רביב ז'ק בסיפור אישי

ערב טוב. כשביקשו ממני לעשות פה "סטורי" הערב, "ביקשו"... התחננתי: ישראל, בבקשה, תן לי חמש דקות. שילמתי לו הרבה כסף. עשיתי באמת איזה 3,254 חזרות. מה אני אומר? מה אני מספר? ויצאו לי 3,254 גרסאות. אז הבנתי שככה זה לא יעבוד, ואני פשוט אעלה ויהיה מה שיהיה והשם יעזור. רק דבר אחד כן חזר על עצמו בכל ה-3,254, זה "שלום, קוראים לי רביב ז'ק." אמרתי: זה עובד, אני אתחיל עם זה. אז שלום, קוראים לי רביב ז'ק. לא צריך... עוד לא מחאו לי כפיים אף פעם רק על השם. הייתי צריך לעשות משהו בשביל זה. ואני אתחיל בעצם מהתחלה, אני נולדתי בתל אביב לפני המון שנים, ברחוב דרך השלום. והיה מאוד משעמם עד גיל שמונה. זה תלוי אם יש לך

חבר אחד. ואז בגיל שמונה ההורים שלי מכרו את הבית בתל אביב ועברו לאריאל. טעות מספר אחת. הייתה יכולה להיות לי היום דירה בתל אביב. ולא. אבל בסדר, עברנו לאריאל. בגיל שמונה קרה פלא עצום. השעמום הפך להיות הדבר הכי מעניין בעולם, אני מתחיל לעלות על הבמה פעם ראשונה. איפה? תחרות שירה בבית הספר. שאלו אותי: אתה יודע לשיר? כיתה ה.' אמרתי: בטח. כמו צפרדע, בגבוהים אני כמו עורב אבל לא חשוב השיר, העיקר להיות על הבמה, העיקר לספר משהו, שיראו אותי, שיטפחו לי על השכם, יגידו כמה אני כלי, איזה יופי. ובאמת יש לי להקה, פנצ'ר בגלגל, התפרקנו בעקבות סכסוכים בהופעות. כיתה ה', כן? סתם. בקיצור, אנחנו ממשיכים, מגיל שמונה

מתגלגלים. אני מנחה אירועים בעיר, אני עולה על הבמה בכל הזדמנות, הצגות, תפקידים ראשיים, כמו כל ילד בבית ספר. ובעצם אני מגיע לצבא, מתגייס, אחרי הצבא אני... אחרי הצבא נפתח רדיו באריאל. ואני עושה קורס ב"קול ישראל" ונכנס לרדיו, ואומר לעצמי: חביבי, אתה עכשיו על הבמה. עד עכשיו זה היה בכיף, הצגות וזה. מעכשיו אתה בפרונט. ואז אני מתחיל להבין שאני רוצה להיות בפרונט, שכולם יכירו אותי, שאני אהיה סלב, שאני אהיה גב-גבר וכולם יגידו: איזה יופי, איזה כישרוני. זה מה שחלמתי כל הזמן. והנה, אני מתחיל להיות ברדיו ואני מתחיל לשדר. אני נכנס לשידור הראשון, נותן את השידור ככה כמו שצריך, כולם שומעים, התרגשות גדולה. אני

יוצא מהרדיו ואני טופח לעצמי על השכם ואני אומר: רביב, כל הכבוד לך! גם מנהל הרדיו טפח לי על השכם ואמר לי: רביב, אתה לא נכנס יותר לרדיו. עשית כל טעות אפשרית בעברית, בטכני, הכול. אתה פשוט לא נכנס לרדיו יותר. אני יכולתי באותו רגע לפרוש, להגיד: טוב, כשלא הולך - לא הולך. אבל אני חזרתי למורה שלי מכיתה ו' בעברית, ואמרתי לה: חדווה... עליה השלום, אנחנו מתחילים עברית מחדש. ולמדתי עברית מחדש ואיך אומרים ואיך מבטאים. לימים אחר כך זה השתלם לי הרבה, אבל אנחנו עוד נגיע לזה. ואני לאט לאט נכנס שוב לרדיו, מתחיל עוד פעם קצת לשדר, קצת מוזיקה, שירים. מתחיל לעשות תוכניות. הפלא ופלא. אני מתחתן, אגב, בזמן הזה עם אשתי,

שתחיה. ואני הופך להיות מנהל הרדיו. מסיים את התואר הראשון, הופך להיות מנהל הרדיו עצמו, שלפני כמה שנים אמרו לי: אתה לא נכנס יותר לרדיו. אני מנהל את הרדיו ביד רמה, המון שעות שידור. לצידי יש את חברי הטוב אלי זוהר, שהוא מנהל את כל מרכז התקשורת, שיש גם טלוויזיה, אני מתחיל קצת להיכנס לכל נושא הטלוויזיה. ואני מרגיש שאני בדרך הנכונה. הנה, אני הולך להיות עוד מעט משהו רציני, משהו שכולם יכירו, אבל אני עדיין ברמה המקומית, משהו מאוד מאוד קטן. ולכן אני עושה צעד ומשלם, תשמעו טוב מה שאני אומר לכם, משלם לסוכנת כדי שהיא תכניס אותי לתוכניות הבוקר של "רשת" עם גולן יוכפז ועינב גלילי בזמנו. ואני הופך להיות מפיק

ויז'ואל בלילות. אני הולך ועושה וידיאו בלילות של התוכנית, שבבוקר אתם רואים את כל הווידיאו האלה. ואני מתחיל להכיר את הטאלנטים הגדולים, אני באולפני הרצלייה. פתאום אני רואה "כוכב נולד," צביקה הדר, אני איתו אחוק, מה זה, אנחנו ככה כולם בתוך הקלחת. ואני רואה אותם ואני אומר: מה שהם יכולים לעשות גם אני יכול לעשות. למה אני פה והם שם? תשאלו את עצמכם למה לא הלכתי ללמוד משחק. כי תמיד אמרו לי: אל תלמד משחק, אין כסף במשחק. חבל, אתה תהיה שחקן, לא יהיה לך כסף. ובאמת לא הלכתי ללמוד משחק, ואני עדיין בלי כסף. כך שזה לא... טוב, העצה הזאת לא הייתה... אבל באמת אף פעם לא הלכתי ולמדתי את זה בצורה מקצועית, בצורה

רצינית. אגב, גם כתיבה לא, ותבינו אחר כך למה אני אומר את זה. ובעצם אני בתוך ערוץ 2, אני כבר מכיר את האנשים הגדולים, את הקשרים. אני ממשיך עדיין, אגב, לעבוד ברדיו בבקרים, בלילות אני עובד שם. תשאלו מתי ישנתי, אני לא ישנתי. ומתוכניות הבוקר של "רשת" אני משלם עוד קצת כסף לאותה סוכנת והיא מכניסה אותי לחדשות ערוץ 2 להיות תחקירן, כי היה אירוע מאוד מאוד גדול שבשבילי אז, אני הייתי עדיין חילוני, הייתה חגיגה גדולה. ההתנתקות. בשבילנו ההתנתקות, לאנשי החדשות, חבר'ה, זו חגיגה. שבועיים של שידורים 24/7, עם כל האייטמים, אנחנו כל הזמן באוויר. ההתרגשות גדולה. תבינו, אני אומר "התרגשות" על מראות הזוועה שהיו שם. ואני

כתחקירן, שאמרו "אתה בא רק לשבועיים." עשו לי ריאיון קבלה, אחד הכתבים שם, והוא מקבל אותי ואומר לי: תשמע, אנחנו הולכים לראיין אנשים, ויהיה דבר שנקרא שב"חים. שב"חים זה שוהים בלתי חוקיים, ואנחנו נחפש אותם ונביא. אני כבר עשיתי תרגיל, שלחתי שני נערים יפי תואר, נער ונערה, כדי שברגע שיצטרכו שב"חים, רביב ז'ק התותח מייד תוך שעה מביא מישהו שגם נראה טוב, גם מדבר טוב, לא יודע מהחיים שלו, אבל העיקר שיהיה משהו. וזה עבד. זה עבד מעולה. נשארתי שם חצי שנה. אני חייב לספר לכם קוריוז קטן מה זה עולם השקר. חבר'ה, אני הייתי שם בתוך הקלחת. אחרי השבועיים של ההתנתקות הנוראית הזו, הייתה עוד חצי שנה תוכנית טלוויזיה בערב של

דני קושמרו ודנה ויס. ואני הייתי תחקירן שם. וממלאים אייטמים של כל היום. ואיזה שופט כדורגל מכר משחק. עלו על זה. קושמרו אומר לי: תמצא לי נציב בדימוס שהיה לו גם אותו סיפור, אני רוצה לראיין אותו. אני מתקשר לנציב בדימוס ואני אומר לו: תשמע, יש פה איזה שופט שמכר משחק. הוא אמר לי: שופט מכר משחק? תשעים אחוז מהכדורגל בארץ מכור מראש על ידי המאפיה. אמרתי לו: מה!? יש פה כותרת ענקית. אני פשוט לא מאמין שאתה אומר לי את זה. ורצתי מהר למשה נוסבאום, אמרתי לו: משה, משה, משהו ל... הינני. משהו לזה. הוא אומר לי: שתוק. אנחנו לא מעלים כאלה דברים. אנחנו יודעים את זה, לא מעלים כאלה דברים. ואז אתה מבין איפה אתה נמצא.

חבר'ה, הכותרות שאתם רואים בחדשות, מבטיח לכם שהן רק הפירורים. הדברים האמיתיים לא מספרים עליהם, יודעים הרבה מאחורי הקלעים ולא מדברים שום דבר. יום אחד התוכנית פשוט נגמרת, אומרים לך: טוב, מהיום אין יותר תוכנית. לך הביתה. מה אני עושה? איך? למה? כמה? אני כבר בתוך העולם הזה. אני מתחיל להיות פרומפטריסט, תכף אני אסביר מה זה, של גידי גוב בתוכנית הבוקר של "קשת." אני מגיע לאולפני הרצלייה עוד פעם. ואני פרומפטר, זה זה שמפעיל את המקראה. בדרך כלל קריינים קוראים מתוך מקראה אוטומטית, ויש מישהו שמפעיל את זה בצד השני. הוא גם עורך את התוכן. ואני שם שוב, אני מתקרב, אני רוצה להתקרב ל... לתוך העולם הזה. אני כבר מכיר

את גידי גוב אישית, כבר עושים בוקר טוב, מעשנים סיגריה ביחד, כן? אז עוד עישנתי. ואתה מתחיל להתקרב יותר, אתה אומר: מתי אני הולך להיות שם? אני רוצה להיות בפרונט, אני רוצה שכולם יכירו אותי. אז לאט לאט, בסופו של דבר מורידים לי את השכר, גם שם אני עוזב. לא יודע מה לעשות, מגיע לערוץ עשר, חדשות ערוץ עשר. אגב, ביום הראשון של המלחמה, מלחמת לבנון השנייה. אני מגיע לשם, אני עושה כל טעות אפשרית שאפשר לעשות במכשיר הסי-ג'י. סי-ג'י זה מכשיר של כתוביות, לא תרגום, אלא כתובית. לדוגמה, עכשיו יהיה כתוב "רביב ז'ק, שחקן ותסריטאי," אז מישהו עושה את זה. זה נקרא סי-ג'י. כל טעות בשידור חי. צעקו עליי שם הרבה. אמרו לי: בוא

תהיה בינתיים פרומפטר עד שנסיים. אני הולך להיות פרומפטר, ואני מתחיל לתקן את המבזקנים בעברית שלהם. מישהו אומר "עשרים וחמישה טון," צריך להגיד "עשרים וחמש טונה", כי טונה זה... כל שיעורי העברית מהרדיו, זוכרים? הנה זה חוזר. ואני מתחיל להגיד לו: תשמע, תעשה פה פסיק כי אז אתה תעשה... הבמאי רואה את זה, צפריר, צפיר... זה נורא שזה ככה? לא, נכון? הבמאי רואה את זה, צפיר או צפריר, אני כבר לא זוכר את השם, הוא אמר: תגיד לי, למה שאתה לא תעשה מבזקים? בוא תנסה, אתה תגיע יום שישי, נשים לך מאפרת, מלבישה, פנס, סי-סי-יו, וי-טי-אר, במאי, עוזר במאי, המון מושגים כאלה שלעשות תוכנית אחת צריך איזה 15 אנשים. בוא, בוא תעשה.

אמרתי לו: כן, בכיף. למה לא? בוא ננסה. נכון? בכיף. נכנסתי לשירותים: יס! יס! יס, זה קורה! הנה זה קורה! אני הולך להיות מבזקן בערוץ עשר! אתם יודעים מה זה אומר? זו משכורת אחרת. לא רק שזו משכורת אחרת, חבר'ה, הולכים לראות את הפרצוף שלי. אני הולך להגיש. משם זה הולך להיות תוכנית, אחרי זה מהדורה. תבינו, כולם עברו את זה. זה הולך להיות ענק, זה הולך להיות גדול. ברוך השם... שלא הצלחתי. מה זה לא הצלחתי? כן ניגשתי לה. עשינו שלושה חודשים אודישנים. כמעט, איזה כמה שבועות טובים, לפי דעתי עשרה שבועות, של אודישנים. אני מגיע, מאפרת, מלבישה, פנס, צלם, מישהו על הפלור, יש פה אנשים עם אוזניות וזה. ממש, מישהו מריץ את

הווידיאו, מישהו מריץ... הכול עושים בשבילי, ואני עושה את האודישן, ואני מגיע למקום טוב באמצע. היו איזה עשרה, נראה לי, מועמדים, הגעתי למקום 5, 6, משהו כזה. שלושה גל"צניקים, אגב, שמעולם לא הצליחו לצלוח את התהליך. אבל אני מבין שהגעתי לפסגות. אם הייתי בחדשות ערוץ 2, מגדל השן, אגב, זה גם נראה ככה. מי שהיה שם פעם, זה ממש מקום מבודד כזה, נראה כמו מגדל השן. אם הייתי שם ולא הצלחתי, אם הגעתי לערוץ עשר וכבר כמעט מבזקן, ואת זה לא הצלחתי, אני מבין שכנראה בתעשייה הזאת זה לא. ואני מבין שאני צריך לעשות משהו אחר. ללמוד משהו אחר. ואני פשוט עוזב הכול והולך להיות שליח בסלקום. טה-טה-טה-דם! מה הקשר? לא משנה, הייתי

צריך עבודה, היום בבוקר, שליח עכשיו. תוך כדי שאני שליח בחברת סלקום, הייתי השליח הכי גרוע בהיסטוריה, אני חושב, כי ההספק שלי היה נוראי. אבל שירות - אצלי היה שירות! זאת אומרת, אם הייתי בא ללקוח והוא אומר "אני רוצה לקרוא את החוזה בן 180 עמודים," "בבקשה, תקרא, זו זכותך." אני מפסיד כסף, אבל אתה תקרא, אין שום בעיה. במקביל, מתחילות התוכניות "האח הגדול", אם שמעתם, "המירוץ למיליון", אם שמעתם, ועוד כל מיני תוכניות כאלה. אני לא זוכר כבר מה היה. הייתה איזו תוכנית ריאליטי של דתיים וחילונים. ניסיתי להתקבל לכל תוכנית שרק אפשר, פשוט הכול. ניסיתי להיות הכי נחמד, הכי מגניב, הכי מצחיק. איך אתם לא מזהים אותי? איך

אתם לא מזהים את הכישרון האדיר שיש בי? מה זאת אומרת? שאלו אותי: מי אתה? מה יש לך לתת למסך? אותי! מה זאת אומרת... ולא הבנתי למה לא... זה לא עובד, זה לא עובד. אני מקצר לכם את הנושא של סלקום, כי משליח הפכתי להיות אחראי על השליחים, על כל השליחים בארץ, משם כבר סלקום לקחו אותי להיות אחראי הדרכה. ואני מפרק ומרכיב טלפונים ואני מראה לטכנאים איך לעשות את זה, למרות שמעולם לא הייתי טכנאי. ואז יום אחד המנהל זורק לי ספר בן 180 עמודים באנגלית. הוא אומר לי: את זה אתה מתרגם ועושה את זה הדרכה ל-900 אנשים שיש לנו במחלקה. הסתכלתי בחוברת, מה כתוב? "אייפון?"... טוב, ואז נותנים לי את מכשיר האייפון ואומרים לי: אתה

הולך להביא את האייפון לארץ מטעם סלקום. עוד שבועיים אתה בלונדון. אתה יודע אנגלית? אמרתי לו: נראה לי ש-יס. יס. יס זה כן... כן, אני יודע פחות או יותר. אני באמת למדתי המון אנגלית מהחוברת הזאת. אני מתרגם אותה ואני יוצא ללונדון. אגב, הערה קטנה, במקביל אני מתחיל לעשות גם סטנד אפ, סטנד אפ קומדי, ממש לעשות סטנד אפ עם חומרים שאני כותב. "קאמל קומדי קלאב", מי ששמע, אולם מלא, "צוותא 2", כל מיני כאלה דברים. במקביל, עמירם גרוס, שעשה את "פלטפוס," רצה לעשות "פלטפוס 3," קרא לי, אמר לי: בוא נעשה את "פלטפוס." אגב, היום יש לי הופעה עם חנן לדרמן מ"פלטפוס 1", אז היום זו סגירת מעגל. ואז גם זה לא עובד, אני מבין ששם

אין כסף. מוכנים לשלם 1.40 ש"ח לחודש בשביל שתעשה מהבוקר עד הערב עבודה. ואני מבין שהדברים קצת לא... כמה שאני מנסה בכל דרך, לא מסתדר. בסלקום אני טס ללונדון. אומרים לי: איפה אתה רוצה... יש איזה משהו שאתה רוצה לפני שאתה טס? לא יודע למה, חילוני גמור, חבר'ה, אני אומר להם: כן, שהאוכל יהיה כשר. אני בעצמי שאלתי: מה? שהאוכל יהיה כשר. -למה? -לא יודע. המנהלים שטסו איתי, שניים, כעסו עליי. אתה יודע מה עשית עכשיו? הרסת לנו את כל המסעדות שתכננו ללכת אליהן. מה כשר? מה כשר? אמרתי: לא יודע, כשר. טסנו ללונדון מטעם העבודה. אתם לא יודעים איזו הרגשה זו, זה יותר טוב מכל חופשה אחרת שהייתי בה. שאתה לא טס על חשבונך, זה

מגניב. אני מגיע לשם, באמת אנחנו במרכז ההדרכה של "אפל", יענו. לומדים על האייפון. ידעתי הכול על האייפון. הכול. דברים שלא חלמתם שאתם יודעים או לא יודעים. זה פשוט היה... ידעתי הכול. ונותנים לי כריכים של חב"ד, משולשים בתוך ניילון. זה מה שאכלנו בלונדון, כאילו אתה מרגיש כמו מעבורת. אבל בסופו של דבר אכלנו כשר. שואלים אותי: אתה רוצה לחזור ביום שישי או ביום שבת בבוקר? אמרתי להם: שבת בבוקר. בואו נרוויח עוד יום. וטסתי בשבת בבוקר. חטאתי, עוויתי, פשעתי יותר מהשבת מאשר הבאתי את האייפון לארץ. חבר'ה, אתם יודעים שזה עליי... חזרתי בתשובה על זה. בכל מקרה, אני הולך בלונדון. ערב שבת שם באירופה, השקיעות מאוד

מאוחרות, ממש. בתשע בערב יש עוד קצת אור. אני הולך בלונדון בפיקדילי שמה ממש ואני מסתכל ימינה ושמאלה ואני אומר: ערב שבת היום. ערב שבת היום. אני יודע שאם הייתי בישראל, זו לא הייתה הרגשה כזאת. אין כלום. אני קולט שיש הכול צבעוני, אבל אין כלום. אין פה... איפה ה... נו, איך קוראים לזה? שכינה. אין כלום, ממש ריקנות. הרגשתי פעם ראשונה מה זו ריקנות אמיתית. אני חוזר לארץ ואני מתחיל להרהר בדברים. אני עושה לכם דילוג קטנטן כי אין לנו הרבה זמן, אבל אני נכנס ל"ישיבת אדאדי," שחמותי, שתחיה, גרה ממש כמה עשרות מטרים משם. "ישיבת אדאדי" זו אותה ישיבה בדיוק שהרב שניר גואטה חזר בתשובה. היום בדיעבד אני יודע שהייתי איתו

באותם שיעורים ממש, כי אני זוכר את הרב דוד קלף אומר בפירוש: חבר'ה, כדורגל, לא כדורגל. ואני הייתי... זאת אומרת, אני לא התעניינתי בכדורגל, אז לא ידעתי איך זה, אבל בגדול ממש היינו באותה תקופה. ואני שומע שיעור. לשיעור אחד נכנסתי, "השואל את הפרה," בבא מציעא, פרק שמונה או תשע. "השואל את הפרה", שלוש שורות. עשינו אותן מאוד לאט, שלוש שורות. אני חוזר הביתה, אני אומר לאשתי: תקשיבי, אני לא מכיל את שלוש השורות. היה שם מתמטיקה, גיאוגרפיה, פסיכולוגיה, פיזיקה, מה... רגע, שנייה, אני צריך לשבת שנייה אחת להירגע להבין מה קורה פה. ואני מתחיל תהליך. מה זה מתחיל תהליך? אצלי זה לא היה תהליך, אצלי זה היה יום אחד:

אוקיי, שמים כיפה. יש הקב"ה. איזה סרט, יש הקב"ה... אתה יודע מה זה אומר על החיים שלך עכשיו? אין כזה דבר יש הקב"ה וזה עובר לידך. אם יש הקב"ה וכל מה שסיפרו לי עד עכשיו והתנגדתי לו הוא אמת - אז עד הסוף, זאת אומרת אין, אין... אין באמת בחירה בדבר הזה. יש הקב"ה, זה משנה את כל החיים שלך. עשיתי את זה בשמחה גדולה, אבל פתאום אתה קולט שאתה משנה את כל החיים שלך. ואני ואשתי חוזרים בתשובה ביחד. כל כך התלהבנו, ותקני אותי אם אני טועה, אשתי היקרה, אבל ראש השנה הראשון כבר קבענו עם ההורים שלי, שיהיו בריאים, ונאלצנו לנסוע בתוך החג, כי לא מגיעים לפני וכאלה. וכל החג אני ואשתי יושבים ולא עושים כלום. מבינים שאתה לא

יכול לחלל שבת עכשיו, איך הולך להיות לך החג, חג ראש השנה? ואנחנו כולנו במתח. ההורים שלי כבר שמו לב שמשהו פה קורה. ואני ואשתי פשוט מחכים שהזמן יעבור במשך יומיים. זה מה שנקרא יומא אריכתא, מאוד אריכתא, הכי אריכתא שהיה לי. וכבר בסוכות ההורים שלי נוסעים לנופש בים המלח, אם אני לא טועה, ואנחנו באים להם עם כיפה וכיסוי ראש. ו... אתה רואה איך הרמת גבות? גם הם הרימו גבות, אמרו לי: אוקיי. עכשיו, אני ברוך השם מאוד דומיננטי גם בבית, גם במשפחה, גם בעבודה. ישראל... אז לא הייתה לי בעיה. זאת אומרת, כל ההתנגדויות וזה... אני מחליט: אני פה קובע את הטון. אין שום בעיה. אין לי יותר מדי התנגדויות. גם אם יש - זה לא

הרבה מזיז לי. ממשיכים הלאה. אני בתוך סלקום. אני כבר במשרה בכירה ברמה שלי. אני מדריך שהוא נחשב בכיר. נחשב כבר... חביבי, זה נסע ללונדון מטעם העבודה, זה כבר לא... הוא הביא את האייפון. עושה הדרכות, מקבל אפילו מצטיין של הרבעון. ואני בתוך התשובה. כמובן שם היו לי ההתנגדויות הכי גדולות. "מה קרה?" "מה אתה עושה שטויות"? דווקא הדתיים. דווקא הדתיים אמרו לי: מה אתה קופץ ישר? אבל הם לא יודעים שהיה פה תהליך והיה פה זה. ואז קורה משהו שבשבילו ה"סטורי" הזה קיים. תקשיבו טוב, זה נקרא ניסיונות בהזמנה. דנה, מהצוות ליד, באה אליי עם הטלפון ואומרת לי: רביב, תקשיב, התקשרו פה מ"האח הגדול". אתה רוצה להיכנס? מה? מתקשרים

מ"האח הגדול", עוד שבוע מתחילה העונה, אני לא זוכר איזו, אין להם דתי. הם מחפשים מישהו דתי. אתה רוצה להיכנס? הבוסית שלי עומדת לידי. אני אומר לה: אבל העבודה, מה זאת אומרת, איך אני זה... עשרת אלפים שקל בחודש, רוצה? נכנס לך לחשבון עשרת אלפים שקל בחודש. אמרתי: אבל אני לא... הייתי בשוק. עוד טלפון קטן, אתה גם נכנס לחמישיית הגמר. אנחנו מבטיחים לך. עלמא דשקרא אמרנו? נכון, הכול זה? אתה בחמישיית הגמר, אנחנו דואגים שאתה תהיה בחמישיית הגמר. חבר'ה, המשמעות של זה היא שאני הופך להיות בדיוק מה שרציתי עד היום - סלב, תוך שנייה כל העולם מכיר אותי. תבינו שמכאן יש תוכניות רדיו ויש תוכניות... אני אדע להוציא. וכמובן

מה עם הכיפה? יהיה בסדר, אני לא אסתכל, אני אהיה צנוע, אני אהיה זה. כמובן, בלי אשתי אני לא זז לשום מקום. רוב הקריירה התקדמה בזכותה. ואני מתקשר אליה, אני אומר לה: מה את אומרת? היא אומרת לי: תגיד לי, זה לא נראה לך קל מדי? עוד שבוע הבא תיכנס. איפה כל האודישנים? "אין לך מה לתרום," "למה מי אתה?" "מה הערך המוסף שלך"? מה, פתאום תיכנס, "בבקשה, האח הגדול, תיכנס." אתה מבין מה המשמעות של זה? אמרתי לה: מה? כי לא רציתי להבין מה המשמעות, רציתי להיכנס. היא אומרת לי: אם אתה אומר עכשיו מילה לא במקום, התעצבנת, מישהו שואל אותך על נטילת ידיים ולא ידעת להסביר לו, אתה כולה שלושה חודשים ב... למרות שידעתי המון, אבל

עדיין. אתה רחוק מאוד מזה. אתה הנציג של הקב"ה בדבר הזה. טעית - זה לדיראון עולם. אם טעית ובגללך מישהו הבין שזה בסדר, לא יודע מה, ללחוץ יד לאישה, לשם העניין, חתמת את זה, חביבי, זה עליך לדיראון עולם. כי העונות האלה, לך תדע מי יראה אותן עוד 200 שנה. אמרתי: יא אללה. הסטרא אחרא, ככה היית קרובה! ככה! ככה! כמעט נכנסתי. אמרתי: לא, תודה. לא נכנס. ולא ידעתי אם לקחת אוויר ואבן נגולה או הפוך, או להגיד: מה עשיתי? איזו טעות. המשכנו. במסגרת הניסיונות שלי להיכנס לתוכניות כדי להראות כמה אני כלי, גאווה זה משהו... עד היום, אגב, זה קיים. ניסיתי גם להתקבל ל"רד בול פלוגטאג." מי שלא יודע מה זה, כי זה גרמנית, התחרות

עצמה, "רד בול פלוגטאג," היא התחרות הכי מגניבה בעולם, של ערבי וחילוני. בונים מטוס לא משנה ממה, קלקר, לא משנה, רק שיהיה בלי מנוע. דוחפים אותך מרמפה שישה מטר לתוך הירקון, 200 אלף אנשים מריעים לך, מי שמגיע הכי רחוק עם הכי יצירתיות. זה מתוקשר בכל התקשורת. זו תחרות ידועה בכל העולם. אני מנסה להתקבל ארבע פעמים לדבר הזה. מנסה להתקבל זה אומר: מגיע אליך שליח, נותן לך ערכה, הערכה - הוא פותח אותה, צוות, תשרטט את המטוס. ואני, מטוסים ואני - מגיל שלוש אני יודע הכול פחות או יותר על מטוסים, מה שאפשר לדעת. אז הנה, אני אעשה מטוס מנייר ענק, חמישה מטר... לא מתקבל, לא מתקבל, לא מתקבל. כנראה שאתה לא כזה אטרקטיבי.

אבל אחרי שחזרתי בתשובה מתקשרים אליי מ"רד בול פלוגטאג," אומרים לי: תגיד לי, אתה רצית פעם להתקבל, נכון? אמרתי להם: כן. -יש לך איזה רעיון? סתם זרקתי, אמרתי להם: מטוס מבקבוקים, מחזור. גדול, התקבלת. מה? -התקבלת. תבנה, תבנה, לא משנה איזה אורך. לא משנה. תבנה. אנחנו צריכים מישהו שידחוף את המטוס הזה. תבינו, פרס ראשון זה קורס פרטי בטיסה. רישיון טיס. אני אומר: שמע, אני התקבלתי... אני עכשיו אהיה מול 200 אלף... אה, אני אהיה מול 200 אלף. אני בטוח שאף אחת שם לא עם כיסוי ראש וחצאית, כן? הן לא צנועות וחסודות. וחוץ מזה, האירוע עצמו הוא מאוד... גם יש לי רק שעה ביום. אני, ברוך השם, ילדים, אישה, עבודה. יש לי שעה

ביום. היא אומרת לי: אז בשעה הזאת תבנה את המטוס. לא, אם יש לי שעה אני אלך ללמוד משהו. עוד פעם הסטרא אחרא כמעט, ברגע האחרון. מזל שלא נכנסתי. ומגיע מצב שאני כבר סוס עייף בעבודה. אחרי שלוש וחצי שנים בחברה שהיא כמו הייטק זה נחשב כבר הבן אדם גמור. צריכים להחליף דם חדש, ואומרים לי: רביב, אם אתה לא מוצא תפקיד תוך חודש, אתה לא יכול להישאר בסלקום. תבינו, התנאים... אומנם המשכורת לא בשמיים, היא יפה, אבל בסדר, ותנאים, אתה עובד במקום גם קרוב לבית, אני גר בנתניה. ואז אני מקבל את הידיעה הזאת ואני אומר לעצמי: מה אני עושה? טוב, אני אצא החוצה והשם יעזור. יצאתי מהדלת של המנהלת, מתקשר אליי רועי יעקב: שלום, אתה

רוצה להיות מפיק בהידברות? מה? מה קורה פה, תגיד לי? מלכות אינה נוגעת בשנייה. זה... זה מדהים כמה זה... יצאתי מהדלת, היא אומרת לי "אם עכשיו אתה לא מוצא תפקיד", 40 שניות מתקשר אליי רועי יעקב, מנהל רצף השידורים פה, אומר לי: אתה רוצה להיות מפיק בהידברות? אמרתי: אני לא מאמין שאני חוזר לתחום. אני כבר יצאתי לגמרי מהתחום. אני חוזר להפיק בהידברות? כן. אתה לא שואל כמה משלמים? -לא משנה, העיקר להיות. אני חוזר לתחום בקדושה. אני לא האמנתי שזה קורה לי. אני בא לפה, לפני שאני עושה ריאיון, לא ידעתי שיקבלו אותי אוטומטית. סתם. אני מתחיל לעשות "שיר למעלות" ו"פיטום הקטורת", כל הסגולות שאפשר. ואומרים לי: בוא תהיה

מפיק, ואני מתחיל להיות פה מפיק. עם יד על הלב, לא עשיתי עבודה טובה. ידעתי להפיק, אבל לא נתתי את האקסטרה. אני לא זוכר כמה חודשים אני מפיק פה, אבל כבר זה לקראת הסוף, כבר אני מבין שזה לא עובד. שנייה לפני שאני עוזב... "עוזב"... שמעזיבים אותי, באה אליי הבימאית ואומרת לי: תקשיב, אני תקועה עם "צור משלנו," באמצע חסר לי סיפור. אולי תכתוב, תנסה... אני לא זוכר אם אני פניתי אליה... כתבתי משהו. למוחרת היא מביאה לי לפטופ משלה ואומרת לי: קח מתנה, מהיום אתה מתחיל לכתוב. כנראה אתה לא מודע לאיך שאתה כותב. ואני מתחיל לכתוב עוד תוכנית ועוד תוכנית. כבר מהבית, אני פרילנס. התקופות היו קשות מאוד. הולך לאדמו"ר מביאלא

בירושלים. ואני אומר לו: הרב, אני פורש לגמרי. די, זה כבר לא עובד. הוא מתקרב לי לאוזן ואומר לי: עוד שבוע יש לך תוכנית בטלוויזיה. אמרתי לו: הרב, אתה לא מבין, אני הייתי סטנדאפיסט. צריך 2,000 שעות על במה כדי שתהיה לך תוכנית בטלוויזיה. בוא תראה את אדיר מילר, בוא תראה... על מה אתה מדבר? שבוע אחרי זה אני בא לפה לעשות אודישן לעץ. עץ. תעמוד. עברת. זה לא התאים לי כל כך, אמרתי: זה לא... אבל הבימאית, זאת שאמרה לי לכתוב, אמרה: תוציא את הבובה שעשית לבת שלך בגן. הוצאתי בובה, אני לא יודע אם אתם מכירים אותה, שמריהו. ועשיתי איזה שתי מילים כאלה... "תחתימי אותו בבקשה על עשר תוכניות". -אה!? אתה רציני? עשר תוכניות.

אני עושה את עשר התוכניות האלה ואומר לאדמו"ר: האדמו"ר, די, עשיתי עשר תוכניות אבל אין בזה כסף. זה לא זה... הוא אומר לי: עוד שבועיים יש לך עוד 40 פרקים. אמרתי לו: מה? על מה אתה מדבר, הרב? על מה?... "חדשות בזמן". לא יודע אם אתם מכירים את התוכניות האלה. "חדשות בזמן" זה כבר כבש יותר מקצועי, ששי בר סמכא. הייתי יכול להביא אותו לפה, את האמת. ומשם אני מטפס וצומח ועולה ועושה תוכניות כמו "אופס וזבנג," שעוד מעט תהיה עונה שנייה. וכבר אני נכנס להידברות כשכיר מן המניין במשרה מלאה. כל היום כותב, כל היום כותב, מבוקר עד ערב. אני תסריטאי מאוד עסוק ומאוד עייף. אני עייף בגלל הילדים, לא בגלל התסריטאות... ויש הרבה

עבודה. ואני גם משחק. כאילו יצא כשלא כל כך רציתי, דווקא כשלא רדפתי אחרי הפרסום, אחרי המשחק, פתאום כולם אומרים לך: אה, ראיתי אותך ב"חדשות בזמן," ראיתי אותך ב"אפ אפ", ראיתי אותך בזה. ופתאום ביקשו ממני אפילו פעם אחת חתימה. זה היה מוזר שילד בן 12, בא, מבקש חתימה. ופתאום אתה אומר לעצמך: תראה, כשרדפת אחרי זה לא השגת. כמה שאמרת לעצמך "מה יהיה יהיה, והכול בסדר" נתת לזה לקרות, השם שולח אליך פשוט את הניסיונות בהזמנה ואם אתה עובר אותם, אם אתה עובר את הניסיונות האלה, אתה זוכה בהרבה. עכשיו אני אגיד לכם משהו, הבנתי, הבנה שלי, לא מקורות, אין איזה היכל ענקי בשמיים עם מלא מלא ניסיונות וזורקים "קולולוש" ומי

שתופס תופס. זה לא עובד ככה. זה עובד שיש לך ניסיון שלך, עם הברקוד שלך, עם הדי-אן-איי שלך. יושבת הפקה שלמה בשמיים, מלא מלאכים, מלא, מלא, מיליונים מלאכים, מסדרים את כל המציאות כדי שהניסיון שלך שתצטרך לעבור אותו, מפספסים לך את האוטובוס, אבל רגע, לפני חודש קיבלת דו"ח שלא שילמת, אז עכשיו כבר הביאו לך התראה, אז אתה רץ להתראה דווקא באותו יום והוא... תחשבו איזו הפקה בשמיים צריך כדי לשנות את כל המציאות שלך, כדי שאתה תעבור או לא תעבור את הניסיון. וכולם עומדים ככה מול המסך ואומרים: יעבור או לא יעבור? יעבור או לא יעבור? יעבור או לא יעבור? תעבור! תעבור! תודה רבה לכם.