"הרופא אמר 'יש לה גידול של אחד ל-8 מיליון": ענת קופרמן על הרגע המכונן בחייה

אני מגיעה כמובן למרפאה מרחק של 20 דקות שאני רועד את כולי אני ובעלי מתיישבים אצל הרופא נותנים לנו מים כדי שנירגע אנחנו מבינים שהתשובות שאנחנו הולכים לקבל הם תשובות לא פשוטות בכלל שמי ענד קופרמן אני תושבת מודיעין אני אמא לשה סבתא ל-11 אני מרצה אני מנחה צדנות מנטליות כשהבת שלי הייתה בת 15 מהאולפנה איפה שהיא לומדת ואמרו לי שמפנים את הבת שלי למיון. יש לה סכרחורות מאוד מאוד חזקות והיא לא מצליחה לפכוח את העיניים. אני ובעלי כמובן מגיעים לבית חולים בשעה 4: לפנות בוקר ורואים את הבת שלנו שמה שוכבת, חיברת לגמרי, לא מצליחה לפתוח את העיניים. כשהיא פותחת את העיניים, העיניים שלה מרצדות, סכחות מאוד מאוד מאוד

חזקות. מאשפזים אותה למשך כשבוע, עושים לה את כל הבדיקות, לא יודעים מה יש לה. ולאט לאט הסחרחוררות הולכות וחולפות. אבל הסיפור הזה הוא לא היה חד פעמי. הוא היה במשך שלוש שנים. שלוש שנים של אירועים שאנחנו לא יודעים מתי הם יכולים לתפוס אותנו. זה היה יכול לתפוס אותה באוטובוס וזה היה יכול לתפוס באמצע השבת וזה היה יכול לתפוס אותה באולפנה. לא יכלנו לדעת איפה זה תופס אותה. והיא הייתה חוטפת את אותו התקף של הסכחורת וכמובן אשפוזים ובדיקות אחרי בדיקות שעושים ולא יודעים מה יש לה. הורפים בטענתם חשבו שאולי זה איזה סוג של וירוס או שהיא פשוט בלחץ כי בחורה בת 15 והיא גם מדריכה ויש לה בגרויות ולכן היא בלחץ. עד

לאותו מקרה בשנת 2012 שהיא חזרה הביתה שוב עם התקף של זכחורת מאוד מאוד חזק ומחליטים כמובן עוד פעם להשפז אותה והפעם למשך שלושה שבועות נותנים לה תרופות, מנסים הכל ולא יודעים מה יש לה. מחליטים לשחרר אותה ובשלב הזה אני מתעקשת ומבקשת שיעשו לה MRI חוזר את אותו MRI, את אותם תשובות ביקשו ממני להגיע. אני מגיעה כמובן למרפאה מרחק של 20 דקות שאני רועד את כולי אני ובעלי מתיישבים אצל הרופא נותנים לנו מים כדי שנירגע אנחנו מבינים שהתשובות שאנחנו הולכים לקבל הם תשובות לא פשוטות בכלל ורופא אומר לנו כזה דבר תראו סוף סוף אחרי שלוש שנים אתם תדעו כבר מה יש לבת שלכם אבל הסיפור הוא סיפור בהחלט לא פשוט יש לה גידול בראש

אבל הגידול הוא לא סתם גידול הוא גידול נדיר הוא גידול של אחד לשיליון. כשאני שומעת את הבשורה הזאתי, אני מתכנסת לתוך איזשהו שקט. אני נותנת למילים רגע לשכוע ואני משהו מתחיל להתערער, הפחדים מתחילים להציף, אני מתחילה להיות מוצפת בשאלות מה הולך להיות, איך אני יכולה להתמודד עם הדבר הזה? מאיפה בכלל מתחילים? ואז אני פתאום יש איזשהו רגע של בהירות כזאת שאני אומרת רגע אני לא לבד פה בסיפור הזה יש איתי עוד מישהו ואז אני אומרת לעצמי אני אוחזת אבל אני משחררת אני אתן יד ביד לבת שלי אני אעשה הכל אבל יש גם יד עליונה יש יד למעלה שתוביל אותי בדבר הזה וזה הרגע המכונן שלי וכשאנשים באו ושאלו אותי איך את כל כך מאמינה

בדבר הזה? איך את כל כך אופטימית וחיובית? אמרתי להם תקשיבו זה לא סתם. וכששאלו אותי ואמרו לי את במשבר? אמרתי להם לא משבר זה סמנטיקה. אני בצמיכה. את הגידול הזה לא בחרתי אבל אני יודעת שאני יכולה לצמוח ממנו. בארץ לא ידעו לנתח. לא יודעים מה לעשות עם המקרה הזה ולכן הניתוח היה אמור להתבצע בלוס אנג'לס. כמובן היינו צריכים לגייס לשמה המון תרומות. זה ניתוח בבית חולים פרטי, כמובן המון תפילות ברקע, סעודת אמנים, אבל אחד מהסיפורים שהיו ממש משמעותיים ושאני לא שוכחת את זה לרגע, זה שהיה רגע שאני ובעלי הלכנו לכותל ואנחנו פוגשים איש שמוכר בדוכן ספרים והוא רואה את המצוקה שלנו ואומר לנו כזה דבר, תראו, אני רואה את

המצוקה, אתם הולכים עכשיו להתפלל, אבל אם אתם רוצים לבוא ולבקש בקשה מלמעלה, זה לא ללכת וישר לבקש את הבקשה, זה ללכת ולהגיד את התודה. ואני יורדת לרחבת הכותל, אני פותחת את הסידור ונופל מתוכו פתק והפתק הזה תפילה מזמור לתודה. ואז אני מבינה, אני מבינה משהו שאני צריכה להגיד פה תודה לאורך כל הדרך ולא רק לחכות לסוף שיהיה סוף טוב. גם בתוך נקודות של ערפל, גם בתוך נקודות של פחד ושל כאב אני צריכה לבוא ולהגיד את התודה. אני יודעת שיש הרבה ניסים והיו לנו הרבה ניסים. ברוך השם הבת שלי עברה ניתוח של תשע שעות בלוס אנג'לס. ניתוח לא פשוט. אני כמובן הייתי צריכה שם את אותה שליטה והשליטה באה ממקום אחר ולקחת את אותו ספר

תהילים ולקרוא פרק אחרי פרק. וברוך השם הבת שלי היום בלי גידול והיו המון המון ניסים. היא התחתנה שנה אחרי זה בדיוק באותו התאריך ש עברה את הניתוח. והיו המון המון ניסים שקצרה יריה מלספר אותם, אבל הם היו גם ניסים של אמונה, דיוק של תודה, נס של אהבה משמיים ממש גם כשהלב רועד, שום דבר פה לא היה במקרה. הכל היה מאוד מדויק. ואני רוצה להגיד תודה גם אז, אבל גם היום, שהבת שלי בחיים ואין לה גידול. ברוך השם