מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 12 - הרב זמיר כהן HD

שלום וברכה, ערב טוב לכולם. ראינו את דברי הלל הזקן בשיעורים הקודמים בכמה עצות טובות, דברים שהוא היה רגיל לומר אותם, זה הפירוש: "הוא היה אומר". היה מורגל לומר את אותן עצות. ונמשיך כעת עוד כמה עצות מדבריו. חלק מהמשפטים האלה הפכו להיות משפטים מפורסמים מאוד, שמשתמשים בהם המון כדי לקבל חוכמה, לקבל תבונה לחיים. אבל נתבונן בהם. "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד". יש אדם שהוא בור, יש אדם שהוא עם הארץ. מה ההבדל בין לזה לזה? ומה עדיף ממה? בור, כמו אדמת בור. אדמת בור זו אדמת טרשים שלא צומח בה שום דבר. יש אדם שהוא יושב בטל, לא עושה שום דבר, לא פרנסה, לא עבודה, לא לימודים, לא תורה, לא חוכמות. כלום. יושב

בטל כל היום. זה נקרא "בור", כמו אדמה שהיא כולה אדמת טרשים. ויש "עם הארץ", כלומר, הוא דומה לאדמה אבל לא אדמת בור. אם אתה זורע, אתה משקה, צומח שם משהו. "עם הארץ" זה אדם שאומנם בענייני העולם הוא עוסק בכל מה שצריך לעסוק, אבל לא יוצא לשיעורי תורה, לא מחכים בתורה, לא יושב ללמוד תורה. האדם הזה הוא עם הארץ. כלומר, בענייני עולם, ייתכן שהוא חכם גדול, יודע המון בעסקים, אבל בתורה אין לו אפילו אל"ף-בי"ת, לא יודע כלום בתורה. אומר הלל הזקן: אדם שהוא בור, הוא לא ירא חטא. עם הארץ כן יכול להיות ירא חטא, אבל הוא לא יכול להגיע לשלמות הרוחנית שלו. אדם שהוא בור, כלומר לא עוסק בשום דבר, יושב משועמם כל היום בטל. יש

אנשים כאלה בעולם, עצלנים, לא רוצים לעשות שום דבר, לא ללמוד ולא לעבוד ולא לעשות כלום, זה נקרא בור. אדם כזה הוא לא ירא חטא. כלומר, גם אם הוא גדל בבית שהוא ראה מה זה יהדות, מה זה מצוות, איך האדם צריך להתנהל, בין אדם לחברו, בין אדם למקום, ראה דוגמה אישית, אבל אין סיכוי שהאדם הזה ירא מהחטא. כלומר, הוא ייפול בקלות בעוונות חמורים, כי המוח מתחיל להתאבן, מתחיל להתייבש, הוא לא פעיל בשום דבר ואז מרשה לעצמו לעבור על כל האיסורים שרק יכולים לעלות בדעת האדם. לעומת זאת, אדם שהוא עם הארץ, אומנם לא למד תורה, אבל אם הוא ראה איך צריך להתנהג אז לפחות הוא יודע איך מתנהגים. אבל הוא לא יכול להגיע לשלמות הרוחנית שלו.

לכן הוא אומר: "ולא עם הארץ חסיד". "חסיד" זה מלשון "חסד". חסד אתה לא חייב, ואתה עושה. כלומר, להגיע למדרגות רוחניות גבוהות שגם דברים שאדם לא חייב אותם הוא עושה אותם מתוך אהבה, מתוך שמחה, מתוך השתוקקות לשלמות. את זה חסר לו. כי הלימוד תורה הוא הדבר היחיד שהוא גם נותן אור בנשמת האדם, מחכים אותו בכל העניינים ונותן לו כוחות לעלות ולהתרומם. כשאדם לומד, יש לו להיכן לשאוף. ככה הוא יכול להרגיש "הכול בסדר איתי". אבל כשמשקיע בלימודים, הוא רואה: אני צריך להתקדם בזה, יש לי מה לשפר כאן. פתאום רואה גדולי ישראל לאיזה מדרגות הגיעו. גם הוא שואף להגיע לשם, וכך הוא עולה ועולה ומתרומם. לכן מה שמתכוון הלל הזקן לומר

במשפט הזה שכל אדם, גם אם הוא טרוד מאוד: פרנסה, משפחה, ילדים, אבל עדיין צריך שימצא את הזמן למלא את המצברים שלו במטען רוחני, שיקדיש זמן ללימודי תורה. בדור שלנו יש אמצעים טכנולוגיים שלא היו בדורות הקודמים. היום האדם בנסיעות שלו יכול לשמוע את גדולי הדור ולהחכים בתורה. אישה, תוך כדי עבודה במטבח, בבית, בעבודה, במקומות שונים יכולה לשמוע הלכות, מוסר, הנהגה, הדרכה בשלום בית, סדנאות שלמות. מה שבעבר אנשים היו צריכים להשקיע המון כדי להגיע ולטרוח כדי לשמוע איזה שיעור, כדי להתחזק במשהו, היום האדם יכול להשתמש באמצעים הטכנולוגיים שקיימים היום ולהחכים בכול, גם בהלכה, גם במוסר. זה לא אמור להיות תחליף לשיעור

חי. כשאדם יוצא לשיעור חי יש לזה משקל אחר, השפעה אחרת. גם בהלכות תלמוד תורה כשאדם שומע שיעור חי יש לזה מעלה יותר גדולה מאשר שומע רק מקלטות או דיסקים או כל המכשירים שיש היום דרך האינטרנט וכן על זה הדרך. כך כותבים הפוסקים כבר... דנו בזה עוד לפני 30, 40 שנה, דנים בכל הנושאים האלה כשכבר היו אמצעים טכנולוגיים, ממליצים תמיד על שיעור חי. אבל יש הרבה זמנים שאדם לא יכול להיות בשיעור. אבל ינצל את הזמן שלו למלא את המאגר בידע תורני. הידע התורני נותן לאדם עוצמות אדירות. אדם שבאמת יושב ולומד כמו שצריך יכול לחסוך מעצמו הרבה צרות. אפילו גירושים, כי מקבל עצות מתוך התורה איך צריך להתנהל, הוא לומד, היא לומדת,

מחכימים, מוותרים, הולכים כל אחד לקראת השני, מבינים את הנפש של הצד האחר. הקב"ה יכל לברוא את האדם שיהיה יצור אחד שהוא עושה הכול. יכל לברוא שלא יהיו זכר ונקבה, שאחד יעשה הכול. כל מה שהזכר עושה, כל מה שהנקבה עושה, הכול יהיה באדם אחד. "היפלא מה' דבר"? הוא יכל לעשות את זה. אז למה הוא ברא את העולם בצורה שיש זכר ונקבה וצריכים לחיות ביחד? הרי זה יוצר הרבה בעיות. התשובה היא: כי כך האדם יכול להגיע לשלמות שלו. אם האדם חי עם עצמו, איזה ניסיונות יש לו בחיים? איפה ההתמודדות שהוא יכול לבנות את עצמו מבחינת האישיות? זה שבעולם הוא מתנהג יפה? קל מאוד בעולם להתנהג יפה כי אתה רוצה להרשים אנשים. המבחן האמיתי מול

האישה. והאישה, המבחן האמיתי שלה זה מול בעלה, שם איך אנחנו מתנהגים? הגדולה של האדם, שהוא לומד להיכנס לראש של הצד השני, להבין מה הוא צריך. כלומר, האיש נכנס לראש של האישה, מנסה להבין מה היא צריכה, ואת הצרכים שלה הוא מנסה לספק. והיא מנסה להיכנס לראש שלו ולהבין מה הוא צריך והיא מנסה לספק לו את הצרכים הנפשיים שלו. זו גדולה של אדם. כך האדם בעצם מגיע לשלמות הרוחנית שלו. אבל איך הוא ידע? איך הוא ילמד? האיש אף פעם לא היה אישה. אישה אף פעם לא הייתה איש. איך ידעו? אבל כשלומדים בשיעורי תורה, יש את הרמב"ם שליקט מדברי חז"ל, הרמב"ם בשתי הלכות קיפל ספרים שלמים שהיום מחברים בעולם המדע כדי להבין את ההבדלים שבין

גברים לבין נשים. וכל אדם יכול לבדוק בעצמו. בספר "המדריך המלא לנישואים מאושרים" הבאנו הרבה דוגמאות כאלה. אתה רואה מה המחקר של היום, איך הרמב"ם במשפטים קצרים קיפל את הכול, אתה רואה, ממש אתה מחכים. במקום ספרים שלמים של המדע, אתה לומד את הרמב"ם בשתי ההלכות האלה, פרק ט"ו בהלכות אישות, הלכה י"ט לבעל, הלכה כ' לאישה, כל צד מיישם את מה שהוא לומד, זה 100 אחוז שלום בית. אם כל אחד מקפיד על מה שמוטל עליו לעשות, מובטח לו ב-100 אחוז שיהיה שלום בית, אם היא מתנהגת כמו שהרמב"ם דורש ממנה והוא מתנהג כמו שהרמב"ם דורש ממנו. כי אלו הנקודות העיקריות שהרמב"ם נגע בהן, בדיוק מה שהאדם זקוק. לומד תורה, מחכים. אדם שלומד

תורה יכול להרוויח שלא יפטרו אותו מהעבודה אפילו. הולך לשיעור, הוא שומע עצות איך להתגבר על כעסים. כמה פעמים שמעתי מבחורים בגילאי 25, 30 שהוא לא מבין למה כל מקום שהוא עובד מפטרים אותו, והוא כישרוני וטוב ומוצלח. כמה חודשים מפטרים אותו. מה מתברר? שהוא לא יודע להתנהג. אין לו יחסי אנוש נכונים. הוא פוגע, הוא מעליב, הוא נפגע אז הוא מגיב בזעם, מנסה לנהל את הבוס שלו. אבל כשמדברים איתו: זה הבוס שלך, למה אתה מדבר איתו בצורה כזו? "כי הוא טועה". אז הוא מדבר איתו בצורה פוגענית, מעליבה, ההוא מפטר אותו. תלמד משנה, יש בהמשך בפרקי אבות: "הווי קל לראש ונוח לתשחורת". "הווי קל לראש", כלומר תהיה קליל כלפי הבוס שלך.

הוא עכשיו הראש? הוא המנהל? אף על פי שאתה צודק והוא טועה, אבל תהיה איתו יותר קליל כי הוא עכשיו נמצא בתפקיד הזה, אז תדע גם להרכין ראש לפניו. כשאדם שולט בכעסים שלו, מרוויח שלא יפטרו אותו מהעבודה, החיים שלו הרבה יותר טובים, וזה מלבד כל החוכמות שהתורה מלמדת את האדם, "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". אומר הלל שכל אדם צריך להיזהר שלא יהיה בור ולא יהיה עם הארץ. בור זה אדם שלא עוסק בשום דבר, עם הארץ הוא יותר טוב ממנו, כי הוא ברוך השם כן מתעסק, מתפרנס, אבל לא נוגע בלימוד תורה. זה נקרא עם הארץ. ועל זה אמר ש"לא בור ירא חטא", ו"לא עם הארץ חסיד", אתה רוצה להתעלות, רוצה להגיע לשלמות, תקפיד על לימוד תורה. "ולא

הביישן למד, ולא הקפדן מלמד". לכאורה, משמע מכאן שביישנות זה דבר לא טוב. אל תתבייש, "לא הביישן למד". אבל חז"ל אומרים בתלמוד שיש שלושה סימנים שמאפיינים את עם ישראל: ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. אז רגע, להיות ביישן זה טוב או לא טוב? התשובה היא, כמו כל דבר: תלוי מתי והיכן וכמה. הסימנים של עם ישראל, להיות ביישנים. אדם שהוא חצוף, שהוא עז פנים... היום, באווירה העולמית שחדרה גם כאן לארץ, אם רואים ילד שהוא עז פנים ומדבר עם אנשים מבוגרים בעזות ובחוצפה, ההורים עוד יכולים להתגאות בו: "תראה איך הוא ענה לו". איך הוא הגיב לאורח שבא שאמר לו כך, ואיך הוא ענה לו תשובה כזו, וחיסל אותו, מה שנקרא. ילד צריך להתרגל

לביישנות. ביישנים זה אחד הסימנים של עם ישראל. כתוב: "הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי "לעשות רצון אביך שבשמיים". העזות צריכה להיות במקומות טובים, שם אל תתבייש. אתה רואה שמשפילים בן אדם ואתה יכול להגן עליו, תגן עליו. אל תאמר: לא, אם אני אגן עליו אז יתחילו לצחוק גם עליי כי ההוא, תראה איך הוא לועג לכולם. אז עכשיו הוא התנפל על האדם הזה והשפיל אותו, אם אני אנסה להגן, הוא ירד גם עליי. "הווי עז כנמר", אתה צריך פה לעזור לבן אדם, למנוע עוולות - תהיה עז, תהיה חזק. אל תהיה ביישן במקום הזה. וכך גם כאן, "לא הביישן למד". אתה נמצא בשיעור, לומדים גמרא, יש הרבה בתי כנסת לומדים דף יומי, יושבים 10, 15

איש סביב השולחן, כל יום לומדים דף גמרא. והנה אתה רואה שאת הקושיה שעכשיו הרב הסביר, כל היושבים מסביב הבינו חוץ ממך. עכשיו, לא נעים, תגיד שאתה לא מבין? אתה רואה שהם הבינו ואפילו שואלים שאלות על, ואתה תגיד "לא הבנתי כלום"? זה לא נעים. "לא הביישן למד", תבקש מהרב אם אפשר לחזור שוב כי לא הבנתי. שאם לא כן, לא תתקדם. בעניינים אחרים, אדרבה, הביישנות היא תכונה טובה. לא על כל דבר צריך להתווכח. אדם שהוא גם ביישן חוסך הרבה צרות מעצמו, הרבה מחלוקות, הרבה ריבים, אף על פי שנראה שהוא קצת מפסיד, שהוא לא נכנס למאבק, לא הולך לריב פה עם השכנים ועם הסביבה כי הוא מתבייש, אבל יש בזה גם תועלת, הוא חוסך מזה הרבה צרות

לעצמו. ההורים מצד עצמם צריכים גם לדעת לשמש דוגמה אישית לילדים גם בביישנות. אם הילד רואה את אביו שהוא תמיד חצוף ויורד על אנשים, ואם יש לקוח שלא בדיוק שילם בזמן אז הוא מייד מתנפל עליו, הילד גם הוא לומד להיות כזה. יושב בבית, שומע איך אבא מדבר בטלפון, או שרב עם ההורים שלו או עם אנשים, הילד מעתיק את זה לעצמו. כי הוא לומד שכך מדברים, בטונים גבוהים, בביטויים של התלהמות. ואחר כך ההורים נבהלים, למה הילד הזה רב בכיתה עם כל החברים שלו? למה יש תלונות כל הזמן מבית הספר שהילד הזה הוא לא רגוע, הוא תמיד מתקוטט? אז הם בודקים מה החיסרון בילד. לפעמים החיסרון הוא בהורים, שהם לא משמשים דוגמה אישית נכונה. הרמב"ן

כותב על הפסוק: "כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך", מה הקשר בין כיבוד הורים לבין אריכות ימים? מה הקשר? פשט הפסוק: מתנה שבורא עולם ייתן לך. אתה תכבד את ההורים, ואלוקים ייתן לך מתנה של אריכות ימים. זה פשט הפסוק. אומר הרמב"ן: נכון, זה עניין סגולי מלמעלה. אבל תדע שיש בזה גם עניין טבעי, כי אם אתה תכבד את הוריך המבוגרים, ילדיך יראו דוגמה איך מתייחסים לאבא ואימא זקנים. כשאתה תזקין, הם יתייחסו אליך באותה צורה, יכבדו אותך, כי הם למדו שאבא ואימא זקנים הם קודש קודשים. כי הילד רואה שאבא יהפוך את העולם כדי שסבא יהיה מאושר. הוא יטרח המון כדי שסבתא יהיה לה הכול. הילדים רואים דוגמה אצל ההורים, כשההורים

מזקינים, גם הילדים יהפכו את העולם כדי שההורים יהיו מאושרים. אבל אם הילד רואה אצל הוריו זלזול בהוריו המבוגרים, ביטויים שהם לא לעניין, מילים פוגעניות, הוא לומד שמה זה הורים מבוגרים? סוג של מטרד שרק מציק ומפריע וקשה לחיות איתם. גם הוא יתנהג עם ההורים בצורה כזו. הדוגמה האישית בחינוך היא תמיד משפיעה יותר מכל שיחת מוסר. אם הילד רואה את האבא שהוא מתפעל מתורה ומצוות, מתפעל ממעשים טובים, שומע סיפור על אדם שהיטיב למישהו או על אדם שוויתר משלו והאבא מתפעל מזה ומספר לכולם, הילד יודע שזו דוגמה לחיקוי. אותו תלמיד חכם, אותו גדול בתורה, אותו אדם שעמד בניסיון, זו דוגמה לחיקוי. אבל אם הוא רואה את האבא שכשיש

כדורגל במסך אין עם מי לדבר, וברגע שנכנס גול, האבא הופך להיות אדם אחר, צורח, שומעים אותו 10 רחובות מכל כיוון, אז הילד לומד שהעור המלא אוויר הזה, הנפוח, זה סוג של אלוהות, כי תראה איך הוא מעריץ אותו. לאיפה... המבט של האבא ככה עובר בלהט, אם הכדור רץ לכאן, המבט שלו לשם, אם האימא באמצע באה לשאול אותו שאלה, יש חום לילד, לתת אקמול או לא, הוא צורח עליה. עכשיו הוא באמצע המתח הזה. אז מה הילד לומד? הוא לומד שזה מה שצריך להעריץ. מה יצא מילד כזה, כשרואה שאצל האבא זה מה שיש לו במרכז החיים? האימא, אם הוא רואה את האימא שמה שחשוב לה זה התפילה והשבת והתהילים והצניעות, אז הילד, הילדה לומדים להעתיק שזה מה שחשוב

בחיים. אבל אם רואים אימא שמה שמעניין אותה זה רק חיצוניות, כל הזמן איך אני נראית ומה אומרים עליי, ואיך זאת חושבת עליי ומה... גם הילדים גדלים באותה צורה. האחריות שלנו כהורים היא עצומה. ברגע שנולדים ילדים חייבים לעלות קומה, גם אם אנחנו לא שם עדיין, בקומה הרוחנית הגבוהה הזו, חייבים לטפס ולעלות לשם, כי יש לנו אחריות כלפי הילדים. אמרנו פעם, לפעמים באולם רואים אנשים, אולם שמחות, אירועים, שאוכלים בלי תרבות, בלי דרך ארץ, לפעמים אפילו בלי מזלג, ככה, עם הידיים. לפתע מתקרבת המצלמה, הצלם באירועים מסתובב בין השולחנות, מצלם כל שולחן, פתאום רואים שהמצלמה מתקרבת. רואים לפתע את האדם הזה שהתנהג בלי תרבות הופך

להיות הכי מתורבת בעולם. הוא מחפש לא רק את המזלג, גם את הסכין ומארגן את הכול מסביב ופתאום יושב יפה, ומדבר בדרך ארץ. מה קרה? המצלמה מתקרבת. כשיש ילדים בבית, צריכים לזכור כל הזמן: המצלמה מתקרבת. יש כאן מצלמה שמצלמת, יש כאן מצלמה שמתעדת ואת ההתנהגות שלנו הם יעתיקו לעצמם. אם רואים הורים שהם עדינים, ביישנים, לא שהם נותנים שירמסו אותם, לא זו הכוונה. היהדות לא מחנכת את האדם, תן לאחרים שירמסו אותך. תגן על עצמך, שמור על עצמך. אבל יחד עם זאת, אל תהיה חצוף, לא תהיה עז. רק במקומות שאתה רואה שבאמת צריך מצד האמת למנוע עוולות, או שאתה רוצה להתפלל במניין, אתה רוצה להתחיל ללכת עם כיפה, אישה רוצה כיסוי ראש, כאן

"הווי עז כנמר", לא להתייחס מה יגידו אנשים. אתה לא פוגע באף אחד, לא מזיק. אדרבה, רק הולך בדרך אמת. זה "הווי עז כנמר". אבל בדברים אחרים, האדם צריך לדעת את מידת הביישנות. גם הילדים גדלים עם עדינות, עם ביישנות, מעתיקים את ההורים, אתה מרוויח לכל החיים. אז נחזור לדברי הלל: "לא הביישן למד". כלומר, ביישנות זו תכונה טובה אבל יש זמנים ששים אותה בצד. אתה עכשיו רוצה ללמוד - תשאל, תחכים, תלמד, אל תתבייש. "ולא הקפדן מלמד". אדם שהוא קפדן, אסור לו להיות מורֶה ולא מורָה ולא רב שמלמד אחרים. אם אתה טיפוס עצבני שאין לך סבלנות לתלמידים, אסור לך לעסוק בהוראה. אתה חייב להיות אדם סבלן. אם ילד שואל שאלה ואתה מתנפל

עליו בזעם למה הוא לא הבין, הוא לא ישאל יותר. נעלת אותו. אז איך הוא יתקדם בחיים? איך הוא ידע את הלימודים? אדם שהוא קפדן, אסור לו להיות מלמד. אומר הלל... בכלל, כל הנושא הזה של ההוראה זו אחריות גדולה. מורֶה או מורָה צריכים לדעת שיש להם אחריות גדולה. נשמות יקרות של הדור הבא של עם ישראל מופקדות בידיים שלהם. הילדים האלה הם הדור הבא של עם ישראל. כל מורֶה, כל מורָה צריכים לראות לעצמם שהתפקיד עצום. אנחנו באים לבית הספר לא רק ללמד מתמטיקה ומדעים, צריך להעביר מסרים של אמונה. מדברים בשיעור טבע, שיעור טבע יש מבחן בטבע. אבל אם המורֶה או המורָה מכניסים תוך כדי דברי התפעלות: איך, פלא פלאות, מתוך בוץ יוצא פרח

כזה יפה, סימטרי, צבעוני עם ריחות. איך מתוך הבוץ הזה יצא דבר כזה? זה רק בורא עולם יכול לעשות דבר כזה! אפילו מי שמצייר ציור כזה של פרח, כולם מתפעלים איזה ציור יפה. והוא ישב על זה שעות. ומהאדמה ככה יוצא? איך ייתכן? מראה לילדים בהתפעלות את יד ההשגחה העליונה, את הקב"ה. לפעמים אדם נכנס לאיזה בית, רואה שם סלסילה על השולחן מלאה פירות מאוד יפים, מתקרב, רואה שהכול פלסטיק. מרים את התפוח בהתפעלות: "איזה יופי! זה נראה אמיתי". מהתפוח המזויף הוא מתפעל, מהאמיתי הוא לא מתפעל. זה שצומח בטבע, יוצא מהאדמה, זה לא... מזה תתפעל יותר מזה. איך המערכת הזאת עובדת? כל המזון שיש, כל מה שצומח. כשבשיעור טבע מורֶה או מורָה

מכניסים משפטים קצרים כאלה יכולים לרומם את הילדים לאמונה, לביטחון. ילד כזה יגיע לגיל ההתבגרות, לפעמים יש ניסיונות קשים. כמה יש כאלה שברגע של משבר שולחים יד בנפשם, צעירים. אבל אם בבית הספר אותה מורה כבר לימדה בשיעור טבע שיש בורא לעולם והוא אוהב אותך ומשגיח עליך והכול לטובה, הילד הזה בגיל 20... בצבא לפעמים לא קל, חברים יורדים עליו, יש... כולם יודעים איזה ניסיונות יש, ויש כמה שניזוקים נפשית במצבים שונים, באוניברסיטאות, במקומות לימודים, שפתאום מרגיש שבור ורצוץ. אבל אם קיבל את הכלים בגיל הצעיר, זה יכול להציל אותו באותה שעה. קיבל את ההתבוננות, את התובנות איך באמת להסתכל על החיים בצורה נכונה. לכן

כתוב בגמרא, יש פסוק בספר דניאל, מדבר על ימות המשיח כשבית המקדש יעמוד בתפארתו בהר הבית "ולא יישא גוי אל גוי חרב, לא ילמדו עוד מלחמה". מלך יהודי מולך על כל העולם. תקופה מאוד מיוחדת שיש לנו נבואות על מה שיהיה באותו הזמן. על אותה תקופה כתוב שהעולם כולו יגיע לשלמותו ולתיקונו. ואז באמת, כל אדם יוכל לראות את התוצאות של כל המעשים שעשה היום. רק נציין נקודה אחת: "לא הקפדן מלמד", זה לא רק המורים והמורות, שעליהם נאמר שבימות המשיח יגיעו לגדולה עצומה, אלא גם ההורים. ההורים, אסור להם להיות קפדנים יותר מדי עם הילדים. על המורים והמורות כתוב בגמרא... יש פסוק שבאותה תקופה: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", כך

אומר דניאל, שבאותו זמן "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". שואלים חז"ל: מי נקרא מצדיקי הרבים, שיהיו כמו כוכבים לעולם ועד בזמן ביאת המשיח? נמשלו לכוכבים. אומרים חז"ל: אלו מלמדי תינוקות של בית רבן. תינוקות של בית רבן, זה לא כמו העברית של היום. בעברית של היום - תינוק, מי שנמצא בעגלה. בלשון חז"ל: תינוקות של בית רבן, ילדים שהולכים ללמוד אצל רב עד גיל בר מצווה נקראים תינוקות של בית רבן, שהולכים ללמוד. אז לא היו בתי ספר, היו הולכים ללמוד בבית של הרב שהיה לו חדר מיוחד, יושב ומלמד אותם אצלו בבית. על זה אמר: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", אלו המלמדים של הילדים. למה הם

נמשלו לכוכבים? כוכב, אתה רואה אותו מאוד קטן, נראה כמו נקודה בעט. בפועל, הוא פי כמה מכל כדור הארץ. ואתה רואה אותו נקודה בסך הכול. כך התפקיד הזה של ההוראה להיות מורֶה, להיות מורָה בעולם זה נתפס כמקצוע שולי. אם שואלים אדם "במה אתה עובד", והוא אומר "אני פרופסור לפיזיקה", אז הוא אומר את הדברים כשהחזה מתוח, הוא חשוב. אבל אם הוא מורה בבית ספר, לפעמים מרכין את הראש, "אני עוסק בהוראה", כאילו הוא צריך להתבייש בזה. וחז"ל אומרים: תדע שזה הפוך, הפרופסור לפיזיקה, בוא תבדוק מה הוא תרם לעולם חוץ מלדעת את הקוונטים. אבל אתה בונה את הילדים של עם ישראל. אם אתה עושה מלאכתך נאמנה, יודע לחנך אותם לדרך ארץ, למידות

טובות, לוותרנות, לבין אדם לחברו, למצוות, לאמונה, אז אתה באמת... התפקיד נראה קטן, כמו הכוכב הזה שנראה קטן, אבל תדע שאז בזמן ביאת המשיח, הגדולה שלך תפרוץ החוצה. כולם יראו מי אתה באמת. הרמח"ל כותב שהיום הנשמה נמצאת בתוך הגוף וקשה לזהות על האדם האם הוא צדיק או רשע. אפשר לפעמים קצת תווי פנים, קצת שפת גוף, יש סימנים כאלה שאפשר לראות על האדם פחות או יותר. אבל אפשר גם לעשות הצגות, אפשר לעשות משחקים. אומר הרמח"ל בספר "דרך השם" שהיום הגוף שלנו הוא עכור מבחינה רוחנית ולכן הוא חוסם בפני הנשמה. אומנם הפנים... למה נקראים בשם "פנים"? הפנים מראים מה שבפנים. אתה רואה על הפנים של האדם אם הוא שמח, אם הוא עצוב.

לפעמים אפילו רואים עליו - זה טיפוס עצבני, רואים על הפנים אפילו שהוא לא עושה כלום עכשיו, הולך ברחוב. אבל רואים על הפנים, מרוב שהוא כעס כל החיים שלו כבר הפנים שלו קיבלו תווי פנים של אדם כעסן. התעוותו לו הפנים כבר של טיפוס עצבני, או רוע לב או... לא תמיד זה כך, אסור לנו לשפוט אנשים לפי מראה חיצוני, אבל הפנים מראים מה שבפנים, לפחות ברובד הפשוט. אתה רואה אדם הולך לפניך, אתה מזהה אותו, זה חבר שלך. אתה רוצה לבקש ממנו משהו, נוגע לו בגב, הוא מסובב את הראש, רק אתה רואה איך הפנים נראים, אתה אומר לו "לא רציתי כלום". בלי מצב רוח, אין עם מי לדבר עכשיו. מהגב לא ידעת, אבל מהפנים אתה יודע. הפנים מראים מה

שבפנים. האחריות של ההורים כלפי הילדים היא אחריות לא פחות מהמורים והתלמידים כלפי הילדים, ובדרך כלל גם יותר. אם ההורה הוא קפדן, כעסן והילדים מפחדים מההורים, במקום שנביא את הילדים למצב שהם יתנהגו כי הם רוצים להתנהג כך, הם מתנהגים כמו שרצינו רק מתוך פחד. מה החיסרון הגדול שיש בזה? שכל זמן שהילד נמצא תחת האיום של ההורה, הוא מתנהג כמו שההורה רוצה. ברגע שהוא גדל וכבר אין עליו את האיום של ההורה, הוא יעשה את ההפך הגמור ממה שחינכנו אותו. זה לא נקרא ילד מחונך. ילד מחונך באמת זה ילד שהצלחנו להביא אותו למצב שגם בשעה שאנחנו לא נמצאים לידו, הוא יתנהג כמו שלימדנו אותו. זה ילד מחונך. איפה רואים את זה בפסוק?

שלמה המלך אומר: "חנוך לנער על פי דרכו", כלומר כל ילד בהתאם לאופיו. מה היעד בחינוך? "גם כי יזקין לא יסור ממנה". הזקנה מסמלת את התקופה שההורים כבר בעולם הבא, הם לא פה. איך הוא מתנהג אז, כמו שחינכנו אותו או שהוא עושה את ההפך? וזקנה זה לאו דווקא בגיל שמונים. גם ילד בן שמונה, איך הוא מתנהג בהפסקת בית הספר מאחורי הבניין כשאף אחד לא רואה אותו? זה גם נקרא "גם כי יזקין", ההורים לא נמצאים באזור. איך הוא מתנהג אז. החינוך האמיתי הוא לגרום לילד להפנים את הדברים, לומר לעצמו: אבא צודק, אימא צודקת, כך צריך לעשות. ותמיד כשבאים לחנך ילד, לנזוף בילד, לצעוק עליו, לדבר איתו יפה, לפני כן צריך לשאול את עצמנו: צורת

ההתנהגות שלי עכשיו עם הילד, מה שאני הולך לומר לו, טון הדיבור שלי, שפת הגוף שלי, האם זה יגרום ל"גם כי יזקין לא יסור ממנה", שזה ילווה אותו? או שאני רק מלחיץ אותו עכשיו, מכניס אותו לפחד, הוא יעשה מה שאני אומר לו כי אני נמצא ליד, אבל בפנים הוא מתמרד. הרב וולבה זצ"ל אמר: ילד דומה לקפיץ. קפיץ, ככל שאתה דורך אותו יותר, לוחץ עליו יותר, ברגע שהוא ישתחרר, הוא יעוף יותר לגובה. אבל אם אתה מדבר איתו להיגיון, לשכל, מותר לך גם לנזוף, אבל כשאתה נוזף בילד, שומר גם על כבודו, לא משפיל אותו בזמן הנזיפה, לא מראה לו שהוא לא שווה שום דבר והוא אפס ואתה לא מאמין בו. כמה חשוב לתת אמון בילד, שאתה חשוב בעיניי, אתה יקר

בעיניי, אני מחשיב אותך. רק בנקודה הזו יש מה לשפר. מרוממים את הילד. לפעמים זה לא קל, יש הורים שבאמת עומדים בניסיונות לא פשוטים. יש ילד רגוע, שלו, עושה קצת טעויות, אז מדריכים אותו. אבל יש ילד שההורים מרגישים: אין לי כוחות בשבילו, איך הוא מתנהג? תמיד תוסס, לא רגוע, היפראקטיבי. איך ניתן להתמודד עם ילד כזה ולהיות רגועים בכל זאת? התשובה היא, הורים כאלה, כל אדם, אבל בפרט הורים כאלה צריכים לשנן לעצמם שבכל אדם יש נקודה טובה ולפעמים מתברר שדווקא בחיסרון טמונה המעלה הכי גדולה, דווקא במה שנראה לנו כחיסרון. קודם כול, בכל אדם יש נקודה טובה. גם אדם שנראה מאוד שלילי מתבוננים, רואים בו נקודות טובות. ילד

שרואים אותו היפראקטיבי ומפריע תמיד, לפעמים רואים את הטוב לב שלו שהוא מוכן, הוא יהפוך את העולם כדי לעזור למישהו. יש לו טוב לב נדיר. כשהוא גדל, רואים שדווקא בחיסרון שהיה לו כשהוא היה ילד כי בלימודים היה לו קשה לשבת על הכיסא, מתברר שהילד הזה מקים ארגוני חסד אדירים, פרויקטים של עזרה להמון משפחות דווקא בגלל שהוא בוער כולו, דווקא בגלל שהוא תוסס. אנשים רגועים ושקטים לא מסוגלים לעשות את מה שהוא עשה. מתברר שדווקא החיסרון שהיה לו בילדות, שההורים הרגישו "אין לנו כוחות לילד הזה", הוא מביא להם את הכבוד הכי גדול במהלך החיים עם כל מה שהוא יוזם ועושה ופעיל. שמעתי פעם ממרן הרב עובדיה יוסף שהוא אמר שהרב לוי

יצחק מברדיצו'ב היה אומר שילד שלא יכול לשבת על הכיסא אפילו רגע אחד, היום קוראים לזה היפראקטיבי, אז לא היה השם הזה, כל הזמן זז, פעיל, אתה לא יכול ללמד אותו כלום. הרב לוי יצחק מברדיצ'וב אמר שילד כזה הוא צודק. למה? כי יש לו נשמה גדולה בגוף קטן, והנשמה הגדולה הזאת לא יכולה להיות בגוף הקטן אז היא זזה כל הזמן. הוא אמר: אם ההורים יתייחסו לילד שנכון, הוא תוסס, פעיל, יש לו נשמה גדולה. אז רק לרדת עליו ולהשפיל אותו ולבזות אותו: "אתה מביא לנו בושות", "איזה ציונים", "למה כל יום מתקשרים מבית הספר?" זה גורם לו עוד יותר לדימוי עצמי נמוך. צריך לראות את הנקודה הטובה שבו ולרומם. עם הזמן רואים אחר כך את התוצאות

ואת הפירות. סיפור מעניין עם הרב אברהם יפהן, הוא חי לפני שמונים שנה, מאה שנה, אז הוא סיפר על מעשה שהיה ברוסיה בזמנו, בעיר שהוא גר. היה נער אחד בגיל 15, 16, חומש הוא מבין, משנה הוא מבין, גמרא בסדר, אבל חשבון, לא הצליח לקלוט כלום בחשבון. אפילו לא חיבור וחיסור פשוט, שלא לדבר על כפל וחילוק. משהו במתמטיקה היה נעול אצלו במוח. והוא מתאמץ ומשקיע, ולא קולט. אחד ועוד אחד הוא יודע, אבל חיבור קצת מורכב, הוא כבר מסתבך. והחברים צוחקים ולועגים, ו"מה יצא ממך?" וההורים היו מטיחים בו, אמרו לו: ממה תתפרנס בעתיד? אפילו במכולת, אתה צריך לדעת חיבור וחיסור. אז לא הייתה קופה רושמת. המוכר במכולת, המבוגרים עוד בטח

זוכרים, היה בעל המכולת נמצא עם איזה דף כזה וכותב: לחם כך, זה כך, ועושה סיכום. אתה לא יודע חיבור וחיסור, אפילו במכולת לא תוכל לעבוד, מה יצא ממך? אבל הוא, התשובה שלו תמיד הייתה: "אני עושה את שלי, "ממצה את הכוחות שלי, "ומה שהקב"ה עושה זה לטובה". היה נער, אבל עם המון אמונה וביטחון ומלא שמחת חיים וצוחק ושמח. יש אנשים, יורדים עליהם, ננעלים. הוא לא היה כזה. הוא אומר: הכול משמיים. הרי אם משמיים לא רוצים שאני אדע, זה משמיים, מה אני יכול לעשות? מה שאני יכול, יכול. מה שלא יכול... מלא שמחת חיים. והנה, כשהגיע לגיל 25, קנה לראשונה בחייו כרטיס הגרלה וזכה בפרס הראשון בסכום עצום. נגיד, 50 אלף רובל, שזה מה

שנקרא, פרנסה לכל החיים. שאלו אותו החברים שלו, הסיפור לא נגמר כאן. ההמשך הוא העיקר. שאלו אותו חבריו: איך ייתכן שפעם ראשונה קנית כרטיס הגרלה, וכבר זכית? אנשים עשרות שנים קונים ולא זוכים. אמר להם: אני ידעתי שאני אזכה כי ראיתי בחלום את המספרים. חלמתי על המספרים. והוא מספר להם: ראיתי בחלום את המספר 10, אחר כך 15, ואחר כך 380. אז רשמתי את המספרים וזכיתי. אמרו לו: רגע, משהו לא מובן, כשממלאים את הכרטיס של המספרים צריך לנחש רק שלוש ספרות. אתה עכשיו אומר: 10, 15, 380, זה המון מספרים. צריך רק 3 מספרים. אמר להם: הייתה לי הרגשה שזה קשור להגרלה, אז אמרתי, כנראה צריך לחבר את הכול, וזה המספר. חיברתי את הכול,

יצא לי 415, רשמתי וזכיתי. אמרו לו: רגע, אבל זה 405, לא 415. מה התברר? בגלל שהוא לא יודע חיבור הפך להיות עשיר גדול. אם היה יודע חיבור, לא היה מגיע למספר הנכון. אז אמר אותו תלמיד חכם: תראה, לפעמים מה שאצל כולם נתפס כחיסרון, אצל הקב"ה, משם תבוא הישועה. כולם חושבים: הנה, מה יצא? איך הוא יתפרנס? מה יהיה איתו בעתיד? אם הקב"ה רוצה, מהחיסרון יביא לו את הישועה שלו. כך כל אדם צריך גם לחזק את עצמו ביחס אליו. אדם שרואה בעצמו חיסרון, אבל הוא אומר: אני יודע, אני עושה את שלי, מעבר לזה, אין לי מה לעשות יותר. משמיים כך תקעו אותי באותו תחום. יאמר לעצמו: יש לי את המעלות שלי וכנראה גם בחיסרון יש איזו מעלה

שמסתתרת. אנחנו מדברים על דברים שהם בידי שמיים, כן? לא בעבירות שאדם עושה, יגיד: טוב, מה לעשות, צריך להשלים שאני עושה את העבירה הזו. זה כתוב: "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". דברי עבירה זה לא בידי שמיים, זה ביד האדם לבחור בטוב או ברע. מה שמדברים, על דבר שהוא בידי שמיים. כמו מנת משכל, כמו מראה, כמו דברים שלא מסתדרים בחיים אף על פי שהיה מאוד רוצה שיזוזו. אבל הוא אומר לעצמו: זה כבר בידי שמיים, ודאי שיצא לי מזה רק טוב. נחזור לדברי הלל, אומר הלל: "לא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד". צריך כל אדם להיות מאוזן, כך הוא יצליח. ממשיך ואומר: "ולא כל המרבה בסחורה מחכים "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

יש... עד היום יש צעירים כאלה, מאוד שואף ללמוד תורה. אפילו רוצה להיכנס לישיבה, רוצה להחכים, רוצה ללמוד. אתה אומר לו: אז למה אתה לא עושה את זה? אתה כל כך רוצה, אז... הוא אומר: תראה, אני קודם כול אעבוד, רוצה לחסוך הרבה כסף אז אני עובד בימים ובלילות, אפילו לא קובע עיתים לתורה, אחרי שיהיה לי הרבה כסף, יהיה לי זמן ללמוד תורה כל היום. אומר לו הלל: תדע שאתה טועה, "לא כל המרבה בסחורה מחכים". לא בגלל שאתה מגזים לעבוד הרבה שעות אז בסוף אתה תהיה תלמיד חכם ותגיע לתורה. היצר הרע מטעה את האדם: בשביל מה צריך לקבוע עיתים לתורה? מה אתה עכשיו צריך להקדיש שנה שלמה, חצי שנה להיות בישיבה? לך תעבוד, תעשה הרבה כסף,

כשתהיה עשיר תוכל כל היום ללמוד תורה. זו סתם עצת היצר. אתה שואף להגיע למקום רוחני טוב? תעשה את זה עכשיו. אתה עובד - כל יום תקדיש זמן לשיעורי תורה, אפילו שאתה יכול להרוויח עוד. נכון, אתה פיקח וחכם ויש לך לקוחות ואתה יכול להוסיף עוד שעות עבודה ולהרוויח הרבה כסף, אבל מה המטרה בכסף הזה? צריך תמיד לזכור שכסף הוא כלי, הוא לא מטרה. כסף הוא כלי כדי לחיות חיים נכונים וטובים. אבל אם יש לאדם כסף והוא חי חיים שהם לא נכונים ולא טובים, אז מה יצא לו? השיג את הכלי, קיבל אותו, אבל לא הגיע ליעד, לא הגיע למטרה. אבל כשאדם יודע את האיזון, נכון, אני יכול להוסיף שעות ולהרוויח עוד כסף, אבל יש מטרה, אני באתי לעולם לא

בשביל הכסף. צריך כסף כדי לחיות, שיהיה לי איפה לגור, לאכול, לשתות. יעשה את ההשתדלות הסבירה ויסמוך על הקב"ה שאם הוא רוצה להעשיר אותו, הוא ימצא את הדרך איך להעשיר אותו. בלי הקללה של אדם הראשון שהתקלל "בזיעת אפיך תאכל לחם", גם בלי השתדלות, האדם היה מקבל כל מה שהוא צריך. גם בלי לעשות השתדלות. אחרי שהתקללנו "בזעת אפיך תאכל לחם", בלי השתדלות, האדם לא משיג. אבל כמה לעשות השתדלות, תמיד צריך לבדוק מה הסכום שאני צריך כדי לחיות חיים סבירים בתקופה הזו, בגיל הזה. אם הוא נשוי, ילדים, אז ודאי שצריך לדאוג ליותר, אם הוא לבד, יכול להרשות לעצמו פחות, הכול לפי העניין, עושה את ההשתדלות להשיג את הפרנסה הנדרשת על פי

הסבירות ומכאן והלאה בוטח בהשם שאם הקב"ה רוצה להעשיר אותי לא חסר לו דרכים איך להעשיר אותי. לכן הוא אומר: "לא כל המרבה בסחורה מחכים", וזו עצה לכל אדם, שימצא באמת את הזמן לקבוע עיתים לתורה, להחכים וללמוד. מסיים הלל ואומר: "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". "מקום שאין אנשים", יש לזה שני ביאורים, שתי משמעויות, ששתי המשמעויות נכונות. המשמעות האחת, הפשוטה, עברת דירה לשכונה מסוימת, אתה רואה שאין שם בית כנסת ואנשים, או שנוסעים למרחקים או שמתפללים בבתים, "השתדל להיות איש", תפוס אתה יוזמה, תחתים אנשים, תיגש לעירייה: "אנחנו רוצים לבנות כאן בית כנסת". יש בית כנסת, עברת למקום שיש בית כנסת, אבל רק

מתפללים בשבת, לא בימי חול. תארגן קבוצות, "בואו נתארגן 15 איש כדי שגם אם מישהו נעדר יהיה לנו מניין, "מקבלים על עצמנו כל יום לבוא להתפלל במניין". זכות הרבים תלויה בך. אתה רואה שזה מקום שאין אנשים, אין מי שעושה את זה, אז אל תסמוך על אחרים שיעשו, תעשה את זה אתה. אדם שרואה שבשכונה יש הרבה ילדים בבתי ספר לא דתיים, לא יודעים אל"ף-בי"ת, אפילו "שמע ישראל" לא יודעים, לא יודעים אל"ף-בי"ת ביהדות, כלום. היום, בתי ספר לא דתיים, לצערנו בסיס שילד יהודי צריך לדעת מחסרים מהם. אמר לי פעם בחור שהגיע לסמינר של "ערכים", הוא אומר: לדתיים יש בחירה, כי מי שגדל בעולם הדתי אז לפחות הוא לומד מה זה תורה, לומד מה זה

מצוות, רואה שיש עולם שהוא לא דתי, ויש לו בחירה, יכול לבחור בין זה לבין זה. אבל הוא אומר: במקום שאני גדלתי אפילו לא לימדו אותי מה התורה אומרת. אני גדלתי בלי שייתנו לי לבחור אפילו. לא נתנו לי לבחור, לא לימדו אותי מה היהדות אומרת. והוא דיבר ממש בכאב עצום. אז אדם שנמצא בשכונה מסוימת ורואה ילדים מסתובבים ברחובות חסרי ידע יכול ליזום יוזמה, יאמר: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". מפרסם להורים, או אפילו פתקים בתיבות דואר, איפה שצריך, שבכל שבת, בשעה 12 בצוהריים, למשל, בבית הכנסת יש קריאת תהילים עם סיפורי צדיקים, מחלקים ממתקים ופרסים. אם יש לו יכולת, אז הוא קונה את הפרסים והממתקים מעצמו. אין לו

יכולת, רק יש לו יוזמה, יכול לפנות לגבאי של בית הכנסת, לפנות לבעל סופר, לומר: אתה מוכן לתרום קצת ממתקים כל שבת, פרסים? אני רוצה לחלק לילדים. ובאים עשרה ילדים, 12 ילדים, כמה שבאים, והוא קורא איתם קצת פרקי תהילים, אחר כך נותן להם איזה סיפור יפה של חיזוק על כיבוד הורים, על התגברות על יצרים, על דחיית סיפוקים מגדולי ישראל, אמונה בקב"ה, נותן להם את היסודות שבבית הספר הם לא מקבלים, לפחות יקבלו בבית כנסת. זכות הרבים תלויה בו. לא יאמר לעצמו: אבל מי אני ומה אני? אני בסך הכול אדם פשוט, עובד במפעל. אבל זה מקום שאין אנשים. "מקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". כך גם אדם שברוך השם שומע הרצאות, שיעורי תורה, יש

לו ידע בתורה, הזמינו אותו לאזכרה או חס ושלום יושבים שבעה, והוא נכנס לשם, רואה את כולם יושבים, האבלים יושבים, האורחים יושבים, אין להם על מה לדבר, מדברים דברי הבל. והוא יש לו מה לומר להם, שמע הרצאות על הישארות הנפש, על תכלית החיים, העולם הזה דומה לפרוזדור, יש לו איזה סיפור יפה. אבל הוא אומר: מה, אני רב? אני לא רב, אני בקושי הולך עם כיפה. לפעמים גם זה לא. אבל יש לך ידע, תאמר להם: אתם רוצים לשמוע איזה רעיון יפה ששמעתי באיזו הרצאה, באיזה שיעור? כולם יגידו לו: ודאי, בכבוד. ואז הוא מתחיל לדבר. "אבל אני לא רב". אבל פה זה מקום שאין אנשים. אתה לא תדבר דברי תורה, יתחילו לדבר פה דברי הבל, דברי שטויות.

"במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". זה יסוד גדול שאדם צריך לומר לעצמו. אם הוא רואה שיש מי שעושה את זה טוב, אתה לא צריך לדחוף את עצמך בכוח כדי להתבלט, להראות שאתה יודע ואתה חכם ואתה גדול. יש מי שעושה את זה טוב, לא צריך להידחף. אבל אם אתה רואה שאין מי שעושה את זה, או שלא עושים את זה טוב כמו שאתה יכול לעשות ואתה יכול להיכנס לתמונה בלי לפגוע באחרים, הכול צריך להפעיל שיקול דעת, אז השתדל להיות איש. זה הסבר אחד של המשנה. אבל מפרשי המשנה כותבים שהלל התכוון לומר עוד דבר, עד עכשיו דיברנו "השתדל להיות איש" ביחס לסביבה. יש עוד ביאור: השתדל להיות איש, לדאוג לעצמך. "מקום שאין אנשים", כלומר אין לך בסביבה

מי שנותן לך תמיכה וחיזוק ועידוד להתעלות ולהתחזק בעבודת השם, אז אתה, תפוס יוזמה, השתדל להיות איש. יש נער, גדל בבית שומרי תורה ומצוות, ההורים מעודדים, הסביבה תומכת, אז הוא מתעלה כי כולם תומכים. יש נער שגדל בסביבה לא דתית, אפילו ההורים נוסעים בשבת, והוא צמא ליהדות, הוא רוצה להתקדם, אבל הסביבה היא לא כזו. גם על זה אומר הלל: במקום שאין אנשים מסביב שיתמכו בך, השתדל להיות איש. תאמר: אני סומך על עצמי, אני אתקדם בכוחות עצמי. והיום, ברוך השם, רואים בעולם ממש את ההתגשמות של הפסוק, כתוב, לפני ביאת המשיח: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על

אבותם". מסביר רש"י: והשיב לב אבות לקב"ה - על ידי בנים. כשנראה דור שהצעירים מתחזקים וההורים באים בעקבות הילדים, זה אומר שהגענו לדור של לפני ביאת המשיח. כל הדורות, ההורים היו מלמדים את הילדים את התורה, את המצוות, מה מותר, מה אסור. לפני 200 שנה, 100 שנה, תלוי באיזה מדינות ומשפחות, פתאום חל איזה נתק כזה. יש שושלת מקבלי ומוסרי התורה מאז מעמד הר סיני עד לפני 100, 200 שנה, כולם קיבלו את התורה, העבירו לילדים שלהם את התורה, את המצוות. פתאום חל איזה נתק כזה, והדור הזה, שוב רואים התעוררות שחוזרים למקורות. פעם היה קשה להבין, מה זה "והשיב לב אבות על בנים"? מתי יקרה דבר כזה? וכי הורים צריכים להתחזק על ידי

הילדים? תמיד זה הפוך. אבל לפני ביאת המשיח, אנחנו רואים את ההתגשמות. ואם כבר הזכרנו את זה, כדאי להוסיף דבר שמסביר המהר"ל בפסוק. מי שרואה את הפסוק הזה מייד תמה: מה זה קשור לאליהו הנביא? "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", בסדר, זה הקב"ה. אבל שם כתוב: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא "והשיב", מי השיב? הוא, אליהו הנביא, "לב אבות על בנים ולב בנים..." מה זה קשור לאליהו הנביא? אומר המהר"ל: בגילויים רוחניים על-טבעיים יש דרגות. יש נבואה, מתחת זה רוח הקודש, מתחת זה בת קול, מתחת זה גילוי אליהו. נבואה, כמו משה רבנו, שהקב"ה מדבר עם הנביא והנביא שומע את הדיבור האלוקי.

שגם בזה יש דרגות דרגות. כל הנביאים לא הגיעו למדרגת משה. כך אומר להם הקב"ה, לאהרן ומרים, שכל הנביאים "במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו, "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו, במראה ולא בחידות "ותמונת ה' יביט". דרגה מיוחדת שהייתה למשה. אבל נבואה זו מדרגה מאוד גבוהה. רוח הקודש זה פחות. רוח הקודש, פירושו של דבר שאדם מקבל מידע על-אנושי אף על פי שהקב"ה לא מדבר איתו ישירות. הוא מקבל מידע כמו פקס לתוך המוח וזה מידע על-אנושי, יודע נסתרות, מה קורה במקומות רחוקים, מה קורה במסתרים, זה שלפניו, איזה עוונות עשה, איזה מצוות קיים. רואה נסתרות. שאת זה, גם נבואה, יש גם בצד של הסטרא אחרא, שבלעם גם

יכל לדבר עם הקב"ה, אבל אצלו זה בא מכיוונים אחרים. כך גם יש ידע שאדם יכול לדעת שזה בא מכוחות שליליים. אבל פה מדברים מהצד של הקדושה. למטה מרוח הקודש זה בת קול. כמו שיש בגמרא בכמה מקומות: "יצאה בת קול ואמרה..." דרגה רביעית: אליהו הנביא, שאליהו הנביא מתגלה לאדם ומגלה לו סתרי תורה. הרמח"ל חי לפני פחות מ-200 שנה, בערך לפני 200 שנה, בסביבות, ואחרי שנפטר, ראו כתבי יד שלו שהוא כותב חידושים שהוא שמע מאליהו הנביא. הוא כותב בפירוש: "אליהו הנביא אמר לי כך, דיבר איתי כך". מי שרואה את החידושים האלה רואה שזה דברים שבאו מלמעלה. חידושים עמוקים ועצומים בתורת הקבלה שלמד אותם מאליהו הנביא. על אליהו הנביא כתוב:

"אשרי מי שראה פניו בחלום". אפילו בחלום זו זכות לראות אותו. אומר המהר"ל: לפני ביאת המשיח אפילו אנשים פשוטים, הרי מה שדיברנו עד עכשיו זה רק אנשים בדרגה רוחנית גבוהה, אבל לפני ביאת המשיח אפילו אנשים פשוטים יזכו לגילוי אליהו פנימי. כמו מנוע כזה שנכנס להם בפנים ומרגישים משיכה לרוחניות, לתורה, למצוות, מעשים טובים, אף על פי שהסביבה לא כזו, אבל פתאום הוא מרגיש כאילו נדלק לו משהו מבפנים והוא נמשך לרוחניות. הרי הרבה יותר קל כל התאוות של העולם, כל היצרים, ואף אחד לא אומר לך שזה לא בסדר, אז תעשה מה שאתה רוצה. אבל הוא נמשך לרוחניות. מאיפה זה בא? גילוי אליהו פנימי, שאדם מקבל מנוע פנימי שמושך אותו. בזכות מה

הוא מקבל את הגילוי אליהו? למה זה כן וזה לא? או בזכות אבות, שיש איזה סבא, סבתא, אבא של סבתא בדורות הקודמים שהיו צדיקים והם בעולם האמת מתפללים שהנכד שלי, הנין שלי שיחזור בתשובה, שהנכד הזה ילך בדרך טובה, שלא יסיים את החיים שלו בעולם בלי להגשים את הייעוד שלשמו הוא נברא. ואז בזכות הדורות הקודמים, אותם צדיקים, אותו אדם מקבל מנוע פנימי. או אפשרות שנייה, שזה לא קשור לדורות קודמים, אדם שהוא עצמו עמד בניסיון גדול, באותה שעה מקבל את המנוע הגדול הזה. למשל, הוא מתקן מזגנים. נכנס לאיזה בית, פתאום יש לו שם פיתוי גדול להיכשל בחטא, והוא כמו יוסף, "וינוס ויצא החוצה", לא נותן לעצמו בשום אופן ליפול בחטא. עמד

בניסיון, חוזר לבית, אומר: ברוך השם, לא נכשלתי. אבל בשמיים הוא עשה רעש גדול, באיזה ניסיון הוא עמד. באותה שעה הוא יכול לקבל גילוי אליהו פנימי. הקב"ה נותן לו כמו מנוע כזה של אליהו הנביא, וזה מה שכתוב: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים "ולב בנים על אבותם". שאדם מקבל יכולות וכוחות, זה הסבר נפלא של המהר"ל שמגלה את הסוד וזה גם מלמד שרואים היום, לפעמים לא מבינים, איך האדם הזה מתחזק עם כל הסביבה שהוא נמצא? איך הוא עומד בניסיונות האלה? אבל הוא מחפש אמת והולך איתה עד הסוף בזכות אותו עניין. נראה עוד קטע מדברי הלל, כאן זה בא בצורת סיפור בפרקי אבות, משנה ו': "אף הוא", כלומר גם הוא,

שזה הלל הזקן. ראה גולגולת של אדם מת שצפה על פני המים. אמר לה: "על דאטפת אטפוך", זה בארמית, על זה שאת הצפת אחרים, הציפו אותך. וסופם של אלה שהציפו אותך שיצופו גם הם. פירושו של דבר כך: על זה שאתה הרגת אדם אחר, נהרגת בעצמך. רואים, זה אדם שנרצח. וסופם של אלה שרצחו את אותו אדם, שגם הם ייהרגו על ידי אחרים. מה התכוון הלל הזקן לומר בזה? אומר הלל הזקן: תדע שהכול בחשבון. ואם אתה רואה אדם שקרה לו משהו, יש סיבות אצל בורא עולם למה זה קרה. זה יכול להיות בגלל הגלגול הזה, יכול להיות בגלל מעשים שקשורים לגלגולים קודמים, יש הרבה הסברים למה קורה אותו דבר לאותו אדם. אבל ודאי שזה לטובתו, זה בא לתקן אותו. אז הוא

אומר לו: תדע, על זה שאתה הרגת אחרים הרגו אותך. אבל אותם שהרגו אותך ולכאורה עשו את רצון השם, כי צריכים פה להעניש את האדם הזה, גם הם ייענשו. מה ההסבר? אבל אם הוא עשה את רצון השם, אדם שרצח, בא מישהו אחר ורצח אותו אחרי 20 שנה, אפילו לא ידע, אבל רצח אותו. אז למה הוא צריך להיענש? הרי הוא העניש אותו כי הוא היה צריך להיענש. התשובה היא, זה נכון שכל אדם מקבל את מה שמגיע לו לצורך התיקון שלו, אבל לקב"ה יש הרבה דרכים איך להעניש את האדם. זה שאתה בחרת להיות האדם הרע שמבצע את זה, על זה אותו אדם נתבע. אם בורא עולם גזר על האדם הזה שלא ישלים את שנותיו, אז יש לקב"ה הרבה דרכים, יכל להפיל אותו מאיזה הר, יכל לגרום

לו איזו תאונה אחרת. לא חסר לקב"ה איך. זה שהאדם בחר להיות השליח, להוציא את זה לפועל, על זה הוא נתבע, למה אתה הלכת לעשות את אותו מעשה. הלל הזקן בא ללמד שכשרואים בעולם מהלכים תמוהים של הקב"ה, לדעת שלכל דבר יש סיבה. וכשאדם סובל ממישהו, והוא לא מבין איך אלוקים נותן לו לעשות את זה, תדע שאותו אדם ישלם על כך. אין דבר שאדם עושה רע והקב"ה יתעלם מזה. אם הוא עושה תשובה, זה משהו אחר. אדם נכשל בחטא ועשה תשובה, אז חסד השם מכפר לו. אבל גם בזה כתוב שעבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חברו. כל האפשרות הזאת לעשות תשובה מול אלוקים זה על חילול שבת, על יום בלי תפילין, על איסור נידה, אכל בלי

ברכה, זה אדם יכול לעשות תשובה. אבל בעבירות שבין אדם לחברו, אם הוא גזל או פגע במישהו הוא לא יכול לומר לאלוקים: כתבת בתורה שלא לגנוב ולא לגזול ולא לצער אנשים, ואני עשיתי את זה, תסלח לי. כי מה יאמר לו הקב"ה? קודם תבקש סליחה מזה שפגעת בו, אחר כך תבוא אליי. אז רק לאחר שאותו אדם מחל לו, או שהוא השיב את הגזלה לנגזל או שימחל לו, אז הוא יכול לבוא לקב"ה ולבקש סליחה. כי אחרי שהשני מחל, עדיין צריך גם לעשות תשובה בינו לבין אלוקים, כי הוא גם אמר בתורה שלא לגזול ולא לצער. אז אם האדם ציער את חברו, צריך לפייס את חברו ואחר כך גם לבקש סליחה מהקב"ה על מה שהוא עבר על הדברים שכתב בתורה. וכשאדם יודע שיש לו דרך

לתקן, גם מתעודד. הוא רואה דבר כזה, נבהל, רואה הכול בהשגחה "על דאטפת אטפוך, סוף מטיפיך יטופון". על כל דבר האדם משלם, עתיד ליתן דין וחשבון, זה מלחיץ אותו. אבל מה אמור להרגיע אותו? שיש כוח של תשובה. חסד השם שעשה איתנו, נתן אפשרות להיכנס לארכיון של הסרטים של כל הדברים הלא טובים שעשינו בעבר ולמחוק את הכול על ידי חרטה על העבר, קבלה לעתיד, וידוי ועזיבת החטא. חרטה - שאדם מתחרט על המעשה הלא טוב שעשה. מקבל על העתיד - מהיום אני מפסיק עם זה, עובר לעשות טוב באותו עניין. מתוודה - זה דיבור כלפי אלוקים, ובאמת מפסיק עם אותו עניין, וכך מתכפר לו. נסיים בברכה לכל הציבור שנמצא כאן, לכל הצופים: שהדברי תורה יהיו

להצלחת כולם, לבריאות איתנה, חיים טובים, וכן כל חיילי ישראל, שהשם ישמור אותם בכל מקום שהם, שישובו לבתיהם לחיים טובים ולשלום בבריאות ובשמחה, אמן ואמן.