זוכרת אבל לא נשברת: איך הזיכרון מעצב את הנפש? | משיבת נפש | עם הרבנית צילה אלחנתי והרבנית פרי כהן

שלום וברכה. ברוכים הבאים לעוד תוכנית של משיבת נפש. אנחנו ככה היינו בהפסקה לא קטנה במוצא יום השואה אנחנו מתעסקים בזכרונות, בזיכרון הלאומי שלנו, של מה שעבר עלינו כם, מה שאנחנו עוברים היום. וזיכרון הוא משהו שהוא מאוד משפיע על הנפש ואנחנו רוצים לעסוק בזה היום לאו דווקא מהמבט השועטים אם אפשר לקרוא לזה ככה אלא בכלל איך אנחנו כבני אדם איך אנחנו כאנשים שרוצים להיות יותר קשובים לנפש שלנו להתמודדויות שאנחנו עוברים בחיים ומה זה עושה לנו כשאנחנו מביאים את הזיכרון לתוך החיים שלנו האם אנחנו יכולים לשנות זכרונות האם זכרונות בהכרח משפיעים עלינו האם אנחנו אנחנו יכולים לבחור את הזכרונות שלנו. אז הנושא הזה ביחד

עם השאלות שלכם ועם עוד נושאים נוספים שאתם הצופים בבית תעלו נעסוק כאן בתוכנית הזאת עם הרבנית פרי כהן שנמצאת כאן לצידי. שלום וברכה.

שלום שלום

מה שלומך?

מצוין ברוך השם ואת?

אני האמת היא כל היום הזה הוא מאוד מתרגר היה. אנחנו כבר מה שנקרא בערבו של יום זה עומד להסתיים. אבל הבחירה של הנושא היא כאילו משהו שמשאיר אותנו קצת בקטע של השואה, בקטע של באמת מה עבר ועובר על העם שלנו. ומצד שני זה במובן הנפשי דווקא נותן כל כך הרבה התבוננות על איזה עם אנחנו, איזה עם חזק, מה עברנו, איזה חוסן יש לנו כעם, כלאום, כמדינה וכפרטים, כהתמודדות של כל אחד במה שעובר עליו סיפורים מדהימים ומעוררי השראה. ובתוך זה הבחירה בנושא הזה של זיכרון זה באמת לדעת זה משהו שאנחנו יכולים להשתחרר ממנו או שזה אנחנו עם שגם מצווה לזיכרון אז זה ככה לזה נועדנו נועדנו לחיות בתוך הזכרונות ולהמשיך איתם הלאה

ואני רוצה להוסיף עוד יותר מה הזיכרון עושה לנו אוקיי אנחנו עם שמצווה לזכור בוודאי אנחנו נביא פה כמה ציצוטים כדי שנראה באמת עד כמה אנחנו מצווים לזכור ומה זה נותן לנו כשאנחנו זוכרים? אז כשאתה זוכר במילה זיכרון, במילה זוכר, יש לנו תמונה המילה זכר. זאת אומרת אתה משאיר זכר למה שהיה. כשאתה זוכר אתה משאיר משהו ממה שהיה. אז כשהיה לך התה לך חוויה טובה ויש לך זיכרון טוב, אתה רוצה לזכור, כי אתה רוצה להשאיר את החוויה הזאתי. היום אנשים מטעדים את החוויות שלהם א בצילומים אינסופיים. איך אמר פעם מישהו? הוא אמר, אם לא צילמת, לא היית. זאת אומרת, כדי להשאיר משהו מהחוויה הזאתי, אתה רוצה כאילו כל הזמן שיהיה לך

אנחנו רוצים את הזכר, אז חוויה טובה, אז שישאר זכר מהמשהו הטוב. וחוויה רעה. אלה שהיו בשואה רוצים להשאיר זכר שלא ישכחו את מה שהם עברו, שישאירו זכר ממה שהיה שם. כשאת אומרת כאן דבר שהוא הוא כל כך מרתק, כי את מחברת כאן זיכרון של עבר. עם משהו שאנחנו חווים ביום יום שלנו גם בצורות הכי פשוטות שבעצם מה שלא צילמנו לא קיים. אנחנו חייבים אנחנו חיים בדור שכל הזמן לטעד, כל הזמן להראות, כל הזמן להנציח, אם אפשר לקרוא לזה ככה במילה קצת יותר דרמטית, אבל אמיתית כי אם אם לא העלינו את זה, אם לאצחנו את זה, אם לא צילמנו את זה, מי אמר שזה היה?

נכון? ובאמת מילה נרדפת לי לזיכרון, זה הנצחה. אני זוכר אותך, אני מנציח אותך, אני משאיר אותך בליבי או אני מנציח אותך בבית הכנסת על ידי שאני תרמתי ויש כיתוב על שמך. אני מנציח אותך באנדרטה. אני מנציח את עצם זה שהיית קיים. אני משאיר לך זכר. וואו אנחנו מצווים על הזכר. אנחנו מתחילים את הקידוש כן ואנחנו אומרים זיכרון למעשה בראשית תחילה למקרא קודש. כשאני זוכר את מעשה בראשית, מה עושה לי הזיכרון הזה? נותן לי את האפשרות להתחבר למקרא הקודש הזה. כשאני זוכר א א אני זוכר את מה שהקדוש ברוך הוא עשה לי, אני יכול להתחזק באמונה. יש זכר לדברים הטובים שהוא עשה לי. אני יכול להתקדם עם זה הלאה. אנחנו אומרים שלוש פעמים

ביום באשראי, זכר טוב יביאו וצדקתך ירננו. זאת אומרת זכר של הטוב שלך עכשיו אני אביע אותו אני אדבר אותו ואז אני אוכל לרנן את ה את ה את צדקתך את זה שאתה עושה רק טוב את זה אני אוכל להתחבר למקום הזה הזיכרון מאפשר לנו להכניס לתודעה שלנו משהו נוסף הוא לא רק משמר הוא גם נותן לנו אפשרות להתקדם

וואי וזאת הנקודה אני חושבת שהכי מרכזית בנושא הזה של זיכרון שרצינו להביא כאן לתוכנית שבעצם זיכרון זה לאו דווקא משהו של עבר אלא זה משהו שאנחנו חיים אותו אבל לאו דווקא בקטע נוסטלגי של לשבת ולהיזכר מה היה אלא בקטע של להתחבר בקטע שיש לנו זיכרון שמחבר אותנו למה שקורה עכשיו להוויה שלנו למשמעות הקיומית שלנו ונותן לנו גם את המשמעות להמשיך הלאה ולהעביר את זה הלאה גם לדורות הבאים גם עם מקום של תקווה וגם עם מקום של טוב לאו דווקא ממקום של זיכרון שהוא אדן בדיוק אבל כן אני רוצה לתת מקום גם לזיכרון החשוך כן אנחנו בסיומה של יום השואה כשעלו מהשואה א והגיעו לארץ ישראל וכאן הרבי מיגור מאוד מאוד מאוד קרב אנשים ש

שהגיעו לפה ואחת ההנחיות המאוד מאוד ברורות הייתה לא לדבר על מה שהיה. אז מאוד שאנחנו מדברים על זה שזיכרון זה בעצם משאיר זכר למה שהיה, הוא אמר, אל תדברו. כיוון שעצם זה שאתם זוכרים ומדברים ומנציחים את זה, אתם לא מצליחים את זה רק בלב שלכם. אתם מנציחים את זה גם לדורות הבאים וזה משאיר אכם א עם עם חוויות שואה. אז אל תדברו על מה שהיה. פשוט הוא נתן הוראה פחות לדבר, פחות לספר, פחות לשתף. לנו בתור אני דור השלישי לניצולי שואה כן אמא שלי דור של לניצולי שואה והיא בת לניצולי שואה ובעצם אני מרגישה שהיה לנו פחות פחות דיבור פחות חוויות אלה שבאמת בארץ אמא של

אמא שלי נודה בארץ כן אבל א

אבל אני יודעת שלגדול בתור בת לניצולי שואה זה לחיות סיפור לא פשוט זה סיפור לא פשוט

ואלה שבאו מהשואה מספרים היו שתי אפשרויות את אלה שסיפור וסיפור וסיפור וסיפור או את אלה שלא דיברו, לא רצו שירגישו ושוב נדבר על זיכרון וזכר. אלה שלא אלה ששיתפו רצו להשאיר זכר שלא ישכחו את מה שעשו להם ואלה שלא הסכימו לדבר מאיפה זה בא, הם לא רצו שיהיה זכר להשפלה, לכאב של מה שהם עברו. הם ניסו לדלג. אז יש שתי אפשרויות להתמודד עם זכר או לא להשאיר לו זכר או כאילו אנחנו הולכים א לבית הכנסת ושומעים את זכור את אשר עשה לך עמלק. תזכור ואל תשכח. כיוון שאם תזכור ולא תשכח את מה שהיה שם, אז אתה לא תגיע אף פעם לאותו מצב שהיית בו. אז זה שתי דרכים להתמודד. או לזכור את מה שהיה בקטע של אני זוכר וזה ילווה אותי וזה

יתן לי כלים הלאה או לא להשאיר זכר למה שהיה כי זה היה כואב מדי כי זה היה לא פשוט כי אני לא רוצה לזכור את זה בשום פנים ואופן. אז אלה שתי דברים, אלה שתי דרכים שהם מאוד מאוד מאוד דומיננטיות בקטע של זיכרון, הנצחה וזכר. א אבל תמיד כשאני מסתכלת על על זיכרון ואני חושבת על זכרונות, עולה לי עשיר א של אהוד מנור כשהוא מספר שהוא א ההורים שלו נפטרו והוא הלך לסגור את הבית שם. אז הם סיימו לשבט שבעה והוא הולך הביתה. והוא סוגר את הדלת של הבית והוא יושב על המרפסת ליד והוא כותב שיר בבית ליד המסילה. הילדים שלי שונאים שאני שערד אומרים שזה שיר כל כך דיכאוני ובשבילי הוא לא שיר דיכאוני. הוא שיר שמסמל בית מדהים שהיה.

נכון שיש בו דוק של עצב כי איך הוא אומר? פעם בבית ליד המסילה ראיתי פנים מהירות כי הבית הרי רק ליד המסילה, ידע גם שעות אחרות אז אז היה בית, היו פה חיים, היו פה אבא ואמא והוא מדבר על על על שתייה שהוגשה בלילות והוא מדבר על חמניות ש א היו מסובבות לכיוון השמש והוא מדבר על על על בית שפעם הילכו ברגליים יחפות ועכשיו כבר לא אז הוא מדבר בגעגוע אבל כשאני מסתכלת על זה על איזה חוויה הוא נותן לי דרך הזיכרון שלו אז זו חוויה של א בית שהיה מאוד משמעותי ויש כאן הרגה שזה עוד סוג של זכר וזיכרון ההרגה הגעגוע למשהו שהיה ולא קיים א זה נקודה מאוד מעניינת כי כשאנחנו מדברים על בית אנחנו מדברים עליו דווקא בדרך כלל על

בית שהוא בריא על בית שהוא נורמלי בחמימות ב במקום שכיף להיזכר בו, שטוב להיזכר בו. כשאנחנו חושבים על אותם אנשים שהם בעצם ברחו מהבית ושהבית זה איזה זיכרון רחוק רחוק רחוק שהם לא יחזרו אליו. אז אפשר להבין למה הם בחרו חלק מהם בדרך של השתיקה. ואני יכולה להגיד לך ש מה שאני שמעתי מחמותי שתחייה על ההורים שלה שהם בחרו בדרך הזאת של השתיקה והיא תמיד הייתה סקרנית לדעת מה היה תמיד יש שמה איזשהיא תמונה שהיא לא שלמה שהיא כל כך רוצה להתחבר אליה ואין לאן להתחבר ואנחנו יודעים שברוך השם אנחנו כיהודים תמיד יש לנו לאן להתחבר תמיד תמיד יש לנו בית, תמיד יש לנו לאן לחזור. וזה מה שכל יהודי בכל העולם מרגיש שפה בארץ

ישראל זה הבית. וגם עכשיו בכל התקופה של המלחמה כבר הריצו צחוקים על זה. וזה היה כל כך יפה שאין ישראל זה המקום היחידי שבשעת מלחמה לא בורחים ממנו אלא בורחים אליו. רוצים לחזור אליו. כל אלה שתקועים בתאילנד, כל האלה שזה כבר זה כבר היה בדיחה כמה מהר אנחנו נכנסים ממצב של לחימה למצב של הומור זה עוד דבר ששווה לדבר עליו בעם ישראל אבל זה זה כל כך יפה זה כל כך מביא אותנו למקום הזה של זיכרון חיבור והמשכיות ותקווה זה זה הנרטיב זה החומר שאמנו עם ישראל עשוי

בדיוק ולכן אנחנו כל הזמן שומעים זיכרון זכור זכר אחר. אנחנו בנויים על זה. אנחנו בנויים על זכרונות אז על על זה כל אנחנו מושטטים על הזיכרון שעובר מדור לדור, מדור לדור, מדור לדור. הרב משה גרילק מדבר על זה שלמה למשל בליל בליל חג הפסח לא עושים במות כמו ביום עצמאות. זה החג שבו יצאנו מעבדות לחירות. זה החג שבו השתחרנו מעבדות מצרים. נחגוג אותו עלבם זיקוקים ועם הופעות וזמרים ו למה למה לא אומר שיש עניין מאוד גדול בזיכרון איך קוראים לזה זיכרון בסלון לשבת בסמאל טוק של דיבור משפחתי כזה שקט בלי רעש וצלצולים הרעש וצלצולים הוא אומר משפיע מאוד בגדול ורשם גדול לא עושה רושם איך יש את את השיר הזה. ככל שפחות שמחים

אה כך יותר צוחקים. אז אה א אנחנו מדברים על זה בכל הרעיון של של שכשאנחנו רוצים להסביר איך הנפש פועלת. זכרונות גדולים א בומבסטים אולי לא נקרא לזה זיכרון אלא א הופעות גדולות, ניסיון לייצר דברים גדולים. זה עושה וואו מאוד מאוד גדול. אבל מה אתה זוכר אחר כך? לעומת כל מיני דברים קטנטנים כמו מסיבת סידור של ילד שעומד ליד הגננת פורסת ככה איזשהו קיר כזה של כותל ועומד הילד הקטן ומנשק או מתפלל וואו מה זה עושה על הנפש שילד שלך מקבל חומש פעם ראשונה כשנותנים לילד ללקק אותיות יש את השיר של א א א איך קוראים לה הזמרת היווניה הזאת גליקריה שבה היא מספרת על ה א א בכפר שלנו בטונדר היא מספרת איך היו לוקחים ילדים. היא

ממש מספרת על זה איך היו לוקחים ילדים ועוטפים אותם בטלית בשביל שלא יראו חיות טמאות ולוקחים אותם אל ה אל הכיתה ונותנים להם ללקק דבש. מה יש לזמרת גויה לשיר שיר כזה?

באתי לשאול את החיים יהודיה. זה מדהים

ואני חושבת שהיא גויה. א אבל לא משנה זה שיר יווני שר ממש זה חלק יחסיד לכתוב

בדיוק והיא ממש בכפר שלנו בתונדרה ומה יש בזה איזה שם דברים קטנים לא הופעות גדולות לא זיקוקים לא באים ומראים שהילד עכשיו בסיום שנה וזורק את הכובע הגדול שלו ובהופעה גדולה עם בגדים מטורפים לא יש פה דברים קטנים אומר הרב משה גרילק זה חוויות קטנות שיוצרות רושם מאוד מאוד מאוד משמעותי וככה היהדות חווה את הדברים שלה. זה כזה זה כזה אה מחבר אותנו למקום הכל כך יהודי שלנו שבאמת ממה ממה בנויים החיים שלנו? מהדברים היומיומיים. הפעולות הגדולות הם לאו דווקא אלה שהקדוש ברוך הוא מחשיב אותם אבל דווקא הדברים היומיומיים החוזרים על עצמם השגרתיים. מילה שקצת אה אומרים אותה בזהירות עכשיו אבל באמת החזרתיות הקטנה הזאת עוד טיפה ועוד טיפה על הסלע היא זאת שעושה באמת רושם בנפש

ואם אנחנו מדברים על רושם בנפשן

אני באמת רוצה להגיע לשאלה הזאתי כמה מקום הנפש שלנו נאחזת בזכרונות אם זה משהו שהוא הוא לא יודעת אפשר לקמט את זה באחוזים אפשר להגיד זיכרון זה משהו מאוד מאוד מאוד עיקרי בנפשו של אדם או אדם הוא זה שבוחר איך איך הנפש שלו תהיה בנויה אם מזכרונות או מדברים שהוא יוצר כי בעצם כשאנחנו נסיים את התוכנית הזאת אז היא תהיה בעבר היא תהיה זיכרון כל רגע בעצם שאנחנו עוברים הוא מיד הופך לעבר יש לנו עווה מה שנקרא מתמשך אבל הוא מיד הופך לעבר את העתיד אנחנו לא יודעים אז במה הנפש שלנו נאחזת

אז תקשיבי תמיד שמזמינים אותי לתת הרצאה אז שואלים אותי איזאת הרצאה מקצועית ויש לי הרבה הרצאות שהם מקצועיות שבהם אני מלמדת על נוער בסיכון אני נותנת כלים א כלים טיפוליים א הרצאות שמיועדות להורים כדי לדעת איך להתמודד שהם הרצאות ממש מקצועיות הרצאות שאני באמת נותנת מול מול צוטים מקצועיים ותמיד אני אומרת זאת הרצאה מקצועית אבל אתם לא תשכחו אותה אה אוקיי יש פעלולים יש דברים יש ליווי לא רק את מדברת כן. מה את צריכה? אני אומרת, אם זה אולם קטן, אני לא צריכה מיקרופון. אם זה אולם גדול, שיהיה מיקרופון. מה? אין אין מצג לא, אין מצגות, אין כלום. אז איך נזכור? אז צריך להכין אולי דפים לרשום. את מביאה מקורות? לא,

אתם תזכרו. אני הולכת על הכלל ששמעתי אותו פעם מהרב דודי ברברמן. כתוב שמור את יום השבת לקודשו וזכור את יום. למה הכפילות הזאתי? אם שמרת אז זכרת ואם זכרת אז שמרת. ואמרנו את זה ואני אגיד את זה שוב פעם. נעשה מחקר שבדק כמה זמן אדם יכול לזכור חומר חומר לימודי במקסימום 48 שעות יש לו מחר בגרות הוא לומד את החומר אחרי הבגרות עוד קצת ישאר כרושם וזה נגמר אוקיי כמה מספרי טלפון בו זמנית כחמישה היום גם זה לא כמה לחנים של מוזיקה בו זמנית אלפים למה כיוון שהמוזיקה היא חוויה וחוויה אנחנו נזכור אותה לאורך הזמן. כשהקדוש ברוך הוא אומר לנו שמור את יום השבת וזכור את יום השבת, איך תשמרו את השבת? בדרך שבה אתם תזכרו

אותה. אנחנו זוכרים חוויות. כשאת אומרת התוכנית הזאתי עכשיו משודרת ומחר היא תהיה בעבר. אנחנו לא רוצים שהיא תהיה בעבר של האנשים. אנחנו רוצים שהיא תלווה אותם לחיים. היא חייבת להיות חוויתית. ולכן זיכרון הוא חלק מאוד מאוד מאוד מאוד גדול מהתת מודע שלנו כיוון שהוא הוא הוא מביע המון המון המון חוויות אז יהיו זכרונות שלא נרצה לזכור אותם אבל הם זכרונות שלא נרצה לזכור אותם ויהיו זכרונות כן שנרצה מאוד לזכור אותם כדי שאנשים יבינו יש סרט מצויר לילדים שנקרא הכל בראש ראש אחד ושתיים שתי סרטים שבהם בעצם מסבירים לנו ממש לעומק איך איך עובד כל ה עובדת כל המערכת הזאתי של התודה, של הזיכרון, של הרגשות. איפה הם

מאוכסנים, מה הם זכרונות ליבה, מה הם הם הם הם דברים שאנחנו נשמור אותם ממש והם ינעלו אותנו. מה הם זכרונות שעוברים לנו לתאום הנשיה והם נמצאים שם מוכסנים? מה הם איזה זכרונות יהיו מאוד משמעותיים? וכשיהיה טריגר פתאום הם יקפצו והם יעלו משמה ודחקנו אותם ואנחנו לא זוכרים שהם קיימים אבל מתי שהו הם יציפו אותנו אנחנו בנועים מ100% חוויות שעברו לזכרונות והם מנהלים אותנו עכשיו אם למשל אנחנו ביום השואה והיום בבוקר אני מנהרת את השיש מפירורים לעולם כשאני אנר את השאיש מפירורים אני אזכוח שסבתא שלי אמרה שפירורים לא זורקים הם הם כל פירור היה חשוב להם אז אני מנוהלת לא רק מהזיכרון שלי, לא רק מהחוויה שלי, מחוויות של

אנשים שליבו אותי בדרך ואמרו מילים כאלה ואחרות וזה ישפיע עליי וזה ינהל אותי. זה מתרגר אותי עכשיו תוך כדי שאת מדברת כי אני חושבת על מה אנחנו גם כלפי הילדים

כמה דברים אנחנו אומרים להם שהם עוד לא חוו אפילו. את פה מדברת על איזשהו זיכרון שאת זוכרת את סבתא שלך. הם דף חלק, הם עוד לא חוו ואנחנו כותבים להם זכרונות בנפש. זה מה שאת בעצם אומרת לנו כאן.

זאת אומרת אני צריכה לשאול אותך אפילו איך עד עכשיו לא עסקנו בנושא הזה של זיכרון מרוב שאנחנו מבינים כמה הוא משמעותי, כמה הוא רושם בנפש, כמה הוא

תקחי בקבוק מים. קחי בקבוק מים. תסתכלי על מה הוא מכיל. יש לנו פה בקבוק מים. הנה לא הכינותי מראש, אבל אני כבר לא בשלב שאני קוראת כמו שצריך. אז יש פה אם אנחנו נלך על הערך על הערך ה כל ההרכב של הזה, יש פה אשלגן ויש פה מגנזיום ויש פה חנקן וגופרד ונטרן וסידן ו אלה. אם ניקח את זה בהשאלה ממה את מורכבת? אז את מורכבת מהזכרונות של לילות שבת. זה מה שיוצר לך את ההבנה של מה זה שבת. את יש אנשים שלא סובלים שבת ויש אנשים שמאוד אוהבים שבת וכשהקדוש ברוך הוא אמר לנו על השבת הוא אמר מתנה אחת יש לי בבית גנזיי ושבת שמע. הוא אמר, "תקשיבו, יש לי פצצה בשבילכם, מתנה מדהימה. ותהיה מישהו שתיגחר עכשיו תגיד, שבת זה מתנה,

ריבון עולם." ויהיה מישהו שתגיד, "וואו, שבת נכנסת ואני מתרגשת." יהיה את זאתי, תהיה את זאתי שאני למשל כן זכרתי שבערב שבת סבתא שלי הייתה יושבת עם סבא שלי ליד שולחן והייתה עוגת טורט והם היו שותים תה ואוכלים עוגת טורט. והיה לה מין מין גרגור כזה של הנהה כשהיא הייתה שותה את הכוסטי. אז בליל ערב שבת אני ממש רציתי שהזיכרון הזה שהינחיל לי ערב שבת יהיה גם אצל הילדים שלי

וידעתי

אני משתדל כל פעם עוגה אחרת רוצה לב

שיהיה לי גם זכרונות טובים מה את אומרת

אבל באמת דרך המאכלים ודרך מה שאנחנו

כל מערכת החישה כל מערכת הכישה שלנו כן חובה חוויה שיוצרת זיכרון

מדהים

אבל כשאני אני אני לא יודעת אם סבתא שלי, סבתא שלי לא תכננה ליצור לי זיכרון, היא פשוט עשתה, היא חיה את זה. אני כבר לקחתי את זה ואמרתי אצלי זה זיכרון כזה חמוד ומתוק, בא לי ליצור את הילדים שלי זיכרון כזה. זאת אומרת סבתא שלך עשתה את זה לא במודע אבל אנחנו כשאנחנו מודעים אנחנו יכולים ליצור את זה לילדים שלנו ליצור להם חוויה כמו שאת אומרת על חושית בכל חמשת החושים בשירים במאכלים טובים בריחותים שיהיו בבית באווירה טובה

אנחנו מצווים גם להתלבש יפה לכבוד שבת מה שנקרא כל ההצגה לא עם הבמות אבל א

וזה מה שהקדוש ברוך הוא רצה כשהקדוש ברוך הוא מספרים לנו על מעמד הר סיני איזה מעמד מפואר מתחילים לצאר לך איך זה היה ואורות וצליליםט הקדוש ברוך הוא יצר לנו מערכת שתלווה אותנו שתיצור לנו את הזיכרון לתחילת היותינו עם

מופר קולים

כן את יודעת א אני אגיד את זה בזהירות כי אנחנו את יודעת בתוכנית עדינה אמ בגיל ההתבגרות ילדה עוברת לעולם הבגרות והיא חווה כל מיני שינויים גופניים. אוקיי? יש ילדות שמאוד תיבה כי וואי אמא'ה ומה קורה לי ואיך זה ומה ויש אמהות שקשה להם לדבר, קשה להם לשתף, קשה להם להסביר מה הולך שם כי הם עצמם מאוד סגורות בנושא ומאוד לא פשוט להם. וסיפרה לי אמא אחת משהו מאוד יפה. היא סיפרה לי שביום שהיא הבינה שהילדה שלה נכנסת לעולם הבוגרות, היא הכינה מראש ספר תהילים עם הקדשה לילדה ולקחה אותה לכותל. היא אמרה לילדה שלה, "עכשיו זה יום ההוכחה שאת יכולה ללדת ילדים, אז בואי נלך לכותל להתפלל שיהיו לך ילדים טובים וצדיקים." את

יודעת הילדה הזאתי לא ראתה עוד חודש או היא ראתה חוויה. עכשיו האמא הזאתי ידעה מראש שהיא יוצרת אצל הילדה שלה חוויה.

מדהים

ואנחנו אמונים

אצלנו נהוג לעשות ספינג' אבל אמתים.

הוא מנהל אותכם הספוינג' הזה. הספוינץ' כן אמיתי אז אולי זה מסר לזה ש כן ממש התפעמתי מהקטע הזה של הכותל זה לאמץ את זה ממש

כן וזה ליצור חוויה אחרת אז את יכולה לקבל את הבגרות שלך בגיל בצורה כזאתי ואת יכוללה לקבל את הבגרות שלך בצורה כזאתי את יכולה להיכנס לשבת בצורה של וואי אין טלפונים איזה בעסה איזה זה ואת יכולה ותמיד יש את הסיפור הידוע על אותו אדם שעל שני אנשים שהיו חיים באירופה ונדרשו לעבוד בשבת ואבא אחד א לא עבד בשבת ויצאו לו ילדים נורא צדיקים ואבא אחד לא עבד בשבת ויצאו לו ילדים ממש לא צדיקים. ששאלו מה ההבדלים אז זה שיצאו לו ילדים צדיקים הוא אמר בכל פעם שפיטרו אותי מהעבודה אמרתי איזה כיף זכיתי לשמור שבת זכיתי לקיים שבת זה והילד קיבל שוואי בזכות שבת ואפילו אפילו אפילו ילד קטן שזוכה שאבא יהיה איתו בבית ולא ילך

לעבודה בהבנה של ילד קטן הוא לא מסתכל וואי נפגיע לנו משכנתא מסתכל במושגים של וואי אבא בבית בזכות שבת ולעומת זאת אותו ילד השני שאבא אמר וואי מה לעשות אני צריך לשמור שבת בשביל כל שבת זה עול אז שוב דרך התגובה שלנו תיצור את הזיכרון אצל הילד שלנו. אז זה מאוד מחייב מצד אחד.

מה זה מאוד מחייב? זה גם משהו שאי אפשר לזייף אותו כי מה שאתה זה מה שיעבור הלאה. נכון?

אז פה אנחנו יכולים להבין באמת למה החפץ חיים כשבאו אליו זוג שציפו על לידה שתבוא בשעה טובה ובאו להתברך אצל החפץ חיים אז הם ככה באו והבעל אומר באנו להתברך אצל הרב ואנחנו רוצים לקבל ברכה שהילד יהיה צדיק בעזרת השם ושהחינוך יהיה טוב אז הוא אמר החפץ חיים אמר להם אתם באיחור של לפחות תשעה חודשים זאת אומרת אנחנו מחנכים את עצמנו מראש כי אחרת אנחנו לא יכולים להבטיח שהילדים יראו איך שאנחנו רוצים שהם יראו. אנחנו צריכים ליראות איך שאנחנו רוצים שהם יראו כדי שהם יקבלו את זה מאיתנו. וזה דרך החוויה. דרך החוויה. אין דרך אחרת להעביר את זה. הם הכי מרגישים זיוף. הם הכי מרגישים מה לא אמיתי. וכמה אפשר לעשות הצגה בבית.

נכון.

א קירות ביתו של אדם מעידים עליו. למה? כי שמה אתה מי שאתה באמת

בדיוק ואתה לא יכול לזייף יותר מזה אני רוצה לומר

יש לנו דרך ללמד את הילדים שלנו לחוש וליצור לעצמם חוויות אני זוכרת שבאיזו שלב מסוים כשעדיין לא הייתי בכלל בקשר עם המשפחה שלי הייתה לי איזשהיא בעיה הייתי צריכה לעזוב דירה ולא היה לי לאן ללכת והייתי עם הילדים ש באוטו יום יום אחד של חול מועד פסח אחר הצהריים בעלי היה אז מנהל בעגד לא יכל לעזוב את העבודה זה היה יום מאוד מאוד מאוד מאוד עמוס א בעבודה והסתובבתי עם הילדים שלי ולא רציתי שהם ירגישו שאנחנו בעצם כרגע נמצאים במצב של בן בית לא יודעים עדיין לאן ללכת לא יודעים מה לעשות עם עצמנו ולקחתי אותם זוכרת ליער ירושלים נסענו באוטו ופתחתי את החלונות ואמרתי להם שאני רוצה שהם יקשיבו לרח של העצים ביער עד היום

הם זוכרים אמרתי להם תסתכלו איפה עומדת השמש איך היא שולחת את הקרניים התנתקתי לגמרי מהחוויה הקשה ורציתי ליצור להם את האפשרות ממש ליצור חוויות, לחוש חוויות ולספר לעצמם סיפור,

לשחת זיכרון.

גם כשאין לך אפילו מה תיצור אותו. גם כשאין לך איזה משהו שהוא ממש ממש בומבסטי, תרגיש כי העולם, הקדוש ברוך הוא ברא לנו עולם מלא בדברים שיכולים לספק לנו אפשרויות אדירות למערכת החישה שלנו. להרגיש עונג בכל דבר ודבר. אנחנו התרגלנו שהחיים צריכים לספק לנו עונג כל הזמן, עוד משהו ועוד משהו ועוד משהו. והקדוש ברוך הוא אומר, אם זה כמו ש כשאתה עושה דיאיטה ואתה מנקה מעצמך את כל התבלינים ואת כל, אתה יכול להרגיש טעם אמיתי של ירק או או

חו שאתה מתחד ממש,

גם ככה, אתה לא צריך להעמיס על עצמך עוד ועוד ועוד. פשוט תלמד את עצמך לחוש את החיים, את העונג של החיים ככה כמו שהם. מדהים. אנחנו נצא להפסקה מוזיקלית ואנחנו מיד נחזור עם השאלות שלכם ועם עוד תובנות בנושא של זיכרון.

שוב הרגע הזה אני אתה ויצרי אין לי פנים להפנות יותר גם לא תירוצים גם לא תירוצים והלכתי לאיבוד בתוך שוקומי אדם עמוק בתוך זותו של ים אבל אני יודע שלא תתייאש ממני לעולם שובנסתי מפניך כמו אידיות ברחתי להרים בניתי מסביבי חומות מגדלים חדרי חדרים חדרי חדרים האמת אני בוש ונחלם אין דבר שמפניך נעלם מלך חי וקיים מלך חי וקיים ואני רוצה לעשות רצונך כרצונך באמת ובתמים אחת ולתמיד בלי מסכים בלי מסכות בלי לרצות לרצות באמת ובתמיד אחת ולתמיד שובה

הגיע הזמן להתעורר לעזוב הכל להתגבר לשוב הביתה לא לחפש מקום אחר הגיע זמן להשתנות גם אם פספסנו תחנות אפשר לרדת יש רכבת חזרה לשכונות הכל אפשר רק אם נר רוצה המחפש תמיד מוצא גם אם הוא נמצא איש מרחק בקצה דלתות שמיים לא ננלו כשהבן קורא הצילו אבא שבשמיים מגיע אפילו

אפילו שעשינו משהו רע הוא מוכל וסולח מוכל וסולח מושיק ידו לעזר ונותן ברחמיו את הכוח לתקן ולשוב אליו. טורুরור טורურור טור טורו הלב שלי נקרא לי שניים מה שלא ראתה שפחה למים כמו סופה מן הים הולם כמו תופה של מרים פואם ואין תרופה בעולם

ורק אתה יכול להפוך מזפדי למחול לזכך את החול לרכך בי הכל רק אתה מבין איך לגשת ללב שלי משכך כל כאב שבי מרפא את הלב

גם כי ילך בגי צל מוות לבדי לא הרע לא אףח כי אתה עמדי ממציא לנו מחילה לא רק גבישת הנעילה לכדו מיד

ต

חזרתם אלינו. אנחנו היום עוסקים בזיכרון, בתוכנית שמלמדת אותנו באמת מה הנפש אם לא זיכרון, אם לא החוויות שנאספות לתוכה ובעצם אנחנו הופכים להיות מי שאנחנו בזכות הזכרונות. ויש עוד שאלה שממש חשוב לי לשאול אתך פרי שבעצם דיברנו על זה ש יש לך את הזיכרון מהסבתא ואנחנו לפעמים אוספים זכרונות שהם למעשה לא שלנו שמישהו אחר חווה ושיתף אותנו במיוחד אם היינו ילדים והזיכרון הזה נאסף לתוכנו לתוך הנפש שלנו והופך להיות חלק מהחוויה וחלק מההסתכלות שלנו על אותו הדבר דבר אם זה את על פירורים כמו בדוגמה שהבאת או אם זה על החוויה של השבת איך ילד יחווה שבת זה זה גם חלק ממה שההורים מנחילים לו שאלה שלי אם אנחנו יכולים לשכתב זיכרון ואם כן אז אם זה תלוי גיל זה תלוי מודעות

את שואלת לשכתב מה הכוונה

אם לבן אדם עכשיו היה זיכרון לא טוב ועכשיו בן אדם א היה לו חוויה לא טובה מהשבת, אבל הוא יודע ששבת זה דבר מופלא. הוא רואה את כל החברים שלו שומרים שבת והיום אפילו זה נהיה טרנד לשמור שבת וזה כזה כולם מספרים לו כמה זה כיף וכמה זה טוב אבל הוא בחוויה שלו מה לעשות לא חווה שבת שהיא כיפית והיא נעימה. השאלה שלי אם הוא יכול עכשיו לשנות את מה שנמצא לו שם בקופסה השחורה ואפילו יושב לו בתת מודע והוא מדחיק את זה ומכניס את זה לאיזה פינה כי הוא לא רוצה להתמודד עם זה וליצור לעצמו עכשיו זיכרון חדש חוויה חדשה ברור שהוא יאכל כי כמו שאמרנו ההווה הופך לעבר אז ליצור מחדש ליצור חוויה חדשה זה ודאי כי זה כבר בחירה שלנו אבל השאלה אם הוא יוכל לגשת לאותו זיכרון ולשנות אותו או שאין מה לעשות זה מה שנכתב וא

אז יש דיון פסיכולוגי מאוד מעמיק האם זכרונות זה באמת משהו שרק חווינו או שאפשר לשתול לנו זכרונות בתוך הראש הייתה סוגיה שאני לא זוכרת אותה לפרטי פרטים שסביבה התחיל כל הדיון על ילדה שבאה וסיפרה ש אבא שלה רצח את חברה שלה משהו כזה

ו ואז התחיל להתנהל איזשהו דיון ונעשו נישואים על זה האם באמת ואחר כך גילו שזה לא היה כן היה לא משנה ואז קבוצה של ילדים והגננת אמרה להם ילדים יקרים אתם זוכרים איך היה אתמול כשהיינו בלונה פארק איזה לונה פארק אני מסתכלו על כל מפגרת אתם זוכרים את המגלצה הכחולה ואחר כך עלינו על הגלגל הענק אתם זוכרים כמה גבוהה הייתה המגלת שהיה הכחולה ואיך הגלגל ענק הסתובב במהירות גדולה ומה זה וזה אמר גוג לא לא היא לקחה משהו משהו לא תקינת על הגננת הזאתי ואחרי שבועיים כשהיא שאלה אותם אתם זוכרים מה היה הם אמרו לה המגלטשה הכחולה הגבוהה והגלגל הענק שהסתובב במהירות זכרו את זה כאילו הם היו שם ופה באמת נעלה שאלה מאוד מאוד

מבהילה האם אנחנו יכולים לשתול זכרונות שלא היו והאם אפשר בעצם על סמך זיכרון להפליל אנשים או אני רוצה שניקח את זה למקום שלנו האם אנחנו יכולים לקחת זיכרון אחרון שהיה לא טוב ולנסות לשנות אותו. אז קודם כל אפשר אם אנחנו לוקחים את הדוגמאות שנתנו עכשיו בוודאי שאפשר. אבל איך לעשות את זה? כשאנחנו נדרשים להתחזק באמונה אנחנו לומדים אמונה כל הזמן. כשאנחנו רוצים ליצור חוויות יהודיות טובות אומרים לנו לכו תקראו סיפורי צדיקים. זה משפיע על הנפש. מה משפיע שם על הנפש? את רואה את ההתרגשות ואת תיאור החוויה של הצדיק. את יוצרת לעצמך עכשיו זיכרון מתוק ממה שהצדיק חווה. הזיכרון הוא לא מהשבת אלא מהדרך שבה הצדיק מתאר את

החוויה שלו. ברגע הזה שאת יושבת וקוראת את הסיפור נוצרת אצל חוויה כרגע. אבל זה בתנאי שאני מכירה בגדולתו של הצדיק ושהוא דמות להשראה בשבילי. אחרת שהסיפור לא יעשה רושם בנ כן ואת יכולה גם כן לקחת סופר טוב שכתב סיפור טוב הוא ידע לתאר את זה יפה ולהשתמש במערכת החישה אז זה יכול לשנות לך הכל עניין של האם אני רוצה לשנות חוויה או לא למשל כשהחוויה של שבת אצלי היא לא טובה ואני שומע מכל החברים שלי כמה חוויה של שבת טובה אצלם ואני מקנה או שאני אומר לעצמי אני חייב להרגיש טוב כלפי שבת כי מתנה טובה יש לו בבית גנזיו והוא נתן לי אותה וזאת אומרת שהוא עשה לי טובה ואני לא מרגיש שום דבר עם הטובה הזאתי, אני חייב לשנות

את זה. אז אני רוצה כבר לשנות. ובגלל שאני רוצה לשנות, הדברים שאני אקרא יהיו דברים שהם לתועל את הדבר הזה ועוד משהו ועוד משהו ועוד משהו יכולים ליצור לי עכשיו חוויה אחרת. והיא לא היא לא תהיה היא לא דווקא תהיה בגלל חווית השבת שלי אלא בגלל חווית הקריאה והרגעים המתוקים שהיו שמה והזמן שאני הייתי נתון בתוכו נוצרה בי איזשהיא חוויה והיא קשורה לשבת

יפה טוב מרתק ואין ספק שיש פה בטח הרבה מחקרים ועוד הרבה הרבה על מה להרחיב ויש לנו גם את השאלות של הצופים ויש כאן שאלה ממש מעניינת של אישה ששואלת, הבת שלי הרבה פעמים מספרת לי סיפורים על חוויות שהיא חוותה במהלך היום. הרבה מהפרטים אחר כך מתגלים כלא נכונים ואני לא יודעת מאיפה היא ממציאה אותם. אני יודעת שילדים לפעמים משנים מהאמת, אבל כאן יש הרבה הרבה פרטים שמתגלים כהמצאה. האם אני צריכה להוכיח אותה או מה עליי לעשות?

אוקיי, אז ככה, זו שאלה שהיא מורכבת מכמה דברים. אחד, פחד של האמא מזה שהילדה שלה משקרת או ממציאה, האם היא לא מדוייקת למציאות? אנחנו כשהילד מספר לנו סיפור כזה והוא ילד קטן, בוא נאמר עד גיל 10, 12, 14, אנחנו נקשיב לזה ואנחנו נגלה את הסתירות. אנחנו לא נחשוב על זה שהילד כרגע המציא. אנחנו הולכים רחוק. וואו שהוא לא יהיה שקרן, ממציאן, מגזימן, לא יוכלו לשת אותו, א לא יקבלו אותו, לא ישמחו עליו. מנותק מהמציאות וכל מילדמית.

כן. אם אנחנו נסתכל נקודתית אז כרגע הוא חווה. החוויה של ילד היא מתנהלת בכל המישורים. בכל דרכי הכישה והוא מפרש את זה לפי הדרך שלו והיא לא בוגרת. היא יכולה לפרש את זה בצורה מאוד תינוקית, ילדותית. ופה אם אנחנו לא נלחץ אנחנו נוכל לדייק אותו. לא לשלול ממנו עד איך שהוא מרגיש, לא לשלול ממנו את איך שהוא מפרש את החוויה, אלא לדייק אותו למטרה. מה המטרה? המטרה היא שתספר לי סיפור והוא יהיה כמה שיותר מדויק למה שהיה שם. לא להגיד כמה שיותר מדוייק לאמת כי אז הוא יגיד היא אומרת שאני שקרן. הוא הוא יפסיק בשלב מסוים לספר. כן. א הוא בעצם ילדת אני כאילו חושבת על זה עכשיו ישבה אצלי היום ילדה עם אמא שלה עשינו מפגש

משותף והאמא סיפרה שמאוד קשה לילדה לא משתפת אותה בדברים. ואז הילדה פתאום הוציע והיא אמרה את חושבת שאני נערה בסיכון למה את חושבת שאני נערה בסיכון ואז האמא אמרה לה היא לא יודעה אני לא יודעת אם אני חושבת שאת נענהרה בסיכון וניסינו להגדיר אז האמא אמרה לי את רואה למה אני לא יכולה לדבר איתה כי מכל דבר היא נפגעת בעצם מה האמא ראתה כשהוכחנו את זה לעומק מה האמראתה אמא ראתה על עצמה שהיא כישלון א כי היא לא קוראת את הילדה שלה נכון כי היא נותנת לילדה שלה אבל הסיפור הוא לא הסיפור בסופו של דבר שיש נתק. למה? כי הילדה חושבת שאמא שלה חושבת עליה דברים והאמא טוענת שהעילדה גוזמנית. אבל כרגע זה היה המצב שהילדה נתונה

בו. אז אפשר להקשיב לה למה את רואה את זה כך? למה את א חווה את זה בדרך כזאת? ניתן סתם סיפור פשוט. ילדה חזרה הביתה ואמרה אמא היום המורה צעקה עליי והשתוללה עליי ולא נתנה לי לצאת להפסקה ואמא מתקשרת למורה ורוצה להרוג אותה פחות או יותר. והמורה אומרת אני לא צעקתי עליה. אני רק אמרתי כך וכך ואני לא נתתי לה לצאת להפסקה אלא רק ביקשתי ממנה חמש דקות מתוך ההפסקה להיות בכיתה אבל הילדה חבותה את זה בעוצמות ובדציבלים מאוד מאוד גבוהים כי הנפש שלה מאוד סוערת אז אפשר מאוד מאוד בעדינות לדייק ילדים אל הסיפור הנכון והאמיתי על ידי שאנחנו קודם כל נותנים מקום למה שהם מרגישים ולאט לאט לאט לאט מביאים אותם אל הפרופורציות

הנכונות ואז לא פגענו בהם או ברצון שלהם לתקשר איתנו ולשתף אותנו ולחוות איתנו ביחד. אלא אנחנו מסבירים להם שיש מקום למה שאתם עברתם אבל בוא רגע א נסתכל על זה בצורה א גם העיניים של הרב כביכול, של המורה כביכול א ואז אפשר יהיה לדייק אותם יותר. בעצם לא אמרנו מה שאתה רואה הוא לא נכון אלא בוא נסתכל גם על הצד השני ואז לאט לאט אנחנו מצמצמים את הפערים ונותנים לו גם לחבות הזה. אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה, אמא שלי הייתה אומרת לי, "בואי תנסי לא לתת תיאור תיאורי, אלא תיאור יותר א א מדויק למה שקורה. ותמיד פחדתי שאני נורא נורא נורא מגזימה ונורא זה וכל הזמן א הרגשתי שזה חוסר אמת. ולימים שגדלתי ניסיתי כל הזמן

להגיד רק במדויק את האמת והתיאור והיכולת של ההתפיטות והיכולת של ה החוויה א קצת פחתה לי בגלל הפחד שאולי אני לא מדייקת ולא מדויקת וזה חבל כיוון שכשאנחנו בעצם מלווים את כן אמא שלי מקסימה ומהממת אבל היא באמת ראתה שאני אוברציונלית אז כאילו היא רצתה יותר לדייק אותי אבל א מאוד מאוד מאוד חשוב שניתן לילדים את האפשרות להרגיש ומצד שני נדייק אותם למה שבאמת צריך להיות מחובר ככה יותר למטרה או שוב בלי להעליב בלי לקחת מהם את מה שהם מרגישים

וואי זה זה מהמם כי בעצם מה שאת אומרת כאן זה שאנחנו דווקא כן צריכים לתת להם את המרחב לא להרגיש עכשיו שקרנים כי יש פה משהו שהוא בעצם בחוויה שלהם ועם החוויה שלהם אי אפשר להתווכח ככה ככה הם ראו את הדברים

ואם את מתארת את עצמך בתור ילדה שהיא אובררגישה אז את בוודאי יודעת שילדים אוגישים הם חווים הרבה פרטים שאנשים אחרים לא ראו אותם בכלל או לא הרגישו אותם או לא שמו לב אליהם אבל החושים של הילדים עם הרגישות יתר הם כל כך מחודדים שהם קולטים הרבה דברים שאף אחד אחר לא קולטני

רוצה להגיד שהם חושבים שהם שהם ממציאים או אפילו משקרים בדיוק וובאמת הילדים האלה מאוד אמוסים אני תמיד צוחקת ואני אומרת אמרת ככה בא לי ואני נוסעים לפתח תקווה באותו אוטו אותה הדרך הוא נוסע לפתח תקווה ואני אומרת לו וואי ראית הוא עשה לך שלום לא א ראית אותה היא עברה שם לא הוא נוסע לפתח תקווה אני גם בדרך לפתח תקווה בדרך לפתח תקווה ראיתי הכל ראיתי את זאתי שרצה עם הילד שלה לאוטובוס וירדו לי דמעות כי מהלחת של וואי וואי וואי מסכנה היא רצה עם הילד וקשה לה ואני רואה את זאתי שעומדת בצד ומחכה לילד שלה לעשב ונורא מתרגשת בשבילה כי תכף הילד שלה מגיע ואני רואה את זה שנפל לו מתוך השקית נפלו לו כמה דברים אני רואה

גם את זאתי שעשתה לי שלום ואני גם שמתי לב שזאתי גם ראתה אותי והיא לא הספיקה לראות שאני גם כן עושה לה שלום ולא נעים לי. אני לוקחת איתי את כל האנשים שראיתי אותם בדרך, לוקחת אותם על הלב שלי. ילד שהוא או ורגיש, אבל כשהוא בא ומספר סיפור עם כל הפרטים הקטנים, הוא לא סתם חווה כל כך הרבה, כי בדרך שלו לפתח תקווה, בדרך שלו לספר לאמא את הסיפור, הוא ראה את זה והוא ראה את זה והוא חווה את זה וחווה את זה. והוא יכול להיות שהוא גם פירש דברים שהיו נראים לו בגלל עובר רגישות שלו. וזה ההבדל בין זה שנוסע ישר לבין זה שנוסע ועל הדרך הוסף איתו את הפרטים ולכן אסור לנו לזלזל כי כי זה מה שהוא הרגיש חייב

את יודעת את מזכירה לי כאן תשובה אחרת לשאלה שהורים נלחצו ומהתגובה הזאת של הלחץ משמה זה היה מדרון כבר ש הכל בעצם מתקלקל מול הילד ואם אנחנו רגע גם אם אנחנו נשמע תשובה כזאתי שהיא אולי יכולה לשמוע לנו מוזרה או לא מציאותית או מאיפה הבאת את זה? אלא שנייה רגע לעצור לפני שאנחנו מגיבים ולחשוב מאיפה הוא הביא את זה. זה בטח בא מאיזשהו מקום. זה לא משהו עכשיו ש שהוא צייר לעצמו בעצמו. הוא אסף איזשהם נתונים מאיזשהו מקום. אז בוא ניתן לו את הקרדיט וניתן מקום לחוויה שלו כמו שהיא. גם אם אנחנו חושבים אחרת, זה סוג של זה לא בדיוק לדון לקף זכות כי הוא לא אשם פה בשום דבר אלא יש כאן איזשהיא גמישות מחשבתית הייתי אומרת

מין פתיחות כזאת לתת לו אה ולסיפור שלו את המקום בלי להיבהל ואחר כך אפשר לדייק אותו יותר למטרה אבל אחרי שנתתי לו את המקום קיבדתי אותו קיבדתי אותו את יודעת כשיושבות בנות ואמהות אצלי אחרי שנגמרת פגישה אני אומרת הרגשת שקיבדנו מספיק את המקום שלך והאמא אבל גם הייתה שם אלא שהילדה נמצאת במקום של קטנה לעומת גדולים יושבות פה שתי נשים גדולות כן אני קטנה כן אבל אמא שלה גדולה אין לי צעירה עדיין יש פה שתי נשים גדולות למול נערה כן ואנחנו שתנו מנהלות דיון כביכול על הגב של הילדה יש לך מספיק הרגשתי לך מספיק מקום שהיה לך מספיק

אני חייבת לספר לך משהו בהקשר הזה פרי בתוך עולם הטיפול אמ לקחנו את הבת שלנו לאיזשהו טיפול רגשי הרגשנו שהרבה דברים עברנו דירות עברנו כל מיני דברים הרגשנו צורך כזה ו הייתה שמה מישהי שהיא פשוט הייתה כמו ממתיקה צוד כאילו מדברת כמו שאת אומרת בדיוק בין שני מבוגרים ותעשי את זה עם כל ילדה לא עם הילדה שלי

והילדה שלך ת חושים את ראית במה מדובר

אין דברים כאלה

שהקולטנים שלה ישר א איך אני תמיד אומרת לבעלי אם אתה רוצה שהיא ישר תקשיב למשהו לעשה וצומת ליבה בוא נספר סוד ישר האנטנות עולות ועם כל הקולטנים ועם כל החושים ככה זה כאילו שאנחנו רוצים להסתיר משהו הילדים ישר קולטים את זה ואלה עם הרדרים היותר רגישים אז עוד יותר היא לא רוצה לחזור לשם יותר

ברור היא היא לא רוצה לחזור לשם יותר. היא היא ישר קלתה את ה את הסוג של משחק עליה. הסוג של זה נתנו למקום ושאלו את השאלות ושיחקו את המשחקים והכל אבל כאילו יש פה איזה שיח על הגב שלי זה זה לא מכבד זה כאילו אפילו שני שתי נשים שרוצות לרחל במשרד הם לפחות מנסות להסתיר את זה איך שהוא והבי ופה זה בהיתר

ופה זה ברש גלי אז אני מה שנקי אם כבר אם כבר את פתחת את זה כן ואני קורה בואי אני מאוהבת בילדה שלך אז זה בכלל כאילו נוגע לי התקשרה ליוצב של בית ספר פר והיא שאלה אותי על אחת הבנות שאני מלווה היא אמרה לי א מה היא סיפרה לך לא רוצה לספר לך מה היא סיפרה לי אז היא אומרת לי מה אבל אנחנו צריכים לדעת אמרתי אני לא אגיד לך זה שאלה ואז היא אמרה לי א היא מספרת לך ולא סיפרה לנו אנחנו לא מצליחים לעשות איתה כלום אמרתי את יודעת שיש לנו הוראה חולה מאוד גדולה שבבתי הספר שלנו ילדה לא תשתף פעולה כי כל דבר שהיא תגיד ישמש כנגדה

אז למה שהיא תשתף איתך פעולה

זה נקודה מאוד חזקה

זה עלת מקום לילד אבל זה נקודה שהיא כל כך חזקה לא רק בבית הספר אלא אני חושבת בחיים בכלל אנחנו לא יכולים להשתמש במה ששיתפו אותנו ומה שנקרא כל מה שתאמר עלול לשמש נגדך נקודה שהיא כל כך כל כך חזקה והיא יוצרת לילדים שלנו את הזכרונותן

אז בלי להרגיש אנחנו בסיומה שלא תוכנית פרי כמו תמיד היה לי העונג תודה רבה אז אנחנו באמת נגענו בנושא של זיכרון אנחנו אולי לא בוחרים את את הזכרונות שלנו, את מה שעובר עלינו ואנחנו יכולים לבחור איך אנחנו נתייחס לזכרונות האלה ואנחנו עם שזוכר וממשיך הלאה אז שנזכה ככה לבחור זכרונות טובים ועם ישראל חי וקיים ניפגש בתוכנית הבאה בעזרת השם מה למה ככה ‏Ja.