דברי שיר - אין ייאוש בעולם

לזוג יונתן ורבקה כבר עשר שנים אין ילדים. הם חיים בניו יורק, יונתן הוא אברך מצוין, רבקה עקרת בית, אישה מאוד חרוצה. הרבה תפילות, הרבה בכיות לקב"ה. עוברת שנה והזוג נפקד בחמישייה, חמש בנות קטנטנות, נחמדות, נולדות בבית החולים כאשר הרופאים אומרים לזוג: תראו, אנחנו לא מבטיחים שכולם יגיעו הביתה. אתה יודע, קצת בעיות בריאות, משקל עדיין נמוך מאוד, בואו נקווה שהכול יהיה בסדר. שלושה וחצי חודשים הפגיות מטופלות בבית החולים ולאחר מכן הזוג יונתן ורבקה מגיעים לביתם עם חמש חבילות קטנטנות, לבנבנות וחמודות. ואז, אחים יקרים, רק אז מתחיל העניין, אם אחת מתעוררת בלילה היא מעירה עוד ארבע, קשה מאוד לתפקד ככה, מה עושים?

לא יום ולא לילה. יונתן לא יכול לגשת לכולל, אי אפשר לנהל ככה בית בצורה תקינה. אומרת לו אשתו: אולי נפרסם איזו מודעה, אולי נחפש איזו עזרה ממתנדבות? והם עושים. הסבתות כבר מתייאשות אחרי שבועיים, מרימות דגל לבן, מתנדבות באות והולכות, מתחלפות, גם הן לא מחזיקות כל כך הרבה זמן מעמד. לזאת יש סידורים, ואני לא יכולה בדיוק היום להגיע, הרוטינה של החיים. לילה אחד היא שוכבת, רעייתו של יונתן, במיטה והיא חושבת: מה אני עושה? ומנצנץ איזשהו רעיון, אני אפרסם מודעה בעיתון, אני אכתוב שאני זקוקה לישועה, שנולדה לי חמישייה. וכך היא עושה. יום שישי, שעתיים לפני כניסת שבת טלפון: שלום, פרסמתם הודעה שנולדה לכם חמישייה ואתם

צריכים ישועה. אישה מבוגרת מעבר לקו. כן. -איזו ישועה אתם צריכים? תראי, אנחנו לא יכולים לישון בלילה, לא יכולים להחזיק את הילדות, זה קשה מאוד. בעלי לא חזר לכולל. רגע, במה מדובר? בכסף? -כן. אין שום בעיה, תני לי בבקשה את מספר חשבון הבנק שלך. בבקשה, היא נותנת לה את מספר חשבון הבנק. אבל מי את? -רק שנייה, רק רגע. אני מפקידה לך ביום ראשון 8,000 דולר לחשבון. אני מאוד מבקשת שתיקחי את המטפלות הכי טובות. מה? -כן. את המטפלות הכי טובות, רק בשכר. אני רוצה שתנוחי. אבל מי את? -זה לא משנה מי אני. אני צריכה לעשות, מי שמקבל חיים גם נותן חיים. היא לא מוסרת את השם שלה, לא את הכתובת שלה, שום דבר. ביום ראשון בבוקר הם

בודקים בחשבון הבנק בצהריים, רואים שיש 8,000 דולר, אפשר להזמין מטפלות. ביום שני מתקשרים גם מחנות בגדי הילדים הקרובה ומודיעים שמישהו הפקיד שמה סכום של כסף שאפשר לבוא ולקחת מה שצריך לפעוטות. ככה עוברים, אחים יקרים, חודשיים-שלושה, אין קשר עם האישה הזאת. לאחר שלושה חודשים היא מתקשרת עוד הפעם: חסר משהו? הכול בסדר? לא חסר כלום אבל... אבל אנחנו רוצים להודות לך, את צריכה לומר לנו מי את. שתיקה מעבר לקו. מאוד מבקשים ממך, אל תמנעי טוב מבעליו, תיתני לנו את האפשרות להגיד לך תודה, תבואי תראי את הילדות הקטנות, את הרי נשמעת כמו הסבתא שלהן. טוב, אני אגיע אליכם ביום שלישי הבא בשעה 10 בבוקר. מכינים עוגה טובה,

שלטים בכניסה. בשעה 10 בבוקר מגיעה מונית, מורידה אישה מכובדת, מבוגרת. נכנסת אל תוך הבית, מגישים לה את התינוקות, היא מלטפת אותן, מחבקת אותן, מנשקת אותן. ומציעים לה לשבת, אולי לשתות איזה כוס קפה, חתיכת עוגה. היא יושבת, שותה את הקפה, אוכלת עוגה ומסתכלת על הקיר שממול, מסתכלת על התמונות, לפתע היא מתחילה להחוויר, היא מחווירה, מתחילה לרעוד. מי זאת ה... האישה הזאת שם בתמונה למטה? מסתכלת עליה בעלת הבית: זאת אימא שלי. רק, את יודעת, לפני 40 שנה, כשהיא הייתה צעירה יותר. היא מחזיקה את אחותי הקטנה על הידיים. את יכולה לקרב לי את התמונה בבקשה? היא מקרבת את התמונה, האישה מחזיקה ביד את התמונה והיא קצת רועדת. את

מרגישה טוב? כן. אני רוצה כוס מים. היא מברכת, שותה כוס מים. איך קוראים לה, לאישה הזאת? לאימא שלי קוראים רחל. רחל... רחל היא המלאך שלי, רחל היא המלאך שלי שהציל אותי. לא מבינים מה קורה פה. שמי חנה, הייתי ילדה בת 13 כשהייתי במחנה העבודה באושוויץ. שם היינו ממיינים את הבגדים ואת הרכוש של היהודים שהגיעו ברכבת. לפני שהכניסו אותם לתאי הגזים לקחו מהם את כל הרכוש, אנחנו היינו הממיינים. יום אחד, כשאנחנו ממיינים את המזוודות של אותו משלוח שהגיע, מצאנו בקבוק שמן קטן. נזכרנו שבעוד יומיים זה חנוכה. הנה, יש שמן. אותו יהודי בוודאי כבר לא נשאר בחיים, לקחו אותו לתאי הגזים אז אנחנו נשתדל להדליק נר חנוכה שגם לו

תהיה עילוי נשמה. היינו מספר בנות. באותו לילה של חנוכה התקרבנו לגדר ב-12 בלילה, כאשר המחנה דומם, שלג יורד, אנחנו מתכנסות, מסוככות אחת על השנייה עם פלח של תפוח אדמה שחפרנו, מעט שמן, פתילה מהבגד עם כפתור ואנחנו מדליקות נר חנוכה ושרות "מעוז צור." ולפתע: מה אתן עושות כאן, יהודיות? מה זה הדבר הזה? הקצינה הנאצית מגלה אותנו, מזעיקה את מפקד המחנה. הוא מגיע ואוסר אותנו באזיקים. מחר בבוקר, ב-6 בבוקר אתן תוצאו להורג על ידי כיתת יורים אל מול כל המחנה למען יראו ויראו. וכך בבוקר אנחנו עומדות על הבמה, הקנים של הרובים מכוונים, המפקד צועק על חומרת המעשה של יהדות בתוך המחנה. ואז כאשר הוא עומד להרים את היד

ולירות עלינו ואנחנו רועדות מפחד וקוראות "שמע ישראל" נשמעת צעקה: תעצור! אם אתה הורג אותן אתה הורג גם אותי. המפקד מסתכל ומזהה במי מדובר, הוא מפזר את כיתת היורים. זאת הייתה אימא שלך. אימא שלך ידעה שבע שפות, החזיקו אותה בצריף מיוחד במחנה, היא הייתה מתרגמת לנאצים את כל כתבי המודיעין, את כל הדברים הסודיים, היה לה אוכל ושתייה וחדר מיוחד במחנה. הוא ידע, אותו מפקד, שאם הוא הורג אותה הוא מסתבך. הוא פיזר את כולן ושחרר אותנו. יותר את אימא שלך לא ראיתי אבל כל יום, כל יום אני נזכרת באימא שלך שנתנה לי חיים. לכן כשאת פרסמת שיש לך חמש תאומות חמודות ואת צריכה ישועה, לא יכולתי... לא יכולתי שלא לעזור לך. רגע,

כמה בנות הייתן באותו מקום? היינו חמש בנות. כן, אחים יקרים, זאת מידה כנגד מידה שלא בטלה בעולם. מי שמוכן למסור נפש בעבור מישהו שאולי הוא לא חייב לו באותו רגע, הקב"ה יחזיר לו טובה, או לו או לזרעו או לזרע זרעו, עד עולם. אז כדי שניכנס קצת לשמחה אחרי הסיפור הזה ונזכור שאין ייאוש בעולם, אני רוצה לשיר לכם שיר שכתבתי והלחנתי שפשוט אסור להתייאש גם במצבים הכי קשים שיש. אסור להתייאש רק לשמוח יש ייאוש אינו כלל בעולם אמר רבי נחמן אסור להתייאש רק לשמוח יש ייאוש אינו כלל בעולם אמר רבי נחמן אסור להתייאש רק לשמוח יש ייאוש אינו כלל בעולם אמר רבי נחמן אסור להתייאש רק לשמוח יש ייאוש אינו כלל בעולם אמר רבי נחמן