אני לא עושה טעויות - הרב יצחק פנגר HD (כתוביות)

היום אנחנו נדבר על שלושה דברים, בסדר? כאשר במרכז השיחה שלנו יהיה, תגידו לי איך לא לוקחים דברים אישית? תקשיבו, זורקים לנו מילים, אומרים לנו, מצפצפים לנו בכביש, אתה נותן הרצאה, מסתכלים לך בפלאפון, כאילו מה קורה פה, אוקיי? כאילו מישהו שם לב אליי? אז איך לא לוקחים דברים אישית, זו נקודה ראשונה. נקודה שנייה, ננסה ללמוד למה קשה לנו להודות על טעויות שעשינו. תקשיב, כל אחד מאיתנו יודע שאין בן אדם בעולם שלא עושה טעויות, נכון? יותר מזה, גם אנחנו על עצמנו מודים שבעבר עשינו טעויות, אבל לגבי ההווה, האם מישהו פה מהצופים חושב לרגע שהחיים שלו כרגע, מה שהוא עושה, מה שהוא מאמין, מה שהוא מתנהג, זה טעות? לא. אנחנו

תכף נדבר על זה, למה קשה להודות בטעות? והדבר השלישי יהיה בעצם פתרונות לשני הדברים האלה, דברים שקשורים לאקטואליה היהודית, נקרא לזה. אז שלושה דברים לפנינו, כאשר במרכז אנחנו מדברים על איך לא לקחת דברים אישית. דבר שני, למה קשה להודות על טעות. ודבר שלישי, פתרונות לשני הדברים עם כלים מעשיים לצאת איתם הביתה. אז נקודה ראשונה, יקיריי, אני לא יודע אם שמעתם את זה ממני או לא, אבל הנקודה הראשונה, אני שמעתי את זה ממאמן כדורגל. תקשיבו טוב... סליחה, לא מאמן, שופט. שופט כדורגל. שמעתי את זה משופט כדורגל, וכששמעתי שהוא שופט כדורגל, תקשיבו, יש לי הרבה חברים, הרבה מקצועות כבר שמעתי בחיים, שופט כדורגל, לא, עוד לא

שמעתי. אני יודע, אדם הולך להיות מקצוע כזה או אחר, שופט כדורגל?! כאילו, מה, אתה משועמם? לא רק שהוא משועמם, אלא הוא אוהב כדורגל, אוקיי? זה החיים שלו כדורגל, מגיל צעיר הוא משחק כדורגל והוא רוצה להיות שופט. אבל אמרתי לשופט: זה אחד המקצועות, יש שלושה כאלה, בגדול, שחוטפים רוב היום "ברכות", מה שנקרא. האחד זה הטסטרים, אה? אלה של הטסטרים. אז מי שלא עובר, מן הסתם, אתה יודע, מתפלל, בעזרת השם. דבר שני זה אלה שעובדים בעירייה, אוהבים אתכם, אלה שנותנים את דוחות החניה. נהדר. והשלישי זה השופט כדורגל. שופט כדורגל, תקשיבו, לא משנה מה הוא יעשה, קבוצה אחת, ליתר דיוק, האוהדים של קבוצה אחת יקללו אותו: "השופט לה לה

לה...", "איפה העיניים שלך? בוא'נה, אתה עיוור? לך תהיה, לא יודע מה, טבחית". כאילו, מה? מה? שופט כדורגל? ואז אמרתי לו: תראה, כל מקצוע, אדם שעוסק במקצוע הזה הוא לומד מזה. שמע, מכל מלמדיי השכלתי. אני רוצה ללמוד ממך, אמרתי לו, איך אפשר לא לקחת דברים אישית. איך אתה מסוגל לחזור הביתה, ועוד מחייך, מה שנקרא, אחרי שביזו אותך, קיללו אותך, ולא תגיד שני בני אדם, אצטדיון שלם. תחשבו מה זה. אתה עולה למגרש - ישר שורקים לך: "אהה... בוז... אהה". זאת אומרת, אתה אפילו לא יוצא עם איזו הרגשה טובה. מילא, במשחק כדורגל לפחות קבוצה אחת בדרך כלל חוזרת עם חיוך על הפנים. קבוצה אחת לפחות. פה אתה תמיד חוזר עם האף למטה. איך

אתה מסוגל להסתכל על הילדים שלך, על אשתך בחיוך, כאילו "וואו! חזרתי מהעבודה היום!" אה? איך לא לוקחים דברים אישית? כי אני אומר את זה לכל אחד מאיתנו כי בינינו עכשיו, מעירים לנו. אנחנו עוברים עכשיו תקופה לא פשוטה של הקורונה, הרבה זמן אנחנו ביחד והרבה זמן בבית והרבה זמן אין לנו מקומות להתפרק בהם. לא יודע מה, אחד, להבדיל, שיעור תורה. ההוא, להבדיל, חדר כושר. זאת קניון. סליחה, משהו קצת לנשמה! אין, אנחנו סגורים בבית. בא לך כאילו לחנוק אנשים כבר, חאלס! אתה מבין? אז הנקודה העיקרית היא איך לא לוקחים דברים אישית כאשר מישהו מעיר לנו? ואני אומר לכם, גם לא צריך שהוא יעיר, אפילו סתם אתה אפילו מדמיין שהוא...

אמר לי מרצה אחד, לא אגיד לכם מי, אני אתמול היה לי שיעור עם סטודנטים בזום זום, קוראים לזה, זום. זום, אתם יודעים מה זה מזכיר לי זום? הייתה פעם תוכנית שנקראת "הדבורה מאיה", "זום זום זום עולה הזמר מכוורת הדבורים", טוב, לא משנה, בקיצור, הנקודה העיקרית היא, היה לי שיעור בזום עם סטודנטים. עכשיו, אמר לי אחד המרצים: פנגר, אתה יודע, אני שמח מאוד בזום, למה? כי בזום, אתה יודע, אני לא תמיד רואה את כולם, ולפחות אני לא צריך לקבל רגשי אם אחד לא מסתכל עליי. מה הכוונה? הוא אמר לי שהוא נותן הרצאה, אז לפני עידן הפלאפונים החכמים, אתה יודע, בדרך כלל הצופים בהרצאה היו מסתכלים עליך, אוקיי? אז היית מקבל פידבקים

אוקיי? יש פה מישהו. עכשיו, הוא אומר לי, יש את הטלפונים החכמים, מאז שזה נוצר, אנשים באמצע הרצאה... אתה יודע, מורידים את העיניים. ואתה כאילו "סליחה, אני מדבר פה, "אני מדבר פה!" אז הוא אמר: אני מאוד נפגע מזה. איך לא לוקחים דברים אישית שההוא לא מסתכל עליך, שההוא, לא יודע מה, עושה איזה משהו אחר, שמצפצף. את נוסעת או אתה נוסע באיזה כביש צר ואתה רוצה לעשות חניה, אתה יודע, טסט עשינו מזמן, חניה... אוקיי. אתה בא לעשות חניה, את באה לעשות חניה, ויש מישהו מאחוריך, ואתה מנסה ולא מצליח, מנסה ולא מצליח, וההוא מאותת לך עם האורות, "נו! נו!" או בכלל מצפצף לך... תודה, תודי, שזה מלחיץ, אוקיי? אנחנו לוקחים את זה

אישית. למה אנחנו לוקחים דברים אישית, זה משהו אחד, אבל איך מתמודדים לא לקחת את זה אישית, הבת שלך התחצפה אלייך, "למה מה קרה, אימא?" או הבן שלך או בעלך או אשתך. איך מתמודדים, יקיריי? אז הוא אמר לי ככה: שני טיפים, שימו לב טוב, הוא אמר לי: לפני שאני מתחיל משחק כדורגל, אני לוקח מטבע, זורק אותו באוויר והמטבע מסתובב וצריך להפוך אותו, או עץ או פלי, כל קבוצה מה שהיא בחרה, וככה מתחילים משחק. אז גישה אחת, נקרא לזה, עץ, בסדר, סתם כדוגמה. גישה אחת, הוא אומר לי: תקשיב טוב, פנגר, זה לא בגללך, זה בגללו. גישה אחת איך לא לקחת דברים אישית, שימו לב טוב, זה לא בגללכם, זה בגללם. זה לא בגללך, זה בגללה. זה לא בגללך,

זה בגללו. ואני אסביר מה אני מתכוון. קודם כול, אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא לבד בעולם. וכל אחד מאיתנו מתמודד עם אנשים, חלקם אנשים אדיבים, מתחשבים, ממש כיפיים. חלקם מעצבנים, אוקיי? אז אמרנו את זה כבר כמה פעמים, אני מסתכל על אנשים בשתי גישות: גישה אחת: כל אדם שאנחנו פוגשים בחיים הוא מורה. שימו לב טוב, כל בן אדם שאנחנו פוגשים בחיים הוא מורה. יש מורה לסבלנות, יש מורה לעצבים, יש מורה לזוגיות, יש מורה ל... לא יודע, לתנ"ך, בסדר? מורה בא ללמד אותי משהו. אני לא תמיד אוהב את כל המקצועות שאני צריך ללמוד, אבל, להבדיל, כמו שבבית ספר, אז מערכת החינוך מחליטה עבורנו מה אנחנו צריכים ללמוד, לא שאלו אותנו

במיוחד, כי אם היו שואלים אז הייתי מוותר על כמה מקצועות, אוקיי? אבל לצורך העניין, כפו עלינו במידה מסוימת ללמוד מקצועות מסוימים כי ככה אלה "שמבינים" החליטו שאנחנו צריכים לדעת את המקצועות האלה, כמו לשון, היסטוריה, גיאוגרפיה, פיזיקה וכדומה. להבדיל, אבל גם בורא עולם מחליט עבור כל אחד מאיתנו מה הוא צריך ללמוד. בסדר? יחי ההבדל הקטן, אבל בורא עולם מחליט עבור כל אחד מאיתנו את חומר הלימוד וגם את צוות ההוראה. אז אם בורא עולם החליט שפלוני, מושיקו, הוא המורה שלךָ או שלךְ לסבלנות, אז הוא הולך ללמד אותך סבלנות. אבל לפעמים בדרך הקשה, הוא יעצבן אותך, הוא יאתגר אותך. יכול להיות שאשתך נשלחה משמיים ללמד אותך

העברה על המידות, איך שוב פעם לסלוח ואיך שוב פעם לקבל באהבה את מה שהיא אומרת ואיך לא להתעצבן. נהדר. בעלך הולך ללמד אותך סבלנות בצורה אחרת. נמאס לך ממנו, בא לך לנגוח לו באף כבר, חאלס! הנקודה העיקרית, אנחנו מסתכלים על כל בן אדם כמורה. צריך לכבד את המורה, צריך לקבל את האינפורמציה ולהסיק מזה מסקנות ולהשתנות מכיוון שזו נקודה מאוד חשובה, אחרת חבל על הזמן של הלימודים. זאת אומרת, גם למדנו, גם סבלנו וגם לא עברנו את המבחן אז אנחנו נקבל מבחן נוסף. שימו לב טוב, אני חוזר, אלוקים שולח לנו מורים, המורים באים ללמד אותנו. כל דבר שאתם לומדים בחיים, יש מבחן. מה קורה אם אני נכשל במבחן? מן הסתם, אנחנו מקבלים מבחן

חוזר. אותו דבר בחיים. אלוקים שולח לנו אנשים למבחנים. בוחן אותנו בזה, בוחן אותנו בזה. אם אנחנו עוברים את המבחן - נהדר, יכול להיות שסיימנו את הקטע. אם לא - יש לנו מבחן חוזר, או מאותו בן אדם או אדם אחר, כמו שחז"ל אומרים, אותה גברת בשינוי אדרת. בסדר? נקודה ראשונה, כל אדם שפגשנו או נפגוש, לא יודע מה, פוגשים הוא מורה. דבר שני, צריך לדעת שהיהדות מסתכלת על זה ש"השם אמר לו קלל". פירוש הדבר, בורא עולם שלח אותו, זה לא רק סתם מורה, אלא זה מורה בשליחותו של אלוקים. אז כך שיש לי תפקיד מאוד חשוב כן לקבל את הדברים. אז הנקודה העיקרית, שימו לב טוב, מעבר לזה שהוא מורה, לפעמים הבן אדם הזה שנשלח אלינו, הוא סובל

ממשהו. מה זה הוא סובל ממשהו? הוא עצבני, הוא רעב, היא עייפה, אני אומר בכוונה "היא עייפה", כי גברים שהם עייפים הולכים לישון, נשים שהן עייפות הן לא הולכות לישון כי או שהן לא יירדמו או שהן צריכות לתפקד. אין להן זמן "אני הולכת לישון", לפעמים. הנקודה העיקרית, זה לא בגללך, זה בגללו. שימו לב טוב, נקודה אחת מאוד חשובה, כשמישהו נותן לכם ביקורת, כשמישהו אומר לכם משהו, כשמישהו פוגע בכם או מתנהג לא כמו שאתם רציתם, תכניסו את עצמכם לראש, תתנתק, מה שנקרא. שחרר, זה לא אתה. זו לא את. זה הוא או זו היא. אני אתן לכם דוגמה על עצמי. יצא לי פעם לתת הרצאה באיזה מלון. היה מלון בצפון, קבוצת נופשים, ואני מגיע. עכשיו,

לפעמים כשאתה מגיע לנופשים, זה קצת מעליב, למה? כי אנשים בקטע של נופש. "הרב, יאללה, דבר, אתה מבין?" הם עם הרגליים למעלה, כאילו אתה מרגיש, סליחה, הם נופשים ואני כאילו... יפה. אני נותן הרצאה, שימו לב טוב, בסוף האולם יושב לי מישהו, אני לא מגזים, בשכיבה עוד רגע. כאילו, תפס איזה שני... שלושה כיסאות, הוא שכוב על הצד כמו איזה פריץ, אני אומר לכם, מערב הסעודית, מה, יושב ככה כמו איזה... כמו הסבה בפסח, אבל לגמרי על הצד. עכשיו, לא רק שהוא יושב כמו איזה פריץ, גם אני קולט את אשתו מביאה לו לשתות, אתה מבין כאילו? בבקשה, אני רוצה קפה. הולכת לפינת קפה, מביאה לו. הוא לא זז, האפנדי הזה, הפריץ הזה. שיגע אותה. אני

הסתכלתי עליו, א', אתה לא מכבד כאילו... אני נותן פה הרצאה, אוקיי? תתיישר. כלום, בשכיבה, אשתו מביאה לו כוס קפה. נהדר. בסוף ההרצאה כולם מתנדפים, אני יורד מבימת המרצים, אני הולך החוצה, ואני עובר ליד הפריץ. והוא אומר לי: הרב, מה העניינים? ואז אנחנו מתחילים לדבר קצת, והוא מספר לי: אתה יודע, הרב, קמתי בבוקר, וואלה, יש לי פריצת דיסק, הרב, אני לא מסוגל לשבת, אני חייב לשכב. אמרתי: וואלה, מסירות הנפש שאני בא להרצאה של הרב פנגר, אני אוהב את ההרצאות שלו. הרב, אני עם כאבי תופת, אבל אני בשכיבה. תראה, אשתי אפילו הביאה לי לשתות משהו, אני לא מסוגל לקום. הסתכלתי עליו, אמרתי: תראה מה זה, אתה היית בטוח, וואלה,

איזה פריץ, אתה מבין? מזלזל בהרצאה שלך, מזלזל בך, "כבוד הרב". לא קשור אליך, זה קשור אליו. זה לא בגללך, זה בגללו. יש לו פריצת דיסק. אולי כיוונתי, אה? פריץ... פריצת דיסק. לא משנה. הנקודה העיקרית מבחינתנו, שימו לב טוב, שיעור ראשון, השיעור הראשון הוא כך: להבא, אם מישהו עושה לכם משהו, למשל אמרנו, המרצה הזה, אמרנו אחד המשתתפים בהרצאה הוריד את העיניים, הסתכל בפלאפון, מה זה קשור אליך? אולי עכשיו הוא חולה קורונה והוא קיבל עכשיו הודעה, היו לו בדיקות והיה חשש שיש לו קורונה, הוא לא הריח שום דבר. אני לא מריח כלום, נראה לי יש לי קורונה. עשה בדיקה, תוך כדי הרצאה שלך הוא קיבל הודעה, הוא חולה קורונה. יפה. נו,

אז שלא יסתכל על הפלאפון? מה אתה רוצה? מה זה קשור אליך? אתה מרצה בחסד עליון, אחי, תקשיב, אין כמוך בעולם. זה לא בגללך, זה בגללו. אתה בא לעשות חניה, את באה לעשות חניה, מישהו מאחוריכם מסנוור עם האורות, "נו! נו!", מצפצף... מה זה קשור אליך? אתה חונה מדהים. זה הוא, הוא ממהר. מה אתה רוצה? אשתו התקשרה אליו: "אם אתה לא בא עכשיו, אני קופצת, אוקיי?" או משהו כזה, לא משנה מה. הוא ממהר. זה לא קשור אליך, גם אם היית חונה בשנייה, הוא היה מסנוור אותך. זאת אומרת, כלל ראשון, נקודה ראשונה, להבא, אם מישהו מעיר לכם, מישהו קצת מעליב אתכם, זה לא בגללך, זה בגללו. נקודה שנייה: הצד השני של המטבע, אם עכשיו מישהו מעיר לכם,

מישהו פוגע בכם קצת, אז אמרנו שהשלב הראשון, הגישה הראשונה היא זה לא אני, זה הוא. הגישה השנייה היא בדיוק הפוכה, זה לא הוא, זה אני. מה זאת אומרת? אמרנו שכל בן אדם בעולם הוא מורה, אז בואו נודה עכשיו, בואו נהיה אמיתיים קצת, אף אחד לא רואה אותנו, מה שנקרא, אף אחד מאיתנו לא מושלם. עכשיו, אם לא יעירו לנו, איך נדע את זה? איך נהיה מודעים לכך שאנחנו לא בסדר? הרי אם אדם לא יקרה לו משהו, מה שנקרא, הוא לא ישתנה. פעם אמרתי לכם את הנוסחה הזאת, הנוסחה הולכת ככה: משבר גורם שינוי. אין משבר, אין שינוי. אם אדם לא יקרה לו משהו, לא משנה מה, טוב או רע, אין סיבה שהוא ישתנה. למה שאני אשתנה? טוב לי בחיים או לא טוב לי,

אני ממשיך. אדם ישאף לסטטוס קוו, נקרא לזה, כמה שפחות להתאמץ, כמה שפחות לצאת מאזור הנוחות. טבע האדם גם אם הוא יהיה בתוך ביוב הוא יתרגל כבר לביוב. קשה מאוד להשתנות, אלא אם כן הוא יגיע לאיזשהו מצב שהוא לא יכול לסבול את עצמו יותר או שאחרים לא יכולים לסבול אותו יותר, משהו שיאלץ אותו להשתנות. אז הנקודה השנייה איך לא לקחת דברים אישית זה לא קשור אליכם, זה קשור לזה שאתם צריכים להתקדם בחיים, ועל מנת להתקדם בחיים אז בורא עולם שולח לנו מורים, כמו שאמרנו. אז המורה הזה מציין בפניי: אולי באמת ההרצאה שלך, בלי לפגוע בך, כבוד המרצה, אולי ההרצאה שלך קצת משעממת. אולי אתה מדבר לאט? זאת אומרת, אדרבה, הוא מוריד את

העיניים, יאללה, שיסיים את ההרצאה. זאת אומרת, אדרבה, אולי אני יכול להשתפר בסגנון ההרצאה שלי? אולי הנושאים שאני בוחר מעניינים אותי, אבל לא את הקהל. אתה בא עכשיו לתת הרצאה לקהל, מה מעניין אותם? זאת אומרת שהרבה פעמים קל לנו להאשים את השני, אבל אנחנו רוצים כן לבדוק את עצמנו. היו פעם שלושה אוהדי כדורגל. מכבי חיפה. ישבו ככה באיזה פאב בחיפה אחרי שהקבוצה הפסידה והתחילו לחפש אשמים. האוהד הראשון אומר: המאמן אשם. תאמין לי, זה זבל של מאמן. לאו דווקא מכבי חיפה, לא מכיר חס ושלום את הפרטים, אבל לא יודע, הפועל ג'לג'וליה, בסדר? מה שתרצו. בקיצור, המאמן הזה זה לא בן אדם, הוא לא יודע לאמן, אני אומר לך, אני לא

יודע מאיפה הביאו אותו בכלל, תאמין לי, מאמן של עכברושים זה היה פעם. לא, אין לו את זה, אתה מבין? אין לו טכניקה של משחק. אם הייתי במקומו הייתי מראה לו מה זה. נהדר. אוהד שני אומר: זה לא המאמן, זה השחקנים. תאמין לי, בנות, בנות משחקות יותר טוב מהם, זו בושה לכדורגל הישראלי. מה זה, רכרוכיים? כדור לא יודעים לשחק, תאמין לי, עזוב אותך, הייתי עולה למגרש, הייתי מראה להם מה זה. האוהד השלישי אמר: זה ההורים שלי אשמים. שני האחרים מסתכלים עליו, מה קשור ההורים שלך? אומר להם: ההורים שלי אשמים שאני נולדתי בחיפה ולכן אני מעריץ את מכבי חיפה. הייתי בירושלים, את בית"ר ירושלים, לפחות משהו יותר טוב. תמיד מחפשים אשמים

במקום לקבל את השיעור ולהשתפר. לכן הנקודה השנייה, ציבור יקר, אמרנו איך לא לוקחים דברים אישית? קודם כול, לא קרה שום דבר אם מעירים לנו. אז גישה ראשונה, אמרנו, זה לא אתה, זה הוא. הרבה פעמים השני עובר משהו. תבינו את השני, תבין את אשתך, את בעלך, את השכנים, את הילדים, את ההורים, לא משנה מה. השני עובר משהו. אז הוא התפרץ עליך, מה קרה? מה קרה? זה לא קשור אליך. אתה שופט כדורגל? נו, אז הקבוצה שהפסידה, ברור שהיא לא תנשק אותך, מה אתה רוצה? הם עצבנים, מאוכזבים, אז הוציאו את זה עליך, בסדר. אז גישה ראשונה זה לא אתה, זה הוא. גישה שנייה בדיוק ההפך, זה כן אתה, חמוד שלי, זו כן את. בואו נשתפר, יקיריי. בואו נתקדם,

בואו נודה על הטעות. ופה אנחנו מגיעים לחלק השני של השיחה שלנו. בואו נודה על הטעות. ושימו לב טוב, יסוד עמוק מאוד בנפש האדם שמי שיבין אותו, החיים יכולים להשתנות. הקשיבו, הקשיבו, פתחנו את השיחה ואמרנו שכל אחד מאיתנו מודע לעובדה שבן אדם כאדם הוא טועה. בני אדם הם יצור שהם לומדים. אף אחד מאיתנו לא מושלם ולא יהיה מושלם. אנחנו שואפים לשלמות, אנחנו נשתפר מדי פעם, אבל השיפור בא בעקבות דברים שטעינו, דברים שלמדנו שלא ידענו וכדומה. זאת אומרת, כל אחד מאיתנו מבין ויודע שבן אדם עושה טעויות. יופי. כל אחד גם יסכים שבעבר עשינו טעויות. מה לגבי ההווה? האם מישהו מכם, כולל אותי, אני אומר לכם, חושב לרגע שהחיים שלו

עכשיו, מערכת האמונות שלו, מערכת ההתנהגויות שלו, הוא טועה? אתה טועה במשהו בחיים שלך עכשיו? תגיד את האמת, בדרך החיים שלך, לא אם אתה מועד מדי פעם, חי בטעות, אחי! תקשיב, ההתנהגות שלך... אתה בכיוון הלא נכון. מישהו חושב ככה? אף אחד מאיתנו לא חושב, בגדול. "אני חושב שאני בסדר ואני צודק ו... "יש אחרים שקצת זה, אבל אני בסדר גמור". אדם חי באיזו בועה של הצדקה עצמית. למה? למה כל כך קשה לנו להודות על טעויות? תקשיבו טוב, אני אשאל אתכם שאלה, בסדר? השאלה היא כזאת, איך מרגיש אדם שטועה? אה? איך מרגיש אדם שטועה? מה דעתכם? אוקיי, אז אם היה לי עכשיו קהל, אני מדבר פה למצלמות כי אין פה אף אחד, אבל אם הייתי עכשיו

שומע פידבקים מכם, מן הסתם אם הייתי שואל אתכם "איך מרגיש אדם שטועה?", התשובות היו כאלה: פדיחות, בושה, צער, אכזבה, צחוקים על עצמי, "איזה טמבל הייתי". לא משנה מה. זאת אומרת, כל מיני, נקרא לזה, הרגשות שליליות. שאלנו למה האדם קשה לו להודות על טעות, פשוט מאוד, מכיוון שלטעות זו לא חוויה נעימה, זו לא חוויה כיפית, זו חוויה שבעצם פוגעת לי באיזו רמה מסוימת של שלמות שחשבתי שאני נמצא בה, או לפחות שואף אליה. אבל התשובה היא לא מדויקת. אתם עניתם לי כביכול, אם זה הייתם אתם, עניתם לי שאדם שטועה מרגיש שהוא מאוכזב, שהוא לא יודע, מתבייש, פדיחות, נכון? זו התשובה, אם אתם תשאלו מישהו אחר, תשאלו, תעשו את זה בשולחן

שבת, תשאלו את הילדים, את עצמכם, את השכנים, לא יודע, ההורים, חברים, איך מרגיש אדם שטועה, מן הסתם זו תהיה התשובה: בושות, פדיחות. אבל זו תשובה, שימו לב טוב, לשאלה אחרת. זו תשובה לשאלה איך מרגיש אדם, שימו לב טוב, שמבין שטעה. עוד פעם, אני שאלתי אתכם איך מרגיש אדם שטועה, ואתם אמרתם לי "בושות, פדיחות". זו תשובה לאיך מרגיש אדם שמבין שהוא טעה. מי שטועה אבל לא מבין שהוא טועה, הוא לא מרגיש כלום. משל למה הדבר דומה, לא יודע מי מהצופים פה זוכר, פעם כשאני הייתי ילד, מה שנקרא, היה "קרטונז" כזה, היה סרט מצויר שקראו לזה, נראה לי, רוד-ראנר. רוד-ראנר זו כזו ציפור שרצה... ביפ ביפ כזאת. ויש קויוטי, זה חצי כלב, חצי

שועל כזה, זאב, לא יודע מה, כלב בר שהוא כל הזמן רודף אחרי הרוד-ראנר הזה. כנסו, לא יודע, ליוטיוב, איפה שתרצו, תכתבו "רוד-ראנר", מן הסתם יש פרקים של פעם. אז הרוד-ראנר הזה זו ציפור שבורחת מהקויוטי. כל ה"קרטונז", כל הסרט המצויר, זה תמיד כל פרק זה ילך ככה, שהקויוטי הזה רודף אחרי הציפור והציפור ביפ ביפ, טסה. עכשיו, מה שקורה בכל קטע, בכל סרט, יהיה תמיד את הסצנה הבאה: הציפור בורחת, הקויוטי רודף אחריה ואז הציפור מגיעה לצוק. תמיד זה יהיה ככה. היא מגיעה לצוק, עכשיו היא טסה... ביפ ביפ, ככה. הקויוטי אחריה, ואז היא מגיעה לצוק, עכשיו, היא ממשיכה לרוץ כי היא ציפור, אוקיי? היא יכולה לעוף גם. הקויוטי רץ אחריה

ויוצא מהצוק, נגיד, זה הצוק, הוא רץ... ממשיך כאן. עכשיו פה, ברגע שהוא יוצא מהצוק, שימו לב טוב, שני שלבים: שלב אחד שהוא רץ באמוק, אה אה אה... ועכשיו, הוא כבר יצא מהצוק, בסדר? זאת אומרת, הוא כבר בבעיה, הוא, אין לו אדמה מתחתיו, אבל עדיין הוא לא מודע לזה. ואז יש רגע שהוא מסתכל למטה, אה... אה... אה! נופל למטה. בסדר? זה הרגע שהוא הבין את הטעות שלו. שימו לב טוב, יקיריי, אני שאלתי אתכם איך מרגיש אדם שטועה, ואנחנו ענינו "זה בושות, זה לא נעים" וכדומה, זה לא נכון, אמרנו, כי זה רק מי שמבין שהוא טעה, זה השלב השני של הקויוטי הזה. בשלב הראשון שהוא טועה, שהוא יצא מהצוק, הוא לא מרגיש כלום, ולכן רק כשהוא מבין

שהוא טעה אז יש את ההרגשה הלא נעימה, ולכן אדם לא רוצה להרגיש שהוא טועה כי זו הרגשה לא נעימה, אבל פה יש יסוד מאוד חזק. אני חוזר בי. אני שאלתי אתכם איך מרגיש אדם שטועה, ואמרנו שהוא לא מרגיש כלום כי הוא לא יודע שהוא טועה. זה לא נכון. זה יותר גרוע מזה, איך מרגיש אדם שטועה? הוא מרגיש שהוא צודק. זה לא שהוא לא מרגיש כלום, הוא יותר מזה, לא רק שהוא לא מרגיש כלום, הוא עוד מרגיש שהוא צודק! ופה הבעיה העיקרית. זאת אומרת, אני חוזר, אדם, קשה לו להודות בטעויות כי לטעות זו לא הרגשה נעימה כלפי האדם. סיבה שנייה, שלא דיברנו עליה, אבל על רגל אחת, סיבה שנייה: סיבה חברתית. החברה לא אוהבת טועים. אם אתם מקבלים מבחן,

סתם, נכשל, איך אתם מתייחסים לאדם שקיבל במבחן נכשל? מן הסתם... אהה.... זה לא תלמיד טוב, זה ברדקיסט, זה לא שווה שום דבר. למה הוא נכשל? זה כאילו תת-רמה. אה? אנחנו חיים בחברה של מצוינות, שכולם שואפים ל-100, ל"איי" בתעודה, מה שנקרא, בארצות הברית. אתה מבין? כל אחד אמור להיות אולטרה מרתון שהוא רץ, בוגר הטכניון, אוניברסיטת תל אביב, תואר שני במנהל עסקים. לא יודע מה. זאת אומרת, אנחנו חיים בחברה ששואפת למצוינות. עכשיו, זה יפה וזה טוב, יש בזה מעלות, רק הבעיה היא שמי שלא מצוין, איך הוא מרגיש? מה קורה אם אדם טועה? איך נתייחס אליו? אנחנו נתייחס אליו כנפל, ככישלון. וזו הרגשה שאף אחד מאיתנו לא רוצה להרגיש

אותה. אז עדיף לי, כביכול, להתעלם מהטעויות שלי, לא להודות על טעויות, לחיות בהרגשה שאני בסדר, או אפילו שאני צודק, ולהמשיך את חיי. אז שאלנו איך בעצם אדם יכול לעבוד על הנקודה הזאת? למה קשה לי להודות שאני טועה? ותבינו שאם אני לא אהיה מסוגל להודות שאני טועה, יכול להיות שאני אחיה את כל חיי עם הרגשה שאני בסדר, שאני צודק, ולא רק זה שאני מרגיש שאני צודק ושאני בסדר, אלא מה יקרה כשאני אפגוש אנשים שלא חושבים כמוני? שהדעות שלנו מנוגדות? שימו לב טוב, לא רק שאני לא מסוגל להודות שטעיתי, אלא גם איך אני אתייחס כשאני אפגוש מישהו עם דעות הפוכות אליי? שזה או אני או הוא. יופי. אז אני אגיד לכם, בדרך כלל איך שאני

אתנהג אליהם, אז אני אצא מנקודת הנחה שכנראה הם עמי ארצות. מה זה עמי ארצות? אין לו ידע. עזוב אותך, אחי, הוא לא נאור. הוא לא מבין בחיים שלו. אם היה לו ידע, הוא היה חושב כמוני. אולי. אבל אולי, מה יקרה אם עכשיו אני אתן לו את הידע? הוא השתתף בשיעור והוא הבין בדיוק את הנקודה, והוא עדיין חושב אחרת ממך. אז מה אז אתה אומר לעצמך, אה? אני אגיד לכם. אתה אומר: כנראה הוא טיפש. בוא'נה, זה טמבל זה, הוא לא קולט. נתתי לו מידע, אבל הוא לא עושה עם זה כלום. כנראה הוא טיפש. בסדר? מה יקרה אבל, שימו לב טוב, שלב שלישי: מה קורה אם יש לו את המידע והוא לא טיפש? הוא ממש לא טיפש, והוא עדיין חושב אחרת ממך, מה אז אתה אומר,

אה? פה אנחנו נתחיל אולי אפילו קצת לזלזל בשני. מה זאת אומרת? אם יהיה עכשיו, סתם כדוגמה, אדם כמו הרמב"ם, וגם יש לו את האינפורמציה שהייתה אז בעולם המדע ודאי, והוא עדיין חושב אחרת ממישהו אחר, נו, אז מה אנשים אחרים יגידו על הרמב"ם? הוא מאוד חשוך, הוא חשוך. כנראה הוא תקוע אי שם, אתה מבין? כשאנחנו נתקלים בתופעה שמישהו חושב אחרת מאיתנו, לנו קשה להודות על הטעות, קשה להודות, אולי תשמע, טעיתי. כל החיים שלי חייתי בטעות. אני לא ידעתי את זה, לא ידעתי את זה. אז אתה אומר לעצמך: אם אדם לא חושב כמוני, אולי אין לו את המידע. ואם יש לו את המידע? -אז אולי הוא טיפש. ואם הוא לא טיפש? -אז הוא סתם, לא יודע מה, רשע או

שהוא קליפה או שהוא מתעקש לא לדעת, נשאר במאורה שלו. ואז אנחנו מגיעים לזלזול אחד של השני. ופה אנחנו צריכים להיזהר. ספירת העומר מחולקת לשני חלקים, אם אני אגיד את זה במילים, באותיות, לב טוב. לב זה ל"ב יום. ל"ב יום ראשונים. יש לנו 49 יום בספירת העומר. ימי המטמונים, ככה זה נקרא. מה זה מטמונים? מ"ט יום שמונים, סופרים. מטמונים: מ"ט יום מונים. אז 49 ימים הללו מחולקים לשני חלקים: לב וטוב. לב זה ל"ב, ל"ב ימים ראשונים עד, השנה הזאת, תש"פ, זה יהיה ביום שני בלילה, יהיה ל"ג בעומר, אז עד אז יסתיימו ה-32 יום הראשונים, ל"ב יום הראשונים. ואז יתחילו טו"ב ימים נוספים, שבעה עשר ימים אחרונים עד חג שבועות. ופה יש

שיעור מאוד חשוב, יקיריי, א', תראו, אנחנו אבלים כי נפטרו 24 אלף תלמידים של רבי עקיבא. אוקיי? יש פה שיעור מאוד חשוב. אנחנו לא אבלים על זה שהם נפטרו פעם. בסדר, נפטרו, נפטרו. כואב הלב, נכון. אבל בואו נהיה אמיתיים, בשואה נרצחו הרבה יותר, מה? אפילו בקטע של היסטוריה יהודית, היה חורבן בית ראשון, בית שני - מיליונים נרצחו פה בארץ. נו, אז מה קרה 24 אלף? בסדר, כואב הלב, מבין, היו צדיקים, אבל למה אנחנו אבלים על זה? שימו לב טוב, יסוד מאוד חשוב, יש פה שני דברים שהצטלבו. יש מעשה לא טוב, שחז"ל גילו לנו, היום בדור שלנו אין כאלה אנשים, אבל בדור אז היו אנשים ברוח הקודש שיכלו להגיד למה פרצה הקורונה, מה שנקרא.

היום בדור שלנו אין. אז לא הייתה קורונה, קראו לזה אסכרה, כך קראו למחלה הזאת. כולם נפטרו מהמחלה שנקראת אסכרה, 24 אלף תלמידים. הם לא סתם נפטרו על פני שנתיים. לא. בזמן מאוד מאוד מצומצם - 32 יום. בסדר? אם עושים חשבון, זה קצת דומה לקורונה בחו"ל - 800 הלוויות ביום. בסדר? 32 זה 24 אלף, תחלק ל-32, בערך כ-800 הלוויות ביום. זאת אומרת, תופעה מפחידה. תחשוב מה קורה בארץ. תחשוב, לא עכשיו, ברוך השם, אבל זה היה אז, 800 הלוויות ביום זה טרגדיה. חז"ל מסמנים, הסיבה שהם נפטרו לא מקרה, לא חיידקים של... לא יודע מה, עטלפים בסין, "לא, זו המעבדה". לא קשור, זו סיבה פיזית. סיבה רוחנית - לא נהגו כבוד זה בזה. לא נהגו כבוד

זה בזה. רמז: ל"ב יום הם נפטרו, לב. לב - ל"ב - 32 זו הגימטרייה של המילה "כבוד". המילה "כבוד" - סך הכול גם כן 32. בסדר? אז כבוד הם לא נהגו אחד בשני, הם נפטרו. בסדר, תקשיב, כואב הלב, לא יפה, אבל מה קרה שהם מתו? יש הרבה שלא נוהגים כבוד. יש פה נקודה שנייה, שימו לב טוב. הנקודה השנייה היא לא רק שהמעשה הוא בעייתי, הם צדיקים, דרשו מהם כנראה ברמה כזו או אחרת, יש עוד בעיה שהזמן הוא בעייתי. יש פה מעשה בעייתי וזמן בעייתי. כששני הדברים מצטלבים, היה אסון. אני חוזר אלינו, אני אספר לכם על עצמי, בסדר? אני אלרגי לאבק. היום כבר פחות, זה כבר עבר לי, אבל כשהייתי קטן. כשהייתי קטן, כל עונת מעבר, זאת אומרת כשאימא שלי

הייתה מוציאה את הפוכים מתרדמת הקיץ שלהם לחורף, איך שהיא הייתה מוציאה את הפוכים, אני... חטפתי התקפי אסתמה, משאפים, אני אומר לכם. נהדר. עכשיו, כל השנה אני הסתובבתי עם אלרגיה לאבק. אבל הסתובבתי סבבה, רק כשהגיעה העונה הבעייתית, קרי עונות מעבר, אז זה התפרץ. יופי, בואו נחזור לנמשל, 24 אלף תלמידים לא נוהגים כבוד זה בזה, לא יפה אבל לכאורה לא נורא. ברגע שהם הגיעו לזמן הבעייתי, קרי הזמן שלנו, מפסח עד ל"ג בעומר, זמן מאוד מסוכן. מסוכן לנקודה הזאת של לא לנהוג כבוד זה בזה, לכן התפרצה המחלה דווקא בזמן הזה אצלם אז. מבחינתנו שיעור מאוד חשוב, אמרנו שבן אדם קשה לו להודות בטעות, אז אמרנו: כאשר אני לא מסוגל

להודות בטעות, הרי אני אאשים מישהו אחר בטעויות שלי, או שאני מאשים את זה שהוא לא מבין אותי או שהוא טמבל או שהוא דפוק או שהוא רשע, לא משנה מה, ואז אני מזלזל בו. אם אנחנו מזלזלים, בפרט בתקופה הזאת, מאוד מסוכן. אז לגיטימי שלא נסכים על הכול, לגיטימי שיש שני צדדים למטבע. בואו נכבד אחד את השני. לגיטימי להתווכח, לגיטימי שאנחנו לא נסכים, ואפילו תהיה מחלוקת. אבל לא לשנוא, לא לזלזל, לא אה... לא. זו דעה אחרת, תנסה לשכנע אותו, ואם לא - זכותו להישאר בדעה שלו. אתה לא יכול לכפות את הדעה שלך על מישהו אחר, גם אם הדעה שלך נכונה, ונצא מנקודת הנחה שהיא באמת נכונה. בואו נחזור שנייה לנעליים של רבי עקיבא, הרב שלהם.

תחשבו איך הוא מתמודד עם הקושי הזה, 32 יום, בכל יום לא מתים במדינה, מתים התלמידים שלו, 800 איש. תחשבו, כל אחד שנפטר שמה זה מעגלים מעגלים, יש לו אישה אולי, יש לו ילדים, יש לו משפחה, הורים, חברים. 800 הלוויות ביום רבי עקיבא צריך להשתתף. כולם מגיעים לרב, "הרב, תעשה משהו". והוא לא יכול לעשות שום דבר. תפילות לא עוזרות, קבלות לא מצליחות, כלום. גזרה משמיים. עוד יום, עוד שבוע. 32 יום עד שהוא חוזר מההלוויה של התלמיד האחרון שלו. זה היה ל"ג בעומר. עכשיו אני שואל אתכם: מה אתם הייתם עושים במקום רבי עקיבא? הקים אימפריה, עסק משגשג, 24 אלף תלמידים! הכול נחרב עד היסוד. לא תגיד נשאר לו קצת, קמצוץ. כלום. העסק

קרס. זהו, פשיטת רגל. הוא מאושפז. נו, מה הייתם עושים? מה הייתי עושה אני? נכנס לדיכאון. נכנס למיטה, בוכה, "יאללה, איפה השם פה, "לא רוצה להגיד, יאללה, עזוב אותך. לא פותח ישיבה בחיים יותר, "בחיים, על גופתי, חאלס". רבי עקיבא - לא. באותו יום של ל"ג בעומר, שהוא חוזר מההלוויה של התלמיד האחרון, הוא יורד לכיוון הדרום, אומרים חז"ל, אסף חמישה תלמידים חדשים והתחיל מאפס. מחמישה. מהחמישה האלה, שביניהם, אחד מהם זה רבי שמעון בר יוחאי, אז הוא לא היה רבי שמעון בר יוחאי, הוא היה תלמיד של רבי עקיבא. רבי מאיר בעל הנס, גדולי עולם יצאו מהחמישה האלה, שאחרי זה כל התורה שבעל פה התפזרה מהם, ברוך השם. לכם, אני אומר,

תקשיבו טוב, גם אם הכול חרב, הנה, הקורונה הרסה לך את הביזנס, הרסה לך את הזוגיות, הרסה לך את החיים הרסה, יקיריי, לא להישבר. לפתוח דף חדש. ואם מעירים לכם, פוגעים בכם, מעליבים אתכם, איך לא לוקחים דברים אישית? א', זה לא בגללך, זה בגללו. זה לא בגללך, זה בגללה. למדנו בתחילת השיחה. דבר שני, ההפך, זה כן בגללי. באתי ללמוד. באתי לעולם להשתפר. אדם לעמל יולד. אבל קשה לי להודות על טעויות, למה? אמרנו, א', כי זה כואב. אדם שמבין שהוא טעה זה כואב. אמרנו שמעבר לזה, החברה שלנו לא הכי מקבלת נכשלים. אבל זו גבורה להודות על טעות. היהדות בנויה על זה. יהודה, אנחנו נקראים יהודים על יהודה, הבן של יעקב, שהודה על האמת

ואמר "צדקה ממני", מעשה תמר, לא נרחיב כרגע, מי שמכיר מכיר. אז הנקודה העיקרית להודות על טעויות, לבוא ללמוד. פותחים דף חדש ומאמינים שהכול אפשרי. כל מה שנשאר לי זה רק לברך אתכם בכל הברכות, בכל הישועות, השם יזכה אותנו לבריאות איתנה, בריאות הגוף, בריאות הנפש. מי שבבידודים או מי שנמצא איפה שהוא נמצא - השם יחזק אתכם. הכול עובר בחיים, גם הקורונה. בעזרת השם נזכה פעם להיפגש חזרה יחד פנים מול פנים, "פייס טו פייס", מה שנקרא. שתהיה לכם שבת שלום, שבת מבורכת, בהצלחה. כל טוב.