מי קורא את הפתקים שטומנים בכותל?

יש קיר אחד בעולם שמקבל יותר ממיליון מכתבים בשנה. אין לו כתובת, אין לו תיבת דואר. אף אחד מעולם לא קיבל ממנו מכתב תשובה. ובכל זאת הם ממשיכים להגיע כל יום בכל שפה שיש על כדור הארץ. הכותל המערבי. אבנים בנות 2000 שנה ובין הסדקים שלהן פתקים. פעמיים בשנה, לפני ראש השנה ולפני פסח, אוספים אותם בזהירות עצומה בלי לקרוא אף אחד מהם וקוברים אותם בגניזה כמו ספרי קודש. כי אצלנו מילה שנכתבה מהלב היא דבר קדוש וקוברים אותה בכבוד כמו ספר תורה שבלה. ומי כותב? כולם. אנשי עסקים ונהגי מוניות, מנהיגי עולם וחיילים, קלות לפני החתונה ואבות מודגים. אנשים שאומרים על עצמם אני לא מהמתפללים עומדים מול אבן וכותבים לה את הסוד

הכי שמור שלהם ומי שלא יכול להגיע שולח פתק מקופל ביד של חבר שטס בקשה מעבר לים שמגיעה בסוף אל אותו סדק צר בירושלים ורגע בואו נחשוב על זה בכנות אף אחד לא כותב מכתב לקיר לקיר לא מספרים על הילד שחולה ועל החלום שמתעכב מכתב כותבים רק כש שמאמינים שמישהו קורה. אז מה אנחנו יודעים שם ליד האבנים שאנחנו שוכחים בשאר הימים? איזו ודאות שקטה מתעוררת בנו דווקא שם שגורמת ליד לכתוב בלי להתבייש? המגרש עונה על זה במשפט אחד עוצר נשימה. מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי ועל המקום הזה הבטיח בורא העולם בספר מלכים והיו עיניי וליבי שם כל הימים. העיניים והלב כל הימים. זאת לא אבן שסופגת מילים. זה הבית שהלב שלו נשאר פתוח.

ופתאום מיליון הפתקים האלה הם לא מנהג מוזר, הם עדות. בשעת האמת, כשהכי כואב וכשהכי מקווים, אנחנו יודעים בדיוק לאן ללכת ולמי לכתוב. הידיעה הזאת לא נלמדה בשום שיעור. היא ירושה שעוברת אצלנו מיד ליד כבר 2000 שנה. כי האמונה שלנו לא נמדדת בהצערות, היא נמדדת במיליון פתקים בשנה, שכל אחד מהם התחיל ברגע שבו מישהו האמין שיש מי שקורה. ברגליים שהולכות אל האבנים האלה וביד שמקפלת פתק קטן ודוחפת אותו עמוק עמוק אל תוך הסדק. אז בפעם הבאה שנעמוד שם עם פתק קטן ביד, כדאי שנדע, לא שלחנו מכתב לקיר, שלחנו מכתב הביתה. ומכתבים הביתה תמיד מגיעים.