מעלת השמחה: צבי יחזקאלי בשיחה מרוממת עם הרב דניאל כהן (עם כתוביות בעברית)

נו, באמת? למה צריך תוכנית על שמחה? קנה לי פה טילון במכולת, נשב אני ואתה, ואני אהיה שמח. נכון, כל עוד שאתה אוכל אותו. אבל מה יהיה בסוף? אתה יודע, שמחה היא ממש בתשתית, גורשנו מגן עדן בגלל שלא היינו שמחים, גורשנו מארץ ישראל בגלל שלא היינו שמחים, זה ממש היה סוד של עבודת השם. טוב, אני מקווה שאני אהיה שמח בסוף התוכנית הזו. בוא נדבר על זה. -אוקיי, על כוס תה. אתה יודע, הרב, יש דבר אחד שלא לימדו אותנו והוא לדעתי הכי חשוב: איך זה להיות אבא? איפה לומדים את זה? איפה לומדים להיות בן זוג? חבר? רד איתי לבייסמנט, להתחלה. "קול דודי דופק "פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי." שלום, הרב דניאל. -שלום, צבי. תוכנית על

שמחה. זה אומר שאולי אני אהיה יותר שמח בסוף התוכנית, בטוח. -זה כבר משמח. אבל אתה יודע מה? מה העניין? שמחה. קנה לי איזה טילון, צ'פר אותי במשהו, נעשה איזה משהו נחמד ואני אהיה שמח. אני אגיד לך, הרמב"ם אומר על השמחה שהיא עבודה גדולה. כך הוא מגדיר את זה וזה דבר נדיר אצלו שהוא נותן כאלה תארים, "עבודה גדולה," והוא אומר: מהי העבודה הגדולה שיש בשמחה? כולם מחכים. זה יכול להיות עכשיו רב מכר אם רק יספר לנו איך להיות שמחים. הוא אומר: "וכל המונע את עצמו מן השמחה "ראוי להיפרע ממנו." מונע את עצמו. כלומר, שהשמחה, העבודה הגדולה שבשמחה היא לא למנוע אותה מעצמך. אתה מדבר על אותו רגע בבוקר שאתה קם, פותח את העיניים

ואז יש את ה... אתה יודע, שולחן ערוך אומר: תקום, תתגבר כארי. למה הוא אומר את זה? כי בא לך איזה... של שחור על ההתחלה ואומר לך: אין סיכוי היום, זה לא ילך. -ממש. זה השחר השחור וממנו אני צריך לצאת. זאת אומרת, כבר עכשיו זה נותן לי כיוון. אבל רגע, רגע, לפני כן, אומרים בכלל שהשמחה היא הכול. היא בעצם מרפאה ממחלות, רבי נחמן אומר שכל הסיפור זה העדר שמחה. וכל הזמן צריך להיות שמח ו... ו... ו... והתורה אומרת ש"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" עבדת גויים. כלומר שהאובדן של החיים שלנו האותנטיים והאמיתיים והקרובים לאדמתנו, הכול תלוי בשמחה. אבל המצב הטבעי של החיים זה לא. אמרתי, הנקודה הזו בבוקר,

למה אני חוזר אליה? לא רק שהיא מכתיבה את כל היום, בעצם החשיבה הבסיסית היא אין שמחה והכול הוא... אתה יודע, המציאות מוכיחה את עצמה כלא. -אני חושב שאתה מדייק שם מאוד. החשיבה הולכת לשם אבל כשאתה משחרר את החשיבה, כשאתה פותח את עצמך, אני אגיד לך מה אני עושה בבוקר, אני גם קם ככה, ככה, ככה... הדבר הראשון שאני יודע שמציל אותי מהדכדוך הזה של ריבוי המחשבות, תסכולים, תכנונים, שיפוטים. יוצא החוצה, מסתכל על השמיים ופתאום הדברים נפתחים. איכשהו לחזור אל עצמי דווקא שלא להיות במחשבות, מרשה לי לחזור אל טוב הלב שבאמת ובעומק המצב הטבעי שלנו. אבל נראה לי שהדרך היא ארוכה לפנינו. אני רוצה להציע שעל ההתחלה ננגן משהו

שיזרז אותנו לכיוון. אתה אומר במקום טילון, איזו גלידה, אתה אומר נלך על הניגון. לפחות לפתוח את המקומות האלה שבגוף, הנימים שהם הטבעיים שלנו אל השמחה ומשם נבנה את כל המבנה. -קדימה. מה אתה אומר, צבי? טוב, באמת עם נשק יום הדין. אתה יודע, המוזיקה. מוזיקה היא משמחת, הטילון שלי גם משמח, שנייה, אני לא עוזב את הטילון כי בעצם ניסיתי בזמן שאתה מנגן לראות לאן המוזיקה לקחה אותי בשמחה ולאן הטילון לקח אותי בשמחה. הטילון, גלידה, שוב, אולי גם לא יודעים למה אני מתכוון. גלידה. בעצם, שאלת אותי קודם: מה יקרה אחרי שהגלידה תיגמר? -כן. אז אני, אתה יודע, אז אני ארצה עוד גלידה. ואז יכול להיות שאתה תמצא פה איזה בן אדם

כזה שאומר לך: תשמע, אני מה זה שמח, אבל אני חייב שתתדלק אותי בעוד טילון. מצד שני, במוזיקה יש איזה משהו שהוא... הוא שם, הוא רחוק, הוא אינסוף, הוא... הוא במרחבים של השם. אני שמח שאתה העלית את הסיפור של המוזיקה כי אתה יודע, מה שהחכמים אומרים: "אין השכינה שורה "לא מתוך עצבות "ולא מתוך שיחה בטלה ולא מתוך דברים שהם בטלים, "אלא מתוך שמחה של מצווה." אבל המעניין הוא שכשהחכמים מביאים דוגמה של שמחה של מצווה, הם לא מביאים מישהו שמניח תפילין בשמחה או שם את התלית בשמחה, הם מביאים סיפור של אלישע הנביא שהיה בדכדוך והיה צריך נבואה, הביא מנגן. "ויהי כנגן המנגן ותהי עליו יד ה."' מה שקורה במוזיקה שזה לא סתם כמו

הטילון שלך, מה שקורה הוא... -הטילון מהדברים הבטלים, המתכלים. אבל יש כל מיני מוזיקות, אתה בטח יודע, כן? זה משהו כאן מיוחד. מה שהופך את זה לשמחה של מצווה, אומרים המפרשים שם, הוא שהוא התכוון שתשרה עליו השכינה. ומה שהמנגינה עושה, היא פותחת אותנו למרחב יותר גדול, פותחת אותנו למרחב יותר רחב. זאת אומרת, כשאני נמצא בתוך הנגינה אז אני לא יכול להתביית על משהו אחד ולהתקבע שם, אני שומע את כל המנגינה. אני שומע את ההרמוניה, אני נכנס למקום גבוה ועליון ששם שרויה שכינה של שמחה. זה בעצם, שוב אני חוזר לטילון, טילון מול מוזיקה, כאן זה מתכלה וכאן זה משהו שאנחנו מתחילים איתו וגדלים איתו והולכים אליו ועצם זה, זה

משמח. זאת אומרת, זה כמו טילון ענק שלא נגמר. אם אני יכול לומר, זה לא בדיוק טילון ענק שאתה אוכל אותו זה מה שזה מעורר בתוכך. מוזיקה שאינה נגמרת. -כן. חיים גבוהים, חיים שאינם... זאת אומרת, אני חלק ממשהו אינסופי. וזו נקודה לשמוח. -כן, לגמרי. זו אפילו נקודה שהיא גם מעודדת אותך מבפנים כי זה עם המון אהבה. אם באמת אני פה והשם הביא אותי, הוריד אותי מלמעלה לפה ואני מסתכל למעלה בשמיים ומבין שהוא השם, הוא הכול יתברך אז איזה כיף, אז אני כבר יותר מעודד. -כן. זה פותח אותי למשהו הרבה יותר רחב כי ההתעסקות עם עצמנו הרבה פעמים זה מה שמפיל אותנו. המחשבות האלה הראשונות של הבוקר לפני שאתה נפתח אל המרחב. אז הנגינה

היא לא רק כלי לגרום לזה, זה משהו שמתרחש בתוכנו, זה לא משהו שאני אוכל, זה משהו שמשתנה בי. אתה יודע שבשמחה, כמו על דברים אחרים שכאילו אנחנו לא שמים אליהם לב, מהותי מאוד מאוד מאוד העניין הזה של שמחה כי הוא חוזר בכל הפעולות של החיים שלנו. זאת אומרת, מדובר על מצב שהוא אמור להיות המצב הטבעי שלנו, אז איפה האזכור הראשון בתורה לזה? איפה התורה מורה לנו כי כביכול לא... אין שם אזהרות, זה לא בעשרת הדיברות להיות שמח. ובכל זאת, את כל עשרת הדיברות אני צריך לעשות כשאני שמח. אז... -כן. כל החיים שלך... -אני צריך לעשות כשאני שמח. "כנגן המנגן," ליצור סוג של מנגינת חיים. ואני אגיד לך שהמקום הראשון ש... לפני שנדבר

על איפה המקום הראשון של שמחה, קודם יש עצב. אפשר לומר שהמחלה של העידן היא אנשים מדוכאים, אנשים שחיים את הלבדיות שלהם, תלושים מהמארג של החיים ולא מוצאים את המשמעות של זה שהם ממש שייכים לתוך הרמוניה גדולה, והנגינה פותחת אותם לשם. המקום הראשון שהאדם נעקר מזה הוא כאשר הוא בעצם בהרבה מובנים ביקש להבליט את עצמו. כלומר, במקום להיות בגן עדן עם עץ החיים, הוא בחר במקום זה עץ דעת טוב ורע. הוא בחר להיות במצב כזה שאני השופט על המציאות, מתאים לי, לא מתאים לי ונכנס אל תוך עצמו. עכשיו, במצב הזה, מיד התורה אומרת שהקללה היא בעצב, בעיצבון תאכלנה באדמה, בעצב תלדי בנים. עד סוף פרשת בראשית, גם השם יתברך הוא בעצמו

עצוב: ויתעצב אל ליבו. התוצאה הישירה של אותה אכילה היא מביאה את העצבות. אז הנקודה הראשונה היא שם בעצם שהאדם הוא יוצא ממה שהוא אמור להיות, חלק מזרימת החיים. אבל באמת הקב"ה רוצה אותנו במיטב שלנו, רוצה אותנו אינדיבידואל, הוא רוצה אותנו שנהיה עצמנו, אז הכול תלוי באיזו עמדה אתה עושה את זה. האם אני עושה את זה כחלק מהחיים אז אני לא עסוק עם עצמי, איך אני אבליט את עצמי, איך אני אגשים את עצמי, איך אני... אני פשוט נמצא ביצירתיות. אז אני אגיד לך משהו מפתיע, שאנשים רגילים כאילו שהשם אמר לא לאכול מפרי עץ הדעת. הוא לא אמר את זה. -עץ הדעת. כן, אבל הוא לא אמר את זה, הוא לא משתמש במילה "פרי." הוא אומר שלא לאכול

מעץ הדעת. הראשונה שמשתמשת במילה "פרי" זאת האישה מפני ש... וכאן יש נקודה מאוד עדינה. בעץ החיים אדם נמצא ביצירתיות של ההיווצרות, בעץ הדעת הוא נמצא בתפוקתיות של השגת הפרי. כשאני נמצא בשאלה של התפוקה אז זה יוצר אצלי נתק מעצמי ואני שוכח שרגע, רגע, החיים הם לחיות אותם והתוצאה היא באה בסוף. שמחה זה לא דבר שאדם יכול לרדוף אותו, זה לא דבר שאדם יכול ליצור אותו. זה דבר שהוא נוצר בעקבות זה שהאדם חי, יוצר, חי בהקשר של המשמעות של החיים ומתוך זה יוצאת השמחה, מופיעה השמחה. זה דבר חשוב כי בעצם אתה אומר, כמו שאומרים "אין שמחה בלי בשר ויין," אז אני אגיד לך שרגע, בשר ויין, מה הבעיה? אז אתה אומר: לא, אין שמחה בלי

אותו מרחב בלי הקב"ה. זאת אומרת, זה בעצם לא שמחה כי אם אין שמחה מול הבשר, מול היין, אתה יודע... מול הטילון, סליחה, פעם אחרונה שאני מביא אותו לפה. אבל באמת זה לא מולו, זה העניין של איפה זה בכל המרחב הזה? אבל תראה שלא סתם גם הרמב"ם מדבר על ההפוך משמחה כי כל המציאות שאנחנו רואים בעיניים היא מונעת שמחה. יש המון המון סיבות. לקום בבוקר כבר מונע ממך שמחה, להיות בכביש זה מונע שמחה, חדשות. -כן. תראה, נפל לי איזה אסימון בעניין החדשות, שאנחנו כביכול מדווחים על מה שקורה ואנחנו אומרים לכולם במציאות: תראו, חדשות זה לעדכן אתכם מה קורה, בחרנו בשבילכם את הרע. שוב, חדשות זה לא כמה ילדים נולדים בעולם וכמה שמחים

בעולם כי אין מה לעשות, אתה יודע, מה שמדמם מוביל. אבל בסדר, החלטת לדווח לי על הרע? בסדר, אז יש עכשיו תאונת רכבות בסין וכו' וכו' וכו' וכל מיני דברים רעים פה במדינה וכו.' ואז המסר של החדשות לאדם זה: אתה גם רע. ואז הוא מקבל את זה מהצד הנגטיבי. תחשוב כמה פעמים ביום אנחנו נתקלים באינדיקציות של אתה, זה אתה, אתה רע, אתה אין לך סיכוי. וגם אנחנו אומרים את זה לפעמים למישהו שנכשל לנגד עינינו: יאללה כבר, אין לך סיכוי. מה יהיה פה? -כן, וואו. הייאוש מזה שהטוב לא מופיע כפי שאנחנו רוצים מביא אותנו לחוסר שמחה. הנה, תפסנו כאן משהו קטן קטן. קודם כול, מה מונע ממני את השמחה, מצד שני, מה אני יכול לעשות כדי... אפילו

תנועות ותנועות במציאות כדי לקבל את אותה שמחה. אז זה ממשיך. -כן. כן. באמת כשאדם פותח את הנגינה אז זה כבר פותח אזורים בתוכו. כשהוא מרחיב את הדעת שלו להיות בתנועה שהוא בא להידבק בבורא יתברך, אז כבר זה נהיה שמחה של מצווה. אני רוצה להוסיף כי הרמב"ם שם הוא אומר שבעצם המניעה מהשמחה היא כשאדם חולק כבוד לעצמו, מתכבד בעיניו. וזה כאשר אנחנו מפסיקים להיות ביצירה ובאמת לחיות את החיים שלנו מבפנים. -ויוצרים מין נפרדות כזו. נפרדות ועיסוק עם: איך אני נראה? מעריכים אותי? מה מעסיק אותם? איך הם מסתכלים עליי? לבד שווה לא שמח. -ואז פתאום... בדיוק. ואז פתאום אדם נפרד מהחיים, נפרד מההיווצרות והוא עכשיו נהיה תלוש.

אבל דוד המלך, ושם הרמב"ם מסיים את הקטע הזה הנפלא על השמחה, דוד המלך הוא מפזז ומכרכר לפני השם. כן, מה כל ה... בתנועות האלה, זה לא מביך? הרי אמרה לו מיכל, ראית איך מיכל הסתכלה עליו אז כשהוא פיזז וכרכר: מה העניין? -כן. ואז הייתה תשובה חד-משמעית: זה העניין. -זה העניין. אני עכשיו... והוא לא אמר את זה ככה, הוא פשוט עשה את זה: אני לפני השם עכשיו, אני לא עסוק. זה ממש כמו שמנגנים. יש הרבה פעמים שהאומן כשהוא נופל מהיצירתיות, אומרים שהוא מתחיל להיות עסוק עם זה, איך רואים אותי? האם זה יוצא טוב? איך זה נראה? איך התפוקה? -הוא מתחיל להבין שהוא העניין, הוא מתחיל להאמין שהוא העניין. ממש, שהוא העניין, אמרת את

זה בדיוק. זה נקרא לחלוק כבוד לעצמו. אבל במקום זה הוא אמור פשוט להיות בזרימת החיים באופן אמיתי, דבק במשהו עליון, נותן לזה באמת לבעבע ולצאת מעצמו ואז כל הגוף שלו נמצא בריקוד הזה של השמחה. אתה יודע שהשמחה היא אותיות שהוא שם שם, שם את ה-ח', ה' - 13, הוא שם שם את האחד. שם הוא נמצא בדבקות שלו. שם אחד ממול. -כן. זה גם אותו סיפור בגמרא על שני אלו שהולכים בשוק, ואז שואלים שם את אליהו הנביא אני חושב: מי בני העולם הבא? אז הוא אומר: אלה שעושים את השמח. -כן. לא בשביל לצחוק על אחרים ולא להעליב אחרים. -לא. אלא פשוט מתוקף קידוש השם של: אנחנו עובדי השם, אנחנו שמחים לכבודו. לפתוח את לבבות האנשים אל זרימת

תעצומות החיים ומתוך זה להיות דבקים במי שנותן להם את החיים. זו התנועה, והתנועה הזאת היא דורשת מאיתנו, כמו שהרמב"ם אומר: לא למנוע את עצמו. זה הכול. אני בעד זה שאנחנו ננגן עוד משהו. החיים! זה מספיק סיבה לשמוח. הדברים הקטנים האלה, תראה כמה אנחנו שמחים שנולדים ילדים, כמה אנחנו שמחים בהתחלות חדשות, כמה אנחנו שוכחים לשמוח בזה שאנחנו יהודים. יהודים, איזו זכייה זאת. -זה גדול. ואני חושב שהנקודה הזאת שדבר חדש גם הוא כל כך אמיתי. חז"ל תיקנו ברכה. כשאדם רואה פרי חדש, כשהוא לובש לבוש חדש, כשהוא פוגש מצווה שהוא לא עשה הרבה זמן אז יש: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," שזו ברכה שחז"ל אמרו על שמחת הלב.

ודווקא על דבר חדש מפני שכשיש משהו חדש פתאום אתה שם לב שאתה חי. אז בעצם זה המצב הטבעי, אם אני לוקח את הדברים של הרמב"ם, אז בעצם אין הרבה אזכורים בתורה לחבר'ה שמחים. זאת אומרת, כי אולי... אז אחד מהשתיים: או שלא היו, מה שמאוד לא הגיוני, או שפשוט זה היה המצב. אבל יש איזה אזכור בכל זאת של שמחה. -יש. הפעם הראשונה... -מי הטיפוס השמח? מי הטיפוס השמח? אני גאה לומר, זה סבא רבא שלי, אהרן הכוהן. שזו פעם ראשונה שמוזכרת שמחה של מישהו באופן מתוקן וזה בנסיבות מאוד מעניינות. הנסיבות האלה הן שמשה רבנו מקבל עכשיו את הבשורה מהשם יתברך מסביב לזה שהוא אמור להוביל את עם ישראל מחוץ למצרים והוא כל הזמן, למשך הרבה

ימים, שבעה ימים הוא מתווכח עם השם יתברך: לא אני, לא אני, רק לא אני. עד שהוא אומר: "שלח נא ביד תשלח," שחז"ל מפרשים: תשלח את מי שאתה רגיל לשלוח או שאתה אמור לשלוח, האח הגדול שלי אהרן. ואז השם הבין שמשה רבנו דואג שתהיה קנאת האח אליו. והאמת היא שהסיבה טובה כי כל ההיסטוריה של אחים זה סיפורים... היסטוריה די עגומה. יש פסוק שאומר: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד." ואז המדרש שואל: באמת? על מי אתה מדבר, על קין והבל? אתה מדבר על עשיו ויעקב? -יוסף ואחיו. אתה מדבר על יוסף והאחים? על מי בדיוק אתה מדבר כשאתה מדבר על האחים הנעימים האלה? רק על משה ואהרן. ושם יש פלא בפסוק, השם אומר למשה: "הנה אהרן אחיך

הלוי יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו." וחז"ל אומרים באותו רגע "שמח בליבו," קודם כול זו פעם ראשונה שמישהו שמח והוא שמח בלב שלו כי הלב שלו הוא פתוח. -השמחה היא בלב. השמחה היא בלב. -השמחה היא בלב. לא בטילון. אוקיי. השמחה היא בלב. -השמחה היא בלב. והשמחה היא במלאות החיים, ואני אסביר למה אני מתכוון. הרי, צבי, כולנו יודעים, כשרואים מישהו מצליח זה לא פשוט לא לקנא בו או לא להרגיש. -שמח בשבילו. מה פתאום שהוא ולא אני? אבל כשאתה רואה ילד שהוא מנסה לרכב על האופניים ואז הוא מצליח לרכב עליהם, אתה שמח או שאתה חושב: למה לא אני? לא, לא, אני שמח. ממש לא. -אני שמח. אני רואה את הילד צועד צעדים ראשונים, אתה שמח או

שאתה: למה לא אני? וזה לא בגלל שאתה כבר יודע איך ללכת, זה מפני שיש שמחה טבעית בנו כשהחיים צומחים, כשיש מלאות לחיים. אה, רגע, אז עכשיו נופל לי האסימון למה שמחים בחתונה. פעם לא הבנתי למה צריך לשמוח בחתונה. לכאורה, בסדר, זו חתונה, אתה יודע, רבע עוף ומוזיקה אבל מה... למה שאני אשמח פה בעניין? לגמרי. כי אתה רואה שם... -גם אחר כך לא כזה שמח להם כי עכשיו הם מתחילים להתחבר אז בעצם אתה שמח מההקשר של החיים של... אתה שמח מזה שעכשיו נולדים חיים חדשים והשמחה שאתה מביא לשם גם מעורר אותם לאותה הראייה שיש פה דבר חדש. ועכשיו נחזור לאהרן ונבין. אהרן הוא כל כך במלאות החיים שכשהוא רואה את משה הוא שמח שהחיים מלאים

עוד יותר. הוא לא בעניין של הקנאה בכלל ולכן חז"ל אומרים באותו רגע שהוא שמח בליבו הוא זכה שיהיה לו את החושן של הכוהן הגדול, שזה כלי שהוא לובש על ליבו שיש עליו 12 השבטים ואבנים מאירות, זו בדיוק הנקודה. כל הזוויות, כל הגוונים, כל האופנים של אחי ישראל הם נכללים בתוך העמדה הכל כך מקיפה, הכל כך מברכת, הכל כך אוהבת והכל כך שמחה של אהרן הכוהן. בעצם שמחת חיים, שמחת החתונה, שמחת לידה, שמחה... האמת, בדברים שלא תלויים בנו בכלל. -ממש לא תלויים בנו. לא איזו יצירת עצמי בידיים. -שהחיים צומחים. לגמרי. ולכן באמת באמת כשאנחנו נמצאים בצמיחה של החיים, אנחנו נמצאים בשמחה של החיים וכאשר... כך הפסוק אומר, שאיפה השמחה

נמצאת באמת? שישמח לב מבקשי השם, לא "מוצאי השם." -רק המבקשים. המבקשים, השואפים מפני שהם נמצאים בזרימה של החיים בגודל שלו. אני בעד זה ש... -איזה ניגון חתונה? ניגון חתונה. לדעתי, "אשר ברא ששון ושמחה". -ושמחה. שמע, המוזיקה היא נשק יום הדין, זה ממש לא פייר. תתלווה אליי ביום, אתה יודע, לכל ה... קטעים שמנסים לא לשמח אותי ואתה תנגן ואנחנו נעבור את זה. אז בעצם מה היה לנו כאן? היה לנו כאן באמת את ההבנה שאנחנו לא... על הדברים הקטנים לא שמחים בגללם, אלא אנחנו שמחים עם הדברים הגדולים ולפני הדברים הגדולים. שבעצם השמחה היא בלב והיא לא תלויה ושהיא במקום שאנחנו חלק מדבר גדול ולא בנפרדות. וחשבתי על עוד משהו,

שאם אני אשתדל שוב לעשות את אותו לימוד זכות על כל דבר, אז אני אתחיל בשמחה עם כל דבר, גם על הבוקר. בבוקר כשבאה הנקודה השחורה הזו, השחור של השחר, שהיא באה אליי, אז אני פשוט אנסה להביא איזו נקודה טובה במקומה ולגלות טוב, כי אם אני באמת מחפש טוב באינסוף, טוב שאני מוצא בו, זו נקודה טובה להתחיל לשמוח. כן. לגמרי, צבי. וזה חשוב לשים לב גם שיש לנו נטייה, הנטייה היא להגיב: אה, זה טוב אבל... אבל... אבל זה יכול להיות טוב יותר. -אבל זה לא מושלם. אבל זה לא מושלם, בדיוק. "הטוב הזה אבל," קודם כול זה מובנה בנו ויש נטייה, היא אפילו נטייה נוירולוגית שרואים אותה במחקרי המוח, שאנחנו הרבה יותר בקלות נתפסים לדברים לא

טובים מאשר טובים והסיבה פשוטה, כי הדבר הלא טוב מאיים עלינו, אבל הטוב הוא בעצם פותח ומשמח אבל בשביל זה אני בעצם צריך להשתחרר מההסתכלות הזאת של "אבל." "אבל" זה מוביל כל הזמן לאבלות על החיים. אבל, אבל, אבלות. ההפך מהשמחה. אני רואה את החסר, לא את השלמות ופה יש סוד גדול שנמצא ברש"י שהוא אומר שהנה, בסיפור מעשה בראשית איפה שכתוב "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, "וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ "ואדם אין לעבוד את האדמה." מה זה שהאדם יעבוד את האדמה? למה שזה יביא גשם? הרי להביא גשם זה לא עבודה עם מעדר. אז רש"י אומר דבר נפלא, רש"י אומר: כי לא היה מי שיכיר בטובתם של גשמים. ופה יש סוד

עמוק. הכרת הטוב מולידה ומצמיחה. כשאני שם לב ורואה את הטוב שבך, כשאני רואה את השלמות גם שאתה יכול לשאוף אליה, כשאני רואה אותך גדל וצומח, אז זה דווקא מוליד אצלי וגם אצלך שמחת חיים שמצמיחה. יש עבודה עם זה, שאני רוצה שאולי נצא מהתוכנית הזאת איתה. אז בהחלט, אני רוצה לעשות את זה ואני אגיד לך עוד נקודה שהיא גם, בהמשך למה שאמרת, שלא המטירו גשם כי לא היה מי שישמח בו, אז מה עם לשמוח עם מה שיש, עם הדברים הפשוטים? ואתה יודע, זה שקמתי, זה שאני יהודי, זה שאני יושב פה מכל העולם על איזה שתי כורסאות איתך ומדבר איתך על שמחה. וואי, תשמע, זה משמח. אז בוא ניפרד בשמחה. -אוקיי. חבל, זה לא משמח שהתוכנית נגמרת, אבל עדיין זה משמח כי אתה לוקח אותנו לאיזה ניגון. כן. וגם אני ביחד איתך מכיר בטוב הזה.