מסע לאמריקה הלטינית שהפך אותה לאחת מהמשפיעות הישראליות הגדולות ביותר בספרדית

שלום, ברוכים הבאים לתוכנית "חובקות עולם". אני חיה ביסקר, ושוב לכבוד גדול הוא לי להיות כאן איתכם ולהציג לכם סיפורים של נשים מעוררות השראה, מנהיגות שיציגו את הערכים שלהן ואת העבודה הקהילתית שלהן כדי לעורר השראה, לחבר את התרבות של אמריקה הלטינית עם הלב של ישראל. תודה רבה שהצטרפתם אלינו ולעונג לי להציג לכם היום אורחת מדהימה, אוקסנה בר. שלום חיה, תודה רבה שאת מארחת אותי כאן. תודה שאת כאן. מה שלומך? -טוב, טוב. ובכן, אוקסנה נולדה באוקראינה ובגיל צעיר מאוד הגיעה לישראל, בגיל שנתיים. היא הייתה ילדה כריזמטית מאוד ותמיד התבלטה בכל מה שעשתה, אבל היא מעולם לא דמיינה, כשהייתה ילדה, שהיא תהפוך בסופו של דבר

למשפיענית ענקית שמפיצה את המסר של ישראל לעולם כולו, וגם בספרדית. זה מדהים. אוקסנה, ברוכה הבאה. ספרי לנו קצת על מוצאך, ספרי לנו על אוקראינה, על המשפחה שלך. מאיפה אתחיל? תראי, אני לא זוכרת הרבה מאוקראינה. הגעתי לישראל בגיל שנתיים. באופן כללי, לילדים מתחילים להיות זיכרונות. תגידי לי את, למשל, מגיל חמש, מגיל שש. אני זוכרת את ילדותי עוד כשהייתי בת שנתיים, כי אומרים לפעמים שכאשר עוברים משהו טראומתי מאוד, גדול מאוד בחייך, את זוכרת את הרגעים האלה. לכן אני זוכרת את המטוס כשהגענו מאוקראינה, מהעיירה שבה נולדתי. נולדתי בעיירה בשם פריאסלאב, שבה נולד גם שלום עליכם, סופר גדול ומפורסם מאוד. ואני לא זוכרת

כלום מהמקום, מהבית. ואז כמובן שחזרתי לביקור ומאז אני זוכרת. אבל הזיכרונות שלי הם מהמטוס, כשהגעתי לישראל, מגן הילדים שהלכתי אליו בגיל שנתיים. ומשם התחלתי לזכור הכול, כי אני באמת חושבת שזה היה גדול מאוד, השינוי בחיי, וגם ההורים שלי לא הכינו אותי היטב, כי גם עבורם זה היה שינוי גדול מאוד. ולמרות שאפילו לא דיברתי רוסית, כי בבית דיברתי אז רוסית. אפילו לא דיברתי רוסית כשהגענו לישראל. אז למדתי את שתי השפות, עברית ורוסית, באותו הזמן. לכן זה היה שינוי גדול מאוד בחיי האישיים. ואני חושבת שהייתה לזה השפעה רבה. באופן שבו גדלתי, כי הבנתי שאם אני לא אעשה את זה, אם לא אצליח לבד, אף אחד בחיים לא יעזור לי להשיג

את זה. הם יעזרו לי, אבל אף אחד לא יגיש לי את זה כך. הינה, אני נותן לך את זה במתנה, אתן לך את זה. אמסור לך את איש הקשר הזה שאת צריכה. וזה מה שלמדתי מאז שהייתי קטנה. הפכת לחזקה מאז מהילדות. כן, כי גם בשלב מסוים כשאת בת להורים שעזבו הכול ובאו לארץ אחרת, בין אם זאת ישראל או כל מדינה אחרת, בשלב מסוים את כבר יודעת יותר על התרבות של המקום מאשר ההורים שלך ואת צריכה לעזור להם בכל דבר. עם השפה... ההורים שלך לא דיברו עברית? היום הם מדברים עברית בסיסית, אחרי 30 שנה בישראל. בקרוב נחגוג 30 שנה לעלייה, זה גורם לי לאושר רב, אני גאה לחיות בישראל שנים רבות כל כך. אבל בשלב מסוים התחלתי לעשות דברים שהורים עושים

למען ילדיהם, אבל הפוך. ילדים עושים את הדברים האלה למען ההורים שלהם ואני אסירת תודה ואני באמת אומרת תודה לאל שלפחות יכולתי לעשות את הדברים האלה עבור ההורים שלי, בגיל שבאמת יכולתי לעזור להם. ולפחות הם יכלו להיעזר בי ובאחותי, ומאוחר יותר עזרנו להם להרגיש בנוח יותר כאן בישראל. יש לך אחות? -כן. גדולה. -אחות בכורה. כן. -זה היה תהליך של התבגרות, כי עלית ארצה בגיל מוקדם מאוד. ההורים שלך עדיין מדברים רוסית בבית? ביניהם הם מדברים רוסית. כשאני מגיעה אליהם עם בעלי, שכבר נדבר עליו, הוא מקסים, הוא דובר ספרדית, עברית ואנגלית. לכן יש ערבוב של שפות בבית. הם מדברים קצת עברית, קצת רוסית, פה ושם מילים בספרדית,

בעיקר על אוכל. אז כן, זה ערבוב של שפות. וספרי לנו משהו, אוקסנה, מתי היה הרגע שהבנת שהייעוד שלך הוא להופיע בציבור, בתקשורת, לשרת את הציבור? כי לפי מה שהבנתי נרשמת לאוניברסיטה, לחוג למדעי המדינה. באיזה רגע הרגשת שאת צריכה להופיע לפני הציבור, שאת צריכה להקדיש את עצמך לציבור? איך זה קרה? מאז שהייתי קטנה אהבתי מאוד להיות על הבמה, זה מה שהם אומרים? להיות על הבמה? וגם לעשות דברים. לא אהבתי להיות עם בנות שיושבות בכיתה, מאחורי כולם, בשקט, הן לא דיברו ולא רצו שיסתכל עליהן, שלא ידעו שהן קיימות. אהבתי לבוא כל הזמן ושכולם ידעו שאני שם. ולתרו... -לתרום. לתרום. במה אני יכולה לעזור? מה אני יכולה לעשות? אילו

דברים נוכל לעשות ביחד? -היית מנהיגה. אני לא יודעת אם הייתי מנהיגה, כי גדלתי בסביבה שרבים מחבריי היו כאלה, אז זה מה שידעתי. ובאמת, תודה לאל, כי כשאת גדלה, את רואה את כל הדרך שעברת, את נקודות הציון בעברך, ואת רואה, איזה מזל שזה מה שקרה לי בחיים, וזאת הייתה הסביבה, בית הספר והחברות, כי הכול ביחד עיצב את אוקסנה של היום. לכן מאז שהייתי קטנה תמיד רציתי לנסות דברים חדשים, להכיר אנשים חדשים, להיות במרכז העניינים. ובכל רגע שהרגשתי שאוכל לתת יותר מעצמי, שם הייתי. כן, למשל, איך קוראים לזה, מועצת תלמידים? כשבבית הספר בוחרים מכל כיתה תלמיד או שניים למועצת התלמידים. של בית הספר. -נציגה. זהו. אז מגיל 8 עד

גיל 18 הייתי חלק מזה. כל שנה הם בחרו בי שוב, לא יודעת איך, אבל בזכות התלמידים, והתחלתי את חיי ההתנדבות שלי, לעשות דברים, לגשת לבתי חולים, לבקר ילדים חולים, לתת להם מתנות לפורים, ואחרי בית הספר עשיתי את זה גם במקומות פרטיים, ולא רק מטעם בית הספר. אז תמיד תמיד חיפשתי מה אני יכולה לעשות יותר, ואז בתיכון קיבלתי את ההזדמנות להיות... ג'ורנליסט, איך אומרים? -עיתונאית. זה. קיבלתי את ההזדמנות להיות עיתונאית, כשהייתי בת 15, במגזין מפורסם מאוד לבני נוער. כיום המגזינים כבר לא קיימים וגם המגזין הזה לא קיים, וכתבתי שם וגם במגזין אחר לילדים. ושם התחילה דרכי המקצועית, שם התחלתי לצבור ניסיון רב יותר בעולם

התקשורת הזה, רציתי גם ללמוד תקשורת, אבל אז התגייסתי ובשירות הצבאי, הייתי בתפקיד שהיה דומה אבל קצת שונה, ומשם דעתי השתנתה קצת, ועוד כמה דברים קרו, שבגללם החלטתי ללמוד פוליטיקה, וזה מה שלמדתי בירושלים. אז השתחררת מהצבא והחלטת לנסוע לדרום אמריקה. כן. -ואיך זה היה? זה היה מעניין מאוד. גדלתי בתרבות הלטינית, צפיתי בטלנובלות מאז שהייתי קטנה, כבר בגיל שש צפיתי בטלנובלות. כי בזמנו היה ערוץ אחד או שניים לילדים בטלוויזיה ולא היו הרבה אפשרויות כמו היום. אז היית חוזרת מבית הספר וצופה בסדרה "קטנטנות", צופה בסדרה "המורדים", וצפית בסדרה "אמי הילדה עם הילקוט הכחול", שהייתה ממקסיקו, וצפית בדברים כאלה, וזה

יומיומי. ולא רק הסדרה, גם אחר כך את מאזינה לתקליטורים ואת קונה וקוראת את מילות השירים אומנם את לא מבינה כלום, אבל את שרה ככה, והתרבות הלטינית תמיד הייתה נוכחת בחיי. היו לי גם את הקלפים של הסדרות, הכול. וידעתי גם שבעלי לעתיד יהיה לטיני. ידעתי. לא ידעתי איך אכיר בעל לטיני בישראל, אבל ידעתי שבעלי יהיה לטיני, כי אהבתי מאוד את התרבות. ואחרי השירות הצבאי, רוב הצעירים בוחרים לטייל בעולם כדי להירגע קצת אחרי שנתיים או שלוש שנים של שירות צבאי קשה מאוד. חלקם בוחרים לנסוע לאוסטרליה, להודו, לארצות הברית, וברור שבחרתי לנסוע לדרום אמריקה כי התרבות עניינה אותי מאוד ונסעתי לבד. הייתי צריכה לנסוע עם בחורה

שפגשתי באינטרנט ושבועיים לפני הנסיעה, היא אמרה לי: "אני לא נוסעת, אני נשארת בישראל". והייתי בחורה בת 21 לבד בדרום אמריקה, כמעט שנה, וזה גם ביגר אותי מאוד. לגמרי. ביקרת בפרו, בבוליביה... פרו, בוליביה, לאקוודור לא הגעתי. -אקוודור? ביקרתי באורוגוואי ובארגנטינה, ברור. את רוב זמני ביליתי שם, בארגנטינה. מה הרשים אותך? בראש ובראשונה, המצפים. אלו מצפים שאין כמוהם בישראל. ישראל יפה, היא מקסימה, אבל המצפים שביקרתי בהם שם, ביבשת, היו דבר שנחקק היטב במוחי עד היום. חלפו כבר מעל יותר מעשר שנים מאז הטיול הזה. והדבר השני הוא בני האדם, האנשים. הם אוהבים מאוד, אדיבים מאוד. בעיקר כשמתרחקים מהמרכזים של הערים

הגדולות, כשנכנסים לעיירות קטנות שבהן מתגוררות עשר משפחות, שם מרגישים באמת את לב האנשים ושבסופו של דבר כולנו אותו הדבר. ומאוד אהבתי את החוויה הזו. זה לימד אותי רבות על עצמי. יותר מכול, אני לא אוהבת להיות לבד, כי הייתי לבד במשך ימים רבים, כי את נוסעת לבד, את לבד בנסיעות, את רוצה לעשות טרק, לטייל בנופים, את עושה את זה לבד עם קבוצה שאת לא מכירה. וזה היה קשה. ולכל אותם צעירים שמתכוננים לאותו המסע, מה את אומרת למי שעדיין לא נסעו ומתכוונים לנסוע? מה את מייעצת להם? לישראלים שנמצאים עכשיו בשלב הזה? שחושבים לנסוע לדרום אמריקה, לצאת לטיול הזה, לחוות את המסע הזה, לחוות את דרום אמריקה. כי בשבילך זה היה

טיול שבו גילית דברים על עצמך, שבו גדלת כאדם. אז מה היית אומרת לאותם צעירים שעומדים לנסוע היום לדרום אמריקה? הם צריכים באמת לרצות את זה, כי כיום יש הרבה ישראלים שעושים את זה כי זה מה שנהוג. אתה לומד בתיכון, אחר כך אתה משרת בצבא, אחר כך אתה נוסע ואז אתה לומד באוניברסיטה. אז אם אתה עושה את זה בצורה אוטומטית מאוד, הייתי אומרת לך, לא, אל תעשה את זה. אבל אם באמת יש לך מטרה יש לך יעד בטיול שלך, תעשה את זה. בטיול הזה אמרתי לעצמי: "לא אחזור לישראל עד שלא יהיה לי ברור "מה אני רוצה לעשות בחיים שלי." זה מה שהחלטתי. וכשאתה מבקש משהו מהעולם, העולם נותן לך בחזרה. ככה העולם פועל. וחזרתי לישראל עם מטרה ברורה

מאוד, של מה שאני רוצה לעשות. וזה היה גם בזכות העובדה שפשוט כשהייתי בדרום אמריקה בטיול שלי, היה מבצע... צבאי? -כן, מבצע צבאי בעזה. וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי איך זה להיות יהודייה ישראלית, מחוץ לישראל בזמן מלחמה. איך זה היה? -זה השפיע עליי מאוד. זה השפיע עליי מאוד כי הייתי במדינות שבהן בדרך כלל אוהבים את ישראל, יש שם אנשים מאמינים, הם אוהבים את התרבות היהודית הישראלית אבל פחדתי. פחדתי להגיד שאני מישראל, פחדתי להביע את דעתי הפוליטית. ופעמים רבות אמרתי שאני מאזור אחר של העולם, כי לא הכרתי את האדם שעמד מולי. אני זוכרת שהיו פוסטים בפייסבוק, של מטיילים ישראלים. מצאתי במדינה מסוימת שלט שבו נאמר:

"אין כניסה "למסעדה הזאת לישראלים". זה זעזע אותי מאוד. היום, למרבה הצער, אנחנו רואים בזה דבר "טבעי" שקורה בעולם. אבל בזמנו, לפני עשר שנים, לא היה כל כך נפוץ לראות את הדברים האלה. ושם הבנתי שאין מקום בעולם הזה שבו ארגיש בטוחה כל כך, להיות אני כמו שאני בישראל. ושם אמרתי, באותו הרגע, שיש לי את כל הכוח, הרצון לחולל שינוי בעולם, הרצון לעשות דברים טובים. מבחינתי, בזמנו, ראיתי את הכנסת כמקום הטוב ביותר כדי להגשים את זה. ובטיול החלטתי לחזור וללמוד פוליטיקה כדי להיכנס ולעבוד בכנסת. זה מדהים. ובכן, איך הייתה ההגעה שלך לכנסת? בסופו של דבר, תראי, זה מעניין מאוד, השבילים בחיי, כי אולי תרצי לעבוד בכנסת,

טוב, את רוצה. זה לא כך פשוט, "אני רוצה לעבוד במקום כזה ואתקשר למישהו ואעבוד שם." המסלול היה מעניין מאוד כי אני באמת חושבת שאלוהים ראה את המטרה הזו עבורי ובגלל זה הוא שם אותי שם. כי לא כולם מצליחים לעבוד בכנסת, ועוד בתפקיד יועצת לחבר כנסת. זאת משרה די בכירה בכנסת. -זה תפקיד בכיר. וראיתי את זה כאדם, התייחסתי לזה כאל הזדמנות גדולה מאוד. ושנית, חשבתי שאני בת-מזל, שיש לי מזל גדול בחיי, ויותר מכול, מבחינה רוחנית. הצלחתי להתקדם למשרות בכירות מאוד, עשיתי דברים יפים מאוד. עזרתי בכתיבת חוקים בכנסת, כי זה מה שהיועצים עושים. כתבתי את... הדברים שחברי הכנסת אומרים. אני לא יודעת בדיוק איך לומר את זה. -את

הנאומים? כן, הנאומים. הכנתי אותם לוועדות, לכל אחד הייתה ועדה משלו והייתי צריכה לדעת הכול על הכול. וזו הייתה תקופה מעניינת מאוד. כמה זמן עבדת שם? באופן כללי עבדתי בכנסת חמש שנים, אבל הייתי יועצת לחברי כנסת שנה וחצי, משהו כזה. זו עבודה אינטנסיבית מאוד. את בפסגה מבחינה מקצועית, את אישה נחושה ביותר שמצאה את עצמה במסע ארוך, רחוק מכאן, שבו היא תשלים עם הפגיעות שלה, לא לרצות להיות לבד, אבל גם תקבל החלטה לבוא, ולעשות את מה שהיא רוצה. הגעת לפסגה, לשיא ההשפעה במקום הפוליטי החשוב ביותר בישראל ופתאום החלטת להפוך למשפיענית. ספרי לנו איך היה התהליך הזה, איך עברת מהקריירה הזאת כמומחית פוליטית, כאדם חשוב

בתוך הכנסת והפכת למשפיענית חשובה כל כך, כפי שאת כיום. איך זה? אני מאמינה, כפי שאמרתי לך קודם, שאלוהים הראה לי את הדרך. בסופו של דבר אנחנו יכולים לתכנן הכול ודברים קורים בדיוק כפי שהם היו צריכים לקרות. מבחינתי המטרה הבאה שלי הייתה להיות חברת כנסת בעצמי, אבל בשלב מסוים הבנתי שההשפעה שלי על העולם יכולה להיות גדולה עוד יותר, חשובה עוד יותר. ברמה הלאומית כבר הרגשתי שהגעתי לפסגה של מה שיכולתי להשיג. יותר מזה, השלב הבא, כפי שאמרתי לך קודם, היה להיות חברת כנסת והרגשתי שאני לא רוצה להיות חברת כנסת בגיל 30. בשבילי זה תפקיד שצריך לחכות זמן רב יותר בשבילו. בגיל 60, כקריירה שלישית או שנייה, כי את צריכה

להשיג דברים רבים בחיים שלך ולרכוש ניסיון רב כדי להגיע לתפקיד הזה. ככה אני רואה את זה. ושם אמרתי, בסדר, יש לי עוד 40 שנה להגיע לתפקיד הזה ואני מרגישה שעדיין יש לי בגוף, בלב, כל כך הרבה אנרגיה לתת לעולם. ובזמן הזה גם התחילה הקורונה ובעלי עבד בהיי טק, במערכות, משהו שונה לגמרי מהעולם הזה. וזו הייתה תקופה מעניינת מאוד עבור שנינו. החלטנו לנצל את ההזדמנות הזו ולעשות משהו אחר לגמרי ממה שאנחנו יודעים, אבל זה תמיד ריתק אותנו וידענו שאנחנו יכולים לעשות את זה היטב, והחלטנו לייצר תוכן על ישראל ויהדות. למה דווקא הנושאים האלה? לא יודעת, אני חושבת שזה משהו פנימי. שאף פעם אי אפשר להסביר, כי יכולנו ליצור תוכן

בקלות על בישול או על בגדים, או על כל דבר אחר, אבל החלטנו באופן כל שהוא, שנבין מאוחר יותר מה בדיוק הדרך שעלינו לעבור, מה היא היהדות וישראל דרך עינינו. והגדרנו את זה כל שבוע וכל חודש, יותר ויותר, עד שהגענו לרגע הזה, שאנחנו כמעט ארבע שנים אחרי, עם רשת של יותר מאלף, סליחה, מיליון עוקבים ברחבי העולם הלטיני שמתעניינים ביהדות ובישראל, והם מעוניינים לראות את זה דרך העיניים שלנו, כי על היהדות ועל ישראל אפשר לראות ולקרוא במקומות רבים, אבל הדרך שבה אנחנו מעבירים את זה היא דרך ייחודית, כך אני רואה את זה. איך הדרך הזאת? איך זה לראות את ישראל ואת היהדות דרך עיניהם של אוקסנה וגסטון? איך זה? -בשבילי זה גשר.

זה גשר שמחבר בין אדם שמעניין אותו מאוד ללמוד על יהדות וישראל, בכל צורה, ועם אדם שחי כאן ורואה איך המציאות באמת, בלי פילטרים, בלי מה שהתקשורת מראה לך, או מה שמוכר יותר, או מה שימשוך צופים רבים יותר. אנחנו רואים את זה בעיניים שלנו וכשאנחנו יוצרים את הסרטונים שלנו, אנחנו לא עוסקים בכלל בביקורת או בדעת פוליטית אנחנו לא מביעים בכלל את דעתנו האישית, זו תמיד הייתה המטרה שלנו, לאפשר לאדם אחר להציג את יהדותו או את ישראל מנקודת המבט שלו, אנחנו עושים את זה בצורה מכבדת מאוד שנותנת את כל הבמה לאדם הזה. וזה לדעתי הסוד שלנו של התוכן האותנטי כל כך שאנחנו יוצרים. אבל האובייקטיביות הזו וההרמוניה הזו במידע,

לאחר 7 באוקטובר, למה הן הפכו? כל יוצר תוכן יספר לך שיש זמנים של עליות ויש זמנים של מורדות, זה ראשית, ושנית, תמיד צריך להיות רלוונטיים, תמיד צריך לראות מה קורה בחיים, על בסיס יומי, ולהתייחס לזה ולהעביר את זה בתוכן שלך. והמטרה שלנו מעולם לא הייתה ליצור תוכן על מלחמה או על פוליטיקה, איזה אדם אוהב ליצור על זה תוכן? אולי יש, זה עניינו של כל אחד, לא אהבנו לעשות את זה, אבל הבנו שזו חובתנו. אני לא יודעת איך אומרים חובה בספרדית, עכשיו המילה חמקה ממני. -לא יודעת. זה התפקיד שלנו. אם לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה באופן שבו אנחנו יודעים ליצור תוכן, עם הגשר הזה. אולי הם יראו תוכן אחר והם יבינו לגמרי

אחרת את המצב כאן בישראל, והבנו מה הוא בדיוק הרגע שבו כשהיינו עדיין בהלם ונותרנו ללא מילים, אנחנו צריכים ליצור את התוכן עכשיו, כך שלעולם לא, ובעיקר בעתיד, לא יוכלו לומר, זה מעולם לא קרה. היום יש אנשים שאומרים את אותו הדבר לגבי השואה, שלא קרתה, יש אנשים שאמרו שזה היה לא יודעת מה, והמטרה שלנו הייתה גם להראות, מהיום הראשון, שזה קרה, וזה מה שקורה, וזה מה שממשיך לקרות בישראל, ותסתכלו על זה דרך העיניים שלנו, שאנחנו לא משקרים לכם אלא מציגים לכם את כל האמת. וב-8 באוקטובר, למוחרת, ראיינו ניצול מהנובה, כבר התחלנו להפעיל את רשת אנשי הקשר שלנו כדי להגיע לאנשים האלה, שהיו הראשונים שנפגעו ב-7 באוקטובר, כדי

לשמוע את הסיפורים שלהם ללא פילטרים. תדירות הפקת תוכן שלכם גדלה? באיזה מובן? האם תדירות הפקת התוכן גדלה אחרי ה-7 באוקטובר? הפקתם תוכן רב יותר? בהתחלה כן, שידרנו חי כמעט כל יום, כדי לתת לאנשים את המידע הזה שהם היו צריכים כל כך, אבל אחרי חודשיים של תוכן יומי אינטנסיבי כל כך על המלחמה, התחלנו להרגיש שזה השפיע עלינו מאוד נפשית, כי זה מסובך ביותר, וקשה להיות שם כל הזמן באווירת המוות הזאת, של דברים נוראים מאוד שקרו כאן, של הטראומה הלאומית שחשנו כולנו. וגם לא עכשיו, חודשים רבים כל כך אחרי, זה לא שהכול מושלם. מבחינתי, וגם את יכולה לומר את אותו הדבר, כל המדינה עדיין באבל, לא חזרנו לחיים הרגילים שלנו.

-נכון. יש תמונות של חטופים בכל מקום, יש שלטי חוצות של "נהיה חזקים" בכל מקום, של "עם ישראל חי" בכל מקום. גם מודעות כמו "בואו לקנות רכב היום", קשורות מאוד למלחמה, הכול קשור מאוד. אז למרות שהיום אנחנו חודשים רבים אחרי המלחמה, המלחמה עדיין נמשכת, אנחנו עדיין לא רגילים לחיות במצב הזה. ואני לא יודעת אם אפשר להתרגל לחיות ככה. האם היה רגע שבו חשבתם להפסיק? שאמרתם: "זה לא זה, בואו נשנה"? נייצר תוכן שונה? -כן. כן, חשבנו לחזור לתוכן המקורי שלנו, שהיה על יהדות וישראל, כי חייבים גם לומר, שאסור לשכוח את הקהל שהיה לנו קודם. -כמובן. שצפה בערוץ שלנו והגיע לערוץ שלנו, לרשתות שלנו, דווקא בשביל זה, כדי לדעת

יותר, לקבל מידע נוסף על היהדות וישראל. אבל מה שהבנו זה שברגע זה אנשים לא מחפשים את זה וזה בסדר, כי יש תקופות, כפי שאמרתי קודם, יש תקופות שאת כאן, תקופות שאת שם, ואם את במרוץ שמשתנה כל הזמן... -מהיר. כמו ברשתות החברתיות, זה לא יהיה הוגן כלפי הקהל שלך, לתת לו דבר שבשלב זה הוא לא מעוניין בו. וזה גם לא הוגן כלפי התוכן עצמו, כי בסופו של דבר אתה רוצה שהתוכן יגיע ליותר ויותר אנשים כדי להפיץ את המסר שלך לעולם, ובסוף אם הם רואים שיש לזה פוטנציאל נמוך יותר מאשר היה מההתחלה, עדיף לעת עתה להציג את זה כך ולהבין בצורה טובה יותר מה הקהל צריך מאיתנו ועם זה להתחיל לתכנן את התוכן. לכן היום אנחנו עדיין מייצרים

תוכן על המלחמה, אבל אנחנו גם משלבים את זה עם התוכן המקורי שלנו, וגם את התוכן על המלחמה אנחנו כבר מציגים את זה קצת אחרת. אם לפני כן היינו מבקרים ביישובים שנפגעו, ניר עוז, כפר עזה, רעים, כל המקומות, היום אנחנו משנים את זה קצת יותר ואנחנו גם מציגים יותר את הדעה האישית שלנו, בעיקר, גסטונסיטו, כי הוא האחראי על החדשות היומיות שאנחנו משדרים כעת בערוץ, ואני בטוחה שבסופו של דבר, ניתן לחשוב עד חודש קדימה איזה תוכן אנשים רוצים לראות, איך הם אוהבים את זה, הכול, ובסוף רואים את הסטטיסטיקות ורואים מה האנשים צריכים ממך עכשיו. -בסדר. וזה גם מה שחשוב, לראות מה הקהל שלך צריך וגם לעזור לו, אני לא יודעת איך בדיוק

לבטא את זה במילים, אבל לעזור לו לקבל את התוכן הזה, כי אם הם לא יקבלו את זה מאיתנו, הם יקבלו את זה מאל ג'זירה, ואני מעדיפה שהם יקבלו את זה מאיתנו. זה שירות אמיתי. כן. -אתם מספקים את השירות, מעמידים את המידע לרשות מי שרואים אתכם. אוקסנה, ראינו שאתם מתעניינים בהצגת אורח החיים הדתי, האורתודוקסי לקהל שלכם. למה? החיים האורתודוקסיים מרתקים אותנו. אנחנו גרים בעיר קרובה לבני ברק, שהיא אחת הערים האורתודוקסיות ביותר בישראל, והחיים האלה תמיד סיקרנו אותנו. כי בישראל, בין אם אנשים יודעים זאת ובין אם לא, אבל יש אנשים דתיים, יש חילונים, יש אורתודוקסים, וגם באורתודוקסיה יש... מגוון. -כן, עצום. על מה זה להיות

דתי בישראל, המגוון עצום. אנשים רבים חושבים, שאולי כולנו ככה ביחד עם כולם, אבל המציאות היא, למרבה הצער, שלא. החילונים לא תמיד יפגשו בחיי היומיום שלו עם דתיים, ולהפך. והרעיון של התוכן הזה היה גם לעזור לנו לסלול את הגשר הזה כיהודים ישראלים כאן בישראל, כחילונים שאוהבים את הדת, אנחנו אוהבים מאוד את היהדות, אבל אנחנו בסופו של דבר לא אנשים דתיים, אנחנו חילונים, למרות שיש לנו מנהגים דתיים ביום יום שלנו, על פי ההלכה, ועל פי היהדות האורתודוקסית, אבל הרעיון היה יותר מכל להראות איך החיים האורתודוקסיים, מי הוא האדם האורתודוקסי דרך העיניים שלנו, כי מה שרואים בחוץ, התדמית שנוצרה אצל אנשים, בעיקר אנשים לא

יהודים, שאין להם מקור מידע אחר, אין להם משפחה או מכרים, הם יודעים דברים בסיסיים מאוד על היהדות. הם צופים בנטפליקס, בערוצי סטרימינג אחרים, בערוצי טלוויזיה, ורואים רק מעט מהחיים הדתיים. הם צופים בסדרות כמו "שטיסל", "פאודה", וזה יפה, אבל בסופו של דבר זה... בידור? -בדיוק. והם צריכים לזכור שהסדרות הללו נועדו להעלות את שיעורי הצפייה, וזה אומר שמה שיראו להם שם, היא לא תמיד האמת, אלא יש גם ביקורת, ויש גם רכילות, אמרת לי את המילה קודם. תוכן צהוב. -תוכן צהוב. הם יראו לכם אישה שמגלחת את שיערה לאחר הנישואין, אבל באופן ביקורתי, כלומר שהיא לא רצתה לעשות את זה, והיא לא אוהבת אותו וכו'. והרעיון שלנו היה

להראות את העולם הדתי, העולם האורתודוקסי, גם החסידי, בצורתו היפה והנעימה. כי בסופו של דבר יש, באמת, יופי בכל הצורות שבהן אנחנו חיים. אז התפקיד שלי זה לא להעביר ביקורת על זה, "הם חיים ככה, זה מה שאני חושב על זה..." לא, נקודת המבט שלי על החיים היא, ככה אתה חי, כמה שזה יפה, אני יכולה ללמוד ממך. אני לא יכולה להעמיד את עצמי אני לא יכולה להעמיד את עצמי בעמדה של ביקורת על חייך, כמו שאתה לא יכול להעביר ביקורת על החיים שלי. והרעיון היה כזה, להראות לאנשים מחוץ לישראל, מחוץ לעולם היהודי, שיש דרך אחרת לחיות, וזה לא כמו שהם מראים בטלוויזיה, בסופו של דבר צריך לזכור שאנחנו 15 מיליון יהודים בעולם, ורוב

היהודים הדתיים חיים כאן, בארצות הברית קצת, קצת באנגליה, וקצת במקומות כמו ארגנטינה, וזהו. והם לא מכירים את היהדות האורתודוקסית. וממה את, באופן אישי, מתפעלת, אוקסנה, בעולם האורתודוקסי, מכל מה שהצלחת ללמוד דרך התוכניות שלך? ממה את מתפעלת בעולם האורתודוקסי? דברים רבים מאוד. בכל פעם שאנחנו מראיינים משפחה, אישה, גבר, אנחנו תמיד חוזרים עם גסטונסיטו מאוחר יותר, ואני אומרת, למדתי את זה ואת זה... אני רוצה ליישם את זה בחיים שלנו. ודרך הסרטונים האלה אנחנו גם מיישמים דברים רבים בחיים שלנו. למשל, אני מתפעלת במיוחד מהמסירות שלהם שהיא מדהימה. המסירות? -המסירות. לעשות כל יום דברים שמחוץ לעולם הזה נראים מלאים

בכללים, חושבים שצריך לעשות דברים רבים כל כך, אבל הדתיים חיים עם זה בגאווה, ואומרים תודה לאל, בכל יום שאני יכול לעשות את כל הדברים האלה, את כל הדרישות שאלוהים רוצה ממני. כמו מה? לברך לפני שאוכלים. בן אדם, אני לא אומרת "רגיל", אלא אדם שאינו קשור לעולם הזה, שותה מים, ולא חושב על זה בכלל: "בסדר, שתיתי מים". לא חושב שעכשיו אני חייב לומר, "תודה לאל ששתיתי את המים האלה." או אם הלכתי לשירותים, אני יוצאת מהשירותים, אודה לאלוהים על שאני בריאה, הקיבה שלי בריאה. אנשים רבים לא חושבים על זה. או, למה אני צריכה ללבוש בגדים... צנועים? -צנועים. כי זה חשוב, כי זה מכסה לי את השיער. אני יכול לקבל את זה או לא. אבל

הרעיון שהכול כל כך ברור להם ומאורגן בחיים שלהם, זה מדהים אותי. והכוח של הקהילה הוא דבר שבאמת לא ראיתי מחוץ לעולם האורתודוקסי. אכפת להם מה שלום השכן שלי, מה שלום הילדים של השכנה? הם שואלים, אני יכול לעשות משהו בשבילו? אני יכול לעשות משהו בשבילה? האם אני יכול לתת צדקה רבה יותר למשפחה חסרת כול? האם אוכל לתת ספר תורה לילד הזה שאין לו? זה דבר מרשים. זו תחושה אמיתית של קהילה, נכון? גם. ואיך זה השפיע עלייך בחייך האישיים? יש לך דוגמה שאת אומרת: "טוב, אימצתי את זה, לא יכולתי להפסיק לעשות את זה"? איך זה השפיע עלייך? בדברים מעשיים, אני מתחילה כל בוקר בקריאת הברכות, ברכות השחר. תפילת השחרית ארוכה מאוד.

-בסדר. אם מתפללים באמת, זה יכול בקלות להימשך יותר משעה. לכן אני קוראת את ברכות השחר ואחר כך את תפילת העמידה של שחרית. זה חשוב לי. ואז אני ממשיכה בתהילים, במזמור של אותו היום, כי הם מחולקים לימים. ואני ממשיכה עד שאני מרגישה שטיהרתי את הנשמה שלי. וכל הזמן הזה אני לא משתמשת בטלפון הנייד שלי, אני לא משתמשת בכלום. פולחן הבוקר הזה יכול להימשך שעה, כי זה לוקח זמן. אני אוהבת מאוד להתמסר למילים שאני קוראת ולהבין את זה יותר. אז לפעמים אני מתמסרת הרבה יותר כדי להבין את הרעיון. כי אנשים עלולים להתבלבל לגבי העברית המקראית ולחשוב שהיא כמו העברית המודרנית. וזה לא כך. אני דוברת עברית מודרנית. זאת השפה

העיקרית שלי. אבל אני לא תמיד מבינה מה כתוב בסידור או בתהילים. צריך להבין את הרעיון באמת. אז זה מה שאני עושה. וחוץ מזה, עוד דבר שאני אוהבת מאוד, בשינוי הזה בחיינו הוא לעשות יותר צדקה. אנחנו עושים הרבה יותר צדקה מאשר קודם. את תמיד חושבת, טוב, חשוב מאוד לתת לאחרים. חשוב מאוד לעשות צדקה. אבל אם אתה לא עושה את זה על בסיס יומיומי, אם אתה לא מחליט לעשות את זה, אתה שוכח את זה. אז התחלנו לעשות את זה בכל חודש. -באופן מאורגן. זה עובר, איך אני אומר את זה? באופן אוטומטי בבנק. את יודעת שפעם בחודש הסכום עובר לארגון הזה. ארגון שחשוב לנו מאוד. ויש גם פעמים שאנחנו תורמים עוד, למשל, בתקופת החגים, לפני יום

כיפור, כשעורכים את הכפרות, צריך לתת גם צדקה. ובזמנים האלו אנחנו גם נותנים תוספת, כי יש לנו את התרומה החודשית והתוספת על החגים, הימים החשובים. כאשר אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לרומם יותר את רוחנו ואת הנשמה שלנו ושיהיה שינוי כלשהו בחיים שלנו. בזמנים האלה, כשאנחנו מרגישים שהכול שקט בחיים שלנו, הכול אותו דבר, אנחנו נותנים צדקה. לפעמים זה עוזר, לפעמים לא. אבל זה הכוח שלי, ההשתדלות שלי, אומרים בעברית. ההשתדלות שלי לעשות משהו שהעולם מחזיר לי. כי אם לא תעשה כלום, העולם לעולם לא יחזיר לך. ואני לא מתכוונת לזה באופן שאתה רוצה לתת כדי לקבל בחזרה. לא, אני רוצה לתת כדי להשליך את האנרגיה הזו לעולם ובואו נראה

מה האנרגיה הזאת עושה. אבל האם כל זה נובע מההתקרבות שלך בערוץ? כן. כן, כי לפני כן, כפי שאמרתי קודם, בישראל, אם אתה חילוני, זה כמעט בלתי אפשרי שתפגוש את העולם הדתי בחיי היומיום שלך. אם זה לא בעבודה, למשל. תמיד היה לי את הקשר הזה עם היהדות. ועם הדת כי זה תמיד עניין אותי מאוד מאז שהייתי ילדה. אני לא יודעת איך להסביר את זה, לא יודעת. למדתי בבית ספר חילוני לגמרי. הכול היה חילוני מאוד. ללא שום סממן דתי. מעולם לא ראיתי רב, כי יש גם בתי ספר הם מזמינים רב שיבוא ויסביר. זה אף פעם לא קרה לי, לא בבית הספר היסודי ולא בתיכון, כלום. אבל תמיד הייתה לי חברה שרצתה גם לנסוע איתי בתשעה באב לכותל המערבי. ונסענו

ביחד, בגיל 15, עלינו ביחד לאוטובוס כדי לנסוע ולהיות שם כל הלילה כדי להתפלל. אז יש לי הבזקים לאחור מהחיים הדתיים שהיו לי. אבל ביום יום קשה מאוד להיתקל בעולם הזה אם אתה לא באמת חלק ממנו. והדבר היפה בערוץ הוא שאנחנו אכן חלק מהעולם הזה. והאנשים שאנחנו פוגשים באמת הם יפים, מקסימים ופתוחים תמיד ללמד אותנו יותר ולהראות לנו יותר. ואנחנו גם פתוחים מאוד ללמידה. גם זה חשוב. ומה צפוי לעתיד? מה אתם מתכננים? מה אתם חושבים לעשות? דברים רבים כל כך. אנחנו עסוקים כל הזמן. עכשיו אנחנו בתקופה שבה אנחנו נוסעים למקסיקו, כדי להרצות בקהילה היהודית על המצב כיום בישראל. וכדי שהצעירים היהודים יפגשו דמויות של יהודים

ישראלים. כי אנשים מעטים מאוד שם מכירים אנשים מישראל. הם מכירים יהודים כי הם חלק מהקהילה, אבל מעטים מאוד מכירים ישראלים. לכן חשוב להם מאוד לפגוש אותנו ולנו חשוב מאוד לפגוש אותם כי זו תהיה הפעם הראשונה שנשמע איך זה לחיות בתפוצות בתור יהודי צעיר בתקופה מורכבת כל כך. ואשמח גם לשמוע מהם איך זה. זה מדהים, זה מעניין מאוד. זה הפרויקט הבא שהוא קרוב מאוד ולהמשך השנה יש לנו פרויקטים רבים שאנחנו תמיד חושפים לאט לאט. טוב, נחכה בקוצר רוח. לסיום, אשמח אם תוכלי להעביר מסר לצופים שלנו. איזה מסר תרצי להעביר לצופים, אוקסנה? אני חושבת שהחיפוש אף פעם לא נגמר. אני מאמינה שכשאתה לא במקום הנכון שלך, כשעוד לא מצאת את

ייעודך בחיים, אתה מרגיש את זה בכל איבר בגופך. למרות שאתה מגיע לעמדה הבכירה ביותר מבחינה תרבותית, כמו למשל אני עבדתי בכנסת או כמו גסטונסיטו בעבודת המערכות שלו, ואתה עדיין מרגיש שמשהו לא בסדר, זה לא בגלל שאנחנו דור המילניום שרוצה עוד מהחיים שלנו, כמו שהמגזינים תמיד אומרים. לא, זה בגלל שהנשמה שלנו באמת רוצה עוד משהו, משהו נוסף שאנחנו עדיין לא מבינים מה הוא. ובשבילי לעצור את החיפוש הזה ולומר, אני שומעת את הקולות האלה בראש, להחליף עבודה, לשנות את כל דרכי, אבל לא, יש לי ילדים, אני צריכה לשלם שכר דירה, אני חייבת לדאוג אוכל. לא, צריך להשאיר את כל המחשבות במקום אחר ולהקדיש את עצמך באמת, להבין מה הנשמה

שלך אומרת. כי אנחנו מנותקים מאוד בימים אלו מהנשמה שלנו. והעולם הדתי עושה את זה יפה. כל יום, שלוש פעמים ביום, כשאנחנו מתפללים, אנחנו צריכים לעשות את זה. או לפחות כשהאישה היהודייה מדליקה את הנרות לפני כניסת השבת. יש רגעים בחיים הדתיים שאת מפסיקה ואת חושבת על עצמך. ובעולם המערבי, העולם הלא דתי, אין את הרגעים האלה, לצערי. אז המסר שלי הוא שכל אחד יעצור לרגע, בין אם הוא דתי או לא, ויבין איזה מסר נשמתו מעבירה לגופו. ונבין אם אנחנו במקום הנכון. מצאתי את ייעודי ביצירת תוכן. ואני בטוחה שאם כל אחד יפסיק לרגע ויציג לעצמו, שאלות עמוקות מאוד, גם הוא ימצא את ייעודו בחיים. וואו. אוקסנה, איזה מסר חזק ויפה כל

כך. אני מאחלת לך מכל הלב שתמשיכו להצליח מאוד, שתמשיכו לגדול, בעזרת ה', שתמשיכו להפיץ את קידוש ה' הזה לעולם, ותראו את ישראל והיהדות בתבונה רבה כל כך, באמת רבה כל כך. ותודה רבה שהיית כאן איתנו. בהצלחה רבה במקסיקו, שיהיו לכם הצלחות רבות, ובוודאי שנישאר בקשר. תודה רבה על ההזדמנות שנתת לי. את יפה מאוד. ולכם, תודה רבה שהצטרפתם אלינו, ולהתראות בפרק הבא של "חובקות עולם". תודה.