מי אמר שאני "מכורה"? ומאיפה מתחילים לטפל? אפרת ברזל בראיון פתוח עם מכורה לקניות הנשואה למכור בהחלמה

מה גיליתי על השם שרון? כי זה עניין אותי, כי אימא קראה לי גם שרון, אפרת שרון, זה שאזור השרון בארץ, יש לו אפיון, גם במקורות שלנו, שהוא שטוח, הוא רגוע, אין בו עמקים, אין בו הרים, שפלת החוף. אז הם כנראה פספסו אצלי. "-פתוח", אנחנו מתחילים. מה קורה במוח של אדם מכור? לכמה דברים אפשר להתמכר? לסמים, להימורים, אפילו לרגשות, לאנשים, למסכים, לאהבה, ללייקים, ל... "מי חיפש אותי קודם?" מה קורה ברגע שאדם או מישהו מהמשפחה שלו מבינים שדי, וצריך לעשות פה דבר, תהליך? נדבר היום על מה קורה במסתורי הנפש של האנשים האלה ושל מי שחי איתם. שלום, שרון אלקינס. -שלום. מנהלת מרכז קשרים, מכירה את נושא ההתמכרות כל כך עמוק.

-כן, בהחלט. ושלום לחירות. -שלום. שתכף תספר לנו את הקשר שלה לכל התחום הזה. מה בעצם עושה לנו, שרון, את הגבול בין כולנו כבני אנוש, שמבקשים לראות עוד פעם משהו על המסך, בין קניות שיש אנשים שיכולים להתמכר אליהן באינטרנט לבין כאלה שסתם קונים באיזשהו אתר? מתי אדם יודע את הגבול בין התנהגות אנושית נורמטיבית לבין רגע שבו זה הופך להיות בעיה? אני הגדרתי התמכרות דרך ארבעה דברים, ואני חושבת שצריך את הארבעה, ולא יותר ולא פחות. קודם כול, דחף בלתי נשלט. אני לא רוצה לעשות את הדבר הזה, ואני עושה את זה. אני אומרת "מחר אני מפסיקה עם זה", ואני מוצאת את עצמי עוד פעם עושה את זה. זה דבר ראשון. דבר שני, מחשבות בראש.

הדבר הזה חי אצלי בראש. אפילו אם אני לא עושה את זה, אני מתכננת את זה. אני חושבת על מה שהיה, אני עסוקה בזה כל הזמן. מי שלימד אותי על צעדים, שזו הדרך לטפל בהתמכרויות, שהוא היה מכור להכול, והוא אמר: "ההתמכרות חיה בראש לי בלי לשלם שכר דירה". אה, איזו הגדרה. זאת אומרת, מחשבות סביב אותו דבר ספציפי, לא משנה עכשיו על איזה תחום, שעושות בי מה שהן רוצות. כן. ואנחנו מכירים את זה, כי אפילו אנשים שלא מכורים, הם מכירים את זה שאמרו שהם יפסיקו לשתות קפה, אבל כשמגיע 11 בבוקר, אז הראש כבר מתחיל לחשוב על הקפה שאנחנו לא נשתה. אז זה שתיים. והדבר השלישי? -הדבר השלישי, אנחנו... בן אדם שמכור, הוא פוגע בעצמו ו\או

באחרים. ההתנהגות שלו, או השימוש שלו, נגיד, באלכוהול או דברים כאלה, גורם לו לבעיות וגורם לאחרים בעיות. אז זה יכול לפגוע בעבודה שלו, זה יכול לפגוע בקשרים הבין-אישיים שלו. בן אדם שמהמר יכול למכור את הבית של המשפחה כדי למצוא כסף להימורים. והדבר הרביעי זה אני עושה את הדבר הזה כדי לקבל, או רוגע או ריגוש או לפעמים שניהם. וואו, איזשהו תענוג כזה. -כן. או תענוג או רוגע, כי יש אנשים שהם מאוד מאוד לחוצים, יש להם חרדות, והשימוש, לא משנה במה, נגיד, נשים שעובדות עם המכונות האלה, הן יושבות מול מכונת המזל... -אה, "סלוט משינז?" -כן. ועושות ככה כל הזמן, זה סוג של מרגיע. לא מעניין אותם אם הם מפסידים או מצליחים

במשחק, זה פשוט מרגיע אותם. וזה חתיכת בלוף, שתכף נגיע לבלוף ולמה מסתתר מאחורי כל אדם שמהמר. זה הרי לא ההימור, זה משהו שיש ברקע, אבל תכף נגיע לזה. חירות. -כן. קודם כול, לפני הכול, תודה שאת באה לשתף אותנו בחיים מאוד פרטיים, עם נישואים למכור, ומכורה בפני עצמך. -נכון. כן. -ספרי. אז כשהגענו... בעצם, ההבנה שאני מכורה, שאני נשואה למכור, הגיעה בשלב מאוחר יחסית. החיים לפני כן, לפני שהגענו למקום הזה של אבחנה, נקרא לזה, של תלויית יתר, התחיל מזה ש... ההבנה שאני גם מכורה הגיעה הרבה אחר כך. המחשבה היא ש... אני בסדר. הבעיה זה לא אני בכלל. הבעיה זה הוא. וגם התהליך הטיפולי או כשהגענו להבנה, כאילו, לשרון,

לאינטייק, כשהוא קיבל את האבחון גם, נקרא לזה, כי לבד, אני חושבת שהייתי יכולה לחיות עוד שנים ולא לדעת ש... שקוראים לזה התמכרות. התנהגויות, דפוסים שחוזרים, דברים קורים בחיים בצורה מעגלית, נקרא לזה, ולא נראה לנו... אנחנו מבינים שיש משהו, אבל אנחנו לא מבינים מה זה. אבל משהו לא עובד. הדרך שלנו לאבחנה הזאת של ההתמכרות הייתה די ארוכה. זה התחיל מקושי בבית... פשוט ממקום אחר. הייתה... הוא היה בעולם משלו. זאת אומרת, אני הרגשתי שאני חיה בבית ומשהו לא עובד לי בבית. אני... כביכול יש לי הכול בחיים. אני אישה שלא עובדת. היה... כאילו, יש לי את המקצוע שלי, אבל אני לא שכירה, ויש לי... הוא היה, זאת אומרת. אני...

התפקיד שלו היה להביא כסף ולעבוד, ואני, לגדל ילדים. זה היה איזה ככה חוזה שנבנה והוסכם. בתוך החוזה היפה הזה, שנראה כביכול יפה, משהו... משהו לא עבד. לקח לי זמן להבין שמשהו לא עובד, כי בסוף, גם בסביבה שלי, כאילו: "מה חסר לך? את חיה את החיים שלך". אני עושה מה שאני רוצה, אבל חסר לי, חסר משהו שגם אני לא יודעת אותו. אגב, בהתחלה אתה גם לא מבין שחסר לך אותו. אבל משהו לא עובד טוב. מריבות והתווכחויות וחוסר שביעות רצון וביקורת, ודברים לא עובדים. זאת אומרת, אין באמת שקט. ובאיזשהו מקום גם ההבנה שאנחנו לא מייצרים שקט... גם לקחה זמן. יש איזו ציפייה או... למה החיים לא עובדים? כאילו, משהו לא עובד וזה בכלל לא

אנחנו. ובעצם, המסע שלנו... הוא התחיל... די ממקום של... זאת אומרת, שהוא היה בעניינים שלו והוא עבד ויש לו עסק שלו, והוא היה יוצא וחוזר בשעות לא שעות, או לפעמים גם היו תמיד סיפורים ש"אני יוצא ואני צריך לחזור מאוחר". "אני צריך"... למה בעצם... את מתארת כאן חיים של זוג, שלכאורה הכול מוסכם, משהו לא מסתדר, את אומרת, ואת מרגישה את זה. כרגע זה נשמע כמו זוג שלא מסתדר ואין איזה מישהו שיעיר ויגיד מה הסיבה. אתם הולכים להתייעץ? כי ההתמכרות עוד לא מתגלה כאן. לא. -לא שלך ולא שלו. -נכון. זה לא שזה... הזוגיות, על כל פנים, נראית בסדר. זאת אומרת, חיצונית אנחנו משפחה חמודה ומתוקה וילדים וזוג יפה והכול בסדר, אבל...

אבל בערבים, או כשמגיע הלבד, משהו לא עובד שם. הוא יוצא כל הזמן, או תמיד יש עבודה, או אני, שאני כל היום... בסדר, מתעסקת והולכת ויש לי את העניינים שלי. בערב אני כבר מחכה שהוא יגיע ו"עכשיו תפקידך", זאת אומרת, להיות כאן, לדבר איתי, והוא לא כאן. אז אני: "למה אתה לא כאן?" ו"לאן אתה הולך?" ו"למה כל הזמן אתה הולך?" ו... כל הזמן מין... שיח כזה שאני... שוב, אני יכולה לדבר מהמקום של התובנות, של להבין שאני מחפשת, אבל אם אני אדבר נקי מהמקום של איפה שהייתי, אני לא מבינה מה לא בסדר, ולמה אני לא שמחה. כי בשלב הזה, שאנחנו מדברים עליו עכשיו, מתרחשת מתחת לפני הקרקע התמכרות, גם שלך וגם שלו, שזה באמת מקרה "יוניק

בוטיק" פה, כן? כי לפעמים, או הרבה פעמים כשמדברים על התמכרות זה צד אחד, ואנחנו מתייחסים פה לעניין הזוגי של מה קורה למתמכר ומה קורה גם לבן הזוג שלו, אבל פה את מתארת בית, עוד לא בשלב הזה, של שני אנשים שבעצם, אני מעיזה לשאול, מה שאת אומרת, מה שאני שומעת, זה שיש עולם סודי, גם לו וגם לה, לך, חירות, שעוד לא מדובר בשלב הזה. שרון, תכף נראה בכרונולוגיה איך פתאום דברים מתגלים ומבינים שיש פה התמכרות וזאת לא סתם אי-הסתדרות של זוג. את מקבלת אותם באיזשהו שלב? -כן. הייתה התפרצות בעצם. -כן. זאת אומרת ש... אני... עצם זה שהוא לא היה שם גרם לי להיות בשליטה, אובססיה על איפה הוא, ולחפש, ולא לקבל את זה שהוא בעבודה

או את זה שהוא עובד או את זה שיש לו אירועים, או... והייתי נורא מחפשת אחריו, וזה משהו שמאוד היה קשה לו באיזשהו מקום, כי אני הייתי מחטטת בטלפון והייתי בודקת, הייתי צריכה את השליטה. זאת אומרת, אני מאבדת... אני בתחושה של... לא הבנתי, אני כל היום בסדר, אני משחררת ביום. זאת אומרת, ביום עובדים, בסדר, ואז משעה מסוימת בבית, נכון? ואם הוא לא בבית בשעה מסוימת אז איפה, ולמה כל כך הרבה? אז אני מתחילה לפתח אצלי את התלות הזאת של האובססיביות, של השליטה, של ה... אני מחפשת אחריו. עד שזה הגיע ל... עכשיו, צריך להבין שבמערכת יחסים כזו, השיח, התקשורת, הדיבור הוא לא נעים. אצל כל אחד אתה מדבר ממקום... שוב, אנחנו לא

מבינים. אני יכולה להגיד שזה חוסר... אנחנו לא יודעים לדבר אחרת רגשות, אבל הרבה כעס, הרבה פגיעות יש שם, טינות, והשיח הוא גם שיח אלים. וזה משהו שהיה לי מאוד מאוד קשה. הוא היה אומר: "די כבר, את חופרת לי, כמה את חונקת אותי, את תלויה בי". -כן. הוא לא ידע להגיד שאני תלויה בו, אבל הוא ידע לבוא ולהגיד, לדבר אליי לא יפה, או לא לראות אותי או לזלזל בי. זה הגיע באמת למצבים קיצוניים שאני יכולה לבכות או להתחנן, וזה לא עובר. שרון, וזה מין איזשהו ציפוי כזה של בעיה בכלל אחרת שמסתתרת שם בפנים, שלפעמים לא המכור, לא אשתו, לא המכורה, לא בעלה... כמו שחירות מתארת, משהו שם לא מסתדר. יש אלף סיבות לכל דבר, אבל מתי מגיע

הרגע, מבחינה טיפולית, שאת פתאום מבינה שצריך לשאול שאלה אחרת? ההפניה הגיעה אחרי שהבינו שלא מדובר בעניין של אלימות, אלא אלימות שנבעה מתסכול מאוד מאוד גדול. ובסופו של דבר, כשהזוג הגיע אלינו, אני תמיד דורשת לפגוש את שני בני הזוג, אבל תמיד בנפרד. אני לא נפגשת איתם ביחד. אני רוצה לשמוע את הסיפור של כל אחד בפני עצמו. וכשאני עושה את האינטייק של כל אחד, אני שואלת שאלות לגבי כל החיים. אני לא רק מסתכלת על מה קורה עכשיו. אני שואלת: איפה למדת ו... ואיך היה בכיתה והאם היה טוב בלימודים, האם היו הרבה חברים, מה עשית בצבא, האם למדת בישיבה... לאורך כל השנים. איך היה עם ההורים שלכם, עם האחים שלכם. ולאט לאט אני

רואה תמונה. ובסופו של דבר, התמכרות באה כפתרון בעצם לבעיה שקיימת לפני כן. זאת אומרת, יש בעיה. אני מוצאת דרך לפתור את הבעיה בהתנהגות מסוימת. או לקחת כדורים או לשתות אלכוהול, כדי לא להתמודד עם הבעיה הזאת או כדי לפתור את הבעיה הזאת. וזה עובד לי לתקופה, עד שהפתרון הופך לבעיה בפני עצמה. וזה מה שקורה... זה מה שקרה עם הזוג הנפלא הזה, שהם היו אבודים. הם לא ידעו איך לצאת מזה. הם גם לא ידעו מה הבעיה. והכסף היה שם משהו מאוד מאוד מאוד מרכזי. כל הזמן נסיעות לחו"ל וכל הזמן קניות. וכל הזמן לברוח ל... אולי בשבילך זה היה הדברים ובשבילו זה היה התדמית. נכון. -מה שהכסף נותן. והעבודה שלנו הייתה קודם כול לעזור להם

להבין את זה, כי אני חושבת שבהתחלה אתם חשבתם שאנחנו די לא... לא מבינים. -לא מבינים. "מה פתאום אתם אומרים לנו לא לנסוע לחו"ל כל חמש דקות?" "מה פתאום... מה אכפת לכם שיש לי"... -למה זה קשור? כאילו, מה... מה זה קשור? אם אני קונה, או אם לי יש כסף לקנות מה שבא לי ואני הולכת ומבלה את הימים שלי בבית קפה ובקניון ומפנקת את עצמי בזה וב... כאילו, מה זה קשור לבעיות שיש? וזה שהוא עובד והוא עושה כסף והוא מחליט לטוס לחו"ל וללכת לחופשה, איך זה קשור בכלל לבלגן שלנו? זה לא זה. זה לא זה. אני מתקדמת רגע בגשר ביניכן. את יכולה לשתף אותנו למה הוא היה מכור ולמה את היית מכורה? כי את מבינה פתאום שכששרון מסבירה בקליניקה

מה זה קשור, זה קשור. למה הייתם מכורים? -תראי, אני חושבת ש... כסף מאוד מנהל אותו ואותי. רמת החיים, הנוחות. אצלי תמיד היה לי איזה ככה... אני מביאה ילדים ושאני לא אמהר לשים אותם במסגרות ולצאת לעבוד, וממקום באמת של להיות אימא ובבית, והוא לקח על עצמו להיות המפרנס ו"אני אביא את הכסף", והוא רוצה רמת חיים גבוהה, אבל הכול נובע ממקום שהכסף מנהל אותך. אז זו התמכרות לכסף, אפשר להגיד את זה? יש דבר כזה התמכרות לכסף, זה יכול להיות גלגול כספים זה יכול להיות קניות, זה כל מיני דברים, אבל אני חושבת שחירות מהססת, כי אחד הדברים החשובים ביותר שהנשים שעושות את התוכנית אצלנו לומדות זה: "מה שקורה עם בעלי זה לא

ענייני, ואסור לי לדבר עליו, "וההתמכרות שלו זה שלו ואני לא באה לדבר על ההתמכרות שלו". אז אני חושבת שאנחנו נשים בצד את ההתמכרות שלו ונתמקד יותר על... -את רוצה להגיד למה את היית מכורה, או עדיין? לא, אני אשמח להגיד בהחלמה. לא, ברוך השם, בהחלמה ו... -ברוך השם. ההתמכרות, גם לי לקח זמן להבין. כשאני הגעתי למרכז אז אמרו לי: "אוקיי, את אשת מכור, את תלויית יתר". גם תלויית יתר, מה זה אומר. תסבירי. בעצם אני מנוהלת ומופעלת מכל צעד, אמירה, הרגשה של בן הזוג, וזה לא רק מולו. זאת אומרת, זה יכול להיות תלויה בחברויות, מול חברות ש... ריצוי יש בזה. ההורים שלי, להיות הילדה הטובה, ולהיות מנוהלת בעצם מכל מה שמתרחש

סביבי. את מבינה שנולד כרגע עוד פרק ב"פתוח", של אנשים שהם תלויי יתר. -נכון, נכון. -תמשיכי, כבודו. אני נורא נזהרתי לא לדבר על הקניות, כי קודם כול, בהתחלה זה היה נראה לי נורמלי. אני לא איזה... אני קונה ואני נהנית וזה נחמד, וזה תמיד היה נראה לי שפוי גם. כאילו, אני לא מגזימה. הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. ובתהליך באמת איטי נורא, לקח זמן שהסכמתי שייגעו בזה, שזה גם קצת מראה על המקום של... אני לא רוצה שייגעו לי בחלק הזה ושפתאום ישנו לי, או שמישהו יגיד לי: "את שמה לב איך את קונה?" ויש פה בעיה, כי אני לא רוצה שייקחו לי את זה. כי בזה נאחזתי. -שמת לה את זה מול הפרצוף? -כן. את יודעת, שרון, אני רוצה

שתעני, רק אני, משהו בוער בי לשאול אותך, ומי שרוצה, עונה, הרבה פעמים יש את המשפט הזה, את האמירה הזאת שהיא קצת קשה. בדיוק בשלב הזה שבו חירות מתארת, שאומרים, כשיש מכור בבית, ואנחנו לא מדברים עכשיו על מי שלא נמצא כאן, יש איזושהי נקודת רשות שהצד האחר שכן נמצא פה עכשיו מאפשר לצד ההוא את ההתרחשות ההתמכרותית הזאת. זאת אומרת, אני נורא עדינה במילותיי עכשיו, כי אני לא רוצה להגיד, הצד הזה אשם באפשרות של הצד המכור, אבל בזה אנחנו בשיח עכשיו. זה התלות. קראו לזה "תלות יתר", אני מעדיפה את האמירה "תלות שיתופית", כי זה לא... זה שיתוף פעולה בין שני בני הזוג. מושג נפלא, שרון, תלות שיתופית. זאת אומרת, היא מאפשרת

לו את ההתמכרות במשהו שנמצא אצלה בכלל. -כן. ופה יש לנו איזשהו כפל בגלל שגם חירות מכורה לקניות. -כן. אני חושבת שזה בדיוק זה. יש איזו אמירה שלא אומרים. אתה תעשה את מה שאתה עושה, אני לא אשים לב, ואני אלך לעשות קניות. זו הדרך שלי לנחם את עצמי. אגב, הילדים נפגעו בדרך? הייתה שם איזושהי מערכת מזיקה? אני חושבת שדווקא אצלכם, ברוך השם, הם הגיעו בזמן והילדים לא נפגעו. ברוך השם. -אבל יש מצבים שהילדים מאוד נפגעים, בהחלט. ואז הם מגיעים אלייך, ובעצם אנחנו מבינים, את מבינה, לאט לאט, כשמתקלף עוד שלב ועוד שלב, שמדובר בשני אנשים שהם מכורים, מה עושים מבחינה טיפולית מכאן? כן. אז המרכז בנוי... יש לנו טיפול מערכתי.

זה לא 50 דקות של טיפול פעם בשבוע, אלא יש טיפול פרטני, שזה 50 דקות כל שבוע. יש שיחה עם מדריך או מדריכה, שזה או מישהו שהוא מכור בעצמו, שהוא כבר כמה שנים נקי. את אמרת "היה מכור". אין דבר כזה "היה". אם בן אדם מכור אז הוא מכור לכל החיים. הוא יכול להיות מכור בהחלמה, שהוא נקי מההתמכרות, או הוא יכול להיות משומש בהתמכרות, אבל הוא תמיד יהיה מכור. אז המדריכים שלנו הם עובדים עם המכורים ונותנים להם מה שנקרא 12 צעדים, שזו הדרך, בטח אנשים שמעו על איי-איי ואן-איי. -בואי נסביר קצת, בואי נסביר למי שלא שמע. זאת תוכנית של 12 צעדים שהיא תוכנית מאוד רוחנית שאומרת שאתה צריך להאמין שיש כוח גדול ממך, ואתה צריך להפסיק

להתייעץ עם עצמך, כי אתה לא יכול להתמודד עם ההתמכרות לבד. אתה צריך לקחת אחריות על המעשים שלך. יש לך פגמי אופי שאתה צריך לטפל בהם. זאת תוכנית שהופכת את כל החיים, שגורמת לבן אדם להיות בן אדם אחר לגמרי. זה ממש... כשאנשים באים אלינו, אני אומרת להם: "אם אתם תחליטו להיות אצלנו אז כל החיים שלכם משתנים מקצה לקצה". את זוכרת את עצמך בימים הראשונים האלה בעצם מבינה את מה ששרון אומרת, החיים הולכים להשתנות? -בימים הראשונים לא. אני לא מבינה מה קורה ואני לא מבינה לאן זה ילך ואני גם לא יודעת מה מחכה לי. זה מסע וזה לא... אה, הגעתי למרכז ותוך שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, שנה... אין בעיה, שנה וחצי, שנתיים אני

אקציב, זהו. זה לא... -זה מסע. זה מסע, וזה לא מסע... הרבה אנשים שמגיעים... היא דיברה שיש קבוצה. זאת אומרת, זה באמת מערך. והחלק של הקבוצות הוא חלק מדהים. כן, אתה יושב עם עוד אנשים וזה ממש הכוח שלך, ואני אומרת, אתה רואה אנשים, וכל אחד מגיע כזה עם הדדליין. כאילו, "טוב, אנחנו פה ואנחנו נהיה פה שנה, שנתיים וזה נגמר". אנחנו באים לטפל בבעיה, ואם אני מטפל בבעיה אז אני מטפל בה, ואז הבעיה נפתרת וזהו. וזה לא עובד ככה. את יודעת, שרון, כשחירות מדברת עכשיו על המחשבה של ההתחלה של המסע, ש"הנה, זה ייקח שנה, "בואי תגידי לי איזו תרופה לקחת". זה קצת מזכיר את ההתמכרות עצמה, את ההתנהלות של... "אוקיי, אני אקנה וזה

יעבור". "אני אקח את התרופה נגד משכ"... -נכון. -נכון? -נכון. שזה מהשורש משהו שהוא לא נכון. פתרון קל ומהיר לכאב עמוק ורציני. זהו, זה אותו דפוס מחשבה, אבל הנה 12 הצעדים השונים. בואי נגיד, עבור הצופים שלנו, זאת שיטה שהתחילה בארה"ב, נכון? איי-איי. -הצעדים, כן. תספרי קצת על השיטה. -בשנות ה-30 של המאה הקודמת שני אלכוהוליסטים שלא הצליחו בכלל להגיע לניקיון מאלכוהול, ניסו הכול והיו בבתי חולים ורופאים ומה לא, וגילו אחד את השני, וברגע שגילו אחד את השני, הצליחו לשמור על ניקיון מאלכוהול. כשבעצם בקבוצות האלה, איך זה עובד? זה לאו דווקא תמיד עם איזה מישהו מומחה שיושב ומנהל את זה. זה העניין. כולנו יחד טיפול

קבוצתי שהאדם לעצמו... אני תמיד צוחקת, זה כמו שבעל תשובה מבין בעל תשובה כזה. ממש. -כן. זה אפילו לא טיפול, זה תמיכה, תמיכה. ובנינו את התוכנית שלנו מסביב לרעיון הזה של להגיש את התוכנית לאנשים שבאים אלינו, שהם יכירו את זה, שהם ילמדו מה זה. אז יש לנו קבוצה שלנו, של 12 הצעדים, ויש לנו את העבודה עם המדריך ויש לנו טיפול ויש לנו קבוצה טיפולית, ובהמשך הדרך, הם יוצאים החוצה לקבוצות בקהילה. את זוכרת את התקופה הזאת, כי זה מסע, כי זה תהליך, את זוכרת את הרגע הזה שבו את מזהה את עצמך מבקשת את אותה כמות של דופמין, החומר הזה שעושה לנו את הכיף הזה בתוך המוח שלנו, עם דפוס קדום של ללכת לקנ... ואומרת "לא, למדתי

משהו, "אני מחליפה את זה במשהו אחר", את זוכרת? כי את לא יום ולא יומיים כבר. -נכון, וזה גם... אני חייבת לציין שזה לא... נקודה מסוימת אחת שאני יכולה לבוא ולהגיד: "אוי, קמתי בבוקר וכל ההארות נפלו "ואני מבינה ש"... אבל אני כן יכולה לשתף בחוויה ממש מהשבועיים האחרונים. אנחנו עברנו דירה, וארזנו את כל הדירה וארזו הכול, ועכשיו הגיע הזמן לפרוק ולסדר במקום. החדש. -החדש. ואני פותחת קרטונים, ו"טוב, זה שלך", מחלקים לארונות, ואני מתוודעת לכמות הנעליים הבלתי שפויה שיש לי. ואני מתחילה לפרוק קרטונים, ובאמת ככה שיתפתי אפילו את שרון, כי זו הייתה חוויה... קודם כול, כל קשת הרגשות צפה שם, כי מצד אחד אתה רואה משהו

שאתה נורא אוהב, ומצד שני הוא גורם לך גם להרבה כאב ולהסתכלות לאיפה הייתי. כאילו, מה זאת הכמות הלא שפויה הזאת? מה זה ה... ואחד הדברים המדהימים שבאמת, תוך כדי שאני ככה פורקת ומוסרת הרבה שקיות, באמת, קודם כול הלב הזה שנפתח ואתה אומר: "אני לא צריך את זה", והסיפורים שלא קיימים בראש. אם דיברנו על המחשבה ועל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, למה אנחנו צריכים את הדבר הזה, או למה אני עכשיו צריך לעשות את זה כדי ש... לא היה, ולהתבונן על זה מבחוץ, באמת באסירות תודה שאני יכולה להתבונן היום בעיניים חיצוניות, זה היה פשוט מכונן. עם כל הקושי ועם כל ה... לראות את עצמי איפה שהייתי אז, אבל הרבה הודיה לראות את עצמי

היום, מסדרת את זה ומוסרת שקים ענקיים החוצה. זה נקודות שאני אומרת, אוקיי, את לא שם, את לא מספרת סיפור. אני נכנסת לקניונים, ולא טוב לי בקניון. היום באמת, כשהיא מדברת על שינוי ושהחיים שלך משתנים, אתה לא יכול לצפות את זה. אם היו אומרים לי לפני שנתיים... אני בתוכנית ארבע שנים, אבל אפילו לפני שנתיים, כן? או שנתיים וחצי, היו אומרים לי "את תראי, זה כבר לא יעבוד", אני לא הייתי מאמינה, כי אתה לא באמת יכול להאמין עד שאתה לא מרגיש את זה. כמה זוג נעליים יכול לספר, אה? -וואו. וזה סיפור, באמת, אני אומרת, בלי חמלה, אם לא הייתה לי חמלה, זה באמת לא היה עובד, כי זוגות הנעליים האלה באמת מספרים סיפור של מישהי

מאוד בודדה. זאת אומרת, זה לא מלא זוגות נעליים כי אני... ואתה מספר לעצמך: "כן, ואני אעבוד ואני אהיה סטייליסטית "ואני אוהבת ו..". המון סיפורים, אבל הן מספרות סיפור אחר, ולהתבונן בסיפור האחר הזה ולראות אותו היום, כשאין צורך אליו וש... ברמה שאפילו אחיות שלי או אנשים קרובים אליי, שכאילו אני הסטייליסטית ו"ברור שתבואי איתנו לקניות", ורק ה"תבואי איתנו לקניות", הן כבר יודעות, הן מתבאסות. "איפה את? מי את?" את לא? -אני לא אוהבת. לא אוהבת קניות היום? -לא, לא. אני אקנה כי צריך. -הרסנו לך. -הרסנו לה. אני אקנה כי צריך, אני אקנה כי אני באמת צריכה משהו, אבל אני לא אעביר את היום שלי בזה. אני, גם מול אנשים

אפילו יש מקום לבוא ולהגיד: "רגע, מה המטרה?" יש מהות. צריך שיהיה משהו מעבר לזה, ולא סתם, וזה נורא קשה. את יודעת, כל פעם כשאת מגיעה בשיחה שלנו, חירות, לאיזושהי נקודת אמת שעשתה לך התקדמות בלדעת למה הלכתי לקנות או מה הסיבה האמיתית, כל פעם, כשאת מגיעה לאיזו נקודת אמת, רועד לך הקול. נכון. -במיתרים שלך, וזה כל כך מראה לי מה עברת וכמה אמת את מספרת לנו על סיפור הנעליים הזה, שבכלל הסתתר שם, איך אמרת? בקשה של בדידות, בקשה של צריכה משהו, שלא ידעת לצעוק אז. כמעט ולא היה לה קול. -לא היה קול. זה היה מאוד מאוד קשה לראות את זה, כי מההתחלה אני ראיתי אישה מאוד חזקה, עם המון המון יכולות, אבל היא הייתה מצמצמת את

עצמה לכמעט אפס. וכל הזמן, בצוות של הזוג, היינו מדברים על איך לעזור להעצים אותה, שהיא תתחיל להאמין בעצמה ותתחיל לעשות דברים עם עצמה, כי בהתחלה היא הייתה כל הבוקר מבלה בבתי קפה או עם חברות, ולא עושה שום דבר משמעותי עם עצמה. שזה משהו שאצל הרבה מכורים שאנחנו מדברים... פה זה מקרה של קניות, אבל אפשר לעשות הרי אדפטציה לכל התמכרות אחרת. רגע, הלך לי חוט המחשבה. משמעות. -היא חיה דרך בעלה, זה הכול. היא הייתה התכשיט של בעלה. -וואו. שכאן, כשאת מדברת כבר על התהליך המתקדם יותר, פתאום עזרתם לחירות להבין שיש משמעות גם לאישיות שלה, שיש מקום גם לה, ואז, את יודעת, המושג הזה שהוא מאוד יהודי, אני חושבת, בכלל, כל

12 הצעדים והדיון... אלוקים, בדרך שלך, וכל מציאת המקום הרוחני הזה, יש משהו במושג דופמין דיטוקס, כאילו מה מחליף את זה עכשיו? זאת אומרת, אנחנו רוצים ליהנות בחיים. אנחנו רוצים תענוג בחיים, אבל לא מהמקום הטוקסמי, לא מהמקום המרעיל שלא היה טוב. אז איך מעבירים בעצם דרך 12 הצעדים שאדם הולך... ועוד משהו, אני אומר את זה כי אני פוחדת לשכוח, בעולם של 12 הצעדים אתה לעולם, בפוטנציה, יכול ליפול שם לדבר הזה, כי משהו במוח נצרב הרי בשנים האלה של ההתמכרות. את אומרת "צריך עונג בחיים". -כן. -אני בדיוק עכשיו קוראת את הספר של מרדכי בר-אור, נדמה לי שקוראים לזה "והיה ברכה", והוא אומר, יש הבדל בין עונג להנאה. וזה בדיוק

זה. ההתמכרות מתבססת על ההנאה, אבל הרוחניות מתבססת על העונג. -וואו. ואני חושבת ש... אני זוכרת שפעם ישבתי עם איזה בחור צעיר שהיה חייל, שעבר את התוכנית, וישבנו בחוץ וראינו את הנוף, והוא אמר: "את יודעת, שרון, שזו פעם ראשונה בחיים שלי "שאני רואה את הנוף הזה וזה נותן לי כל כך הרבה עונג", וזה זה, זה להפסיק לחפש את כל התאוות ולהתחיל לחפש את העונג. זה כל הרעיון. זה כל כך מיישר קו עם פרק א' של הרמח"ל ב"מסילת ישרים", שבאנו להתענג כאן על הקב"ה. -נכון, בדיוק. איך בעלך היום? הוא בהחלמה, הוא בתוכנית. הוא הולך לקבוצות. ואנחנו עובדים כל אחד. לא רק איך הוא, איך אני. גם לי יש עבודה בתוך הזוגיות הזאת. אני חושבת

שהדבר הכי חשוב שקיבלנו, מעבר באמת לצעדים ולכלים לחיים, זה השפה הרגשית. להבין מה זה רגשות, איך קוראים להם, מה קורה לי. זה אילמות... זאת אומרת, גם האלימות שהגיעה, היא הגיעה מתוך אילמות. אנחנו לא ידענו מה זה רגשות, איך קוראים לרגשות האלה. אני חושבת שבכלל הצעדים הראשונים בתוך מרכז קשרים זה להכיר רגשות. היינו צריכים לוח וכל פעם היינו... "איך את מרגישה בסוף המפגש", ואתה לא יודע להגיד איך אתה מרגיש כי מה זה רגשות ומהם, ואיך אני מרגיש אותם גם בתוכי, ואני חושבת שהמקום הזה, השפה הרגשית שנהייתה בינינו, היכולת לתקשר בצורה מכבדת ומכילה, ולהיות מודע, מודע, כל אחד לעצמו, לחלקים שלו. וגם אם לפעמים נופלים,

להגיד: "אני מצטערת, "דיברתי איתך עכשיו מתוך מקום כזה וכזה", כי בסוף אנחנו לא מלאכים וזו עבודה באמת לכל החיים ואני יכולה לבוא ולתקוף, ואז לקחת אחריות, כמו שאומרים, זה לקחת אחריות ולהגיד: סליחה, תקפתי, הרגשתי ככה וככה, דיברתי מתוך... הרגשתי שמה שאמרת לפני פגע בי, ולהיות מסוגל לנהל שיח כן, בוגר, מכבד. אני חושבת שאין מתנה טובה מזה. והרבה פעמים... כל התוכנית, בכלל כל הסביבה שלי, הייתי אומרת: "12 הצעדים האלה, "אני לא מבינה למה זה רק בתוך תוכנית של מכורים", כולם צריכים לעבור את זה, כולם צריכים את הכלי המדהים הזה של ענווה, גם קצת ענווה. אנחנו לא פה לבד, יש כוח גדול מאיתנו שמנהל את הדברים, שמכוון את

הדברים, וקצת להוריד מעצמנו, בטח בתוך שותפות זוגית, שאנחנו לא בתחרות אחד עם השני. את יודעת למה נראה לי שיש פה הצלחה? -למה? כי אני שאלתי אותה "איך בעלך היום?" ומה היא ענתה לי? נכון, זה בדיוק זה. היא בפני עצמה. -על עצמה. היא בן אדם מדהים בפני עצמה. -תביאי כיף. היא ענתה לי על עצמה. היא מציינת פה עוד משהו, אני צריכה פה את הפינאלה ההבנתית הזאת... אני שנייה מפריעה לך. אני נזכרת שהיינו נפגשים בשיחות הזוגיות, אז כל הזמן הייתי אומרת להם: "למה אתם עכשיו מחייכים?" הם מדברים על דברים נוראים, והם שניהם מחייכים. זה לקח המון זמן עד שלמדתם לא לחייך כשרציתם לבכות. נכון, להתחבר. להתחבר זה עבודה, זה באמת עבודה.

זה לא... אנשים אומרים: "כן, רגשות, כן, בטח, אני מרגיש". אני ישר יודעת ל... זה לא, זה לא עובד. צריך להתמסר, צריך לעבוד. זה מסע, זה לא מסע קל. נשים מגיעות וזה תמיד עושה ככה התרגשות לראות אישה חדשה שמגיעה ולהגיד לה: "זה מסע, אל תיבהלי, "זה מסע ארוך, אין לו זמן, תתמסרי, "תני לעצמך להרגיש, להיות", וזה שווה הכול. את מדברת על הקבוצה, כשאתם יושבים כולם ביחד ומישהי חדשה מגיעה. -כן, כן. ואת פתאום רואה עליה מה שדומה היה לך. נכון? ואיפה היא נמצאת עכשיו, בשלב אחר. -נכון, נכון. מה שחירות הביאה כאן קודם, זה משהו שאני מרגישה, תקני אותי אם אני טועה, בכל התמכרות, וגם בדור הזה בטח, כשיכולים להתמכר גם לרשתות

חברתיות וגם למסכים וגם לכל מיני עיסוקים שהמוח עושה על הדרך, זה מין... המצב הזה שאתה לא מחובר באמת לרגשות שלך, אני חושבת שקוראים לזה... אלקסיתימיה או משהו כזה... כן, כן, אבל ה... אני מעדיפה שאנחנו נשתמש במילים מאוד פשוטות. תני לי את זה בפשוט. -בן אדם מרגיש חרדה מול הרגשות שלו, אז הוא עסוק כל הזמן בריגוש כדי לא להרגיש. וואו. איזה סיום מדויק זה, שרון. עוד פעם, תחזרי על המשפט הזה. שאנשים עסוקים בלחפש ריגוש כדי לא להרגיש. תודה רבה שדיברתן איתנו. שנזכה להרגיש באמת את הרגשות האמיתיים, גם אם הם כאובים, ולדבר אחד אל השני את המקומות הכי לפעמים נמוכים של עצמנו, אבל הם אמיתיים. אני חושבת שזאת תפילה

אמיתית, להניח את כל זה בפני בוראנו. -ושיהיה לאנשים אומץ לבקש עזרה. וואו. תודה רבה. תודה, חירות. תודה, שרון אלקינס. אל תישארו לבד עם הרגשות האלה, אל תצפו אותם בשום ציפוי של שום ארטיק. אם קשה להרגיש וקשה לבטא, קשה לגעת, בקשו עזרה, "נפשי בשאלתי", מחכים לכם. להתראות. כל אובייקט בחיים שלנו, כל דבר, הוא סיפור. נעליים הן סיפור, סיפורי ההתמכרות. כמה סיפורים וכמה... לחזור אליהם, לשחזר. כל התמכרות היא סיפור, עולם ומלואו. שאלתי את שרון: "מה מתחיל או מה הרגע הזה שבו?"... היא אמרה: "להקשיב לקול הפנימי". המילה הזאת, "קול", שבנויה מהאות היחידה בא"ב שיורדת מתחת לשורה, ק', ו' החיבור שמחברת, ול', האות היחידה

בא"ב שעולה למעלה. אל תגידו לי סופיות, כי הן היו פעם. להקשיב לקול הפנימי שלנו. אפילו בתוך עצמנו, לתת לו רגע של שקט והאזנה. מה אומר הקול הזה? כל הסודות שמורים בו.