לצאת מאזור הנוחות - הרב יצחק פנגר מארח את הזמר עקיבא תורג'מן (עם כתוביות בעברית)

שבוע טוב לכולם. לא אחר מאשר עקיבא תורג'מן! שלום עליכם, הרב. כבוד הרב. -שבוע טוב, מה נשמע? -איזו זכות. תודה רבה. -תודה, חמוד, נהניתי חבל על הזמן. -אני שמח. לא, אתה שר יפה. כמעט כמוני. סתם... על הקלידים היום: דותן לב ארי. ואנחנו היום בתוכנית מיוחדת, כאשר היא מוקדשת לאחד מאהובי ליבי, הבמאי היקר שלנו, נהוראי ביטון. יש לו יום הולדת היום, אז מזל טוב, נהוראי. איש מוכשר, עומד מאחורי הקלעים, מה שנקרא, אבל הכול הכול פה בהפקתו אז נהוראי, מזל טוב, מה שנקרא, עד 120. טוב, בואו נתחיל. תן לי קצת... הו, הו... מה נלמד היום? אז היום אנחנו נדבר על כמה וכמה דברים, כאשר במרכזם של הדברים ננסה קצת להבין מה הקב"ה

רוצה מאיתנו. אני אסביר מה הכוונה. היה פעם איזשהו חתול אחד, היה לו חבר חמור. אתה יודע, אתה צריך לברור את החברים שלך, אחי. החמור, אתה יודע, זה חמור... שניהם הולכים בחווה והחתול כל דבר מסביר לחמור כמה פעמים עד שהוא קולט, שיהיה בריא. הם הולכים ביחד עד שבשלב מסוים יש בור באדמה, החתול לא רואה ו... נופל. טוב, החמור מסתכל עליו: אה, אחי, מה קרה? אומר לו החתול: מה אתה מסתכל? לך הביתה, תביא חבל! טוב, החמור הולך הביתה, מביא חבל. נעמד עם החבל מעל הבור עם החבל בפה. אומר לו החתול: זרוק את החבל! תהיה בריא. טוב, אז החמור זורק את כל החבל... אומר לו החתול: יא חמור, שתהיה לי בריא אתה, אתה צריך להחזיק צד אחד של

החבל! החמור חשב וקפץ פנימה והחזיק צד אחד של החבל. לפעמים אתה מבקש עזרה, אתה מבקש עזרה מחברים, אישה, בעל, ילדים, הורים, לפעמים אתה מרגיש כאילו תכלס, אני מה זה לבד אבל. בסדר, בסדר, הכול דיבורים, כולם חברים, כולם נחמדים, אבל אתה יושב בבית ואתה חושב לעצמך: מה יהיה איתי? מה יהיה איתי? אז היה פעם אדם בשם אלכנסדר מוקדון, לפני שהוא נפטר... הוא כבש עולמות, עניינים. לפני שהוא נפטר, הוא לא הספיק לחזור הביתה לארץ מולדתו, הוא קורא לשמש שלו, הוא אומר: תקשיב, אני, זהו, אני מסיים. שלוש בקשות אחרונות יש לי, תגשים לי אותן. אמר לו השמש: אלכס, הכול, מאמי. הכול. אמר לו: בקשה ראשונה, תעשה לי טובה, אני רוצה שאת

המיטה שלי מי שיסחב יהיה לא אחר מאשר הרופא שלי. הוא ורק הוא יסחב את המיטה שלי. אוקיי. בקשה שנייה, הוא אומר: אני רוצה שתרצפו, קחו את כל האבנים הטובות, היהלומים שאספתי בימי חיי, תרצפו את הדרך עד לקבר ברצפה. בקשה שלישית, הוא אומר: אני רוצה שבארון תעשו חורים, שתוציאו את הידיים שלי ככה, שכולם יראו כאילו שאני ככה... שלוש בקשות, זוכרים? הראשונה... שהרופא יסחב. יפה מאוד. אני לא רוצה לעשות מבחן, פשוט... הרב, לא הקשבנו, מה... תגיד... אפשר להעתיק מהשכן? שהרופא יסחב אותי, ורק הרופא. בקשה שנייה: כל האבנים הטובות והיהלומים שאספתי בימי חיי, רצף את הרצפה, אחי, רצף. הדבר השלישי: ידיים פשוטות מבעד לארון. טוב,

השמש אומר: אני אעשה לך את זה, אחי, אבל יסביר לנו כבודו, מה הקטע? אז בואו נתחיל בבקשה הראשונה. הוא אמר: אני רוצה שרק הרופא שלי יסחב אותי להראות לכם שהוא לא יוכל, הוא לא יוכל לסחוב אותי. להראות לך שאל תבטחו בנדיבים, בבן אדם. אנשים נחמדים, אתה מבין, הרופא הרופא הרופא הרופא, אבל תכלס, כאילו... מסרתי פעם הרצאה לחיילים, לא זוכר אם סיפרתי לכם או לא, אבל הרצאה לחיילים. ניגש אליי חייל אחד, אמר לי: הרב, אני בעל תשובה ארבע שנים, אני נשוי ונולד לי ילד, ואתה יודע, זו שמחה אדירה בבית. וכשהילד הגיע לגיל שנתיים, לא יודע, פתאום הוא התחיל לבכות ולדפוק על הראש, "איי, איי, הראש, הראש, הראש." לא הבנו מה קרה, אולי

התייבש קצת. לקחנו אותו לרופא והרופא מסתכל ואומר: תקשיבו, קחו אותו לבית חולים, לא יודע, זה לא נראה לי כל כך טוב. עושים לו סי-טי בראש ומגלים שלא על אף אחד מישראל, הילד הקטן הזה בן שנתיים קיבל את הגידול הנורא בגזע המוח. וואלה, ילד קטן. המצב לא פשוט, אתה יודע, רופאים... הם עוברים לגור ב"שניידר" שם. ובשלב מסוים, סגן ראש המחלקה לוקח אותם לשיחה ואומר: תקשיבו, אני לא נותן לו הרבה סיכוי. קחו שבועיים, תיפרדו מהילד. הוא אומר: אני רצתי לרב שלי, רבי אלעזר אבוחצירא, זכרונו לברכה, אז הוא היה חי, אמרתי לו: הרב, הרופא אמר שנשאר לילד הזה שבועיים. מה לעשות, הרב? הרב שמע את זה, אמר: מה? מי זה הרופא הזה? תגיד לו

שהוא לא מחליט! הוא לא מחליט! רק אלוקים מחליט! הבחור אמר: אבל הרב, הוא לא דתי כי אתה יודע, הוא מאלה הרופאים, אתה יודע. מה זה קשור? הוא אומר לו, הוא יהודי! תגיד לו שהוא לא מחליט, רק אלוקים מחליט! הוא אמר: אוקיי, אני אגיד לו. הוא אומר: חזרתי. אני מזכיר את זה, שזה יהיה לרפואת מי? -אליהו שמואלי מכפר אדומים. אני רוצה שנייה לחשוב איך קוראים לאימא שלו. אליהו בן שרה. אליהו בן שרה. -כן. זה מקסים כי עקיבא סיפר לי שמדי פעם הוא הולך לשיר אצל כל מיני, אתה יודע, מקומות. הוא נקשר לילד אחד, ילד שלצערנו הרב, הוא גם לא מרגיש טוב. אז לפני שעקיבא הגיע לכאן לתוכנית, הוא היה בכלל אמור להיות עכשיו אצל הילד הזה. -כן,

היום זה יום ההולדת שלו. וואו. ואנחנו נאחל לו מכאן רפואה וחיים וימים טובים וארוכים לאורך ימים ושנים. אמן. -רציתי לנסוע אליו לכפר אדומים וככה התנגשנו... אבל בעזרת השם אני אגיע אליו מחר, נראה לי. בעזרת השם. שהתוכנית תהיה לרפואתו בעזרת השם. התוכנית, כל הדיבורים הטובים, המחשבות הטובות, אז אנחנו נקדיש את זה לו. אליהו בן שרה. -אליהו בן שרה. טוב, נחזור לאיפה שאנחנו היינו. איפה היינו?... אף אחד לא מקשיב פה... אוקיי, טוב, הוא מגיע לבית חולים, הוא בא לסגן ראש המחלקה, הוא אומר לו: אני יכול לדבר איתך לבד בחדר? הוא אומר לו: בבקשה. נכנס לחדר שלו, נעל את הדלת. הוא בא לרופא, אמר לו: תקשיב לי טוב, אתה לא

מחליט! רק אלוקים מחליט! רק אלוקים מחליט! והרופא... אומר לו: אין בעיה, תקשיב, אני לא מחליט, אתה והוא תחליטו מה שאתם רוצים. הוא אמר לו: לא! רק אלוקים מחליט! רק אלוקים... הוא אמר לו: אוקיי, אמרתי לך, תחליטו, תודיעו לי רק מה החלטתם. אתה יודע... קצת לחץ. הוא אומר: יצאתי עם הרגשה, בוא'נה, הראיתי לו מה זה, אני הראיתי לו מה זה. הייתה לי הרגשה טובה כזאת, אתה מבין? הרגשה של "יש"! אבל השבועיים עברו והמצב לא השתנה, לא השתנה. האמת, הוא קצת התייצב. סיפרתי לכם את זה פעם? טוב, המצב התייצב קצת. אבל אחרי חודש המצב התחיל להשתפר, ואחרי חודשיים הוא ממש השתפר, ואחרי שלושה חודשים שחררו את הילד הביתה. והוא הגיע

הביתה בריא ושלם. אחרי מספר חודשים הרופא מתקשר: שלום, משפחת כך וכך? אומר לו: כן. זה אני הרופא מ... אכפת לכם שאני אבוא לראות את הילד? אני פה בקופת החולים שלכם. אמרו: בבקשה, תבוא. הרופא הגיע, הוא בודק את הילד, עשר דקות, הוא לוקח אותו, מרים אותו, מקשיב לו. עכשיו, אשתו של הבחור הזה, הוא אמר לאשתו שהרופא מגיע. צריך להודיע לנשים, אתה לא יכול להנחית את ההורים שלך פתאום. ההורים שלי הגיעו, מאמי... -תודיע לי, אתה גם כן, תראה איך הבית נראה. לא, גברים, אתה יודע, שיהיו בריאים. עפיפון, גם אם תהיה גופה של סוס... מה, גופה של סוס...? מה? בקיצור, הוא הודיע לאשתו "הרופא בדרך לפה." עכשיו, הנשים חכמות, היא אמרה

לו: אם הרופא יגיע לפה, אני אומרת לך, נדלק אצלו הניצוץ היהודי. מי מחליט, מה מחליט... הוא אמר: אם ככה, אני מכין לו במגירה תפילין וכיפה, ואם תהיה שעת רצון - עושה לו בר מצווה. טוב שלא ברית מילה... הרופא מגיע, לוקח את הילד, בודק אותו, הופך אותו, מרים אותו, הוא אומר: אני מחקה לך אותו במדויק, הרב, הוא שם אותו על הספה והרופא מחזיק את הראש, הוא אומר: יש אלוקים. יש אלוקים. -יש אלוקים? בוא... סנדל אותו עם התפילין. עקיבא, לא תמיד הסוף הוא כזה טוב. בעזרת השם, שתמיד יהיה לנו כזה סוף טוב, לכולנו. אבל צריך לזכור, באמת, שאנחנו לא מחליטים, יש מישהו למעלה שמחליט. יש לך שיר מקסים שנקרא "והאר מליבי." "האר מליבי",

נכון? -כן. אני הייתי חושב "האר בליבי." מחילה שאני הורס לך פה. אתה אמרת לי לשאול אותך, אז אני אשאל אותך. כן, כן, כן. -מה זה "האר מליבי?" מה זה השיר הזה בכלל? פעם מישהו בא אליי, אומר לי: מה זה "מליבי"? מה זה, מלבי? אמרתי לו: לא לא, נשמה, זה לא מלבי, זה מליבי. בשיר אני מבקש מהקב"ה שפע, אור וחיים. ואתם יודעים, יש אנשים שהם רוצים שפע, אור וחיים אבל לעצמם, הולכים להיות איזה צדיק על הר מואר. אבל היהדות אומרת לך: כפרה, קיבלת - פרגן הלאה, תהיה מאיר, אל תהיה מואר. אם יש לך ותעביר הלאה, אתה תקבל עוד. יש לך כסף, תעביר הלאה, תתמלא, אל תדאג. יש לך שמחה, יש לך... וכן הלאה. -מקסים. אני חושב ש... הלוואי עליי,

זה רק שיר בקשה, זה לא, אתה יודע, אני... זה לפחות הרצון שלי. מדהים. מדהים. -כן. "והאר מליבי." אז בוא נזכה שבעזרת השם, בזכות השיר הזה, הקב"ה ימלא אותנו, כולנו, בדברים טובים ומהלב שלנו, מהלב שלי ללב אחר. כן, כשאני נותן למישהו אחר אז כמו נר מנר, זה נהנה וזה לא חסר. בכבוד. מקסים, מקסים, חבל על הזמן. שנזכה באמת "להאיר מליבי." אתה יודע, אמרו לי פעם... סתם, לא אפחיד אותך. שים, שים קצת, כן... אמרו לי ככה פעם שאתה יודע מה הדבר הכי מפחיד? זה ללכת לישון בלילה בלי חלום, לקום בבוקר בלי מטרה. אתה יודע, אמרנו שאותו אלכסנדר מוקדון, בשלב מסוים, אתה יודע, הרופא לא יסחב אותי. אז מי יסחב אותי? אז חז"ל לימדו אותנו

שהקב"ה יעזור לאדם, אבל הקב"ה עוזר רק בתנאי אחד - שאתה עוזר לעצמך. פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם. חז"ל שואלים: למה דווקא פתח של מחט? פתח לי פתח קטן, מה זה של מחט? פתח של מחט הוא כואב. אני רוצה שיכאב לך קצת, מאמי. לא יכאב לך... אתה דיברת "לתת מליבי," אתה יודע, אפרופו צדקה, מה שנקרא, מה שאמרת, יש בזה משהו חמוד. תאר לך עכשיו, אני מגיע לדלת של מישהו, לא אני, אבל מישהו מגיע, מבקש צדקה, ובעל הבית שואל אותו, הוא רוצה לתת לו משהו, הוא שואל אותו "תגיד לי, יש לך חמישה שקלים"? אז כמה הוא הולך לתת לו? -עשר. עשר, נכון. אם הוא אומר לך "יש לך עשרה שקלים"? כמה הוא רוצה לתת לו? -20. "יש

לך 50 שקל?" כמה הוא הולך לתת לו? מאה. "יש לך מאה שקל"... זאת אומרת, ככל שבעל הבית מבקש ממך יותר, הוא ייתן לך יותר. אותו דבר עם הקב"ה, ככל שהוא מבקש ממך יותר, אתה נותן לו כביכול יותר - הוא ייתן לך יותר. אל תפחד, חמוד, ייתן לך. ואני אומר את זה מכיוון שאני חושב שכל אחד מאיתנו, אם הייתי שואל אתכם: הייתם רוצים לשפר את המצב הכלכלי שלכם בחיים? הייתם רוצים לשפר את המצב הרוחני שלכם בחיים? הייתם רוצים לרדת במשקל? הייתם רוצים להיות בריאים יותר? כולם היו אומרים: ברור, הרב, ברור. לפי דעתי, גם לא רק שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, אנחנו גם יודעים מה צריך לעשות כדי להגיע לשם. בגדול, אני יודע. אז למה אני לא

עושה את זה? למה אני לא עושה את זה? אז הייתי מגדיר את זה שאנחנו נמצאים על איזה אי, אי של תירוצים כזה, אתה מבין? "אין לי כוח." אנשים מתרצים תירוצים, ואני אתן לכם את המפתח לצאת מהאי הזה עכשיו, והמפתח הזה נקרא שתי מילים: משמעת עצמית. פעם שאלתי את עצמי: מה זו משמעת עצמית, פנגר? משמעת עצמית, אוקיי, מה זה? מה זה? זה שלושה דברים במשפט אחד: זה לעשות מה שצריך לעשות, בזמן שצריך לעשות, אם בא לך ואם לא. קודם כול לעשות מה שצריך לעשות. אתה יודע, כדי להגיע לנגן כמוך, לשיר כמוך... אדם צריך לדעת מה הוא רוצה לעשות והוא צריך לדעת מה הוא צריך לעשות וצריך להתאמן על זה, זה לא כאילו... אני אומר לך, אנחנו עבדנו פה על

איזה שיר בהתחלה כאילו, ו"רגע, לאט לאט." זה לא עובד ככה, אתה צריך לדעת מה אתה צריך לעשות, חמוד שלי. ואתה חייב לעשות את זה, אתה לא יכול להאשים אף אחד. אתה לא יכול לחכות שמישהו יעזור לך. לא, לא, אתה חייב לעשות את זה. מתי? בזמן שצריך לעשות את זה. לא "בעזרת השם, "יום ראשון, בלי נדר"... -אחרי החגים. אחרי החגים, נכון, אתה מבין? היה אחד שהיו לו... התקשרו אליו מהבנק אחרי חנוכה. חנוכה, אתה יודע, זה... התקשרו אליו אחרי חנוכה, אמרו לו: תקשיב, אתה צריך לסגור את החובות. הבטחת אחרי החגים. הוא אמר לה: מה את חושבת? חצופה. חנוכה זה לא חג, את חושבת? זה גם חג, מה זה, סביבונים רק? אנשים אוהבים לדחות, עזוב אותך,

מחר בלי נדר. ואז הנקודה הלא פחות חשובה - אם בא לך ואם לא. אני לא יודע מה איתך, עקיבא, אבל אני חושב שאנחנו חיים בעולם: בא לי - אני אעשה, וואלה, לא בא לי עכשיו אז אני לא עושה. לפעמים לא בא לך לשיר? לא בא לך לעלות לאיזה... יש לך מופע ביום ראשון, ספר קצת. -יש לי מחר מופע, כן. לחץ, לחץ, לחץ. -לחץ. ספר קצת, מה? וואלה, המופע הכי גדול שהיה לי עד כה, האמת. מדהים. מדהים. יופי, כל הכבוד. -"זאפה". כן, בע"ה, כן. בשעה טובה. -בשעה טובה. אז מילאנו את השורות ב"זאפה" תל אביב ועכשיו מה שנשאר זה להכין את הלב. שזה הדבר הכי קשה, אתה יודע. אתה יכול להיצמד לפרקטיקה. זה כמו חתן כזה, אתה יודע, איפה הטבעת? פעם הייתי

מנגן בהרבה חתונות. אתה רואה איך החתנים לחוצים... אחי, כפרה עליך, חמש נשימות עמוקות. זה הכי קשה יותר מהכול. אני חושב שזה קשור למה שאתה אומר, כי ברגע שהבן אדם עוצר את כל התירוצים שמסביב, אז הוא יכול לראות מה באמת הוא רוצה. הרצון עולה, הרצון צף. כל הדברים שמסביב, כל הדברים הם מסיחי דעת מהעניין האמיתי. זאת אומרת, מה העניין שלך? למה אתה רוצה לעלות על הבמה? מה קורה שם? וואלה, אתה כבר מרוב... אתה יודע... מרוב דברים אתה לא רואה את המטרה האמיתית. למה אתה רוצה לעלות על הבמה? וואלה, זאת שאלה שאתה לא יודע לענות עליה אחרי כל ההכנות האלה והפרסומים והעניינים ו... ריאיון פה, ריאיון שם וזה. מה רציתי? רציתי

לשיר, זהו. נוגע בבן אדם אחד, נר לאחד, נר למאה, מה זה משנה, אחי? סע. -מדהים. -אז אני משתף אתכם מהמקום שלי הפרטי, אבל אני בטוח שלכל אחד יש את רוב המטלות שבגללן לא רואים את ה... אז יש לך שיר על חיפוש, נכון? חיפוש של "אל תעזבי ידיים" כזה. כן. האמת היא שזה שיר של חיפוש. אמרו לי: פנגר, אתה חייב לשיר "אל תעזבי ידיים", שיר פצצה! ואני שומע כאילו... על מי הוא מדבר שמה? אני לא יודע אם זה יעבור... אז מה, מה... תסביר להם כי הם לא מבינים... הם חושבים: יאללה, יאללה... אז אני אספר לכם קצת על השיר הזה. הוא נכתב... בתכלס אני מעדיף לתת לכל אחד את המרחב לבחור על מה הוא נכתב, אבל שתי מילים על זה, זה על הנשמה, על

החיפוש שלנו אחרי... אחרי אותה מטרה פנימית, נקודה פנימית. יש סיפור של רבי נחמן מברסלב שנקרא "מעשה מאבידת בת מלך." הסיפור הזה הוא מספר את הסיפור של הנשמה שלנו שנזרקה לעולם וכולם מסביב אומרים לך: אחי, מה שאתה מחפש זה לא קיים. מה שאת מחפשת זה לא קיים. שחרר, תהיה כמו כולם, תכבד את הציפיות, תכבד את התפילות, תכבד את החלומות, תהיה כמונו, בשלולית הבינוניות. אני חושב שהתקווה לא לעזוב ידיים, כל אחד במה שהוא רוצה. אחד רוצה להיות תלמיד חכם ולא הולך לו מול הדף... והוא שובר שיניים מול כל שורה, והוא רואה את החבר שלו שמה, אתה יודע... מפציץ. -מה זה מפציץ? אתה יודע, סיכומים כאלה. אתה מכיר עם הכתב הקטן? תמיד

הייתי מקנא באלה. וואי, וואי, וואי... ויש את זאת שרוצה להתחתן ויש את זו שרוצה פריון, רוצה ילד. וכל אחד... אני אשתף אתכם, אתם יודעים מה? בשעה טובה, אחותי שחיכתה עכשיו תשע שנים לילד אז היא נפקדה, ברוך השם. -מדהים. אני זוכר שמסביב... -כן, כן, ברוך השם. ואני זוכר שמסביב היו כל מיני קולות של אנשים שרוצים לעזור, אבל הם לא הבינו שהם באים לקחת אותה אחורה. אמרו לה: נקדם אותך לאימוץ, נקדם אותך לזה. אולי תלכי לטיפול הזה? רוצים לעזור. אבל היא אמרה: לא, יהיו לי ילדים בצורה טבעית, טובה, בריאה. והיא ידעה את זה. -מדהים. ולהחזיק בתקווה הזאת. וכל אחד יש לו את הנקודה הזאת של תקווה בפנים. לפעמים זה מייאש, אתה

אומר... היה לי חבר, כך הוא מספר, הוא היה בחור מבוגר שהוא לא התחתן. כל פעם הייתה לו דודה כזו זקנה מעצבנת כזו. כל חתונה היא הייתה באה אליו: מי הבא בתור? מי הבא בתור? הוא אמר: דודה, חבל, חאלס, רדי ממני, חאלס, אני אתחתן, בעזרת השם. לא, כל חתונה. הוא כבר לא היה בחתונות. "מי הבא בתור"? עד שיום אחד חבר נתן לו עצה. לא על אף אחד מישראל, בלי רעיונות, כן? אבל הייתה הלוויה, הוא בא לדודה המבוגרת: "מי הבא בתור? מי?" חס ושלום. אבל לפעמים מרוב עצות... אני חושב להשאיר את התקווה האמיתית, הנקודה הפנימית של הצעקה לבורא עולם: בבקשה, בורא עולם, תמלא את משאלות ליבי לטובה. זו הקריאה האמיתית וזה ה"אל תעזבי ידיים."

בבקשה, עקיבא. שנזכה לא לעזוב ידיים. ואולי פה מגיעה באמת הנקודה שהדבר השני שביקש אלכסנדר מוקדון זה שירצפו את כל הרצפה באבנים טובות ומרגליות. כל מה שהוא אסף כל החיים, אתה יודע, אתה הולך לזרוק את זה על הרצפה. אז הוא אמר: כן, כי אני לא הולך לקחת את זה איתי. ועל זה אני רוצה לדבר עכשיו, על פוטנציאלים שיש לנו בדרך, על אבנים טובות כאלה. מספרים שהיה פעם איזה מלך אחד שרצה לבחון את העם שלו. הוא שם איזושהי אבן גדולה במרכז הכביש, לראות איך אנשים יתמודדו, מה הם יעשו עם זה. אז יש אנשים שהתלוננו: מה זה? זו מדינה זו? מה זו האבן הזו? חוצפה! איפה מע"צ? התעצבנו, קיללו. יש כאלה, אתה יודע, עברו מסביב, יאללה, אין

מה לעשות. בא אחד שהחליט: שמע, זה מפריע לאנשים אז בוא נזיז את זה. לקח קרש גדול והתחיל להניף את זה וגלגל את זה. איך שהוא מגלגל את זה, המלך יוצא מבעד לשיחים ואומר לו: תקשיב, אתה היחיד שעשית את זה. אתה היחיד שלקחת את הקושי והזזת אותו, אז אני רוצה לתת לך עכשיו אוצר. והוא נותן לו אוצר ענק. המשל לסיפור הזה שהמלך זה הקב"ה, שם לנו הרבה מאוד קשיים בדרך, הרבה מאוד אוצרות שחבויים בתוך צרות. והתפקיד שלנו זה לדעת איך אני מוצא את זה, מה אני עושה, כי בדרך כלל האדם מחפש את הקל ואת הכיף במקום לעשות מה שצריך, אולי קשה. אני אומר לכם, אני יצא לי פעם לשאול מהי הכוונה לא להרים ידיים, יצא לי פעם לתת הרצאה לארגון

שנקרא זק"א, "זיהוי קורבנות אסון." אנשים צדיקים באמת מתנדבים. בכל מיני פיגועים אתה שומע אותם וכן הלאה. סיפר לי אחד המתנדבים, קוראים לו ברל'ה, יהודי חמוד. ברל'ה זה לא חילזון, אה? זה מהסיפורים של ה... זה דוב. -בר. -נכון, כאילו בר-לה, ברל'ה. הוא סיפר לי שיום אחד, אתה יודע, זק"א מתעסקים עם כל מיני דברים, לא על אף אחד מישראל, אתה יודע, מישהו נפטר וזה תאונות דרכים, צריך להביא אותו לקבורת ישראל. הוא אומר: אנחנו מקבלים טלפון. אדם ערירי, לא על אף אחד מישראל, שנפטר בבית. פשוט הוא לא יצא מהבית כמה ימים והשכנים לא ידעו מה קרה לו. דפקו בדלת, אף אחד לא ענה. עד שבשלב מסוים חשדו כבר, פחדו. התקשרו למשטרה

והמשטרה פרצה את הדלת. ולא על אף אחד מישראל, הם רואים את האדם המבוגר על כיסא, בצורה כזאת שוכב ככה קצת... שלושה ימים הוא לא זז, אז אתה יכול להבין איזה ריח, איזה... השוטרים יצאו, ישר הזמינו אמבולנס ואת זק"א. הרופא כתב תעודת פטירה מבחוץ. כאילו, אוקיי... ועכשיו אמרו לזק"א, שני מתנדבים: זו הסחורה שלכם. הוא אומר: אנחנו נכנסים... זה לא נשמע טוב, חכו לסוף. נכנסים, הוא אומר: אני בא לתפוס את הזקן הזה, להוריד אותו ל... אני תופס אותו, איך שאני תופס לו את היד, הוא מושך את היד! ההוא: אההה! התחיל לברוח... עכשיו, ההוא ממד"א קורא לו: תחזור. לאן אתה הולך? זה שלך. מה מתברר? שהוא היה חי, המבוגר הזה. הוא היה חי.

הוא פשוט קיבל אירוע מוחי, השתתק לו חצי גוף, אז הוא לא יכול היה לזוז, הוא לא יכול היה לדבר. אבל הוא היה חי. אמר לי אותו מתנדב: מפה למדתי שיעור לחיים. גם אם מישהו נראה לך שהוא זהו, גמור, גמור, אין לו תקנה, אין לו סיכוי, תרים ידיים ממנו, הוא חי, היא חיה - אל תתייאש. לפעמים דווקא ברגעים הקשים האלה, אתה מבין? דווקא שם טמונים האוצרות. אני הייתי בשבת עכשיו עם ארגון שנקרא "איחוד הצלה." אחד המתנדבים מספר: אני נוסע בכביש ירושלים-תל אביב, לכיוון ירושלים, הוא טס. מה זה "טס"? 100-120 קמ"ש, לא מי יודע מה. ואז עוקף אותו רכב. עוקף אותו רכב במהירות של 180 קמ"ש בערך. אני לא יכול לאמוד את זה, הוא אמר, אבל אני

נסעתי ב-120 קמ"ש והוא עקף... אני אומר בלב שלי: משוגע, משוגע. ואז הוא בא לחזור לכביש, למסלול. איך שהרכב עם ה-180 קמ"ש חוזר למסלול, הוא מאבד שליטה. מתחיל לזגזג... עכשיו, במהירות של 180 קמ"ש... מאבד שליטה, נכנס בעמוד. הוא אומר: תבין, תבין, לא על אף אחד מישראל, ברגע שקוראים לנו לאיזושהי קריאה אתה מכין את עצמך כמה שניות מראש, אתה יודע, או כמה דקות מראש מה אני הולך לראות. פה תאונה מול הפנים. מעוצמת המכה, חצי רכב בעמוד, חצי רכב 100 מטר קדימה. הוא אומר: אני עוצר, אני רץ עם התיק של העזרה ראשונה, בחצי רכב הראשון אני רואה שאין למי לעזור בכלל, נגמר. אני רץ לחצי הרכב השני, שם אני רואה בחורה שהיא, אתה

יודע... רגעים אחרונים. אני מנסה מה שאני יכול, אני מזעיק עזרה ועד שמגיעים, אני לא יודע... אני לא זוכר פתאום מה לעשות. אני זוכר, אבל אני לא יודע, אני מנסה מה שאני יכול. עד שמגיע אמבולנס, מפנים אותה בניידת טיפול נמרץ ואני חוזר לאוטו ואני אומר כאילו: לא הצלחתי. לא הצלחתי. זו הרגשה קשה. נשארתי באוטו עשר דקות, הוא אומר. לא יכולתי לצאת מהאוטו, סתם כאילו, מה... מה... מה... חזרתי הביתה, התלבטתי אם להמשיך את ההתנדבות או לא. להמשיך את ההתנדבות או לא? מה אני צריך את זה? הוא אמר. אתה יודע מה? עזוב אותך. הוא אמר: לא בנוי לזה. אלו מראות שאחרי זה לא יוצאים לך מהראש. לא בא לי. הוא התלבט להמשיך או לא להמשיך.

ואז הוא החליט שהוא... מה אתה אומר? ימשיך או לא? נדע בפרק הבא כאילו? הוא החליט להמשיך. אל תפחדו מקשיים. בדברים טובים יש קשיים בחיים, ככה זה. אם אתה תפרוץ את זה, אתה תראה שפתאום נפתח לך, להבדיל, כמו קריעת ים סוף. אתה יודע, הים הגיע להם עד האף... משה, לא נושמים. תמשיכו, חבר'ה, תמשיכו. מה נמשיך? אנחנו טובעים. אתה נורמאלי? תמשיך, זה ייקרע. אני לא יודע אם אתם יודעים, תכף אני חוזר לסיפור, אבל קריעת ים סוף הייתה לא שזה נקרע להם דוך כאילו, זהו, כאילו וואו! אחריי! איזה כיף, דגים... זה נקרע להם שלב-שלב, כאילו כל צעד נקרע להם עוד טיפה ועוד טיפה. חז"ל אומרים שאלה החיים של כולנו, אתה מבין? אדם חושב: יהיה

לי ניסיון אחד, זהו. קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. אתה חושב שמצאת את האישה? מי שחושב פה שנישואים יפתרו לו את הבעיות... נישואים הם בעיה בפני עצמה. לא, סליחה שאני אומר, בינינו, מה... זו לא רק היא, זו היא, אימא שלה... אימא שלו. היה איזה גבר אחד, זרק מילה לאשתו. זרק מילה לאשתו. היא התקשרה לאימא שלה: אימא, הוא פגע בי עוד פעם! אימא, אני באה לגור אצלך. אמרה אימא שלה: הוא פגע בך? הוא צריך לשלם. אני באה לגור איתכם. לא, חס ושלום, לא על אף אחד מישראל. טוב, בקיצור, אני חוזר לסיפור המרגש. תפסיקו עכשיו, אנחנו ברגש. הוא התלבט אם להמשיך או לא להמשיך, והחליט שהוא ממשיך. ובסוף השנה יש טקס של המתנדב המסור.

המתנדב ה... איך קוראים לזה? מספר 1. וזה היה בארגון זק"א. ויושב הראש, הרב יהודה משי זהב, הוא אומר: אני רוצה להעניק את המגן הזה למתנדב השנה לבחור שלנו. והוא קורא לו. והוא עולה לבמה והוא אומר: תספר את הסיפור שהיה לך. הוא מספר: אני התלבטתי אם להמשיך או לא. הוא מספר את כל התאונה. ובגלל שהרגשתי שלא הצלחתי, אז הרגשתי יאללה, חאלס, אני חותך. אבל המשכתי בכל זאת. ואותו ראש ארגון אמר: אני רוצה לתת לך את המגן הזה. אבל לא אני אתן לך את המגן הזה, האישה שאתה הצלת נמצאת פה בקהל והיא תיתן לך את זה. והיא קמה והיא באה מתוך הקהל, קצת צולעת, ואמרה לו: אני חייבת לך את החיים שלי. ואני אומרת לך תודה בשם בעלי, בשם

הילדים שלי, בשם ההורים שלי, בשם כל החברים והחברות שלי. הצלת את החיים שלי. תודה רבה. אני אומר את זה, לפעמים, אתה יודע, אתה מרגיש כאילו: בסדר, אני עושה דברים טובים, אבל כאילו וואלה... למי אכפת, מה שנקרא. מי אכפת לו בכלל? אז אני חושב שהאמונה שלנו צריכה להיות שהכול, הכול אפשרי. הכול אפשרי. תאמין בבורא עולם, תמשיך הלאה, תקרע את הים שלך. ואחרי זה אתה תראה שעשיתי את זה, זו הרגשה הכי טובה בעולם. אז לעקיבא יש שיר כזה, "הכול אפשרי" נכון? "הכול עוד אפשרי." -מה זה השיר הזה? תכניס אותנו. לקרוע את הים. כל אחד עם הדברים שלו יחשוב איך אני עושה את זה. -כן, כן. אתה יודע, רבי נחמן מברסלב אומר ששמחה בכוחה לשבר

חומות, היא המפתח שלנו להסתכל מעבר לים ולהגיד: הדבר הזה הולך להיקרע. אם נחשון לא היה בשמחה, כנראה שלא היה קורה הדבר הזה, כן. הוא לא הלך להתאבד: אני הולך, חאלס. כן, הוא לא היה מבואס. אז בואו נעשה את זה קצת יותר מהר? 1, 2, 3. תודה רבה. טוב... יאללה, לצאת מאזור הנוחות, כבוד הרב. לאט לאט, כל אחד עם הנוחות שלו. לא, הבעיה שאני לא משתפר. מילא, הייתי משתפר, הייתי אומר: טוב, פנגר, אתה יודע, לאט לאט זה קורה, חמוד. אז האמת, אני אגיד לכם את האמת. כי לצאת מאזור הנוחות באמת, צריך להשקיע, באמת אני אומר לך. אלה לא דברים שיקרו מעצמם, אלה לא דברים שתקום בוקר אחד ו"וואו, יצאתי"! אתה צריך לעשות דברים כדי להתאמן

על זה בבית, ואני אגיד לכם את האמת, אין לי כבר זמן. כל פעם אני אומר להם: זו התוכנית האחרונה, חבר'ה, רדו ממני. יצאתי כבר מספיק. אז תראו, אני בחרתי לספר סיפור מסוים, אוקיי? והסיפור הזה, בחרתי שיר לחפש, להצמיד אליו. והשיר הזה הוא שיר שבעצם בנוי על פסוק מירמיהו הנביא. שירמיהו הנביא בעצם משבח את עם ישראל, הקב"ה משבח את עם ישראל על "לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה." השיר הולך ככה, ואחרי זה אני אספר את הסיפור, בסדר? השיר הולך: "זכרתי לך חסד נעורייך"... אז השיר הזה מדבר בעצם על שהקב"ה זוכר לנו את חסד הנעורים שלנו שעזבנו הכול, אתה יודע, אחרינו מצרים, כל מה שהיה לנו במצרים, עם ישראל עוזב הכול והולך אחרי

בורא עולם. אני רוצה להקדיש את השיר הזה לכל מיני אנשים שעושים שינויים בחיים, בפרט שהשינויים האלה הם לכבוד בורא עולם. אני עובד בהרבה מאוד ארגונים של קירוב, מה שנקרא. אחד הארגונים נקרא "נפש יהודי," הארגון הזה הוא ארגון שעוסק עם סטודנטים. כמעט בכל מכללה בארץ, בכל אוניברסיטה יש אפשרות לכל סטודנט לקבל מלגה של כ-100 דולר בחודש ומגיעים ל-16 שעות חודשיות של תורה. חלקם זה חברותות עם השעות האלה, חלקם זה הרצאות. אני בא כמובן בקטע של ההרצאות. והיה בחור בשם דניאל. דניאל, בחור יקר שגר בהרצלייה פיתוח, בחור בוגר יחידה קרבית, בן 26, לומד באוניברסיטת תל אביב, כאשר ההתמחות שלו היא מדעי המדינה. הוא רוצה להיות

פוליטיקאי, אולי שגריר, בעזרת השם. והוא הגיע לפרויקט הזה, הציץ ונפגע. הפרויקט הזה זה רק לאנשים לא דתיים. פתאום הוא רואה שהתורה היא לא מה שהוא חשב, התורה היא לא מה שהוא למד, התורה היא משהו הרבה יותר עמוק, הרבה יותר חזק, והוא מחליט שהוא רוצה להתחזק. הוא לוקח את ההורים שלו לשיחה בין השנה השנייה לשלישית. הוא אומר לאבא שלו: אבא, החלטתי לעבור לירושלים. אמר לו אבא שלו: למה ירושלים, דניאל? אתה לומד בתל אביב. אמר לו: אבא, אתה לא מבין את הרמז. אני עובר לישיבה בירושלים. אבא שלו שומע את זה, אומר לו: דניאל, אל תעצבן אותי, אוקיי? אני אדם רגוע! לא! לא ישיבה! אמר לו: אבא, מה הבעיה שלך? כאילו, מה? מה הלחץ? הוא

מסתכל על אימא שלו, אימא, מה את אומרת? היא אומרת לו: דניאל, אבא צודק. מי חוזר בתשובה? עבריינים, עבריינים. דניאל, אתה רוצה מסורת? מסורת זה יפה, אבל לא שחור. לא שחור. הוא אמר לה: אימא, מי דיבר על שחור? אני בסך הכול רוצה להתקרב קצת ללימודי תורה, יש לי עכשיו חופש. אמר לו אבא שלו: דניאל, תקשיב טוב, אני מכיר אותך, חמוד. אתה קיצוני, אתה. אם אתה תלך אליהם, אני כבר רואה, רואה, רואה... אומר לו דניאל: אבל אני רוצה את זה, אבא. אומר לו אבא שלו: אין בעיה. לך! לך! אבל תזכור, שקל אתה לא מקבל ממני! שקל! לך, שיחתנו אותך, שידוך, לך, לך. דניאל אומר לו: אני אלך, אין בעיה. אתה רוצה שאני אלך? אני אלך. דניאל אורז את

הדברים שלו ויוצא מהבית בהפגנתיות. זה לא היה חכם מה שהוא עשה. הוא רצה לבקש מאבא שלו, בכל זאת, לרכך אותו קצת, אבל דניאל יצא. ואבא שלו זה אבא עם כבוד, אוקיי, אומר לאימא שלו: אם הוא יצא, אני סיימתי עם הילד הזה, אוקיי? אני סיימתי איתו. אני, אין לי דניאל יותר. מבחינתי, אם הייתי דתי, הייתי יושב שבעה עליו עכשיו. חאלס. וואי, איזה קיצוני. דניאל מתקשר בערב שבת להורים. ערב שבת מתקשר לאבא שלו. אבא שלו מסרב לדבר איתו. קחי, תדברי איתו, זה הבן שלך, הוא אומר לאימא שלו. אימא שלו מדברת איתו: דניאל, מה נשמע, מאמי? אתה אוכל שם? מרביצים לך? אימא, איזה שטויות. אימא, יש לי פה חבר'ה מהצבא. דווקא כיף לי פה. טוב,

דניאל, שבת שלום. מנתקת. שיחה מאוד לקונית כזאת, קרה. בשבוע לאחר מכן הוא מתקשר, שוב פעם אותו דבר. אבא שלו מסרב לדבר איתו, אימא שלו שיחה קצרה. ואחרי שלושה חודשים שהוא כבר לא מגיע הביתה, אבא שלו לא מוכן שהוא יגיע הביתה, "אתה לא מגיע הביתה"! הוא מתקשר לאחותו: תעשי טובה, תדברי עם אבא, חאלס. היא אומרת לו: דניאל, אתה אשם. לא אנחנו. אתה השתנית. אם אבא יראה אותך עם זקנקנים ופאות - הוא יתעלף. הוא אומר לה: מה זה קשור? אני מקבל אתכם כמו שאתם, תקבלו אותי איך שאני. מה הבעיה? היא אומרת לו: דניאל, זו הבעיה שאתה לא מבין שיש בעיה! ניתקה לו גם כן. דניאל חצי שנה לא היה בבית. תקשיבו עכשיו מה קורה. בשלב מסוים חצי

שנה הוא לא היה בבית, שנה כמעט לא היה בבית. ואז אבא שלו חולם חלום. אבא שלו חולם חלום שמישהו מסתובב אצלו בגינה ובא, תופס לו עץ פרי בגינה ועוקר לו את העץ, הופך את העץ, תוקע את הפירות באדמה והשורשים מתייבשים באוויר. האבא לא מבין מה רוצים ממנו בחלום, אבל מהפירות שהוא תקע כל כך עמוק באדמה יצא שתיל חדש. הוא לא מבין מה זה השתיל הזה. אבל הם קיבלו מכתב הביתה. במכתב שהם קיבלו הביתה, אבא פותח וכתוב: "למלאת עשר שנים לישיבה, ההורים היקרים מוזמנים לטקס חגיגי בירושלים. "נא לבוא בלבוש הולם. באהבה, צוות הישיבה." ולמטה בכתב יד: "אבא ואימא היקרים, זה אני דניאל. "זו הישיבה שלי. "שנה שלמה לא הייתי בבית, וכל מה

שביקשתי זה רק לחזור הביתה. "עכשיו אני מבקש מכם עוד בקשה אחת, "תבואו לטקס הזה. זו הישיבה שלי. "אני חלק מהטקס." "כה אמר, כה אמר ה' "זכרתי לך חסד נעורייך "אהבת כלולותייך, אהבת כלולותייך" אבא שלו אומר לאימא שלו: לכי את! אני לא הולך! איזה מכתב, תאמיני לי, משחק לי על הרגשות, למד את זה ממך. אימא שלו אומרת: אני הולכת. הוא אמר לה: לכי, לכי. קחי גם את אימא שלך, לכו ביחד. תישארו שמה, יהי רצון. אימא שלו מגיעה לטקס, יקיריי, היא מגיעה לטקס והפרוז'קטורים מסנוורים את הבמה והמסך עולה. מאחורי המסך עומד מנחה הערב, לא אחר מאשר... דניאל. אימא שלו רואה אותו, היא אומרת: זה הבן שלי, נראה דווקא יפה מאוד, כפרה שלי.

דניאל פותח בדבר תורה, אתה יודע, חידוש על הפרשה. מזמין את ראש הישיבה לשאת דברים. ראש הישיבה עולה, אומר: שלום לכולם, אני ראש הישיבה. אולי הקהל הקדוש לא מכיר את דניאל, בסך הכול בחור חדש בישיבה, שנה בישיבה, אבל הוא אחד מהבחורים הטובים ביותר בישיבה. שנה אחת הוא בישיבה, אבל הוא כבר הולך להוציא את הספר הראשון שלו, החידושים שנלמדו פה בישיבה. דניאל הוא אחד מבכירי הישיבה שלי. אימא שלו שומעת "דניאל, ספר," כפרה של אימא, ספר! היא מתקשרת לאבא שלו: בוא לפה! ההוא: אני לא מגיע! -אתה לא מגיע, אני לא חוזרת! ניתקה לו. אבא שלו שמע "לא חוזרת," עוד יחזירו בתשובה את הגברת... החליט להציל אותה, טס לירושלים. "לכתך

אחריי במדבר "בארץ לא זרועה "לכתך אחריי במדבר "בארץ לא זרועה" אבא של דניאל מגיע רבע שעה לפני סיום הטקס. הוא מספיק לשמוע את ראש הישיבה אומר: אני רוצה להזמין את דניאל לדברי סיום. דניאל הכין דבר תורה חודש שלם. הוא לא יודע שההורים שלו בקהל כי הפרוז'קטורים מסנוורים את הבמה. הוא מתחיל בדבר תורה. חידוש על הפרשה, משהו מעניין בהלכה, ומסיים עם סיפור מרגש. כל הקהל... מחיאות כפיים סוערות. פתאום מישהו מסוף האולם מרים את האצבע: אני יכול להגיד משהו? אבא של דניאל. דניאל לוקח את המיקרופון, הוא אומר: אני רוצה להזמין לבמה את אבי מורי לשאת דברים. אבא של דניאל עולה לבמה, אומר: שלום לכולם, אני אבא של דניאל. אני לא

איש של דיבורים, אני איש צבא, אבל אני רוצה לספר לכם משהו, הוא אומר. אני חלמתי חלום, הוא אומר, מראים לי בחלום שמישהו עוקר עץ והופך אותו, תוקע אותו באדמה והשורשים מתייבשים באוויר, ולא הבנתי מה רוצים ממני עד עכשיו. הוא אומר: היום אני מבין שהעץ הזה, אומר האבא, זה אני. כי אני גדלתי בעיראק, הוא אומר, עד גיל 13 גרתי בעיראק וסבא שלי היה הרב הראשי של העיר. ואני עצמי למדתי בתלמוד תורה, ואפילו שנה אחת בישיבה. כשהגעתי פה לארץ, הוא אמר, החלטתי לעקור את העץ של שמירת תורה ומצוות, להפוך אותו, לתקוע את הפירות באדמה ושהשורשים היהודיים יתייבשו באוויר, ככה שהמצפון לא ייסר אותי לא לנסוע בשבת או לא לאכול ביום

כיפור. אבל בחלום הראו לי, הוא אומר, שמכל הפירות שתקעתי כל כך עמוק באדמה יצא שתיל חדש, ולא הבנתי מה זה השתיל הזה עד עכשיו. עכשיו אני מבין שזה דניאל. ואני מתבייש להגיד לכם, הוא אמר, שלא נתתי לדניאל לחזור לבית שלו שנה שלמה רק בגלל שהוא בחר ללכת בדרך של סבא שלו, זכרונו לברכה. ואני על במה זו מבקש סליחה מדניאל. ומהיום אני לא אקרא לו דניאל, אני אקרא לו מורי ורבי דניאל בני. ואם ראש הישיבה מסכים, אני רוצה לבוא פעם בשבוע ללמוד גמרא עם דניאל. אז דניאל, סליחה. דניאל ניגש לאבא שלו, חיבק אותו. אבא שלו חיבק אותו. אימא שלו באה: גם אני פה. "כה אמר, כה אמר ה' "זכרתי לך חסד נעורייך "אהבת כלולותייך, אהבת

כלולותייך עקיבא! "לכתך אחריי במדבר "בארץ לא זרועה כולכם איתנו! "לכתך אחריי במדבר "בארץ לא זרועה "לכתך אחריי במדבר "בארץ לא זרועה "לכתך אחריי במדבר "בארץ לא זרועה" יישר כוח, כבוד הרב! תודה, תודה, תודה. זהו, מה נגיד ומה נדבר? עקיבא, אנחנו לקראת סיום. אנחנו רוצים שהקב"ה יריק לנו ברכה עד בלי די. אבל אמרנו שהדבר האחרון שאותו אלכסנדר מוקדון אמר כשיקברו אותו, אז שמהארון יצאו שתי הידיים שלו הצידה. והכוונה היא שתכלס אני לא לוקח איתי כלום. אתה יודע, התינוק בא לעולם עם ידיים קפוצות: תביא, תביא לי. ובסוף האדם נפטר, כאילו, אחי... אתה לא לוקח שום דבר מהדברים הגשמיים. אבל דברים רוחניים אתה כן לוקח: תורה,

מעשים טובים, התגברויות שלך. ואל תתרגש מדברים קשים, למדנו היום, בסדר, לא קרה כלום. הייתה פעם איזו אישה אחת שהגיעה פעם אחת לגן חיות והיא רואה שני עובדי גן חיות בוכים. בוכים, כאילו... היא אומרת להם: למה אתם בוכים? אז אמרו לה: כי הפיל האפריקאי נפטר. אז היא אמרה: בטח אהבתם אותו. אמרו לה: איזה אהבנו אותו? אנחנו צריכים פשוט לקבור אותו. אוקיי. זאת אומרת, לפעמים... לפעמים באמת אתה מרגיש: חאלס, אין לי כוח מכלום. אבל תדעו לכם שאנחנו מתפללים לקב"ה "והריקותי לכם ברכה עד בלי די." בורא עולם ישפיע על כולנו את כל השפע הכי טוב בעולם. וזה מה שאנחנו מבקשים, וזה השיר, עקיבא תורג'מן: "והריקותי לכם"... בבקשה. תן

לנו, קלידן, יאללה, תן לנו. זה הזמן להודות לריבונו של עולם על הגשם, על החורף הטוב שקיבלנו, על השבוע הטוב שנקבל כל אחד בתחומו. עקיבא תורג'מן! יאללה, יותר מהר. אז על הרקע של השיר הזה אנחנו באמת נודה גם לדותן לב ארי על הקלידים. תודה רבה שוב פעם לעקיבא תורג'מן. נהוראי, מזל טוב! תודה לכם שבאתם. -תודה רבה לכולכם. -שיהיה לנו שבוע טוב. שנזכה לכל הברכות, כל הישועות, אמן כן יהי רצון. בהצלחה. תודה רבה לכולכם שבאתם, תודה רבה לכל מי שצופה בבית, שיהיה לכם שבוע טוב, שבוע מוצלח, שבוע נהדר. טוב, הם... הם לא מוותרים לנו והם מבקשים מאיתנו הדרן, אוקיי? אז בגלל שהתעקשתם, מה שנקרא, אז טיפה, טיפה תן לי עוד קצת, אני

אגיד איזה משהו, בסדר? ברשותכם. בואו נסכם את מה שדיברנו. אז דיברנו על שלושה דברים שאמר אלכסנדר מוקדון. אני רוצה לסכם את זה עם סיפור אחד, שאני חושב שהוא נוגע לכל אחד מאיתנו. מספרים שהיה פעם איזה זוג שהם מאוד אהבו אחד את השני, מאוד אהבו אחד את השני אבל... האוזנייה פה, אני כמו סוכן שב"כ. אבל אני מה זה לא... -ואני המאבטח, כן? נראה לי זה פדיחות אם סוכן שב"כ קופץ לו כל הזמן, "היי, מה העניינים"? אבל סיפור שיסכם לנו את כל מה שלמדנו פה, בסדר? כי דיברנו על קטע של תכלס, אתה יודע, אף אחד לא יעזור לנו אם לא נעזור לעצמנו. אתה יודע, הרופא לא יכול לסחוב אותנו לבד. אנחנו צריכים לעזור לעצמנו ולכן הקב"ה מזמן לנו

ניסיונות והניסיונות הם בדמות האוצרות. זה נראה צרות, אבל תכלס בתוך כל חושך יש גם אור. מספרים פעם... לפני שאני אספר את הסיפור שאני רוצה לספר, אבל היה איזה אחד שהיה חוקר מערות והוא מצא באחת המערות כאלה כדורים מחמר. הוא אמר: אין לזה שום ערך. אז הוא ישב על הצוק וזרק את זה למים. זרק. זרק אבן אחת, שתיים, שלוש, עשר, 20. יש לו איזה 50. פתאום אחת האבנים האלה נפלה לו על הרצפה והתפרקה והוא מוצא בפנים אבן טובה. אהה... פתאום הוא חושב כאילו: מה זרקתי... אנחנו לא מבקשים צרות מהקב"ה, חס ושלום, אבל לפעמים דווקא בצרות יש אוצרות, בסדר? אז תזכרו את זה. והדבר השלישי שהוא נפטר ככה עם ידיים פתוחות, מכיוון שאתה לא

לוקח שום דבר איתך, אז מה אתה נותן? אז אמרנו: תהיה אדם מאיר ולא רק מואר. למרות שהגאון מווילנה אומר שקודם כול תמלא את עצמך, כמו איזושהי כוס כזאת, ואז אתה... אתה רוצה זה? תכף, תכף, שנייה, אוקיי. איזה לחץ עכשיו, מתקילים אותנו פה לגמרי. אז הסיפור שאני רוצה לספר ואחרי זה נסיים... אז אתה רוצה עכשיו את זה? די, אוקיי, טוב, תן. נו, יאללה. אנחנו עושים פה הפתעה לרב, אתם יודעים. עכשיו זה ממש לצאת מאזור הנוחות, אוקיי? חבל על הזמן. אתם יודעים ש... אבל לפני הזה אני אגיד לכם את זה. כשנכנסתי לכאן ראיתי... שאלו את הרב: הרב, נוח לך? אז הוא אמר: לא יודע, נוח לי בבית עם פיג'מה וכוס קפה. פה לא נוח לי. עכשיו... אבל

כשהרב יוצא מאזור הנוחות, אז זה ירים אותנו. אתה מבין? עכשיו בעזרת השם השיר שנשיר הוא שיר של הודיה. אנחנו מודים לקב"ה עוד לפני השבוע הטוב שהוא נותן לנו, נודה לו. יאללה. אחרי השיר אנחנו יורדים מהשידור, בסדר? ככה אמרו לי אז זהו, פדיחה אחרונה. תסמן לי מתי אני נכנס. תודה רבה לעקיבא תורג'מן! תודה רבה לרב פנגר. תודה ללב ארי, תודה רבה לכולכם. שתהיה בעזרת השם הרבה הצלחה.