אל תזלזלו אפילו בצעד קטן - כי הוא זה שיכול לחולל שינוי אמיתי

קחו בקבוק קטצ'ופ, הפכו אותו ושום דבר לא זז. הוא נראה מוצק, תקוע, שרון, אבל ברגע שתטלטלו אותו, שתפעילו תנועה, פתאום הוא נהיה נוזלי וזורם בקלות. מדענים קוראים לתופעה הזאת טיקסוטרופיה, מיוונית משתנה במגע והסוד מרתק. במנוחה החלקיקים שבחומר בונים רשת עדינה ושורירית כמו מגדל קלפים שקולה את הכל במקום. כל עוד לא נוגעים, הרשת מחזיקה והחומר תקוע. אבל הרגע שמפעילים תנועה הרשת נשברת והחומר משתחרר וזורם. לא צריך כוח, צריך תנועה. תחשבו על הפרדוקס. התקיעות והזרימה הן אותו חומר בדיוק. ההבדל היחיד הוא אם הוא זז או לא. במנוחה מוצק קלו. בתנועה נוזל חופשי. הפתרון לתקיעות אינו לחכות שתעבור. הפתרון הוא פשוט להתחיל

לזוז. חברים, כמה מאיתנו מכירים את התקיעות הזאת? אנחנו רוצים להשתנות, להתחיל משהו, לצאת מהבוץ, אבל מרגישים מוצקים, כבדים, תקועים במקום. וככל שאנחנו יושבים בלי לזוז, ככה אנחנו מרגישים נעולים יותר. ואנחנו אומרים לעצמנו, אחכה עד שארגיש מוכן. אחכה שיהיה לי כוח, מוטיבציה, השראה. שהתקיעות תעלה מעצמה ואז אזוז. אבל היא לא נעלמת והישיבה במקום רק מקבעת אותנו עוד יותר. ודווקא כאן לימד אותנו רש לקיש עיקרון עצום. בא ליטהר, מסייעין אותו. שימו לב לסדר. קודם האדם בא, מתחיל לזוז, עושה את הצעד הראשון ורק אז בתגובה מגיע הסיוע. לא מחכים שהסיוע יבוא ואז זזים. זזים ואז הוא בא. הגאון מוילנה דיאיק זאת להפלין. קודם

האדם מסכל את המסילה ומתחיל ללך בה ורק אז מהשם מצדי גבר. התנועה שלנו ולו הקטנה היא שמתירה את כל מה שהיה נעול. הצעד הראשון אינו התוצאה של הכוח ומה שמשחרר אותו. זה בדיוק סוד הקטצ'ופ. הכוח לזרום כבר בתוכנו כל הזמן. הוא לא מחכה לעוד השראה או לעוד מוטיבציה מבחוץ. הוא מחכה רק לתנועה. לצד הקטן ששובר את הרשת הכולעת ומתיר את כל מה שהצטבר בפנים לזרום סוף סוף. האמונה איננה ההמתנה להרגיש מוכנים. האמונה היא לדעת שהתנועה עצמה משחררת, שדווקא הצעד הראשון, הקטן והמגושם שאנחנו הכי תקועים הוא זה ששובר את הכיפאון וממיס אותנו לזרימה. אז בפעם הבאה שנרגיש תקועים, מוצקים, קלויים במקום, נעצור, לא נחכה עוד להרגיש מוכנים. פשוט נזוז. צעד קטן אחד ונגלה שכל הזרימה כבר חיקתה בפנים בדיוק לתנועה הזאת.