מה זאת אהבה? צבי יחזקאלי בשיחה אישית עם הרב דניאל כהן (עם כתוביות בעברית)

אתה יודע, הרב? יש דבר אחד שלא לימדו אותנו. נכון שלימדו אותנו להיות מקצועיים, ללכת לאוניברסיטה, להתעמק בלימוד, אבל יש דבר אחד שאולי שכחתי ללמוד, והוא לדעתי הכי חשוב, איך זה להיות אבא? איפה לומדים את זה? איפה לומדים להיות בן זוג, חבר? אתה יודע, הרב, יש דבר אחד שלא לימדו אותנו, והוא לדעתי הכי חשוב: איך זה להיות אבא? איפה לומדים את זה? איפה לומדים להיות בן זוג, חבר? רד איתי לבייסמנט, להתחלה. "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי." הרב, אני אשאל אותך שאלה שבטח שאלו אותה הרבה פעמים בהוליווד, אבל אני רוצה את התשובה ששייכת לי, לנו. מה זאת אהבה? רד איתי לבייסמנט, להתחלה. איפה זה נזכר? איפה

זה כתוב? איפה הוראות ההפעלה של זה? קודם כול, צריך לדעת שהעולם הוא בנוי לאהבה. השם יתברך, שהיה לבדו, יצר משהו חוצה לו כדי ליצור מצב שבו באמת יהיו שניים שיכולים לאהוב. וככה בכל התורה כולה זה בעצם מוזכר שאהבה היא סיבת הבריאה. הכרובים הם נמצאים שם בקודש הקודשים, מחובקים. "ואהבת לרעך כמוך" זה הכלל הגדול של התורה. ואני חושב שהדבר הכי חזק הוא שכשהאדם נברא בגן עדן לבד אז השם יתברך אומר "לא טוב היות האדם לבדו." אני חושב שהדיבור הזה הוא לא רק על האדם לבדו, אלא זה שהשם יתברך גם אומר על עצמו, לא טוב לבדו. החיסרון ב"לבדו" זה שאי אפשר ליצור שלמות ואחדות של שניים, אחדות פשוטה היא האחדות הפשוטה של האין-סוף.

אבל אחדות של שניים היא המציאות של אהבה. אז באמת התשובה היא אהבה היא אחדות של שניים שנמשכים זה לזה, מעריכים זה את זה, רוצים להעניק זה לזה, רוצים לשמור זה על זה. כי אמרת שהעולם נברא לאהבה ולי רצות בראש תמונות של... תראה מה הולך בחדשות. איזה עולם נברא לאהבה? תראה מה קורה סביב. וגם בתוך זוגיות לפעמים אתה מרגיש שאולי יהיה גם עדיף לבד? "לא טוב היות האדם לבדו," אבל זה גם לא רע. אפשר להיות ככה, אתה יודע, לבד, ואני חושב שבדידות היא המחלה של העולם היום. כן, אין ספק שהבדידות היא ממש עוכרת אותנו, אוכלת אותנו. הרבה מהחדשות שאתה מסקר אותן הן חדשות של אנשים שהדחף שלהם הוא באמת בא ממקום שבו יש חסרון האהבה,

חסרון החוויה הזאת שממש הנחילו לי יש, כי אוהבים אותי. אז באמת הבייסמנט שאתה ביקשת, כאילו הקומה הכי הכי תחתונה היא ללמוד שאני נמצא כאן מפני שרוצים אותי כאן. לא רק שרוצים אותי כאן, רוצים אותי כאן במיטבי. אותי, אותי? ממש אותי? אני יקר למישהו? כן, אתה אולי תתפלא לדעת. לא תמיד אני מרגיש את זה. -כן... ללכת סתם בעולם. האם אני יקר למישהו? כן. החוויה הזאת של להיות יקר למישהו היא קודם כול, אנחנו יכולים ללמוד את זה אחד על השני בזה שאפשר לדמיין את העולם שהוא חסר בלי מישהו שאנחנו אוהבים. אתה יודע, הפעם הראשונה שאהבה מוזכרת בתורה, אולי זה קצת מוזר להגיד את זה, כן, אבל הפעם הראשונה שזה מוזכר זה כשהקב"ה אומר

לאברהם לקחת את בנו יחידו "אשר אהבת." את יצחק. - את יצחק, ולהעלות אותו לעולה. אז בוודאי שצריך לשאול כאילו: זו פעם ראשונה שאתה מביא לי אהבה? זו פעם ראשונה שאתה מביא לי אהבה? כן, טוב ששאלת... אז התשובה היא קשורה לזה שיש עוד מילה שמופיעה שם פעם ראשונה, והיא "יחידך." -יחידך. כן, יחידך, כלומר שהוא המיוחד לך. יש לך קשר מיוחד איתו מפני שיש משהו שם שאתה מזהה שהוא יקר, לא ייתכן העולם בלעדיו. זאת הנקודה שבה אנחנו יכולים גם להתעורר לאהבה דרך היוקר, דרך הדבר שאי אפשר בלעדיו. אז אתה מתאר פה בעצם מערכת של חוסר והשלמה, חוסר והשלמה, שכשהם ביחד אז הם משלימים אחד את השני. זה לא תמיד מה שמרגישים בשבע ברכות אחרי

או מה עשיתי כשהתחתנתי. זה גם מקבל במציאות ממד אחר, ופה אתה מדבר על משהו שהשלמה אחד של השני. -כן. -איך?... כן, אז התכלית של זה והשלבים של זה, אנחנו נגיע לזה, אבל אני רוצה לספר לך משהו שהוא קורה שם בגן עדן עם אדם הראשון, ואולי זה גם יעזור, כי באמת האדם הראשון הוא נברא לבד, אז יש סיבה גם לזה. האדם קודם צריך להכיר את מקומו, להכיר את יוקרתו, להכיר את ייחודו. -להכיר את עצמו. להכיר את עצמו, אין ספק. אתה יכול לא להגיע לאהבה אלא אם כן אתה קודם כול פוגש את המציאות דרך החוויה האישית והישירה שלך. וזה חייב להיות באיזושהי רמה במלאות. כלומר שברמה מסוימת אני פוגש את המציאות דרך החוויה שלי של היש, של היוקר

ואז משהו אצל האדם הראשון קורה. חסר לו. -חסר לו. אתה יודע מאיפה זה מתעורר לו? חז"ל אומרים שהוא ראה שיש שמש ויש ירח, יש גשם ויש אדמה, יש עם כל החיות והבהמות בן זוג. איפה בן זוגי? וכשהוא התעורר לזה, אז התחיל להיפתח לו הלב מפני שהוא היה מוכן להיות פגיע, מפני שהוא היה מוכן להכיר שאומנם אני יקר, אומנם אני ייחודי, אומנם אני אהוב, אומנם יש בי סוג של שלמות של מישהו שאני יכול לגעת בו בכל עת ובכל רגע כשאני מוצא את מקומי, אבל אני שייך למשהו הרבה יותר גדול ממני. בשלב הזה זה הזולת, האחר. דרך העיניים של האחר אתה יכול להביט אל כל העולם. זה מקסים מה שאתה אומר כי בעצם אתה מתאר שלב של להכיר את עצמי, ואז אני

מכיר את החוסר שבעצמי ואז אני מבין מה חסר לי ואז אני יוצא להשלים את זה ולהסתכל על העולם דרכו. -ממש. זאת אומרת, יש פה נתינה עצומה. זאת אומרת, למה שבן אדם ירצה לתת? גם נתינה, אבל גם קבלה. האמת היא שאהבה היא האזור שביניהם. חז"ל אומרים שהשכינה, כשיש איש ואישה שנמצאים באהבה, השכינה ביניהם. כן, שכינה היא לא עוד שם בשביל... אם אין שכינה יש אש, בעיקר לכיוון האישה. ה-א' וה-ש' מחוברות, זה אמרו בגמרא, בגלל שאצלה זה מחובר אז זה יותר אש. -כן, בינינו, אם אנחנו מדברים בין שני גברים, אם יש אש מהאישה זה בגלל שהאיש הוא לא איש. נכון. -הוא נהיה האיש. -הוא נהיה האיש, כן. כשאתה מפסיק להיות האישו, כלומר כשאתה מפסיק

להיות.... כן, כשאתה מפסיק להיות ממוקד על עצמך. -אה, כשאתה האישו של עצמך אז פתאום יש סיכוי להיות אישה, שהיא תהיה אישה. -שהיא תהיה אישה, שיהיה האזור הזה שהוא ביניהם. אהבה היא בנויה על זה שאני מוקיר אותה, שאני מוקיר את מי שאני אוהב, שאני רואה את הערך האין-סופי שיש פה, אבל גם מתוך זה שאני מבין שאני חלק, פרט מתוך משהו הרבה יותר גדול ממני. אתה יודע, צבי, דברים כאלה הם לא באים כל כך בקלות. וחז"ל מספרים שאחת מהנפילות הראשונות שהייתה במעשה בראשית אצל אדם הראשון והאישה חוה היא הייתה כשהם אכלו מעץ הדעת. עכשיו, לאכול מעץ הדעת זה לפרוש מעץ החיים. אני כבר לא נמצא בשלמות החיים, אני מחפש את הדעת של טוב ורע,

מה טוב לי, מה רע לי. זה הכול נהפך להיות סובייקטיבי. אני נכנס אל תוך הנוחיות של עצמי. הרי הם אכלו משהו שהיה אסור להם לאכול, נכון? אז היינו מצפים שאחרי שאכלו והם מתביישים מזה, שיכסו את הפה. אבל במקום לכסות את הפה הם מכסים את המקום של החיבור כי משהו נפגם שם בחיבור, אנוכיות, אגואיזם הם שוברים, אבל הראייה והחוויה שאני חלק מהחיים בשלמותם והמגע שלי איתן הוא לא רק דרך החוויה שלי של היש, היא דרך החוויה שלך של היש. ואני מוקיר את זה, רוצה להיות מחובר לזה ומקושר לזה, זו תחילת פתיחת הלב אל האהבה. זה נשמע כמו ניגון. אני אגיד לך, יש ניגון שממש אנחנו כבר יכולים לשמוע את ההתחלה של זה, והוא פותח עם המילים "קול

דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי." זה כבר אדם שהבין שהוא לבד. -כן. והוא הולך. -והוא דופק, הוא דופק, אבל תדע שהתנועה הזאת של הדופק, כמו שיש דופק הלב, לוקח פנימה, מפזר החוצה, לוקח פנימה, מפזר החוצה - היא בדיוק התנועה של מי שיכול לפתוח את ליבו לאהבה. לפתוח את הלב. בוא נשמע את הניגון הזה ונבין עוד יותר לעומק. אני כמעט השתכנעתי שבאמת יש יקר ויש חוסר, אבל אני אגיד לך איפה עוד הבעיה. המצפן, מה יקר? האם הסביבה יקרה לי או אותו אדם יקר לי? האם היוקר הוא בחוץ או בפנים? לפעמים מתבלבלים, כי באמת יש פה מיקוד עצום בין בני זוג ולא תמיד קולטים את זה אלו שכרגע קיבלו מודעות לבדידותם והתחברו יחד. -ממש,

ממש. קודם כול, אני חושב שהדבר החשוב ביותר לכל זוג לדעת הוא שיש לחיים שלבים. שלבים. וזה כל כך יוצא בפסוק הזה. קודם כול, יש "אחותי" וזה ממש כשמתחתנים מרגישים את האחדות, את האיחוי, את האחווה, היא ממש כמו האחות שלי, או בשבילה - הוא ממש כמו אח שלי. יש משהו, כימיה שדומה בינינו. בהנחה שהם לא רבים על הקייטרינג ועל ה... אוקיי, אבל אחרי זה באמת מתחיל להתגלות שהיא שונה, היא שונה, היא שונה ויש לה את הייחודיות שלה. עכשיו, ככל שאתה מוקיר את הייחודיות שלך, לא ממקום אנוכי, אלא ממקום שמכיר שהייחודיות שלי היא נצרכת בשביל האחדות הכללית של המציאות, אז אני מוקיר גם את הייחודיות שלה. זה נקרא "רעייתי." אתה יודע,

המילה "רעיה" היא קצת גם כן מוזרה מפני ש"ר-ע" זה השורש של רעיה. "רע" בלשון הקודש זה פירוד, להתרועע, להתפרק, תרועה של השופר זה כאשר... זה סטקטו של התווים הנפרדים. אז הרוע זה בפירוד. רעות היא כאשר שניים שונים באמת לומדים עד כמה שהם חלק מדבר הרבה יותר גדול מכל אחד בפני עצמו. אז לומדים בהבחנה הזאת, בהגדלה הזאת איך אנחנו בכל זאת יכולים לייקר. אבל תאמין לי, יש גם מריבות, גם ויכוחים, גם נפילות. לא צריך לספר לאף אחד. שלב אחרי זה זה לדעת: אני צריך להישאר שם נאמן. זה "יונתי." כמו שני יונים שנשארים ביחד לעולם. אבל הסיפור הזה של רעייתי, של יוקר ההבדל דווקא. יוקר ההבדל? -יוקר ההבדל. אפשר להגיד קושי ההבדל.

-כן, גם קושי וגם יוקר ההבדל, כי הרי דבר... -מה שיקר הוא קשה, ברור. כן, גם מה שיקר הוא קשה וגם מה שיקר זה אומר שהוא נדיר. לפעמים זולים אתה מוצא אותם בכל מקום. אתה יודע שבלשון הקודש גם אנחנו מבדילים בין קודש וחול. חול הים... -כמו חול. חול בדיוק כמו חול הים, הכול אותו הדבר. ויש שמדברים באמת על אהבה שהיא אוניברסאלית, הכול אותו הדבר רק תאהב את כולם באותו האופן. זה בעצם אהבה חולית. יש אהבה בקודש. אהבה בקודש, קודש זה דבר שאתה מייחד אותו, הוא מיוחד, הוא יקר, הוא לא זול. ושם אנחנו פוגשים משהו שהוא פנים של האהבה, היא אינטימיות, היא ייקרת האחר מפני שהוא באמת לגמרי שייך לי. טוב, סולם שלבים. הייתי אומר

שאם אני מתאר את מה שאתה אומר כעלייה בסולם, אז אני צריך איזה כבל ביטחון. שוב, אני לוקח את זה כדימוי שלפעמים אפשר לצנוח מכל מדרגה ואתה צריך איזה סוג של כבל, והכבל, לדעתי, מה שמחזיק, לפחות בהבנה שלי, זה עניין של ברית. -כן. שחתמנו וקבענו, זה כמו שאנחנו הולכים לאיזה מסע ואנחנו אומרים: קבענו שאם קורה משהו, אנחנו קשורים אחד בשני ואנחנו מחזיקים את החבל הזה כי זה מה שמחזיק אותנו. -ממש. כי תמיד אני הוקסמתי מסיפורי ברית. גם, אתה יודע, בתורה שדי, חתמנו עם השם. גם כשחזרתי בתשובה, אז אתה אומר: די, נתתי את המילה שלי, החלטתי. לקח לי זמן להחליט, הייתי הרבה זמן לבד כדי להחליט, וכשהחלטתי יש פה רשת ביטחון. יש

לרבי נחמן את הסיפור על המשנה למלך שהוא הולך להביא את בת המלך, וכל הסיפור זה נפילות, כישלונות, ייאושים. מה מחזיק אותו? ההתחייבות. התחייבתי. אני גם איש של מילה, אתה יודע. נתת לי מילה, זהו. וזו רשת הביטחון, ברית, נכון? אז אני אגלה לך משהו שאתה יודע, כולנו, אני חושב, היינו בחתונה, בין אם זו החתונה שלנו, בין אם זו חתונה של חבר. ושם אתה רואה גם את הייקור של המיוחד שבינינו וגם את הנאמנות ששם נוצרת. וקורה שם משהו מעניין, כן? אתה עומד שם, נגיד שאתה בקהל של החופה, אז אתה עומד שם בקהל ואתה רואה שני יונים שם תחת לחופה מסתכלים אחד... זה כבר משמח שזה לא אתה. זה משמח שזה מישהו אחר. אבל למה אתה לא מקנא? למה

אתה לא עומד שם ורוצה כאילו להפריד ביניהם שאתה גם תהיה שם? כי זה לא שלי. -זה לא שלי, הו. אז שם משהו נפלא קורה. כשהשניים שנמצאים שם בייחוד שביניהם זה משמח את כולם. אתה יודע למה? מפני שכשאתה רואה שניים שבאמת יודעים שהם שייכים זה לזה, אז מתעוררת בך החוויה הזאת שוואו, יש דברים יקרים בעולם ואני שייך לזה. זה נקרא רעים אהובים. זה מה שאנחנו גם מברכים, "שמח תשמח רעים אהובים." אהבה שבין רעים שהם כל כך מיוחדים. לא היינו רוצים שהחתן יעמוד שם ויעשה: היי, מה נשמע? או שהיא פתאום תתחיל לפטפט עם החברות שלה. לא, אנחנו רוצים אותם בייחודיות שלהם. זה קודש. לעומת חול, כשהזוג עומדים שם: חבר'ה, זה כולם חברה, הכול

אותו הדבר. שלב א.' זה מתאים, ייחוד, השם ראה אותנו כמיוחדים, נתן לנו את לוחות הברית כי זו הזוגיות והברית, שוב. מעולה, מפני שהם עומדים שם תחת החופה. החופה היא בעצם משדרת: אנחנו שנינו שייכים למשהו שהוא מעבר לעצמנו. וזוג שאין להם את ה"מעבר לעצמם," יהיה מאוד קשה להם להיות נאמנים זה לזה. זה המקום של היונה. ואז, אתה יודע מה, צבי? אז, כשיש לך את שני הצדדים האלה, "רעייתי ויונתי", אתה יכול להתחיל ממש להשתעשע ובאמת החיים של אהבה האם אמורים להיות שעשוע. אתה יודע ששני הכרובים, שדיברנו עליהם, בדברי הימים הם מכונים שני צעצועים שנמצאים בקודש הקודשים. באמת? -לגמרי. -והזוהר אומר שכשזקן מתחיל לכעוס, מה הוא

עושה? הוא הולך לראות ילדים משחקים. ככה גם הקב"ה, כשמתחיל לכעוס, הוא הולך לראות שניים שמשועשעים זה עם זה. השעשועים האלה, המשחק זה עם זה - זה איפה שהזוגיות נכנסת לעוד שלב שנקרא "תמתי." תמתי - יש סוג של שלמות שהיא של שנינו, התרחשות שבינינו. אתה יודע מה? איפה שאני פוגש את זה חזק, זה מה שקורה ביני לבין עמית במוזיקה. בוא אני אוריד אותך לעולם המעשה. סיטואציה. גבר נכנס הביתה אחרי עבודה, מסובב את הידית, זה רגע קריטי ככה שהוא מסובב את הידית ובאיזה מוד של הקשבה או התבוננות לאחר, ואז אשתו אומרת לו "היה לי יום קשה עם הילדים וכואב לי הראש." ואז הוא נותן את התשובה המדהימה: קחי אקמול. יש כאלה שאומרים: קחי

אדוויל. מה היה כאן? הוא ראה את עצמו? הוא לא ראה אותה? הוא רצה לעזור? הוא חיפש פתרון? הוא לא הקשיב? ממש לא הקשיב. -הוא לא הקשיב. וזה ממש אחד מהסודות הפחות ידועים הוא שהקשבה היא לא לשמוע את מה שהשני... -שמעתי, שמעתי מה אמרת... שמעתי, שמעתי. אתה אומר, זה לא. לא, מפני שאצלנו שמיעה, שזו יותר נקודה שאנחנו מחפשים, שמיעה זה לשון שבו אני נמצא שם. שם, כלומר... -אה, אני נמצא שם. אני אצלך. כשאתה מדבר, אני אצלך. כלומר, שיש לי מקום שמכיל אותך, שאני לוקח אותך פנימה. אני לא נמצא עסוק עם עצמי. -מה זה "מכיל?" תסביר לי. אני אסביר לך. אני חושב... -פרקטית. פרקטית? קודם כול, זה להיות מסוגל לשמוע את מה שהשני אמר

ולהחזיק את זה, לקחת את זה פנימה. אז אשתך אמרה, נמשיך עם הדוגמה הזו, אשתך אמרה "יש לי כאב ראש." דוגמה אחת, אתה יכול לומר לה: וואו, מתוקה שלי, אני שומע שיש לך כאב ראש. אני שומע שיש לך כאב ראש. אבל לא כמשהו שאתה רק מחזיר לה, אלא שאתה חש בעצמך, וואו, יש לך כאב ראש. זה כבר 80 אחוז משמיעה אוהבת. שמיעה של לב. -שמיעה של לב. אמר שלמה המלך "תן לי לב שומע". -ממש, לגמרי. אנחנו צריכים להתרגל לשמוע מפה, ולא רק מפה. כן, בדיוק, זאת אומרת, זה לא העניין שאתה הקשבת, זה העניין ששמעת. כן. נקודה שנייה שכאשר אתה יוצר את המקום הזה, אין ספק שזה לא חייב להיות רגשי, כן? הגבר יכול להיות גבר במקום שלו, אבל הגבריות שלו

היא גם כן באיפוק שהוא מתאפק מלומר את מה שעכשיו הוא רוצה לספק לה את הפתרון מפני שאז בעצם ברמה מסוימת יכול להיות שמתוך לב טוב ורצון להיטיב איתה, אבל יש כאן נקודה שבה בעצם הוא בא להעצים את עצמו. התנועה היא לא להעצים את עצמך בזה שיש לך את הפתרון ויש לך את העצה. הנקודה היא להעצים אותה. כשמישהו מדבר איתך במצב כזה, היא לא ביקשה ממך עצה, היא ביקשה ממך לשמוע אותה. אז הענקה של המקום אליה ושמיעה זה הדבר הראשון שבאמת אדם יכול ליצור מצב כזה שבו הוא רוצה גם להיות ב"אחותי," שיש כאן איחוי בינינו, גם ב"רעייתי" - אני רואה אותך בשוני שלך ובצורך שלך, ו"יונתי" - אני איתך בזה. והמפיק נשאר שם מאחורה. אני אסדר לו,

לאו דווקא את הסידור של העניינים, היא רצתה לחלוק את העניינים. -כן. זאת אומרת, אם אני אקח את זה מהשלב הראשון, זה אדם מבין שהוא לבד. הלך, התחבר לחלק השני, ואז הוא צריך לעבור לחלק השני כדי להבין בכלל אצלו בלב מה קורה לה. -כן, ממש. ממש כזה שלבים כאלה. -כן, כן. בלי אשמים. "אני אמצא את האשם! מי זה הילד שעשה את זה? "תביא לי אותו"! -כן. אני אגיד לך דוגמה מהנגינה שעכשיו עשינו. הרי כשאני שומע שעמית מתחיל משהו, כשאני שומע את זה, זה מתהדהד בי ואז אני מביע משהו שביחד איתו הולך ומתרחש בעקבות זה שהשמיעה של שנינו היא נמצאת בעצם במקום שבינינו. אז כשאני מסוגל במוזיקה לעשות את זה או בשמיעת מוזיקה לעשות את זה, אז

אני לומד גם כן לעשות את זה עם אחרים ועם אשתי. הרי מוזיקה אצלנו בתורה היא עבודת העבודה. כלומר, היא העבודה שהיא מלווה את הכול. היא פותחת את המודעות, היא מאפשרת לי להיות במקום. אז אני מאוד מאוד ממליץ אם נהנית מהקטע הזה, לשמוע את זה כמה פעמים, זה יוצר אצלך את המכל הזה שאתה "וואו, איך שהם שומעים אני גם רוצה לשמוע עם אשתי." כי כששמעתי את זה חשבתי על משהו אחד שעבר בי - תדר. זאת אומרת, זה עזר לי לסנכרן תדר של הקשבה. זאת אומרת, הכי חשוב זה איזה תדר אתה שולח לפני הפעולה. אם אשתי קיבלה את התדר שאני במקום של הקשבה, זה עושה את העבודה עוד לפני. לפעמים יש את הקטע הזה שאתה יושב מול מישהו ושותק. באמת אתה שם

בשבילו והוא אומר לך "הייתה שיחה נפלאה." אבל לא הייתה שיחה. הוא הרגיש שהקשבת לו. אתה לא אמרת כלום, אבל היה שם תדר. יש גם תדר כלפי האחר שאתה אומר לו "לא עכשיו". תדר. מבינים את התדר לפני המילה. ואני חושב שיצורים רגשיים, כמו נשים וילדים, הם מקשיבים יותר לתדר מאשר למלל. אני חושב שכולם מקשיבים יותר לתדר מאשר למלל. -גם גברים?... אבל אתה אומר זה תדר, קודם כול התדר: אני פה בשבילך. התדר הוא בשבילך. או יש תדר של: הלו, אני לא פה. לגמרי, והמלל זה הלבוש, אבל הלבוש הוא בעצם בא לבטא את מי שנמצא שם בפנים. אני אגיד לך עוד משהו, צבי, שהמהלכים האלה שאנחנו מתארים אותם כאן ממש בתמצית. -לגמרי. -יש עוד עבודה מאוד

יקרה שהיא עבודה שהיא גם כן יכולה להעצים את בניית השלבים השונים בנפש. הרי כל אדם הוא בנוי מנפש ורוח ונשמה וחיה ויחידה. ולהגיד את זה בשפה פשוטה, הוא חווה את השני בגוף, בנפש, הוא חווה אותי אחר כך במרווחים שבינינו, שזה כמו מצבי רוח, הרגשות, האמוציות, הוא גם יכול להבין ולהשכיל עד כמה שיש באמת אחד שעומד מעלינו ומאחד אותנו. ואז מהמקום הזה הוא יכול להוקיר את השני, לברך אותו ולהתפלל עליו. אני חושב שאם נצא עכשיו לאיזושהי עבודה מלווה במוזיקה, שתעזור לך ולכולם לחוש את חמשת המקומות האלה, אז אנחנו נבין גם כן איך אנחנו יכולים ליצור חיי זוגיות וחיי אהבה עוד יותר, הרבה יותר עמוקים בינינו לבין בן או בת הזוג.

כשאמרת על השוני, שזה בעצם העניין של ההתנגשות, השוני והקשבה לשוני, אז אמרת שבעצם כשיש את השוני אבל שניהם תחת אותה חופה של "יש השם "ושנינו עובדים אותו," אז יותר קל, כי בעצם לא משנה כמה אנחנו שונים, יש פה איזושהי מעטפת שעטפה אותנו. כשאין את המעטפת אתה יכול להתבלבל, אבל זו נקודת העוגן שלי מלמעלה. יש מעטפת שיכולה להכיל את כל השינויים שלנו, ואנחנו שנינו מתבטלים. -נמצאים מתחת לחופה. זאת אומרת, יש מקום ששם שומרים עלינו. יש מקום שמכיל את שנינו, יש מקום שיוצר מקום לאחדות שבינינו. צבי, עכשיו מה שאתה יכול לעשות לעצמך בשביל עצמך, זה פשוט לפתוח את הלב, לקבל קודם כול את הנוכחות שלך במקום, לדמיין את אשתך

באופן כזה שהיא עומדת כאן מולך ואז לאט לאט אנחנו נעלה בסולם בין הנוכחות לרגש, להידבקות באחד, הזדמנות לייקר אותה מנקודה של חיבה שיש לך אליה ולהתפלל עליה. בוא נטעם מזה. אני אקשיב, אני אפתח את הלב להקשיב. -אוקיי. לב, נוכחות, ייקור, חיבור. אני אעבוד על זה. -אוקיי. זה הזמן לקחת מישהי שאתה רוצה להגדיל אליה אהבה, להעמיד אותה בדמיון מולך ופשוט בזמן שאנחנו מנגנים להיות נוכח לדמות. לזהות משהו יקר בה, משהו שחביב עליך משהו שמהווה דרך להתחבר מתוך החיבה, מתוך היוקר ולתת ללב להתעורר לאהבה. באמת אין עוד מלבדו, הבורא מקור ושורש הכול מקיף את שניכם. להתחבר אל אותו מקום עליון ששייך לך, שזה יהיה חופה לכם, מחזיק

אתכם ביחד. הזדמנות מיוחדת לברך אותה, להתפלל עליה, לחוש את הרצון שיש לך שיהיה טוב לה, שהיא תהיה במיטבה. רק לבחור את הנקודה הזאת של החיבה, להיות בה, להגדיל אותה, לפתוח את הלב, לברך שתהיי מבורכת שם. קלטתי מה אתה אומר, שמעתי, או אני מקשיב. תראה, הרב, אז אני בעצם רואה פה כמה שלבים, שהם קודם כול מעודדים, שלא לומר שמחים. אני לבד, אני צריך להבין את הצורך. הבנתי את הצורך, חיפשתי את היקר לי, את היחידה שכל השאר לא רלוונטיות לידה, שיש את ההתחברות, נכנסים למרחב הזה שבין הנתינה והקבלה, ואחרי זה שם יש את ההקשבה, את הכניסה לצד השני כדי לראות את המציאות דרכו ומעל זה החופה של השם והברית מתחת. אה? זה... -ממש,

אלה חיים אחרים. אני רוצה לעודד אותך גם אפילו במשך השבוע הבא לקחת את הקטע הזה ולשמוע אותו בתור עבודה אישית, להרחיב את המקום הזה ליחד, לאהבה שבינך לבין בת זוגך. תודה רבה, הרב. זה כבר משמח. מאוד. -אולי נצא בשמחה. בשמחה תצאו.