נכנס עם עשרת ילדיו לקיוסק כשהם נוטפים מים.

"תביא לי בבקשה פחית קולה", ביקש דודו.

המוכר צמצם את גבותיו, "וזהו?!"

"אה", תפס דודו את עצמו, "תביא לי עשרה קשים, לילדים"...

* * *

"אני לא תורם להם", שב והצהיר בפנים סמוקות מהתרגשות. "הם מתקשרים אלי לפלאפון, או פוגשים אותי בבית הכנסת. הם מבקשים תרומה עבור יתום מסכן שמתחתן, או מקרה של מחלה מצערת. הרחמים שלי גואים, אני שולף את הארנק, מוציא כמה שאני יכול באותו זמן.

"עד שקלטתי שהם 'עושים עלי קופה'. הם באים בשם המסכנים, כביכול אוספים עבורם, ולבסוף משלשלים חלק מן הכסף לכיסם ומעבירים לנזקק רק חלק מן התרומה. אני לא תורם להם".

החברותא שלו כבר היה מורגל בסיטואציה, בכל פעם שעלה נושא הצדקה בעת לימודם החבר שלו היה מתקצף. אבל תחילה הוא שאל בקול רגוע: "אמור לי, האם אתה היית מוכן ללכת, להקדיש ממיטב זמנך, להתבזות באיסוף כספים במקומות שמכירים אותך, רק לשם שמים? וכי אם יש יהודי שרוצה - בעבור הזמן שהוא משקיע - סכום מסוים מתוך הצדקה שהוא אוסף, לא מגיע לו?!"...

[איננו נכנסים לדיון ההלכתי האם מותר לקחת מכסף שנאסף לצורך מסוים ואם אכן מותר, כמה לקחת].

אבל הוא סירב לשמוע: "אני לא אפרנס אותם. עבורם אין לי כסף. הם לא מסכנים. שילכו לעבוד".

כמו תמיד החברותא מתח חיוך דק על שפתיו ושאל: "אם אתה כל כך נחרץ בדעתך, אם אתה סבור שאסור לתת להם צדקה, או לפחות שאתה אינך מוכן להעניק להם, מדוע אתה כל כך מתקצף? תתעלם מהם ודי. לא חבל על בריאותך???"...

מי משניהם, לדעתכם, צודק?

"אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו", אומרת התורה בפסוקים הראשונים בדיני הקרבנות. כאן עוברת התורה לתיאור תהליך ההקטרה, כשבסופו נאמר "והקטיר הכהן את הכל המזבחה עולה אשה ריח ניחוח לה'".

כשהתורה כותבת שהקטירו את "כל" קרבן העולה, כוונתה לומר מלבד העור שהופשט מהקרבן טרם נתיחתו. את העור היו מחלקים לכהנים בבית המקדש.

ההלכה נפסקה (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ג ה"ב-ג) שאם מגיע גוי לבית המקדש ומבקש שיקריבו עבורו קרבן, מקריבים את קרבנו אך ורק לשם קרבן עולה ולא עבור קרבן אחר (כשלמים או נדבה). מדוע לא יקבלו מגוי בהמה שרצונו להקריבה בתור קרבן תודה, למשל, ויקריבוה כרצונו?

ישיבת וואלוז'ין המפורסמת, הייתה פרי רוחו של הגאון רבי חיים מוואלוז'ין זצ"ל, כוחות רבים השקיע הגר"ח בביסוס ישיבתו, ולשם כך היה צריך אף לאסוף ממון עבור הישיבה. לא תמיד היה סיפק בידו של הגר"ח עצמו לסובב בין בתי נדיבי עם שירימו תרומה לישיבה, ולכן שלח לפעמים שליח במקומו.

כשהגיע שליח זה אל אחד היהודים, סירב היהודי לתת לו תרומה. את סירובו נימק בכך שהשליח מקבל משכורת, והוא חפץ להעניק את תרומתו ישירות לידי הגר"ח מוואלוז'ין. בהגיע היהודי לפני הגר"ח, בטוח היה שישבחו על רצונו להעניק תרומה של מאה אחוז לישיבה. אך להפתעתו הגר"ח סירב לקבל ממנו תרומה כלשהי.

וכך הסביר לו: הנוצרים נותנים את תרומתם לבתי תיפלתם רק באופן ישיר, כדי שתהיה זו תרומה של מאה אחוז. אבל אצלנו, היהודים, להבדיל, למדנו אחרת: הכהן שמקריב את הקרבן מקבל חלק בבשר הקרבן. אפילו בקרבן עולה נותנים לו את העור.

כי התורה רוצה מאוד שעוד יהודי ייהנה כאשר מוקרב קרבן לה'. אבל גוי שמביא קרבן – מקריבים אותו רק בתור קרבן עולה. כי רצונו הוא שכולו יהיה לגבוה, לכן ממעטים ככל הניתן את הנאת הכהנים בקרבן זה.

* * *

לגבי המתרימים הנ"ל או שאר אנשים שעוסקים בכספי צדקה וציבור, יצטרכו כל אחד לשאול את רבו מה מוטל עליו לעשות.

אבל לגבי עצמנו, אנו נוכחים לגלות שלא זו בלבד שהדבר אינו פסול כפי שחלק מאיתנו סברו בתחילה, אלא שהתורה עוד טורחת בין השיטין לגלות לנו שאדרבה, כך צריך לנהוג. מהיום והלאה נשתדל לנהוג טובת עין גם כלפי המתרים עצמו, ואם נדע שחלק מן המעות מוצאים את דרכם לכיסו, כְּפָחִית אחת ממנה שותים עשרה פִּיּוֹת, נדע ששימחנו שני יהודים...

" ["pic"]=> string(5) "44865" ["date_created"]=> string(19) "2015-03-19 15:03:30" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(11) "|256||2265|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "108919" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/108919" ["top_section"]=> NULL } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "103859" ["title"]=> string(59) "סיפור לשבת: שישה חלקים ודירה אחת " ["short_text"]=> string(235) "שישה ילדים עמדו לנגד עיניהם של אנשי עמידר - שבאו לבדוק את זכאותם לדירה. "אם הם רבים על תפוח אחד, עוד היום נדאג להם לדירה מרווחת יותר"" ["content"]=> string(5024) "

התור הארוך הפחיד אותו, עשרות חסידים בלבוש משונה הכולל גרביים תחובות למחצה בגרביים. מה הוא בכלל עושה פה? למה הסכים לשמוע לעצת שכנו?!...

באותם ימים, לפני כחמישים שנה, לקחה הדרך מטבריה – מקום מגוריו – בחצי יום עד ירושלים, הצריכה לינת לילה בירושלים ועוד חצי יום למחרת חזור. הוא הסכים להתפתות לוותר על שני ימי עבודה, הוצאה כספית גדולה ונסיעה מפרכת עצמות בגלל שכנו. כמה הוא מתעב אותו כעת. איך למען ה' הצליח לגרום לו לעשות את הדרך הזו בשביל האדמו"ר היושב בחדר הפנימי ועבורו מחכים עשרות החסידים?

אלא שזכר גם היטב את הסיבה בשלה הוא נמצא כאן, שישה ילדים לו וביתו הקטן המכיל חדר וחצי צפוף עד מחנק. שנים ארוכות חיכה לקבל דירה מרווחת יותר מעמידר, ואז הגיע בן הדוד של האחראי האזורי בעמידר.

במו אוזניו שמע שלבן הדוד יש בסך הכל שלושה ילדים, ורק היום הוא הגיע בפעם הראשונה לבקש דירה, ובכלל יש לו שני חדרים וחצי! אבל למנהל כל זה לא היה אכפת. ומול פרצופו הנדהם אמר לבן הדוד מפורשות: "אתה נכנס לתחילת הרשימה כעת, הדירה הראשונה שמאושרת – עוברת אליך".

שבוע ימים הסתובב עם פרצוף חמוץ 24 שעות ביממה, עד ששכנו החסיד שכנע אותו לספר את אשר על לבו. והוא סיפר. סיפר עם דמעות, עם לב קרוע, עוול נוראי נעשה לו ולמי יפנה לעזרה?

החסיד חכך בדעתו ולבסוף הפטיר: "לו תשמע לעצתי, סע לרבי הקדוש, רבי ישראל אלטר (ה"בית ישראל – ב' אדר יום פטירתו) מגור, היושב בירושלים. הוא יוכל להמשיך לך ישועה מהיכלות עליונים".

הוא הסתכל על שכנו כאילו נפל מפלנטה אחרת. "אני? אדמו"ר? מה קרה לך? אני אפילו לא שומר שבת". אבל החסיד שכנע, הפציר, וגם היה מוכן לממן הוצאות נסיעה של צד אחד שהיו יקרות מאוד בימים ההם. והוא נסע.

כעת בחדר הדחוס הוא רוצה לתפוס אותו ולמרוט את גרונו בתסכול. לאיזה מין מקום הביא אותו.

'מילא', הרהר, 'תיכף אכנס אל הרבי והוא יצווה על חסידים עשירים או בעלי פרוטקציה לעזור לי'.   

כשנכנס אל החדר אחזו פיק ברכיים. מעודו לא ראה איש קדוש כזה, רזה, גבוה ועיניים חודרות לנבכי הנפש. האדמו"ר כמו חיכה רק לו בכל האהבה שבעולם, ומעיין דמעותיו נפתח בסערה.

לאחר שלוש ארבע דקות הושיט לו הרבי תפוח. תפוח רגיל ככל התפוחים בשוק והפטיר: "ברכה והצלחה".

"מה? מי? למה?" ניסה לקרקר בגרון חלוש. אך הגבאים העבירוהו בעדינות החוצה. אין זמן. יהודים רבים מחכים למוצא פיו של הצדיק, ואתה קיבלת ברכה. כבר נושעת.

את שתכנן לעשות כעת לשכנו החסיד שבשלו שרף יומיים על תפוח פשוט ו"ברכה והצלחה" יתארו הקוראים כל אחד בדמיונו. אך למזלו של החסיד ברכת הצדיק הקדימה את פגישתם המשותפת.

בשובו לביתו עטו עליו ילדיו. הן בטוחים היו שיביא עימו מפתחות לדירה חדשה מן הרבי. אך הוא ניסה להלהיבם עם התפוח. סיפר להם על סגולות קדושתו ונפלאות שהוא מחולל. ילדיו שאגו בהתלהבות מכל הכיוונים: "אבא, אני רוצה חתיכה", "אבא, אני לא קיבלתי"...

בלהט המהומה לא שמעו כלל בני המשפחה שדופקים בדלת. בפתח עמדו אנשי עמידר שבאו לבדוק את זכאותם לדירה. משראו את בני המשפחה בסיטואציה הזו, הפטיר ראש המשלחת לעמיתיו: אם שישה ילדים רבים על תפוח אחד – עוד היום אנחנו דואגים להם לדירה מרווחת יותר"... 

" ["pic"]=> string(5) "45282" ["date_created"]=> string(19) "2015-02-19 19:44:31" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(7) "|60224|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "103859" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/103859" ["top_section"]=> NULL } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "103820" ["title"]=> string(40) "מה יש לך ביד? מאמר לשבת" ["short_text"]=> string(216) "תשכחו מכל מה שידעתם על "כרוב". לא זה המיועד למאכל, אלא אלו המוזכרים בתורה. הם לפחות שניים ותמיד באים בזוגות. לטוב ולמוטב..." ["content"]=> string(6148) "

"במה אתם עובדים?" הסתקרנה בעלת הבית שהראתה לבני הזוג את הדירה שעומדת היא להשכיר להם. מן הסתם רצתה להיות בטוחה שיש להם די כסף לשלם לה.

"עצמאיים".

"יש לכם ילדים?" נכנס החוש הנשי לפעולה. אולי רצתה לוודא שהללו לא יהפכו את הדירה לתל חרבות.

"כן, שלושה", השיבה האם. "בני שלוש וחצי, חמש וחצי ושמונה".

"חיות?" ביררה המשכירה.

"לא", נחרדו בני הזוג, "בדרך כלל הם מתנהגים יפה"...

* * *

כמעט ואין מי שלא ראה בתמונה או בדגם של בית המקדש את דמות שני הכרובים שהיו עומדים מעל ארון ברית ה', עשויים בדמות של מלאכים הפורשים כנפיהם אחד מול השני, וכך כתוב הציווי בפרשתנו:

"ועשית שניים כרובים זהב, מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת. וַעֲשֵׂה כרוב אחד מִקָּצָה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו. והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת יהיו פני הכרובים".

רש"י – בהסבר המילה "כרובים" – מצטט את דברי התלמוד, שמקורה הוא מהמילה "כְּרַבְיָא" בלשון ארמית, ופירושה הוא "תינוק". ולכן פירש רש"י את המילה "כרובים – דמות פרצוף תינוק להם".

לעומת זאת, בחומש בראשית בתחילתו, לאחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת מתארת התורה את גירושו של האדם מגן עדן במילים הבאות: "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים".

ושם תרגם רש"י "את הכרובים – מלאכי חבלה". לא פחות.

אולי מישהו יכול להסביר לי לפי מה מחליטים מה פירוש המילה "כרובים"? וכיצד ניתן לקחת מילה זהה ולפרשה בשני אופנים קיצוניים כל כך אחד מהשני, מצד אחד "דמות פרצוף תינוק", מצד שני "מלאכי חבלה".

את הסתירה הזו הציב הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, מייסד ה"דף היומי". טרם שנשיב את תירוצו, נביא כדרכנו סיפור.

משל עממי מספר על ילד קטן שרצה להתקיל את מדת האינטליגנציה של המורה שלו. נטל הילד בכף ידו הקמוצה גולם של פרפר, ושאל את מורהו: בכף ידי הסגורה מונח כעת גולם של פרפר, האם תדע – מורה יקר – האם חי הוא הגולם או שמא מת?

'אם יאמר המורה שהגולם חי' – חשב הילד – 'אמחצנו ואראה לו שהוא מת. אם יאמר לי המורה שהגולם מת – אפתח את ידי ואראה לו שהוא חי'.  

"הדבר תלוי בך", ענה המורה בחיוך של פקחות. "אם תקמוץ את ידך - ימות הגולם. אם תשאיר לו מספיק מקום בכף היד - יש לו סיכוי טוב לבקוע ולהפוך לפרפר".

באותה הרוח משיב הגאון רבי מאיר שפירא על השאלה שבה פתחנו: האם הכרובים הם דמויות של תינוק או שמא מלאכי חבלה.

הדבר תלוי בהורים – אם יעניקו לילדיהם חום ואהבה, יחנכו אותם מערש לידתם לקיום התורה והמצוות ויפקחו על התנהגותם שתהיה כראוי לילד יהודי, אזי יהיו הכרובים דמויות תינוק המוכשרות לקבל את התורה (לכך רומז ארון הברית עליו ניצבים הכרובים).

אך אם חלילה וחס יזניחו ההורים את חינוך ילדיהם לתורה ומצוות, יתנו להם לנהוג כפי שעולה בדעתם ולא יהיו מעורים בחייהם כנדרש מהורים, יכולים חלילה וחס לצאת מ"כרובים" אלו מלאכי חבלה.

ווארט מפורסם מפרש כך את הפסוק בתהלים (קכז, ד): "כחיצים ביד גיבור – כן בני הנעורים", כמו שהיורה חיצים למרחק זקוק הוא לכוון את קשתו ולדורכה היטב טרם יקלע למטרה, ולאחר שיצא החץ מן הקשת ונורה למרחק אין באפשרות היורה להשפיע עליו בכל דרך שהיא, כך בני הנעורים בידי ההורים, כל זמן שהם נתונים תחת מרותם יש בידם היכולת לחנכם ולגדלם בדרך התורה והמצוות, ואולם אם לא עשו זאת היטב – קשה עד מאוד להשפיע על עתידם לאחר שיצאו מידם.

* * *

ההבדל היחיד בין ההשוואה של הגר"מ שפירא לשני פירושיה של המילה כרובים, הוא: שאצל ההורים לאחר שגדלו הבנים ויצאו מרשותם אינם יכולים כמעט להשפיע על הנהגתם וחינוכם. ואילו אצלנו קיימת תמיד האפשרות להחליט בכל מדה ומדה המצויה בנו האם לטפחה למדה בה נעבוד את ה' או חלילה להיפך.

בידינו הדבר.  

" ["pic"]=> string(5) "45289" ["date_created"]=> string(19) "2015-02-19 14:21:18" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(11) "|256||2907|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "103820" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/103820" ["top_section"]=> NULL } } } [8]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "466" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(19) "בעלי תשובה" ["link"]=> string(19) "בעלי-תשובה" ["id"]=> string(3) "466" ["ord"]=> string(1) "9" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(2) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(7) "1123091" ["title"]=> string(110) "מזלות ביהדות: האם היהדות מאמינה באסטרולוגיה? 10 עובדות מרתקות" ["short_text"]=> string(201) "האם המזל שלי קובע את מה שיקרה לי בעתיד? האם ביכולתי להשפיע על גורלי? כל מה שרציתם לדעת על התייחסות היהדות למזלות" ["content"]=> string(15386) "

1. המזלות מוזכרות כבר בספר היצירה, שיש לנו במסורה מאברהם אבינו. שם מבואר שהמזלות הן שתים עשרה צורות שצר הקב"ה בעולמו מאז בריאת העולם.

2. אף שנאמר שישראל הם מעל המזל לא מוחלט הדבר בראשונים, ויש שכתבו שגם לישראל יש מזל אלא שעל ידי זכות גדולה ותפילות יכולים לשנות את המזל.

3. אף על פי שהמסורת היהודית מכירה במזלות, מכל מקום על פי תורה אסור ליהודי לעשות מעשה רק על פי המזלות מה שהמזלות מראים. כי בורא עולם הוא בורא המזלות, והוא קבע שישראל מעל המזל. על כן, אם אפילו לפי המזל היה צריך לצאת משהו לא-טוב, מכל מקום, אם נתפלל להקב"ה אז ברור לנו שכאשר הוא ישמע את תפילתנו הוא יהפוך לנו את כל השפעת המזל לטוב. ולכן אין לנו לעשות מעשה על פי המזלות, אלא על פי ההלכה של התורה ששייכת בכל מצב.

לכן מצינו מנהג אצל היהודים להגיד תמיד "מזל טוב"; כי אין יהודי דואג בשום פעם למזל לא-טוב.

4. ענין המזלות אינו עבודה זרה אבל 99.9% מהעוסקים בכך אינם יודעים מה שהם מדברים, החכמה הזו כפי שהיתה ידועה לחז”ל אינה קיימת היום.

הרב זמיר כהן בהרצאה קצרה ויסודית, נוגע בנקודה המרתקת: האם ישראל באמת תמיד מעל המזל? האם יש השפעה למזל? צפו:

 
5. עוד לפני אלפי שנים עסקו אנשי העולם העתיק בחקר מידע הטמון בקרבי השמים אודות גורלו של האדם ואופיו. האצטגנינות, או בשמה המודרני, אסטרולוגיה היתה אצל רבים, ביניהם מלכים ושליטים כמורת דרך מרכזית בחיים.

מהי האסטרולוגיה? עד כמה אפשר לסמוך עליה? כיצד מתייחסת היהדות לאסטרולוגיה? האם עתידנו נחרץ מראש? האם ניתן להשפיע על גורלינו? צפו בהרצאתו המרתקת של הרב זמיר כהן, וקבלו תשובות לשאלות אלו:

 
6. בתלמוד בבלי מסכת שבת שבת (דף קנו) דנה הגמרא בשאלה האם יש מזל לישראל או לא. כה נאמר: "... רבי יוחנן אמר 'אין מזל לישראל' ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן, מניין שאין מזל לישראל? שנאמר (ירמיהו י) 'כה אמר ה' אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה', הם יחתו ולא ישראל, ואף רב סבר אין מזל לישראל דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל? שנאמר (בראשית טו) 'ויוצא אותו החוצה', אמר אברהם לפני הקב"ה: 'רבש"ע (בראשית טו) בן ביתי יורש אותי', אמר לו: 'לאו (בראשית טו) כי אם אשר יצא ממעיך', אמר לפניו: 'רבש"ע, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן', אמר ליה: 'צא מאיצטגנינות שלך שאין מזל לישראל...."

מהו מזל? איפה הוא נמצא? היכן הוא מתחבא ולאן הוא "נעלם" לפעמים? מדוע יש אנשים שהמזל רודף אחריהם, ואחרים שהמזל בורח מהם? האם לנו, היהודים, יש קשר למזל? כל התשובות בהרצאה הנפלאה של הרב פנגר. צפו:

 
7. נקודה מעניינת ומפתיעה נמצאת הנה בירושלמי מסכת ר"ה (פ”ג הל’ ח’), אודות מזלו של האדם ביום הולדתו. כה נאמר: "ריב"ל אומר: 'עמלק כושפן הי', מה הי' עושה, הי' מעמיד בנ"א ביום גינוסיא שלו, כלומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו, מה עשה משה עירבב את המזלות".

בעל "קרבן העדה" מבאר שעמלק היה מעמיד למלחמה נגד ישראל בני אדם שהיה אותו היום יום לידתם שאז המזל שולט ועוזר לו, ולכן משה עירבב את המזלות שלא ישלוט ביום ההוא מזלו ויפול.

8. בספר שתים עשרה המזלות (המיוחס למקובלים) כתוב שהחודש שבו נולד משפיע לטובה על האדם.

הרב אליהו עמר בתשובה מפתיעה לשאלה: האם ביהדות יש משמעות לתאריך הלידה שלנו? צפו

 
9. מזלו של הנולד בחודש ניסן הוא טלה. הרב פנגר מסביר על כוחו של החודש, ומה מיוחד בבני מזל טלה:
 

 

מזלו של הנולד בחודש אייר הוא שור. הרב פנגר מסביר על כוחו של החודש, ומה מיוחד בבני מזל שור:

 

מזלו של הנולד בחודש סיוון הוא תאומים. הרב פנגר מסביר על כוחו של החודש, ומה מיוחד בבני מזל תאומים:

 

מזלו של הנולד בחודש תמוז הוא סרטן. הרב פנגר מסביר על כוחו של החודש, ומה מיוחד בבני מזל סרטן:

 

מזלו של הנולד בחודש אב הוא אריה. הרב פנגר מסביר על כוחו של החודש, ומה מיוחד בבני מזל אריה:

 

מזלו של הנולד בחודש אלול הוא בתולה. הרב פנגר מסביר על כוחו של החודש, ומה מיוחד בבני מזל בתולה:

 

מזלו של הנולד בחודש תשרי הוא מאזניים. הרב פנגר מסביר על כוחו של החודש, ומה מיוחד בבני מזל מאזניים:

 

מזלו של הנולד בחודש חשוון הוא עקרב. הרב פנגר מסביר על כוחו של החודש, ומה מיוחד בבני מזל עקרב:

 

מזלו של הנולד בחודש כסלו הוא קשת. הרב פנגר מסביר על כוחו של החודש, ומה מיוחד בבני מזל קשת:

 

מזלו של הנולד בחודש טבת הוא גדי. הרב פנגר מסביר על כוחו של החודש, ומה מיוחד בבני מזל גדי:

 

מזלו של הנולד בחודש שבט הוא דלי. הרב פנגר מסביר על כוחו של החודש, ומה מיוחד בבני מזל דלי:

 

מזלו של הנולד בחודש אדר הוא דגים. הרב פנגר מסביר על כוחו של החודש, ומה מיוחד בבני מזל דגים:

10. לסיכום הדברים, לפי השקפתה של תורת ישראל אל לו לאדם לחקור על העתידות בדרכים לא קונבנציונליות. כך כותב הרמב"ן בספר המצוות 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך', שאין לחקור אחר העתיד ואחר הנעלם רק על פי נביא או אורים ותומים גם אם מדובר בדברים נכונים, אלא לנהוג על פי הדרכתה של תורה. וכן לגבי אסטרולוגיה, גם אם נניח שיש בזה דברים אמיתיים, מכל מקום אל לנו לקבוע מהלכים ולפעול על פי זה. או להתחשב בזה, כאילו, חלילה, לא ניתן לשנות דברים אלו, אלא נדע שעל ידי תפילה, תשובה ומעשים טובים אדם מישראל יכול לשנות הכל, וזהו כוחו של האדם מישראל לשנות את טבע המציאות, וזוהי כוונת הגמרא שהובאה למעלה, בסוף מסכת שבת, הקובעת כי 'אין מזל לישראל'.

מדור אסטרולוגיה יהודית מכיל מבחר הרצאות, כתבות ומאמרים מחכימים בנושא גורל ומזלות. לחצו כאן לכניסה למדור.

" ["pic"]=> string(6) "182181" ["date_created"]=> string(19) "2019-03-24 10:23:00" ["writer"]=> string(5) "58820" ["tags"]=> string(11) "|249||3631|" ["categories"]=> string(3) "466" ["category"]=> string(3) "466" ["comments_num"]=> string(1) "1" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(7) "1123091" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(3) "466" ["link"]=> string(41) "https://www.hidabroot.org/article/1123091" ["top_section"]=> string(2) "53" } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(3) "183" ["title"]=> string(15) "יש לך אש?" ["short_text"]=> string(128) "לפי ספר היצירה לכל אות יש יסוד מאחת מיסודות הבריאה: אש, אדמה, אוויר ומים" ["content"]=> string(6615) "

איזה יסוד הכי חזק אצלך אש, אדמה אוויר ואולי בכלל מים?

לפי ספר היצירה לכל אות יש יסוד מאחת מיסודות הבריאה אש אדמה אוויר מים

ככל שיש יותר אותיות מאותו יסוד כך ההשפעה חזקה יותר .

להלן חילוקי האותיות לפי השפעתן:


האותיות בהשפעת אש 

ג,ד,ה,ט,כ,ס,ש.

מזלות: טלה,אריה וקשת.

הקשיים של הסביבה לא מפחידים את יוסד האש הדומיננטי, הוא מחפש אתגרים. משליט את רצונו על הנעשה. במרץ, חיוניות, התלהבות רבה  החצנה, בטחון עצמי, צימאון  עשייה  ההנעה, זקוק להישגים. ברמה הירודה תיתכן תוקפנות, שתלטנות, רגזנות וקנאה אך בכל זאת יש בו שמחה, חום לב ואהבת הזולת.

 

האותיות בהשפעת אדמה

ב,ו,י,ע,פ.

מזלות: שור בתולה וגדי

בעל שליטה, בקרה וארגון. חש צורך להבין את המציאות ולפרקה למרכיביה. אדם מעשי,פרקטי,מחושב,שקול יש בו את הצורך  שהעניינים יתנהלו טוב יותר. מודע לעצמו ורוצה להבין את המניעים, זקוק לעולם צפוי וברור. מתקשה לעכל שינויים ולהתמודד עם הפתעות. מנצל משאביו נכון ואינו מתפזר על תחומים רבים מדי. מגלה אחריות, עקביות והתמדה, נוטה ליעל ולומד משגיאות, מקפיד על הפרטים הקטנים ונמנע מסיכונים גם תוספת רגש לזולת לא תזיק לו.

 

האותיות בהשפעת אוויר

א,ז,ל,פ,צ,ר.

מזלות: תאומים מאזניים ודלי 

יוזם ובעל כושר אלתור, כושר ביטוי קולח, עשיר ברעיונות, קשה להשתעמם איתו, מהיר תפיסה וחשיבה.  נמרץ, חושב מהר, באופן יצירתי ועם כושר אלתור גבוה.  אך יש לו קושי מעבר   מיוזמה יצירתית לשפת מעשה.

הוא . מקורי  אך משועבד לאינטואיציה הפוגעת בכושר הניתוח. בעל השראה והברקות, אך אלו באות על חשבון דייקנות. מסקנותיו שטחיות ונמהרות ולא תמיד צמודות לעובדות המציאות. החלטי מאוד ופסקני, אך זאת עם שינויים מהירים בדעותיו.

קשה לו להשתבץ במסגרת ארגונית. מתאימה לו עבודה מעניינת ומגוונת, משימות קצרות טווח שיש בהן תוצאות מהירות. 

 

האותיות בהשפעת מים

ח,מ,נ,ק,ש,ת.

מזלות: סרטן עקרב ודגים 

רגשיות  ופגיעות מאפיינים את יסוד המים  כאן ניתן לומר שאינטואיציה  החזקה   שיש לו  לעיתים היא   בעוכריו ,יש לו צורך בחום, ואהבה חברה וקשר רגשי עמוק  הוא אינו  מסוגל להבין איך  אין החברה מסוגלת  להעריך את אישיותו הייחודית  

הציפיות שלו מגיעות  לעיתים לדרגה של תובענות מהחברה  הוא  חש מצד אחד שהוא מתבזבז ומאידך שהחברה מפסידה אותו כי אינה מנצלת את כישרונו  הרגישות הגבוהה שלו משקה עליו להתמודד עם קשיים הניצבים בדרך

הוא רוחני ואוהב  מאוד לעזור לזולת  הוא חש ומרגיש את  הזולת בצורה יוצאת דופן.  בשל גודל רגישותו למרות הנטייה שלו  למצבי רוח משתנים.

יש בו כוח פנימי חזק ויכולות רבות.

" ["pic"]=> string(5) "53138" ["date_created"]=> string(19) "2013-10-15 09:24:05" ["writer"]=> string(3) "253" ["tags"]=> string(5) "|249|" ["categories"]=> string(3) "466" ["category"]=> string(3) "466" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(3) "183" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(3) "466" ["link"]=> string(37) "https://www.hidabroot.org/article/183" ["top_section"]=> string(2) "53" } } } [9]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "292" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(10) "משפחה" ["link"]=> string(10) "משפחה" ["id"]=> string(3) "292" ["ord"]=> string(2) "10" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "102734" ["title"]=> string(46) "לחיות את השני – מאמר לשבת" ["short_text"]=> string(200) "כולנו חיים בתוך "פרדס" של אנשים, וכמעט בכל חברה יש "אילן" אחד חולה. נשים לב לרגשות הזולת, ונזכה לשפע של ברכה משמים" ["content"]=> string(5388) "

מסופר על רבי שמחה זיסל מקלם, זכר צדיק לברכה, שכאשר עבר בעיר מושבו – "קלם", ליד הכביש הראשי שנסלל בידי אסירי המלך עובדי עבודת הפרך, היה מעלה תמיד בלבו את סבלם של האומללים הללו, והיה שואל, כיצד יכולים אנשים לפסוע במנוחה על הכביש הזה, ביודעם שבני אדם סבלו עליו כה רבות, והשקיעו בו את עמלם, זיעתם ושנותיהם...

בפרשתנו מובא הפסוק הבא: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (כא-כב). נשים לב שהתורה כופלת בלשונה: "ענה תענה", "צעוק יצעק", "שמוע אשמע". מה פשר הכפילות?

לבני אדם אין את אזמל הניתוחים העדין, המסוגל לחלק את קול הצעקה לחלקיו השונים. כלומר, כשאדם מציק לחברו, פוגע בו מילולית או מביישו ברבים, פעמים רבות הפוגע מתחרט על מעשיו מיד כשהוא רואה את חברו מושפל ופגוע. אמנם הפוגע חש את השפלתו והוא שומע את "צעקת הדממה" של הנפגע, אך עדיין הוא שומע רק צעקה אחת, רק קול אחד. הוא אינו מסוגל להבין ולהרגיש את הקולות המרובים והכאבים החזקים הצפונים וכרוכים באותה צעקה אחת. הוא אינו מעמיק ואינו יורד לתוך תוכו של לב המדוכא הנעלב והמעונה. שהרי בצעקה אחת של עני כלולות צעקות רבות למרות שנדמה שזו רק אחת.

רק הקדוש ברוך הוא יודע ומבחין בין הקולות והצעקות הכפולים, הוא מבחין באנחות העולות, הוא מאזין ומקשיב להן, הוא מבדיל בשינוי המכאוב ובהבדלי הגוונים, הוא סופר ומונה כל צליל של אנחה ואנחה, הוא מבחין בין צורותיהן השונות  זו מזו, ורק הוא יודע להבחין בלחן הלב ובנימיו. זהו פשר הכפילות בפסוק – "ענה תענה". לעינוי שנגרם לעני יש גוונים רבים, "צעוק יצעק", יש סוגים רבים של צעקות וכאב, ורק אני "שמע אשמע", רק הבורא מסוגל לשמוע את כלל גווני הצעקה.

עלינו ללמוד ללטש את הלב, לשמוע ולהבין את הצעקות והכאבים של בני אדם, ולא רק צעקה אחת, אלא להתבונן ולהרגיש באיכות הצעקות המרות הרבות הצפונות בתוך כאב אחד (הרב זייטשיק בספרו "אור חדש").

שלמה המלך כותב בספר קהלת: "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" (קהלת ד, א). כלומר, דמעות רבות זולגות מעיניהם של מדוכאים רבים, אולם אף אחד לא שם לב אל אותן דמעות.

בחדרי בתי חולים, יש ליד מיטת כל חולה פעמון אזעקה שהחולה יוכל ללחוץ עליו כאשר הוא זקוק לעזרה. הלחיצה על הפעמון מדליקה אור אדום ליד עמדת האחיות, וכאשר היא מבחינה באור אדום, היא יודעת לכוון את עצמה למיטתו של החולה והיא באה לטפל בו. אבל התנאי הראשון הוא, שהאחות תסתכל תמיד לעבר המקום לראות אם האור האדום נדלק, אם האחות לא תשים לב לאור האדום, מה יעשה החולה...

התלמוד כותב (חולין עח ע"א), שבעבר היה נהוג, שכאשר היה אילן "חולה" בתוך פרדס, והוא לא הצליח להניב פירות, בעל הבית היה מסמן את האילן בצבע אדום, כדי שהעוברים ושבים יבחינו בעץ החולה, יתפללו ויבקשו עליו רחמים.

כמה רחוקים אנו מהרגשות אלו. כולנו חיים בתוך "פרדס" של אנשים, וכמעט בכל חברה/כיתה/בנין מגורים, יש "אילן" אחד חולה, יש משפחה נזקקת או אדם הזקוק לעזרה וליחס. מוכרחים אנו לשים לב למה שקורה סביבנו, אם לא לאילנות, לפחות לבני אדם.

הבה נזכור וניישם את המסרים העולים מפסוק מיוחד זה, נשים לב לרגשות הזולת, נמחיש לעצמנו את מצבו ונעזור לו בפועל, וכך נזכה לברכות ולשפע משמים.

" ["pic"]=> string(5) "45406" ["date_created"]=> string(19) "2015-02-12 10:08:11" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(11) "|256||2838|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "102734" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/102734" ["top_section"]=> NULL } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "99980" ["title"]=> string(68) "שירה בשיירה - פרשת בשלח - הרב הרצל חודר" ["short_text"]=> string(361) "ממתי עוצרים באמצע מבצע גדול כמו יציאת מצרים וחוזרים לאחור? למה אמר ה' למשה להפסיק להתפלל? ממי הים פחד? מה ראו המבוגרים יותר מהילדים? לקראת סוף השיעור יביא הרב מספר סיפורים ועובדות על הצדיק הרש"ש הקדוש " ["content"]=> string(136) "

" ["pic"]=> string(5) "45649" ["date_created"]=> string(19) "2015-01-29 23:11:52" ["writer"]=> string(5) "46726" ["tags"]=> string(0) "" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "1" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "99980" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/99980" ["top_section"]=> NULL } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "96199" ["title"]=> string(54) "סיפור לשבת: שידוך תמורת מחילה " ["short_text"]=> string(173) "הרב לא זכר את דבר השבת הכסף, והאנשים ברחוב ריכלו: "האיש הזה גנב". מדוע אם כן נתן לו הרב את בנו כחתן?" ["content"]=> string(4453) "

"רבי, בשעה טובה מחתן אני את בתי, זקוק אני להלוואה מהגמ"ח", ביקש יהודי תושב וילנא הלוואה מהגמ"ח שניהל רב העיר – רבי שמואל שטראשון – לטובת תושבי עירו.

הרב נענה לבקשה והלווה לו סכום כסף רב, לא לפני שהחתים אותו על טופס בקשת הלוואה, כשהוא מתחייב לפרוע את הכסף עד תאריך פלוני.

עברו חלפו להם הימים, הגיע זמן פירעון ההלוואה והלווה הגיע כשהכסף בידו, הן אדם הגון הוא ולא יאחר מלשלם את חובו לרב שהיטיב עימו. הרב ישב באותה עת בחדר לימודו טרוד ושקוע כולו בסוגיה שלפניו, הרים עיניו והקשיב ללווה שהסביר כי ב"ה עלה בידו להחזיר את כל הסכום בזמן.

הרב הנהן בראשו, הכניס את חפיסת השטרות בתוך כרך הגמרא שלפניו, כשהוא ממשיך ללמוד במרץ רב. לאחר שנסתיים סדר לימודו שכח הרב לחלוטין את חבילת שטרות הכסף השייכת לגמ"ח שהוחזרה על ידי הלווה. בוודאי שלא זכר הרב לציין בפנקס הגמ"ח שהלה החזיר את אשר קיבל.

* * *

הרב ישב ועשה סדר בפנקסי הגמ"ח, כשלפתע צדה עינו את שמו של אותו אדם שלווה ממנו סכום כסף ולא צוין שהחזיר זאת. זימן הרב את הלווה ושאלו מתי חושב הוא לפרוע את הלוואה. היהודי הסביר לרב שלפני מספר חודשים היה אצלו והשיב את ההלוואה, אף ציין שהרב היה עסוק בלימודו ואולי משום כך לא ציין את החזר החוב בפנקסו.

הרב שמע את דבריו, אך ציין שהיות והכסף אינו שלו, לפי דין תורה מחויב הלווה או להישבע שהשיב את הכסף וייפטר מתשלום נוסף, או שישלם שוב כדי לא להישבע. הלווה שהיה איש ירא אלוקים סירב להישבע, אפילו על אמת, בעד שום הון שבעולם והעדיף לשלם שנית.

אולם, הנשמות הטובות שברחוב קבעו נחרצות: גנב הוא האיש! איזה אדם הגון יסכים לשלם שוב חוב שנפרע על ידו? מה גם שביכולתו להיפטר על ידי שבועה.

צער רב ובושת פנים גדולה נגמרה לאיש מהסיפור, אך מעמדתו לא נסוג, הוא ישלם ולא יישבע.

ערב פסח הגיע, ותוך כדי ניקוי גמרותיו של הרב נשר מאחד הכרכים סכום כסף השווה במדויק לסכום שלווה האיש לפני כחצי שנה מהרב. זכרונו של הרב נצטלל, מראה עמום שב לזיכרונו היאך החזיר הלווה את הכסף בעת לימודו של הרב.

בבהלה רבה רץ הרב לביתו של האיש והתחנן: אנא, מחל לי. אתה הצדיק ואני שוגג. צריך הייתי להפסיק מלימודי ולכתוב את החזר ההלוואה בפנקס.

אך האיש לא הסכים למחול: "מי ישיב לי את שמי הטוב שנפגע", הקשה בכאב. "מי ישתדך עם ילדי?!". קשה היה לשכנע אותו לסלוח לרב בלב שלם, וגם הצהרתו של הרב שהוא יפרסם בכל העיר שהלווה צדק והרב טעה לא קיררו את דעת האיש. "אנשים יאמרו שהרב אומר שאני צודק רק לפנים משורת הדין".

"מה יפייס אותך ויגרום לך למחול לי באמת?", שאל הרב, נכון לעשות ככל אשר יאמר האיש. "אם ייתן הרב את בנו, מתתיהו, לבתי כחתן – אסלח בלב שלם. אז יבינו כולם שבאמת נקי אני וחף מפשע". למרות היותו אדם פשוט, הסכים הרב להשתדך עימו ובלבד לקבל את מחילתו בלב שלם.   

" ["pic"]=> string(5) "46095" ["date_created"]=> string(19) "2015-01-08 12:43:29" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(7) "|60224|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "96199" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/96199" ["top_section"]=> NULL } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "96190" ["title"]=> string(48) "לצאת כדי לראות – מאמר לשבת" ["short_text"]=> string(196) "הקדוש ברוך הוא רואה שמשה רבנו סר מעסקיו כדי לראות בסבלותיהם של בני ישראל, לפיכך "ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה"" ["content"]=> string(6371) "

לפני מספר שנים, הונפק בארצות הברית בול, עליו מצויר אדם רזה וצנום, כשהוא נושא על גבו אדם רחב מימדים. בתחתית הציור נכתב: "הוא אינו כבד, הוא אחי".

כמה נכון משפט זה.

בשעה שהטיל הקדוש ברוך הוא על משה את השליחות, הוא היה בן שמונים שנה. מהי ביוגרפיית חייו של משה עד שנבחר? התורה אינה מזכירה סיפורים מעוררי השראה, למעט שלושה סיפורים "פשוטים", בעלי מכנה משותף אחד. המכנה המשותף ביניהם, היא תכונת "נושא בעול עם חברו".

תכונה זו, מוזכרת בתמצית במילים הבאות: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא). משה "יצא אל אחיו". כלל ישראל הם "אחיו", ומשה יצא אליהם כדי לראות בסבלם – "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם" (רש"י).

המושג "נושא בעול עם חברו", הינו אחד ממושגי היסוד בתורת ישראל. משה קיבל את השליחות הגדולה בהיסטוריה, בעיקר בזכות יכולותיו "לצאת החוצה", לצאת מהאגו הטבעי האופף כל אדם, להשתתף בצער האחר, ולנסות לעזור ככל שניתן.

ההתגלות הנבואית הראשונה של משה – במעמד הסנה, הייתה תוך כדי רעיית צאן חותנו במדבר. מעמד הסנה מוכר לכולנו, וכך כותבת התורה: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה, מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות ג, ב- ד).

נשמע מהפסוק, שאלוקים התגלה אל משה רק בגלל שמשה "סר לראות" והיה ער למתרחש סביבו – "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה". תמוה הדבר, וכי כל אחד אחר לא היה מתקרב ומתבונן במחזה חריג שכזה? הרי כל אדם שעיניו בראשו, מתפלא כיצד להבה אינה מכלה שיח קוצני. ממה "התפעל" הבורא, שהוא התגלה אל משה בזכות שהוא "סר לראות"?

התשובה טמונה בדברי המדרש. חכמים במדרש, על הפסוק שהזכרנו: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה, וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם", כותב את הדברים הבאים: "שהיה (משה) רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם! מי ייתן מותי עליכם!... והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם... אמר הקדוש ברוך הוא: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. זהו מה שאמר הכתוב "וירא השם כי סר לראות", ראה הקדוש ברוך הוא במשה, שסר מעסקיו לראות בסבלותיהם, לפיכך ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה" (שמות רבה א, לא).

מדהים. כוונת המילים "וירא השם כי סר לראות" היא, שאלוקים ראה שמשה סר מעסקיו, סר ויצא מה"אגו" של עצמו, כדי לראות ולהשתתף בצער הזולת. זה מה שזיכה אותו בשליחות הגורלית. אלוקים אומר, משה סר מעצמו כדי להשתתף בצערם של כלל ישראל, גם אני, במידה כנגד מידה, "אצא" כדי לגאול את עם ישראל.

בתחילת הפרשה נכתב, שבתיה – בת פרעה, ראתה את התיבה בה הושם משה, והיא משתה אותו מן המים. וכך נכתב: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמות ב, ו). בפשוטו של מקרא, "והנה נער בוכה" הכוונה למשה עצמו, שקולו היה כשל נער, כך כותב רש"י. אולם בביאורו של "בעל הטורים" על פסוק זה, כתוב הסבר שונה. הנער שבכה היה זה אהרן, אחיו של משה. בתיה שמעה את בכיו של אהרן – אחי משה, ונכמרו רחמיה.

גלות מצרים התגלגלה כתוצאה מסכסוך בין אחים, כשאחי יוסף מכרו את יוסף. כיון שהגלות החלה כתוצאה מריב ומדון בין אחים, מסתבר בהחלט שהגאולה תחל רק כאשר יהיה "תשובת המשקל", ויהיה שלום בין אחים. כשאח בוכה על צרתו של אח אחר, פעמי הגאולה מתחילים להישמע.

במהלך התפילה אומרים אנו פעמים רבות לבורא: "אל תעלם עיניך", "אל תסתיר פניך". ייתכן, שאם אנו נסור לראות את חברנו, ולו אפילו בהזדהות כנה, הבורא יסור אלינו ויאיר אותנו באור פניו. הנה, כמשה סר לראות, גם השם סר לראות...

בידינו הדבר.  

" ["pic"]=> string(5) "46098" ["date_created"]=> string(19) "2015-01-08 10:55:17" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(11) "|256||2348|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "96190" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/96190" ["top_section"]=> NULL } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "94945" ["title"]=> string(35) "סוף הדרך - מאמר לשבת" ["short_text"]=> string(114) "פרשת "ויחי", למרות שמסופר בה על פטירתם של יעקב ויוסף. מה המשמעות?" ["content"]=> string(5647) "

אין איש מאנשי העיירה שלא הכיר את זלמן - שוטה העיירה. למזלו הרב, מעשיו השטותיים הקנו לו פופולאריות רבה, דבר שהקל על חייו, משום שעני מרוד היה. כל אחד ידע - אם רצית לשמח את זלמן, היה עליך להעניק לו קמצוץ טבק, דבר שעשה אותו מאושר. אם רצית לשמח אותו בשמחה של ממש – היה עליך להשיג לו קמצוץ טבק מסוג משובח, סוג שרק גביר העיירה הרשה לעצמו לרכוש.

באחת השבתות, הסתובב זלמן בשבילי העיירה כשפניו נפולות. מה קרה? שאל אותו גבאי בית הכנסת, מדוע נפלו פניך? ענה זלמן – עצוב אני, מפני שגביר העיירה לא נתן לי הפעם קמצוץ מהטבק המיוחד שלו. אבל אל דאגה – אמר זלמן, אני אראה לגביר שאיני זקוק לטובה שלו. אני אלך ברגלי עד וילנה - העיר הסמוכה, ואשיג את הטבק המיוחד בכוחות עצמי. הגבאי שמע את הצהרתו של זלמן ואמר לו: תלך ברגל עד וילנה רק כדי להשיג קמצוץ טבק? כן! ענה זלמן.

מיד עם צאת השבת, עזב זלמן את העיירה ושם פעמיו אל וילנה. שלושה ימים צעד בקור עז ובוסס רגליו בשלג, עד שהגיע לווילנה, שם ריחם עליו אחד ממוכרי הטבק והעניק לו קמצוץ מהטבק המיוחד, במתנה. מיד כשהשיג את מבוקשו, שם פעמיו חזרה לעיירתו, וכעבור שלושה ימים נוספים – סמוך לכניסת השבת, שב זלמן אל העיירה. זלמן התארגן לשבת ונכנס אל בית הכנסת בצהלה, תוך כדי שהוא מנופף בקמצוץ הטבק – אשר דהה במהלך ההליכה הארוכה - אל מול פניו של הגביר, לקול צחוקם של מתפללי בית הכנסת.

כולם גיחכו על זלמן, חוץ מאדם אחד, שבמקום לצחוק ולגחך החל לבכות. היה זה רבי ישראל הכהן מראדין – ה"חפץ חיים". פעמים רבות הוא אמר בשיחותיו, שסיפורו של שוטה העיירה הוא בעצם הסיפור של כולנו. נשמת האדם נחצבת ממקום עליון, נשלחת ממרומי מרומים אל העולם הגשמי הזה, ונכנסת לתוך גוף חומרי. הבורא מטיל עליה שליחות שעליה למלא בשבעים-שמונים שנות חיים – לשוב עמוסה במצוות ומעשים טובים, ולהותיר חותם בעולם. הנשמה עוברת כברת דרך כל כך ארוכה, ועם מה היא חוזרת ביד? עם "קמצוץ טבק", עם "קמצוץ" מצוות ומעשים טובים.

פרשתנו נקראת "ויחי", למרות שמסופר בה על פטירתם של יעקב ויוסף. גם פרשת "חיי שרה" נקראת כך, למרות שהיא מספרת על פטירתם של אברהם ושרה.

כנראה שיש משמעות לדבר. יש חיים ויש חיים.

פרשתנו פותחת במילים: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו, שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (בראשית מז, כח-כט).

יעקב אבינו עומד ביום פטירתו, והוא קורא לבניו כדי לברכם באופן פרטני – אחד אחד. לחלק מהבנים (בעיקר ראובן, שמעון ולוי) יעקב משמיע דברי תוכחה קשים. מדוע המתין יעקב עד יום פטירתו כדי להוכיח אותם? משום שהוא ידע, שכשהתוכחה תישמע ביום פטירתו, היא תקבל משמעות כפולה. ברגעים כאלו הלב נפתח ומוכן לקבל כל דבר. מפגש מול המוות משנה לחלוטין את כל התמונה.

מספרים על רבי משה לייב מסאסוב (נפטר בשנת 1807, אדמו"ר מפורסם בחבל גליציה), ששב לביתו לאחר נסיעה ארוכה מאוד. כששב לביתו, הקיפוהו ילדיו מכל עבר ושאלו – אבא, מה הבאת לנו? הרב התחמק ו'דחה אותם בקש', אולם הילדים לא ויתרו ושאלו שוב ושוב – אבא, מה הבאת לנו? לפתע, חולשה כללית תקפה אותו. רעייתו ניסתה להרגיע את רוחו ושאלה אותו – מדוע כה התרגשת מבקשת הילדים? אמר לה הרב – הילדים הם רק משל למה שיקרה עם כל אדם בצאתו מן העולם. כשיגיע השמימה לאחר פטירתו, יקיפו אותו כל מלאכי מרום, ילפתוהו וישאלוהו – מה הבאת עימך מהמסע הארוך? איזו בושה תהיה אם לא יגיע לשם עם "מתנות".

שווה להתאמץ לא לשוב רק עם קמצוץ טבק...  

" ["pic"]=> string(5) "46246" ["date_created"]=> string(19) "2015-01-01 13:03:51" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(6) "|4436|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "94945" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/94945" ["top_section"]=> NULL } } } [10]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "294" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(10) "תרבות" ["link"]=> string(10) "תרבות" ["id"]=> string(3) "294" ["ord"]=> string(2) "11" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "94612" ["title"]=> string(58) "משרד הבריאות יכריע: סל תרופות 2015" ["short_text"]=> string(259) "אלפי חולים מחכים להכרעת משרד הבריאות היום (שלישי) על התרופות שנכנסו לסל החדש. "אל תתנו לנו למות", הם מבקשים. פערים עצומים בין התקציב לצרכי החולים" ["content"]=> string(1550) "

היום (שלישי) עתידה להתקבל הכרעה בעניין סל הבריאות הממלכתי לשנת 2015, לאחר שיום האתמול הוקדש לדיונים בלתי פוסקים, במטרה להגיע להבנות. אירוע קשה התרחש באחת הישיבות שהתקיימו במלון בהרצליה,כשאדם חולה וזקוק לתרופה שעלותה מעל מיליון שקלים בשנה, התפרץ למקום וביקש: "אל תתנו לי למות. אל תתנו לעוד חולים למות. אתם הורגים אותי".
התרופה לה זקוק החולה, היא אחת מתוך 600 תרופות שבהן דנו חברי הוועדה. "הבטן מתהפכת כשחושבים על ההחלטות שאנחנו צריכים לקבל", אמרה אחת מחברי ועדת הסל. החלטת משרד הבריאות תכריע את גורלם של אלפי אזרחים במדינת ישראל בשנה הקרובה.
מדובר ב"שנה של החלטות קשות", אמר יו"ר הוועדה, פרופסור יהונתן הלוי, מנהל בית החולים שערי צדק. "בסך הכל הוגשו 600 תרופות וטכנולוגיות בסכום כולל של שלושה מיליארד שקל, ואילו תקציב הסל עומד על שלוש מאות מיליון שקלים בלבד".

חולים מנסים להסביר למה הם צריכים את התרופות. צילום: פלאש 90

" ["pic"]=> string(5) "46308" ["date_created"]=> string(19) "2014-12-30 10:37:37" ["writer"]=> string(5) "47902" ["tags"]=> string(21) "|48044||59518||49417|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "94612" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/94612" ["top_section"]=> NULL } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "93665" ["title"]=> string(85) "סיפור לשבת: עדשים קטנים באוזן – נס גדול בעיירה " ["short_text"]=> string(154) "מאוחר מדי הבינו ההורים את חומרת מצבו של בנם. האם הרפואה של אותן שנים תספיק כדי להצילו?" ["content"]=> string(5043) "

יוסל'ה הקטן אמנם אמר שאינו שומע טוב לאחרונה, אבל ההורים לא דמיינו לעצמם מהי הסיבה לכך. שלושה ימים חלפו מאז התלונן יוסל'ה על כאבים באוזניו, ולפתע החלה אוזנו מתנפחת, מתאדמת ומשנה צורתה בלי סיבה הנראית לעין.

אמנם במבט חיצוני קשה היה לקבוע ממה נובע הדבר, אך בבדיקה אצל הרופא המקומי שדיווח על גוף זר וכהה בתוך האוזן. חקירה קצרה העלתה שיוסל'ה הקטן פשוט שיחק עם קטניות מסוג עדשים ותחבם לאוזנו אחד אחרי השני "כדי לראות מה זה עושה"...

התלונן על כאב באוזניו (אילוסטרציה: shutterstock)

העדשים נרטבו מהנוזלים שבתוך האוזן, וממי המקלחות שחלפו עליה, תפחו, תססו, הרקיבו וגרמו לדלקת חריפה באוזנו של הפעוט שכבר לא חשב שעדשים זה "משחק ילדים".

ברפואה הפרימיטיבית דאז, לפני כמאה וחמישים שנה, לא היה לרופאים הרבה מה לעשות בנידון - בפרט בעיירה הקטנה יַאשְׁנִיצָא, בה התגוררו ההורים - והם ייעצו לאב האומלל שילך ל"מחוללי הניסים" שלו, כפי שכונו האדמורי"ם והצדיקים באותה עת בקרב הגויים.

בצר לו נסע האב אל הרבי הקדוש רבי יחזקאל שרגא הלברשטם משִׁינוֹוָא (ו' בטבת יום הילולתו), והתחנן לפניו שיברך את בנו לרפואה שלמה.

האדמו"ר שמע את בכיו, ובירכו בברכה די קרירה שה' יעזור ויהיה בסדר.

עברו מספר ימים, ובעת שנכנס האדמו"ר לבית מדרשו לאגוד את הערבות ל"הושענות" לפני ליל הושענא רבא, נכנס היהודי אחריו והביט בעבודת הקודש. האדמו"ר ראהו ושאל: "נו, מה אומרים הרופאים על יוסל'ה שלך?"

האב ענה בדמעות ובשפה רפה שאין בידם אמצעים לעזור לו, והמצב נראה כלאחר ייאוש.

הרבי משינווא עצר מאגידת הערבות, נתן ביהודי מבט רך וסיפר לו סיפור:

"בעת שהייתי אצל רבי הקדוש, האדמו"ר רבי שלום רוקח מבעלזא זי"ע, הגיע יהודי שהייתה לו בעיית דימום קשה מן האף במשך תקופה ארוכה. הדבר הפריע לשגרת חייו ואף היווה סכנה לבריאותו מפעם לפעם.

הרבי מבעלזא שמע את צרתו, והפנה אותו לעיר הגדולה לֶעמְבֶּערְגְ, השוכנת לא הרחק מבעלזא. 'לך אל ד"ר רפופורט', ציוה האדמו"ר מבעלזא, 'והוא ימצא בעז"ה תרופה למכתך'.

היהודי שמע בקול רבי הקדוש מבעלזא ונסע ללֶעמְבֶּערְגְ. שם נכנס אל ד"ר רפופורט, סיפר שהאדמו"ר מבעלזא שלח אותו אליו וביקש שיטפל בו. ד"ר רפופורט עוד לא הספיק להאיר בפנסו הקטן אל תוך חוטמו של האיש, וכבר נתקף הלאה בעיטוש כבד וכל המורסה והמוגלה שבאפו יצאה בחוזק ולכלכה את בגדיו של הד"ר הזועם.

לא על הלכלוך זעם הד"ר. משהו אחר הפריע לו: 'תמיד עושה לי הצדיק מבעלזא את הקונצים הללו. לו ידעתי שזו המוגלה שיש לאיש זה - לא הייתי מהין לנגוע בו. אין רופא בעולם שיצליח לטפל בפצע כזה מבלי לגרום למותו של החולה'... כך סיפר הרבי משינווא לאבי הילד החולה.

בליל שמחת תורה, יומיים לאחר אותו מעמד, נכנס הדוור הגוי לבית המדרש בשינווא, וחיפש את היהודי מיאשניצא. כשאיתר אותו מסר לו הדוור מברק בהול בהגיע מאשתו, בו היא כותבת שבעת שניגש הרופא לבדוק את הילד, פרצה המוגלה כולה מעצמה החוצה והאוזן נקייה משל לא אירע בה מאומה.

ניגש היהודי בהתפעמות לרבי הקדוש לספר לו על הנס שחולל, אך הרבי היסהו והפטיר: מוטב יהיה לשנינו אם לא תספר מאומה מאשר התרחש כאן.

" ["pic"]=> string(5) "46356" ["date_created"]=> string(19) "2014-12-25 13:35:09" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(7) "|60224|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "93665" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/93665" ["top_section"]=> NULL } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "93618" ["title"]=> string(66) "פרשת ויגש: לכל אחד שמורה משבצת אישית " ["short_text"]=> string(261) "בגמרא מבואר כי כל מינוי ותפקיד הקיים בעולם הריהו משמים. על כן, מי שטרוד ממשיגי גבול או למי שיש תכניות כיבוש על חשבון זולתו, הרי לו מסר מרגיע בהחלט" ["content"]=> string(10922) "

מפגש פסגה מלכותי, יוקרתי ונדיר מסוגו.  שני מלכים אדירים שנועדו יחדיו לשיחה והתעמתות קשה. כך מתוארת פגישתם של יהודה ויוסף, בטרם התוודעה האחווה ביניהם.

היו אלו רגעים קשים מאוד. נדמה היה לעומדים מן הצד שהעימות יגלוש לכדי מאבק ומלחמה של ממש. ולא בכדי, המדרש מתאר שעוד רגע קט וכוחו העצום של יהודה היה ניתן למימוש בלתי נעים עבור יוסף וארמונו המלכותי. על יוסף היה לנהל את המו"מ בחכמה ובזריזות, שתביא את יהודה להחלטות הנכונות מבחינתו.

הצופים מהצד היו האחים הקדושים. מכל בחינה הללו לא היו 'קוטלי קנים', שכן כמו שמספרים חז"ל, בכוחם של אפילו חלקם היה להביא להכרעה מידית וברורה של העימות. בדיוק כמו שנהגו שמעון ולוי בשכם ובשאר תקריות דמים, מול עמי האזור. הייתה להם גם דעה ברורה בכל הנעשה, הבנה נחרצת בהחלט כמו שידוע לנו מהעבר שלהם, שכאשר אחד מאחיהם ניסה לקרוא תיגר על מעמדם, הם לא הססו מלהשליכו אל הבור ולמוכרו אל הבלתי נודע, לבלתי שוב.

לכל אחד שמורה משבצת (אילוסטרציה: shutterstock)

תחת כל זאת, הפעם שררה דומיה בארמון המצרי. האחים הביטו חרישית בשני המנהיגים המתאבקים מילולית כשהם ממתינים ללא הגה כאילו היו עדר עבדים כנועים. מדהים.

השקט שהושלך לא היה בכדי, המדרש חושף עבורנו ציטוט משיחתם של האחים באותה עת, הם לחשו זה לזה כי הנה ה"מלכים מתדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו..."

סוג של משפט שנשמע בהחלט כהערצה שקטה, או אולי שמא משהו אחר מסתתר תחתיו. לא ברור. הבה נעיין במילות המדרש עצמם כיצד הוא פורש את היריעה וננסה להבין:

"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו (תהלים מח), זה יהודה ויוסף, עברו יחדו, זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה- המה ראו כן תמהו - ויתמהו האנשים איש אל רעהו - נבהלו נחפזו - ולא יכלו אחיו לענות אתו - רעדה אחזתם שם חיל כיולדה - אילו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אילו עם אילו אנו מה אכפת לנו, יאי למלך מדיין עם מלך..." (בראשית רבה ויגש פרשה צג).

נורא למתבונן, אכן האחים המופלאים והנעלים הללו שהיו עזי רוח ועשויים לבלי חת מכל פגעי העולם הזה, כפי שידענום עד עתה, הן הם המה אשר השימו את עצמם בצד מתוך יראת כבוד למלכים הללו כשהם נזהרים מלהתערב ולהשחיל ולו מילה מועילה אחת. האם ארמונו של יוסף כתרו ושרביטו עשו עליהם רושם חלילה. האם בגדי השש או רביד הזהב אשר על צווארו הן הנה שהיו למורך בליבם של אותם אדירים וקדושים.

חלילה וחס!

העניין כאן אחר לגמרי. בכדי להבינו נקדים כמה מילים.

בגמרא מבואר כי כל מינוי ותפקיד הקיים בעולם הריהו משמים. עד כי אמרו במסכת ברכות [נח/א] ש"אפילו ריש גרגותא מן שמיא מנו ליה", דהיינו אפילו הממונה על החופרים חפירות למלאת את המים כדי להשקות בהן שדותיהם ותפקידו להחליט מי ידלה מהבור היום ומי מחר, גם שררה זעירה שכזו מוכרזת היא מן השמים, ולו לא היה ראוי ומיועד לכך, לא היו ממנים משמים את אותו אדם למשרה זו שנאמר 'לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש' היינו לכל דבר שאדם מתנשא, אפילו התנשאות פחותה מאוד, הריהי מידו של ה'...!

במפרשים מבואר [ראה מהרש"א ועוד] שהכרזה זו הינה דו צדדית: ראשית על האיש המתמנה עצמו שידע שזהו משמים וכי עליו להשגיח על אנשי כתתו להדריכם דרך ישרה שהרי משמים נתמנה לתפקיד זה ואסור לו למעול בתפקידו ומצד שני אף על האנשים שתחתיו לדעת לא להיות חתרניים וקנאיים שכן עתה הוא הוא הממונה וזהו תפקידו. עליהם לציית ולעמול תחתיו. כי הכל כאשר לכל מאדון כל.

יתרה מזו, אחר שיש חלוקת תפקידים בעולם, על האדם לדעת להתנהל בתוך ה'משבצת' האישית שלו ולהסתפק במה ששלו, לא לפזול אל הדשא של השכן ולא להתערב בעניינים לא לו. ויש להדגיש כי כאמור המדובר הוא בכל משרה ומינוי המצויים בעולם שכן הסדר בעולם הריהו מאיתו יתברך והוא המנהיג לכל הברואים באשר הם. (יצויינו כאן דברי הרמב"ן בפרשת ויחי המסביר כי עונשם של החשמונאים הצדיקים שמתו בחרב אויביהם, היה מפני וזלגו מהכהונה לתפקיד המלוכה וההנהגה!)

עומקם של דברים הוא כי כאשר משמים החליטו על מינוי והיררכיה כלשהי, אילו יבא מאן דהו ויערער הריהו כביכול חולק על סדרי בראשית והנהגת העולם מאתו יתברך.

לכשנמצי לומר, הרי שאת הסוד הזה גילו לנו השבטים הקדושים בשתיקתם באומרם זה לזה: "מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו..."

אמת, אכפת ואכפת היה להם מתוכנה של אותה שיחה שחרצה את עתידם שלהם לנצח, אולם הם ידעו כי כשיש מנהיגים שכבר נבחרו, וכאשר אין העימות מיועד עבורנו, אל לנו להתערב. זו ההשקפה הנעלית של האדם הנעלה, המאמין בבורא עולם והשולט בעצמו מפני מידותיו המתפרצות.

קטנים אנו מהביט באותם ארזי לבנון, אולם כאן אנו מבחינים כמה נשגבים היו אותם צדיקים, שהרי כל תחילתו של העניין התגלגלה לכאורה עקב זעמם על יוסף במחשבתם שמא רוצה הוא לשלוט עליהם... במשקפיים מקטינות זה נראה כאילו יש כאן ויכוח קטנוני של מי יגדל ממי, אולם כמובן שבמבט נכון הדיון של האחים בדבר חלומו של יוסף היה נשגב וגדול ממחשבות אלו [כמו שבארו שם המפרשים ואין כאן המקום להאריך בזה] ומחשבתם רחקה ממחשבותינו. עתה ראינו את כח עוצמת עמידתם הגדול מול מנהיגות שאינה שלהם, כאשר בהחלטתם האצילה אינם מעיזים אפילו להפריע בהוצאת הגה כלשהו.

בינו נא זאת. אלו הם האנשים הגדולים השולטים בהלכי רוחם עד לקטנות. עד שאפילו כלשונם, לא היה אכפת להם בהרגשתם פנימה לקום ולעשות מעשה. שליטה מלאה של הרצון על הגוף.

***

יש כאן לקח נפלא עבורנו המתומצת בגמרא במשפט הבא: "בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך. אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא".  (יומא לח/א)

חד וחלק. אדם המאמין באמונה שלימה יודע כי כל השתדלויותיו בעבור אי אלו הישגים, אינם אלא כסות עיניים. בפרט אם הוא מנסה לקחת מחלקו של האחר שאז אינו יכול לעקוץ "ואפילו כמלוא נימא"  - היינו אפילו כמלוא שערת האדם שהיא דקיקה ביותר.

מרתק לגלות כי הביטוי הזה וההשוואה אל "מלא הנימא" מופיע בתלמוד לא פחות משבעה פעמים (!) שזהו דבר נדיר בהחלט, משמע כי הביטוי אינו בכדי:

במדרש מסופר מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ודורש מפסוק באיוב ממנו מתבאר שלכל נימא ונימא בגוף האדם ברא לה הקדוש ברוך הוא מקור חיות והזנה בפני עצמה. "למחר כשביקש לצאת לפרנסתו. אמרה לו אשתו אתמול היית יושב ודורש, אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקדוש ברוך הוא גומא בפני עצמה כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה, ועכשיו אתה מבקש לצאת לתור פרנסתך...?! שב במקומך ובוראך יקיים אותך... שמע לה וישב, ואכן קיים אותו בוראו..." (ויקרא רבה תזריע טו)  

מפליא עד היכן דברים מגיעים, אולם, אכן אותן נימין – שערות בגופנו, שתי שערות בגופו של אותו אדם עצמו שאינן מוזנות אלא מהמיועד להן, הן הם המלמדות אותנו כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

מי שטרוד ממשיגי גבול, או לחלופין אם למי שישנם תכניות כיבוש על חשבון זולתו, הרי לו מסר מרגיע בהחלט. כי לכל אחד שמורה המשבצת האישית שלו.

" ["pic"]=> string(5) "46369" ["date_created"]=> string(19) "2014-12-25 09:16:49" ["writer"]=> string(5) "48780" ["tags"]=> string(6) "|3757|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "93618" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/93618" ["top_section"]=> NULL } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "92917" ["title"]=> string(60) "סיפור לשבת: יישר-כח על מעשה משובה " ["short_text"]=> string(146) "בעקבות מעשה המשובה של הילד, זכה הצדיק לקיים בפועל הלכה שלא התאפשרה לו עד אותו זמן" ["content"]=> string(4885) "

יהודי קדוש ומיוחד היה הרה"ק רבי יוחנן מטאלנא. ענו שבענווים שכבוד מעולם לא היה בין רשימת שיקוליו כאשר לנגד עיניו עמדה טובתו של יהודי, ואפילו יהא זה הקטן שבקטנים.

כל ימיו סיפר רבי יוחנן מטאלנא את הסיפור הבא בנר ראשון של חנוכה:

"הרבי הקדוש, רבי חיים מאטיניא, בנו של הרבי הקדוש רבי ברוך הגר מוויזניץ, דיבר כל ימיו על קושיה שמציקה לו: יהודי מתכונן במשך כל ימי חייו ואוגר צידה רוחנית לנשמתו, העולם הזה הוא זמני וחולף, ואילו עולם הנשמות הוא נצחי ותמידי.

הדלקת חנוכייה (אילוסטרציה: shuterstock)

יוצא אם כן, שרגע המעבר בין העולם הזה לעולם הבא, רגע פטירתו של היהודי, הינו רגע שמתכוננים אליו כל החיים.

בכל חג ומועד אנו מברכים ברכת "שהחיינו" על התחדשות הזמן והמצוות שהגיעו עם המועד. אמנם ברגע פטירתו של האדם מן העולם קשה להגדיר את המצב כ"תחייה", בעת שיהודי "נפטר" מן העולם. אולם על זמן כה נשגב היה מן הראוי לברך ברכת "שהחיינו", שכן חיכינו לכך משך כל החיים. כך הקשה הרבי מאטיניא.

קושיה זו נותרה ללא מענה עד לליל הדלקת נר חנוכה הראשון באחת השנים. סיים הרבי מאטיניא להדליק את נרות החנוכה עם ברכת "שהחיינו", ונסתלק במפתיע לבית-עולמו...

או אז הבינו מקורביו שברוח קדשו צפה את העתיד ורמז להם על כך והם לא השכילו להבין זאת". עד כאן סיפר הרה"ק רבי יוחנן מטאלנא מדי שנה בנר א של חנוכה.

מיד לאחר הדלקת נר חנוכה בלילה הראשון בשנת תשנ"ט נסתלק גם רבי יוחנן מטאלנא לחיי עולם הבא, כאשר הוא זוכה לברך ברכת "שהחיינו" על הדלקת נרות החנוכה, ובכך הבינו חסידיו את פשרו של הסיפור שנהג לספר בכל שנה.

* * *

פתחנו את הסיפור בתיאור ענוותנותו של רבי יוחנן, שראה עצמו שפל וקטן מכל בני האדם בסביבתו, למרות היותו ענק בתורה וגדול במעשים טובים.

סיפור מיוחד הממחיש נקודה זו, אירע באחת השנים:

בית מדרשו של הצדיק מטאלנא המה אדם. המוני חסידיו ביקשו לחזות בהדלקת נרות החנוכה של הרבי הנערץ. מעמד רווי הוד ורטט של קדושה שממנו שאבו חיזוק ביראת שמים וברוחניות.

הרבי עמד בעיניים עצומות ליד מנורת החנוכה, טרם ההדלקה. שרעפיו שקועים אי-שם בעולמות עליונים, והוא עסוק בתיקונים טמירים שאין לנו שמץ מושג בהם. סוף סוף בירך הרבי את ברכות ההדלקה והעלה את האש בנרות. כעת אמרו הקהל יחד עם הצדיק את מזמורי התהלים הנאמרים בקהילות ישראל לאחר הדלקת נרות החנוכה.

האווירה המיוחדת הופרה באחת לקול חבטה עזה.

ילד שובב שלא נזהר עבר במרוצה ליד הרבי וחנוכייתו, והפך את החנוכיה על בזיכי הזכוכית שהתנפצו והשמן שניגר לכל עבר...

אם ציפינו שהרבי יכעס על כך שהילד "הרס לו את המצוה", הרי שטעינו.

בחיבה חייך הרבי לילד הנבוך והמבוהל ואמר לו לא פחות ולא יותר: "יישר כח!"

הצדיק אף הסביר לילד בשל מה הוא מודה לו על מעשה המשובה: "בהלכה נפסק שאדם שהדליק נרות חנוכה, ומסיבה כלשהי שאינה תלויה באשמתו כבו הנרות, אינו זקוק להדליקם שוב. 'כבתה, אין זקוק לה'. עד עתה לא זכיתי לקיים הלכה זו בפועל, ורק בזכותך התאפשר לי הדבר".

" ["pic"]=> string(5) "46461" ["date_created"]=> string(19) "2014-12-18 14:25:10" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(7) "|60224|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "92917" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/92917" ["top_section"]=> NULL } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "91735" ["title"]=> string(52) "סיפור לשבת: שערי החכמה נפתחו " ["short_text"]=> string(169) "הגביר הנפעם מהאברך המיוחד שמולו. קיבל אותו מיד חזרה לשורות הכולל, ואת הגויה השיב למשרתה כמנקה" ["content"]=> string(5796) "

הוא ידע שזה לא מוסרי ואסור על פי כל רגש אנושי. אבל הוא לא עמד בזה. בכיליון עיניים ראה משה את חברו לספסל הלימודים, האברך חיים מדיני, שאמנם לא נתברך בכישרונות, אבל התמדתו ויראת השמים שבערה בו הצעידה אותו לפסגות רמות.

היטב הבין משה שהקנאה שאוכלת כל חלקה טובה בלבו בשל הצלחתו של חברו, אינה בגדר "קנאת סופרים" שעליה אמרו חז"ל ש"תרבה חכמה". היא נובעת מעין צרה ולב שאינו מסוגל לשמוח בשמחת הזולת.

רבי חיים חזקיהו מדיני

למרות כל זאת, המשיך מוחו של משה לקדוח ולרקום רעיונות שטניים שהצד השווה שבכולם יוציא את דיבתו של ר' חיים מדיני בפני הנהלת הכולל ויגרום לסילוקו מבין שורותיו.

זה אולי המקום לציין על מסגרתו הייחודית של הכולל המדובר: גביר גדול שנדיב לב היה ואוהב תורה בכל מאודו, הקים בעיר האבות – חברון – כולל שיכשיר אברכים מתמידים בלימודם להיות מורי-הוראות בישראל. דרישות נחרצות הציב הגביר לאברכים שהתקבלו ללמוד במקום: התמדה, יראת שמים, מידות-טובות ועוד ועוד. כך שלא אחת אירע שאברך אשר לא עמד בתנאיו של בעל המאה – מצא עצמו מצידו החיצוני של בית המדרש. כסף, כך מתברר, לא ניתן בחינם.

כאמור, שאף משה בכל ליבו לראות את ר' חיים מדיני מחוץ לכותלי בית המדרש הזה. בייאושו כי רב נקט בצעד מזעזע ביותר: שכנע את הגויה, שניקתה את בית המדרש בשעות הקטנות של הלילה, שתמורת סכום כסף שיעניק לה, תסכים להעיד שבבואה לנקות את המקום האברך חיים מדיני פיתה אותה לדבר-עבירה, כאשר כולם נמו את שנתם והוא נותר בבית המדרש בגפו.

לא היה זה חיזיון נפרץ לראות את ר' חיים יושב על תלמודו בשעות החשוכות של הלילה, כאשר הוא מנדד שינה מעיניו להבין עוד סוגיה ולהכריע בעומקה של הלכה נוספת. העלילה הייתה תפורה היטב.

הגויה שהכסף היה הערך העליון בחייה הסכימה בלא היסוס, ומשה חיכך ידיו בהנאה. על חילול ה' הרב שייגרם לא חשב ולו לשנייה מיותרת. 

טענת העוזרת הנכריה התפרסמה בבית המדרש, והגביר, מקים הכולל, רתח עד עמקי נשמתו הכואבת: "ככה? להעמיד פני ירא שמים ומתמיד מופלג ולרמות את כולם?! ואם חיים מדיני אינו באמת מתמיד – עוד הייתי עובר על כך בשתיקה, אבל מעשה עבירה שפל כזה? לאן יכול יהודי להתדרדר?!...".

שני אנשים סולקו מבין שורות הכולל לאלתר. ר' חיים מדיני, והעוזרת הגויה. אין חוטא נשכר.

עברו שלושה חודשים. ר' חיים מדיני המשיך לשקוד על תלמודו. בלע את עלבונו הצורב ולא הגיב במילה וחצי מילה ללעגים שהופנו כלפיו. הבין שמשמים מנסים אותו ועליו לקבל זאת באהבה. אך משנגמר ה"ערך העליון" שקיבלה הגויה מאת משה, חוותה העוזרת חרפת-רעב.

לילה אחד הגיעה היא לר' חיים ובקשה בפיה: "מוכנה אני ללכת אל הגביר ולספר לו את האמת אודות משה ששכר אותי. רק תבקש ממנו שישיב אותי לעבודתי".

ברוב ענוותנותו לא חיפש ר' חיים לא נקמה ולא נטירה. לבש את מעילו העליון ופסע יחד עימה אל הגביר. בבואם היה הגביר אחוז הלם. שוב שניהם מסתובבים יחד?!

"רצוני שתשמע את שבפיה", ביקש רבי חיים. והגביר שמע. לאחר ששמע בערה בו חמתו שוב: "אמרי לי מיד מיהו זה ואיזהו?"

כאן נתגלתה פעם נוספת אצילות רוחו של הרב מדיני: "סיכמתי עימה בתנאי כפול, שאמליץ בעדה בתנאי שלעולם לא תגלה לאיש מי האברך שֶׁשְּׂכָרָהּ לדבר בי סרה".

הגביר הנפעם מהאברך המיוחד שמולו. קיבל אותו מיד חזרה לשורות הכולל, ואת הגויה השיב למשרתה כמנקה.

לימים סיפר רבי חיים, שבהמשך נודע בשמו המלא "רבי חיים חזקיהו מדיני" (יום פטירתו כד כסלו), וחיבורו ההלכתי הגדול ה"שדי-חמד" הרעיש את העולם כולו: "באותו רגע שוויתרתי על הוכחת חפותי הרגשתי שנפתחו בראשי מעיינות החכמה ומני אז נסקתי אל-על בהשגות התורה". 

" ["pic"]=> string(5) "46561" ["date_created"]=> string(19) "2014-12-11 14:41:28" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(7) "|60224|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "91735" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/91735" ["top_section"]=> NULL } } } [11]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "295" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(10) "ילדים" ["link"]=> string(10) "ילדים" ["id"]=> string(3) "295" ["ord"]=> string(2) "12" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "87588" ["title"]=> string(59) "סיפור לשבת: התירוץ שמינה רב לעיר " ["short_text"]=> string(147) "הוא ישב ולמד עם בנו בפאתי החדר. מדוע לפתע משך אחד הפרנסים בשרוולי חליפתם של חבריו?" ["content"]=> string(4787) "

טרם פטירתו של רבה של קראקא, שהייתה עיר גדולה לאלוקים ומלאה בתלמידי חכמים מופלגים, פנה רב העיר לפרנסי הקהילה העצובים: "מדוע אתם בוכים?" הפרנסים נענעו בראשם בצער, קשתה עליהם הפרידה מרבם האהוב, אך יותר מזה הטרידה אותם בעיה גדולה: "מי ימלא את החלל שיותיר הרב בפטירתו? את מי נוכל למנות כרבה של קראקא אחרי שרבינו יסתלק?!" תמהו בפניו.

הרב שמע ונתן להם עצה. "אקשה בפניכם קושיה גדולה מאוד בהבנת אחת מסוגיות התלמוד, מי שידע לענות על התשובה נכונה, כפי שאסביר לכם, הוא זה שיירש את מקומי". סיים הרב להכתיב להם את השאלה ותירוצה ונאסף אל עמיו.

לאחר תום חודש מפטירתו, החלו פרנסי העיר בוחנים מועמדים שונים לרשת את כיסאו של רבם החשוב, אך ימים ושבועות נקפו ושום מועמד – תלמיד חכם ככל שיהיה – לא הצליח לענות על הקושיה שהותיר אחריו רבה של קראקא.

בלית ברירה יצאו פרנסי העיר למסע מפרך סביב הקהילות היהודיות במדינה, בכדי לאתר מועמד בעל שיעור קומה שיכהן כרב העיר.

חודשים ארוכים נקפו, הפרנסים כמעט שהתייאשו משליחותם וחשבו להרים ידיים בייאוש. אך באחד הימים הופתעו לטובה.

היה זה עת ישבו באכסניה על אם הדרך, ביקשו להיטיב את ליבם בכוס חמין ומאפה קל, למען יאזרו כח להמשיך בדרכם. בפאתי החדר ישב יהודי הדור-פנים ולימד את בניו של בעל האכסניה תורה. לפתע משך אחד הפרנסים בשרוולי חליפתם של חבריו.

"הקשיבו", לחש בהתרגשות עזה, "ברגע זה ביאר המלמד לתלמידיו הצעירים את הקושיה החריפה שמסר לנו רבינו הקדוש, על מנת שנדע מי יהיה רבה של קראקא. הבה נראה האם יודע הוא ליישבה כיאות".

לאחר דקות האזנה ארוכות נותרו הפרנסים הלומי-רעם. יהודי זה שנראה כמלמד תינוקות פשוט התגלה כגאון שבגאונים המפרק בדרך לימודו עם ילדים קטנים קושיות מסובכות שגדולי הדור לא ידעו להשיב עליהן.

'אנו ניגשים אליו', החליטו הפרנסים, 'ומציעים לו את רבנות קראקא'.

כאן המקום לציין את שמו של המלמד המופלא – רבי שמואל יוסף (יום פטירתו, א כסלו) – שאכן היה גאון וקדוש, אך בחר להסתתר בפונדק נידח תחת מעטה של "מלמד-תינוקות".

ניגשו הפרנסים בחיל ורעדה אל רבי שמואל יוסף והסבירו לו במילים בודדות את גודל המשימה שהוטלה על כתפיהם, ושנכונים הם למנותו כרבה של העיר הגדולה על דעת הקהל כולו. להפתעתם סירב רבי יוסף שמואל בנחרצות והודיע שאין סיכוי שהוא יכהן כרב העיר. רוצה הוא לשקוד על תלמודו בלי הפרעות.

במפח נפש עזבו הפרנסים את הפונדק לאחר שהתייאשו, והחליטו ששבים הם לקראקא. לאחר יום תמים של נסיעה, שמעו הפרנסים זעקות נרגשות מאחוריהם. בעל הפונדק דלק אחריהם עם סוס אביר ומשובח:

"מיד בצאתכם מן הפונדק חלה המלמד בחולי אנוש, משעה לשעה הורע מצבו והוא הגיע לכלל גסיסה. עד שלחש באוזניי שכנראה מן השמים לא מאפשרים לו עוד להסתתר, ומוכרח הוא לקבל על עצמו את הצעת הרבנות. הוא שלחני לומר לכם שתשובו חזרה, לאחר שיבריא – יצטרף אליכם למעמד ההכתרה".

לימים נודע רבי שמואל יוסף בכל תפוצות ישראל, בהגהותיו המחכימות על התלמוד שנקראו בשם "גיליוני הש"ס".

" ["pic"]=> string(0) "" ["date_created"]=> string(19) "2014-11-20 13:28:17" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(7) "|60224|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "87588" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/87588" ["top_section"]=> NULL } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "86459" ["title"]=> string(82) "פרשת חיי שרה: האינטרסים ואנחנו, מי מנהיג את מי" ["short_text"]=> string(168) "כמה מילים על מהפך המנהיגות שחל בין ימי אברהם אבינו ליצחק בנו, ואיך זה קשור לגיבנת האישית שלנו" ["content"]=> string(9650) "

אילו היה אברהם אבינו חי בדורנו אנו, בוודאי היו כולם מכתירים אותו בתואר "מרן". אפילו העיתונאים או כל סוגי הפרשנים למיניהם. ברור. השאלה היא מה היה קורה אילו היו אלו אמורים להתמודד עם מנהיגותו של יצחק אבינו. כנראה ליצני הדור היו מגדירים אותו כמסתגר, מחמיר, אינו יורד אל העם ומי יודע מה עוד. השם ירחם

לפני שאנו שופטים את ליצני הדור, הבה נתבונן כמה גדול היה פעלו של אברהם אבינו ואפילו בעין בלתי תורנית מבינה. כדאי לעיין בתיאורים המבארים את המהפכה שעשה אברהם, הנה קצת ממילותיו הרמב"ם אודות אותם ימים כאשר אברהם השיב עטרה ליושנה והיה "לבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד... והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה... וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר..."

קולטים את המערך העצום? פסיכולוגיה אישית, עריכת ספרים והפצתם, סמינריוני אירוח ברמה גבוהה, השכלה ודעת לכל, ובקיצור הפנינג אדיר של אמונה. אלפים ורבבות לא פחות, היו מאנשי אברהם עד שכולם קראוהו אב המון גויים. הנהגה של ממש בקנה מידה עולמי.

השאלה הגדולה עולה מאליה, מה קרה כאשר באה עת חילופי ההנהגה, כאשר זרחה שמשו של יצחק שהיה 'מידת הדין' והיה ספון רבות בבית המדרש בתוקף תפקידו מאת אביו להיות "מלמד ומזהיר...". היכן אכן נעלמו כל אותם אלפים ורבבות שקיבץ אביו בעמל חיים?

טופ, נניח שהאלפים שרדו, אבל היכן הרבבות, האם הם השתחלו בין שבעים הנפש שגלו עם יעקב למצרים? ממש לא. כפי הנראה מאז פטירתו של אברהם אבינו הללו הלכו והתמעטו אט אט. הגיוני בהחלט שהם לא ידעו ולא השלימו עם מנהיגותו ה'בדלנית' של יצחק אבינו. פרשניהם הסבירו כנראה בין האתרים וגליהם כי הלה אינו 'פתוח' כקודמו ואינו יורד אל העם, כאילו היה חלילה יצחק מוגבל אישית באפשרויותיו. טעותם הפשוטה הייתה כי אדרבה יצחק בחר בהנהגה זו על פי הבורא, משום שכך היה מתאים לדורו שלו. מנגד אברהם היה בתקופת האיסוף אחר הכפירה הגדולה של דור אנוש ומשך תפקידו היה שונה בעולם. ואולם אחר שכולם כבר ידעו את האופציה הקיימת כעת בא עידן הבירור עליו הופקד יצחק, עתה הייתה העת להתקדם ברמה ולעלות מעלה, בפרט כאשר קמו מתנגדים ספציפיים יותר לשיטה העדכנית של אברהם אבינו. (ומעניין כל הנהגת ימינו אנו באה דווקא כתוצאה מברכותיו של יצחק ליעקב ועשיו אחיו שהתחלקו בסייף ובספר, ובכלל באופי ההובלה בעולם. שכן חלוקת התפקידים נכונה רק אחר המיון המתבקש).

מי שלא הבין להסתופף ולהשתדרג במחיצתו של גדול הדור הבא מצא את עצמו בפח הזבל של ההיסטוריה. ההפסד היה כולו שלו כמובן.

קל להביט אחורה ולהבין, אולם למרבה הצער לא אחת, זה קורה גם לנו, במקום לקבל הכוונה ממה שגדול מאתנו, אנו מתהפכים ומסבירים את עצמנו לדעת, אנו "יודעים" להסביר לדברר וליחצן כל המתרחש בעולם, בפרט כשזה לא 'מתאים' לנו או אף בכדי שזה לא יאיים ויתקרב אלינו. כך למשל קורה שבמקום להתאים את עצמנו להוראותיו של גדול הדור אנו מנסים להתאים אותו אלינו... וכאשר גדול הדור מורה ומכוון אנו מסבירים לעצמנו ולעיתים גם לסובבים אותנו שהכוונה היא לא בדיוק ליבלת שלנו, אלא... ובכלל הרי הוא אומר ומורה זאת בגלל ש.. וש...  וגם... ו...

חסכנו מאתנו את הפירוט המוכר והאומלל הזה המבהיר בהחלטיות כי עדיין אנו שבויים בעולם האינטרסים שלנו, עדיין אין אנו יודעים להגביה ולצוף ממעל לנטיות שלנו ולהחליט הכרעות חיים נקיות מכל רבב אישי. אל לנו ל'התאים' לעצמנו את מערך המצוות והציוויים שנועדו לנו כי בכך אנו מנטרלים את העוקץ שבהם, זה האמור לשפות ולשייף את הגיבנת האישית שלנו.

ואגב הדברים נכונים גם בעצות והוראות טובות שאנו מקבלים, מההורים, מחברים,  או אפילו מבן או בת הזוג לחיים. קשה לקבל, יותר נוח להחליף ערוץ או דובר וחסל. חשבו על כך שעל פי רוב האנשים הללו אוהבים אותנו ומי ייעל אותנו אם לא הם.

 

                                                                       ***

מעשה היה בבוקרו של יום סגריר וקריר. תחילת חודש שבט, השכם לפנות בוקר. הכל חשוך סביב ברחוב יואל שבשכונה הירושלמית הוותיקה, ידית הדלת מנסה להיפתח אנה ואנה, ולשווא.

מאחורי הדלת עמד מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי יהודה צדקא כשהוא עטור בטלית ותפילין ומנסה לצאת לתפילת ותיקין. דא עקא שהבריח והמסגר לא שיתפו פעולה באותו שחר.

צר היה לו לרבי יהודה שכן זמן התפילה כבר קרב ובא, ואילו הדלת ממאנת הייתה להיפתח. בצר לו התקשר אל חתנו רבי יעקב שהיה ער אותה שעה ובקשו אם יוכל לבא לעזרתו מבחוץ.

"צר לי שאני מטריחך, אולם היום, ג' שבט הוא יום ההולדת שלי, ואיך ביום כזה לא אתייצב לפני בוראי להודות לו עם שחר..." לחש הרב הישיש נרגשות. 

לאחר זמן כאשר רבינו סיפר כל זאת בחוג המשפחה, נענה אחד מבניו ואמר: ראה אבי כמה הטלפון נחוץ וחיוני לאדם... שכן כידוע רבי יהודה רוב שנותיו מתנגד היה נמרצות להכניס מכשיר טלפון לביתו בטענה שהדבר גורם לביטול תורה ואיבוד זמן יקר. רק בסוף ימיו ומתוך ההכרח הכניס את המכשיר לביתו לשמחת קרוביו שדאגו לו.

"טעות היא בידך" השיב רבנו בחיוך והבהיר לבנו: אדרבה ניתן לומר כי לולא היה לי טלפון, שמא הדלת כלל לא הייתה נסגרת... הנה ראו את השלג היורד בתבל, לנו יש הסברים תחזיות ופרשנויות שונות סביב כמות השלג המשתנה בעולם משנה לשנה, אולם אדרבה האמת היא הפוכה, כי כלשון הפסוק הבורא הוא: "הנותן שלג כצמר". כלומר שכפי מדת הצמר ואמצעי החימום שיש לאדם כך בהתאם ובמדויק נותן הקב"ה שלג. לא פחות ולא יותר...

ובמילים אחרות, בדרך כלל אנו עצמנו הסיבה לכל הסובב אותנו, ההוראות והתרחישים שסביבנו מותאמים לנו אישית כמו כפפת צמר חמה לידיים קרות, אך אנו העיקשים בדמיוננו ההפוך. הבה נעצב את אישיותנו דווקא ובעזרת כל זאת, בל לימים נתעצב אל לבנו, כשיהיה כבר מאוחר מדי.

" ["pic"]=> string(5) "47005" ["date_created"]=> string(19) "2014-11-13 11:42:43" ["writer"]=> string(5) "48903" ["tags"]=> string(12) "|1568||1784|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "1" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "86459" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/86459" ["top_section"]=> NULL } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "86456" ["title"]=> string(44) "איך להתעורר: חושבים חיים" ["short_text"]=> string(199) "רבי עקיבא דורש והציבור מתנמנם, כיצד מעירים אותם? שרה אמנו ואסתר המלכה, במכנה משותף שאותו מבקש רבי עקיבא ללמדנו" ["content"]=> string(6516) "

"דוקטור אני בבעיה רצינית. על סף התקפת לב", זועק מרוקאי בהיסטריה לרופאו. "אני מתעצבן על כל שטות. תעזור לי".

"תראה", משיב הדוקטור בקול רגוע שיכול לפוצץ פיל אפריקאי אדיש, "אתה חייב להשאיר את כל המתח והעצבים מחוץ לחדר השינה. לילה רגוע של שינה בריאה יחולל אצלך פלאות".

"זה מה שאמרתי לאשתי", מתרתח המרוקאי. "אבל היא לא מוכנה לישון בסלון"...

                                                                 ***

מספר המדרש (אסתר רבה א, ח): "ר' עקיבא היה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים, בעא לערערה יתהון [חפץ רבי עקיבא לעוררם], אמר: מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה? אלא כך אמר הקב"ה - תבוא אסתר בתה של שרה, שחייתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינות".

בימינו, כאשר הציבור מתנמנם, ישנן דרכים מועילות יותר לעוררם. כגון: סיפור, משל, או אפילו בדיחה. כיצד באמת התעוררו התלמידים מדרשה זו של רבי עקיבא?

"שעת פעילות חברתית נושאת פרסים", הכריז מנהל מפעל ייצור לעובדים ששמחו לגוון את השגרה המשמימה. "ככל שתצליחו לדחוס בארגז שלפניכם מספר רב של חלוקי נחל - תזכו בפרס קבוצתי יקר-ערך. שעתיים לרשותכם, הספירה לאחור החלה בשנייה זו". העובדים ערכו סיעור מוחות במשך שעה ושלושת רבעי, וב-13 דקות סיימו את שיבוץ החלוקים בארגז. שתי דקות מחו את הזיעה וחיכו למנהל שיכריז על הפרס.

אך למנהל היה זמן בשפע. "האם לדעתכם ניתן להכניס משהו בארגז הזה?"

העובדים נענעו ראשם בשלילה. הארגז דחוס עד תום. המנהל היצירתי לקח שקית אבני-חצץ קטנות, ערם אותן על פתח הארגז וניער עד שכל האבנים נעלמו בין חלוקי-הנחל. כעת היו בטוחים העובדים שהארגז מכיל את מירב הקיבולת שניתן להכניס בו.

להפתעתם נטל מנהל המפעל שקית חול-ים, שְפָכָהּ בערימה על פתחו של הארגז וניער עד שכל החול הדק נעלם במעמקי הארגז. הוא שב על הפעולה עם בקבוק מים שנספגו היטב בחול, ולעובדיו המשתאים לא נותר אלא ללמוד פרק בהלכות ניצול ויצירתיות.

רבי יהודה לייב - ה"שפת אמת" מגור, משיב על השאלה בה פתחנו: הכיצד זה ביקש רבי עקיבא לעורר את הציבור עם דרשה כה מעורפלת. וכי רק בגלל שכאן וכאן מדובר במספר בעל ערך זהה הם צריכים להתעורר?

מחדד ה"שפת אמת" את דברי רבי עקיבא: אם על כל שנה מחייה של שרה קיבלה אסתר מדינה, אז על כל חודש ניתן לקבל עיר, על כל שבוע יש אפשרות לרכוש שכונה, על כל שעה - בניין, על כל דקה - דירה, על כל שנייה - חדר...

זאת ביקש רבי עקיבא להחדיר בציבור השומעים: הזמן יקר. ניתן לרכוש בו כה רבות. אל תישנו כעת!

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מצאנז-קלויזנבורג מבאר את הסיבה שזכתה אסתר למלוכה כה רבה כנגד חייה של שרה: המדרש לא כותב ששרה "חיה" 127 שנה. אלא שרה "חייתה" 127 שנה. פירושו של דבר, היא ניצלה כל רגע מרגעי חייה בצורה מיטבית גם בשנים הקשות. גם ברגעי הסבל.

לעומת זאת, איננו יכולים להבין את עומק הדין הזה, וכמובן שאין המדובר ברמה הפעוטה שלנו, אבל אצל האמהות האחרות לא נכתב שבח כזה. רבקה אמרה "קצתי בחיי מפני בנות חת", רחל אמרה "הבה לי בנים ואם אין - מתה אנכי", ואילו עיניה של לאה היו "רכות" מבכי. היו להן רגעי שבירה מסוימים לפי דרגתן.

שרה שעברה חיים מרים וקשים לא ויתרה על "חיותו" של אף רגע. תמיד שאפה לנצלו בצורה מקסימאלית. כנגד זה זכתה אסתר למלוך על מאה עשרים ושבע מדינות. זהו ביאור דברי רש"י על המילים "שני חיי שרה - כולן שווין לטובה". שרה ש"החייתה" את כל רגעי חייה, הרוויחה בעצם שכל חייה היו שווים בכך שחתרה להשיג בהם "טוב".

                                                                       ***

הרגעים שהיינו מעדיפים למחוק מן הדיסק הקשיח של חיינו לא חייבים לקבל גוון אפרפר-דכאוני. אם נבדוק מה ניתן לעשות גם כשכל האופציות סגורות, הארגז מלא עד תום, ולא נחפש לדחוק את הזולת אל מחוץ ל"חדר השינה" הרגשי שלנו, כי אנו מרגישים דכדוך בשל חוסר הישגים - נְחַיֶּה את חיינו ונשדרגם לטוב יותר. נהפוך כל רגע וכל דקה לפעילים ותוססים.

" ["pic"]=> string(5) "47007" ["date_created"]=> string(19) "2014-11-13 11:16:45" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(19) "|60224||1784||2357|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "86456" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/86456" ["top_section"]=> NULL } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "86453" ["title"]=> string(31) "להתקיים או לחיות?" ["short_text"]=> string(199) ""שני חיי שרה" – שנים של חיוּת ועלייה מתמדת. עלינו ללמוד משרה ולעבור את תקופות החיים כמוה. איך? על כך תקראו במאמר" ["content"]=> string(6460) "

אחת האמירות הידועות שאמר שלמה היא: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א, ב). במבט שטחי משפט זה נראה בלתי מובן – האם הכל הבל? אין שום דבר רציני בחיים? אך מי שעוקב הלאה אחר דברי שלמה, מבין טוב מאוד לאן הוא חותר ומה כוונתו.

חכמים במדרש על פסוק זה, כותבים דבר מעניין. נשים לב ונראה, שבפסוק זה מוזכרים שבעה הבלים. "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל". פעמיים מוזכר "הבלים" בלשון רבים, הכלל הוא שמיעוט רבים - שניים, כך שמוזכרים בפסוק זה שבעה הבלים.

מה משמעות שבעת ההבלים? "שבעה הבלים שאמר שלמה, כנגד שבעה עולמות שאדם רואה" (קהלת רבה א, ג). כלומר, אדם חווה במהלך חייו שבע תקופות – "בן שנה, דומה למלך הנתון בעריסה והכל מחבקין ומנשקין אותו". כלומר, כשתינוק נולד הוא דומה מלך. הוא שוכב בעריסה, כל ציוץ קטן מקפיץ את הוריו הנענים מיד לדרישותיו, כולם מחזיקים אותו, מחבקים ומנשקים אותו. הוא מלך במלוא מובן המילה, הוא לא עושה כלום, ועושים את הכל בשבילו.

התחלת חייו של כל אדם הוא כמלך. אגב, ייתכן בהחלט, שכל תחושת הגאווה שיש לבני אדם, היא כתוצאה של אותה תקופת ינקות, בה התרגל לקבל כמעט כל מה שהוא רוצה.

גם מבחינה רוחנית, כל אדם מתחיל את חייו כמלך ושליט על עצמו, נקי לגמרי מחטא ועוון.

"בן שנתיים ושלוש, דומה לחזיר שפושט ידיו באשפה". כלומר, בגיל שנתיים-שלוש, הילד נובר באשפה, הוא לא נרתע ממקומות מלוכלכים וכל הורה יודע שאי אפשר לדעת ממה ילדים משמינים. לא פעם ההורה מגלה את הילד, שהוא בדרכו להכניס לפיו כל מיני ג'וקים מתים ולכלוכים.

"בן עשר שנה, קופץ כגדי". בגיל עשר הילד מקפץ כגדי, רץ מפה לשם.

"בן עשרים, כסוס נהים (נוהם כסוס), משפר גרמיה (משפר את חזותו החיצונית) ובעי אתתא (ומחפש אשה)". בחור בן עשרים מתחיל להשקיע במראהו החיצוני, ובד בבד הוא מחפש פרטנרית לחיים.

"נשא אשה הרי הוא כחמור". כשם שחמור נושא בעול, כך כשאדם נושא אשה, הוא מתחיל לנהל בית ולסחוב על גבו את טרדות היומיום.

"הוליד בנים - מעיז פניו ככלב להביא להם מזונות". כשם שכלב נובח ואומר "הב הב", כך כשיש לאדם ילדים הוא עובד קשה ומוסיף שעות עבודה כדי לפרנס את אשתו וילדיו. הוא גם אומר "הב" (תן), הוא מחפש מקורות פרנסה כדי לעמוד בהוצאות החיים.

"הזקין - הרי הוא כקוף". כשאדם מזקין, הוא מתחיל ללכת כפוף כמו קוף.

הרי לנו שבע תחנות משמעותיות בחיים – גיל הינקות, הילדות, הנערות, הבחרות, תחילת חיי הנישואין, גיל העמידה ותקופת הזקנה.

לכל תקופה ניסיון משלה, ולכל שלב עלול להיות משבר משלו. אלו הם תקופות החיים, ועל האדם לזכור את מאמר חכמים "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (אבות ב).

המשימה של אדם בעולמו היא, להמשיך להיות "מלך" כל חייו. אמנם בתקופת הינקות הוא "מלך" מסוג מסוים וללא בחירתו, אולם בהמשך חייו עליו להיות "מלך" מסוג שונה – לשלוט בעצמו ולמלוך על כוחותיו.

זו הסיבה שהמדרש שם ממשיך – "הזקין הרי הוא כקוף – זה בעמי הארץ, אבל בבני תורה כתוב -  'וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן' (מלכים א, א, א) - אף על פי שהזקין – מלך".         

פרשת 'חיי שרה' פותחת במילים: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". רש"י מביא את דברי חכמים הידועים, שלכאורה, המילים "שני חיי שרה" מיותרים, שהרי כתוב בתחילת הפסוק "ויהיו חיי שרה", מדוע התורה כותבת שוב לאחר שהיא מפרטת את גילה – "שני חיי שרה"? אלא, ממילים אלו אנו למדים – ש"כולן שווים לטובה". בכל שנות קיומה היא הייתה חיה. כלומר, הרחבנו רבות בעבר, שיש הבדל עצום בין להיות קיים לבין לחיות. להיות קיים זה להיות חי בדרגה הנמוכה ביותר, להיות חי זה לחיות חיים איכותיים, חיים של ניצול הזמן ומיצוי אישי. שרה במהלך כל תקופות חייה הייתה "חיה", לאורך כל שנות חייה היא הייתה "שני חיי שרה" – שנים של חיוּת ועלייה מתמדת.  

עלינו ללמוד משרה ולעבור את תקופות החיים כמוה – "כולם שווים לטובה". לחיות כל הזמן כשהחיצים כלפי מעלה, עלייה אחר עלייה ללא נסיגות.

כזו הייתה שרה, והיא במותה, ציוותה לנו את החיים.

" ["pic"]=> string(5) "47008" ["date_created"]=> string(19) "2014-11-13 11:12:51" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(19) "|60224||1568||1784|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "86453" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/86453" ["top_section"]=> NULL } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "85218" ["title"]=> string(52) "מעבר לגבול – מאמר לפרשת וירא" ["short_text"]=> string(167) "מי שמרוכז בעצמו, ולא משתמש בחוש הראיה שניחן בו כדי לראות את הסביבה ולגמול חסד - למה לו עיניים?" ["content"]=> string(5348) "

באחד מבתי הכנסת העתיקים בירושלים, היה מנהג קבוע, שרב בית הכנסת נשא דברי חיזוק והתעוררות בפני עשרות המתפללים לפני תפילת נעילה ביום הכפורים, כדי לרגש ולעורר את הקהל לקראת סיומו של היום הקדוש. אחד המתפללים באותו בית כנסת היה הרב שמואל אהרון יודלביץ (מרבני ישיבת "עץ חיים" בירושלים, נפטר בשנת 1979).

ביום הכיפורים הראשון לאחר פטירת רב בית הכנסת, ביקשו מהרב יודלביץ למלא את מקומו ושהוא ימסור את הדרשה המסורתית, אולם הרב סירב. לאחר יום הכיפורים שאלו אותו מדוע סירב, והוא ענה את התשובה הבאה: אין ספק שלעורר את הציבור לתשובה זוהי זכות עצומה, אולם בעזרת הנשים הייתה אשת הרב המנוח, ואין לי ספק, שאם הייתי ניגש לדבר היא הייתה מזילה דמעה מרוב געגוע וצער על כך שהשנה היא לא זוכה לשמוע את בעלה. חיזוק רוחני של כולנו לא יכול לבוא על חשבון דמעה אחת של אלמנה...

אחד הסיפורים הידועים המובאים בתלמוד, הוא על אותו אדם שבא בפני הלל ובפיו בקשה: "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת" (שבת לא.).

כוונת אותו אדם הייתה שהלל ייתן לו יסוד אחד, שיהווה בסיס לכל מצוות התורה. היסוד שהלל נתן לו הוא אהבת הזולת – מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך.

דיו רב נשפך כדי להבין את משמעות התשובה של הלל, וכיצד מצות אהבת הזולת משמשת בסיס  לכל מצוות התורה.

הלל הזקן למד זאת ממישהו. אברהם אבינו כבר גילה לנו, שאהבת הזולת ומידת החסד מהווים שער ליהדות כולה. אברהם אבינו מוגדר כעמוד החסד וכפי שמספרת לנו הפרשה. אברהם לא היה רק עמוד החסד, הוא גם אבי האומה היהודית, הוא הראשון שהכיר בבורא עולם והפיץ את אמונתו. כנראה שיש קשר בין הדברים.

שורש אחד יש לחסד ולמושג הנקרא "יראת השם".

השורש הוא – יציאת האדם מהגבול של עצמו. הסתכלות אל מעבר לעצמו, ראיית הזולת והתבוננות בבריאה ובעולם. כשאדם מרוכז רק בעצמו, הוא משול לאדם השרוי בחדר אפל, אשר הדלתות והחלונות אטומים לחלוטין. מיד כשהחלון נפתח, הוא רואה את הכל בבת אחת – את האנשים, את השמים והארץ. כשאדם מחליט לפתוח חלון באישיותו, הוא לפתע רואה את הזולת וממילא גם את הבורא.

מה שנדרש מהאדם הוא התבוננות במה שמתרחש מחוץ לגבולות עצמו. כזה היה אברהם. אברהם שם לב לאנשים שסביבו, וממילא גם לבריאה הדוממת שסביבו. דממת הבריאה 'זעקה' אליו בקול ברור - יש לי יוצר.

ההתלמדות ליציאה של האדם מהתרכזות בעצמו, מתחילה באהבת הזולת. לכן כותבת התורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח). כשאדם אוהב את הזולת ומתרגל חשיבה ויציאה מחוץ לגבולות עצמו, הוא מסוגל "להרחיק לכת" יותר ולחשוב על בוראו. זו כוונת הלל לאותו גר, שהיסוד של היהדות הוא לצאת מהאנוכיות, להתחיל לתרגל את זה על חבר – מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך.

על פי זה ניתן אולי להבין את מה שמסופר בהמשך הפרשה. לוט מארח את המלאכים בביתו בניגוד גמור לחוקת סדום, וכשאנשי העיר גילו זאת הם צבאו על פתח ביתו של לוט ודרשו ממנו להוציא את האורחים כדי שיוכלו להתעלל בהם. המלאכים הענישו את אנשי העיר בעיוורון – "וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים" (בראשית יט, יא). מדוע דווקא בעיוורון? עיוור הוא אדם שלא יכול לראות מה שסובב אותו. באופן סימבולי, עיוורון זה ההיפך של ראייה מחוץ לאני. כך שעונשם היה מידה כנגד מידה – מי שמרוכז רק בעצמו ולא משתמש בחוש הראיה שניחן בו כדי לראות, לחוש את הסביבה ולגמול חסד, למה לו עיניים?

" ["pic"]=> string(5) "47107" ["date_created"]=> string(19) "2014-11-06 14:16:24" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(12) "|1510||1784|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "85218" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/85218" ["top_section"]=> NULL } } } [12]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "296" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(13) "רץ ברשת" ["link"]=> string(22) "magazine/section/47842" ["id"]=> string(3) "296" ["ord"]=> string(2) "13" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "85053" ["title"]=> string(61) "לחבק את הזולת - גם כשהוא לא משהו... " ["short_text"]=> string(173) "על ההבדל בין דרך הקירוב של אברהם אבינו לזו של אהרן הכהן, והמסר העדין והאישי המלווה עד לימינו אנו" ["content"]=> string(7777) "

כמה פעמים יוצא לנו לארח אורחים. אבל אורחים אמתיים, כאלו שבאים מרחוק וזקוקים אפילו לחלוץ נעליים. כנראה שלא ממש הרבה. אברהם אבינו דווקא אירח המון כאלו, ובאהבה

חז"ל מספרים שכל מעשה שעשה אברהם לכבודם של אורחיו, היה בכל הלב ובכל השלמות המתבקשת, עד שמצאנו שהקב"ה פרע לו ותמורת שהכניס את המלאכים תחת צילו של העץ - אף בני בניו זכו לצילם המרענן של ענני הכבוד בצאתם ממצרים. הטמפרטורה הנוחה שומרת על האדם בשפיותו הנינוחה והרגועה, וזה היה מגיע לבני בניו. מידה כנגד מידה, צל תחת צל, ולא בכדי הם נקראו "ענני כבוד". כך מבואר במדרש (אליהו רבה פרשה יג) המתאר כי אף בשכר שהאכיל והשקה אברהם את המלאכים זכו בניו למן ולשלו.

מאידך, גמרא ידועה היא במסכת תענית, ובה מבואר כי  המן היה בזכות משה, הבאר בזכות מרים, והענן בזכות אהרן. אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומחזר אחר כבודן של ישראל להשלים ביניהם בצורה מכובדת, בזכותו באו לבני ישראל העננים שתפקידם לשמור מחום וקור ומפגעי הדרך, וכך תדיר היו ישראל פוסעים במדבר באופן מכובד וראוי ולא כשהם לאים ומסוחררים מחם השמש המדברית. עתה תמה המהרש"א במסכת בבא מציעא (פו/ב) הלא אם כן האם העננים היו לבני ישראל בזכות אברהם או בזכות אהרן?

שאלה מעניינת בהחלט. מה גם שאת הסוכות אנו עושים זכר לענני הכבוד כמובא בטור (או"ח תרכ"ה) ואם כך שוב, בזכות מה זכינו למצווה מופלאה זו, בזכות חסדו של אברהם או שמא בזכות חסדיו של אהרן הכהן.

המהרש"א מיישב כי אכן תחילה כשיצאו ממצרים, היו העננים בזכות אברהם, אולם זמן מה אחר כך היו העננים בזכות אהרן כל משך הארבעים שנים.

מה קרה, וכי זכותו של אברהם אינה כדאית בכדי שבניו יקבלו בזכותו צל לארבעים שנים?

מעניין להביא בהקשר זה את דברי הזוהר הקדוש (וירא דף קב/ב) שם מבואר דבר מופלא: אברהם שהיה עמוד האמונה והמלחמה בעבודה זרה בדורו, היה לו עץ בחצרו, לשם היו האורחים מוזמנים לשבת. והנה במקרה שהיו היושבים אנשים כשרים המאמינים בהקב"ה, היה האילן פורס ענפיו ומכסה אותם כיאות מפני השמש, ואילו היו הללו עובדי עבודה זרה, היו ענפי האילן מזדקרים כלפי מעלה וחושפים את היושבים לשמש הקופחת... תחת אילן זה, מבאר הזוהר, ביקש אברהם לכנס את שלושת המלאכים, בכדי לעמוד על טיבם.

מעתה נבין נפלא כי הרי סדר הדברים היה כך שכשעשו ישראל את העגל, נסתלקו ענני הכבוד, ולא חזרו עד שהתחילו לעשות את המשכן, ומשה ירד מהר סיני ביום הכיפורים, ולמחרת ציווה על מלאכת המשכן, והעם הביאו נדבה יומיים, ולמחרת נטלו החכמים את הזהב, ובחמישה עשר בתשרי התחילו לעשות את המשכן, ואז חזרו ענני הכבוד, ולכן נצטווינו לעשות סוכות דווקא בחמישה עשר בתשרי (כמבואר בפירוש הגר"א לשיר השירים א ד, וכן הוא בדרשת מהר"מ חביב).  

אמור מעתה כי זכותו של אברהם להעניק לבניו צל הייתה - רק עד שעבדו את העגל ושורת הדין נותנת כן, שהרי אברהם לא העניק מחסדיו לעובדי עבודה זרה. ואילו בחמישה עשר בתשרי חזרו ענני הכבוד בזכות אהרן, הוא הרי שעשה שלום בין כל שכבות העם, כולם עד כי במותו בכו הכל אנשים נשים וטף, ולכן נצטווינו לעשות סוכות בחמישה עשר בתשרי.

דברים נפלאים. ואף מצאנו להם רמז מופלא ביותר בפיוט "סוכה ולולב" שכולנו מכירים מחג הסוכות, המעיין בפיוט הזה ישים לב שכולו עוסק בפרטי הסוכה והלולב, אולם בפתיחה אנו זוכים למעין תקציר של כל הנאמר לעיל:

"אל ממצרים גאלנו, דברות קדשו השמיענו. ענני כבוד היקפנו, לארבע רוחות מטה ומעלה. נעם דרכיו לנו הודיע, מזיו הדרו לנו הופיע. דעת יום ליום אמר יביע. וכו' ".

לפי האמור, מובן היטב כי הפיוט מזכיר תחילה את יציאת מצרים, שכן אז היו תחילה ענני הכבוד של אברהם, אחר כך בהר סיני "דברות קדשו השמיענו" ורק לאחר מכן בזכות אהרן "ענני כבוד הקפנו" ושוב: "נעם דרכיו לנו הודיע, מזיו הדרו לנו הופיע", היינו נתינת התורה. ואז בא הפזמון "סוכה ולולב לעם סגולה".

מופלא כמה מחושבנים דברים חז"ל, אולם לדרכנו יש כאן מסר טמון ומחכים:

בוודאי, אין כל פגם בדרכו של אברהם אבינו שבחר להדיר את הכופרים מצילו המרענן, זו הייתה עבודת הקודש שלו וחובתו בדורו הכפרני. מאידך, זכותו של אהרן הייתה רבה ועצומה אף היא בהשכנת שלום בין כל סוגי היהודים, וזו הייתה עבודת הקודש האישית שלו, שניהם שרפי קודש, וכל אחד עשה את המוטל עליו מאת אביו שבשמים. אולם כאשר מקבלים שכר - מקבלים אותו מידה כנגד מידה, ואם אברהם לא נתן ללא סלקציות, הרי שגם בניו לא יקבלו ללא סלקציות, ומאידך אהרן נהג אחרת והעניק לכולם מחסדו לכן זכותו אפשרה מידה כנגד מידה להעניק את מצוות הסוכה לכל כלל בני ישראל גם אלו שנכשלו בחטא העגל. נורא למתבונן.

כדאי להפנים, לדרכנו אנו, גם כשאתה צודק ואתה רשאי להדיר את השני, לפסול אותו, לחתוך אותו, לא להכניס אותו הביתה ולא לקבל אותו לקהילה, או לחברתך הנעלית, אולם זכור כי אחיך הוא, אנא בקש ומצא לו חתירה תחת כיסא כבודך, נסה לחבק אותו בכל זאת. כמובן ברגישות ובנחישות נדרשת. אולם זה משתלם, ענני הכבוד יחבקו כך גם אותך. גם כשתהיה לא משהו...

" ["pic"]=> string(5) "47140" ["date_created"]=> string(19) "2014-11-05 10:07:14" ["writer"]=> string(5) "48780" ["tags"]=> string(12) "|1510||1784|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "85053" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/85053" ["top_section"]=> NULL } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "83226" ["title"]=> string(42) "קו אדום וחכם - מאמר לשבת" ["short_text"]=> string(223) "אחד הדברים החשובים ביותר בעולם הינו ללא ספק השלום. האם תמיד צריך להיות רודפי שלום? לפעמים צריכים דווקא לברוח כדי להגיע אליו" ["content"]=> string(6000) "

"רבותי, אני נורא מצטער", הודיע מנהל מחלקת יולדות למרוקאי, אתיופי וטריפוליטאי שעמדו בחדר ההמתנה בכדי לדעת מה נולד להם.

למראה פניהם התמהות הסביר הרופא: "לכולכם נולדו בנים, הלידה הייתה ביחד. בטעות התחלפו לנו התינוקות ואנחנו לא יודעים מי שייך למי. בכדי למנוע אי-נעימות כל אחד מכם ייקח ילד ויחשוב שזהו בנו".

הטריפוליטאי ניגש קדימה, לקח את הילד האתיופי והחל לברוח.

"בוא הנה מיד", זעק המנהל, "זה בטוח לא הילד שלך!"

"לא מעניין אותי", השיב הטריפוליטאי. "את הספק שאקבל ילד מרוקאי אני לא מוכן לקחת".

"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", אנו למדים בפרשה. על מה הוויכוח? אתם שואלים. ובכן, רועי מקנה לוט החליטו שהבטחת הקב"ה לאברהם שייתן לו את ארץ כנען תקפה כבר מהיום, ולכך זכותם המלאה לרעות את בהמותיו של לוט בשדות הכנענים שלא ברשות. רועי מקנה אברהם הוכיחו אותם שהקב"ה הבטיח את הארץ ל"זרעו" של אברהם, ועד אז – חוקי הגזל תקפים בחומרתם.

בתגובה למאורע זה פונה אברהם ללוט ומבקש: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו. היפרד נא מעלי".

במבט שטחי, גם היום מוכר ושגור הביטוי בפי הבריות: "הבה נישאר חברים מרחוק". אין ספק שמצב זה עדיף על פני שונאים מקרוב. אולם בהתבוננות עמוקה יותר, אברהם אבינו אינו בן אדם של אינטרסים ואגו, חלילה. עמוד החסד היה אברהם, מוכן לתת את כל אשר לו לזולת. הכיצד זה הוא מציע תיכף ומיד פרידה מאחיינו הקרוב בלא שניסה חלופות שונות לתיקון המצב?

שני קווים ישנם בימת הכינרת: הקו הירוק (המסמן את כמות המים המקסימאלית שיכולה הכינרת להכיל בלא לעלות על גדותיה) והקו האדום (שמסמן את כמות המים שעד אליה ניתן לשאוב מן הכינרת בלא חשש). בשנים האחרונות נתדלדלה כמות המים בכינרת באופן מחריד, אולם במדינת ישראל מצאו פתרון: הורידו את הקו האדום עוד יותר. (ונקווה שלא יורידו את הקו השלישי – השחור, שמסמן על מצב חירום).

תכונה היא בנפשו של האדם: לכל אדם בעולם יש את הגבולות שלו. את ה"קו האדום" שאותו הוא אינו עובר בשום פנים ואופן. רוב בני האדם שמים את הקו האדום לדברים שהם רואים אותם כגרועים מבחינה מוסרית או חברתית. (אל דאגה, כשהם מחליטים לעשות משהו מסוים בכל מקרה - הם מורידים את הקו האדום).

אך רבי משה סופר, ה"חתם סופר", מתמקד ב"קו אדום" שפחות חשבנו עליו: הקו של החכמה. גם חכמים גדולים יכולים לפעול בטיפשות מופלגת כאשר תכונה בנפשם מתסיסה אותם לכך. יהיו כאלה שהגבול של חכמתם יהיה מדת הקנאה, העובדה שלשני יש ולהם אין - תאכל כל חלקה טובה בנפשם והם יעשו הכל להתחרות בו, גם אם זה לרעתם.

יהיו כאלה שהשנאה תעבירם על דעתם וחכמתם, בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". וכאלה שהכסף הוא אלוהיהם היחיד, ובעבורו ימכרו הכל, כולל את השכל.

והנה, אדם שעובד על מידותיו ודווקא מגביה את הקו הירוק כדי להתגבר על נטיותיו הטבעיות, לכאורה אין לו כל צורך בקו אדום. הוא פועל תמיד בחכמה. אבל, מדגיש ה"חתם סופר", גם הוא לא מוותר על קו כזה. נאמר בתהלים "השם גבולך שלום", עבור השלום, שהוא קו אדום אצל עובד ה', הוא מוכן לעשות הכל (כולל דברים שנראים כוויתור על השכל וכמעשה לא-חכם) ובלבד שלא להגיע למחלוקת.

מכיוון שאין חביב לפני הבורא יתברך מן השלום, מובטח לאדם זה שכר נכבד: "חלב חטים ישביעך", הוא זוכה לפרנסה ברווח ובקלות.

אברהם אבינו היה מוכן לוותר על כל אשר לו עבור הזולת. אך ברגע שנגע הדבר לשלום ומריבה, לא הייתה לו ברירה אחרת. העדיף להיפרד מלוט ולא לקחת סיכון שמא חלילה תגיע המריבה הפעוטה בין הרועים, למריבה בינו לבין לוט.

לעתים בכדי לעשות שלום ופיוס נדרשים אנו להתקרב האחד אל רעהו, להקריב מעצמנו למען הברית והאחווה. לעתים דווקא ההיפך הוא הנדרש, ועדיף להתרחק (בלי שנאה ומטענים שליליים, אלא בחכמה) על מנת להרוויח את השלום לטווח הארוך.

" ["pic"]=> string(5) "47225" ["date_created"]=> string(19) "2014-10-30 10:41:10" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(13) "|57754||3184|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "83226" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/83226" ["top_section"]=> NULL } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "81112" ["title"]=> string(31) "הצלצול של כל נדרי" ["short_text"]=> string(432) "היום הוא בעל תשובה אמיתי, הוא הוגה בתורה בכל רגע פנוי. בביתו אתה רואה את האור בסלון דולק לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה, כי הוא שקוע בסוגיה בבבא קמא. מי היה מאמין שזהו יגאל הקווקזי? סיפור על תפילת "כל נדרי" שחוללה מהפכה בלבו של יהודי עולה חדש" ["content"]=> string(14473) "

היה זה לפני שמונה שנים בדיוק. אנו בחרדת קודש עושים צעד אחר צעד לבית הכנסת, ובהתרגשות תופסים את מקומנו, ומברכים "להתעטף בטלית". ועכשיו, כבר אנו חשים את חרדת היום כי הנה הוא בא. וכך כל המתפללים.

אט אט התמלא בית הכנסת במתפללים, ויש עוד לפחות חמש דקות עד שהחזן יתחיל את "לך ק-לי תשוקתי". כולנו עוד מעט מצטרפים, לאותו פזמון המבשר על רדת מלאכי אלוקים. וזה בתום עשרת ימי תשובה, הימים שבהם התחזקנו, קיבלנו על עצמנו קבלות, ולאחר כארבעים יום שקמנו באשמורת הבוקר ואמרנו "סליחות". והנה עכשיו אנו מגיעים ליום הגדול, היום שבו אנו דומים למלאכי השרת.

לבנים, זכים כשלג נהיה בדיוק בעוד עשרים וארבע שעות בתפילה "נעילה". השעה שלה אנו מצפים בחרדת קודש, אבל כרגע כשתכף החזן מתחיל את הפיוט "לך ק-לי תשוקתי", אנו חוזרים לרגעים של קבלת היום הגדול, ולא יציאתו.

החזן מתחיל, אנו ושאר המתפללים שמים את הטלית על ראשינו ומתחילים בדבקות לנגן. כולנו מכירים את המנגינה. ואז מתיישב לידי בחור, כיפה לבנה על ראשו, שיערו ארוך, חולצתו לבנה, וגם מכנסיו ונעליו. מבקש באדיבות שנפתח לו את הסידור, במקום שבו אנו נמצאים. ואז, באותם הרגעים, אתה שואל את עצמך: האם נאמץ אותו ביום כיפור, ונראה לו כל דף ודף ואפילו נלמד אותו קצת מהמנגינות, או נאמר שלום עלי נפשי. עזוב אותי, בוא נתרכז בעצמי, כי אני רוצה לחוש את יום כיפור ולא לתת לאחר תחושה. ואז אתה נזכר כי בעצם אתה לא נמצא בהיכל הישיבה הקדושה, אתה נמצא בבית הכנסת השכונתי, וכולם באים להתפלל, וזו זכות גדולה בשבילך.

עכשיו כשאני מאמץ את הבחור, אני מסובב את ראשי ובעצם מגלה שלפחות עוד חמישה מתפללים נוהגים כמוני. ואז אתה חש אחריות. כן, זו לא מטלה, זו הופכת להיות זכות, ואולי גדולה. כי אתה יודע שכל תזוזה שלך נבחנת עכשיו בעין נוספת, ואתה חייב להיות כולך בתפילה וללמד את ה"חברותא" החדש כל מילה ומילה. להסביר לו את תפילת הלחש והווידויים. "אשמנו, בגדנו".

ואכן בהמשך, בתפילה הלחש הוא נשמע להוראות, וזאת אמר לי בסיום תפילת ערבית, כשביקש לדעת באיזו שעה חל הנץ החמה – השעה שבה הוכרז על תפילת שחרית. והוא, אכן, הגיע בשעה שקבענו, וכך בתפילת מנחה. ומאז ועד היום אנו בקשר, והוא יהודי שומר תורה ומצוות. 

 

* * *

אני יכול לומר שהיה זה יום כיפור שאותו לא אשכח עוד שנים רבות, ולא בגלל עדי – היהודי שישב לידי כל יום כיפור, אלא בגלל מה שהתרחש בזמן פתיחת ההיכל בליל יום כיפור, ב"כל נדרי".

כשאנו חוזרים אחרי החזן, וחשים שהשערים נפתחים בפנינו, בלי הודעה מוקדמת, ממש בשיא, צ-ל-צ-ו-ל טלפון. והופ, אתה לא יכול להמשיך באמירת "כל נדרי", אתה מסתכל ימינה ושמאלה, לזהות מהיכן הצלצול.

לרגע היה נדמה לי שהיה זה הטלפון של עדי, אולי הוא שכח את הטלפון בכיס או משהו, מי יודע מה. אבל לא, הוא החליף צבעים, כי כולם הביטו בו, והוא בשקט בשקט לוחש לי "זה לא אני". ואני מעודדו, מסביר לו שזה כנראה טלפון שאיזה ילד לקח מאביו.

דממה, שקט. חוזרים ל"כל נדרי". ואז שוב צ-ל-צ-ו-ל. הפעם, כבר זיהינו את המקור. זה לא ילד ולא תינוק. היה זה טלפון שצלצל מכיסו של בחור קווקזי שהגיע ל"כל נדרי" עם חבריו. הוא שם לב כי כולם זיהו אותו, נבהל ויצא מבית הכנסת.

כולנו היינו בהלם, ואז כשספר התורה הוחזר להיכל הקודש, זה הרגע שבו נופל לך האסימון, בעצם זה יהודי שאולי הוא בגדר "תינוק שנשבה". ולבך נצבט, יכולנו לקרב עוד יהודי לאבינו שבשמים.

מסתבר, כך למדנו בתום יום הכיפורים מעדי, כי זה היום הכי גדול שבו אתה יכול לקרב עוד ועוד יהודים לאבינו שבשמים. דווקא אלו שבאים לטעום את יום כיפור, זו יכולה להיות הזדמנות בשבילך להפוך עוד יהודי לשומר תורה ומצוות.

 

* * *

היה זה לפני חמש שנים, בשכונה לידנו הוקם בית כנסת "ניצוצי ישראל" – על שם הבבא סאלי. את בית הכנסת הקימה הרבנית סימי אבוחצירא, ומי שמנהל אותו ומשמש כרב בית הכנסת, הוא הרב אורן מלכה. בבית הכנסת הזה מי שנכנס לא יוצא, זה כמו מגנט. כי יש בו אווירה של משפחה, דברי תורה בטעם, מתובלים בסיפורי צדיקים.

חלילה לפסול בתי כנסת אחרים, אבל כידוע, לכל בית כנסת יש הייחודיות שלו. וב"ניצוצי ישראל" זה טעם שונה לגמרי.

בין המתפללים נמצא יגאל, אנו קוראים לו ר' יגאל. על ראשו כיפה שחורה גדולה, ותמיד הוא יושב בצד. מעיין בגמרא, בפירוש על פרשת שבוע, ב"אור החיים" ובספר מוסר. כל רגע מנוצל על ידו עד תום. והוא גם מקשה, מתפלפל, עושה רושם כי הוא יודע ורוצה לדעת עוד ועוד. בלי סוף.

האמת, עד שלא הוקם בית הכנסת, לא הכרנו אותו. בית הכנסת צמוד לביתו. והוא כולו לה' יתברך, כך תמיד נוהג לומר.

באחד מלילות שבת, כשהרב מלכה דרש, הוא לא הבין את הפירוש, וביקש שוב ושוב להבין. כי הוא משתוקק לדעת את התורה. הוא רוצה למלא את החלל העצום שיש לו.

לפעמים כשאני עובר בשכונה שלו, בדרך הביתה, וזו לא שעת לילה מוקדמת, זה שעה ולפעמים שעתיים אחר חצות לילה, וסלון ביתו תמיד מואר. לנו ברור כי כשהאור בבית של יגאל הקווקזי דלוק, סימן שברגעים אלו הוא עוסק בלימוד התורה. הוא כרגע באמצע להבין איזו סוגיה בבבא קמא. או באמצע ללמוד את מסכת "תענית" ולהבין את ההלכות. והוא יחקור וידרוש מתוך השולחן ערוך, ואחר כך ילמד את יביע אומר (של מרן זיע"א), ואת ילקוט יוסף (של מורנו הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א), ואת הלכה ברורה (של חבר מועצת חכמי התורה הגר"ד יוסף שליט"א). בסוף, לאחר שעמל בהבנת הסוגיה, הוא רוצה ללמוד את ההלכה הפסוקה. אשרי חלקו.

 

* * *

האמת, לא הרבה ידעתי על יגאל הקווקזי. מדי פעם אני אוהב לשמוע את הסוגיות שהוא מתקשה בהן, יחד לנסות ולפצח. בכלל, מתוק הוא לימוד הגמרא, כשאתה מקבל אותו בשאלה והופך את הראשונים והאחרונים עד שאתה מגיע לתשובה שאכן תיישב את דעתך.

וגם באותו יום חמישי, כשהרב אורן מלכה הזמין אותי לשבע ברכות לביתו, גם אז היה יגאל עם הספר בידו, הוא היה מונח בסוגיה, ובמקום להתבטל הוא למד.

נטלנו ידיים וישבנו לסעוד, ללגום מעט יין. היינו באווירה של שמחה, שמחת חתן וכלה. וגם יגאל, אכל ושתה איתנו, ואז... כטוב לבנו ביין וכל אחד מהחברים מדבר דברי תורה ובשבח אבי הכלה, וב"ה לכל אחד יש מה לומר על הרב מלכה, הרב של בית כנסת ושלוחא דרבנן.

והנה הגיע תורו של יגאל הקווקזי, והוא מתחיל לדבר. הוא מספר על בית הכנסת והחיזוק שיש לו מהמקום, והוא גם מספר כי ב"ה ילדיו לומדים בתלמוד תורה. והוא מתחיל לספר את סיפורו האישי, ומפתיע אותנו: לפני שמונה שנים - הכרתי את היהדות. אתם יודעים איך? – הוא שואל, "בזכות הטלפון שצלצל בליל יום כיפור".

מה זאת אומרת שאלתי? כן... אני יגאל, הטלפון שלי צלצל ב"כל נדרי". מה... כן... אני הבחור... היינו בהלם...

ויגאל מספר: "הגעתי לבית הכנסת 'בן איש חי' להתפלל בערב יום כיפור. היה לי מושג שביום כיפור הולכים לבית הכנסת. הלכתי עם כמה חברים, ואז אחד החברים שרצה להתפלל איתנו צלצל לטלפון שלי, כי רצה לדעת איפה אנחנו, ואני בהתחלה לא הבנתי שזה אסור. באתי להרים, ואז העיניים של המתפללים שחיפשו את זה שהטלפון אצלו, נתנו לי להבין כי יש פה בעיה. מיד השתקתי את הטלפון. חיכיתי דקה, ואז שוב הטלפון מצלצל. ואז התביישתי, ברחתי מבית הכנסת.

"בסוכות, פגשתי את הרב אביחי פחימה, וניגשתי אליו. סיפרתי לו את מה שקרה לי עם הטלפון, והוא שהתפלל בבית הכנסת, הבין והסביר לי מאל"ף ועד ת"ף. הכול. על היהדות, על התפילות, על החגים, והמון המון על בורא עולם. באמת מה רוצה מאיתנו הקב"ה, למה ברא את עולמו". 

"מאז ועד היום, רק אני עולה ועולה בתורה וביראת ה'", מספר לנו יגאל הקווקזי. "מאז אותו יום כיפור, הפכתי להיות יהודי כשר. איש שמח, יש בי תכלית בחיים. אני מרגיש שבאתי לעולם לא רק לאכול ולשתות ולישון, אלא הרבה הרבה מעבר".

ויגאל, כך מתברר, לא עוסק רק בהצלת עצמו. הוא מקרב עוד ועוד צעירים קווקזיים, הוא מלמד אותם על שבת, תפילין, תפילות וכמובן קיום מצוות.

"כשאני מביט על עצמי היום, אני אומר, כי לו הטלפון לא היה מצלצל בערב יום כיפור, בשעת תפילת 'כל נדרי', מי יודע אם הייתי היום יהודי החרד לדבר ה'. רק בגלל הזעזוע שחשתי באותו רגע כשהעיניים ננעצו בי, ביקשתי לחקור ולהבין. ומאז גיליתי את היהדות, את אור התורה, וכל מה שאני רוצה היום זה לסיים פעם אחר פעם את הש"ס, ללמוד ממעיינות ה'". 

 

"אני רוצה שהסיפור שלי יחזיר לפחות יהודי אחד בתשובה"

"אני מרשה לך לחשוף את סיפורי, אבל רק בתנאי אחד, שאני אהיה בטוח שהסיפור שלי יחזיר יהודי אחד בתשובה. שיחזק יהודי אחד. כי אני רוצה היום רק שיתקרבו אל ה' יתברך". זה הסיכום ביני לבין יגאל הקווקזי.

הוא עלה לארץ מקווקז, כבחור צעיר. הוא לא ידע דבר על היהדות. לא שבת, לא כיפור. הוא רק ידע שהוא יהודי, שהוריו ערכו לו ברית מילה, אבל לא יותר מזה.

סיפורו שנביא כאן, לראשונה, מגלה לנו עד כמה בכל יהודי יש ניצוץ, ורק צריך להדליק אותו. ומי יודע כמה תינוקות שנשבו יש בתוכנו.

בדור שלנו שיש אפשרות לקרב עוד ועוד יהודי, בעיקר בגלל המהפכה שאותה חולל בדור הזה מרן רבינו הגדול זיע"א, והדי דברי קודשו עוד מהדהדים באוזנינו: "אל לנו לומר את עצמנו הצלנו. אנו בני תורה. כל אחד מאיתנו יש את הכוח לקרב עוד יהודי לאבינו שבשמים. חובתנו ללכת מבית לבית ולרשום עוד ילד לחינוך התורני". ביום השנה למרן זיע"א, זו החובה ואולי הזכות שיש בידינו לקיים את ציוויו. 

" ["pic"]=> string(5) "47514" ["date_created"]=> string(19) "2014-10-12 11:28:43" ["writer"]=> string(5) "29417" ["tags"]=> string(6) "|2940|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "81112" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/81112" ["top_section"]=> NULL } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "76424" ["title"]=> string(50) "לצאת מהקופסה – פרשת כי תבוא" ["short_text"]=> string(170) ""וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כו, ד)" ["content"]=> string(6357) "

אחד המחזות המרהיבים שנחזו בזמן שירושלים הייתה בתפארתה ובית המקדש עמד על תילו, היה ללא ספק היום שבו הביאו בני ישראל את ביכורי שדותיהם. הבאת הביכורים לבית המקדש נעשתה בטקס מרשים, בליווי כלי נגינה וקהל רב.

המשנה במסכת ביכורים מציינת פרט מעניין מאוד, אשר ניתן ללמוד ממנו רבות לחיינו היומיומיים:  "העשירים מביאים את ביכוריהם בקלתות (קערות) של כסף ושל זהב, והעניים מביאים אותן בסלי נצרים של ערבה קלופה. הסלים (של העניים) והביכורים ניתנים לכהנים" (ביכורים ג, ח). כלומר, העשירים הביאו את פירות ביכוריהם בקערות של כסף וזהב, הכהן לקח את הפירות והשיב את קערות הכסף לבעליהם, ואילו העניים, שאין להם קערות כסף, הביאו את הביכורים בסלים של נצרים העשויים קש. המפליא הוא, שכשעני הביא ביכורים בסלסלה של קש, הכהן לקח את הפירות יחד עם הסלסילה ולא השיב אותה לעני.

השאלה הנשאלת היא: מדוע? מדוע לא השיבו הכהנים את הסלים לעניים?

ישנו הסבר, איני זוכר מה מקורו: דרכם של סוחרי הפירות, בשעה שהם מציגים את סחורותיהם – הם שמים על הדוכן למעלה את הפירות היפים, כדי למשוך את עיני הקונים, ובתחתית הערֵמה את הפירות הפחות יפים. סביר להניח שגם מי שמביא את ביכוריו לבית המקדש נוהג בצורה דומה, ומניח את הפירות היפים למעלה, ואת הפחותים בתחתית הסל. לעשירים יש קרקע עידית, הם משקיעים בטיפוח הפרדס ובזיבולו, וגדלה תוצרת משובחת. לעומתם לעניים יש קרקע זיבורית, אין להם כסף להשקיע בדישון ובטיפוח השדה, והתוצאה בהתאם, הפירות אינם נראים יפים כל כך.

לכן, כשהעני מביא ביכורים, מן הסתם הוא מניח למעלה את הפירות היותר יפים, כדי לכבד ולפאר את המעמד, ואילו בתוך הסל, למטה, הוא מניח פירות באיכות ירודה. אם הכהן יוציא את כל הפירות וישיב לעני את הסל, העני עלול להתבייש מכך שכל הנוכחים יראו את יבולו הגרוע. לכן מצווה התורה שאת ביכורי העני יש להביא ביחד עם הסל, כדי למנוע בושה מן העני. העשיר, שמן הסתם כל סחורתו משובחת, אין חשש שהוא 'מחביא' פירות לא יפים, ולכן ניתן להוציא את פירותיו החוצה.

מדהים לראות שוב ושוב, כיצד מותאמות מצוות התורה לרגשות כל אדם.

המלבי"ם על פסוק זה חושף בפנינו מסר נוסף, הטמון בפרט 'טכני' זה:

העני, כיון שהוא חסר אמצעים, מן הסתם לא קנה טנא חדש, אלא קושש זרדים וקש מן ההפקר, ויצר בעצמו את הטנא. כיון שהעני טרח גם על קליעת הטנא והוא נעשה לשם מצוה, זיכתה אותו התורה כאות הערכה שגם הטנא עצמו יוקדש לכהן. ואילו העשירים, שמן הסתם קנו קערה מוכנה והיא לא נעשתה לשם מצוה, אזי הכהן משיב אותה לידיהם.

בהקשר לכך יש משל ידוע של ה"חפץ חיים": שני אנשים, עני ועשיר, נפטרו באותו זמן, ועלו יחדיו לבית דין של מעלה. נכנס העני ראשון, והעשיר הטה אוזנו לשמוע את משפט חברו העני. העשיר נוכח שמצבו של העני בכי רע, לא היו לו הרבה מצוות ומעשים טובים שיגנו עליו, אולם לקראת סוף המשפט הגיעו קבוצות של מלאכים ובידיהם ארגזים מלאים בוץ ומגפיים מלוכלכים. שמו המלאכים את הארגזים הללו על כף המאזניים, והם הכריעו את הכף לטובה.

התפלא העשיר ושאל את המלאכים, מה פשר המגפיים והבוץ. ענו לו המלאכים: פעמים רבות בוסס העני את רגליו בגשם ובבוץ כדי להספיק להגיע לתפילה במניין ולשיעורי תורה. הבוץ הזה נחשב לו בשמים כזכות.

הגיע תורו של העשיר. גם מצבו היה בכי רע, אך הוא ציפה שהנה ייכנסו מלאכים ויביאו את כרכרתו המפוארת שעימה נסע לבית הכנסת לתפילה ולשיעורי תורה, היא בוודאי תכריע את הכף לזכותו... אך משום מה בוששו המלאכים והכרכרה מלבוא.

הנמשל מובן; העני השקיע זמן ומאמצים כדי לייצר את הסל הפשוט שבו יונחו פירות הביכורים, לפיכך גם הסל הפשוט הוא חלק בלתי נפרד מהמצווה. לעומתו העשיר, שלא השקיע מעצמו כלל וכלל בהובלת הביכורים לירושלים, ורק השתמש בכרכרתו ההדורה לצורך כבוד עצמי ונוחות אישית, לא יזכה לכבוד וגדולה בעבור עבודתו כפי שזכה להם העני.

אדם צריך ללמוד מכך, שככל שהתנאים מסביב מקשים עליו יותר לקיים את המצווה, אזי כל "סל קש", כל "בוץ" וכל התאמצות ולו הקטנה ביותר, מצטרפים למצווה עצמה, וגם עליהם הוא יקבל שכר.

" ["pic"]=> string(5) "48056" ["date_created"]=> string(19) "2014-09-11 09:40:11" ["writer"]=> string(5) "57606" ["tags"]=> string(11) "|3976||658|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "76424" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/76424" ["top_section"]=> NULL } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "71201" ["title"]=> string(50) "עוּף גוזל - כַּבֵּד את השמים" ["short_text"]=> string(189) "מה גרם למשה רבנו לבקש מה' שיכניס אותו לארץ ישראל אפילו כבהמה, או עוף פורח? וכיצד הדבר יעצים את כבוד השמים? " ["content"]=> string(6217) "

יללות הסירנה של האמבולנס החרישו את הכפר. סוסו של רפי החקלאי החל להשתולל, העניק לחמותו של רפי בעיטה הגונה ושיטח אותה על הרצפה. החובשים שירדו בבהילות לבדוק מה מצבה, ראו שהסוס שלחה לעולם שכולו טוב...

להלוויה הגיעו עשרות אנשים מכפרי הסביבה. מורדוך, חקלאי ותיק שלא הכיר את החמות, דחק מרפק בצלעו של שמיל: "תגיד, היא הייתה אישה כזו מפורסמת, החמות?"

שמיל גיחך. "לא באו בשבילה. באו להתעניין האם מוכרים את הסוס"... 

* * *

פרשתנו שנקראת על שם תחינותיו ותפילותיו של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, מדגישה את רצונו של משה להיכנס לארץ המובטחת.

אולם במדרש (דברים רבה יא, י), מופיע תיאור מרטיט ומצמרר כאחד, עד היכן היה משה רבנו מוכן לרדת מִדַרגתו, ובלבד שיזכה להיכנס לארץ הקודש: "אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הנח אותי כחיות השדה שהן אוכלין עשבים, ושותין מים, וחיים, ורואין את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו [ה']: 'רב לך'.

אמר לפניו [משה]: רבש"ע, ואם לאו, הנח אותי בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם, ומלקט מזונו בכל יום, ולעת הערב חוזר לקנו, כך תהא נפשי כאחת מהן". גם להצעה זו סירב השי"ת.

השאלה נשאלת: משה רבנו, אדון הנביאים, שהוריד תורה לישראל - מה ייתן ומה יוסיף לו להיכנס לארץ ישראל כבהמה האוכלת עשב, או כעוף הפורח ללקט מזונו?

אמת. העניו מכל האדם אשר על פני האדמה - היה משה רבנו. ייתכן שלא משחק אצלו השיקול באיזו צורה להיכנס. אולם איזו תועלת ירוויח מכך משה - להיכנס לארץ הקודש בדמות בעל-חי, ומה לו לפרט את סדר יומם של בהמות ועופות? כל ילד יודע זאת.

המשגיח של ישיבת פוניבז' בבני ברק, רבי חיים פרידלנדר, הגיע לכותל ה'מזרח' של בית המדרש הענק, שם היה קבוע מקומו של ראש הישיבה, גדול הדור, הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל. הרב שך שתדיר היה עסוק בליבון ובירור סוגיות חמורות בש"ס ובמפרשיו, ישב עתה על מקומו ועיין בציורי החיות והבהמות המופיעים עבור הילדים בסוף חומש ויקרא.

המשגיח נעמד על מקומו בתדהמה. ברור היה לו שאין כוונתו של גדול הדור ליהנות מהציורים עצמם, אולם לא הצליח להבין מה יש להתעמק בציורי שרצים ורמשים, כבשים ועגלים - זמן כה ארוך.

לאחר שעה ארוכה הבחין הגרא"מ שך ברב פרידלנדר העומד נטוע על מקומו, וקרא לעברו בהתרגשות עזה: בוא וראה, כמה אמונה פשוטה ועמוקה בבורא-עולם ניתן לשאוב מציורים פשוטים של חיות.

"שים לב", חידד הרב שך, "לכנפיו של הזבוב, היאך הן מושלמות עבור מימדי גופו. ראה את מיקומן של עיניו, את הצורה בה בנויות רגליו הזעירות שנותנות לו אפשרות להעביר את מזונו לפיו. האין זה חיזוק עצום בכבוד שמים ובעוצמת הבריאה? "

ומהחיות בחומש - לחיות שהזכיר משה: התכלית היחידה של שהותנו בעולם הזה הינה רק להרבות כבוד שמים בעולם. וכשנמצאים בארץ ישראל, מקום בו מורגשת יותר השראת שכינתו של בורא העולם, בעיקר בתקופה בה היה המקדש על מכונו - האפשרות שלנו לְ"יַצֵר" כבוד שמים, גדול יותר.

משה רבנו חתר כל חייו למטרה אחת ויחידה: מה אני יכול להוסיף ולהעצים מהזווית שלי את כבוד שמים ומלכות ה' בעולם. כל עוד הנהיג את ישראל - הרי שעשה זאת על הצד הטוב ביותר. אולם עתה, מסתיים לו שעון החיים.

רצונו של משה להמשיך להרבות כבוד שמים, גורם לו לרצות להיכנס לארץ אפילו בתור בהמה או עוף פורח, כי מאחר שיסתכלו בהתנהגותו: כיצד הוא אוכל, שותה, פורח באוויר העולם - יתרבה כבוד שמים מהבריות שברא ה' בעולמו.

אמרו אתם: המטרה לא שווה את האמצעי?

* * *

כשקמנו ביום שלישי בצהרי תשעה באב מן הרצפה, ועברנו לשבת על כיסא - כביטוי לנחמה וגאולה, עדיין נותרה מלכות שמים בעלבונה וגלותה. היא מצפה שנתרום את חלקנו להשבת כבוד שמים לבית המקדש.

כאשר סוס מפגין יכולות "מיוחדות" החורגות מפעילותו הסוסית, קופצים עליו קונים רבים. הבה נחפש כיצד אנחנו, איש איש ויכולותיו, מסוגלים להרבות כבוד שמים. ולו בדרגה של בהמה אוכלת עשב ועוף הפורח באוויר.  

" ["pic"]=> string(5) "48633" ["date_created"]=> string(19) "2014-08-07 12:05:58" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(11) "|256||2342|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "71201" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/71201" ["top_section"]=> NULL } } } [13]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "463" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(21) "סידור תפילה" ["link"]=> string(21) "סידור-תפילה" ["id"]=> string(3) "463" ["ord"]=> string(2) "14" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "63593" ["title"]=> string(21) "אם אין לחם..." ["short_text"]=> string(192) "אמרתה הידועה של מארי אנוטאנט: "אם אין לחם - תאכלו עוגות", לא תקפה מול תלונתם של עם ישראל ש"אין לחם" ו"יש לחם"... " ["content"]=> string(6388) "

"ד"ר", פנתה אשה בחרדה לפסיכולוג, "אני מגיעה אליך במקום בעלי".

"מה הבעיה שלו?" תהה הפסיכולוג. "כשהוא ישן בלילה הוא מדמיין שהוא מקרר", השיבה האשה.

"נו...", תהה הפסיכולוג. "העיקר שזה עוזר לו לישון".

"הוא ישן", התפרצה האשה בחימה. "אבל עם פה פתוח. והאור הקטן שדולק בפנים מפריע לי לישון"...

* * *

בפרשתנו, שוב מתלוננים עם ישראל על המן, והתורה נוקטת בפסוק שבמבט שני מעורר הרמת גבות: "וידבר העם באלוקים ובמשה למה העליתונו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".

קראתי שוב. "אין לחם ואין מים". אבל אם אין לחם, אז איך ייתכן שבאותה נשימה הם מודיעים "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"? אז יש לחם או אין לחם?...

המפרשים מסבירים את הפסוק כך: עם ישראל מתלוננים לקב"ה, ולנציגו, משה רבינו, מדוע אין לנו לחם ומים נורמטיביים כמו לכל העולם? למה אנחנו צריכים לאכול מן עגול, לבן, שמגיע בתוך אריזת טל קרה וצוננת?

בעצם אין לנו לחם נורמלי, והלחם שאנו אוכלים - הוא קלוקל. לא טוב עבורנו.

אנו משתוממים: במן, היו כל הטעמים שבעולם. האוכלים אותו, לא נזקקו לנקביהם לאחר מכן – כי הוא היה נבלע ונספג באיברים. מה יכול בן תמותה לבקש יותר מזה?!

בימי מלחמת העולם הראשונה – סיפר רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים" – שהיתי בעיר סובולסק. בבית שהתאכסנתי, הייתה ילדה קטנה כבת 3, בתו של בעל האכסניה. לילדה זו הייתה בובת-סמרטוטים בלויה ומהוהה שהילדה הייתה קשורה אליה בחבלי קסם.

בבוקר השכימו יחדיו, משחקיה היו כמובן תוך שיתוף הדדי של הבובה, לאכול אוכלים עם הבובה, ואף למיטה נכנסים עימה לשינה עמוקה. גם שם היה לבובה: "לאה'לה"...

בימים שהבת התנהגה שלא כראוי, והאם רצתה להענישה, העונש הנורא מכל עבור הילדה היה: שיקחו לה את הבובה. אם קרה שהיא עשתה מעשה כזה שהעונש עליו היה לקיחת הבובה (הוי אומר: מעשה חמור מאוד!) לא הייתה הילדה מוכנה להינחם. בכי תמרורים, נהרות של יגון ואין ספור זעקות הייתה הילדה עוברת, ורק כאשר חזרה הבובה לזרועותיה, חזר החיוך לשפתיה.

נתאר לעצמנו, המשיך ה"חפץ חיים", שיום אחד החליטה האם שהילדה צריכה להיפרד מן הבובה. ולמרות כל זעקותיה ותחינותיה הבובה שכבה בנחת בבוידעם, ואחרי זמן שקטה סערת נפשה של הילדה והיא התרגלה לחיים ללא בובה.

חולפות להן 17 שנה, ואז, ברגע המאושר בחיי הילדה, תחת החופה, תבוא אמה ותושיט לה חבילה עטופה: 'זוהי מתנתי ליום נישואייך. ה-מתנה שתקבלי הערב'. בתוך החבילה תנוח בובת-הסמרטוטים. האם לבובה יהיה כעת ערך בעיניה של הילדה?...

במצב זה היו עם ישראל במדבר. הם יצאו ממצרים, שם לצד השעבוד והקושי הנורא – היו להם בובות-סמרטוטים: לחם, מים, אבטיח, דגים ועוד 'מטעמים'. את השעבוד שכחו הם מהר מאוד, והנה הם הגיעו אל "תחת לחופה" כנסת ישראל עם הקב"ה מתאחדים יחד בנתינת התורה.

דווקא בנמשל, הייתה זו הכלה - עם ישראל, שנזכרו באותה "בובת-סמרטוטים" דהויה ורצו אותה על פני לחם רוחני ומים מבארה של מרים.

"נכון שיש בו את כל הטעמים שבעולם", אמרו ישראל על המן, "אבל אנחנו רוצים חווית אכילה; לחם טרי, כזה שאפשר לנגוס בו. כזה שיש לו מראה וצבע של לחם. רוצים לאכול עוף אמיתי, לקלף לו את העור, לחתוך לפיסות, לאכול את הבשר ולמצוץ את העצמות".

העונש על כך לא איחר לבוא: "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם". מהי המדה כנגד מדה בעונש זה?

אמר הקב"ה: אתם יכולים לטעום כל טעם בעולם שתחפצו במן, אבל אתם בוכים על כך שהצורה שלו היא חד-גונית. יבוא הנחש שיכול לאכול אוכל בכל צורה שבעולם, למרות שאינו טועם אלא טעם אחד - טעם עפר, הוא זה שיישך ויעניש אתכם.

* * *

אין שלמות בעולם. אולם הרי יש בידינו בריאות וילדים, פרנסה וזיווג, תוכן ומשמעות לחיים ורגעי נחת פה ושם. לא הוגן יהיה להתעלם מהכל ולהתלונן על בובת הסמרטוטים: 'יש פרנסה, אבל זה רחוק מדי', 'יש בריאות, אבל עולה המון כסף'...

במקום לדמיין כיצד היינו רוצים חיים מושלמים, ולבכות על ה"אור הקטן שיוצא מהמקרר בלילה", נסתכל על תשעים אחוזי כוס החיים המלאה ונאמר תודה לבורא העולם.

" ["pic"]=> string(5) "49292" ["date_created"]=> string(19) "2014-06-29 11:31:04" ["writer"]=> string(5) "57605" ["tags"]=> string(11) "|256||1798|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "63593" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/63593" ["top_section"]=> NULL } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(5) "54048" ["title"]=> string(54) "השנה במירון: ההילולה המשודרגת" ["short_text"]=> string(338) "תחבורה משופרת, טריבונות מפלדה, שירותי ניקיון ותגבור של גנרטורים – כך תיראה ההילולה הקרובה של רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר. וגם: מהן הדרכים שבהן כדאי להגיע ומאילו כדאי להימנע? פרטים בפנים" ["content"]=> string(3940) "

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

בציונו של רבי שמעון בר יוחאי במירון מתארגנים ביתר שאת לתכונה הרבה הצפויה ביום ההילולה, בל"ג בעומר. הצפי: פחות פקקים, יותר סדר.

הכנות אחרונות נעשות בימים אלו לקליטת המוני המבקרים שעתידים לצבוא על ציונו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. להבדיל משנים קודמות, השנה ננקטו מספר שינויים, על מנת להבטיח זרימה חלקה של  התנועה בפריפריה וכן להבטיח שהאירוע יתקיים באופן מסודר וללא הפרעות.

ישראל דרעי, נציג המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, אומר כי השנה תימנע הגעת רכבים פרטיים לאזור, והחסימות יחולו כבר מצומת גולני, צומת מחניים וצומת אחיהוד.

לדבריו, מי שירצה להגיע למירון יצטרך להגיע ראשית אל הערים טבריה, צפת או עפולה, ומשם להיעזר בתחבורה ציבורית בלבד. כמו כן, הורדת הנוסעים שיגיעו באוטובוס של אגד תתבצע בחניון הכניסה למירון ולא ברחבת הציון, כך שלמעשה החניון ייהפך למעין 'תחנה מרכזית' לבאי המקום. אדמו"רים וראשי ישיבות יורשו אמנם להגיע לציון ברכבם, אולם לא לפני שיעוכבו במחסומים השונים ויידרשו להציג רישיונות ואישורי כניסה, זאת כדי למנוע הישנות העומס שהיה בשנים עברו.

עוד מציין ישראל דרעי כי חסימת המבואות המובילות למירון לא תתחיל במוצאי השבת אלא כבר ביום שישי ב-7:00 בבוקר, כך שגם מי שמגיע להתארח במירון בשבת בחכמה יעשה אם יגיע בתחבורה ציבורית על מנת למנוע הצטברות רכבים מיותרת באזור.

מלבד השינויים בהסדרי התחבורה, נעשו השנה במתחם הציון שינויים נוספים שנועדו להקל את שהיית הציבור במקום. כך למשל הושקעו שבעה מיליון שקלים בהחלפת הטריבונות (פרנצ'עס) מברזל, שהיוו סכנת נפשות של ממש. הטריבונות החדשות, העשויות פלדה, מסוגלות כיום להחזיק מסת אנשים אדירה.

עוד נרתמו לעשייה, נציג מטעם שירותי הבריאות שתפקידו לדאוג לבדיקת המזון והשתייה אשר יוגשו לעולים לרגל וכן ארגון מטעם המשרד לאיכות הסביבה שהציב במקום מחזורית לאיסוף בקבוקים ריקים. זאת ועוד, האשפה המצטברת תרוקן כל כמה שעות, כך שגם בפן התברואתי יחול שיפור של ממש. במתחם אף הוצבו גנרטורים נוספים בעלי עוצמה, אשר נועדו לתת מענה במקרה של קריסת מערכת החשמל, כפי שהיה בעבר.

דרעי מדגיש כי מפאת המחשבה והכסף הרב שהושקעו בתכנון האירוע לפרטי פרטים - השנה לא צפויות להיות בעיות מיוחדות במהלכו, וכי הציבור מוזמן כבכל שנה ושנה לקחת חלק בהילולה החשובה לכבוד ר' שמעון בר יוחאי, זכותו תגן עלינו.

" ["pic"]=> string(5) "49720" ["date_created"]=> string(19) "2014-05-11 12:29:43" ["writer"]=> string(5) "57345" ["tags"]=> string(20) "|59658||58370||5050|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(5) "54048" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(39) "https://www.hidabroot.org/article/54048" ["top_section"]=> NULL } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(4) "3589" ["title"]=> string(26) "פסח בשבי הסורי" ["short_text"]=> string(112) "ראיון עם סא"ל במיל' נח הרץ, שעשה סדר פסח בשבי הסורי בכלא אל מאזה" ["content"]=> string(15099) "

החירות היא בליבו של האדם ובמחשבתו לא המקום הפיזי מהווה את חירותו, אומר נח הרץ, אפשר להיות בן חורין גם מעבר לסורגים גם בכלא אלמאזה בדמשק.

למה את מתכוון?

"תראה אנחנו דור שזוכר את השואה נפגשנו עם ניצולים ושמענו סיפורים, שמענו כיצד אנשים בתוך המחנות כשמלאך המוות ביקיר אצלם יום- יום שמענו כיצד הם שם נשארו בני חורין לא לגנוב לא לרצוח נשארו בני חורין שלא לאבד את תקוותם נשארו בני חורין לשמור על יהדותם כן להבדיל גם אני אישית עברתי תקופה קשה, כמובן לא ניתן להשוות למה שהם עברו, יחד עם זה תקופה ארוכה בתוך צינוק לבד אחרי בריח וסורג בתנאים לא תנאים ועם כל זה הרגשתי כבן חורין הגוף מאחורי הסורג אך הנשמה בת חורין." 

כיצד תפסה אותך המלחמה?

"כן זה היה ביום שבת יום הכיפורים תשלד. הסתובבתי במושב עין יהב בערבה. אשתי לפני לידה ואיתנו בת בגיל שנתיים."

למה עין יהב?

"גרנו שם. כחודשיים לפני המלחמה השתחררתי מחא לאחר חמש שנות שירות כטייס קרבי וחשבנו מה לעשות, אתה בוודאי זוכר את התקופה של אז, תקופה של חלוציות הנגב, הגשמה וכו' החלטנו שצריך לעשות משהו למולדת וירדנו להתיישבות בערבה."

נחזור למלחמה - הסתובבנו בשבילי המושב לפתע שמעתי קול מטוס בשמיים הבנתי שקרה משהו. כי ביום כיפורים אין פעילות צבאית רגילה, ובאמת תוך דקות ספורות הגיע ג'יפ עם חיילים וקראו לי לבסיס. וכעבור כמה שעות כבר הייתי בטיסה מבסיס לבסיס ושמעתי במכשירי הקשר את מאות מטוסי חא ממריאים לצפון ולדרום כדי להדוף את האויב הפולש.

האם אתה זוכר את ההרגשה שלך?

"אתה בוודאי זוכר את התקופה של ערב מלחמת יום כיפור. זה היה אחרי הניצחון האדיר של מלחמת ששת הימים ניצחון שהחדיר בנו זלזול באויב והם הפתיעו אותנו. הן בפתיחת המלחמה והן בעוצמתה והכו בנו קשות בהתחלה חשבנו שתוך יום יומיים, נחסל אותם. אולם כעבור זמן קצר הבנו שזה עסק מסובך והסכנה גדולה ובאמת אני יכול לומר שזה נס עצום כיצד המלחמה התחילה וכיצד נגמרה בניצחון אדיר!"

מתי אתה נפלת בשבי?

"זה היה ביום חמישי חג הסוכות לאחר חמישה ימי קרבות קשים, בהם איבדתי מספר חברים וכן את מפקד הטייסת שלנו, ביום חמישי החלה הפלישה לסוריה, כוחות הקרקע התארגנו וחא קיבל משימות סיוע קרוב, יחד עם חבר קיבלנו משימה בתוך סוריה. תוך כדי חדירה לשטח האויב עוד לפני שהספקנו לבצע את המשימה חטפתי פגיעה ישירה של טיל S.A.6 המטוס נפגע קשות. איבדתי את השליטה על המטוס והוא החל צולל כלפי מטה. וכנראה איבדתי הכרה לשניות ספורות אך למרבה הפלא הצלחתי בשנייה האחרונה למשוך בידית ההפלטה ועפתי החוצה. התעוררתי על המצנח בגובה של עשרות מטרים בודדים שוב קיבלתי חבטה בקרקע ואיבדתי את ההכרה. נס נוסף קרה שנפלתי לידי חיילים סורים, ולא לידי כפריים שהיו בקרבת מקום, שכן אז היו עורכים בי לינץ' מקצועי... הם הביאו אותי לבית החולים. שם התעוררתי כעבור כמה שעות אחרי ניתוח בו קטעו לי את רגל ימין מעל הברך."

האם היו חייבים לקטוע?

"אני לא יודע, ואף פעם לא חקרתי זאת, אני רוצה להאמין שכן."

האם אשתך ידעה משהו?

"אחרי שחסרתי מהשבי אשתי סיפרה איך הודיעו לה, יום שישי בבוקר הגיע משלחת קצינים, סאל ורסן מחיל האוויר והודיעו לה שהבן זוג שלי ראה את המטוס מתפוצץ, לא ראה מצנח, לא שמע כלום- כנראה שנח נהרג- בלשון צבאית קוראים לזה נעדר."

איך היא הגיבה?

"[נח אומר לי בחיוך תשאל אותה] כאשר חזרתי הביתה היא סיפרה לי שתגובתה המיידית הייתה נח חי היא הייתה אופטימית ושמרה על המוראל. יותר מזה היא עודדה את כל המנחמים היא אמרה שלהתאבל אפשר יותר מאוחר עכשיו חייבים לחיות עם תקווה לטוב. ובאמת כשבועיים אחכ הגיעה ידיעה ראשונה שהגעתי לבית החולים. הסורים הביאו צלמים מכל העיתונים בעולם להראות להם שבויים, וכך זיהו אותי בעיתון צרפתי והודיעו לאשתי. ידיעה רשמית שאני בכלא היא קבלה כעבור ארבע וחצי חודשים אחרי הביקור הראשון של הצלב האדום שהיה אצלנו בכלא."

נחזור לסוריה. אתה מתעורר בלי רגל פצוע מה קורה אז?

"ארבעה ימים בבית החולים. רוב הזמן תחת השפעת זריקות הרגעה, ביקור ראשון של חוקר סורי עם סטירות ואיומים. לילה אחד קושרים אותי באזיקים, קושרים את עיניי במסכה שחורה וגוררים אותי החוצה. הייתי בטוח שאני בדרך הביתה, הייתי בטוח שהמלחמה נגמרה והניצחון שלנו ולוקחים את הפצועים הביתה, הייתה נסיעה ארוכה כאבים עצומים ובמקום להגיע הביתה הגעתי לכלא אלמאזה הידוע בדמשק."

מה היו התנאים?

"תנאים לא תנאים צינוק קטן ללא חלון, ודלת ברזל נעולה מבחוץ שתי שמיכות חורף פשוטות ומתחילות החקירות. ואתה מבין שהחורף מתחיל חדשים קרים רק עם רצפה קרה ושתי שמיכות דקיקות."

איך היה הטיפול רפואי?

"שואף לאפס. פעם ראשונה שהגיע החובש זה היה חייל צעיר שלא העיז לגעת ברגל היא נראתה נורא ואיום. לקחתי ממנו את היוד והתחבושות ועם הציוד שלו החלפתי לעצמי את התחבושת. יותר מאוחר הגיע חובש מקצועי שפעם לפעם החליף את התחבושת. לא אנטיביוטיקה לא אינפוזיה לא אקמול לא כלום מעט אוכל, מכות, בידוד, קור עז."

איך מבריאים מזה?

"הכל בסייעתא דשמיא פשוט נס. אין לי מילים אחרות כאשר רופאים בארץ בדקו אותי הם נדהמו מההחלמה שלי. גם בתנאים טובים זה לא פשוט אבל שם זה נס גלוי."

מתי נפגשת עם שבויים נוספים?

"זה היה רגע מאוד מרגש. לילה, כעבור ארבע וחצי חודשים מאז נפילתי בשבי, נפתחה הדלת ולקחו אותי בעיניים מכוסות לקומה השנייה, אחרי שהושיבו אותי על הרצפה והורידו מעיניי את הכיסוי גיליתי שאני נמצא בחדר גדול בו ריכזו את הקצינים השבויים רובם אנשי חיל האוויר סך הכל 23 קצינים. ישבנו על הרצפה והכרנו זה את זה."

אתם יושבים ביחד, האם היו ביניכם שומרי מצוות?

"כן, קצין אחד מבינינו היה שומר מסורת. אבל מה שמעניין ששם בתוך הכלא ברגעים הקשים לכולנו התעורר הניצוץ היהודי. כיצד? בכל מיני אירועים למשל שבת. לכולנו היה צורך להדליק נרות שבת לקדש את השבת ולכבדה בפיג'מות נקיות ובסעודה מרובה שערכנו עי איסוף מזון במשך השבוע. בכלל ברגע שאתה יוצא מהמרוץ המטורף של החיים אתה מתחיל לחשוב, והמחשבות מביאות אותך מהר מאוד לנושאים רוחניים, שם כבר הבורא קרוב מאוד."

מניין היו לכם נרות?

"אספנו שמן מהמרק, סחטנו את הבורגול [מאכל סורי] שמנו בתוך נייר כסף, הוצאנו חוטים משמיכה, מאחד השומרים קיבלנו גפרורים והדלקנו נרות. זו הרגשה נפלאה, אתה בחושך מכל הבחינות, בשבי, בפחד, בכלא בסוריה ולפתע שתי נרות, שלהבת מרקדת ואנחנו, איתה."

נח אנחנו נמצאים ערב פסח אתה זוכר מה היה לפני 29 שנה?

"כן אני זוכר את ליל הסדר שם ליל הסדר עם כל העוצמה של השאיפה לגאולה ליציאה מהכלא. וגם זה מעניין לעניין למה שדיברנו בהתעוררות הנפש היהודית שם בכלא. חוץ מאותו קצין ששמר מסורת כל השאר היינו חילונים חלקנו בני הקיבוצים היה בינינו ויכוח איזה צביון לתת לליל הסדר בכלא, עמדו שתי אופציות. ליל סדר מסורתי כמו שראינו אצל סבא או ליל סדר מודרני כמו שחוגגים בקיבוץ. ופה אחד החלטנו סדר מסורתי. אתה מבין, שם בכלא אתה מרגיש צורך להיות מחובר עם כולם, כל היהודים בכל הדורות חגגו סדר מסורתי, יין, מצות, הגדה, יש בזה עוצמה אדירה ואנחנו הרגשנו צורך להיות מחוברים ליהודים בכל העולם, בעיקר בבית ובכל הדורות. (קטע מהיומן) יותר מזה היה בינינו ויכוח אם לדרוש מהסורים מצות ואם לא נקבל נכריז שביתת רעב זה היה הנשק היחיד שלנו, או שעדיין לא להשתמש בנשק זה. הסורים מנעו מאיתנו ויכוח היות וימים ספורים לפני ליל הסדר הביאו לנו מצות הגדות ועוד פרטים לליל הסדר."

מתי חזרתם הביתה?

"זה היה בשבת, יא בסיוון תשלא כבר היו לנו סימנים מוקדמים שהחזרה הביתה קרובה, בבוקר מוקדם נפתחה הדלת והוציאו את הפצועים למרפסת ללא כיסוי עיניים. הבנו שזה בדרך הביתה."

מה הייתה התחושה?

"מצד אחד שמחה אין סופית, חוזרים הביתה, אך מצד שני הרגשה שאתה משאיר חברים בשטח משאיר חברים בכלא, אלא שכאשר הגענו לשדה התעופה בדמשק פגשנו את אנשי הצלב האדום שאמרו לנו שיתר השבויים יחזרו הביתה בסוף השבוי ובאמת בסוף השבוע אנחנו הינו בין מקבלי פניהם, ברוכים השבים הביתה. נחזור להתחלה- אמרת החירות היא בליבו של האדם. כך מתוך הדברים אתה ודאי שומע את החירות הנפשית שהייתה לנו שם את הגוף אפשר לשים בצינוק, אחרי בריח אבל את הנשמה אי אפשר לכלוא. שם מאחורי הסורג נשארנו בני חורין, רקדנו, שרנו, הדלקנו נרות שבת, ערכנו ליל הסדר, שם מאחורי הסורג נשארנו בני חורין. יותר מזה אומר לך מה זה בעצם בן חורין? פעם חשבתי שההגדרה הנכונה היא שהחירות היא החופש לבחור למה להשתעבד."

ולמה אתה השתעבדת?

"אתה רואה. עשר שנים אחרי השבי הגעתי עם אחד מהקצינים שלי לישיבת נתיבות עולם בבני ברק קיבלתי את האומץ לשמוע מה יש לחרדים לומר על החיים על המוות על הייסורים על ארץ ישראל על חינוך וחיי משפחה ועוד ועוד. התחלתי ללמוד תורה ולהכיר עולם נפלא שלפני כן לא הכרתי, עולם שעד גיל 35 לחיי היה נסתר ממני, לא שמעתי עליו ברדיו לא בטלוויזיה [ואולי אפילו אלו הרחיקו אותי ממנו], עולם נפלא מתוך חירות אמיתית קיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות."

כיצד אתה רואה היום את המדינה את העם?

"קודם כל אני מאוד אוהב את עם ישראל יש לנו עם נפלא אנשים נפלאים עשייה נפלאה ואם אתה שואל אותי מה כואב לי הייתי מגדיר את זה בשתי נקודות א: הפירוד הנוראי שיש בתוכנו ב: שרבים מאחינו בית ישראל פשוט לא מכירים את עולם המושגים והמסורת הנפלאה שלנו. אני סבור שיש לנו אוצר נפלא וכואב לי שכה רבים בתוכנו אינם יודעים עליו."

" ["pic"]=> string(5) "50247" ["date_created"]=> string(19) "2014-01-22 15:40:11" ["writer"]=> string(4) "4947" ["tags"]=> string(14) "|60292||59157|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(4) "3589" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(38) "https://www.hidabroot.org/article/3589" ["top_section"]=> NULL } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(4) "3017" ["title"]=> string(74) "מהכלא ההודי לירושלים: ראיון עם ינון טייב " ["short_text"]=> string(283) "ממגורים בשבט נידח בחופי קניה, מאסר שנה וארבעה חודשים בכלא ההודי, ולבסוף, חזרה בתשובה ומגורים בשכונה חרדית בירושלים; קבלו את המסע המדהים והמופלא של ינון טייב" ["content"]=> string(37787) "

כשערכתי את הכתבה על ינון קצת הסתבכתי.

הוגבלתי למספר מילים מסויים, וכתבת הטיוטה הראשונית עברה את מספר המילים הרצוי באופן משמעותי. הייתי חייבת לערוך, לשכתב, ובעיקר... למחוק.

הייתי בבעיה. כל שלב בסיפור של ינון הוא פרק מדהים בפני עצמו. כל תובנה שלו, וכל השתלשלות החיים שלו, נדמית כספר בדיוני כמעט; מגורים בשבט נידח בחופי קניה, מאסר שנה וארבעה חודשים בכלא ההודי, ולמעלה משנתיים של חיים בטבע. על מה אוותר?...

השיא של הכתבה, מבחינתי, הוא דווקא סיפור שינון מספר כמעט בדרך אגב, כאילו זה פרט שולי ולא חשוב.

ינון, כמו כל אומן, מנסה להיחשף לכמה שיותר קהלים, שיכירו את היצירות שלו. במקרה הזה מדובר באלבום הבכורה שלו: "בינתיים".

לפני מספר חודשים הציעו לו להשתתף בתוכנית ריאליטי העוסקת במוסיקה, שעתידה לעלות לשידור בעוד כחודשיים. כל אומן היה קופץ על המציאה הזו, גם ינון. הוא השתתף בכל האודישנים של התוכנית, ורגע לפני שעלה למסך, החליט שהעסק לא כל כך מתאים למקום הרוחני שלו. בהתייעצות עם רב הוא פרש מהתוכנית.

המסוגלות הזו לוותר על פריצת דרך כל כך משמעותית, במטרה לשמר את הפן הרוחני, גדולה בעיני.

אתם מוזמנים להדק חגורות, ולהמריא איתי למסע המופלא של ינון.

שעמום ומרד בקיבוץ

ינון טייב נולד בקיבוץ "משאבי שדה" בנגב, אחוזה ירוקה ויפה באמצע המדבר. "סבא וסבתא שלי עלו מטוניס הגיעו לקיבוץ, ושם גדלתי עד גיל 20", הוא מספר.

קיבוץ אמיתי כמו בסיפורים? עם בית ילדים?

"כמו שצריך. אז זה היה לי טוב, כי בדיוק ההורים שלי נפרדו, ומכיוון שאף ילד לא חי בבית שלו, הייתי כמו כולם. זו היתה תקופה מאד יפה. מיד כשצוות הקיבוץ ראה שאני מוכשר בנגינה, מימנו לי קלרינט, לימודים והסעות, כמו אדם שחי בכפר שמריהו... מדובר בקיבוץ מאד עשיר".

קופה משותפת?

"עד היום הזה יש קופה משותפת חלקית. במדבר הכל הולך לאט".

מגיל צעיר אהבת מוזיקה?

"מגיל שש ניגנתי ב´חפלות´ של המשפחה עם אבא ודוד שלי. מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי מוזיקה, אספתי תקליטים וכו´. זהו דבר שעובר אצלי כל החיים. לא דחפו אותי ללמוד, כל הילדים הלכו לשחק ואני הלכתי להתאמן...".

הכרת אז משהו מהיהדות?

"חוץ מהקידוש שסבא וסבתא עשו, לא הכרתי אף סממן יהודי. סבא הניח תפילין בקיבוץ והיה מסורתי. מעבר לזה, הקיבוצים שמו לעצמם כדגל ´לשפר´ את היהדות... כל היהדות היתה במימד חילוני: חקלאות וכו´, אבל זה כמובן היה מנותק מהמשמעות ומהשורש הרוחני. בשלב מסוים זה הציק לי. כל יום שישי היה לי חור בלב".

בתור ילד חילוני הרגשת רע בימי שישי?

"הרגשתי שיש ביום הזה משהו מיוחד שאני חייב למלא אותו... אז התחלנו למרוד".

מי זה התחלנו?

"חבורה של מאה צעירים מהקיבוץ. יזמנו מסיבות אל תוך הלילה, הכל מרוב שעמום. מאד הזדהינו עם סרט מסוים שראינו, וזה גרם לנו לפרוץ את המסגרת.

הקיבוץ הוא בועה מנותקת מהמציאות. הכל עומד מלכת, חדגוני וחוזר על עצמו. כולם באותה תלבושת. אדם שיש לו נפש של אומן לא מסוגל לשאת את זה. היינו נוסעים כל יום שישי לפאבים בתל אביב".

לומר תודה במיידאנק

"נקודת היהדות הראשונה שהתעוררה אצלי, הייתה במסע למחנות השמדה שארגנו לבני נוער מהארץ. היינו אולי המסע הראשון. זה היה מרתק. ניגנתי בקלרינט את "אלי אלי" בטקס יום השואה בוורשה, טקס ששודר בארץ. כולנו לבשנו חולצות כחול לבן עם דגל ישראל מתנופף מעלינו...

הגענו למחנה מיידאנק, בין הבודדים שלא הופצץ על ידי הגרמנים, ונשאר בשלמותו. יש שם מוזיאון חי. אתה נכנס לתאי הגזים והמדריך אומר לך: פה היו נכנסים חיים ויוצאים מתים... אתה פשוט חווה את זה על עצמך, כמו ניצול שואה. היינו בהלם גדול. אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיים שפרצתי בבכי (בקיבוץ לא בוכים..). יחד איתי כולם בכו.

היה שם מעין אגם. התבוננתי בו ופתאום עלתה לי לראש התובנה - "תודה".

מה תודה? למי תודה? לא ידעתי אז, רק הבנתי שהחיים הם מתנה. היו פה מיליונים שהלכו, ואנחנו זכינו לחיות... תודה שאני חי. יהודי בכל יום אומר ´מודה אני´, לי זה היה חדש.

מה היתה התחנה הבאה?

"חזרנו לשגרה והכול נשכח. התחנה הבאה היתה: צבא. התגייסתי לחיל הים, שם מיקמו אותי ביחידה של נחתות באשדוד שלא ממש עובדת. חזרתי כל יום הביתה כמו ג´ובניק. זה הרגיז אותי. לא יכולתי לסבול את הבטלה. הגשתי בקשה שיעבירו אותי והוזמנתי לפגישה עם מפקד האגף. אמרתי לו שאני רוצה לעבור למקום אחר. הוא אמר לי: "תלך הביתה, תלבש אזרחי, ותיסע לחיפה. אתה הולך לעבור את השרות הכי מעניין בצה"ל, יחידה סודית של חיל הים". זה היה שרות מאד מיוחד. עבדתי בכל המבצעים הכי סודיים עם הסיירת מטכ"ל, הקומנדו הימי והתעשייה האווירית. פעלנו בכל המזרח התיכון, נכנסנו כמובן למדינות אויב, ואף אחד מהמשפחה שלי לא ידע איפה אני. כששאלו אותי הייתי אומר "בים". אפילו אנחנו לא ידענו איפה אנחנו עד שהגענו ליעד.

באחד המבצעים הראשונים שלי הגענו לחוף עוין. עמדתי על הסיפון, וכדי להעביר את המתח גלגלתי שיחה עם אחד האנשים שם.

"איך קוראים לך?".

"טלמור", עניתי. זה היה שם המשפחה הקודם שלי.

"מה השם המקורי?".

"טייב".

 

"אתה יודע מי זה טייב?", שאל בהתלהבות. ידעתי שיש רב גדול בשורשי המשפחה.

"רבי חי טייב היה אחד הצדיקים הטוניסאים", אמר. "להגיד ´הרב טייב´, זה בערך כמו להגיד ´הבבא סאלי´ למרוקאים...".

כך התוודעתי לראשונה לייחוס שלי, לזכות אבות.

ברוך ה´ השרות עבר בשלום. היה עוד מבצע קשה שבו נהרג חבר שלי וכמה נפצעו. גם אני עצמי ראיתי את המוות מול העיניים, וכך התחלתי לחשוב על משמעות החיים".

חשבת לנסות לחפש אותה ביהדות?

"מה פתאום? (צוחק), רציתי לברוח מזה. שנאנו את החרדים. מלמדים אותך כל החיים שהחרדים שחורים ופנאטים. גדלתי בתוך שיא השמאלניות: מפא"י, מפ"ם, מערך... סיימתי את הצבא והחלטתי לטוס עם חבר לטיול בחו"ל.

היעד הראשון: אפריקה".

למצוא את הנשמה בהלוויה עם תופים

אפריקה? למה לא משהו יותר מסודר, שמתאים לתיירים?

"אנחנו אנשי מדבר, לא התפעלנו מתיירות. בקיבוץ התרגלנו לחיות כמו בדואים. צריך סוס לדהור ופינגא´ן על האש... אוהבים שקט... רצינו לשבת במקום אחד ולחוות אותו.

נחתנו בקניה והסתובבנו בעיר הבירה, שם צדה את עיני בסטה של תופים אפריקאיים. שאלתי את המוכר איפה אפשר ללמוד לנגן בתופים הללו, והוא נתן לי כתובת. נסענו, והגענו למופע מדהים של להקות אפריקאיות.

אחרי ההופעה ראיתי מישהו מתעסק עם תוף גדול מעור. נגשתי אליו וגלגלתי איתו שיחה. התברר שהוא מלמד באוניברסיטה של קניה והוא מסכים ללמד אותי. הבטחנו לו 100 דולר עבור חודש לימודים.

הוא לקח אותנו לבית שלו. נסענו 10 שעות והגענו לקו החוף של קניה, שם גר אחד משבעת שבטי המג´יקנדה שחיים בחופי קניה. ירדנו מהאוטובוס והלכנו שעה ברגל. בכל המרחב ראינו בקתות עץ ובוץ, עצי קשיו וקוקוס.

בבקתה ראינו אישה וילדים, כולם יושבים ואוכלים קמח תירס עם קצת רוטב. זה בערך מה שאכלנו כל היום... חיים בעוני ובצמצום גדול. הכסף שהבאנו הספיק להם למחיה למשך חודש... כאילו נחתנו בפלנטה של אלפי שנים אחורה".

ואיך הלכו לימודי התופים?

"לא הצלחתי להבין כלום, זו שפה אחרת. המוזיקה היא מעין ריקוד שעשוי מרבע שעה של מקצבים משתנים ששרים בפה, לא הבנתי כלום... אפילו שניגנתי קונצרטים של באך ובטהובן בעל פה.

יום אחד, תוך כדי שיעור, שמענו תיפופים מבחוץ. המורה שלי הודיע שהולכים להלוויה. הלכנו חצי יום ברגל, והגענו למקום לקראת השקיעה. היה שם פסטיבל שלם, מורכב ממשפחות, שכולם עטופים בבגדים צבעוניים בליווי המון מוזיקה.

המיטה של המת הייתה עם אפריון, ומסביבה להקת מתופפים הכי מדהימה בעולם. המנצח צועד בראש וכולם צועדים מאחוריו סביב הגופה, שרים ומתופפים. מקוננות בוכות מאחור.

אנשים נדהמו לראות אותנו, האנשים הלבנים הראשונים שפגשו. היינו בהלם. היו לנו המון שאלות למורה שלנו: "אצלנו הלוויה זה עצוב!", הסברנו לו, "ולא מלווים את המת בשירה ונגינה". "זה המנהג שלנו", אמר. "אנחנו מאמינים שלנפטר יש נשמה ואנחנו מעלים אותה על ידי התיפוף". פעם ראשונה בחיים התוודעתי למושג ´נשמה´. מה זה נשמה? אני עצמי נשמה? גוף? מי אני? התעוררו לי המון שאלות.

התפעלתי כל הזמן משמחת החיים שלהם, לידם אתה כל הזמן נראה עצוב... לאט לאט התקלפתי מהרבה קליפות.

התחלתי לחשוב על החיים: מה אני עושה פה? מהי משמעות החיים?

בוקר אחד פתאום הצלחתי לקלוט את התיפוף המשונה. הסיבה לכך היתה שקלטתי מהו ה"אחד". יש מושג בקצב שנקרא "one", פעימה. ברגע שאתה יודע את האחד, את הפעימה, אתה יודע איך יחזור על עצמו הקטע. ברגע שזיהיתי את ה"אחד", הבנתי את המקצב כולו. הקצב הפנימי לא משתנה.

הבנתי מזה דבר גדול: הבנתי שיש ישות אחת שמהווה את הכל, יש אחד! יש מישהו שמחזיק את כל היקום!...

לא קראתי לזה "בורא עולם", אבל פתאום הבנתי שיש אחדות, והיה לי ברור שהאחדות הזו היא חיובית. מאז הייתי קצת בריחוף...

חצי שנה טיילתי מקניה עד דרום אפריקה, ולאחר מכן חזרתי לארץ במטרה לחסוך ולנסוע שוב. שנה וחצי הייתי בארץ, וניגנתי עם חברים. מהנגינה איתם, למעשה, התחיל החיבור שלי למוזיקה האתנית. היינו נפגשים ומנגנים בצורה ספונטנית. למדתי כלי הקשה דרום אמריקאיים וחזרתי לנגן לקלרינט.

לאחר תקופה עליתי שוב על מטוס. היעד: הודו".

ממסיבה לבידוד בכלא

"אז לא ידעתי מה זה גואה, שכרתי בקתה קטנה בחוף, והיינו חבורה של ישראלים. היה לי חבר מהקיבוץ שהתגורר בפונה (עיר בהודו) מספר שנים. הוא למד ריפוי טיבטי במרכז רוחני של גורו גדול, והלכתי לבקר אותו. יש ישראלים שיושבים שם שנים, ניסתי ללמוד ולא התחברתי".

שורפים את החיים...

"ממש עבודה זרה. מקבצים את כל העבודות זרות שבעולם לקורת גג אחת. חזרתי לגואה הייתי שם עוד תקופה וחזרתי שוב לפונה. מכיוון שהוויזה שלי עמדה להיגמר ולא היו לי תוכניות מה לעשות הלאה, החלטתי להישאר ולברר עם עצמי ועם חברים מה המשך המסלול שלי, ידעתי שאני לא חוזר לארץ כל כך מהר, היינו בהוויה של מטיילים".

אין שום רצון לעצור, להתיישב?

"לא. אתה איש העולם הגדול, זה מעין חופש גדול...".

ואז הגיעה התפנית...

"כן, אז הגיע הלילה הקריטי... נפגשנו כמה חברים בבית, ופתאום, כשנכנסתי לחדר שלי, שמעתי צעקות "פוליס, פוליס".

מה הם רצו לחפש?

"סמים. מישהו פרסם תמונה מאחת המסיבות תחת הכותרת: ´מסיבות סמים בפונה והמשטרה לא עושה כלום?´. המשטרה מאד נעלבה, ושלחה 50 שוטרים, שעברו מבית לבית וניסו לתפוס קורבן. מסתבר שהיינו חלק מקורבנות אותו הלילה... חבר שלנו התגורר בבית הזה בקומה השנייה. השוטרים נכנסו לחדר שלו, ומצאו בתוך התיק שלו 150 גרם חשיש הודי...".

עד כמה זה חמור?

"החוק ההודי אומר שיותר מ-5 גרם זה עשר שנים בכלא....

השוטרים ירדו למטה, שמחים לאיד, אזקו אותנו באזיקים והכניסו אותנו לג´יפ. מרוב שהיו בטוחים בעצמם, השאירו את הג´יפ פתוח והורידו לנו את האזיקים. השעה הייתה 11 בלילה. הם הלכו לחפש עוד חברים. החלטתי לנסות לברוח. לחבר שלי היה נקע ברגל, אז רצתי לבד. יצאתי לרחוב הראשי, כשאני נועל כפכפים. לא יכולתי לרוץ טוב, מה גם, שהרחוב מלא בחנויות, ואין מקום להסתתר. הם פשוט הגיעו עם הווספה שלהם והתחילו להרביץ ולבעוט בי. תפסו אותי באכזריות ושמו אותי במשאית בדרך לבית המעצר. היינו שלושה ימים במקום זוועתי, בגודל 3-4 מטר, בלי מים, בלי אוויר, ריח מצחין - סיוט עלי אדמות. בלילה השני הכניסו עוד 10 הודים שנראו זוועה. זה היה גיהינום נוראי.

אחרי יומיים-שלושה הובלנו ל"בית המשפט". זה היה בפסח. כל החברים שלנו היו שם וצעקו לנו "אל תדאגו, ארגנו כסף ועורך דין טוב". הם נסכו בנו הרגשה שהכל בסדר.

משם לקחו אותנו ל´קבר´ שלנו, למשך השנה וארבעת החודשים הבאים...".

אפשרו לכם לראות עורך דין?

"הוא ראה אותנו זמן קצר ולקח פרטים. ההורים שלנו הגיעו אחרי שבוע, ודאגו לחבר שיטפל בכל מה שקשור לתיק שלנו. היה שם זוג מדהים מקיבוץ יודפת בשליחות הסוכנות, שעזרו לנו מאד. כך התחיל המסע.... החודש הראשון היה קשה מאד, כל אחד היה בבידוד. לאחר מכן התנאים היו די טובים. בעזרת שוחד מבחוץ שמו אותנו במקום טוב בכלא, בו היה כלוא המהטמה גנדי. היה הרבה מקום פנוי, אז שמו אותנו בנפרד, להבדיל מהכלא הרגיל, בו היינו רק יום אחד - שיש בו 150 איש בחדר עם שירותים אחד...".

איך היה בבידוד?

"קשה מאד. 24 שעות של אור מול העיניים, אין מזרונים, רק שמיכה דקה. אתה ישן על רצפת בטון, מעליך יתושים בלי הפסקה, ואוכל זוועתי, שנועד רק כדי לשרוד. תוך ארבעה חודשים הגענו לסף רעב...

לאט לאט עיכלנו את המצב - מחופש מוחלט הגענו לבידוד בכלא נוראי... קיצוניות אדירה. המהפך היה מאד קשה. בתוך החודש, באחד מהימים הכניסו לנו, בעזרת חברים מבחוץ, את התיק שלי. מיששתי אותו ונתקלתי בספרון קטן שהיה כתוב עליו: "סידור". נזכרתי שיום לפני שטסתי פגשתי חבר שחזר בתשובה. סיפרתי לו שאני עומד לטוס והוא נתן לי את הסידור. מרוב שעמום וייאוש התחלתי לקרוא בו וזה נסך בי קצת תקווה. פשוט ביצעתי את ה´הוראות´. "ברכת המזון" הבנתי שאומרים לפני או אחרי האוכל. תפילת שחרית – בבוקר. זה נתן לי כוחות ועזר לי להעביר את הזמן. לא התפללתי, פשוט קראתי... הרגשתי משהו, אבל לא ידעתי כל כך מה. אף אחד לא הסביר לי. אחרי חודש שמו אותנו באותו חדר עם כושי ניגרי, וזנחתי את הסידור. היתה לי תעסוקה...

אחרי ארבעה חודשי רעב, למדנו את המקום. חבר שלי ידע הינדית שוטף, ואני תקשרתי עם האפריקאים. הבריחו לנו כספים לכלא וניהלנו מערכת שוחד מסועפת, שבלעדיה לא היינו שורדים...".

שיחדתם את הסוהרים?

"הגענו עד למפקד הכלא... לפי הדרגות ידענו כמה רופי לתת לכל אחד. ביום שני המפקד היה מסתובב ועובר ליד כל התאים במהירות. לידינו הוא נעצר: "מה נשמע, מה חסר לכם?"... אחד מהאסירים נהיה למשרת שלנו... ניקה את החדר, שטף וכיבס. הכל עבד בכסף. מישהו מבחוץ הכניס לנו אוכל טרי יום יום...".

כמה עלה התענוג?

"בסיכום כולל: 40,000 דולר של שוחד...".

והנפש?

"היה קשה מאד. הכי קשה היה להתמודד עם הידיעה שאתה יכול להירקב שם עוד 10 שנים... ניסינו המון דרכים, גם לברוח, אבל עורך הדין שלנו הוריד אותנו מהרעיון. כל המערכת שם מסואבת ומושחתת. היו 4 פעמים בחירות וכל פעם החליפו שופט. הזמן עמד מלכת.... ההמתנה הייתה קשה. כל שבועיים הוציאו אותנו להארכת מעצר, שיחדנו את הסוהרים, ישבנו על הדשא וחברים באו לבקר אותנו".

לשרוד בינתיים ולגלות את ה´

מה עשיתם כל היום?

"השתעממנו... הצלחנו להחדיר לכלא רשת, כדור עף וקלפים. שיפרתי את האנגלית שלי, קראתי ספרים ארוכי טווח באנגלית, הכל כדי לאוורר את המוח שימשיך לפעול. באיזשהו שלב הגעתי לתובנה ששינתה אותי לגמרי: מה שיעזור לי לשרוד זה להתמקד בהווה. ברגע שחשבתי על העבר או העתיד נכנסתי לדיכאון, אז השתדלתי לא לחשוב על שום דבר אחר. זה עזר לי לצאת בלי הרבה בעיות נפשיות. לשרוד "בינתיים".

כמו שם האלבום שלך...

"כן. אני רואה את זה כמסר לחיים בכלל, לא רק לכלא... זוהי הבנה גדולה לחיים, דרך התמודדות בכל צרה. למעשה, שום מציאות לא קיימת, עבר ועתיד זה דמיון. מה שקיים זה רק הרגע הזה".

והמשפט?

"אחרי שנה וארבעה חודשים התייצב השופט על מקומו, יום הדין הגיע: חופש או מאסר 10 שנים... אחד העדים, שהיה אמור להיות לרעתנו, שוחד. הכל היה מפוברק. עורך הדין ´הוכיח´ שלא היה ולא נברא כלום...

 אחרי 4 שעות, בהן לא הבנתי כלום, השופט אמר: "משוחררים"...

עמדתי באותו רגע והרגשתי אנרגיה שהגיעה אלי מהרגליים, צמרמורת. פתאום הבשילה בי ההבנה שיש בורא לעולם. זו היתה ידיעה ברורה – לא אמונה! איך שרדתי, איך יצאתי... בורא עולם, הבנתי שיש מלך לבירה, וזה שיר נוסף בדיסק...".

ומאז התחלת להתקרב?

"לא... החיים יותר חזקים מהחוויה. השתחררנו ועשו לנו מסיבה גדולה. שלושה חודשים עיכבו לנו את היציאה, אז שיחדנו את משרד הפנים, וחזרנו לארץ אחרי שנתיים וחצי בהודו.

הייתי בקיבוץ מספר חודשים כדי להירגע, עבדתי בטבע, וחזרתי לעצמי ולאדמה. היה לי ברור שהעתיד שלי במוזיקה. בשלב הזה רציתי ללמוד בבית ספר ´רימון´ למוזיקה.

כדי להרוויח כסף טסתי לגרמניה לעבוד במכירות, אבל זה לא כל כך התאים לי. אחרי חודש פרשתי. התקשרתי לחבר שהיה באותו זמן בשוויץ. נסעתי אליו וחייתי שם בלוזן. חיפשתי פרנסה ואז ראיתי גיטריסט מנגן ברחוב וזורקים לו כסף. הוא אמר לי שאפשר להרוויח יפה. התחלתי גם אני לנגן ברחוב. אמרתי לעצמי, שמפה אני מתחיל את הדרך שלי כמוזיקאי והשמיים הם הגבול... הייתה לי אמונה חזקה".

מה ניגנת?

"ניגנתי שירים שגדלתי עליהם כמו: בוב מרלי עוד, הלחנתי שירים שכתבתי בכלא, כחלק מהריפוי בעיסוק שלי, וניסיתי אותם על הקהל. צברתי כסף, לא מספיק למימון לימודים, אבל כחלק מהתובנות שלי ידעתי שאני צריך לדאוג רק ל´בינתיים´. אחרי מספר חודשים חזרנו לארץ, ולא היה לי הרבה כסף. שכרתי דירה בתל אביב והתחלתי ללמוד. מהר מאד הבנתי שאין לי יכולת להמשיך: שכר לימוד, שכר דירה, ולימודים אינטנסיביים בלי אפשרות לעבוד תוך כדי. נשארתי לבד, חבר שלי נסע ללימודים שלו בסקוטלנד, והכל התנפץ...".

רייקי, מדיטציות ולכה דודי

"החלטתי לעזוב. הצטרפתי לחבורה שנקראת "ריינבו", זו קבוצה עולמית שיש לה סניפים בכל העולם. האידיאל שלהם הוא חיים בטבע. יזמנו כנסים וארגנו פסטיבלים גדולים. אחרי זה הקמנו את להקת "אדרבא", וניגנו מוזיקה אתנית ומוזיקת עולם ישראלית מקורית. הופענו ברדיו ובטלוויזיה, והתחלתי לייצב את מעמדי כנגן סקסופון סופרן, חליל ניי וקלרינט. היו לי הרבה הופעות".

איפה נכנס השינוי הרוחני?

"כל החיבור לטבע מאד קירב אותי לרוחניות. הרמב"ם אומר בפתיחה לספר המדע, שאם אדם רוצה להגיע לדבקות ב-ה´ שיצא לטבע ויתבונן בו "צאו וראו מי ברא אלה". חייתי למעלה משנתיים בטבע - בחורף בדרום, ובקיץ בצפון. הקדושה של ארץ ישראל השפיעה עלי...

מלבד זה, שני חברה מהלהקה חזרו בתשובה ומאד השפיעו עלי. כל הזמן "נשרו" חברים לעולם התשובה... עשינו קבלת שבת ביחד, בהתחלה עם גיטרות... ערבוביה של רוחניות הודית ויהדות... ואז התחלתי להניח תפילין. אפילו בפסטיבלים של "ריינבו" היה "בית תפילה" פעיל, כולל ספר תורה... אמנם בסגנון רבנים "קרליבכיים", אבל לאט לאט החברה התחזקו".

למה להתחזק? נשמע שהיה לכם טוב עם איך שחייתם

"הכל היה מאהבה לא מיראה. מצאנו את האור ב´סבבה´... בכיף. ישבנו בשיא ההתעוררות שעות, וניגנו בגיטרה שירי דבקות מתוך התעלות.

פתחתי בתל אביב את "בית האור" - קומונה שפתוחה 24 שעות. אנשים היו באים, אוכלים והולכים. כל הזמן היו סדנאות, תפילות, הופעות... עוד לא ממש יהדות, אבל הייתה התעוררות באוויר".

אז מתי נהיית ´דוס´?

"יום שישי אחד סיימתי חזרה בתל אביב ורציתי לחזור הביתה. המפיק שלי הציע לי להשאר אצלו לשבת. הסכמתי. השבת הייתה טירונות לדת... הקימו אותי בארבע בבוקר, טבלנו במקווה, ומשם לבית הכנסת לתפילה. העלו אותי לתורה, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי ספר תורה. כיוונתי שזה הבר מצווה שלי... שאלתי שאלות, פתחו לי ספרים, וענו תשובות. הייתה שבת מאד אינטנסיבית.

אחרי מספר חודשים פגשתי את אשתי. בפגישה השנייה החלטנו להתחתן, אחרי ארבעה חודשים הייתי נשוי ובעל תשובה טרי".

רגע... איך נהיית בעל תשובה כל כך מהר? מה דחף אותך לעשות את זה?

"הרבה שואלים אותי. אני חושב שהשאלה הזו מורה על טעות בתפיסה של בעלי תשובה. חזרה בתשובה לא נהיית ב´זבנג´, היא רק סוף של תהליך מסוים. בדרך כלל, אחרי התבוננות שיכולה להימשך שנים. המון תובנות בחיים הובילו אותי לשלב הסופי של התקרבות לה´. להפוך מבן אדם שהכיר את כל העבודות זרות, מהמקום הנמוך שבו הייתי, לבעל תשובה - זה לא קורה ברגע. זה מסע רוחני עד שהבן אדם מגיע לנשמה שלו.

התהליך גם לא נגמר. עכשיו אנחנו בחודש הרחמים והסליחות, למה? כי כולנו; החוזרים בתשובה ואלו שנולדו שומרי תורה ומצוות, צריכים לחזור בתשובה... רבי נחמן בתורה ו´ אומר, שאדם, בכל דרגה שלו, צריך לחזור בתשובה על החזרה בתשובה הקודמת שלו... הוא מגלה שהדרגה הקודמת שלו הייתה שום דבר. כולנו צריכים לחזור בתשובה כל החיים".

ובכל זאת, אלו מאורעות הובילו אותך ליעד הסופי?

"הגעתי לירושלים למרכז "שורשים" ונקלעתי להרצאה של הרב סטבסקי. מאד התחברתי. הרגשתי שהוא מדבר לנשמה שלי. מאוחר יותר הוא הפך לרב שלי.

גם החתונה קרבה אותי. הגיעו אליה אנשים מכל הארץ והעולם, והיה אור גדול ושמחה פורצת גבולות. השתמשתי באור הזה כמקפצה רוחנית. לאחר החתונה נכנסתי לכולל, והתחלתי להכנס לחיי תורה ומצוות. כמה חודשים אחרי החתונה התחלנו לשמור שבת, אבל היו קצת מניעות. לדוגמא, לפני השבת הראשונה, התקשרה אמא שלי להודיע על מפגש משפחתי בתל אביב, היינו חייבים לבוא. מה עשינו? חזרתי מהתפילה, קידשנו ונסענו.... לקח הרבה זמן עד שנכנסנו לחיים יהודיים אמיתיים...".

איך הגיבו ההורים?

"לקחו את זה קשה, אבל חשבו שזה עוד ג´וק שיעבור... היום הבנות הקטנטנות שלנו מגשרות על כל הפערים...".

מסע שלא נגמר....

מסע החיים שלך התייצב. אתה מרגיש שנעמדת במקום?

"אנחנו 11 שנים חוזרים בתשובה, ו-7 וחצי שנים חיכינו עד שנולדו התאומות. התקופה ההיא הייתה לא קלה. הסתובבתי אצל גדולי ישראל, התפללנו בקברי צדיקים, גרנו אז בבית מאיר והתבודדתי שעות בהרים. שם, בתוך החיפוש והקושי, היו גם חבלי הלידה של האלבום.

החיים הם מסע. נגמר מסע אחד ומתחיל מסע שני. החיפוש לא נגמר אף פעם, עד שאתה מגיע לקבר... יהודי זה נשמה שמחפשת את ה´, אתה כל הזמן עולה הלאה. זה מה שיפה במסע של החיים.

החיפוש של היהודי זה למצוא את הנקודה האישית שלו. אנחנו אומרים ´אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב´. למה לא אומרים ´אלוקי אבותינו´? כי כל אחד מצא את הדרך שלו בנפרד, למרות שכולם גדלו בבית חרדי...

הדרך של 11 השנים האחרונות הייתה דרך של התיישבות, טיפוח קן משפחתי וביסוס פרנסתי, לכן גם הקמנו את העסק של הבר-מצווה".

העסק של הבר-מצווה?

"משרד הפקות לימי בר-מצווה בירושלים. נפגשים בטבע עם אוכל, אני מנגן בגיטרה, ואחר כך נותן הדרכה באוטובוס על ירושלים. בדרך כלל הציבור חילוני לחלוטין, ואני נותן קצת הסתכלות רוחנית ואידישקייט. מלבד זאת, אני מנגן בחתונות, בהרכב שקיים כבר שש שנים בשם: "אזמר בשבחין", מורה למוזיקה, ומעביר הופעות של סיפור החיים שלי בליווי מוזיקאלי".

אבל העסק הרציני שלך הוא ללא ספק האלבום שהוצאת, לא?

"האלבום הנוכחי הוא תינוק נוסף שלי... יש בו סיכום של המסע הרוחני והמוזיקלי שלי, עבדתי עליו 10 שנים. הוא כולל מוזיקת רוק ומוזיקת עולם. אני נוהג לקרוא לזה: "פאנק יהודי, עם ניחוחות של מוזיקת עולם". מנגנים בו טובי הנגנים. מסע היצירה שלו היה לא קל, אבל אני שמח במה שיצא, למרות שגם עכשיו הדרך לא קלה. הזמינו אותי להשתתף בתוכנית הריאליטי "אקס-פקטור", עברתי את האודישנים, ובסוף החלטתי עם הרב שלי לרדת מזה. הרגשנו שזה לא כל כך מתאים. יש הרבה דילמות לאמן כמוני. מצד אחד, אני לא מופיע מעורב. אם הציבור בחתונה מתחיל לרקוד מעורב אנחנו מורידים את הכליםמהבמה. מצד שני, אצל הדתיים לא כל כך מבינים אותנו, כי רגילים למוסיקה חסידית ומזרחית. לא כל כך מקבלים את הז´אנר של המוזיקה הזו.

בכל מצב, אנחנו משתדלים לחיות עם בורא עולם בביטול ובהכנעה. ה´ הוא המלך ואנחנו עבדים שלו".

" ["pic"]=> string(5) "50734" ["date_created"]=> string(19) "2013-11-10 12:30:06" ["writer"]=> string(4) "3999" ["tags"]=> string(13) "|4161||57862|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(4) "3017" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(38) "https://www.hidabroot.org/article/3017" ["top_section"]=> NULL } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(4) "2979" ["title"]=> string(57) "סוכות בנמל התעופה האנגלי הית'רו" ["short_text"]=> string(161) "הקלה ליהודי אנגליה: בנמל התעופה הית'רו נבנו לראשונה סוכות לצורך נוסעים שומרי תורה ומסורת" ["content"]=> string(1954) "

לראשונה מאז הקמתו: בנמל התעופה היתרו בלונדון, נבנו שלוש סוכות לקראת חג הסוכות, על מנת שיוכלו נוסעים שומרי מצוות לאכול בהן מזון כשר שיימכר במסעדות הכשרות.

כתבת עיתון ה"גואיש כרוניקל" הבריטי אנה שיינמן כתבה כי הסוכות הוקמו הודות להשתדלותו של רב בית הכנסת באזור אילינג, הרב הרשל ווגל, אשר משמש גם כרב של שדה התעופה.

סוכה אחת הוקמה בטרמינל 5, השנייה בטרמינל 4 והשלישית הוקמה בין הטרמינלים אחד ושלוש. יצוין כי רוב הנוסעים לישראל בחברות "אל על" ו"בריטיש אירווייס" ממריאים מטרמינל אחד.

הרב ווגל אמר כי הוא שמח שנמצא סידור שיקל על הטסים מנמל התעופה היתרו והנאלצים עד היום לעזוב את ביתם זמן רב לפני ההמראה.

" ["pic"]=> string(5) "50769" ["date_created"]=> string(19) "2013-11-10 10:44:15" ["writer"]=> string(4) "4113" ["tags"]=> string(17) "|197||4122||3818|" ["categories"]=> string(1) "0" ["category"]=> string(1) "0" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(4) "2979" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(1) "0" ["link"]=> string(38) "https://www.hidabroot.org/article/2979" ["top_section"]=> NULL } } } [14]=> &array(13) { ["parentId"]=> string(3) "465" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(30) "קצרים / בול פגיעה" ["link"]=> string(23) "magazine/category/56198" ["id"]=> string(3) "465" ["ord"]=> string(2) "15" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "1" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["items"]=> array(5) { [0]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(7) "1122312" ["title"]=> string(92) "יהדות ונצרות: האם בספר ירמיהו רשום שתהיה ברית חדשה?" ["short_text"]=> string(190) "כיצד משיבים לנוצרים על טענתם כי בורא עולם עזב את ישראל בשל חטאיהם, ובחר בהם, הנוצרים, וכרת עימם ברית חדשה? " ["content"]=> string(10600) "

הנוצרים טוענים כי בורא עולם עזב את עם ישראל בשל חטאיהם, ובחר בהם, הנוצרים, להיות לו לעם וכרת עימם ברית חדשה. כהוכחה לצדקת דבריהם, הם מביאים את הנאמר בספר ירמיהו פרק ל"א, בו מזכיר ירמיהו הנביא במפורש את הברית החדשה.

האמנם? עיון קצת מעמיק בפסוקים, אותם מצטטים הנוצרים בעצמם, מוכיח את טענותיהם השקריות.

כה נאמר בספר ירמיהו פרק י"א: "(ל) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃ (לא) לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה' (לב) כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם׃ (לג) וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם נְאֻם ה' כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד".

קשה להבין כיצד מעיזים הנוצרים להשתמש בפסוקים אלו כהוכחה לטענתם, בעוד כל אחד שיתעמק מעט בפסוקים אלו יראה כי כתוב שם בדיוק להיפך. בפסוקים אלו נכתב באופן גלוי שהקב"ה יכרות ברית חדשה עם עמו ישראל בני האבות. הוא לא יעזוב אותם ויכרות ברית עם אנשים חדשים אלא יהיה זה אותו עם אשר הקב"ה כרת ברית עם אבותם, וכעת יחזור ויכרות עם בניהם.

על כך יש לשאול: האם הנוצרים הם בני אברהם, יצחק ויעקב? האם הברית הקודמת היתה עם אבותם?! מדוע הם טוענים כי הם יזכו לכרות את הברית עם הבורא?

כמו כן, בברית זו נאמר שהקב"ה יכתוב את בתורה על ליבנו: "כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל... נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה". מכאן השאלה זועקת ועולה: האם הדת הנוצרית שומרת את מצוות התורה? בנוסף, בפסוק מצוין "תורתי", ולא מובן ממנו שתהיה תורה אחרת.

יותר מכך: בפסוקים אלו נאמר באופן מפורש שה' יסלח לעוונותינו כאשר יכרות עימנו ברית חדשה: "כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד". מפתיע מאוד כיצד הנוצרים משתמשים בפסוקים אלו כדי לטעון את טענתם הקבועה כי בגלל עוונותינו הקב"ה לא סלח לנו ובחר במקומנו המשך אחר לעם ישראל. והרי פסוקים אלו בעצמם דוחים על הסף את כל טענת הנוצרים.

כמו כן, יש לשים לב כי פסוקים אלו נאמרו כנבואת נחמה לעם ישראל. לשם כך יש להסתכל בכל הפרק כולו, ולא רק בפיסקה זו, כדי להבין את ההקשר בהם נאמרו פסוקים אלו. כה מובא בראש הפרק: "כה אמר ה' מצא חן במדבר... הלוך להרגיעו ישראל... ואהבת עולם אהבתיך... עוד אבנך ונבנית... עוד תטעי כרמים בהרי שומרון". בפרק ל"א, מנבא ירמיהו הנביא לעם ישראל שהקב"ה עוד יגאלם וישיבם לארץ ישראל, והם יזכו לטעת כרמים בהרי השומרון. בעוד הנוצרים טוענים שהקב"ה עזב את עם ישראל, אותו פרק מציין במפורש שעם ישראל מצא חן במדבר והקב"ה יזכור לו את אהבת נעוריו. עוד יש לשאול: האם הנוצרים היו במדבר?! האם הם הלכו אחרי הקב"ה במשך 40 שנה?! ממשיך הנביא וקורא: "שובי בת ישראל שובי אל ערייך אלה" - למי הכוונה שישוב? האם לאלו שאף פעם לא היו בארץ ישראל?! בהמשך הפסוקים קורא הנביא בשם ה' שהקב"ה אוהב את בניו "אהבת עולם", אהבה נצחית שלעולם לא תיפסק ולא תתחלף.

מן האמור עולה כי דווקא פרק זה, אותו מצטטים הנוצרים כהוכחה לברית חדשה שיכרות עמם הקב"ה – דווקא הוא מבליט לעין כל את שקרם של הנוצרים. עלינו רק לקרוא את הפסוקים ולהתבונן בהם. אמנם מדובר בברית חדשה, אך בו זמנית מובהר כי הברית הישנה לא מאבדת תוקף.

נותר רק להסביר: אם כן, מהי הכוונה ב"ברית החדשה" שהקב"ה יכרות עם עמו ישראל? התשובה על כך היא שהקשר בין עם ישראל לקב"ה מתואר בנביאים כברית נישואין. עם ישראל חטא ולא קיים את חלקו בברית, ועל כן כאשר ישוב לארץ ישראל, יחדש עימם בורא עולם את הברית העתיקה, ויהפוך אותה לברית יציבה, שלא תופר עוד לעולם. 

לחצו כאן וקראו את פרק ל"א בירמיהו עם כל המפרשים, הפרק השופך טללי נחמה על עם ישראל.
 
לקריאה נוספת אודות נצרות ויהדות:

 נצרות לעומת יהדות: איך יודעים בוודאות שהנצרות היא שקרית?

"תמיד האמנתי באלוקי ישראל": ראיון עם שלמה ברונל, כומר לשעבר

היהודיה הנודדת שהגיעה הביתה

מהנצרות ליהדות: "הרגשנו שכאן זה הבית שלנו"

"לא היתה לי תכלית אמיתית בחיים"

מהכמורה ליהדות: "לא רציתי עבודה זרה - רק אמת"

מה להשיב למיסיונרים?

מהכנסייה לבית הכנסת: סיפורו של הרב יהודה פרץ, שרגע לפני הפיכתו לכומר הכיר את האמת

הוא היה עמוק בתוך הנצרות: מתבולל ומיסיונר ממולח. אבל אז פגש את רופא הילדים ממקסיקו; ריאיון מיוחד עם הרב דניאל עשור

" ["pic"]=> string(6) "180183" ["date_created"]=> string(19) "2019-03-04 11:32:00" ["writer"]=> string(5) "58820" ["tags"]=> string(20) "|7140||57926||59512|" ["categories"]=> string(3) "465" ["category"]=> string(3) "465" ["comments_num"]=> string(1) "2" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(7) "1122312" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(3) "465" ["link"]=> string(41) "https://www.hidabroot.org/article/1122312" ["top_section"]=> string(3) "462" } [1]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(7) "1119318" ["title"]=> string(103) "האם הקראים והשומרונים הם חלק מעם ישראל, ומה השוני בינינו?" ["short_text"]=> string(159) "מנין הגיעו השומרונים והקראים, והאם הם יהודים? ומהם העיוותים שיצרו הכתות בתורת ישראל? " ["content"]=> string(51740) "

תורה שבעל פה, פירושה, ביאור המסביר ומדריך כיצד מקיימים את 613 המצוות הכתובות בספר התורה.

העדות החזקה ביותר למציאות תורה שבעל פה, טמונה בעובדה שלא ניתן להבין את מצוות התורה שבכתב ללא ביאור חיצוני שעבר מדור לדור לצד ספר התורה. הנה מספר דוגמאות מתוך מאות:

(א) בשום מקום בתורה לא כתוב מהן המלאכות האסורות בשבת, למרות שנאמר כי המחלל שבת מתחייב בנפשו!

(ב) בשום מקום בתורה לא כתוב מה פירוש "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי".

(ג) בשום מקום בתורה לא כתוב איך מתחתנים או מתגרשים, ומהו בעצם "ספר כריתות".

(ד) בשום מקום בתורה לא כתוב איך שוחטים.

(ה) בשום מקום בתורה לא מבואר מהי מזוזה ומה כותבים בה, רק נאמר בלשון סתומה: "וכתבתם על מזוזות ביתך".

(ו) בשום מקום בתורה לא מפורט מהי ציצית ואיך היא אמורה להראות.

למעשה שום מצווה בתורה אינה מפורטת ומבוארת דיה לצורך קיומה המעשי. מצוות התורה נראות בדרך משל ולהבדיל - כמו תוכן עניינים. התורה מציינת את רשימת המצוות, אך לא מפרטת או מבארת אותן הלכה-למעשה.

דומני כי מובן מאליו, שכאשר ירד משה רבינו מהר סיני עם רשימה של תרי"ג מצוות, שאלו אותו העם בלשון פשוטה: "מהי ציצית? איך מכינים מזוזה? איך כותבים ספר כריתות? איך מתחתנים? מה הפירוש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי? האם מותר להכין אש דלוקה לפני השבת? מהן המלאכות שאסורות בשבת?" וכן הלאה וכן הלאה. ברור מאליו שמשה רבינו לא אמר לעם - "נחשו, הבינו לבד"...

דוגמה טובה לכך נמצאת בפרשת מקושש העצים ביום השבת (במדבר פרק טו). בני ישראל הצטוו להרוג את מחלל השבת, אך לא נמסר עדיין באיזו מיתה יהרגוהו. משה רבנו ובני ישראל לא חשבו לרגע לפרש את המצווה מדעתם האישית. לא ולא, משה המתין ושאל את ה' בפירוש כיצד הורגים את מקושש העצים. במילים אחרות – בני ישראל לא היו שומרונים/קראים המנסים להבין את התורה מדעתם, אלא דרשו ביאור למצוות.

(אגב, עצם העובדה שעם ישראל ידע שהמקושש עבר על מלאכה בשבת, היא עצמה ראיה נוספת לתורה שבעל פה. שכן בתורה לא נתבארו המלאכות האסורות בשבת, ואם כך, כיצד ידעו שהמקושש חילל את השבת? האם היינו מעלים על דעתנו שאיסוף עצים היא מלאכה אסורה בשבת?)

הצורך המעשי הוא עדות לכך שיחד עם ספר התורה, משה רבנו מסר לבני ישראל ביאור מעשי לקיום 613 המצוות. ביאור זה הועבר על ידי הרבנים מדור לדור, והועלה לראשונה על הכתב לפני כאלפיים שנה בידי רבי יהודה הנשיא בשישה סדרי משנה, אשר התבארו בארבעים מסכתות התלמוד - על פיהם נפסקה ההלכה לדורותיה.

להרחבה בנושא חשוב זה, בסדרת הכתבות הבאה:

מהו המקור לתורה שבעל פה מן התורה?

https://www.hidabroot.org/article/130320

מה בעצם קיבלנו בהר סיני?

https://www.hidabroot.org/article/235818

https://www.hidabroot.org/article/236046

מהי בעצם תורה שבעל פה?

https://www.hidabroot.org/article/236215

https://www.hidabroot.org/article/236789

 

* * *

מנין הגיעו כתות המתנגדות לתורה שבעל פה?

במהלך ההיסטוריה קמו להן ארבע כתות הטוענות לקיים את המצוות ישירות מן המקרא בלא ביאור חיצוני, כאשר כל אחת מהן הבינה את אותן מצוות כתובות באופן שונה זה מזה.

(1) שומרונים, (2) צדוקים, (3) בייתוסים, (4) קראים,

ועוד מספר כתות קטנות שלא נותר מהם כמעט זכר (איסיים לדוגמה).

רוב הכתות קמו בתקופות קשות בעם ישראל, כאשר נתחלפו שלטונות, וקבוצות בעם התנגדו לשלטון הרבני. בתקופת בית המקדש השני (150 שנה לפני הספירה הנוצרית) התפצלו שתי כתות מן היהדות הרבנית (-חז"ל, אשר נקראו באותם ימים בשם "פרושים"). באותה תקופה החלו גזירות השמד, התיוונות רבה בקרב העם היהודי, ומרד החשמונאים.

להלן נפרט את אמונתיהם ומנהגיהם של המפורסמים שבהם, על פי תאריך הופעתם:

1) כת השומרונים: מונים כיום 800 איש, בעיקר בשכם וחולון.

השומרונים הם כת המונה כיום כ-800 איש (רובם בחולון), הטוענת להיות צאצאיהם של שבטי ישראל הקדומים [במאה ה-16 מנתה הקהילה כ-200 שומרונים בלבד!]. מבחינה היסטורית, מוזכרים השומרונים רק במקורות התלמודיים. חז"ל זיהו את השומרונים כעם זר שהתגייר למחצה, כאשר הוגלה לארץ ישראל על ידי סנחריב מלך אשור. בתלמוד נקראים השומרונים בשם "כותים", על שם העיר "כות" (בעיראק) ממנה הוגלו השומרונים לשומרון כ-720 שנה לפני הספירה הנוצרית. ברם, השומרונים מזהים עצמם כצאצאי השבטים הקדומים, וטוענים שהם אינם בני גרים, אלא "יהודים טהורים" שגלו לאשור.

השומרונים כפרו בתורה שבעל פה, ובחרו להבין את המצוות מתוך פשט המקרא. בשונה מן הכתות האחרות, מקבלים השומרונים רק את המקרא (חמשה חומשי תורה) וכופרים ביתר הנביאים והכתובים (הנ"ך). השומרונים מאמינים בהישארות הנפש, וטוענים שאת בית-המקדש יש לבנות בהר הגריזים (ליד העיר שכם) ולא בירושלים. היהודים הגיעו למחלוקת עם השומרונים בימי עזרא ונחמיה, כאשר ביקשו להקים את בית המקדש השני. העם לא נתן לשומרונים להשתתף בבניית בית המקדש בירושלים, מכיוון שהוא לא ראה בהם גרי אמת. כאשר ביקשו הכותים להלחם עם ישראל ולהרוג את נחמיה, גזרו עליהם זרובבל ועזרא חרמות קשות: שלא יאכלו אפילו פת לחם של כותי, וכן שאין לגייר כותים. השומרונים לא השתתפו במרד הגדול ומרד בר-כוכבא כנגד הרומאים.

ההלכה היהודית דנה רבות בשאלות הלכתיות הנוגעות לקשרים עם שומרונים. בתלמוד מוזכר שהשומרונים הקפידו מאוד על המצוות המעטות שהם קיבלו על עצמם, ואמרו עליהם "שהחזיקו בהם יותר מישראל" (קידושין ה, א). ברם, כפרו הכותים במרבית המצוות, כמו גם בתורה שבעל פה, וטענו להבנת המקרא מתוך הפשט. כיום מצויים השומרונים על סף הכחדה.

2) כת הצדוקים: הופיעו ונעלמו.

חז"ל זיהו את כת הצדוקים עם מייסד בשם "צדוק", שהיה אחד מתלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו. הצדוקים פרשו גם הם מהיהדות הרבנית, כאשר כפרו בתורה שבעל פה והחליטו להבין את מצוות המקרא מתוך הפשט. הם נכחדו כשם שהופיעו, ולא הותירו אחריהם כל כתבים.

ישנם היסטוריונים המזהים את כת הצדוקים עם נדחי משפחת הכהנים בני צדוק הכהן שפרשו מהעם. ההיסטוריון הקדום יוסף בן מתיתיהו (הנקרא גם "יוספוס פלביוס") תיאר את הצדוקים בספריו כאנשים הדומים לכת האיסיים בחוקים והמנהגים, וכי נהגו מנהגים ייחודים בדיני נישואין. כמו כן, הצדוקים התבדלו מאחיהם והיו מתרחקים מהם. מבחינה היסטורית, נראה שהצדוקים היו עשירים ומקורבים לשלטונות היווניים, בעוד חז"ל (שנקראו אז "פרושים") התנגדו לשלטון היווני והיו ידועים בצניעותם האישית ופרישותם מענייני החומר. כנראה היתה זו אחת הסיבות בגללן בחר עם ישראל לציית לפרושים ולהתרחק מהצדוקים.

במקורות התלמודיים מתוארים הצדוקים כמי שכפרו בהישארות הנפש (חיים לאחר המוות). במקורות הנוצריים, נראה שהצדוקים שללו גם את קיומם של מלאכים. הצדוקים קיבלו את התנ"ך ודחו את מרבית התורה שבעל פה, אך לא באופן גורף. הצדוקים התבססו על המקרא בפירושיהם למצוות. הם פירשו את הפסוק "עין תחת עין" כפשוטו המילולי. מכיוון שהצדוקים לא האמינו בהישארות הנפש, פיתחו השקפה פילוסופית של נהנתנות ומרדף בלתי פוסק אחר הנאות העולם הזה. ידוע לנו שהם התנגדו לשמחת בית השואבה, לדיני "העירוב", ולביטוי "כדת משה וישראל" במסמך הגירושין.

הצדוקים נעלמו לאחר חורבן בית המקדש. המשנה נחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא כ-130 שנים מאוחר יותר (בתחילת המאה ה-3 לספירה הנוצרית).

3) כת הבייתוסים: הופיעו ונעלמו.

מבחינה היסטורית, נראה שהבייתוסים הופיעו (או התחזקו) כ-150 שנה לאחר הופעת הצדוקים, ויש הסבורים שהבייתוסים התחזקו רק תודות להעלמותם של הצדוקים מאז חורבן בית המקדש השני. גם הבייתוסים התפצלו מן היהדות הרבנית שקדמה להם, והתנגדו לתורה שבעל פה.

חז"ל זיהו את הבייתוסים עם מייסד הכת שנקרא "בייתוס". היסטוריונים מזהים את הבייתוסים עם צאצאיהם של משפחת כהנים קדומה אשר פרשו מהעם וחיו באלכסנדריה. גם בתוספתא מוזכרת משפחת כהנים בשם "בית בייתוס", המתוארת כרודפת ממון ועושקת את כספי העם.

בשונה מהצדוקים, היו הבייתוסים עסוקים יותר במקרא ופחות בפוליטיקה, והם עצמם לא התרחקו מהעם. הבייתוסים כפרו בשכר ועונש בעולם הבא, כמו גם בתחיית המתים. בשונה מהצדוקים, הבייתוסים לא התנגדו למסורת שבעל פה באופן גורף, כי אם רק לרבנים עצמם. ברם, הם בחרו לקיים את המצוות מתוך פשט המקרא, על פי הבנתם האישית. גם הבייתוסים נכחדו כשם שהופיעו, ולא הותירו אחריהם כל כתבים.

4) כת הקראים: כארבעים אלף איש בכל העולם, בעיקר ברמלה וירושלים.

מאות שנים לאחר היכחדות הצדוקים והבייתוסים, התפצלה כת נוספת מהיהדות הרבנית, שנקראה בשם כת "הקראים". מייסד כת היה ענן בן דוד, אשר נולד בבבל (כ-800 שנה לאחר הספירה הנוצרית) והתנגד ליהדות הרבנית. הוא כתב ספר אותו קרא בשם "ספר המצוות", בו הוא פירש את המצוות מתו פשט המקרא לפי דעתו. פירושיו למקרא נראים כיום בעיני רבים לבלתי רציונלים ורחוקים מאוד מפשוטו של מקרא. במקורות התלמודיים, מספרים חז"ל שענן היה רבני בעברו ותלמיד חכם, אלא שמצאו בו הרבנים גאווה וחוסר יראת שמים. לכן העדיפו למנות את אחיו, חנינאי, לראש הגולה. בשל כעסו על אי מינויו לנשיא, פנה ענן לשרידי 14 כתות צדוקיות שעמדו להיכחד, וקיבץ אותם יחדיו לכת "הענניים" הכופרת בתורה שבעל פה והרבנים. מסיבה זו נאסר ענן כבוגד במלכות, והותר רק כאשר טען שהוא אינו רבני. במקורות ההיסטוריים ענן מוכר לנו כמי שירד למצרים והפיץ את דתו בין הקהילות המצריות, עד שיצר את כת ה"ענניים". יש היסטוריונים הטוענים שכת "הענניים" הפכה או התפתחה ברבות השנים לכת הקראים. ענן ידוע במיוחד בשל המשפט שאמר: "חפשו היטב בתורה, ואל תשענו על דעתי", כאשר טען שניתן להבין את המצוות מתוך פשוטו של המקרא בלא התורה שבעל פה. גם היסטוריונים וגם קראים חלוקים ביניהם האם ענן יסד את הקראות, או רק חיזק אותה בתקופה מסויימת. מבחינה היסטורית, הקראים לא מופיעים בשום מקור, אפילו לא במקורות התלמודיים, כי אם רק זמן רב לאחר היכחדות הצדוקים והבייתוסים, כמו גם כת הענניים.

בשונה ממרבית קודמיהם, מאמינים הקראים בהישארות הנפש, כמו גם בביאת המשיח ותחיית המתים. הקראים אימצו לעצמם מנהגים שונים הנקראים "סבל הירושה", הזהים פעמים רבות להלכות הרבניות, בטענה שאין פסול במנהג שאינו סותר את המקרא. כך לדוגמה, בחרו הקראים בארץ לחגוג בר-מצווה ועליה לתורה לבן 13 (וזאת בניגוד לסברה הקראית שכל אדם מגיע לבגרות בגיל שונה). ממנהגים אלו קובעים הקראים כיצד לשחוט או לבצע את ברית-המילה (פעולות אשר אינן מוזכרות במקרא), כמו גם תפילות בבית כנסת (הזהה כמעט לחלוטין לבתי הכנסת היהודיים), והנהגות שונות הדורשות הליכה ברגליים יחפות בבית הכנסת (מפאת קדושת המקום), חבישת כיפה בבית הכנסת, ודינים נוספים שאינן נחשבים עבורם לתורה שבעל פה.

כיום חיים בישראל כ-20,000 קראים, וכעוד עשר אלף בעולם. ישנם כ-11 בתי כנסת קראיים בארץ ישראל. הכת הקראית, בתור מיעוט בעם ישראל, תמיד חששה לקבל יהודים רבניים לקרבה. אחד המנהיגים הקראיים נימק זאת במשפט: "אנחנו האגם והם האוקיינוס, מה יקרה אם יפרץ הסכר?"

הקראים, בשונה מהשומרונים, נחשבים ביהדות הרבנית ליהודים. אולם מכיוון שהם כופרים בתורה שבעל פה, קיים אצלהם חשש ממזרות, וההלכה דנה בשאלת חזרתם ליהדות הרבנית.

 

כתות שכפרו בתורה שבעל פה - שינו הלכות חמורות ברבות הדורות

מבחינה היסטורית, כל מייסדי הכתות הכופרות בתורה שבעל פה, התפצלו מן היהדות הרבנית.

הגם שכולן טענו להבנת המקרא מתוך פשוטו, כל אחת מן הכתות הבינה באופן הפוך לגמרי מחברתה את המקרא, את ההלכה, את חודשי השנה והיממה, כמו גם את עיקרי האמונה. ואם אין די בכך, הכתות השונות חלקו על פשט המקרא אפילו בינן לבין עצמן, ושינו בכל דור את הבנת המקרא לכדי הלכות שונות וגם סותרות לקדמוניהם.

דיני עריות, נידה וחיתון:

בספר בראשית כתוב: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". מכאן הבינו הקראים הקדומים שברגע שגבר ואשה מתחתנים, כל קרובי הבעל וכל קרובי האשה אסורים אלה לאלה לחיתון (מה שנקרא בפי הקראים "שיטת הריכוב בעריות"). הלכה זו כמעט והביאה להכחדת הקראים, עד שהחליטו קראים מודרניים שהבנה זו של הפסוק היא טעות "והוספה על דברי התורה", ולכן חדלו מלקיים אותה.

קראים לא רואים צורך להטהר במקווה, וסבורים שמספיקה מקלחת במים (או כל מקור של מים זורמים).

דיני גירושין:

בדיני גירושים, סבורים הקראים שדיני הגבר והאשה שווים למעט חובת הגבר למסור את הגט לאשתו. עם הדורות (המאה ה-19) בחרו הקראים לשנות את ההלכה המפורשת במקרא, כאשר בית-הדין ימסור את הגט לאשה במקום בעלה, במקרים של מסורבות גט.

פיקוח נפש בשבת:

קראים בעבר הסיקו שפיקוח נפש אינו דוחה שבת, היות ונהרגים על שמירת השבת בסקילה, ומכאן שמצוות השבת חשובה יותר מן החיים עצמם. ברבות הדורות שינו קראים את דעתם והחליטו שפיקוח נפש בעצם כן דוחה את השבת, וזאת בשל הכתוב "וחי בהם".

אש בשבת:

הקראים הקדומים אסרו להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן נותרו בחושך ביום השבת, בלא אור, חימום בימות החורף, או אפילו חימום המזון. החל מהמאה ה-11 לספירה הנוצרית, התירו קראים להשאיר אש למאור לפני השבת.

השומרונים משאירים רק אור דולק אחד ביום השבת, לא מותירים אש ביום השבת, ואינם משתמשים בחשמל או בשעון שבת.

איסור יציאה ביום השבת:

מרבית הקראים הקדומים אסרו יציאה מן הבית ביום השבת, מכיוון שכתוב "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". מכאן גם אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית ביום השבת. ברבות הדורות התירו קראים לצאת מן הבית בשבת רק לצורך תפילות בבית-כנסת, וכיום מתירים קראים כל יציאה מן הבית בשבת (כאשר רבים מהם מבינים שהאיסור "אל יצא איש" הוא רק עד מרחק של אלפיים אמה, מסיבה שאינה מובנת).

ברית מילה:

הקראים אינם מבצעים פריעה בברית-המילה. הקראים הקדומים אף אסרו ביצוע ברית-מילה החל בשבת. השומרונים זהים לקראים מבחינה זאת.

בר-מצווה:

קראים טוענים שכל אדם הופך בוגר בגיל שונה. אף על פי כן, מחקים הקראים בישראל את בר-המצווה הרבני כמנהג, ועורכים בר-מצוה לכל נער בן 13, בניגוד לסברה הקראית.

השומרונים מקיימים את טקס "חתימת התורה" בגיל שבע.

בשר וחלב:

קראים מתירים אכילת בשר בחלב, כאשר הם מבינים את האיסור "גדי בחלב אמו" כדין פרטי, ולא ככלל מקראי האוסר אכילת בשר בחלב. לפי מה שמצאתי, שומרונים סומכים על כל בשר שיש לו הכשר רבני. מרבית הקראים עושים כנ"ל, בעוד מעטים מהם הקימו הכשר משלהם לבשר.

בשיחות שהיו לי עם שומרונים, שמעתי מפיהם על הקפדתם לא לאכול בשר בחלב, ואף המתנה כארבע שעות בין אכילת בשר לחלב. כאשר שאלתי אותם מנין הופיעו דינים מפורטים כל כך בעדתם, שאינם מוזכרים בתורה שבכתב (ומזכירים בצורה מחשידה את ההלכה הרבנית)  לא ידעו מה לענות לי, רק אמרו שכך הם מבינים את פשט המקרא.

עין תחת עין:

קראים ושומרונים מבינים את פשט המקרא כפשוטו, שיש להוציא את עינו של אדם שפגע במזיד בעין חבירו, ואינם רואים בפסוק זה כלל העוסק בדיני ממונות. עם זאת, פסקו קראים ושומרונים שדין זה אינו רלוונטי לאור חוקי המדינה.

חודשי השנה:

לפי השומרונים, חודש האביב (ניסן) הוא החודש הראשון בשנה. הם מקריבים קורבן פסח לפני ליל הסדר ועולים ברגל להר גריזים! לפי הקראים, לוח השנה מתחיל בחודש ניסן ונקבע על פי מהלך הירח. החל מהמאה ה-13 נראה שהתאימו הקראים את לוח השנה שלהם ללוח השנה הרבני.

הנשים בהלכה:

השומרונים לא משתפים נשים בתפילות ופעולות דתיות. אצל השומרונים, אשה נדה ישנה בחדר נפרד ואינה עובדת.

אצל הקראים לעומתם, המצב נראה הפוך: האשה יכולה להשתתף בפעילויות גבריות, להכנס לבית הכנסת וגם לשיר. כל אלה מלבד בימי נדתה, אז נוהגת האשה כמנודה אפילו מבית הכנסת. אצל הקראים, האשה חותמת על הכתובה.

מזוזות, תפילין ותפילות:

השומרונים קובעים מזוזות בפתחי בתיהם, אך בלא פסוקים קבועים, כאשר כל שומרוני קובע את הפסוקים הנראים לו על פתח ביתו. שומרונים עימם שוחחתי סיפרו לי שהם מכירים בקיומה של מצוות התפילין הקדומה מדורי דורות, אלא סבורים שפרטי המצווה נאבדו מהם ולכן הם אינם מניחים עוד תפילין.

קראים לעומת זאת סברו שהפסוק (דברים, פרק ו, ט) "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" אינו ציווי הלכתי כי אם רק משל ציורי שמצוות השם יהיו שגורות בפינו ובבתינו (...), מסיבה זו הם אינם מניחים תפילין.

הקראים לובשים טלית וציצית רק בזמן התפילה. שומרונים מייחדים לעצמם כותנות מיוחדות ליום השבת. לשתי הכתות יש בתי כנסת הזהים במראם הפנימי לשלנו. הקראים, כמו השומרונים, חולצים נעלים לפני הכניסה לבית הכנסת בטענה שבית הכנסת הינו מקדש קטן ומקום קדוש.

* * *

שינוי דעות בהבנת פשוטו של מקרא

כיצד נשמור את השבת מן המקרא?

בוויקיפדיה, בערך העוסק בנושא השבת, מסופר כי בעבר הקראים החמירו מאוד באיסורי השבת, למשל, חלקם לא קיבל את העקרון לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. כמו כן אסרו בתחילה להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו או חיממו את בתיהם ומזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו שאסרו לצאת מהבית (למעט תפילה וצרכים חיוניים) בשבת ואף למול. הקראים אוסרים עד היום הזה קיום יחסי אישות בשבת. כמו כן אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).

החל מהמאה ה-11 חלה הקלה הדרגתית בדינים אלו, הותר להשאיר אש למאור מערב שבת לשבת, וחלק אף קיבלו את התקנה הרבנית של "תחום שבת" בן אלפיים אמה.

מסתבר שהקראים הבינו את המקרא בעבר - באופן שונה מאשר הם מבינים את המקרא היום. אולם איסור שבת אינו דבר של מה בכך, וכך גם דין פיקוח נפש.

כיצד ניתן להעלות על הדעת כי בדור אחד יאסרו מלאכה בשבת על פי הבנת הכתוב, ובדור אחר יתירו מלאכה האסורה בשבת על פי הבנה מחודשת של אותו כתוב?

שמירת השבת איננה המלצה, שכן כל סטייה קטנה ממנה יכולה להוביל לכריתת הנפש ולדין מיתה האמור בתורה. חובה עלינו להבין הטקסט באופן אחיד שאינו תלוי בהבנה מקרית של בני הדור, אחרת ניכשל באיסורים חמורים מאוד.

התורה הקדושה ניתנה לפני 3300 שנה על ידי קורא כל הדורות מראש. האם באמת סבור מישהו שניתן לחדש בה מצוות, איסורים או היתרים? האם על סמך רעיון מחודש כזה או אחר תכרת נפש מעם ישראל ותתחייב בנפשה?

שאלתי קראים, כיצד יתכן שבדור אחד הבינו הקראים את התורה באופן אחד, ובדור אחר הבינוהו באופן שני. רובם ענו לי תשובה זהה, שלעולם לא הייתי מעלה על דעתי: קראים בני ימינו סבורים שהקראים הקדמונים היו פחות חכמים מהם, ולכן טעו בהבנת המקרא... לדעתם הקראים בני ימינו מבינים טוב יותר את פשט הכתובים... מיותר לומר שתשובה כזו מעמידה את כל הקראות על כתפי הדמיון האנושי. לדידם התורה אינה אלא ספרות המתפרשת ביד היוצר. האין זה פשע שעל סמך מצוות ה' המוטעות נהרגו אנשים בידי חכמיהם הקדמונים?

את המסקנה כמעט שלא צריך לומר: אילו באמת היתה התורה מובנת על דרך הפשט - לא היה אף צורך בשינוי הלכותיהם לאורך הדורות.

האמת צריכה להאמר, שאף קראי לא יכול להחליט בכוחות עצמו אם מותר או אסור לעבוד בשבת, מכיוון שהמקרא לא מבאר לנו מהי מלאכה. קראי אחד עשוי לקרוא לפעולה כלשהי מלאכה, בעוד קראי אחר עשוי שלא לראותה כמלאכה. אילו היינו מפגישים קראי בן ימינו עם קראי קדום, היו יכולים להתווכח לנצח על כוונת המקרא ולא להגיע לעולם להסכמה בדבר הפשט... מה שמוכיח את הצורך בתורה שבעל פה, ומעיד כאלף עדים על אמיתתה ככורח היסטורי ומעשי, בלעדיו לא תהיה משמעות לתורה אלוקית.

לדוגמה, הפסוק "אל יצא איש ממקומו" יכול להאמר על הבית בדיוק כפי שהוא יכול להאמר על הרחוב או העיר, כך שלא ניתן להבין את דיני המקרא על פי פשוטם, הם צריכים ביאור מפורט בעל פה מסיני.

מצאנו שהקראים הקדומים סברו שאסור לחלל שבת גם במקרים של פיקוח נפש, וצאצאיהם שינו את דעתם במהלך הדורות, אף על פי שהמקרא לא השתנה במאומה. הקראים הקדומים היו בטוחים שמי שיוצא מביתו עובר על איסור חמור. די לנו בידיעה זו כדי לקבוע את הצורך בביאור על פה לפסוקי המקרא.

למעשה, כל מצווה כתובה יכולה להיות מפורשת במאות אם לא אלפי אופנים שונים של פירוש. כפי שלא ניתן לקבוע תוכן של ספר על פי כותרתו, כך לא ניתן לקבוע את ביאור המצוות ואורחות החיים על פי פסוקים קצרים וסתומים למראה ללא ביאור מעשי שבעל פה.

משמע: היכולת לפרש טקסט בפרשנויות סותרות - מוכיח שאין די בטקסט כדי לקבוע הלכה למעשה. די בעובדה זו כדי להוכיח את קיומה של תורה שבעל פה.

עם כל המוזרות שבעניין - כאשר שוחחתי עם שומרונים, הם התבטאו בצורה זהה לקראים. מה שמעניין, הם התנגדו לשיטה הקראית, ועם זאת גם לתורה שבעל פה, ובכל אופן הגיעו להלכות שונות לחלוטין מפשט הכתוב!

 

היהדות האמתית מבוססת בראש ובראשונה על ענווה

כידוע לכל יהודי תורני, ההלכה היהודית אינה מפרשת את המקרא על פי דעת הלומדים בה, כי אם על פי המסורת אותה קיבלנו מדור לדור - היא התורה שבעל פה.

אנו היהודים האורתודוקסים – כולנו תלמידים. אנו מבקשים להבין את תורת ה' על פי רבותינו שבכל דור ודור, ולא פוסקים מדעתנו האישית דינים מן התורה הקדושה. הרי איש מאתנו איננו משה רבנו!

לכן בכל ארבעים מסכתות הש"ס, המשניות והמדרשים לא מוזכרת אימרה כמו "ויאמר ה' לאביי או רבא". היהדות מדווחת רק על מה שקיבלנו במסורת, ולא מחליטה מהו רצון הא-ל על פי דעה אישית.

הקראים והשומרונים לעומת זאת סבורים שניחנו בכוח על-אנושי להבין את ספרי ה' - יוצר היקום וכל המדעים - על פי הבנתם האישית, בלא כל ביאור חיצוני שיסביר להם איך לקיים את המצוות הלכה למעשה.

הקראים, לא זאת בלבד שהנם מוסיפים מדעתם מצוות לתורה הכתובה, אלא קובעים מלכתחילה מה היתה כוונת הפסוקים מדעתם. כך קרה שקראים בעבר סברו שאסור להשאיר אור דולק ליום השבת, וכן שאסור לצאת מן הבית ביום השבת, ושפיקוח נפש אינו דוחה שבת. כיום קראים מתירים כל אלה על פי הבנות מתחדשות של פסוקי המקרא.

מספר דוגמאות:

(א) בעבר סברו הקראים שאסור לצאת מהבית ביום השבת אלא רק לבית הכנסת. אחר כך החליטו הקראים שבעצם מותר לצאת מהבית עד מספר מסויים של צעדים...

(ב) בעבר סברו הקראים שספק פיקוח נפש אינו דוחה את השבת, אך היום החליטו שבעצם צריך...!

(ג) הקראים הראשונים סברו שהפסוק "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" מלמד שכל קרובי האישה לא יכולים להתחתן עם כל קרובי הבעל! בגלל סברה מוזרה זו כמעט נכחדו, עד שקראים מאוחרים יותר החליטו שזו למעשה אינה מצווה מן התורה, וכך התירו לקרובים לשוב ולהתחתן עם קרובים...

(ד) הקראים אסרו בעבר להשאיר אש דולקת לפני השבת, ולכן ישבו בשבת בחושך ואכלו אוכל קר. אולם הקראים בימינו מתירים להשאיר אש לפני השבת...

(ה) קראים רבים בעבר אסרו למול בשבת, ואפילו להוציא חפצים מהבית ביום השבת... כיום הקראים מתירים זאת.

(ו) עד היום חלוקים ביניהם הקראים לגבי הלכות שבת רבות, וכל אחד נוהג אחרת. כך לדוגמה, יש קראים שחושבים שחשמל אינו בגדר אש, ולכן הם משתמשים במכשירי חשמל כמו טלפון סלולרי בשבת.

(ז) הקראים האמינו ש"עין תחת עין" הוא כפשוטו והיו פוגעים פיזית באנשים שפגעו באחרים. אך בדורות מאוחרים יותר החליטו הקראים שבעצם צריך להישמע לחוקי השלטון, ולכן אינם נוהגים כך...

(ח) הקראים בעבר אסרו להתחתן עם יהודים רגילים, בגלל הבנתם את דיני הממזר מהתורה. אך הקראים בימינו מתירים לקראי להתחתן עם כל יהודי - אם הוא רק יקבל את אמונתם בקראות.

רוב השינויים שהוזכרו כאן החלו מהמאה ה-11, אז התחילו הקראים להקל באופן שיטתי במצוות ולהציע פרשנות חדשה לתורה. בכל דור הבינו הקראים בצורה שונה את התורה, עובדה המוכיחה שהשיטה הקראית כושלת מיסודה. פרשנותם היא שמוכיחה שבשום דור לא היה ניתן להבין את התורה כפשוטה. אחרת, היו כל הקראים מבינים את התורה ללא שום קושי או שינוי. למותר לומר שחוקי התורה אינם בגדר המלצה אלא חובה.

עובדה זו הופכת את הקראים לכת הדומה מאוד לרפורמים או הקונסרבטיביים, הדוגלים כולם בשיטת האינדיבידואליות המבוססת על מידת הגאווה.

* * *

היכרותי עם שומרונים וקראים

מהיכרותי עם קראים ושומרונים, מצאתי ששתי הכתות מאוד דומות לחילונים באורח חייהם האישי, לבושם ומעשיהם בחיי היום-יום (מלבד בשבתות וחגים).

שמתי לב שהשומרונים נעלבים מאוד כאשר בוחנים את דתם או את מוצאם. הורים שומרונים התרעמו בפניי לא פעם כי הם "יהודים כשרים" ו"יהודים טהורים" - למרות שמאז ומעולם נפרדו מעם ישראל ההיסטורי, הן מקומית והן במנהגיהם ואמונותיהם - הם לא היו מוכנים לשמוע זאת. צעיר שומרוני שדן עמי באריכות ובפתיחות על מנהגיהם יוצאי הדופן, ניתק אתי כל קשר לאחר שאביו דרש זאת. יחסם לאבי המשפחה אינו רק יחס של כבוד, אלא של ציות עיוור שאסור לסטות ממנו.

משום מה נדמו לי כערבים במנהגיהם ואורח מחשבתם הפשטני-שמרני. בשונה מהיהודים שמחבבים ביותר לשאול שאלות ולהתפלפל בהלכות, שמתי לב כי אצל השומרונים חשובה יותר מסורת אבות נוקשה, ללא מקום לשאלה ובדיקה שעלולה להוביל לשינוי מחשבתי.

השומרונים מאמינים בפרטי הלכות רבים שאין להם איזכור במקרא, ונלקחו ככל הנראה מהיהדות הרבנית. כאשר שאלתי אותם על מנהגיהם המפתיעים שאינם מוזכרים בספר התורה, השיבו לי ש"כך מובן מן הפשט במקרא" - והראיה - אחרת לא היו נוהגים כפי שהם נוהגים...! תשובתם העידה על קיבעון מחשבתי מוזר ביותר, בו רותמים את העגלה לפני הסוס. לדידם אם קיימת עגלה (מסורת), אז ודאי שקיים גם סוס (מקור במקרא), כך שאינם רואים כל צורך לבדוק היכן הסוס הזה נמצא.

כמו כן מצאתי שהשומרונים אינם יודעים מדוע הם כופרים בנביאים והכתובים. כך קיבלו מהוריהם, ובכך מאמינים. אם היו מוסרים להם ספרים אחרים להאמין בהם, מן הסתם היו מאמינים בהם באותה רמה של קיבעון מחשבתי.

הקראים לעומתם נראו לי כאנשים הנכונים בכל עת להתעמת ולתקוף את היהדות. כפי שהספקתי להכירם, קראים אינם רוכשים כבוד מיוחד לחכמיהם הקדמונים, ומתעלמים מהם כמעט לחלוטין בכל הנוגע לפירוש המצוות. גם ילד קראי יכול לחשוב עצמו לבקיא מספיק להחליט על המלאכות האסורות בשבת והיקשים מן המקרא. הקראים סומכים רק על דעתם האישית בהבנת המקרא, ורואים עצמם חכמים יותר מקודמיהם ביכולתם לחקור את מילות המקרא באובייקטיביות. מצאתי שהללו מכבדים רק את חכמיהם הקראים המודרניים.

מסורת:

הקראים אימצו לעצמם אינספור הלכות רבניות לכל דבר ועניין, הנחשבים למנהגים המכונים בפיהם "סבל הירושה". בין המנהגים הרבניים למראה בולטים חבישת הכיפה בבית הכנסת, ומבנה בית הכנסת (כולל צורת המבנה הפנימי וארון הקודש), התפילות והצומות, ואפילו שימוש בהיקשים ופלפולים תלמודיים (לדוגמה ו"וחי בהם"). הם אינם רואים בכל אלה מסורה או תורה שבעל פה מסיני, למרות שהם מקיימים אותם. נראה שליהדות הרבנית היתה השפעה רבה על אורח חייהם, תרבותם ומנהגיהם.

ככל ששוחחתי יותר עם קראים, גיליתי הלכות רבות ומפורטות בדתם שאין להן כל מקור מן המקרא, אפילו לא רמוז. את חלקם הם תולים בהיקשים שונים מהמקרא, באופן שנראה לי בלתי-רציונלי ונתון לפרשנות רבה.

מבחינה חיצונית, נוהגים הקראים באורח חיים הדומה מאוד לזה החילוני, פרט לשבתות. הקראים קנאים יותר לגישתם למקרא, בעוד השומרונים מכבדים יותר את המסורת ללא שאלות.

בשיחותיי עם קראים מצאתי בורות קשה כלפי העמדה הרבנית אליה הם מתנגדים. נתקלתי בקראים צעירים שהיו סבורים שהיהודים הרבניים מאמינים בשני אלים, מתפללים למלאכים בבית הכנסת בערב שבת, או הטענה שרבנים חולקים ביניהם על גודל הכיפה וצבעה... מצאתי 'חכמים קראים' הסבורים שיש לנו תורות שונות שבעל פה, המאמינים ששבעים פנים לתורה הוא כלל המאפשר המצאת הלכות מהשרוול, או הסבורים שההלכה הרבנית מתירה לעקור את המקרא כשיטה.

על אף שקראים גרים בארץ ישראל ומדברים בשפה העברית, מצאתי שהם מכירים את היהדות הרבנית פחות משמכירים אותה חילונים מלידה. דבר אשר הפתיע אותי מאוד, כי היו דוברי עברית. ידיעתם הכללית על רבנים והמסורת היהודית היתה שטחית כהיכרותם עם בני התרבות הסינית.

נדמה לי שישנן שתי סיבות עיקריות בגינן מתנגדים הקראים ליהדות הרבנית:

- הראשונה, טמונה בחשש לקיים את המצוות הרבות שהיהדות דורשת, בין היתר חובת תלמוד תורה (ישיבה וכולל). הקראות למעשה דורשת מצוות מעטות ביותר, בלא שינוי אורח החיים החילוני למראה. קבלת היהדות תדרוש מהם לשנות את אורח חייהם, לקיים מצוות רבות, וכמובן לעסוק בתלמוד תורה.

- הסיבה השנייה, לדעתי, טמונה במידת גאווה. קראים סבורים וחשים שכל אחד מהם ראוי לפרש את המקרא לפי הבנתו האישית, מה שמאפשר להם לחוש עצמם פרשנים של הבורא, מבלי להנמיך ראשם בפני מורי הוראה או רבנים הגדולים מהם בחוכמה ובשנים. קבלת סמכות דורשת ענווה והכרה במקומך (סטודנט לא יחלוק על פרופסור לפני שלמד את כל החומר הנדרש), אך כאן מצויה קהילה קראית שבה כל אדם ואדם חש עצמו כפרופסור ביחס לתורה הקדושה. קבלת היהדות הרבנית תדרוש מהם ענווה גדולה מאוד.

* * *

הקראים והשומרונים – אינם חלק מעם ישראל לדורותיו

ראיה נוספת אשר מעידה על הטעות השורשית מאחורי כתות מתבדלות אלה - הוא מספרם המצומצם בעולם:

1) הצדוקים נכחדו כלא היו.

2) הבייתוסים נכחדו כלא היו.

3) השומרונים מונים בימינו בסך הכל 800 איש!

4) בכל העולם כולו חיים בקושי ארבעים אלף קראים.

בשל מספרם המועט, אי אפשר לומר שהקראים או השומרונים הנם "עם ישראל", כשם שלא ניתן לומר שהרפורמים או הקונסרבטיביים הנם עם ישראל.

עם בהגדרתו מונה מיליונים, אחרת אינו אלא שבט או כת/קבוצה.

זאת אמת פשוטה: אף אחת מהכתות הללו לא מהווה ולא היוותה את "עם ישראל" לאורך הדורות, ואף אחת מהן לא מוכרת במיוחד... שימו לב שכאשר מכריזים בעולם על עם ישראל, יודעים כולם לזהות ולהצביע על היהודים שומרי המסורת.

עובדה שאפילו יהודים חילונים ומסורתיים מכירים בהלכה הרבנית ומקיימים מצוות בסיסיות בהתאם לה. רוב החילונים עורכים ברית מילה, בר מצווה, צמים ביום כיפור, עורכים את ליל הסדר, אוכלים מצות בפסח, מתחתנים ומתגרשים ברבנות, עורכים הלוויה וקדיש - וכל זאת בידי רבנים בדרך ההלכה היהודית המקובלת מדורי דורות.

אפילו גויים יודעים לזהות יהודי שומר מצוות כאדם שחובש כיפה, מתעטף בטלית, מניח תפילין וכו'.

הרבנים מייצגים אפוא את עם ישראל - כי עם ישראל מאז ומתמיד הכיר במסורת הרבנית (למעשה, רק לפני מאה שנה היו כל היהודים שומרי תורה ומצוות המדקדקים בתורה שבעל פה, ובעקבות ההשכלה נולדו החילונים במאה האחרונה).

כאשר מישהו אומר את המילה "יהודי", מי יעלה בדעתו מחשבה על קראי או שומרוני או רפורמי? זו עובדה היסטורית שכתות אלה אינן מייצגות את עם ישראל לדורותיו. הכתות הזעירות הללו נפרדו מעם ישראל ההיסטורי וכך הופרדו מזהותו - בהיסטוריה הענפה של כל הקהילות היהודיות בעולם.

אין זה פלא שרוב היהודים בימינו כלל לא שמעו על קראים או שומרונים, ולא יודעים במה הם מאמינים. חיפוש קצר של המילה "Jew" או "יהדות" בכל אינציקלופדיה או מנוע חיפוש באינטרנט יגלה מיד מידע בסיסי על תפילין, על חנוכיה, על כיפה ועל טלית - כי אלה היוו מאז ומעולם את הסמלים היהודיים הרשמיים של עם ישראל. לאורך אלפי שנים מיוצגת היהדות בעולם על פי ההלכה היהודית והתורה שבעל פה. מהי יהדות? מהם חגים יהודיים? כולם יודעים להצביע לכיוון היהדות המקורית.

כל יהודי בעולם יודע מה זה "רב", אצל מי עושים ברית מילה ולאיזה בית כנסת הולכים ביום כיפור. כאן נמצא עם ישראל לדורותיו, ועל אף ההתדרדרות הרוחנית במאה האחרונה - עם ישראל עדיין מכיר בהיסטוריה המקורית של אבותיו. כאשר אנו אומרים "עם ישראל" או "יהדות" אנו יודעים שהכוונה היא לתורה שבכתב והתורה שבעל פה, על כל הרבנים שהעבירו ולימדו את התורה והמצוות לאורך הדורות.

[מעניין לציין שאפילו גויים אנטישמים ושונאי-דת יודעים לצייר יהודים בדמות חרדי מזוקן עם טלית ותפילין. כן, גם שונאינו יודעים להצביע היטב מיהו יהודי...]

המכיר בהשגחה האלוקית, לא יוכל אלא להסיק שהבורא פסח על כתות מובדלות אלו, המתמעטות ונכחדות כלא היו בדומה לרפורמים המתבוללים בעולם, ומבקש את בניו - בני ישראל.

יהודי הנאמן לעמו, עם הנצח, קשור אפוא בהלכה היהודית.

" ["pic"]=> string(6) "172885" ["date_created"]=> string(19) "2018-12-23 12:00:00" ["writer"]=> string(5) "57351" ["tags"]=> string(20) "|4950||23025||56872|" ["categories"]=> string(3) "465" ["category"]=> string(3) "465" ["comments_num"]=> string(2) "15" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(7) "1119318" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(3) "465" ["link"]=> string(41) "https://www.hidabroot.org/article/1119318" ["top_section"]=> string(3) "462" } [2]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "234720" ["title"]=> string(106) "מדוע הנצרות והאסלאם נהיו לשתי הדתות הגדולות בעולם? חלק ב’ " ["short_text"]=> string(127) "הנצרות והאסלאם חיקו את תורתנו, מדוע נתן להם הקב"ה לשרוד במשך אלפי שנים?" ["content"]=> string(10544) "

בכתבה הקודמת עסקנו בסיבות ההיסטוריות שגרמו להתפשטות הנצרות והאסלאם בעולם, וכיצד הם נשמרו בהצלחה חרף אווילותם הפשוטה לכל עין בוחנת. בכתבה זו נעסוק בתשובה הרוחנית-פנימית לשאלה זו, אמת הנמצאת מתחת לפני השטח.

היכרות ראשונה של האנושות עם תורת ישראל:

היהדות מלמדת אותנו שאין הקב"ה מצפה מן הגויים ליותר משבע מצוות בני נח, שהראשונה שבהן היא לא לעבוד אלילים אחרים. כידוע אברהם העברי היה הראשון לגלות בכוחות עצמו את האמונה באלוקים, זמן רב לפני שזכה להתגלות בגיל שבעים. אמונה זו נדרשת מכל אומות העולם, להאמין באלוקים אחד שברא את העולם.

ניתן לומר אם כן, שהמסר הראשון של התורה לאנושות הוא המונותאיזם (-האמונה בא-ל אחד אינסופי ונצחי). חרף שקריהם - הנצרות והאסלאם פרסמו את המסר הזה, והוא שהתפשט דרכן בעולם יותר מכל האמונות האחרות בהיסטוריה האנושית.

דת הנצרות נאמדת כיום ב-2.2 מיליארד מאמינים, והאסלאם ב-1.6 מיליארד מאמינים. אלו הן שתי הדתות הגדולות ביותר בעולם; באמצעותן הפך ספר-התורה לספר המשפיע ביותר בכדור הארץ, ועם ישראל זכה לחשיפה כלל-עולמית! בזכות חשיפתם למושגי התורה שלנו, רוב אומות העולם כיום מאמינות ברעיון בואו של המשיח, יודעות על עם ישראל ועל ירושלים הקדושה, ומצפות לגאולת העולם.

יש לציין שגם מיליארדי הסינים, ההודים והאפריקאים, הושפעו עד מאוד מן החשיפה לדתות הללו - שמאמיניהם זכו לעושר חומרי והצלחה בעולם יותר מהם. כך שדעותיהם בנושאי מוסר ודעות השתנו בעקבותם (הודים וסינים רבים אינם מאמינים עוד באלילים הילדותיים של אבותיהם, והפכו את הפולחנים האליליים שלהם לפולקלור ומנהג יותר מאשר דת). אני מאמין שחשיפתם לנצרות והאסלאם היא שהשפיעה על אמונותיהם.

שתי הדתות הגדולות ביותר בעולם המודרני הן הנצרות והאסלאם, ואם נביט היטב נמצא שהמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא אמונותם בתורת ישראל...!

איני חושב ש"צירוף מקרים" הוא זה שמתוך 4000 דתות שהיו בהיסטוריה, השתיים המרכזיות שבהן יהיו מונותאיסטיות ומבוססות על תורת היהודים.

למרות שישו ומוחמד היו שני נביאי שקר שלא הציעו התגלות לאומה, מכל מקום הדתות שנוצרו בשמם הפיצו את האמונה בתורת ישראל ועיקריה לכל האנושות. כיום ספר התורה הוא הספר המפורסם והמודפס ביותר בכדור הארץ, ולא נותר עם שלא שמע על העם הנבחר.

אני מאמין שבדרך זו נותן ה' הזדמנות לכל הגויים להכירו, ולהשיג קירבה כלשהי אל אמיתתו. אמרו חז"ל: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב, כה) וזרעתיה לי בארץ" (פסחים פז, ב).

האם יכול אדם כלשהו בעולמנו להתעניין בדת או באלוקים ברצינות, מבלי שיקרא את ספר התורה שלנו? כל גוי שמחפש אמת חייב לגשת תחילה לספר הספרים שלנו, שהוא הספר המודפס המפורסם והמשפיע ביותר בכל העולם, ויכיר בקלות ב-אמת של התורה אם רק ירצה בה!

ה' כמובן חוקר כליות ולב, ומכוון כל גוי שרוצה באמת אל יהדותנו. אמרו חז"ל שבדרך שבה אדם רוצה לילך - בה מוליכים אותו מן השמים. גוי שמחפש את האמת - הקב"ה יסייע לו למצוא את אמת יהדותנו, הרי כך עשה: שלא תהיה תורה מפורסמת יותר ממנה בכל עולמנו.

קיימת התפכחות בעולם לקראת הגאולה:

כך כתב הרמב"ם על הנצרות והאסלאם: "וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן, וזה (יש"ו) גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'... אבל מחשבות בורא עולם - אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו - אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד". כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב... וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא - מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום" (הלכות מלכים, פרק יא).

בזכות החשיפה לתורה, רוב אומות העולם כבר התפכחו מעבודות האלילים שלהם, כך שניתן לראות בנצרות והאסלאם התקרבות מועטה אל האמת של יהדותנו. אנו יכולים לסבור שהקב"ה נתן לדתות אלה להתפשט בקרב האומות העולם בתור הכנה של האנושות לקראת האמת הגדולה של התורה, כך שהאומות יכירו את האמונה באלוקי ישראל, ובעם ישראל, ויהיו מצפות למשיח ולגאולה. כעת, משתגיע הגאולה השלמה בקרוב בעז"ה, אז ינטשו הגויים את שקרי הנצרות והאסלאם מאחורי גבם, יפרידו את המוץ מן התבן, ואז יזכו להתחבר לאמת המקורית של יהדותנו הקדושה.

כך ניבאו הנביאים: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא, לג), "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, וירנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב).

באחרית הימים כל אומות העולם יכירו את האמת, מקטנם ועד גדולם ידעו כולם את ה', ולא יצטרכו עוד להוכיח את אמיתתו. אז שמו של ה' יהיה אחד בכל העולם, כלומר הכול יכירו את אלוקי ישראל האמתי, ויעבדו אותו שכם אחד.

בינתיים ה' אכן הכין ועודנו מכין את הלבבות לקראת המסר הגדול הזה: "הנה ימים באים, נאום ה' אלוקים, והשלחתי רעב בארץ - לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'" (עמוס ח, יא).

יש תוכנית לבריאה, ישנו תהליך של התפכחות בעולם. כך לימדו חז"ל: "אלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה ואלפיים שנות משיח" (עבודה זרה דף יט, ב).

לסיכום,

1. אין אמת כמו אמת-התורה, שכן רק אנו זכינו במעמד הר-סיני.

2. שתי הדתות הגדולות בעולם חיקו את יהדותנו, והצליחו להשפיע על אמונותיהם של מיליוני עובדי אלילים פרימיטיביים מאחר שהציעו להם אמונה רציונלית יותר מזו שהיתה לאבותם, ומשום שלא דרשו מהם לקיים מצוות מחייבות,

3. הדתות הללו סייעו לגויים להתקדם מעבודות האלילים לקראת האמונה בבורא-עולם, ולשוב לקיים חלק משבע מצוות בני נח, הן התבססו בשורשן על האמת של התורה, וזו סיבה להצלחתן בעולם.

4. נראה ששתי הדתות הגדולות התפשטו ברחבי העולם כי יצרו היכרות ראשונה לאנושות עם ספר התורה - היכרות המאפשרת לכל גוי להצטרף לעם הנצח

5. ובנוסף, האנושות מכירה כיום את עם ישראל ומצפה לגאולת העולם, כך שיוכלו להודות במשיח האמיתי כשיגיע בקרוב בעז"ה, ויכירו בגאולת ישראל.

" ["pic"]=> string(6) "148732" ["date_created"]=> string(19) "2018-05-22 15:30:00" ["writer"]=> string(5) "57351" ["tags"]=> string(14) "|22355||59512|" ["categories"]=> string(3) "465" ["category"]=> string(3) "465" ["comments_num"]=> string(1) "4" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "234720" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(3) "465" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/234720" ["top_section"]=> string(3) "462" } [3]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "234509" ["title"]=> string(82) "צפו: מהו סוד מערכת היחסים בין עם ישראל לאומות?" ["short_text"]=> string(153) "כיצד ניתן לשפר את מערכת היחסים שלנו עם שכננו הגויים? זאב ארן נותן תשובה ב-60 שניות. צפו" ["content"]=> string(351) "

 

" ["pic"]=> string(6) "148143" ["date_created"]=> string(19) "2018-05-15 22:24:00" ["writer"]=> string(5) "58397" ["tags"]=> string(14) "|26150||57916|" ["categories"]=> string(3) "465" ["category"]=> string(3) "465" ["comments_num"]=> string(1) "4" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "234509" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(3) "465" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/234509" ["top_section"]=> string(3) "462" } [4]=> array(20) { ["type"]=> string(7) "article" ["id"]=> string(6) "216987" ["title"]=> string(43) "חילוני או יהודי? חלק שני" ["short_text"]=> string(97) "מהו המכנה המשותף של כל בני עמנו לאחר אלפיים שנות גלות?" ["content"]=> string(8012) "

הבה נביט על כל העדות השונות שהתקבצו אל ארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, ונמצא שלא היה ביניהם אף סוג של דמיון תרבותי שיוכל לזהותם כבני עם אחד:

חיצונית הם נראים שונים זה מזה בתווי פניהם וצבע עורם; הם הגיעו עם שפות שונות, מבטא שונה וסגנון הבעה שונה; מאכליהם שונים זה מזה תכלית השינוי. תרבותם שונה מאוד זו מזו, שיריהם שונים, התנהגותם שונה, כמו גם כללי הנימוס עמם הגיעו, מה שעדה אחת היתה עשויה להחשיב מושא לגאווה - עדה שנייה היתה רואה בה סימן לזלזול ולבושה; הבגדים עימם הגיעו היו שונים מאוד בצורתם וצבעיהם. בכל נראים שונים.

גוי שהיה מביט בקיבוץ גלויות מגוון כזה של יהודים - לא היה מסוגל לזהות מי מביניהם יהודי ומי לא. המרחק התרבותי גדול מידי, ממש מרחק של שמים מארץ.

אז מה בכל זאת גרם לעדות כה שונות זו מזו להתחבר יחד בארץ אחת? מה נותר משותף לאחר אלפיים שנות גלות של עדות שהתגוררו במרחק של יבשות זו מזו? מה מצא היהודי מרוסיה עם היהודי מאפריקה? מה מצא היהודי מצרפת עם היהודי ממדינות ערב? מה מצא היהודי מאמריקה עם היהודי מאסיה? כיצד מסוגלים אנשים כה שונים להיכנס יחד בסירה אחת, ולחוש תחושת אחריות ושותפות עמוקה כל כך כלפי אחיהם הרחוקים?

התשובה היא אחת ויחידה: התורה הקדושה. אין ולא תהיה אף תשובה אחרת לגורם שמאחד את כל העדות השונות.

הוא הדבר היחיד שנמצא משותף לכל העדות שהגיעו מכל מקום בעולם - אחיזתם באותה תורה שבכתב ואותה תורה שבעל פה. באותה מסורת מפוארת של משנה ותלמוד והלכה. אותן מצוות, אותן תפילין ואותה ציצית, אותו יום שבת, אותה סוכה, אותם ארבעת המינים ואותו סדר פסח. אלוקים אחד, הוא שאיחד רבבות של יהודים שהקריבו נשמתם על המזבח באומרם: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". זוהי מטרתנו המשותפת, ומתוקף זהות זו אנו יושבים בארץ הקודש. ללא התורה היה מאבד עם ישראל לא רק את ארצו, אלא את עמו - את מי שהוא באמת.

האמונה בתורה הקדושה ושמירתה היתה המכנה המשותף היחיד בין כל העדות השונות, היחיד! והוא לבדו איחד את בני עמנו לאחר אלפי שנים של גלות.

שימו לבכם לכך שהסיבה היחידה שאני ואתה ואת יודעים שאנו יהודים לאחר אלפי שנים, הוא רק משום שכל אבותינו ואבות אבותינו שמרו את התורה בנאמנות. מאחורי כל אחד ואחת מאיתנו ניצבת שושלת ארוכה מאוד של יהודים שומרי תורה ומצוות. אם רק אדם אחד בלבד בשושלת זו היה חדל לשמור את התורה בשלב מן השרשרת, כל השושלת היתה ניתקת וקורסת. כל יהודי מתייוון או מומר לאורך הדורות גרם לכך שכל צאצאיו חיים כיום כגויים לכל דבר ועניין, ואינם יודעים כלל שאבותיהם היו פעם יהודים.

פירוש הדבר שכל אחד ואחת מאיתנו הוא צאצא לשושלת מפוארת של יהודים שומרי תורה ומצוות. אנו צריכים להכיר הכרת הטוב על עשרות הדורות שקדמו לנו, ושמרו את התורה והמצוות בנאמנות, בלעדי כל אחד ואחת מהם - לא היינו יודעים כיום שאנו יהודים! מהם נלמד להמשיך מסורת מפוארת זו, ולא להינתק מהגזע ממנו עמנו יונק מים חיים.

בנאומו המפורסם ביקש הרב שך זצ"ל לעורר את היהודים הרחוקים באמירות קשות. הוא שאל מיהו יהודי, ועל מה זהותו עומדת. כך אמר:

"אם יש קיבוצים שלא יודעים מהו יום כיפור, לא יודעים מהי שבת ולא יודעים מה זה מקווה. מגדלים שפנים וחזירים. יש להם קשר עם אבא שלהם? ...הם ניתקו עצמם מכל העבר שלנו, ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור, אז במה הוא יהודי? ...אומה שאין לה קשר עם אבותיה מלכתחילה נגזר דינה להיאבד, והיא לא תקום ולא תהיה... טריטוריה אינה העיקר. אדמה ניתן לקחת במלחמה - אבל העם יישאר קיים... נמצא שהמתנתקים מעברו היהודי של עם ישראל, הרי הם מכחידים את קיומו, ואלו ששומרים את תורת ישראל הם המנציחים את עם ישראל לעולמים. יש כאלה שיאמרו שהדברים שאני אומר הם דברים של פנטיות, של פרימיטיביות. אבל התורה הקדושה אומרת: 'כי היא חוכמתם ובינתכם לעיני העמים', ומעידה שהתורה היא חוכמת היהודים בעיני האומות" (26 במרץ 1990, היכל יד אליהו. בעריכה קלה).

אמור לאחיך הרחוק: "לא חילוני אתה, אלא יהודי". הוכח לו שכל זהותו ניצבת אך ורק על יהדותו, ולא על שום גורם אחר מלבדה. לא כדורגל ולא ספרות יפה, לא שירה ולא מאכלים. הם לא הגורם שאיחד ועודנו מאחד את בני עמנו לאחר אלפי שנים. הבט והיווכח שכל האנטישמים אינם מחשיבים את ההבדלים בין יהודי ספרדי לבין יהודי אשכנזי, בין יהודי בהיר ליהודי כהה, ולא במקרה. אפילו הם חשים שהגורם המשותף לנו חזק יותר ממראה חיצוני או תרבות יפה, היא נמצאת בשורשנו: אנו העם הנבחר, ושונים מכל עם אחר בעולם.

הלוואי שנצליח גם אנחנו לעורר את הנרדמים, להזכירם את הקרקע המשותפת עליה כולנו ניצבים. אנו חשים תחושת חובה לעזור לכל יהודי ויהודיה, להדריך את אחינו הרחוקים את הדרך הביתה, בחזרה אל יהדות אבותינו. כי משימתנו היא משימה משותפת. לא נשכח לרגע שכולנו חיים בסירה אחת ושותפים בגורל אחד, כפי שאמרו חז"ל: "אינו אומר איש באחיו, אלא איש בעוון אחיו - מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין כז, עמוד ב). כן יהי רצון שלא נשכח את תפקידנו הרוחני, וכל עמנו ישוב יחד לקיים את התורה בנאמנות כאיש אחד.

חילוני או יהודי? חלק ראשון, לחצו כאן. 

" ["pic"]=> string(5) "95909" ["date_created"]=> string(19) "2017-01-25 12:25:00" ["writer"]=> string(5) "57351" ["tags"]=> string(12) "|974||57369|" ["categories"]=> string(3) "465" ["category"]=> string(3) "465" ["comments_num"]=> string(1) "0" ["no_app"]=> string(1) "0" ["override_link"]=> string(0) "" ["item_type"]=> string(7) "article" ["item_id"]=> string(6) "216987" ["list_type"]=> string(7) "mgz_cat" ["list_id"]=> string(3) "465" ["link"]=> string(40) "https://www.hidabroot.org/article/216987" ["top_section"]=> string(3) "462" } } } } } [2]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "658" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(6) "פסח" ["link"]=> string(6) "פסח" ["id"]=> string(3) "658" ["ord"]=> string(1) "3" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "0" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(6) "93c47d" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["subs"]=> array(0) { } } [3]=> array(13) { ["parentId"]=> string(2) "26" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(22) "הרב זמיר כהן" ["link"]=> string(50) "https://www.hidabroot.org/vod?lecturer=10&program=" ["id"]=> string(2) "26" ["ord"]=> string(1) "4" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "0" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["subs"]=> array(0) { } } [4]=> array(13) { ["parentId"]=> string(1) "3" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(10) "ילדים" ["link"]=> string(30) "http://www.kids.hidabroot.org/" ["id"]=> string(1) "3" ["ord"]=> string(1) "6" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "0" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["subs"]=> array(0) { } } [5]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "645" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(12) "הקמפוס" ["link"]=> string(29) "https://campus.hidabroot.org/" ["id"]=> string(3) "645" ["ord"]=> string(1) "7" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "0" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(3) "fff" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["subs"]=> array(0) { } } [6]=> array(13) { ["parentId"]=> string(1) "4" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(14) "אירועים" ["link"]=> string(6) "events" ["id"]=> string(1) "4" ["ord"]=> string(1) "8" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "0" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["subs"]=> array(0) { } } [7]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "532" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(14) "הכרויות" ["link"]=> string(26) "https://www.7brachot.co.il" ["id"]=> string(3) "532" ["ord"]=> string(1) "9" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "0" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["subs"]=> array(0) { } } [8]=> array(13) { ["parentId"]=> string(3) "575" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(12) "מוזיקה" ["link"]=> string(0) "" ["id"]=> string(3) "575" ["ord"]=> string(2) "10" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "0" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(3) "fff" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(7) "headset" ["subs"]=> array(23) { [0]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "598" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(19) "לכל האמנים" ["link"]=> string(30) "https://www.hidabroot.org/tube" ["id"]=> string(3) "598" ["ord"]=> string(1) "1" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(6) "980000" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [1]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "589" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(15) "ישי ריבו" ["link"]=> string(76) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%99%D7%A9%D7%99_%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%95" ["id"]=> string(3) "589" ["ord"]=> string(1) "2" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [2]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "576" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(19) "אביתר בנאי" ["link"]=> string(88) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%90%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8_%D7%91%D7%A0%D7%90%D7%99" ["id"]=> string(3) "576" ["ord"]=> string(1) "3" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> string(6) "125918" ["icon"]=> string(0) "" } [3]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "578" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(21) "יוסף קרדונר" ["link"]=> string(94) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3_%D7%A7%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A0%D7%A8" ["id"]=> string(3) "578" ["ord"]=> string(1) "4" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [4]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "582" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(17) "אהרן רזאל" ["link"]=> string(82) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%9F_%D7%A8%D7%96%D7%90%D7%9C" ["id"]=> string(3) "582" ["ord"]=> string(1) "5" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [5]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "590" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(12) "שוואקי" ["link"]=> string(94) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91_%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A7%D7%99" ["id"]=> string(3) "590" ["ord"]=> string(1) "6" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [6]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "580" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(19) "אברהם פריד" ["link"]=> string(88) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93" ["id"]=> string(3) "580" ["ord"]=> string(1) "7" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [7]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "584" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(15) "שולי רנד" ["link"]=> string(76) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%99_%D7%A8%D7%A0%D7%93" ["id"]=> string(3) "584" ["ord"]=> string(1) "8" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [8]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "592" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(19) "יונתן רזאל" ["link"]=> string(88) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%A8%D7%96%D7%90%D7%9C" ["id"]=> string(3) "592" ["ord"]=> string(1) "9" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [9]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "586" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(19) "עמיר בניון" ["link"]=> string(88) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%A8_%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%9F" ["id"]=> string(3) "586" ["ord"]=> string(2) "10" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [10]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "610" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(21) "איציק אורלב" ["link"]=> string(94) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%90%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A7_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%91" ["id"]=> string(3) "610" ["ord"]=> string(2) "11" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [11]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "581" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(17) "אהוד בנאי" ["link"]=> string(82) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%90%D7%94%D7%95%D7%93_%D7%91%D7%A0%D7%90%D7%99" ["id"]=> string(3) "581" ["ord"]=> string(2) "12" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [12]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "577" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(18) "חנן בן ארי" ["link"]=> string(83) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%97%D7%A0%D7%9F_%D7%91%D7%9F_%D7%90%D7%A8%D7%99" ["id"]=> string(3) "577" ["ord"]=> string(2) "13" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [13]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "579" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(17) "אבי בניון" ["link"]=> string(82) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%90%D7%91%D7%99_%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%9F" ["id"]=> string(3) "579" ["ord"]=> string(2) "14" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [14]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "596" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(22) "מרדכי בן דוד" ["link"]=> string(95) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%9E%D7%A8%D7%93%D7%9B%D7%99_%D7%91%D7%9F_%D7%93%D7%95%D7%93" ["id"]=> string(3) "596" ["ord"]=> string(2) "15" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [15]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "585" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(19) "עמירן דביר" ["link"]=> string(88) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%9F_%D7%93%D7%91%D7%99%D7%A8" ["id"]=> string(3) "585" ["ord"]=> string(2) "16" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [16]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "583" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(19) "אודי דוידי" ["link"]=> string(88) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%99_%D7%93%D7%95%D7%99%D7%93%D7%99" ["id"]=> string(3) "583" ["ord"]=> string(2) "17" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [17]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "587" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(21) "עובדיה חממה" ["link"]=> string(94) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%97%D7%9E%D7%9E%D7%94" ["id"]=> string(3) "587" ["ord"]=> string(2) "18" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [18]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "595" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(16) "דוד ד'אור" ["link"]=> string(76) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%93%D7%95%D7%93_%D7%93%D7%90%D7%95%D7%A8" ["id"]=> string(3) "595" ["ord"]=> string(2) "19" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [19]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "588" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(15) "מידד טסה" ["link"]=> string(76) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%93_%D7%98%D7%A1%D7%94" ["id"]=> string(3) "588" ["ord"]=> string(2) "20" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [20]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "593" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(19) "יהורם גאון" ["link"]=> string(88) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%9D_%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9F" ["id"]=> string(3) "593" ["ord"]=> string(2) "21" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [21]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "594" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(10) "דקלון" ["link"]=> string(63) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%93%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%9F" ["id"]=> string(3) "594" ["ord"]=> string(2) "22" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } [22]=> array(12) { ["parentId"]=> string(3) "591" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(17) "יוסי נטיב" ["link"]=> string(82) "https://www.hidabroot.org/artist/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%99_%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%91" ["id"]=> string(3) "591" ["ord"]=> string(2) "23" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(3) "575" ["target"]=> string(0) "" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" } } } [9]=> array(13) { ["parentId"]=> string(2) "29" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(18) "שאל את הרב" ["link"]=> string(18) "שאל-את-הרב" ["id"]=> string(2) "29" ["ord"]=> string(2) "11" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "0" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["subs"]=> array(0) { } } [10]=> array(13) { ["parentId"]=> string(2) "30" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(12) "תרומות" ["link"]=> string(8) "donation" ["id"]=> string(2) "30" ["ord"]=> string(2) "12" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "0" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(0) "" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["subs"]=> array(0) { } } [11]=> array(13) { ["parentId"]=> string(2) "31" ["langId"]=> string(1) "1" ["name"]=> string(57) "shopping_cart שופס" ["link"]=> string(27) "http://shops.hidabroot.org/" ["id"]=> string(2) "31" ["ord"]=> string(2) "13" ["catID"]=> string(1) "1" ["parent_id"]=> string(1) "0" ["target"]=> string(6) "_blank" ["color"]=> string(3) "fff" ["pic"]=> NULL ["icon"]=> string(0) "" ["subs"]=> array(0) { } } } הרב יוסף בן פורת - נפילת אפיים - הידברות
הרב יוסף בן פורת

הרב יוסף בן פורת - נפילת אפיים

הרב יוסף בן פורת

האם תפילה של אדם רשע יכולה להתקבל בשמים? מהי תפילת "נפלת אפיים" שהצילה את עם ישראל מכליון? ראש הישיבה, הרה"ג יוסף צ. בן פורת, בהרצאה מיוחדת על כוחה העצום של התפילה לפעול ישועות גדולות.

דרגו את הווידיאו, ועזרו בקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (90 מדרגים)