"הם לא הלכו כצאן לטבח הם היו גיבורים" שלומית טליסמן היסטוריונית וחוקרת שואה

היום התערחת אצלנו שלומי טליסמן לבית זקינד, היסטוריונית חוקרת שואה ומרצה שהקדיש את חייה על הנחלת זכרון השואה. שלומית היבת לשרודי שואה, שרה ולעזר זקין זכרם לברכה שנותרו יחידים ממשפחותיהם. בשיחתנו נשמע את סיפור משפחתה המרגש ועל החשיבות של שימור זכרון השואה לדורות הבאים. שלום ברוכה הבאה יום הזיכרון השואה אל הגבורה יום משמעותי כן תודה להזמנה מה זה שמחה מה זה בשבילך יום השואה ראשית בשבילי כבת של ניצולי שואה וכמי שעסקה 20 שנה בנושא השואה במסגרת יד ושם בהוראה והכשרה של מורים מנהלים משלחות לפולין אבל הכי חשוב בבית שגדלתי בו כבת לניצולי שואה זה יום עם משמעות אחרת מכל הימים זה משמעות של זיכרון משמעות של

אבל ומשמעות של קדושה אמנם נולדתי במדינה חופשית, מדינת ישראל כצה ברית לכל דבר, אבל כבת לניצולי שואה, הורי זרה ואלעזר זקין, זכרונם לברכה, נשארו הודים יחידים מכל המשפחה שלהם בשואה. כולם נספו ו הם ניסו לגדל אותנו באווירה של שמחה. תמיד הייתה שמחה בבית. תמיד היה באמת הכל היה נורמלי, רגיל. אבל בכל זאת גדלנו בצל השואה. א אם מי סיפרה לי? גדלתי הרבה על סיפורים של השואה. אני זוכרת שאמי סיפרה לי איך שהסתיימה המלחמה והיא חזרה לעיר ולדתה לוג' ולראות מי נשאר, אם מישהו נשאר. ו אכנסה למכולת והפולניות הסתכלו עליה ואמרו וואו ואנחנו חשבנו שהיטלר כבר חיסל את כל היהודים. ככה הם דיברו אליה. כן. הם הכירו אותה? לא.

הם ראו שהיא אחרי המחנות. אוקיי. ו א נכנסה למסגרת א של הכשרה לעלייה לארץ ישראל. אמנם הייתה לה ויזה לארצות הברית, אבל היא ידעה שהיא מגיעה רק לארץ ישראל ולשם לא הייתה לה ויזה. והיא נכנסה להכשרה שם היא הכירה את אבי אלעזר זיסקינד ועם מיזסרה פלאגר זסקינד. שם הם הכירו בתור נער ונערה שנשארו לבד מכל העולם שהיה להם לפני המלחמה. ספרי לי קצת על העולם שהיה להם לפני המלחמה ובעצם איך איך עליית הנציזים והאנטישמיות בפולין שהי הייתה מאוד מאוד חזקה איך איך זה פוגש אותם? אז זהו אז אמי כתבה על כך בספרים שלה אבל אני אגיע לזה יותר מאוחר קודם אני רוצה א לספר לך שאמי תמיד אמרה לי איזה מזל יש לך שנולדת במדינה יהודית

חופשית שאת סברית לא הבנתי על מה היא מדברת בכלל והיא אמרה המזל שלך שלא מצביעים עלייך באצבע ו וו והיא סיפרה לי שהיא הייתה באמת א כש נכנסו הגרמנים הנאצים נכנסו כבשו את פולין העיר הגדולה הראשונה שהם כבשו זאת העיר לוג' והם נכנסו בצעדת הברוז עם צעדת ניצחון מפוארים מצוחצחים ואם מי אז ישבה על השפה של המדרכה והסתכלה ולא ידעה מה ילד יום היא לא ידעה שבאותו רגע נגזר גורלה כיהודיה ולאחר מכן התחילו הגזרות ואז יום אחד א היא הלכה עם אביה ב במדרכה על ברחוב על המדרכה ופתאום נעצרו שתי משאיות בחריקת בלמים וחיילים גרמנים התחילו לקפוץ החוצה ולאסוף כל מי שהיה בעל חזות יהודית ובכוח להתעלל בו ולחטוף אותו א אל המשאית.

וכשהמשאית כבר עמדה לנסוע, פתאום הגיע הילד פולני בן שמונה והתחיל להצביע לעבר אביה, יודה יודה. והחיילים באו חזרה, אספו אותו, לקחו אותו, חטפו אותו וזהו. והוא נעלם. והיא נשארת ככה לבד על המידה. היא הייתה בת 12 והיא נשארה לבד, המומה, לא מבינה מה קרה. אמנם אבי חזר אחרי שלושה ימים, אבל זה לא להאמין, הוא היה בסך הכל צעיר והוא חזר כששערוין מרוב צער, מרוב המוות שהוא ראה סביבו, איך איך רוצחים במכות ובעינויים את אלה שלידו. והוא אמנם שרד, הוא חזר עם צלקות נפשיות, אבל הוא חזר הביתה אחרי שלושה ימים, הוא סיפר איך הם נתנו לו, נתנו להם לעלות עם א א עם סלים מלאים. א במים והם היו צריכים לעלות ולרדת א ארבע קומות

למעלה למטה והמים היו נוזלים והם בינתיים קפעו והם היו מחליקים אז היו ממעלות מקים אותם בשביל לעשות וככה כל הזמן בעצם הם רק א אה עינו אותם וכך זה ממשיך אחר כך עם הגזרות ואז א יצאה הגזרה של התליה הצהוב ואם היא סיפרה איך בפעם הראשונה הרי אם היא הייתה בלונדינית עם צמות בלונדיניות ארוכות עם הברת עם הלכה כמו יום יום היא הייתה בת יחידה להורים עמידים הייתה הייתה לה ילדות כל כך שמחה ומאושרת הייתה ילדה מכוננת שהתחילה ישר מכיתה ב' באמת הכל היה כל כך שמח וטוב ונחמד ופתאום א היא הייתה צריכה ללכת כמו כל היהודים עם סיימ מון עם התלה הצהוב והיא הולכת ברחוב בכיכר החירות בלוג' ופתאום כולם מצביעים עליה באצבע הנה

יהודיה הולכת והיא אמרה לי איזה הרגשה זה היה שהיא ראתה פתאום ובעצם אז היא מתגלגלת למחנות זה ואז יוצא הם ממשיכות הגזרות ומכניסים את כל היהודים אל הגטו א גטו לודג' הוא היה גטו הראשון הגדול המסוג מסוגר א שגם סבא וסבתא שלי זכרם לברכה זכו לעבור את הגטו הזה כן גם מכל שאר העיירות בסוף ניקזו לגטו לודג' אחר כך הביאו גם מגרמניה בכל מקרה א זה היה באמת הלוג' הייתה העיר השנייה בגודלה בפולין הייתה עיר תעשייה ותקסטיל רוב היהודים שם עסקו בזה כן אה ו הרבה יהודים הרבה קהילה יהודית מאוד מאוד גדולה נפה מאוד נכון נכון? א ובאמת א הם נכנסו אל הגטו, לקחו החרימו להם את הבתים תוך חיומים ומכות ויריות ומות. הכניסו אותם

בכוח לגטו. יצאה הגזירה והם היו צריכים למצוא מקום. א ובאמת א אם היא מספרת על כך אחר כך בספריה א שהיא כתבה אותם באמת בדם ודמעות בשביל לספר הלאה א והיא הייתה מהסופרות הראשונות שלמעשה כתבו בארץ על השואה איך היא הגיע בעצם לכתוב איתה היה לה כישרון כתיבה או שהיא בעצם א אז א מלבד הסיפורים ששמענו בבית אמ א ביום אחד חזרתי מבית הספר שלמדנו על נושא ההפלה וסיפרתי לאמי שהמורה סיפרה שהייתה עלייה בלתי לגלית של מאפילים לארץ ישראל לפני כום המדינה ואם יש למישהו קשר לנושא לתחום אולי סבאסבתא ואז אם היא הולכת למגירה הנעולה ומוציאה איזה שני דפים מציבים ונותנת לי ואומרת לי קחי את זה תתני למורה המורה הקריעה את זה

למחרת בכיתה ואף עין לא נשארה יבשה התקשרה באותו יום לאימי ואמרה לה תקשיבי יש לך כישרון אדיר לספר את הסיפור האנושי האמיתי את חייבת לכתוב באותו זמן א הציבור פה בארץ לא רצה לשמוע אמ א היה יחס אחר לניצולי השעה נכון היה יחס כן אני עוד זוכרת בתור ילדה את האלבון שהרגשתי שהורי ספגו כניצולי שואה פה בארץ א בארץ אז גדלו על דמות של מיטוס הלוחם הגבורה אחר כך בגל בלי המבטע לא היהודי הגלותי נכון אה ניסו למחוק את הדמות של היהודי הגלותי וכשהוראי התחילו אפילו לספר אז גם אף אחד לא האמין להם ולא רצה לשמוע. מי שכבר רצה לשמוע לא האמין. זאת בעצם מה שאחר כך חיים גורי עשה סרט על ככה מכה 81 שהם קיבלו פה בארץ שאף אחד לא

רצה לשמוע ולא האמין. ופתאום היא החליטה לעשות מעשה ובאמת היא הייתה מהסופרות הראשונות בארץ שהחליטו לכתוב מעיניים ממבט של נערה צעירה וסיפרה את הסיפור שלה. האישי, האנושי א ממש מלפני פרוץ המלחמה עד השחרור א דרך כל קורות יהדות לוג'. אני קראתי חלקים מהספר ויש שם רגע שאבא שלה מתחיל להיות חולה, נכון? והיא ממש מביאה לו את האוכל שלה וממש דואגת לו והוא לאט לאט הולך ודוא וגוסף, נכון? אז קודם כל אני אספר שבאמת היא כתבה אני יכולה להראות לכם זה ההתרה שעבדה זה הספר הראשון אביה היה רוקם מטרות ו הטרות לבית כנסת התרות לטלית כל אחד היה קונה לחתן לנכד לילד א או לבר מצווה או למי שמתחתן וכל אחד היה אז נהוג שיש לו

הטרה לפי חולתו הטרות הוא היה רוקם ממש כמו אומן הטרות של א מחוטי זהב או כסף ו א ולכן היא קראה לזה התרה שעבדה כי זה עתרת עם ישראל שעבדה בשואה והתרה שלה שזה המשפחה שלה שעבדה וא מספרת באמת איך א איך היא איך מתגלגלים הדברים ואיך היא שורדת דרך ניסים א היא הייתה אני אספר לך עוד מעט את הסיפור ש ש שהיה ממש סיפור מכונן לי במשך כל חיי ואחר כך את התזה שלי גם כן בניתי עליו כי זה באמת אחד מהסיפורים המרגשים והאירועים המכוננים שלי בסיפור האנושי האישי ו א והיא ניצלה אבל ממש דרך ניסים כשהיא הייתה בדרך לטייה גזים ופגשה חברה שלה ממול היא הייתה כבר חמישיות חמישיות והיא אפילו לא ידע שהיא הולכת לטאי גזים. איך שהיא

הגיעה מגטולוג' אל אושוויץ. היא ישר נשלכה אל תי הגזים והם הלכו חמישיות חמישיות ואמרו להם שזה קבוצה של בנות נערות צעירות. הם הולכות ללמוד ואם היא אמרה אולי בטופת הזאת גם יכול להיות משהו נס. והיא הייתה כל כך מאושרת שיש אולי קצת תוחלת ובעולם הנורא אחרי שהיא איבדה את הוריה ונשארה יתומה ופתאום היא רואה ממול חמישיות חמישיות הולכות לצד השני ובמקום הנוראי הזה שכולם מגולכים עם הפיג'מות פסים האלה ונראים בלי צלם היא רואה דמות אחת מוכרת כשאין לה אף אחד איתה וזאת הייתה חברה שלה מהילדות בלי לחשוב לרגע היא פשוט חצתה לצד השני שהם הולכים לכיוון הזה והחמישיות האלה לכיוון הזה ועל כל אחת קפו עם מגלב עם כלב שמירה

שהומנו במיוחד לצורך של לשסע באנשים ובחלקיק השנייה זה הזאת אלוהים עשה לה נס ופשוט מפציע ההשגחה לגמרי הוציא אותה והעביר אותה ופתאום היא נעשתה אנדרה למוסיה ובלאגן ואלה הלכו כבר לפה ואלה לפה ופה רביעיות ופה שישיה ופה ואז התחילו מהר לעשות עוד פעם חמישיות חמישיות חמישיות חמישיות והם הלכו כבר לפה וככה ניצלו חייה רק נודעה על יותר מאוחר לאחר הרבה זמן שבעצם היא הייתה מיועדת לתי הגזים ב מדהים אז זה אחד הניסים שקראו לה ושאר הניסים באמת מסופרים פה בספר ההתרה שעבדה שהיא ידעה באמת לרקום במלכת מחשבת ממש ממש את כל הסיפור האנושי לא רק שלה אלא גם של היתר הקורבנות בעיקר שלא שרדו והמשפחות שהיו ולתת להם שם ופנים

ולספר את סיפורם והספר השני זה הספר מאבקו של נער אני אראה את זה כן וזה ספר שמספר בעצם את הביוגרפיה של אבי גם את תחילת המלחמה עד השחרור כאשר אבי נאבוק בשביל לשרוד בזכות הבטחה גורלית שהייתה לו מאביב באושוויץ שהוא אמר לו אתה תעשה את הכל בשביל להישאר בחיים והוא באמת היה יהודי שברח שהצליח לברוח מסלקציה של מנגלה באושוויץ ולהישאר בחיים הוא ידע שאת הסלקציה הזאת הוא לא יעבור כי שמו להם רף והם היו צריכים לעבור ולרוץ א והוא הוא ידע שהוא שהוא נמוך מדי והוא לא יעבור את הסלקציה. היו יהודים ששמו א אבנים בתוך הנעליים כדי להיות קצת יותר גבוהים. אבל הגרמנים מהר מאוד עלו על התחבולה הזאת ושלחו אותם אל המוות. א

ואבי פשוט ידע שהוא הבטיח לאביו לעשות הכל בשביל להישאר אפילו היהודי האחרון. א והוא נתן. אבא שלי היה בילדותו נקרא וילדחיש אז זה ילד פרה הוא תמיד היה כזה אוירון רץ וריצה הוא היה עצן מאוד מאוד מהיר ואז הוא בשארית כוחותיו אחרי ארבע שנים בגטו שהוא הגיע באמת שחיף וכבר באמת ללא שום כוח חיים א הוא ידע שהוא חייב לעשות את הכל והוא נתן את ריצת החיים שלו והגרמנים זה מנגלה היה מופטע איך יכול להיות כזה דבר? והתחילו כולם לרוץ אחריו והגרמנים, הקצינים, התחילו החיילים לראות עליו. השריקות היו לידו. כלבי השמירה התחילו לרוץ אחריו והוא טיפס על הצריפים של בירקנה באושוויץ והתחיל לרוץ עליהם ולקפוץ עד שהוא מצא איזה

בור. הוא ידע שיש שם מבורות מכוסים כאלה והוא פשוט פתח אותו, הצליח לפתוח את המכסה ונכנס פנימה לתוך הבור טיסה מעליו וחיכה עד שהסירנות של האושוויץ אחרי שלושה ימים יפסקו והפסיקו החיפושים אחריו וכשהוא חזר א אחרי זה התגנב אל הצריף שלו כי מאושביויצי אפשר היה לברוח זה היה מגודר בגדרי תיל חשמליים וכמובן מוקשים מסביב וכולי, אבל שהוא חזר חזרה אל הצריף שלו, אז הוא ראה שהחברים שלו כבר נשלחו א אל תיגזים, הם כבר לא היו בחיים והגיע משלוח חדש והוא שמע איך מדברים על היהודי הגיבור הזה שהצליח, היחיד שהצליח לברוח מסלקציה של מנגלה וכולם וזה נתן לכולם פתאום איזה מין חיים ותקווה ומשהו לדבר עליו. סיפרתי גם על בתחקיר

סיפרת לי על על הימים הנוראים בצריף החולים של אושוויץ, נכון? ואני רוצה להתמקד ברגע הזה כי זה רגע מאוד מאוד משמעותי וחזק. נכון. אז זה באמת הוא עשה בזכות הבטחה לאביו ואמ אביו ידע שהוא הוא לא הוא לא יצליח הוא כבר ממש גסס א והוא הסגיר את עצמו לצריף של החולים בלי שאבא שלי הלך להשיג אוכל והוא בינתיים א א הסגר את עצמו לצריף החולים את צריף החולים שנקרא הרויר משמה לא יצאו בחיים כבר א משם רק נשלחו לתאגה גזים, אבל אה לא נתנו להם שמה להיכנס, לא לאכול, לא לשתות, לא שום דבר. ואבי א חזר באותו יום והחברים סיפרו לו שאביו לא רצה להיות ל א לא להחביד עליהם, שהם לא יתפסו בגללו ופשוט א שלא ישלחו למוות בגללו. ולכן

הוא הסגיר את עצמו. א והוא השאיר להביא צבאה ולפני זה הוא אמר לו אתה תעשה את הכל בני יחידי שתישאר תישאר בחיים אפילו היהודי היחיד בעולם בשביל לספר זה מאוד מאוד מאוד מרגש אותך גם היום כשאת מספרת ואת את מרצה בכל הארץ בעולם ואת א באמת את חוקרת שואה הותיקה ו נכון וכל פעם אני מתרגשת מחדש מכיוון שזה סיפור זה הסיפורים שלנו וזה באמת מה שאמא שלי ניסתה לעשות היא ניסתה להביא את ה את השואה לא בתור זבואות וכשהציבור בארץ לא רצה לשמוע חרה לה מאוד ואני הרגשתי את העלבון שלהם בתור ילדה איך שקראו להם כצון לטבח ואם מי אמרה איזה בורות יש בארץ כי הם היו גיבורים הם לא היה רצון לטוח נכון נכון? אחר כך נודע מה זה בעצם

להיות גיבור, מה היא גבורה אנושית, מה זה להיות אדם במקום שאין בו חיים. והיא החליטה באמת לעשות את המעשה הזה ולכתוב דרך עיניים של נערה צעירה את הסיפור של השואה שהפך לרב מכר ותורגם לעשות בכל העולם באמת זה היה ואני מצאתי א באמת אה מצאתי א את ה ממש דף שעם מי כתבה את הספרים היא כתבה מתוך דחף פנימי דחף שקרסם בי במשך שנים שתי מטרות עיקריות היו לפניי האחת לעורר שוב את הנשכחות והשנייה למחוק את התבית שהדביקו בנו שכביכול הלכנו כצאון לטוח. באמצעות הספרים החלטתי לצאת למלחמה. באמת נהייתי לוחמת. מי אני שעטיף מוסר? אבל כואב לי שרק מלמדים את הנוער היסטוריה מספרים א במקום לתת להם להרגיש את השייכות להיסטוריה, לתת

להם להרגיש את ההמשכיות שבאה מהשורשים. אני רציתי להציג לפניהם את העבר, את מה שעבר עלינו על הדור שקדם לתקומת המדינה, הדור שגדל בגולה, שחלם על המדינה ועל המעטים שעוד הספיקו להילחם למען תקומתה והמשך קיומה. שלומית, אני רוצה אני רוצה רגע לגעת בשתי נקודות, כי אנחנו ממש כבר לקראת סיום. א, קודם כל אני רוצה לספר את הסיפור שבעצם המשפחה שלך, אתם לא רק הייתם סיפרתם, הייתם בחלק המשפחה, אלא ההורים שלך באמת לקחו על עצמם משימה, סוג של משימת חיים להנציח ולשמר את הזיכרון. אני הבנתי שהם היו ממש נסעו לפולין אחר כך ושחזרו בבתי קברות כל הדורי היו בחיים הם עשו את הכל החל מהכתיבה של עימי ואחר כך עדויות בפני חיילים

בפני בני נוער בפני משלחות לפולין נסיעות לפולין בכל דבר שרק אפשר כמו שאמרתי אמי לא רצתה שתידבק התדמית הלא נכונה של קיצון לטבח ולא לדבר על מספרים אלא דרך הסיפורים האנושיים ולספר את הסיפור האנושי עכשיו יש סיפור מעניין גם שאת איך את באמת מה קורה לך בתור סטודנטית בבית הקברות בפולין בואי תספרי לנו את זה אז הסיפור שגדלתי עליו באמת אחד מהסיפורים המכוננים זה היה באמת הסיפור על התרופה ויגנטול שהיא כתבה בספרה הרע שעבדה שהיא מספרת איך ילדה שאיבדה את אמא בגטו בגטולוג' מנסה להשיג לאבי גוסס את התרופה הנחספת שרק היא יכלה לעזור ולהציל אותו והיא השיגה את המרשם מהרופא שגם זה היה מאוד קשה אבל היה קשה מאוד להשיג

את התרופה וגם זה היה בצד השני של הגטו והיא ממש סיקנה את חייה בכך שהיא א בתור נערה אמ אחרי טיפוס שהיה לה אז היא פשוט יצאה בארבע לפנות בוקר שהיה עוד עוצר בחוץ שהגרמנים יורים בכל מי שבחוץ בשעת חושך ירו בו והיא סיקנה את חייה בשביל להשיג להביע את התרופה הצליחה לעבור אל הצד השני, שגם זה סיפור בפני עצמו, והגיעה עד לחלוקה של התרופה. א והיא הייתה כבר שלישית בתור והיא הייתה כל כך שמחה ואז פתאום באו אנשים ודחפו אותה וכשהגיע האישנה שנפתח ישנה בחלוקה היא כבר הייתה צריכה היא כבר הגיעה לסוף וכשהגיעה תורה והגישה את המרשם נסגרה האישנה בלפניה כי רק 25 בקבוקים חילקו ביום ואז היא אמרה לא אני לא חוזרת בלי התרופה

להביא הוא לא יתן לי עוד פעם לסכן את החיים שלי הוא לא יודע מה אני עברתי אני חייבת להציל את אבא שלי או היחיד שיש לי. והיא באמת א היא פשוט אה משכה במזוזה ולא נתנה להם לסגור את הדלת והתחילה לצעוק ובסוף יצא אליה אדם בחלוק לבן ואמר תני לי בבקשה את המרשם. וככה היא חזרה אל אביה עם התרופה. והתרופה הצילה אותו לכמה ימים ופתאום הוא הצליח עוד פעם ללכת על הרגליים ואחר כך היא חזרה הביתה מיום עבודה כי גם הילדים היו צריכים לעבוד שם בגטו ורק משעבד קיבל אוכל ושהיא חזרה חזרה א ראתה פתאום שלוקחים אותו עם אמבולנס לבית החולים ולמעשה זאת הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו בחיים ואז א יש את הסיפור שהוא באמת כל כך באמת

קשה שהיא מביאה כל יום היא אוגרת מהאוכל שלה מה ששאלת קודם היא אוגרת מהפיסות אוכל שלה בשביל להשאיר לאביה והיא נותנת לשומר של בית החולים שהכיר אותה עוד מהמחלה שלה ואומרת לו תיתן את זה להביא כי תמסור לו ממני כי עוד כמה ימים עוד כמה ימים פסח והוא לא יוכל לאכול יותר לחם והוא אמר אין בעיה אני אמסור לו במו ידיי ואחרי שלושה ימים שהיא חוזרת הוא מוציא את כל החתיכות ומוסר לה והיא מתחילה לצעוק ואומרת למה לא מסרת לו ומחר כבר חג הפסח הוא אומר אני מצטער אני לא יכולתי לספר לך אבל באותו היום אביך מת עוד שהגיע לכאן ואני רציתי לתת לך תקווה ומחר אני מחר הלוויה ואת צריכה לדעת את זה ואז אם למחרת הייתה לוויה בשלג

בקור והיא קוברת את אביה ובסוף היא שואלת אותו הקבר ממש ליד בית הטהרה והיא שואלת אותו אבא האם אתה זוכר שהיום יום הולדתי יום הולדתה של פתחה היחידה ואני בת 14 זה באמת קטע כל כך קורה עליי ומרגש וגם אני כל הזמן מתרגשת כי אני חושבת כל הזמן במבט האנושי במבט האישי ותמיד אנחנו חושבים גם על הילדים שלנו ובאמת אני רוצה באמת א והיום משמש הקבר ממש מקום לעלייה ל לרגל אנשי לכל מיני משלחות שבאות לומר קדיש על הקבר ולספר את הסיפור של ודי לוג'. אני רוצה אבל לאסוף את את כל השיחה המעניינת והמרתקת ואנחנו יכולות לשבת פה. אני רק אספר אולי את הסיפור ה שבסוף לסגור את זה שאז שהגעתי במשלחת מה ששאלת אותי במשלחת של א של

סטודנטים ל פולין א הגעתי אל בית האלמין הלכתי ומצא וחיפשתי את ה את הקבר אני ביקשתי שיתנו לי א חופש ביום הזה אני רוצה לנסוע לבית הקברות היהודי כי שמה קבור הסבא שלי א היה משטר קומוניסטי מעט מאוד משלחות אז נסעו אני ידעתי שאולי אני לא אוכל להגיע לשם עוד פעם וחיפסתי שלוש שעות ולא מצאתי ובסוף אמרתי אני חייבת אני סליחה סבא הגעתי מארץ ישראל לא מצאתי אותך תסלח לי ואז נפלתי וראיתי את הקבר מול העיניים שלי איזה זכות שבעצם את גילית את הקבר של סבא שלך נכון כי בעצם לא אחר כך הוא שופץ לאחר ימים אבל זה המסירות נפש שלך וכמה הכוונה וכמה שרצית והחיבור שלך תראי זה הביאו את את ה את החזרה החזירו בעצם את הציון שלו

ובעצם אה זכה שיגידו עליו קדיש נכון עד היום מספרים ם זכתה שהספרים באמת ימשיכו לה היום הם משמשים כנכסי צון ברזל א ההורים שלי המשיכו אחר כך בהוראת השואה ההורים שלי המשיכו אחר כך לספר את הסיפור אם היא נפטרה שהייתי בגיל צעיר ואז אני רוצה לדבר על המסר שלה בעצם אתם משפחה שיש לה המון מסר והמון המון אתם אתם חדורי אמונה ובאמת ידיעה ברורה שזכרון השואה זה לא משהו שהיה זה משהו שמגלגל אותנו ואנחנו באמת ראינו עכשיו לצערנו לפני שנה וחצי בטוח של השבעה באוקטוברנכון איך הדברים מהדהדים ואיך באמת כל דור קמים עלינו לחלותינו וזה לא ברור מאליו ואנחנו יש לנו תפקיד פה בשימור זכרון השואה תמיד טענתי לאור החינוך שחוויתי

ולאור מה שעסקתי בו אנחנו כל הזמן עוסקים השואה אומנם נוכחת נפקדת בחיי כל הזמן גם בחיי כל הילדים של ניצולי השואה והשואה בשביל ניצולי השואה אף פעם לא לא נסתיימה עד יומם האחרון יש כאלה ש הגולל ניסתם איתם ולא סיפרו א אנחנו זכינו שבאמת יספרו הלאה ואנחנו ממשיכים לספר את הסיפור א אבל למדנו את ה את ה שהשואה לא רק נוכחת נפקדת, היא באמת היא א היא מסר חשוב. יש דיאלוג בין העבר לבין ההווה לבין העתיד שלנו. והשואה מזכירה לנו כל הזמן את המסר שלזכור, כמו שהיא מי תמיד אמרה, לזכור ולא לשכוח. הזיכרון זה אנדרטות, המצבות, אבל הלא לשכוח זה בעצם לתת לשואה את המשמעות. משמעות שלנו אה לשמור על המסורת היהודית. המשמעות

שלנו לשמור על המוסר היהודי כי המסורת היהודית שמרה עלינו לאורך כל הדורות. המוסר היהודי זה בעצם הערבות העדדית ששמרה עלינו לאורך הדורות וכבוד האדם ולשמור אחד על השני והולהיות אדם ואהבת ארץ ישראל כי אין לנו ארץ אחרת. אז בואי בואי נראה את אעם מי באמת מלפני 40 שנה היה קטע של עדות שלה בפני חיילים ו כמה שזה רלוונטי גם להיום והצבעות שלנו לזכור ולא לשכוח בחזקת והגדת לבנך זה בעצם ההמשך של הדורות הבאים ואנחנו שגררי הזיכרון אז אנחנו נראה רגע את הקטע שלה שהוא מאוד מאוד מרגש אני מאוד התרגשתי לשמוע אותה היא באמת באמת יש לה מסר מאוד חד וברור ואני רוצה להודות לך שהגעת לאולפן היום. תודה. זה לא מובן מאליו. אני

יודעת שאת אישה מאוד עסוקה בפרט בימים האלה של יום הזיכרון השואה ולגבורה שאת ככה הולכת ונוסעת ורצה בכל הארץ וממשיכה להעביר את המסר הלאה נכון. אז תודה רבה לך. תודה על הזמנה. ושיהיה ימים טובים. אמן. טובות. אתם צריכים לדעת את זה כדי שתהו להעריך שאתם נולדתם במדינת ישראל חופשית, שאתם כל החיים הייתם חופשיים. ואולי גם אז תבינו שהמקום שלנו זה רק כאן, שאין לנו מה לחפש בגולה, שבכל המקומות שונאים אותנו. לא מזמן הייתי בסיום קורס צינים קצין אחד קם ושאל אותי אם לפי דעתי יכולה שואה כזאת להתרחל שוב פעם ואני אמרתי שכן אם זה קנה קרה לפני 40 שנה זה יכול גם עכשיו לקרוא זה יכול לקרוא בצרפת ובאנגליה ואפילו באמריקה

הגדולה אם חס וחלילה כזה ג'סי ג'קסון יגיע שלטון זה יכול להגיע זה יכול לקרוא אבל זה לא יקרה יותר זה לא יכול לקרוא פה באצלנו במדינת ישראל כאן יש לנו צבא יש לנו אתכם ואתם חייבים לדעת איך לשמור על פיסת אדמה הזאת שהמולדת היחידה שלנו ולפעמים קורה שמשהו מתייקר שאנשים לא כל כך יפה חיים אחד עם השני זה הכל אפשר להתעקן כן, אבל זה ורק זה המקום שלנו. אתם לא יודעים כמה טוב לחיות רק בין הילדים. באמת, עוד מעט אתם תחגו, כולנו נחג 40 שנה למדינה שלנו. ואני באמת מודה לכם על הקשבה ואני מאוד מאוד מקווה שלא תשכחו מה עבר על העם שלנו שמה, רק בגלל שנולדנו יהודים. ‏y