עונג שבת - עונה 3: פרשת בלק (עם כתוביות בעברית)

תודה רבה לכם, תודה רבה. שבת שלום לכם. תודה ללהקת הבית שלנו. על הקלידים - אלמוג חליווה, על הכינור - משה דמגיאן, וחובב הילל על הדרבוקה. ואנחנו שוב איתכם, ותודה שאתם איתנו. אנחנו, בעזרת השם, בשעה טובה ומוצלחת, בפרשת בלק. בפרשה שלנו בלק מלך מואב חושש מכך שבני ישראל מתקרבים לאזור שלו. הוא מחליט לשלוח שליחים אל בלעם, שיציל אותו מהמצב. מי זה הבלעם הזה? מה בלעם יכול לעזור לבלק מלך מואב? והאם התוכנית שלו תעבוד? אז כל זאת ועוד אנחנו ננסה בעזרת השם לגלות בתוכנית הזאת, בזמן שיש לנו. אז ערב שבת שלום לרב התוכנית שלנו, הרב אליהו אסוס, לעורך הדין, ד"ר אורי אנגלרד, לזמר יניב מדר ולרב אייל ישראל שטרנליב.

והשאלה הראשונה, כרגיל, מופנית אליך, הרב. את בלעם מחפשים בנרות, מיהו הבלעם הזה הכל כך מיוחד? מה הכוח שלו ששולחים שליחים אליו? בלעם הזה נקרא "בלעם הרשע," ככה הגמרא מגדירה אותו. עד כדי כך, שהגמרא מספרת במסכת סנהדרין שיש שלושה מלכים וארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא. אחד מהם זה בלעם, בלעם הרשע. הגמרא אומרת שעל כולם, מאלה שאין להם חלק לעולם הבא, לא צריך לדרוש אותם תמיד לגנאי. לא כל דבר שאתה רואה עליהם אפשר לדרוש אותם לגנאי. אבל אצל בלעם, מה שאתה מוצא בפסוקים לגנאי, תדרוש לגנאי. עד כדי כך. בלעם נקרא בגמרא "רשע גמור." ומאוד מעניין, הבלעם הזה שמדברים עליו, בן כמה הוא היה כשבלק מחפש אותו? אז שמה

באותה גמרא במסכת סנהדרין, הגמרא אומרת, מחלוקת תנאים. יש אחד מהתנאים שאומר שהוא היה בן 33 כשהוא נהרג. זאת אומרת שכשמחפשים אותו בנרות, הוא היה בן 32. זה סביבות הגיל שלו. מאיפה הוא יודע את זה? מהפסוק "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם." ימים של אדם בדרך כלל זה 70, חצי זה 35, אז "לא יחצו" זה 33-34. והגמרא אומרת שהיה איזה כופר אחד ששאל את רבי חנינא: בן כמה היה בלעם כשנהרג? הוא אמר לו: בן 34-33, זה הגיל. הוא אמר לו: איך אתה יודע? באמת ראיתי בפנקסים של בלעם שהוא נהרג בגיל 33, כך כתוב. הוא אמר לו: כן, זה מהפסוק שלנו "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם." אבל יש מאן דאמר אחר בגמרא, שזה המדרש הידוע, שבלעם, יתרו

ואיוב היו שותפים עם פרעה בעצה של "כל הבן היאורה תשליכוהו." אז אם ככה, אומר רש"י, שבלעם היה בן 210. זה מאוד מעניין, זה מחלוקת תנאים. אבל בין כך ובין כך, בלעם היה רשע. והבלעם הזה היה קוסם. בתחילתו היה קוסם, שהוא ידע לקלל, זו הייתה המומחיות שלו. ידע לזמן את הזמן הכי לא טוב עם הזמן שבן אדם נמצא במצב לא טוב ויש כעס משמיים, אז הוא היה מקלל, והקללה שלו הייתה מתקיימת. אבל אחר כך הוא עלה לדרגה של נביא. עד כדי כך הוא הגיע לדרגה של נביא, שהקב"ה מדבר אליו. והוא נהיה נביא. ולאחר המעשה בסוף הפרשה, הוא ירד שוב פעם לדרגה של קוסם, ואז הוא בוכה ואומר "הלוואי שתמות נפשי מות ישרים "ותהי אחריתי כמוהו." אני רוצה

למות, העיקר להיות בדרגה שהייתי. אבל הוא עזב ונהיה קוסם. השאלה, למה צריך את זה בעולם? למה הקב"ה צריך לתת לגוי כל כך רשע להיות נביא? בשביל מה צריכים את זה? אז אומר המדרש, הגמרא מזכירה את זה, שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם. אומות העולם יכולים לבוא בפתחון פה: חוכמה, עם ישראל כל כך קדוש, כל כך נפלא. בטח, יש להם נביא כמו משה רבנו. לנו לא הבאת נביא. אז בשביל שלא יהיה להם פתחון פה, אומר להם הקב"ה: הבאתי לכם. נתתי לכם את בלעם, הגיע לדרגה של נבואה כמשה רבנו, ויש אומרים אפילו יותר במדרגה, והנה, מה הוא עשה? החטיא אתכם, קילל. זה מה שהוא ידע לעשות. אז הנה, הפסדתם. אבל השאלה נשאלת יותר מזה, אז פה מתחיל

פתחון הפה. פה מתחיל פתחון הפה: תביא לנו אחד כמו משה רבנו, מה אתה מביא לנו אחד כמו בלעם? זה פתחון פה אדיר. התשובה היא פשוטה מאוד, אומות העולם יכולים להגיד: תשמעו, אנחנו לא מאמינים בכוח עליון. אנחנו לא מאמינים, לא יודעים שיש אלוקים. לא מאמינים בזה. אם כך, אומר להם הקב"ה, אני אביא לכם אחד שקוראים לו בלעם, והוא יודע לקלל. איך הוא מקלל? זה כוח עליון. אה, פתאום אתם מאמינים בכוח עליון. כשזה קללות וזה לטובתכם: הנה בלעם, אני הולך אליו ומחפש אותו לקלל. אז אתה מאמין בכוח עליון? אז למה אתה לא מאמין בכוח, בעל הכוחות כולם, בקב"ה? וזה כל כך מוסר השכל עלינו, שאנחנו לפעמים רואים יהודים ככה שמתקשים בתורה

ומצוות, מתקשים באמונה, לא מאמינים בדיוק. אבל פתאום בעיתון הם יכולים לפתוח כל מיני אסטרולוגיה, יכולים פתאום לשאול בקלפים, בקפה, בכל מיני שטויות. מה קרה? פתאום אתה מאמין בכוח עליון? אז למה אתה לא מאמין בבעל הכוחות כולם? אז זו הייתה הבדיקה של בלעם הרשע, ופה הוא נפל. אבל אנחנו צריכים ללמוד ממנו הרבה, שיש כוח עליון וצריכים להאמין בבעל הכוחות כולם, שזה הדבר הכי גדול שיש. איזה יופי. כל כך ברור, אה? איזה פירוש. יישר כוח. רוב הדברים כבר לא שמעתי עד כה. יפה מאוד. יישר כוח, הרב אסוס. אנחנו עוד נחזור ונדבר כמובן על בלעם ועל הכוח הגדול שלו, אבל איתנו עדיין עורך הדין, ד"ר אורי אנגלרד, מחבר הספר "סודות

הניהול על פי פרשת השבוע." ואותך הייתי באמת רוצה... קודם כול, תודה רבה שבאת. ברוך הבא. ממך היינו רוצים ללמוד, מבחינה ניהולית, מה ניתן ללמוד מהבקשה של בלק מבלעם לקלל את ישראל. ניתן ללמוד שכדי להצליח בדבר גדול, במשימה הגדולה שלנו, אנחנו חייבים את ההצלחות הקטנות. כידוע, בכל חברה שהיא קובעים חזון. החזון זה משהו מעין כוכב צפון, משהו אתגרי שכולנו צריכים לשאוף ולהיות מחוברים אליו. אבל אי אפשר להגיע לחזון בלי שנקבע הרבה הרבה הצלחות קטנות שיביאו אותנו להגיע לחזון. ובעצם, בלק רצה להשמיד את ישראל. אבל הוא ידע שהוא לא מסוגל להשמיד, כמו שרש"י מפרש על "נקה בו." מה אומר רש"י? שבעצם הוא ביקש להסתפק במועט,

שיקלל אותו וקצת מהעם ייפגע, וזה יביא לו בהמשך את הניצחון על כל עם ישראל. כמו שנחשוב לרגע על מלחמת יום הכיפורים, שידוע לנו שהמצרים לא חלמו שהם יוכלו לכבוש את כל סיני והתוכניות שלהם היו לכבוש קצת, כדי שהקצת הזה יביא להם החזרת כל סיני. בסופו של דבר הם טעו, אבל זה היה המהלך. כך אנחנו בחיים האישיים שלנו ובחיים המקצועיים, חייבים תמיד, בבית לגבי הילדים, בבית ספר, בחברה, לחשוב על החזון שיוביל אותנו. אנחנו צריכים הצלחות קטנות שיביאו אותנו למוטיבציה, גם אותנו אישית, גם את העובדים, כדי שנוכל להגיע לחזון. וידוע זה שהרבה אנשים עושים מדי יום רשימה של מטלות שהם צריכים באותו יום לעשות. ומדי פעם, כאשר הם

מסיימים מטלה מסוימת, הם מוחקים את המטלה. הנחמד הוא, שישנם כאלה שתוך כדי ביצוע מטלות נזכרים במטלה נוספת ועושים אותה, ומיד לאחר מכן רושמים אותה ומוחקים. למה? כדי לקבל מוטיבציה, שהנה, הם הצליחו בעוד משהו. וזה נותן להם את התמריץ להגיע הלאה. ולמה זה כל כך חשוב? אני מעורב בחברות סטארט-אפ וכל מיני אחרים, הרי משקיעים הון בחברות האלה. אף משקיע לא ישקיע הון בחברת סטארט-אפ אם הוא יראה את התוצאות בעוד חמש שנים ולך תדע מה יקרה בינתיים. הוא רוצה לראות אבני דרך או חברה או גוף ציבורי שצריכים להשקיע בו כספים. או כל דבר אחר, לתת לו תקנים של אנשים. לא ייתנו סתם ככה, רוצים לראות שהעסק מתקדם. וזה בעצם מה שאנחנו

יכולים ללמוד גם מהפרשה הזאת. טוב, אז אני שמח שהתוכנית לא צלחה. וכששרי מואב מגיעים לבלעם, הוא דוחה אותם ולא נותן להם תשובה מיידית, יש סיבה לכך? -כן. כמו שאנחנו יודעים, בקבלת החלטות יש אלמנט חשוב מאוד, והוא חשיבות המידע בתהליך קבלת החלטות. זאת אומרת, ככל שאתה נותן תשובה מהירה יותר, בעצם זו חוכמה שמובאת מהאינטואיציה, שאינטואיציה היא סך הכול הניסיון שלך, אבל לעיתים מוטב לחשוב ולנתח את הנתונים. ככל שננתח את הנתונים יותר, כך נוכל לקבל תשובה וקבלת החלטות מושכלת יותר. איך עושים את זה? עושים את זה על ידי... לדוגמה בחברה, על ידי סיעור מוחות, על ידי ישיבה עם אנשים שונים, כולל איפכא מסתברא שישב, לא כולם

שיהיו יס-מנים, וייתנו את הדעות שלהם ולאחר מכן המנהל קובע ומחליט לבד. ידוע שאדם נכנס לחנות, ולפעמים המוכרים מנסים להלחיץ אותו. אומרים לו: אם לא תקנה עכשיו, זהו, המבצע נגמר. אבל אולי זה נכון ואולי זה קאץ.' אז צריכים לחשוב על זה. עכשיו, באלמנט של חשיבות המידע בתהליך קבלת החלטות, צריכים לדעת שיש לזה סוף, זאת אומרת, אי אפשר לנתח נתונים ולחשוב ולחשוב עד אין קץ, כי יכול להיות שההזדמנות תחלוף. כולנו זוכרים את המטוס שחדר לסיני ובסופו של דבר הוא התקרב עד לגבול, בוא נאמר, הנפילה, הפגיעה על הכור, לא היה ברירה בסוף. ובסוף הפילו אותו. כל הזמן ניסו לבדוק האם זה מטוס אזרחי או מטוס אויב. אני מדבר על לפני הרבה

שנים. כך שלפעמים אין ברירה, צריכים לקבל החלטות. אבל ככל שנאסוף את הזמן ונאסוף יותר מידע, כך ייטב לנו. לכן גם בלעם, הוא לא נתן תשובה על המקום, הוא אמר "לינו פה." זאת אומרת: אני צריך לישון בלילה, ואחרי שאני אעבד את האינפורמציה, אני אדבר עם אלוקים, אשאל אחרים, אז אני אוכל לקבל החלטה חכמה יותר. יפה מאוד. אתה רואה איך אפשר ללמוד מהפרשה שלנו כל הזמן לחיי היומיום ואיך אפשר... -מדהים. מדהים ומחכים מאוד. שמחה גדולה איתנו באולפן, חבר יקר ואהוב, יניב מדר. ברוך הבא. -ברוכים הנמצאים. חיכינו לך הרבה זמן, וסוף סוף התאפשר לך להגיע. לצופים שלנו, בטח רובכם, אם לא כולכם, מכירים את יניב. מה שנקרא "כוכב הצפון."

כוכב הצפון. אין שמחה בלעדיך, יניב, ואתה מתארח בתוכנית "עונג שבת." אז קודם כול בוא נדבר על השבת שלך, איך השבת שלך נראית? השבת שלי זה... אני מחכה לשבת כל השבוע. אתה יודע, זה נשמע... אבל זה ממש ככה. באמצע השבוע אנחנו מופיעים. בשבת אני מחכה קודם כול לזמן איכות עם המשפחה. כשאתה מתכנס בתוך עצמך ואתה מבין בעצם לקראת מה אתה הולך במשך השבוע. הלימוד הזה, בשבילי, אני מחכה, ובשבת בעיקר, הלימוד הזה עם הבן שלי. לדעת בדיוק מה הוא לומד בתלמוד תורה. וזה חשוב לי להיות מעודכן מה הוא לומר בתלמוד תורה. זמן האיכות עם המשפחה, לשבת וליהנות משבת בלי דברים שמטרידים, בלי דברים שמפריעים מסביב. נטו לשבת וליהנות משקט

ומשבת ומדברי תורה. ואין, "מעין עולם הבא," אין יותר טוב מזה. איזה כיף לשמוע. אתה שר, יניב, או שאתה רק בשמחות? בשבת אפשר לשמוע אותך שר על השולחן? ברור, שבת. -מה אתה שר? בשבת שירי שבת עם הילדים. תמיד. אצלנו בבית זה מקהלה, מהקטן עד הגדול. מקהלה, ממש מקהלה. -איזה יופי. -הילדים שלי מנצחים בגבורה. והשירים הקלאסיים? מה, כמו דוגמת איזה שירים? כן, "כי אשמרה שבת..." אני מדבר על הכבדים יותר. הכבדים יותר, פחות. הילדים פחות בקטע של הכבדים וחזנות וכזה, אבל בעיקר השירים הידועים, "כי אשמרה שבת," "לכה דודי," הילדים שלי אוהבים את ה"לכה דודי" הידוע. הקטן שלי, ממש, הוא עדיין מגמגם אותו כזה והוא שר אותו. אני אוהב

לשמוע את ה"דילוגו עליי אהבה," ממש הגמגומים הקטנים האלה שלו. "לקה דודי", את המילים, את הקטנים. וזה תענוג, באמת באמת תענוג. יפה, ממש. שמחה גדולה לשמוע. תשמח אותנו, תשיר לנו. מה תשיר לנו? נשיר שיר שנקרא "בישועתך," שיר שמדבר על נותני צדקה, על אנשים שהם בעלי חסד. שיר מאוד מאוד ידוע ומוכר. כן, למי שלא מכיר, זה השיר של מלחם ברכאת. -כן. "ג'יטי בואתק." -"ג'יטי בואתק", בערבית. אז זהו, אז זה בעברית "בישועתך." ודוד שירו עשה עליו ביצוע בעברית, מילות קודש. בבקשה. -בואו נשמע. מחיאות הכפיים, יניב מדר. איזה יופי. -מקסים. תענוג. -מדהים. ואליך, הרב אייל ישראל שטרנליב. מה הכנת לנו השבוע? ממתק לשבת. -ממתק לשבת.

הפעם זה סיפור, אנחנו בדרך כלל רגילים לספר סיפור מלפני 200 שנה, אבל יש לנו ברוך השם צדיקים גם במאה השנים האחרונות. -בני דורנו. בני דורנו. הסיפור הפעם, לפני בערך 40 שנה היה רב מחב"ד, קוראים לו הרב משה דיקשטיין. הוא היה פעיל באזור באר שבע, עוד לפני שהיה תוכניות לאסירים, לימוד תורה בבתי כלא, הוא היה נוהג לבקר בבתי כלא וללמד אותם תורה. טוב, הוא הגיע לכלא בבאר שבע, וכל פעם היו דופקים בדלתות כדי לבקש מהאסירים, מי שרוצה, מי שמעוניין בשיעור תורה. וכל פעם היו מדלגים על איזה תא אחד. אחרי כמה פעמים הוא קלט שיש פה איזה משהו. הוא אומר: יש פה מישהו? אומרים לו: כן. הוא אומר: אז למה אתם לא נותנים לי להיכנס?

הם אומרים לו: לא, לא, לא, זה אסיר מסוכן במיוחד. הוא 23 שעות ביום נמצא בתוך התא שלו, שעה אחת כשכולם בתוך התאים, הוא יוצא. אין, לא נכנסים. מי שנכנס, זה מסוכן. הוא אמר: מה זאת אומרת, הוא יהודי? אומרים לו: כן. אני רוצה לפגוש אותו. אמר: תגידו למנהל של הכלא. זו דרישה שלי, אני לא מוכן לבוא לפה יותר אם לא נותנים לי להיכנס אליו. טוב, אחרי שבוע באים, אומרים לו: בסדר, הוא הסכים. אבל הוא קיבל הדרכה מה לעשות: ישמרו עליך כמובן, אם יש מצוקה, תגיד. מצלמות. טוב, ככה הוא מספר, אני מספר בשמו, נכנסתי פנימה, הוא אומר: אני רואה ככה אדם 2 מטר, מפחיד לפגוש אותו ברחוב. שואל אותו: שלום וברכה, קוראים לי משה. אני יכול

להתארח אצלך בתא? אתה בעל הבית. הוא מסתכל עליו ואומר לו: כן. טוב, מצאתי שם איזה קופסת שימורים. ישבתי עליה. וככה התחלתי לדבר איתו: תגיד לי, למדת פעם תורה? הוא אומר: אני למדתי רק להרביץ, רק לגנוב. זה מה שלמדתי. מתברר שמכיתה ג' כבר הוא עזב את בתי הספר וההורים שלו גם פושעים, והוא הידרדר. וככה למד איתו תניא ועוד דברים מעניינים ופרקי אבות. עובר שעה, שעתיים, הבן אדם שותה בצמא. בחוץ כבר הם בפאניקה, הם רואים את הכול, אבל... ואז, ככה לקראת הסוף, אני שואל אותו: תגיד לי, אתה היית רוצה לשמח את אלוקים? הוא אומר לו: כן. אתה רוצה להניח תפילין? כן. טוב, אני שואל אותו: באיזו יד אתה כותב? הוא אומר לו: אני לא

יודע לכתוב. אה, נכון. באיזו יד אתה מרביץ? אה, ביד ימין. אוקיי, הבנתי. קשרתי לו תפילין. אבל כשבאתי להניח תפילין, אז פתאום אני רואה איזה קעקוע בדיוק במקום של התפילין, קעקוע אבל שלא הכי מתאים שתפילין יהיו עליו. ואני חושב, באותו רגע אומר: בורא עולם, אם זו עבירה - עליי. לא אכפת לי, אני מניח לו תפילין. הנחתי לו תפילין. טוב, יצאתי. אחרי שבועיים אני מגיע חזרה, כמובן, דופק בדלת ונכנס. כי הם היו בהלם. אחרי שיצאתי פעם ראשונה, אמרו לי: בחיים לא היה כזה דבר. עובד סוציאלי, לא יותר מחמש דקות מחזיק מעמד, ובורח. בחיים לא היה כזה דבר. אז אני אומר להם: התורה נמשלה למים, היא יורדת נמוך. מי שמסכים לרדת נמוך,

התורה תגיע עד אליו. טוב, אחרי שבועיים אני מגיע ואני בא להניח לו תפילין בסוף הפגישה. הוא אומר לי: תניח, תניח. אבל הפעם אתה לא תצטרך כבר לעשות לי עם העיניים. פתאום אני בא להניח תפילין, ואני רואה שכל האזור הזה משופשף, אדום, אין קעקוע. הוא אומר לו: מה זה? הוא אמר לו: פעם שעברה אני ראיתי שאתה היססת עם העיניים, ראית את הקעקוע... לקחתי מלח, שפשפתי את הבשר שלי עד ש... כדי שפעם הבאה תוכל להניח לי בנחת. -וואו. כמובן היו לי דמעות. אמרתי: איזה יהודי. באתי להניח לו את התפילין. באתי חלש, כי זה הכול רגיש. -כוויה. כוויה. הוא אמר לי: תקשור חזק! תקשור חזק! אל תחשוש. ואז יצאתי משם והבנתי מה זה יהודי. ועד כמה זה

מתאים לפרשה שלנו, שכמה באמת בלעם בא לקלל, והייתה לו עין רעה, והוא היה יכול למצוא כל מיני דברים רעים בעם ישראל, אבל הקב"ה, כתוב: "לא הביט אוון ביעקב "ולא ראה עמל בישראל "ה' אלוקיו עימו ותורת מלך בו." זאת אומרת, בורא עולם, ככה גם אומר רבי נחמן מברסלב, הקב"ה, דרכו להסתכל על הטוב שלנו. הוא לא מתבלבל מהמעשים הרעים שלנו. הוא יודע שיש בתוכנו נקודה טובה, נקודה אלוקית. "ה' אלוקיו עימו," לכן "לא הביט אוון ביעקב." יש בכל יהודי את הנקודה הטובה הזאת. וברגע שמסכימים, רבי שלמה קרא לזה "עיני משיח," שמסכימים לראות מעבר למעשים הרעים, את הנקודה האלוקית שיש בתוכי ובתוך הזולת, אז אפשר להמתיק את כל הדינים והגזירות

מתבטלות, והקב"ה ממשיך עלינו ברכה ושפע גדול. מדהים, זה אחד הסיפורים החזקים שסיפרת פה בתוכנית. יישר כוח. -ברוך השם. וואו. -עם ישראל קדוש. ממש הייתי עם דמעות בעיניים. יניב היקר, אתה בעצם בוגר ישיבות. -נכון. בישיבות מקובל לשיר שירים חסידיים. נכון. -רוב הישיבות לפחות. איך אתה מגיע למוזיקה מזרחית, למוזיקה ערבית, לשיר לנו מלחם ברכאת, מאיפה זה בא? מקטנות. -מהבית. מהבית. גדלתי גם, אתה יודע, התחלתי בבתי כנסיות. כבר כשהייתי קטן, אני זוכר שהיה את הגבאי של בית הכנסת ליד הבית שלנו שהיה אומר לאבא שלי תמיד: מתי הוא יהיה כבר בר מצווה? שנעלה אותו חזן. כי עוד לפני הבר מצווה הייתי אומר כל מיני קטעים. בית כנסת

בעכו, נכון? -נכון. בעכו. -אני גדלתי כל חיי בעכו. ושם בעצם, מבית הכנסת, התחלתי עם הפיוטים. ואז כבר בישיבה, כשעברתי לירושלים, הייתי הולך לבקשות, שירות בקשות וכאלה. אני יכול לנחש, נכון שזה בית כנסת טוניסאי? איך? -בית כנסת טוניסאי. תתפלא, דווקא לא. -אה, באמת? -דווקא לא. בית כנסת מרוקאי. אני גדלתי עם מרוקאים. כמובן שמהבית כל השירה הטוניסאית נשתרשה, אבל בעצם אני גם היום מופיע בהילולות, מרוקאיים. גם שר מרוקאית. בגלל שגדלתי בעצם בבית כנסת מרוקאי, אז אני מכיר את כל הנוסחים והזה של התפילות. כמובן שגם היום באירועים אני שר גם חסידית. בחורי ישיבות, חתונות, שמחות, ברוך השם. "מזה ומזה אל תנח ידך." ברוך השם,

משתדלים. יפה, אתה יודע שבאים אליי הרבה פעמים הורים ואומרים: תקשיב, הילד שלי מוכשר, ואיך אפשר לפתח את הכישרון שלו? אז, טוב, לרוב התשובה שלי שהילד שצריך ללמוד, כי זה לא קל להתעסק עם כישרונות בגילאים כאלה. זה לא דבר שאפשר לאמוד אותו מראש לאיפה הילד יגיע עם הכישרון או עם שאר הדברים. אבל אם יש לי המלצה שהיא חמה להורים שרוצים באמת לפתח כישרון של ילד, זה בתי כנסת. בתי כנסת הם האוניברסיטה הגדולה של החיים. כשילד לומד טעמי המקרא, את הדקדוק, את ספר התורה, ככה לקרוא אותו. לא צריך לספר לכם מה זה ספר תורה. לצופים שלא מכירים, ספר תורה בבית כנסת. הו הו שהילד, מסכן, עולה, והוא לא מוכן כראוי על ספר התורה שלו.

זו האוניברסיטה הגדולה של החיים, ולא פלא שיצא ממך כישרון כזה גדול. מה אפשר לשמוע ממך? מה השיר הבא שתשיר לנו? השיר הבא זה שיר שלי. השיר נקרא "בין סערה לשקט." מקודם דיברנו על... -נכון, נכון. כל השבוע ושנכנסים לשבת. אז ממש ככה, זה מגדיר את זה. אתה בין סערה של כל סערת השבוע והיומיום, לשקט של שבת. -יפה. זה שיר שנקרא "בין סערה לשקט," זה שיר שיצא לפני שלושה חודשים. ברוך השם, הצלחה גדולה עם השיר ו... אני הגבתי לך בין הראשונים, אם אתה זוכר. -אמת, אמת. יניב מדר! הצטרף אלינו הרב מרדכי לוי היקר. ברוכים הנמצאים. -ומזל טוב על חתונת בנך לפני כשבועיים. תודה רבה. -שמחה גדולה. עוד בית שנבנה, ועוד איזה בית. מה

תחדש לנו, הרב? ובכן, הצופים היקרים שלנו, בפרשת בלק יש המון נושאים שניתן בהם לקחת מוסר השכל. אבל ניקח נקודה אחת. אנחנו רואים שבלעם עם האתון שלו, רוכבים לכיוון עם ישראל כדי לקלל אותם. והנה יש לו כל מיני תקלות בדרך, פתאום האתון סוטה מן הדרך. אז פעם ראשונה, היה מרחב שמה. בפעם השנייה כבר זה נצמד קצת יותר לגדר. פעם שלישית כבר לא היה מקום לאן לזוז, עד כדי כך, שבסוף האתון גם פתחה את פיה ודיברה, "ויפתח ה' את פי האתון." נשאלת השאלה, מה זה בא ללמד אותנו? לפעמים בן אדם, בחיים, בואו ניקח את בלעם, הוא הולך עכשיו לעשות איזה מעשה, הקב"ה רוצה לעצור אותו. אבל לפני זה הוא מאותת לו כל מיני איתותים. הוא אומר: מה

קרה? תמיד הרכב שלי נוסע בסדר. מה קרה הרכב סטה ימינה? מה, יש משהו בהגה? בגלגלים? פעם שנייה, הוא רואה עוד הפעם, מה קורה פה? אף פעם לא קרתה לי כזאת תקלה. פעם שלישית... לפעמים מסמנים, לא לפעמים, מסמנים לכל אחד מאיתנו, הקב"ה מאותת לנו איתותים: הלו, תחשוב, תתבונן. כנראה אתה לא בדרך שאנחנו רוצים שתלך בה. אבל אדם עקשן הולך הלאה. נותנים לו כל מיני איתותים, עד שבסוף ממש עוצרים אותו. הוא אומר: בואו אנחנו לא נהיה כמו בלעם. כשבן אדם ישן, משה, נקרא לו משה, יש אדם, רוצים להעיר אותו, אתה נכנס, אתה אומר לו: משה, קום. הוא ישר מתעורר וקם. יש אדם, אתה תגיד לו: משה, משה. לא יעזור. צריך להגיע ליד האוזניים שלו,

לצעוק לו: משה! למחוא כפיים: קום! אה, כן. רק אז הוא מתעורר. יש אחד, לא יעזור. תקרא "משה," איפה משה? תבוא לידו, תמחא לו כפיים, אין, הוא לא שומע אותך. אתה חייב לגעת בו, לנער אותו, ורק אז הוא מתחיל להתעורר. יש אחד, לא עלינו, בבית חולים נמצא. תקרא לו "משה," תמחא כפיים, תנער אותו, הוא לא זז. רק מכות חשמל אולי יעירו אותו. סימן שהוא במצב ממש חמור. הוא אומר: גם כל יהודי לפעמים בימי חייו יש לו כל מיני תקלות. פה הוא מקבל מכה, פה הוא מפסיד דבר, פה קורה לו משהו. אם הוא לא מתעורר, חס ושלום, כאילו הוא מזמין עוד ועוד איתותים יותר חמורים. כמו שיש בקופת חולים ביטוח מגן. מה זה "מגן?" מגן זה ראשי תיבות. מ' זה

ממון, ג' זה גוף, נ' זה נשמה. הקב"ה בא לאדם בשלבים, מאותת לו. קודם כול פוגע לו בממון. תבין, רוצים ממך משהו. אחר כך, הוא לא הבין - בגוף. לא הבין, חס ושלום - בנשמה. ולכן כל מה שקורה לאדם, צריך לדעת, בורא עולם מדבר איתו, מרמז לו. מסופר על רב חיים מבריסק, שהוא אף פעם לא היה הולך לרופא. גם כאשר היה חולה, לא היה רוצה ללכת לרופא. והנה פעם אחת הוא חלה, אמר: דחוף לקרוא לרופא. כולם התפלאו: מה קרה? הרב פתאום עכשיו רוצה רופא? טוב, קראו לרופא. הרופא בא, בודק אותו, אומר: טוב, יש לו איזו בעיה באיזה מקום. הביא לו את המרשם. טוב, הרופא הולך. לקח רב חיים מבריסק את המרשם, קרע אותו, זרק אותו לפח. אז שאלו את הרב:

אנחנו לא מבינים אותך, ממה נפשך? אם תמיד אתה לא קורא לרופא, אז מה קרה הפעם שקראת לרופא? אלא מה, החלטת שהפעם כנראה יש לך כאבים כל כך עזים, חזקים, שאתה חייב רופא? הנה, הגיע רופא, הביא לך מרשם. למה אתה זורק את זה? בוא נלך נקנה את התרופות. אמר להם: לא, תראו, אני יודע שהקב"ה תמיד מאותת לי מידה כנגד מידה. אם כואב לי העיניים, אני יודע שכנראה הסתכלתי בדברים לא טובים, אני מקבל עליי לשמור יותר על העיניים. אם כואב לי השיניים, הפה, סימן שאולי אני דיברתי לשון הרע, אולי אכלתי מאכלות שלא הכי כשרים, אז אני על זה מתקן את עצמי. אומר: הפעם כאב לי משהו בתוך הגוף. לא ידעתי מאיזה איבר זה מגיע, אז לא ידעתי על מה

לעשות תשובה. הבאתי את הרופא רק כדי שיאבחן לי מה בדיוק, מאיזה אזור בגוף זה נובע. אחרי שהוא אבחן את זה, אני עכשיו לא צריך את התרופה, אני כבר יודע לעשות תשובה. טוב, זה כמובן רק בדרגות הגבוהות שלהם. אנחנו לא נעשה כזה דבר, אבל זה רק מראה איך בן אדם יהודי שם לב. כל מה שקורה לנו, איך אומרים? "אין מקרה בעולם." כל מקרה זה רק מהשם, זה הכול מאיתו יתברך. וזה למעשה מה שצריכים ללמוד מבלעם, לא להיות כמו בלעם! בלעם, מאותתים לו, והבנאדם ממשיך בשלו. לא נהיה כמוהו. ובאמת, פה בהידברות, אנחנו לא פעם ולא פעמיים, כל מיני יהודים באים, מתעוררים בתשובה. למה? קורה להם כל מיני דברים. לא עלינו, בן אדם פתאום יש לו איזו

בעיה כלכלית נפלה עליו, בעיה רפואית. לפעמים בתוך הבית בעיה משפחתית, לא יודע איך להתמודד. פונים אלינו ואנחנו אומרים להם: תדעו לכם, זה לא סתם. בורא עולם רוצה לעורר אותנו. וברוך השם, פה יש לנו מחלקה מיוחדת, שעונים ומטפלים בכל יהודי ויהודי. כל בעיה שיש לו, לא משנה באיזה תחום, אם זו בעיה גשמית, רוחנית - כל דבר. כי בורא עולם מדבר אלינו על ידי כל מיני דברים שקורים לנו מימיננו ומשמאלנו, וכאן יש לנו את הצוות של הרבנים, של המומחים, שמכוונים את האנשים איך בעזרת השם למנף כל דבר שקורה, לא נגיד שזה במקרה. לא, אין מקרה. "מקרה", כמו שאמרנו, זה "רק מ-ה."' ועל ידי זה שיהודי מתחזק מכל דבר שקורה סביבו, אז הוא גם

עוצר, שחס ושלום הצרות לא יימשכו. אלא, הוא הבין את המסר ומתקדם, ואז בעזרת השם באמת הוא זוכה הלאה להתקדם, להצליח. וגם בתוכנית הנהדרת הזאת של "עונג שבת," שאנחנו רואים שנותנים פה כל מיני עצות, טיפים, בכל מיני... -בכל התחומים. -תחומים. והנה, יש לנו פה את האורח החשוב, וכל פעם מביאים פה אורחים. ואתה, ברוך השם, כל כך יפה מעביר את זה. אני פוגש אנשים במהלך השבוע, אומרים איך הם כל כך אוהבים את התוכנית. גם אותך כל כך אוהבים. -יובל טייב היקר. אני פוגש אנשים שמספרים לי ככה. -לא רק זמר, איך מעביר את זה יפה. והרב אסוס, וכל פעם האורחים הנכבדים. כמה זה נחמד, כמה זה יפה. שבעזרת השם, שלא יהיו לנו שום איתותים

רעים, רק דברים טובים בעזרת השם. אמן. שופרו של משיח, שאת הצליל הזה נשמע. בשלב מסוים האתון של בלעם, שבה הוא נעזר כדי להגיע לבלק, פותחת את פיה ומתחילה לדבר. אבל לא, לא סתם לדבר, אלא לא פחות ולא יותר, לתת לו מוסר. הרב אסוס, אתון שפותחת את פיה ועוד נותנת מוסר. אז, מה שרבי מרדכי אמר זה עיקר העיקרים. לתת איתותים, כמו שהרב אמר, וזה כל כך כל כך נכון. לתת מוסר לבלעם, פשוט שהיא נתנה לו מוסר. היא אמרה לו "למה זה היכיתני שלוש רגלים." לומדים חכמים: אתה בא לקלל אומה שחוגגת שלושה רגלים? ובכלל, את עצם העניין ש"ה' שפתיי תפתח," אתון מתחילה לדבר? זאת אומרת, הקב"ה, "מה' מענה לשון." זה הלימוד הכי גדול שבלעם יכול

לקבל. אבל זה שבלעם צריך לקבל מוסר זה ברור. אבל מה המוסר שאנחנו צריכים ללמוד מהדיבורים של האתון? למה השאלה הזאת בעצם? המשנה במסכת אבות, המשנה אומרת שעשרה דברים נבראו בערב בשבת, בין השמשות. זאת אומרת, נגמרו ששת ימי בראשית, והגיע זמן שהוא לא יום ולא לילה, הזמן הזה של בין השמשות, עוד לא שבת, והקב"ה בורא עשרה דברים. פי הארץ - של קורח, פי האתון, פי הבאר, מן, הלוחות והמכתב וכל הדברים האלו נעשו בערב שבת, בין השמשות. על כל הדברים אני מבין למה הקב"ה ברא אותם, זה בשביל עם ישראל, בשביל כל העולם כולו. בשביל כל עם ישראל. מן, מכתב, לוחות הברית. אני מבין, זה בשביל כולם. פי האתון, גזירה שנגזרה בערב שבת, בין

השמשות, רק בשביל בלעם? זה מוזר. בשביל בן אדם אחד הקב"ה חיפש את הזמן הכי מתאים, ערב שבת, לא נכנס שבת: אה, צריך לחשוב על בלעם, אותו אחד שילך בדרך לקלל, והאתון צריכה לדבר. זה מוזר. זה ודאי גם בשבילנו. אז התבוננתי בפסוק, זה דבר מאוד מעניין. האתון אומרת, "ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים." במילים אחרות, היא אומרת לו: אתה לא מבין את מה שאני מבינה, אתה לא רואה את מה שאני רואה, אתה לא יודע את מה שאני יודעת. יש פה מלאך עם חרב שלופה, אתה לא רואה? אני לא עשיתי לך כלום, אני רק מצילה אותך. מי השתמש באותה לשון בדיוק? בהפטרה של הפרשה, אומר הקב"ה על ידי מיכה, אומר הקב"ה

"עמי מה עשיתי לך "ומה הלאתיך ענה בי." הקב"ה משתמש באותה לשון שהקב"ה בעצם גזר על האתון לומר. זה פלא גדול. הקב"ה רוצה להגיד: חבר'ה, אם אתם רואים שמשהו לא הולך, כמו שאמר הרב מרדכי, איתות מפה, איתות משם. מה בן אדם טיפש עושה? כמו בלעם, לוקח את המקל ומתחיל להכות: למה זה לא הלך? ולמה זה לא הלך? אומר הקב"ה: זה אני הרי עושה את הכול. את מה שאני יודע, אתה לא יודע, את מה שאני רואה, אתה לא רואה, את מה שאני עושה לך להמשך כל הדורות, אתה לא יודע. "מה עשיתי לך." כל מה שאני עושה בעולם הזה, כל מה שאני נותן לך עבודה, זה לטובתך ומאה אחוז לטובתך. וזה מאוד מעניין שבאותה הלשון שהאתון מדברת, גם הקב"ה מדבר. זאת אומרת,

זו אותה גזירה, באותה לשון הקב"ה מדבר. אז האתון של בלעם, ודאי שזה מוסר לבלעם, אבל זה מוסר גם לנו. לפעמים אני לא רואה, אני לא מבין למה זה לא הולך, למה מפה ולמה משם, למה לוחצים את הרגל לגדר? אומרת האתון "מה עשיתי לך," מה שאני רואה, אתה לא רואה. אומר הקב"ה אותו הדבר, כל מה שאני עושה זה בשבילכם ולכבודכם ואין לכם על מה לכעוס, "מה עשיתי לך." זה פלא פלאות. מעניין מאוד. חזרה אליך, ד"ר אורי. אנחנו רואים ששינויים חלו באתון, ועדיין בלעם לא מתייחס אליה, מה... מה הולך פה? מה ניתן ללמוד מכך? בהמשך לדברים שנאמרו כאן משני צידי השולחן, ניתן ללמוד שלא רק שצריכים להיות מודעים לדברים האלה שקורים, לשינויים, אלא

צריכים לחפש אותם. זאת אומרת, זה לא טריוויאלי שאדם מודע לשינויים שקורים בו. הוא צריך לחפש אותם, כי אחרת הוא לא יגיע ליעד הנכסף שהוא רוצה להגיע. זאת אומרת, אם אנחנו מסתכלים עלינו כחברה, לדוגמה, או כבית, אנחנו אמרנו שאנחנו צריכים לקבוע לעצמנו יעד מסוים שאנחנו רוצים להגיע. איך לחנך את המשפחה, איך לחנך את הילדים, איך להצליח בחברה וכולי. אבל אנחנו כל הזמן צריכים לדאוג ולבדוק מה קורה מסביבנו ומה קורה בתוכנו. אם לא נבדוק את השינויים שמתחוללים, שינויים טכנולוגיים, שינויים לטובה, שינויים לרעה - לא נוכל להגיע בסופו של דבר ליעד. כולנו מכירים את הסיפור "מי הזיז את הגבינה שלי,"? אז זה כדוגמה. כל הזמן

צריכים להיות מודעים לרחשים, לשינויים, אני אומר עוד פעם, גם טובים וגם רעים, ובהתאם לזה לחלחל את מעשנו ולהתקדם קדימה. אז ממה שאני בעצם למד ממך, שבכל דבר אפשר לראות אלמנטים של ניהול. נכון. כשניהלתי חברות, נהגתי לעשות מדי פעם שיחות עם אנשים ולדבר על איזה שתיים-שלוש נקודות קריטיות במהלך העבודה שלנו, ותמיד הבאתי איזה חצי דקה מפרשת השבוע רלוונטית. כל פעם התפלאתי מחדש לגלות שאנשים לא מודעים לתורה, ואלו שמודעים, לא מודעים לרלוונטיות שלה. גם כשלימדתי באוניברסיטה ניהול וקבלת החלטות, הייתי צריך להכין סילבוס, ותמיד מצאתי בספרים שהקדמון הזה או קדמון אחר הם אלו שהמציאו את תורות הניהול, בזמן שכולנו יודעים

שכל יסודות הניהול נמצאים בתורה. לכן גם החלטתי לכתוב את הספר... -זהו, רציתי לדבר איתך על הספר. אז בוא באמת נראה אותו לצופים. -"סודות הניהול על פי פרשות השבוע." שבעצם הספר מרכז עשרות יסודות ניהול: משא ומתן, קבלת החלטות, ראייה מערכתית, ההתייחסות לעובד, העלייה לרכבת הנעה במהירות. הכול, כל יסודות הניהול. ואני מראה שכולן נמצאות בתורה בעצם. הספר מסודר לפי פרשות שבוע, כשבסופו של דבר יש אינדקס שלפי נושא הניהול, אבל בעצם הוא מיועד לכל האנשים. כי כולנו מנהלים. גם מנהלי חברות, גם מנהלים את הילדים שלנו כל עוד הם קטנים, את המשפחה, את הסביבה. אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו כמנהלים שמובילים חזון מסוים עם

הצלחות, והכול מהתורה. אני, מהיכרות... אנחנו, כבר יש לנו היכרות קודמת. אני בהחלט ממליץ על הספר. אני עוד אגיע אליו בעזרת השם. תודה. ותוכניתנו מגיעה כמעט לסיום. ואני רוצה ככה, יחד איתכם, לחדד את כל הדברים הנפלאים ששמענו, ואנחנו רואים פה כמה הפרשה רחבה. לכאורה, אנחנו נפגשים בפרשות שאולי... ותמיד יש מה לדבר ותמיד יש מה לחדש וזה מדהים. ואני כל כך שמח בפאנל הזה. בלעם מברך את עם ישראל במילים "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל." מוזר, מכל הדברים הטובים שיש להגיד על עם ישראל, זה מה שתופס את העין של בלעם, הבתים שלנו? מה מיוחד בבית של האדם היהודי, שכל כך מפעים אפילו גוי רשע כמו בלעם? ובכן, בלעם מתפעל

מהיסודות עליהם מושתת הבית היהודי. הצניעות, הקדושה, הפנימיות והקשר המשפחתי. יותר מזה, מגלים חז"ל שהבית הוא המקום האמיתי בו נמדד האדם. לא בעבודה, לא באירועים ציבוריים ולא על הבמות. מסתבר שעובדים באמת דווקא בבית. ובית שעובדים בו הוא בית השם. ובהחלט יש מה לקנא בו, וככה אנחנו מבינים בעצם מה רצה בלעם להגיד. יהי רצון שנזכה שברכתו של בלעם תשרה עלינו תמיד. תודה לרב אסוס, תודה לד"ר אורי אנגלרד, יניב מדר היקר, הרב מרדכי לוי, הרב אייל ישראל שטרנליב. תודה ללהקת הבית שלנו, תודה ל"פיצוחי הטיב" ול"בת-אל קייקס" על כל המטעמים והמעדנים לכבוד שבת. והחשובים זה אתם, שמעצימים אותנו וצופים בנו ונותנים לנו את כל

המחמאות החמות. אני עובר על ביקורות במערכת, וזה ממש אושר ותענוג גדול. אנחנו נסיים כמובן עם שיר לכבוד שבת, כי ככה נכנסים לשבת, עם השמחה, עם הצלילים הנעימים. יניב, נשיר יחד? בשמחה. -מה אתה בוחר? נשיר יחד שיר, "הנשמה", בשביל הנשמה. -בשביל הנשמה. לכבוד הוא לי לשיר איתך. אני חייב להזכיר לציבור, אתה מנחה בתוכנית אומנם, אבל ביומיום אתה זמר גדול. אני אישית, מגיל קטן אפשר להגיד, הייתי שומע אותך. ולכבוד. -תודה רבה. יניב מדר.