עולם המלאכים - הרב אליהו עמר (עם כתוביות בעברית) HD

שלום וברכה לכולם. יש שאלה שאנחנו ננסה לדון בה היום: האם למלאכים יש יכולת בחירה? האם מלאך מסוגל לחטוא חטאים? מה מעניינים אותנו החטאים של המלאכים? בואו נסתדר עם החטאים שלנו? נכון, אבל יהיה לנו מזה דבר שיש לו משמעות פנימית מאוד חשובה לכל אחד ואחד מאיתנו בעבודת השם, בהתקדמות. יש כאן הרבה מאוד מסר והרבה מאוד דברים שקשורים לא רק למלאכים, אלא לבני אדם שרוצים להתנהג כמו מלאכים. אז בואו נצא לדרך יחד. האם למלאך יש בחירה? האם מלאך יכול לבחור בין טוב לבין רע? כמונו, אנחנו בני אדם. בן אדם יכול לבחור לשמור שבת, יכול חס וחלילה לבחור לחלל שבת. אדם יכול לבחור לדבר לשון הרע, והוא יכול גם להימנע מלדבר לשון הרע.

האדם יש לו בחירה שהיא בחירה חופשית, יחסית, מה שנדמה לנו כבחירה חופשית, לבחור בין טוב לבין רע. האם למלאכים יש את היכולת הזו? אז בואו נראה יחד. אם המלאך נמצא פה במסגרת העולם הזה, פשוט שמלאך בוחר והוא יכול גם לקלקל. יש לזה שני מקורות כתובים בתורה שדנים בעניין הזה. המקור הראשון זה לפני חטא המבול, לפני דור המבול, שם כתוב "ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה "וייקחו להם נשים מכל אשר בחרו." שם מדובר שהיו אותם מלאכים שירדו לעולם הזה. כשמלאך יורד לעולם הזה הוא מתגשם, נהיה גשמי כמו במסגרת שלנו, מסגרת גשמית, ואז מטבע הדברים יש להם גם את החטאים, את היצרים. זה פסוק מפורש: "ויראו בני האלוהים את

בנות האדם כי טובות הנה "וייקחו להם נשים מכל אשר בחרו." דיברנו על זה כבר כמה פעמים, כשאדם רוצה להתעלות בעבודת השם, מהפסוק הזה הוא יכול לשמוע הרבה מאוד. המדרש מביא שהייתה... מה זה שראו בני האלוהים את בנות האדם "כי טובות הנה?" המילה "טובות" כותבים אותה ט-ו-ב-ו-ת. בספר התורה זה לא כתוב ככה. אם זה הופיע כך בספר התורה, ספר התורה הזה פסול. צריך להחזיר אותו לארון הקודש. אלא בספר התורה זה כתוב "טבת." כביכול בחולם חסר, לא כמו שכתובים טובות, "כי טובות הנה." זה היה כתוב במילה "טבת," אנחנו קוראים לזה טובות. מה זה "טבת?" אז אומר המדרש: הייתה נערה וקראו לה טבת. זה היה השם שלה. כשירדו אותם שני המלאכים אז הם

פנו לאותה הנערה, כמו שהם פנו לבנות האדם, והם ביקשו לחטוא. אז אותה נערה לא התמודדה נגדם, אין סיכוי. הם הרבה יותר חזקים, הם הגיעו גם מעולם רוחני. אז היא אמרה להם: רגע, לכל מלאך, כמה כנפיים יש לו? כתוב בישעיהו שלכל מלאך יש שש כנפיים. לפני חורבן בית המקדש היו להם שש כנפיים. אחרי חורבן בית המקדש למלאכים יש רק ארבע כנפיים. אז "שש כנפיים, שש כנפיים לאחד." היא אמרה להם: למה אתם צריכים כנפיים? אם ירדתם לפה, מה אתם צריכים את הכנפיים שלכם? הכנף זה מלשון עילוי, זה היכולת להתעלות. אתה לא רוצה להתעלות, אתה באתה למטה, ירדת לגשמיות. אז מה? מה העניין שלכם בכוח העילוי? בכוח המעלה? אמרו לה: את צודקת. אז היא

אמרה להם: אין לי בעיה. אני עושה איתכם "דיל." אתם תביאו את הכנפיים, שגם ככה אתם לא צריכים, ואני מוכנה להישמע למה שאתם מבקשים. אמרו לה: אם זה ככה, קיבלת. קיבלה את הכנפיים. כמה משני המלאכים? כמה קיבלה? 12 זוגות. על המקום פרחה. לקחה את הכוח שלהם, את כוח העילוי שהם לא רצו אותו, שהם זרקו אותו. היא התעלתה במה שהם זרקו ועלתה תחת כיסא הכבוד ובאה לבורא עולם ואמרה לו: ריבונו של עולם, הם מלאכים ואני בשר ודם. אני לא רוצה לחטוא. אמר לה הקב"ה: תפילתך נתקבלה. לקח אותה בורא עולם וקבע אותה בגלגל המזלות. אומר המדרש: והיינו מזל בתולה. זה אותו מזל בתולה הידוע שיש לנו בגלגל המזלות. הכוח הזה זה חודש אלול, הכוח הזה

זה כוח שאדם יכול להתעלות מעל החומריות, יכול להתעלות מעל הגשמיות. לכן מזל בתולה, כתוב בספר היצירה שזה מכוון כנגד חודש אלול. חודש אלול, כידוע זה חודש התשובה, אדם מתעלה מעל עצמו, מתקרב לקראת ראש השנה ויום הכיפורים. למה דווקא שם? בגלל הסיבה הזו, כדי שתהיה היכולת של העילוי. זה הקטע הראשון שמופיע שמלאכים חטאו. יש עוד מקום שאנחנו רואים במפורש שמלאך ירד לפה וחטא. כאשר באו המלאכים לאברהם אבינו. כשאברהם אבינו עשה ברית מילה, ישב כחום היום ביום השלישי, באו המלאכים לבקר אותו, ריפאו אותו. לאחר מכן הם הודיעו לו שהם הולכים משם לסדום. את סדום לא באו לרפא, את סדום הלכו להפוך. סדום הייתה אחד מהמקומות היפים

ביותר. המדרש כותב על זה "נתיב לא ידעו עיט." זה היה מקום... בדרך כלל כשיש צמחייה סבוכה לא רואים את פני הקרקע. העיט זה עוף שיש לו יכולת ראייה מאוד חדה. הוא יכול להתרומם לגובה של כמה קילומטרים ולקלוט חרק, חרק הולך. הוא קולט ובצניחה חופשית אחת... אין עדיין שום מטוס קרב שמסוגל לעשות את הפעולה הזו. אם הטייס יעשה את זה הוא פשוט יתפרק מעוצמת ה-ג'י שתהיה עליו. פשוט נותן צלילה והופ, תופס את אותו זה. העיט, כוח הראייה שלו הוא כוח מאוד עוצמתי. בסדום, זה היה "נתיב לא ידעו עיט." העיט היה עובר, הכול היה מכוסה בצמחייה כל כך יפה. היו שם גבהים מסוים. היו את עצי הדקל הגבוהים, תחתיהם היו עצים אחרים. שבעה מיני

עצים שפשוט לא ראו את הקרקע מרוב יופי של פריחה והכול. זה היה נקרא "כיכר הירדן כי כולה משקה." זה פסוק מפורש בתורה. ואז אמרו לו: אנחנו הולכים להפוך. כשהם הגיעו לשם, דיברו עם לוט. אמרו לו: תשמע, הולכים להפוך את העיר. תקרא לחתנים, לכלות. מי שרוצה שיבוא. ואז הם אמרו לו משפט מאוד מעניין. אמרו לו שאנחנו הופכים את העיר, אנחנו הופכים פה את סדום. לפי הדרגה של המלאכים זה טיפה, טיפה חטא של גאווה. מה זה "אנחנו" הופכים? מי זה "אנחנו?" אנחנו מחליטים? מלאך נקרא מלאך כי הכוונה שליח. זה הביטוי למילה מלאך. מה פירוש המילה מלאך? גם אדם יכול להיות מלאך. איך? אם הוא שליח לדבר מסוים, זה נקרא מלאך. "וישלח יעקב

מלאכים," במובן הפשטני הוא שלח שליחים. אז מטבע הדברים כשיש כזה דבר אז המלאך עצמו הוא כביכול שליח. מה אתה אומר "כי הופכים אנחנו?" לפי דרגתם, זו הייתה טיפה גאווה. טיפה גאווה. המלאך נשאר פה. שני המלאכים נותרו כאן בעולם הזה. עד מתי? כמעט 170 שנה נשארו פה בעולם הזה. עד שהגיע יעקב אבינו ואז הוא חלם את החלום המפורסם, סולם יעקב, ושם כתוב בתורה: "והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים." היה צריך להיות כתוב בדיוק הפוך: המלאך יורד מלמעלה ועולה מלמטה ללמעלה. לא עולים ויורדים. אנחנו אולי עולים ויורדים. המלאכים הם בשמיים, הם יורדים ועולים. אלא, אומר המדרש, אלה אותם המלאכים, קיבלו קרקוע, השביתו אותם פה במסגרת העולם

הזה. אמרו: אתם חטאתם קצת בגאווה. תישארו כאן למטה. נחליט מתי אנחנו מזמנים אתכם לעלות למעלה. השאלה היא כמובן, רבותיי, מה קורה? אם מלאך פה, אמרנו שיש לו את ההתמודדות, תאווה, גאווה כמו שאנחנו מתמודדים. כמובן יש להם דרגה גבוהה, אבל כמונו שאנחנו מתמודדים ביצרים הללו. מה קורה כשמלאכים נמצאים בשמיים? האם מלאך שהוא נמצא בשמיים, האם מלאך כזה יכול להגיע ויכול לחטוא? זו השאלה. מלאכים בשמיים יש להם חטאים? אם יש להם חטאים, מאוד מעניין אותי לדעת מה החטאים שלהם. למה זה כל כך מרתק לדעת מה החטאים של המלאכים? זה לא בשביל האנציקלופדיה. יש לנו, לי ולך, לכל אחד מאיתנו, יש לזה משמעות לעבודת השם שלו. ותכף אנחנו נראה

מה המשמעות של עבודת השם. אז בואו נראה יחד האם מלאך שהוא נמצא בשמיים, האם מלאך כזה יכול לחטוא? יש בספר יחזקאל תיעוד מדהים. ספר יחזקאל בפרק ח. אני אתן רקע קצר מה מדובר כאן. הגלות, גלות בבל, חורבן בית המקדש התבצע בשתי פעימות. פעימה ראשונה הייתה כשנבוכדנצר הגיע לירושלים והגלה את כל הקודקודים. הוא הגלה את המלך, קראו לו יהויכין, גלות יכוניה. זה מוזכר, אגב, במגילת אסתר, ש"איש יהודי היה בשושן הבירה עם הגולה אשר הגלתה עם יכוניה "אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל." מלך בבל בא לירושלים, הוא אמר להם: אני לא מחריב את ירושלים, אני רוצה רק את כל הקודקודים. זה היה 12 שנים לפני החורבן. שתים עשרה שנה לפני החורבן הוא

לקח את המלך, לקח את מרדכי היהודי, לקח 10,000 איש שנקראו החרש והמסגר. זו לא מסגרייה, רבותיי, ולא החרש, אותם אלה שעוסקים בברזל, אלא מדובר כאן באנשים שאם הם היו אומרים דין, כולם היו מחרישים. אם הוא היה אומר הלכה מסוימת, הוא היה סוגר את הדין. זאת אומרת, זה כל הפינות. ה-תלמידי חכמים. הוריד את כל הקודקודים. הוא אמר שלא יהיו פה מנהיגים בעם. אם לא יהיו מנהיגים, לא יהיה כאן מרד. שתים עשרה שנה לפני החורבן. זה, אגב, היה המעמד שבו לקחו את דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, אותם הילדים, באותה תקופה היו ילדים, מזרע המלוכה שנבוכדנצר מלך בבל הביא אותם לארמון שלו ועשה להם סדרה של שלוש שנות לימודים כדי שהם יעמדו

לפניו. הם היו צריכים להיות ילדים מאוד מיוחדים, יודעים גינוני מלכות. לא לצחוק, לא להתפנות, לא לחייך, לא לדבר, להקשיב, לשמוע, לא לזוז אם יש זבוב או זה. לא להיות ככה קצת לחוצים. לעמוד כמו משמר המלכה. לעמוד דום, אבל הרבה יותר מזה, בהיכלו של מלך בבל. לכן הם נקראו בשם הסריסים. כי כתוצאה מכך שהם עמדו כל כך הרבה בלי תנועה ובלי יכולת... חוץ מכבודכם, אדם רוצה להתפנות, גם אי אפשר להתפנות. שעות על גבי שעות לעמוד דום, אז זה גרם להם בסופו של דבר שהם הפכו להיות סריסים. לכן הם נקראו בשם סריסים. זו הסיבה שדניאל לא התחתן עם יהודייה. הוא התחתן רק עם גיורת. כיוון שהוא היה סריס אז הוא לקח גיורת פרסייה והוא התחתן

איתה. הוא לא יכול היה להתחתן עם אשת ישראל. בקיצור, באותו מעמד שלקחו את כולם, הגיעו איתם לבבל. גם יחזקאל הנביא הגיע לבבל. וברגע שהוא הגיע לבבל, מה שאנחנו הולכים כרגע לתאר בפניכם זה קרה בשנה השישית שהם היו בבבל, זאת אומרת שש שנים לפני החורבן. אם הגלות הייתה 12 שנה לפני, כרגע אנחנו בחצי הזמן, שנה שישית - שש שנים לפני החורבן. שם מספר דניאל... יחזקאל אומר את העניין הבא. הוא אומר: "אני יושב בתוך ביתי וזקני יהודי יושבים לפניי "ותיפול עליי שם יד ה' אלוהים." הוא אומר: ברגע הזה אני כביכול מקבל איזושהי השראה של רוח נבואה. כאן הוא מתאר דמות שהגיעה בחזיון הנבואה. הדמות הזו: "ואראה הנה דמות כמראה אש "ממראה

מותניו ולמטה אש. "וממותניו ולמעלה כמראה זוהר כעין החשמלה." זה הלשון שלו. זה פסוק. הפסוק הזה, כותבים כל הפרשנים במקום - מצודת דוד, רש"י, כולם - שאסור להעמיק בפסוק הזה, אסור להתבונן בו. זה כתוב, אני חושב שזו אולי פעם יחידה בכל התנ"ך שיש כזה ביטוי. לא להתבונן בפסוק הזה ולהעמיק איך המלאך הזה היה נראה, מחציו ולמטה אש, מחציו ולמעלה כעין זוהר החשמלה. מה זה "החשמלה?" חש מלמלל. אל תדבר על הנושא הזה. מדובר כאן בדמות רוחנית מאוד מאוד גבוהה. היא לוקחת את יחזקאל, שיושב בבבל בביתו עם זקני יהודה שיושבים שם. כנראה זה היה איזה שיעור בתוך הבית של יחזקאל הנביא. היא לוקחת אותו ב"ציצית ראשו." זאת אומרת, מרימים

אותו מציצית ראשו. זו פעולה שמראה על כעס. חרון אף, למה? כי אם זה באהבה, אז זה "לשאת על כפיים," אלה ביטויים אחרים. לקחת ב"ציצית ראשי" זה הכוונה ביטוי שכביכול שלף אותו משמה. למה? כי כנראה מידת הדין כאן מאוד מאוד מתוחה, מאוד חזקה. "ויביאני במראות אלוהים ירושלימה." אומר הנביא: אני לא הגעתי פיזית לירושלים, המלאך הזה לא לקח אותי לעיר ירושלים בגוף. הגוף נשאר שם, בחזיון הנבואה הוא לקח אותו במראות אלוהים. זאת אומרת, הוא הביא אותו לאותה נקודה. מי שרוצה טיפה להבין איך זה במושגים הגשמיים שלנו, זה הרבה יותר מזה, זה הרבה יותר. מי שטיפה רוצה להבין, זה מצלמות אבטחה. היום בן אדם יכול לשבת בכל פינה בעולם עם

מכשיר בכף יד ולהיכנס למצלמת האבטחה שלו שנמצאת בכל מיני מוקדים בעולם. אני פה, אבל אני יכול עכשיו מהמחשב שלי אני יכול להתחבר למצלמת האבטחה שנמצא באורוגוואי, לצורך העניין, ויש תקשורת. ואני רואה עכשיו באון-ליין מה קורה שמה. אני לא שם, אבל אם, לדוגמה, יש לי שם חנות והקופאי לקח שם כסף מהקופה, אני עכשיו רואה כרגע באון-ליין. כביכול המצלמה שנמצאת היא העיניים שלי שנמצאות במקום. רבותיי, נבואה היא הרבה יותר מזה. זה לא העיניים של המצלמה במקום, זה העיניים שלי ממש בפועל במקום, למרות שאני נמצא במקום אחר. זה ממד מסוג שונה לחלוטין, אבל טיפה לקרב לדעת כמו מצלמות אבטחה. הוא מספר שהוא מביא אותו לירושלים לבית

המקדש. הוא אומר: ושם, בבית המקדש, הקב"ה... שם השכינה התחילה לזוז כבר מקודש הקודשים. היו המון חטאים בתוך בית המקדש עצמו. והקב"ה עושה לו שם איזה סיבוב, זה לא וירטואלי, אבל הוא עושה לו סיבוב ממש בחזיון הנבואה. הוא מראה לו מה הם עושים בתוך החדרים שלהם. בתוך החדרים הם מציירים כל מיני דמויות של בעלי חיים, של רמשים ומשתחווים להם ומקטירים קטורת. הוא אומר לו: תראה, זה בבית המקדש עושים, בלשכות, בצד. הוא אומר לו: בוא, אני רוצה לקחת אותך. ואז הוא מעביר אותו, הוא מתאר מעבר דרך קירות. זאת אומרת, שום דבר לא חסום לו. הוא רואה את הדברים כמו נשמה, לא כמו גוף. גוף הוא נחסם, הוא לא חודר. נשמה חודרת עצמים. הוא

מעביר אותו שם מכל מיני, דרך שערים, דרך פתחים והוא מראה לו דבר מאוד מעניין. מאוד עגום, יותר נכון. עשרים וחמישה כוהנים, ביניהם... עם שמות, זאת אומרת, שמות של כל מיני כוהנים מכובדים, מסתובבים לכיוון המזרח ואחוריהם כלפי המערב. המערב זה בית המקדש. שכינה נמצאת במערב. קודש הקודשים היה בצד מערב. היום בבית הכנסת ההיכל לכיוון המזרח כי אנחנו מתפללים לכיוון ירושלים, אבל השכינה עצמה נמצאת במערב. הם הסתובבו לכיוון השמש, למזרח, ואחוריהם למערב. כל מילה בתנ"ך מדוקדקת. אם כתוב שהפנים למזרח, ברור שהאחוריים למערב. אז איפה יהיו האחוריים? אומרת הגמרא במסכת יומא בדף עז ש"אחוריהם למערב- " הם היו משתחווים לשמש, חוץ

מכבודכם, מתפנים לכיוון הצד של ההיכל. ביזיון, כמו מבזים את בורא עולם. אומר לו: אתה רואה? ואז הוא שם מראה לו את הנשים. ממש מעביר אותו. הייתה שם קבוצה של נשים שהיו מבכות את תמוז. תמוז, יש לנו חודש בשנה שקוראים לו חודש תמוז. תמוז זה שם של עבודה זרה. מסביר לו שמה: שמו צלם בתוך ההיכל. אומר לו הקב"ה: אתה רואה? ואז הוא מראה לו עוד כמה תועבות בתוך השטח של בית המקדש. לא תגיד יצאו החוצה. "אין עונשין אלא אם כן מזהירים." אומר לו הקב"ה: ראית את כל זה? עכשיו תראה. אני אביא כזו רעה על ירושלים שאנשים יצרחו לבורא עולם: "אלוקים, תושיע אותנו," ואני לא אשמע. אני מראש אומר: על זה לא שומע, לא מגיב, לא מתייחס לכל

התועבות שהם עשו. וכאן הוא אומר: אני רואה שהקב"ה כביכול... הוא שומע קול גדול ומגיעים שישה אנשים. אלה לא בדיוק אנשים, מדובר במלאכים, מלאכים מאוד בעייתיים. שני מלאכים מהם, משה רבנו פחד מהם, כתוב: "כי יגורתי מפני האף והחמה." משה רבנו אמר שהוא פחד משני מלאכים, משניים מתוך השישה. אף, חמה, קצף, חרון אף - כמה שמות של מלאכים. "ואיש כלי מפצו בידו." כל אחד מגיע כביכול עם איזה כלי משחית להשחית את העיר. הם המוציאים לפועל. אומר הקב"ה: לפני שהם יוצאים לפועל מגיעה דמות שביעית. הדמות הזו היא לבושת בדים. "איש לבוש הבדים" ובידו קסת סופר. כביכול הוא רושם. אומר לו הקב"ה: תשמע, אתה צריך להתוות את האות ת' על המצח

של האנשים הצדיקים בירושלים. יש פה כאלה בסדר. לא כולם לא בסדר. חלק רעים, חלק טובים. אתה על הטובים שם את האות ת' על המצח בדיו. על הרעים - אלה שעושים את כל התועבות האלו בלי בושה בתוך בית המקדש, כאילו מתחבאים - אתה שם עליהם אות ת' על המצח, אבל אות ת' בדם. המלאך המשחית, השישייה הזו שעוד רגע הולכים להוציא את זה לפועל, השישייה הזו מאתרת. אלה שעם דם, ישמידו אותם. אלה שעם האות ת' בדיו - יחיו. למה דווקא את האות ת' לשניהם, דם ודיו? האות ת' יש לה משמעות חיובית ושלילית. תחיה - זה עם דיו, תחיה. אלה שקיבלו את זה בדם - תמות, זה הולך למוות. ואז כתוב שהקב"ה... פה זה דבר מאוד ייחודי. בד"כ כשבורא עולם אומר דבר

טוב, בחיים, לעולם, הוא לא חזר בו. לעולם. דברים רעים הוא חוזר: נינווה, נינווה נהפכת. דברים רעים הקב"ה חוזר. מדברים טובים שיצא משהו טוב לא חוזר. המקום היחידי בהיסטוריה שבורא עולם אמר דבר טוב - האות ת', הצדיקים שיחיו - הפעם היחידה בהיסטוריה שהקב"ה משך את הדבר הטוב זה במקום הזה. למה? אז הגמרא במסכת שבת בדף נה מתארת ככה, שמידת הדין אמרה: אה! אה! רגע! רגע! למה הרשעים לא בסדר והצדיקים בסדר? אבל למה אלה ימותו, אלה יחיו? אמר לה הקב"ה: אלה עשו את כל מה שעשו, אלה לא עשו כלום, צדיקים. אמרה מידת הדין, וזה חשוב לנו לדעת: הם צדיקים, צדיקים, אבל למה לא היה אכפת להם מהאחים שלהם? למה הם לא דיברו איתם שיפסיקו,

שלא יעשו את הדברים שהם מתנהגים? למה לא עשו סמינר לכל אלה שם שמקטירים ועושים את כל הדברים? סמינר לחזרה בתשובה. היו צריכים להוכיח אותם. למה הם לא הוכיחו אותם? אמר להם הקב"ה: אני יודע, אני אומר לכם. גם אם היו מוכיחים, לא עוזר. הם רשעים כבר, איך אומרים? עברו את הקו האדום, עברו לנקודת האל-חזור, לא היה עוזר. אמרה מידת הדין לבורא עולם: ריבונו של עולם, אתה יודע שזה לא היה עוזר, הם לא יודעים שזה לא היה עוזר. מי גילה להם? הם מבחינתם יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. למה הם התעלמו? אלה אחים שלהם, "כל ישראל ערבים זה לזה." לכן, אמרה מידת הדין: הם גם חייבים כמו הרשעים. וזו הפעם היחידה בהיסטוריה שהקב"ה משך את

הבקשה ואמר: אם זה כך, ממקדשי תחלו. תתחילו עם הטובים, תתחילו עם הקדושים. מהם תתחילו. שם תגיע המכה. איך המכה הזו יורדת? אז הוא אומר למלאך גבריאל: גש לבין הכרובים. יש שם גחלי אש. כמובן הכול במערכת הרוחנית. אין במושגים הרוחניים שום דבר גשמי, אבל הכול שם, יש אש מתלהטת, לוהטת. הוא אמר: גש לשם, קח עם כפיך, קח מהגחלים ותשליך על העיר ירושלים, על כל תושבי ירושלים, כולל הצדיקים, כולל הרשעים, כולל על בית המקדש, הכול ייחרב. כאן קרה דבר מאוד מעניין. גבריאל עושה, אבל טיפה משנה. מה הוא עשה? הוא ניגש שם לבין הכרובים, הוא לא מכניס את הידיים כדי לקחת את הגחלים. הוא מבקש מהכרוב שיוציא לו גחלים. קודם כול, לא אני

לקחתי, אתה תוציא. הוציא הכרוב את הגחלים, נתן אותם לתוך כפיו של גבריאל. וכאן גבריאל ישב והמתין. במשך שש שנים לא השליך את האש על ירושלים. שש שנים הצטננו הגחלים בכפות ידיו של גבריאל. ואחרי שש שנים הושלכו הגחלים. מה המשמעות של זה? אומרת הגמרא: אם מיד היו נזרקים הגחלים על ירושלים, לא היה נותר מ"שונאיהם של ישראל," בסגי נהור, לא רק בית המקדש היה נחרב, גם אף אחד... לא הייתה גלות בבל. לא היה את מי להגלות. זו הייתה כמו איזו פצצת אטום. כולם היו נמחקים. שהוא המתין במשך שש שנים, חרב בית המקדש. וזה כתוב: "כי אתה ה' באש הצתה." כביכול בית המקדש נשרף באש, אבל עם ישראל יצא לגלות. שיבר, כילה חמתו בעצים ואבנים,

אבל אנחנו נותרנו בחיים. כל עם ישראל גלה לבבל ולימים, אחרי 70 שנה, חזרו בחזרה. זה בזכות מי? בזכות גבריאל. הוא לא ביצע, שש שנים הוא המתין, ולכן החורבן התבצע שש שנים לאחר מכן. החורבן היה אמור להתבצע באופן מיידי. הוא התבצע שש שנים לאחר מכן. בא המלאך גבריאל ואמר: ריבונו של עולם, עשיתי את מה שאמרת. אמרו לו: רגע, קודם כול כשעושים דבר רע, כשעושים איזה נזק, לא באים להגיד. זה נקרא "אין משיבים על הקלקלה." לא אומרים על דברים לא טובים "עשיתי את זה." דבר ראשון: לא באים. חוץ מזה, לא עשית את מה שאמרו לך. אתה גם שינית פעמיים: גם ביקשת מהכרוב לתת לך, לא אתה עשית, וגם המתנת שש שנים. לכן המלאך גבריאל קיבל עונש.

הוא הוצא מאחורי הפרגוד. הוציאו אותו כביכול ממחיצתו של הקב"ה. הוצא מאחורי הפרגוד ונענש ב-60 פולסי דנורא. נתנו לו 60 הצלפות בשוט של אש על זה שהוא עשה דבר נגד רצונו של הקב"ה, לטובתנו, הציל אותנו, אבל שינה מהציווי של הקב"ה - על זה המלאך גבריאל נענש ב-60 פולסי דנורא. זה דבר מאוד מעניין. פה בעולם הזה, אם אדם מקבל מלקות, כמה נותנים מלקות לבן אדם פה, במסגרת העולם הזה? שלושים ותשע. שלושים ותשע מלקות, "ארבעים יכנו לא יוסיף." שלושים ותשע מלקות מקבל אדם שנמצא במסגרת העולם הזה. כמה מלקות מקבל מלאך? שישים. למה אנחנו 39 והוא 60? אז כתוב, הרב עובדיה יוסף מביא ב"חזון עובדיה," הוא מביא דבר מאוד מעניין. הוא

אומר: פה בעולם הזה מענישים מגיל 13. לכן 13 כפול שלוש זה יוצא 39. במסגרת של העולם הרוחני מענישים מגיל 20. גיל 20 כפול 3 זה יוצא 60. לכן כל העונשים שם בעולם הרוחני זה 60 פולסי דנורא. להבדיל פה, במסגרת העולם הזה, זה 39, לא יותר מ-39, כי פה הענישה מתחילה מגיל צעיר יותר, מגיל 13 האדם מחויב במצוות, יש לו אחריות, הוא בוגר וכו.' זה למעשה עשו למלאך גבריאל. המלאך גבריאל חטא. במושגי החטאים, המלאך גבריאל חטא. ומה הוא נענש על זה? שהוא הוצא ממחיצתו של הקב"ה. כמה זמן המלאך גבריאל היה בחוץ? לא יום, לא יומיים, הוא היה למעלה מ-70 שנה. שבעים שנה מרותק בחוץ. עד מתי? עד מתי? זה היה שנה לפני אחשוורוש, שנה לפני

הסיפור של מגילת אסתר. המלך בפרס קראו לו כורש. דניאל... 70 שנה, כבר אנו מדברים על סיפור, דניאל כבר היה ישיש. באותה תקופה לקחו אותו לבבל. הוא היה ילד. עכשיו למעלה מ-70 שנה אחרי, 76 שנה אחרי. דניאל כבר אדם מבוגר והוא עושה חשבון. הוא אומר: הקב"ה אמר ש-70 שנה תהיה גלות בבל. די, צריכים לחזור הביתה. למה הקב"ה לא מחזיר אותנו? ואז הוא ישב בתענית, ישב והתענה. כמה זמן הוא התענה? 21 יום. יש אומרים 21 שנה, רש"י מביא 21 יום, שלושה שבועים ימים. עשרים ואחד יום התענה דניאל, לא אכל, לא שתה, לא שום דבר. למעט שבתות. בשבתות הוא כן היה אוכל כי אסור לצום בשבת. אבל הוא באותה תקופה לא אכל, למעט שבת הוא לא אכל שום

דבר. זה היה בחודש ניסן, חודש האביב, החודש שבו אנחנו נמצאים. החודש הזה זה חודש הגאולה. דניאל רצה להיגאל, שעם ישראל יגאל. אחרי 21 יום... 21 זה לא סתם. יש שם השם שנקרא שם אקי"ה, שזה השם שאיתו הקב"ה פקד את עם ישראל, הוציא אותם ממצרים. עשרים ואחד יום זה כמניין אותה גימטרייה של השם הקדוש הזה. הוא התענה שמה. ואז ביום ה-24, למה 24? כי יש עוד שלושה ימים לשבת. שלושה שבתות במהלך התקופה. ביום כ"ד בניסן הוא מתאר שהוא נמצא על נהר החידקל. איתו נמצאים חגי, זכריה ומלאכי. כולם נביאים. הוא אומר: אני רואה מראה. הם לא ראו. אני ראיתי, אני יותר גבוה בדרגת הנבואה. יש לי הרשאות לראות דברים יותר גבוהים. אני ראיתי, הם

לא ראו. הם מרוב פחד, בלי לראות, מרוב פחד הם פשוט ברחו. הוא אומר: ואני, שאני ראיתי את המראה הנורא, נפלתי על הרצפה. לא היה בי כוח להתרומם. מה המראה הנורא? הוא אומר: אני ראיתי את המלאך גבריאל, איש לבוש בדים. אנחנו כבר מכירים את לבוש הבדים. והמלאך גבריאל מגיע. מי שירצה, יקרא את התיאור הזה. זה תיאור מעניין מאוד בספר דניאל בפרק י. שם הוא מתאר בהרחבה שהוא עומד שם על נהר החידקל. הוא אומר: והמלאך הזה מגיע. הוא מתאר אחד לאחד איך הצורה של אותו מלאך גבריאל. חלקו העליון זה עם בגד עטוף פשתן, חלקו התחתון נמצא מזהב אופיר וזהב מופז. המקובלים מסבירים שפשתן זה בגד שמסמל על מידת הרחמים. זה נקרא בד. בד בגימטרייה

זה שש. יש לנו שבעת כוכבי הלכת. כוכב מאדים זה כוכב שמסמל על הדין. הפשתן גדל מבד, הוא גדל רק משישה כוכבי לכת. לכן הכוהן הגדול נכנס עם בגד של בד לקודש הקודשים, בגדי לבן מבד לקודש הקודשים כי אלה רחמים מוחלטים. לכן הנפטר, שמים לו תכריכים מפשתן, שזה מסמל רק על מידת הרחמים כדי שהדינים פחות ישלטו עליו. לכן שמו את כלב בן יפונה ואת פינחס, שהם באו לרגל את העיר יריחו, הטמינו אותם ב"פשתי העץ," זה אותו פשתן. לכן כאשר יוסף הפך להיות משנה למלך ופרעה מאוד פחד עליו, הוא הלביש אותו בבגד של בד ושם לו רביד הזהב על צווארו שלא ישלטו בו כשפים, שאף אחד לא יכשף את יוסף. בד מסמל על דבר שכביכול מידת הרחמים. זהב מסמל על

מידת הדין. המקובלים מסבירים שהמלאך גבריאל סימל את שתי המערכות יחד: גם את מידת הדין ושילוב עם מידת הרחמים. חציו העליון רחמים, חציו התחתון סימל את הדין - זהב ופשתן. הוא מופיע ככה לפני דניאל ודניאל נחרד. ואז הוא אומר לו: אל תפחד, אל תחרד. אזר בו כוח, העמיד אותו על רגליו והוא למעשה שם מתחיל להסביר לו. מי שירצה, פשוט דברים מדהימים. זה לא הנושא של השיעור שלנו, אבל מי שירצה, הוא סודר לו אחד לאחד מה יקרה עד הדור שלנו, עד הגאולה, והוא כותב לו, הוא אומר לו את הקץ. רק שניים יודעים את הקץ: יעקב אבינו ודניאל. הם קיבלו את הקץ המדויק. והוא אמר לו גם שהוא לא יחזור בגלגול. "לך ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימים."

שניים לא חזרו בגלגול: זה דוד המלך, שכתוב: "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים," ודניאל, שהמלאך גבריאל אמר לו: אתה לא חוזר בגלגול. שם, למעשה מי שירצה, יקרא על גלות בבל, גלות... כל.. גלות יוון, גלות רומי, חורבן בית המקדש. הוא סודר לו את כל ההיסטוריה קדימה, 3,000 שנה עד לדור שלנו. זה פשוט לא ייאמן כי יסופר. שווה לקרוא את הסוגיה מבפנים. אבל זה לא העניין שלנו. הוא אומר לו: אתה יכול להיות רגוע. למה? כי מהרגע שאתה עמדת בתענית, מאותו רגע הקב"ה שמע את תפילתך. ואז הוא מוסיף לו משפט, הוא אומר לו: "ואני באתי בדבריך- " אני זכיתי בזכותך. מה זה "ואני באתי בדבריך?" אומרת הגמרא ביומא בדף עז, אומרת הגמרא דבר

מדהים. גבריאל היה למעלה מ-70 שנה מחוץ לפרגוד. מי נכנס במקומו? אחד יוצא, אחד נכנס. מי נכנס במקומו? מי שנכנס במקומו היה השר של מלכות פרס. הוא נכנס פנימה. לכן הפרסים פה, במסגרת העולם הזה, התחילו לטפס. למה הם טיפסו? כי השר שלהם קיבל בשמיים גדולה. אנחנו, עם ישראל, היינו במצב של גלות, מצב של קושי. השר של פרס נכנס, גבריאל בחוץ, מרותק, אין לו את היכולת להיכנס. אפשר לדמות את זה קצת קצת כאילו כמו במסגרות הפוליטיות. יש אופוזיציה, קואליציה. אם אתה יושב על שולחן הממשלה - יש לך כוח. אם אתה נמצא בחוץ - אתה יכול לצעוק, אבל אין לך את היכולת להשפיע ולהזיז החלטות כבדות משקל. "מלכותא דארעא", המלכות של העולם הזה,

"כעין מלכותא דרקיעא." רק ההבדל הוא שפה זה עולם השקר והקומבינות והתככים ובית הוועד, תקראו מה כתוב בגמרא בסוטה על המצב שיהיה בעקבתא דמשיחא. שמה... התפיסה עצמה היא נכונה, רק שם זה שייך לעולם האמת, שם הכול אמיתי. אם מגיע לך - אתה בפנים, אם לא מגיע לך, עם ישראל חטא - אתה בחוץ. בקיצור, מי שנמצא שם זה מלכות פרס. ושרו של פרס ביקש 21 מלכים שייתנו לו - קיבל. ביקש נמל מלכותי ששולים פנינים, זו יכולת כלכלית - קיבל. ביקש שעם ישראל יהיו תחת השעבוד שלו - קיבל. ביקש שתלמידי החכמים יהיו כפופים תחת פרס - קיבל. וגבריאל אומר: אני עומד מאחורי הפרגוד ואני שואג, אני אומר: אל תיתנו את עם ישראל מתחת השלטון הזה! אף אחד

לא מקשיב לי. ואז אני צעקתי את הפסוק הבא: "שווא לכם משכימי קום מאחרי שבט אוכלי לחם העצבים "כן ייתן לידידו שנא." אמרתי: ריבונו של עולם, מי משכים קום? מי נמצא במניינים של הנץ? הגויים? עם ישראל. מי נשאר עד 02:00 לפנות בוקר, מכבה את האורות בבית מדרש? מי נשאר? עם ישראל. הרב עובדיה יוסף תמיד היה, שנים, עד כמעט השנים האחרונות שלו, הוא לא היה הולך לישון לפני השעה 02:00 לפנות בוקר. הוא היה אומר את הפסוק: "בשתיים יעופף." מתי הולכים לישון? בשעה 02:00. לפני 02:00, בשביל מה ללכת לישון? הוא היה יושב עם חברותא והם היו מדפיסים את הספרים, כותבים ועורכים עד השעה 02:00 לפנות בוקר. בסוף ימיו, כשהוא כבר ממש היה

מאוד מותש, דאגו לו שהוא ייכנס לישון. אז כיוון שהוא ידע שבני הבית ערים בשבילו עד שיראו בוודאות שהוא ישן, אז הוא היה נכנס למיטה, עולה למיטה לישון. ואז היו עוזבים אותו והולכים לחדר השני. ואז הוא היה מיד כאילו קם, מתיישב. היה לו שולחן עבודה, שולחן כתיבה איפה שהוא ישן, בחדר שלו שהוא ישן. היה מתיישב על השולחן, מתחיל לשבת, להגיהה, לעשות. הבעיה הייתה שהוא לא אחז שהוא מתועד. החדר שלו... כי הוא פעם אחת נפל ושבר את הרגל. היה צורך. ואף אחד לא הגיע עד הבוקר. הוא ישב שם זרוק. אז שמו לו מצלמת אבטחה בחדר על מנת שאם יהיה משהו, אז... פשוט רואים אותו עם מצלמת האבטחה איך הוא יוצא מהמיטה, יושב ועוסק והוגה בתורה.

"באהבתה תשגה תמיד." האהבה שלו לתורה הייתה ככה מעבירה אותו: לא רוצה לישון, לא שום דבר, רוצה לשבת להגות בתורה. אמר גבריאל: את תלמידי החכמים אתה נותן? הרי אותן, גם הנשים של תלמידי החכמים זכאיות לעולם הבא. למה? "כן ייתן לידידו שנא." הנשים של תלמידי החכמים דוחפות אותם: לכו תלמדו, לכו תעשו, תעסקו בתורה. גם האישה זכאית לחיי העולם הבא כי היא דחפה את בעלה ללמוד. אז הוא אומר: ריבונו של עולם, את כל זה אתה נותן לגויים? מה הם קשורים לסיפור הזה? "ואין מי שמשגיח עליו." אתה בחוץ, ידידי. צועק, צועק, מחוץ לפרגוד. הוא אומר: אני ראיתי, זה עומד להיות החתימה, עומד לקבל וזה יהיה אל-חזור. הוא אומר: ואז הוא נתן שאגה

- ריבונו של עולם, יש לך אדם כמו דניאל. אם יהיו כל חכמי אומות העולם בכף מאזניים אחת ודניאל יהיה בכף השנייה - הוא מכריע את כולם. איך אתה נותן את דניאל שיהיה תחת השלטון של אומות העולם? איך? הייתה דממה בשמיים ואז הקב"ה אמר: מי מסנגר על בניי? מי הזכיר פה? מישהו פה הזכיר דניאל? מי מסנגר על בניי? אמרו לו: המלאך גבריאל. אמר: ייכנס. תכניסו אותו. הוא אומר: ובזכות זה שהזכרתי את השם שלך, בזכות זה, "ואני באתי בדבריך," אני 70 שנה בחוץ, צועק, הכול - שום דבר. הפעם הזו הכניסו אותי בגללך. טוב, מיד הוא נכנס. כתוב ששם היה מאבק. הוא לקח את האיגרת הזו ורצה לקחת אותה כדי לבטל אותה. ואז שרו של פרס לקח את האיגרת ובלע

אותה. בלע. לא ביטלו, גם לא משתמשים. זה כביכול בלוע, נמצא במקום שהוא לא נגיש. עד כאן הם דברי הגמרא. מה היה החטא של המלאך גבריאל? יש עוד גמרות שמתעסקות עם זה. אני לא רוצה להרחיב כרגע. החטאים של המלאכים הם כמיהה, הרצון להידבק במשהו גבוה יותר. אם המלאך יורד לעולם הזה, הוא יכול לחטוא בתאווה, בגאווה, דברים שקשורים אלינו. מלאכים בעולם הרוחני, אין לא קנאה, לא שנאה, לא תאווה, לא כבוד. אין להם. כל השטויות שלנו לא מדברות שמה. מה כן מדבר שמה? מי יכול להידבק ולעשות טוב יותר, מי יכול להתקרב יותר למחיצתו של הקב"ה, מי יכול להתקרב יותר לעשות דברים טובים. ופה הם יכולים לחטוא: ברצון להתעלות מעבר למה שהורשה להם.

וזה מה שאומרת הגמרא במסכת חגיגה בדף יג, שמדי יום יש מלאכים שאומרים שירה ומתבטלים. למה? אז אמר שמואל, אחד מגדולי האמוראים, קרא לבן של רב חייא, היה לרב בן, קראו לו חייא. אמר לו: בוא, אני רוצה להגיד לך משהו שאבא שלך אמר לי לפני שנים, חידוש שתדע אותו בעולם המלאכים. הוא אמר לו: תדע לך, כל יום נבראים מלאכים מנהר דינור. נהר דינור זה נהר די-נור. "נור" זה אש בארמית. "נורא" זה אש. השם של הנהר הזה מופיע בספר דניאל, אגב. המקום היחידי בתנ"ך שמופיע זה בספר דניאל. נבראים מלאכים כל יום מנהר דינור, אומרים שירה ומתבטלים. למה הם מתבטלים? כי לומר שירה זה להידבק בקב"ה. לשורר, להתקרב אליו. הם לא מבקשים רשות.

המלאכים הוותיקים יותר: "וקרא זה אל זה ואמר קדוש"... רק אז הם מתחילים... אבל אי אפשר ככה להתפרץ. מבקשים רשות ומקבלים רשות, "מקבלים דן מן דן," זאת אומרת מבקשים רשות אחד מן השני ורק אז הם משבחים את בורא עולם. המלאכים שכביכול מיד נבראו לא מכירים את המערכת, מיד מתפרצים. קפצת מעבר לקומה הרוחנית שלך - התבטלת. המלאך גבריאל ועוד, יש כמה דוגמאות של עוד מלאכים, לא נרחיב, אבל זו דוגמה אחת מאוד מאוד מוצקה ורחבה, התבטל, כביכול נענש, בזה שהוא רצה להידבק, לעשות דבר מעבר לדבר הטוב שלו. מה זה נוגע לענייננו? לענייננו, מוריי ורבותיי, יש לנו בעבודת השם שני סוגים של חטאים: יש בן אדם שבא, עושה עבירות: חילל שבת, עשה

כל מיני עבירות שהן עבירות חמורות. בא יצר הרע, אומר לו: עזוב, כבר לא תשתנה, תישאר ככה. הוא אומר: לא, אני רוצה להשתנות בעבודת השם. וכאן, שימו לב, מגיע הדבר המסוכן ביותר. היצר הרע אומר לו: אתה באמת רוצה כבר להתחזק? נמאס לך מלשון הרע? אתה רוצה כבר די, לסיים עם הסיפור הזה? רוצה להתעלות טיפה מהמצב שאתה נמצא בו? אז אל תהיה לי בינוני. תהיה עכשיו קיצוני לגמרי. תן זינוק. נכון לשון הרע אסור לדבר? אתה לא תדבר מעכשיו לעולם ועד, עד "זיבולא בתרייתא" לא תגיד מילה אחת מלשון הרע. כמה זמן זה מחזיק מעמד? עד שידברו איתו. עוד חמש דקות מישהו ידבר איתו, הוא נשבר. הוא נותן, היצר הרע, וכך אומר בעל "נפש החיים," רבי

חיים מוולוז'ין מביא בשער ד, הוא אומר: יצר הרע מחכה לאדם בשתי זוויות. או שהוא אומר לו: אל תעשה כלום, עזוב, ככה אתה, ככה נולדת, ככה אתה. אם היית נולד צדיק, ניחא, אבל אתה... אבל הלב שלך נמשך לכל מיני דברים בעייתיים. אתה כזה. אם בן אדם אומר: אין דבר כזה "אני כזה," אני רוצה להתעלות - היצר הרע אומר: הופ, הופ, הופ, אני מאבד אותו. הבן אדם רוצה להתקדם, הוא יכול. אז היצר הרע בא, אומר לו: אתה יודע מה? אם אתה מתקדם, תעשה את זה כמו שצריך. תקפוץ הרבה מעבר למדרגה הרוחנית שלך, תידבק עד הסוף. הוא מחכה לאדם בקיצוניות: או אל תעשה כלום או תעשה את הכול לצד השני, 180 מעלות לצד השני. האדם נכשל גם פה וגם פה. אתה

נכשל אם חס וחלילה אתה לא מתקדם בעבודת השם, ובמקביל אתה נכשל גם אם אתה נותן זינוק גדול, אתה גם תיפול כי לא תחזיק מעמד. מה הרעיון? הרעיון בעבודת השם זה לדעת לקחת את דרך האמצע. בן אדם צריך להציב לעצמו איזושהי מטרה. מה המטרה? לצורך העניין, אני נותן סתם דוגמה, לא לדבר לשון הרע, דוגמה. תציב לעצמך יעד: אני בעזרת השם לא מדבר לשון הרע. אבל זה לא יכול להיות מעכשיו להרגע כי אני לא נמצא בזה. אני כרגע צריך לעשות משהו, התקדמות קטנה. כשאני רוצה לעלות לקומה שלישית, אני צריך לעלות כמעט 100 מדרגות, מדרגה ועוד מדרגה ועוד מדרגה ועוד מדרגה, עד שאני מגיע לקומה השלישית. המטרה שלי היא קומה שלישית. להגיע לשם - יש לי

מדרגות בעבודת השם. אני אתן דוגמה ובזה אנחנו נחתום. לפני כמה שנים ידיד שלי מסר שיעור לפני קהל של נשים. ביקשו ממנו לדבר על לשון הרע. פרשת המצורע, צרעת. ביקשו ממנו לדבר על העניין של לשון הרע, לא לדבר לשון הרע וכו.' הוא דיבר שם. בסיומה של ההרצאה ניגשה אליו איזו גברת אחת. אמרה לו: כבוד הרב, מה שאמרת נגע לליבי. "הבעיה היא," היא אומרת לו: אני לא מדברת לשון הרע, אני חיה מלשון הרע. אלה החיים שלי. אלה החיים שלי. אז כבוד הרב, כשאתה אומר לא לדבר לשון הרע זה בעיה. בוא נחליף למצווה אחרת. אמר לה הרב: תשמעי, המצוות הן לא שלי, אבל בואי נבחר שעה, שעה ביום שלא תדברי לשון הרע. אמרה לו: כבוד הרב, תלוי איזו שעה.

יש שעות חמות, לא כל שעה. מה זה ככה... אם זו שעה ככה שיש בלגן, אני לא יכולה להתאפק. אז הוא אמר לה: תבחרי שעה שהיא שעה נוחה - שתים עשרה בלילה עד 01:00 לפנות בוקר. היא אמרה לו: בשעות האלה אני ישנה. זו לא חוכמה. כשישנים זו לא חוכמה לא לדבר לשון הרע. אמר לה: אם תהיי ערה - את מסוגלת? היא אמרה לו: נראה לי שכן. אם אני אהיה ערה משתים עשרה עד 01:00 - אני מסוגלת להתאפק ולא לדבר לשון הרע. הוא אמר לה: שיהיה לך בהצלחה. כשאדם מקבל קבלה, שידע מיד: היצר הרע יגיע לשם. הוא לא יוותר לך, הוא לא ייתן לך זה. קיבלה קבלה. היא סיפרה לו, הוא הגיע לשם אחרי תקופה, היא סיפרה לו שממש זמן קצר לאחר מכן, שבוע-שבועיים, היה

איזה אירוע מחוץ לעיר. היא הייתה צריכה לחזור בחזרה הביתה ולהגיע עד השעה שתים עשרה בלילה כי היא צריכה גם לספר ולפטפט מה היה. הייתה שם רכילות טובה, פיקנטית. עכשיו, מה שקרה, היה פקק בדרך ופנצ'ר. בקיצור, המון המון עיקובים. היא הגיעה בשעה שתים עשרה וחצי הביתה. עכשיו, בעלה היה ער. הוא אומר לה: נו, איך היה? מה היה? מה זה? עכשיו יש לה "וואה", מה לספר. אבל זו השעה שלה אז היא אומרת לו: "אההה"... לא, לא, לא מדברת. הוא אמר לה: "אההה... אני הולך לישון, שתים עשרה וחצי." נכנס למיטה, נרדם. היא אומרת לו: כבוד הרב, בעלי נרדם אבל אני לא הייתי מסוגלת להירדם. כזו רכילות? מי יכול לישון עם כזה דבר? זה מבעבע. אז היא

אומרת: מה עשיתי? המתנתי עד 01:00 לפנות בוקר, הערתי את בעלי וסיפרתי לו את הסיפור. זהו, עברה השעה, אני יכולה לדבר. אז אנחנו מחייכים: אה, מה זה שווה? דיברת, זה לא שווה. זה לא נכון. בעבודת השם היא עשתה כאן צעד גדול מאוד. מאישה שהייתה רק רוצה משהו - מיד פולטת ומדברת, היא הצליחה לבלום את הפה חצי שעה. אם אדם בולם את פיו רגע, רגע, לא חצי שעה, רגע - זוכה לדברים שאין מלאך וברייה יכולים לשער. אדם שבולם את הפה חצי שעה, אתה יודע מה זה? כן, אבל בסוף היא נכשלה. רבותיי, אנחנו לא קבלני הצלחות, אנחנו קבלני עבודה. הייתה לה עבודת השם של חצי שעה. לא להיתקע בזה. שתעבוד על חצי שעה ואחרי זה על שעה, אחרי זה תגדיל את

זה רק לבוקר, תגדיל לאט, לאט, לאט, עוד כמה שנים אתה פוגש אישה שלא מדברת לשון הרע בכלל. זו הקומה השלישית. אבל להגיע לשם - הדרך רצופה בעליות שהן עליות קטנות. זו עבודת השם. לא להישאר במקום הרוחני שאתה נמצא בו וגם לא לזנק כמו המלאכים, להגיע לרמה הגבוהה, שזה לא המקום שאתה מורשה בו. הרעיון הוא למצוא את דרך המלך. לקחת מטרה. אדם רוצה איזו התעלות בעבודת השם, אין בעיה, שים לעצמך יעד: איך אני מפה מגיע לשם, לא בזינוק, עקב בצד אגודל, אבל כל הזמן בהתמדה, כל הזמן בעלייה. זה הדף היומי. ככה מסיימים את הש"ס: דף ועוד דף ועוד דף, עוד שבע שנים אתה פוגש בן אדם אחר לחלוטין. "מה, שבע שנים"? מה אתה חושב? אתה באמת רוצה

להיות? אתה תהיה שם עוד שבע שנים. זה ככה מתקדמים עקב בצד אגודל. זה הרעיון. הקב"ה יעזרנו בעזרת השם שנזכה להתקרב אליו בצורה נכונה, בצורה הראויה ובדרך הטובה בעזרת השם. חזקים וברוכים תהיו.