איך אישה אלמנה מתחילה לחשוב על זוגיות נוספת אחרי החורבן? אפרת ברזל בשיחה כואבת על עולם האלמנות

איפה את גרה, דבורה? -בבני ברק. ואת, עטי? -כפר חב"ד, גן עדן עלי אדמות. פשוט מאוד. עטי בע'. -בע'. -שזה בא מ...? עטל. -עטל. -סבתי קראו לה עטל. אלמנות, מסתבר, הוא תחום שנחקר מעט מאוד. התורה שלנו מייקרת את היתום ואת האלמנה, התורה שלנו יודעת כמה פגיעות יש במצב הזה. נדבר היום באופן פתוח על הרגע הזה שמותו של בן זוג מהווה איום, שינוי והסתגלות חדשה אל עצם קיום החיים. שלום, דבורה לויטין. -שלום. שלום, עטי פלדמן. -שלום. מתי את התאלמנת? -לפני חמישה חודשים. טרי לגמרי. ממש. -ספרי. אז ככה, זה... זה לא קרה בבום, זה היה תהליך. אני כבר מתמודדת עם בעלי שהוא סיעודי כבר כמה שנים, שזה התחיל לפני 14 שנה והמצב הידרדר,

ועד שהגיע בשנים האחרונות למצב ממש סיעודי, שנאלצתי לגור עם מטפל בבית וכל מה שזה כרוך. אז זאת אומרת, הפרידה ממנו הייתה מאוד ארוכה, כי הסיעודיות שלו הגיעה למצב שהוא לא דיבר וגם הוא לא תמיד היה איתי, ואני הייתי צריכה לזהות את הרגעים שהוא איתי. עד שהוא נפטר. -עד שהוא נפטר, ולא בבית. אני מעיזה וכבר שואלת, מתי התחלת להרגיש לבד? אז זהו, הלבד שלי התחיל כבר בשש, חמש השנים האחרונות, ועוד לפני. פתאום הרגשתי שאין לי שותף, אין לי מי שיקשיב, וזה הלך וככה, בהדרגה. כי בעלי באמת היה מקשיב לי, הייתה לו סבלנות, אני לא יודעת איך, אבל הוא יודע להקשיב. והייתי באה מהעבודה וזה, מספרת, מדברת, והוא מקשיב. פתאום אני

רואה, אני לא מדברת, אין עם מי לדבר, זה היה הקושי הראשון. וזה היה לאט לאט, אחר כך הייתה הסתגלות, כל תקופה, ירידה, הסתגלות, ירידה, הסתגלות. שתכף נדבר על תהליכים שעוברת אלמנה, בהסתגלות, בין אם זה בבום, כמו שאמרת, אצלך זה לא היה ככה, ובין אם זה תהליך. עטי, איך זה קרה אצלכם? אז קודם כול, ביום שני הקרוב נציין 16 שנה. ט"ז בסיוון. זה קצת מעלה רגשות לא פשוטים, אבל... -את כבר בוכה. -כן. אבל אצלי זה היה כשחיתנו בן שלישי, וביום האחרון של שבע הברכות, בעלי אומר לי שהוא מרגיש שמתבלבל הדיבור. שבע הברכות היו בישיבה של הבן, בבני ברק. ישיבת חב"ד. ואמרתי לו: "אז בוא ניסע לבילינסון עכשיו, "אנחנו ברכב", והוא אמר:

"לא, בטח אני עייף כל כך מכל ה... "ההכנות לחתונה וכולי", ובסופו של דבר זה היה משהו מאוד אלים במוח, ו-14 שבועות אחרי זה הוא כבר לא היה. עשינו כל מה שהיה אפשר, ואחר כך טיפלנו... הנס היה שמצד אחד יש תמיד גבורה וחסד, הזכרת חסד קודם, אז החסד שבגבורה היה שיכולנו לטפל בבית, כי לא היה, אחרי שלושה ניתוחים דחופים... במוח. -לא היה... כן, מה... מה יותר לעשות, המחלה הייתה יותר חזקה מהרפואה, והיינו, כל הילדים ואני ביחד במשמרות בבית. וזהו, היו לי שני ילדים מתוך החמישה, שני הילדים היו צעירים באותו זמן. הקטנה הייתה קצת יותר משבע באותה תקופה. -ממש ילדה. כן, ממש ילדה. ועוד שלושה נשואים, ועוד אחד היה בחור ישיבה

שגם היה... זו הייתה חוויה מאוד מאוד קשה. מצד שני, בשונה ממה שדבורה עכשיו סיפרה לנו, היה לנו זמן להתכונן, אם זו המילה הנכונה, אני לא יודעת אם יש מילה בשפת הקודש שיכולה לתאר את התחושות שחווים באותה תקופה, אבל מה שכן, הייתה מעטפת מהרגע הראשון, של ידידים, של הילדים עצמם, הילדים עברו ממש לגור בבית. שתכף נדבר על ההתמודדות אחרי. שאלתי קודם את דבורה על הפרידה, שדבורה תיארה שהיא לא נעשתה רק כשבעלך, עליו השלום, נפטר, אלא מין הבנה כזאת שזה לא הולך ונהיה יותר טוב. בשנה האחרונה עברתי איזה תהליך והתחלתי לכתוב, וכתבתי על זה. כתבתי שיר על זה, וגם כשהוא הלך אני כתבתי, באותו יום. זה פשוט היה כזה... בצורה כזאת

התבטאתי. לא הבאת להקריא לנו? אני עכשיו נזכרתי. -את יודעת את זה בעל פה? לא, לא יודעת אותו בעל פה. זאת אומרת, הפרידה התחילה כשהבנת שהוא הולך ודועך אל כיוון שהוא סוף. -כן, המצב פשוט הלך ו... דמנציה ו... ופיזית, גם פיזית ממש, עד שהוא הפסיק לאכול והיה מחובר לתזונה, ודיבור הלך ונעלם, עד שנעלם והיה משמיע רק קול. ואז גם התקשורת. זאת אומרת, עוד היה איך אפשר... היה מחייך, היה מגיב, אבל כל זה הלך ופחות ופחות ופחות. הייתי ניגשת אליו לפעמים כדי באמת ליצור איזה קשר, ולפעמים הצלחתי. למדתי לזהות מתי הוא איתי, מתי לא, למרות שלא היה ו... אבל אני למדתי, ותוך כדי היו המון התמודדויות וגם מטפל בבית. תכף נדבר על

התהליך, כי מעניין אותי כאן, בתוכנית שלנו, אנחנו הרבה דואגות לאחרים ורוצות שיהיה להם טוב, אבל פה אנחנו הולכות לדבר על מה קורה בתוכנו, מה הייתה ההתמודדות שלך, מה הייתה ההתמודדות שלך, עטי, ואני כבר מבקשת לשאול אתכן, אומנם זה חדש אצלך. -כן. -אבל... אתם יודעים, המילה "אלמנה" היא... בתוכה מכניסה את השורש הזה של אל"ם, שזה, "אלם", לשון אין מה להגיד, ללא מילים, וגם איזה משהו אלום כזה, של אלמוני, של משהו חדש שפתאום צריך להתמודד, מבחינה נשית, אישיותית, כשגם בלטינית המשמעות של המילה זה ריק או פרידה, שגם אתן הייתן צריכות להיפרד ממשהו שהיה כל כך הזהות, להיות "אשתו של"... עטי? וואו, זה באמת... זה אחד הדברים

אולי, אצלי גם... גם לפני, בעלי היה אדם יותר שקט, יותר פנימי, אני יותר מוחצנת, ובאמת בתקופה שהוא היה חולה, לפעמים הייתי רוצה לדבר איתו על דברים מסוימים, והוא היה אומר: "למה את מדברת ככה? "אנחנו צריכים לחשוב טוב". היה לו המון המון המון אמונה וביטחון ותקווה שהכול יכול להשתנות, ולי זה היה מאוד קשה, הפן הזה. כאילו, רציתי לדבר על פרידה, ויחד עם זאת, הבנתי אותו. אז אני חושבת ש... שבכל אופן, זה שבמקרה שלי הילדים היו סביבי, זה נתן לי המון הזדמנויות לשיח, לאו דווקא איתו. אז המילה "אילמות" במקרה שלי, היא פחות מתאימה, וכן אני חושבת שהיו רגעים, באמצע הלילה, כשהוא היה קם וכולי והיה צריך לסעוד אותו. הוא

היה, בגלל התרופות הקשות, הוא היה רעב כל הזמן והוא היה משוכנע שאני מרעיבה אותו ולא נותנת לו מספיק, אבל באותם רגעים דווקא, כשהוא היה אוכל קצת במיטה וזה, אז כן מצאתי לנכון לדבר איתו, והיינו מדברים על הרבה נושאים של העבר שהיו לאו דווקא נושאים קלים, לאו דווקא נושאים שהסכמנו עליהם, אבל זאת הייתה הזדמנות של פרידה במלל. של סיכום חיים קצת? -סיכום חיים, כן. של סיכום חיים. אני תמיד הייתי יותר הדאגנית מ"מה יהיה, מה יהיה", אבל לזה הוא לא התייחס, כי הוא באמת חשב, אולי יהיה כאן איזשהו נס והוא יצא מזה. בהחלט, בהחלט היה מאוד... -את מדברת, עטי, על איזשהו שיח שאפשר להגיד שהוא קצת כפול. זאת אומרת, מולו את רוצה

לעודד ולהיות איתו במחשבות של התקווה הטובה שהוא מבקש, ואת רוצה לתת, אבל מולך, כאדם שלא חולה, שיודע שהחיים ימשיכו, מודעת היטב שיכול להיות שתהיה פה פרידה שנכפתה עלייך, ואת צריכה כן להתמודד עם פרידה בדרכך, את אומרת, דרך הילדים, חברות. אם אני חושבת לרגע באופן אמיתי, מה שמככב לי מול העיניים ברגע זה זה המילה "לבד". המילה "לבד", ואני מציינת את זה בגלל שאנחנו בשיח פתוח, וכל אחת ששומעת או רואה את זה לא צריכה לחשוש מהמילה "לבד", וגם לא מהמונח "בדידות", כי אלו שני דברים שילוו אותך, אבל יחד עם זה, אנחנו נרצה לראות איך מתמודדים בצורה נכונה עם שני הדברים האלו. את יודעת, את אומרת "בדידות" ו"לבד" ו... דבורה,

את מקשיבה לה? אני חושבת ש... אני לא מתביישת לבכות, כן? -כן. בדידות זה דבר עצוב. -גם אני לא. בטח של אישה שהתחתנה כשהיא הייתה צעירה, ורק ראתה בכל שלב בחיים את ההזדקנות המשותפת, כשפתאום בורא עולם אומר: "לא, את תזדקני לבד הפעם". אני חושבת שאף אחד שלא מגיע למצב הזה, גם אישה, לא יכולה להבין מה אתן עוברות. אי אפשר להבין מבחוץ, עד שאתה לא מגיע למקום הזה, כי אחד הביטויים החזקים, אני לא זוכרת מי אמרה את זה, זה שאלמנה, יש בה משהו שנקרא "עיקול הזהות", בק', זאת אומרת, כמו שמעקלים משהו שהוא שלך, ולוקחים לך אותו. החוצה ממך. אני הייתי אישה, רעיה, אימא, פתאום לוקחים לך איזשהו קיום ש... מה עשית עם עצמך כדי

להתמודד? תראי, ברגע שזה קרה, זה לא קרה בבית, שבועיים הוא היה בבית אבות, כי המטפל יצא לחופש ולא נמצא מחליף, ושבועיים הספיק להיות שם. למרות שחשבתי שהוא היה במצב סטטי, שמור, מטופל, זה היה בשבת והייתי אצלו ביום שישי, ו... הוא לא היה נראה לי שם מאה אחוז, אבל קרה משהו שהיה יכול לקרות בבית. זה משהו... והייתי צריכה להכין שבת, ולא יכולתי לעזוב אותו. זו הייתה מין תחושה אינטואיטיבית, אני לא יודעת מה זה היה. ואני רוצה לצאת, ואני נשארת. בסוף יצאתי, יום שישי, מכורח המציאות. ובאתי בשבת בערב, אמרו לי שלקחו אותו לתל השומר והוא כבר לא היה, זה היה כל כך מהר. אז זה היה ככה... זאת אומרת, אני יודעת, חמישה שבועות

ואני לוקחת אותו בחזרה הביתה, ופתאום זה ככה ו... פתאום הוא נפטר. -כן. ופתאום אני מרגישה את החלל הריק. הרי הוא לא היה איתי, אבל הוא היה לידי, המציאות, הנוכחות שלו, הייתי ניגשת אליו והייתי מדברת אליו, למדתי... זה קשר, זה גם סוג של קשר. -נכון. סוג קשר שאני פיתחתי לאור המצב. ופתאום זה לא נמצא, וזה היה הרבה בראש. והמיטה הריקה והכול. גם הנכדים מסביב, הם היו עוברים, ואמרו, זה קשה להם. אין הנוכחות של סבא. הם רגילים לסבא שנוכח במיטה, או נוכח על הכיסא, על העגלה, והוא לא נמצא. והמון צביטות. הרבה פעמים בלילה וזה... ולא... אין לי... יש את הלבד, אבל אני יכולה לחיות עם זה, כי מצד שני, ואולי קשה להגיד, אבל

אחרי כל כך הרבה שנים, אז מצד שני יש לי איזה רוגע, איזה שקט. לא משהו שאת צריכה כל הזמן... לדאוג לו. -לדאוג לו וללכת ו... הרגשת את השחרור הזה פתאום? כן, זה היה... זה לא בא בבת אחת. אבל אחרי שהבית נרגע והכול, ופתאום הוציאו את המכשירים והוציאו את הדברים, אז פתאום... זה סוג אחר. אז מצד אחד יש את הצביטות וזה קיים והחסר קיים, אבל מצד שני יש את ה... כן, את השחרור הזה שאת לא במתח כל הזמן. תגידו, כש... זה במקרה שלי. -כן, כן. כי כל אלמנה... -זה משהו אחר. יש לה סיפור אחר. -נכון. בערך כסיפורי החיים של עצמנו, כל אחת תתאר את זה אחרת, ואפילו שמעתי שכבר ההתמודדות עם אבל, שפעם הייתה מנוסה, מנסה, בעולם הטיפול,

להיות מסודרת, גם היום, אין חוק בתהליכים. זאת אומרת... אפשר, מישהו קופץ לשלב אחר. כשיש זיכרון... את ותיקה יותר בעסק, עטי, אבל מי שרוצה תענה, כשקופץ זיכרון, הוא קופץ מימים שהבעל היה חזק, צעיר, גידלנו ילדים קטנים, או הוא קופץ יותר, סתם, ברגע הזה שפתאום בא משהו, רעיון, מה יותר קופץ לכן, ימים ורודים או ימי הדעיכה, או תקופת הדעיכה? אני אשמח לענות על זה, אם אפשר. בעיניי יותר קופץ הדברים הטובים. ממש באופן חד-משמעי אני יכולה להגיד את זה. זה גם עניין של דרך הסתכלות של החיים בתור חסידות חב"ד, אבל מעבר לזה, אני יכולה להגיד לך, ואני אומרת את זה לזכות ילדיי, שאף פעם לא היה... איך אומרים? התמקדות או למקד,

על השלילי, והיו בהחלט. לא צריכים, כמו שאת אומרת, לא מסתירים את השלילי, אבל יחד עם זאת, השקעתי המון מרץ ומשאב אחרי שבעלי נפטר, ללכד את המשפחה. שבתות ביחד, חופשה ביחד, ביקורים ביחד, כל תאריך חסידי, להזמין אותם להתוועדות במשך לפחות עשור. בשנים האחרונות אני גם קצת בגרתי הרבה, אז פחות, אבל... אז אני חושבת ש... שזה המקום להגיד שיש דברים קשים, וכל אחת תיתן לגיטימציה לקושי שלה, כמו שאת אמרת, יש, באבל ובשכול יש המון תחומים, אבל ביחד עם זאת, המון זיכרונות יפים, המון זיכרונות יפים של ביחד. ולאורך הזיכרונות האלה שאת מתארת ושבתות משותפות, את מוצאת מקום גם לדבר את הכאב שלך ואת הגעגוע שלך, או שאת שומרת

עליהם, לרווחה שלהם, ומשתיקה את הכאב שלך? לא, אני חושבת שאני גם מביעה... אני מביעה את שלי, אבל גם האמירה היא ממקום של רצון שלהם יהיה אפשרות גם להביע. זאת אומרת, אני יכולה להגיד, יש לנו בר-מצווה בעוד חודש של אחד הנכדים, אז אני אומרת: "וואו, אבא חסר בתמונה הזאת", או כל מיני אבני דרך שיש. מה היה יכול להיות, אבל אני גם מאמינה מאוד שהוא היה רוצה שאנחנו נתמקד בחלק שבתהליך שהוא שייך לצמיחה ולהתקדמות. את מדברת איתו לפעמים? -בלי לבטל... כן, כן, בהחלט, כשיש איזה משהו. במשך השנים, כשהיו דברים גם, בפרט עם הבנים, אז הייתי הולכת לתמונה, או לפעמים לא לתמונה שלו, לפעמים לתמונה של הרבי, ואומרת: "אתה שם למעלה,

מוישה, "אתה צריך קצת עכשיו להפעיל כוחות מיוחדים "כדי שהדבר הזה יעלה יפה". ולא תמיד תמונה, לפעמים במחשבה. במחשבה. -כי זה מביא אותי לשאול אתכן, עטי ודבורה, שהנה, את אומרת, הוא ממשיך להיות אבא, בדרכו, כן? -כן. אבל איך זה פתאום להיות גם אימא וגם אבא? אנחנו מדברות על משפחות גדולות כאן. לוקחים את התפקיד הזה? מה? או ש"לא, אני ממשיכה להיות אימא בכוחותיי ה..." -תראי, לא. אני לא לקחתי תפקיד של אבא. אני אימא. ובדרך כלל בסידורים וזה, אני הייתי דווקא הדומיננטית והוא היה פחות, אז זה הכול המשיך, כן? כל הדברים... לא נפלו עליי דברים חדשים מבחינת הסידורים ומה שחשוב, אבל דיברת על זיכרונות. -כן. אז אני כמו עטי,

הרבה פעמים עולים לי זיכרונות, כן, שנולדו הילדים, מהחתונה ומהכול, וכן, עולים הזיכרונות. כן, לפעמים זה צץ מהשנים האחרונות, אבל זה פחות. יותר... יש איזה, דבורה, לא יודעת משהו ש... אני הולכת עם הדמיון עכשיו. הרי אנחנו לא יודעות מה יקרה בחיים, ושהשם יברך את כולנו רק בטוב. -כן. אבל לפעמים כשאת מסתכלת על תמונה, אפילו פיזית, מהחתונה שלכם או מלידת הילדים, כשהייתם צעירים, ואת אומרת... את יודעת, המוח רץ עם החיים קדימה, אחורה, קדימה, אחורה, את אומרת: "יו... "אי אפשר היה לדעת כאן שזה מה שיקרה כאן..." כן, כן, זה בהחלט... זה בהחלט במוח. כשהיינו צעירים, אמרתי שזה יהיה ככה עד 120 שנה, שאנחנו נחיה ביחד וזה

ו... ולי קרה התהליך כבר, ראיתי שזה כבר לא כמו שהולך, אז צריכים ללכת, לקחת את החיים בצורה אחרת. יש לי עוד שאלה לשאול, אנחנו מדברים על אימא ואבא ועל התפקיד ההורי, החד-הורי שפתאום נופל... בואו נדבר על הקשר עם הילדים, כי יש כל מיני סגנונות שיכולים פתאום להגיע אל משפחות, אימהות חזקות יותר, כמו שאנחנו מדברות כאן, ממשיכות להיות אימא ולהנהיג את המשפחה ולעשות חופשים ושבתות וכולי, אבל לפעמים אני פוגשת אלמנות שמתהפכים בהם התפקידים, שהילדים פתאום לוקחים את אימא בידיים מטוב, ודואגים לה ו... מכתיבים אולי אפילו, אבל... לי לא הייתה החוויה הזאת, אולי בגלל שהאישיות שלי יותר נוטה לחוזק, אבל מה שאני רציתי להגיד

רק, אפרת, להוסיף שמקודם נזכרתי, כי הרי זה לא מיועד להיות כאן הכול ורוד והכול חיובי, וזה חשוב להדגיש. לפעמים גם עולים, ואני גם משתפת, שיתפתי את ילדיי בדברים שהיו באישיות של בעלי שהיו מאוד מאוד מקפיצים אותי והיינו... היינו רבים על זה, היינו מתווכחים על זה. ואפשר גם להגיד את זה, בגלל שזה כל כך חשוב לדעת שאישה אחרת ששומעת עכשיו ורואה, שהיא תדע שזה לגיטימי. לא צריך להגיד: "וואו, היו חיים כאלו ורודים "ועכשיו איך אני אקום?" א', בין אם זה היה נכון או לא נכון, עכשיו צריך לראות כלים לקום, איך קמים מזה, איך הקשר עם הילדים. אני חושבת שזה גם תהליך כל הזמן, את הזכרת תהליכים, לבנות קשרים חדשים עם אותם ילדים

ונכדים, זה גם תהליך, וזה כל הזמן נבנה. יש לי שתי נכדות שאחת כבר עולה לבית סמינר, והשנייה עולה לסמינר, הקשר שלי היום הוא מאוד מאוד חזק, והוא לאו דווקא היה כזה, או קשר עם נכדה בתיכון איפה שאני מלמדת, אז יש מתנות חדשות. גם את אומרת, עטי, משהו מאוד חשוב, ודבורה, את רצית גם להגיד משהו על זה... לא, אני מזדהה איתה. -על זה שלא הכול היה תותים גם לפני. ברור, אין דבר כזה. אם מישהו יגיד לך הכול ורוד ולא היה, ברור שיש, ואנחנו לפעמים, בתוך המשפחה מדברים וזה, ו"אבא היה עושה ככה, ואנחנו עושים ככה". -גם דברים מעצבנים שהוא היה עושה? גם דברים ש... כן, שהיו זהו ולמדנו... כן, זה היה ככה וזה היה ככה, ואנחנו מדברים

על זה, וגם מהזיכרונות, איך שהוא פה היה מגיב ככה ופה הוא היה... אז זה טרי אצלנו. -נכון. אז התחלנו לדבר על הילדים, על... איך חלוקת התפקידים החדשה של דואגים לאימא, או אימא דואגת להם. מישהי רוצה לענות על זה? הילדים? תראי, זה היה גם תמיד וזה... יש לי שניים שהם שליחים בחו"ל בכלל, ושניים... ולא גרים על ידי, אולי אחד קרוב, ומטופלים במשפחות וזה. פעם הייתי מארחת אותם המון. אחר כך בא מטפל הביתה, לקח חצי בית, אז... אז זה היה קשה, אבל בכל זאת היו. ועכשיו אני מתארחת. זאת אומרת, יש לי נכדות פה שלומדות, שהם גרים בחו"ל, אז כשהם פה, אני מארחת אותם. הבית שלי תוסס עם נכדים. אני מסתכלת עלייך מסתכלת עליה, את ותיקה

בעסק. הנה אלמנה חדשה, והרי כל הזמן יש... חיים, השתנות, ולצערנו, עוד אנשים מתווספים אל מעגל כזה או אחר, בואי נגיד מבגרות של סיטואציה, של אישיות שהלכה והתפתחה, כמו שתיארת, בתוכך, מה הכי היית ממליצה לאלמנות צעירות יותר? זה לא בהכרח בגיל, זה בסיטואציה. קודם כול, למצוא מה עושה לך טוב. במקרה שלי, אני מאוד אוהבת לארח, אז אני יותר, במרוצת הרבה שנים, אירחתי, ועם הזמן, ילדיי המקסימים אחד-אחד התחילו להיות שותפים להכנסת הסעודות, כדי לא להקשות עליי בהכנה. אני שומעת, עטי, שדווקא אחרי ימי ה"אין" של הבעל, את מתחילה לחיות... מחדש ולגלות בתוכך... -זה צמיחה ועוצמות שזה מאת הקב"ה, זה דבר ראשון. זה מתעצם מלימוד

החסידות. אנחנו נשים ש... גם דבורה, גם אני, מלמדות שיעורי חסידות, לומדות שיעורי חסידות, שומעות המון, בזומים או במאויש, אז קודם כול, זה עוד כזה... אני קוראת לזה, זה לא נשק במובן של נשק, אלא מגן, זה עוד חומת מגן אמיתית לנשמה. -דרך חשיבה אפילו. יותר חשיבה, ובפרט בחמש השנים האחרונות, אני חייבת להגיד, מכשאני משתתפת בארגון לאלמנות שנקרא "נפלאות מתגברות", בכלל, הצמיחה הלכה והתחזקה, בזכות מירי שניאורסון ועוד אנשים שקשורים עם הארגון. כי מה עושה הביחד הזה של נפלאות? -ביחד זה כוח. ביחד, כשכולנו, כמו שכתבנו, באחד הסלוגנים כתבו, כשכולנו ביחד אז זה כוח, אז זה נתינת כוח, וזה גם, לכן התחלתי את המשפט מקודם,

שכל אישה תמצא, טוב לך במצב... אימא לצעירים למשל, לילדים צעירים, הרבה פעמים הפסיכולוגים לבד מנחים ואומרים: "עדיף להישאר בקונסטלציה של הבית, "ולהזמין אלייך ידידים, חברות". חברים, חברות, לא משנה, למרות שזו באמת אחת הנקודות גם שלא יצא לנו לדבר, לאלמנה בחוג החרדי זה לא קל, בכלל, כל שינוי במצב משפחתי הוא קשה, כי התא המשפחתי, באופן טבעי, בעולם, זה אבא, אימא, ילדים, ולא פתאום, בלי לבחור בזה, שאתה עם עצמך. אז אני חושבת שדבורה ענתה "לא", אני, כן הייתה לי תקופה שניסיתי להיות גם אימא וגם אבא, אבל מהר מאוד ראיתי שזה מספיק להיות "אימא טובה דיה". יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא: "אימא טובה דיה", שיהיו תמיד תלונות

או דברים שילדים לא אוהבים באיך שאת מתנהלת, אבל אם את מקרינה שאת באמת מאמינה שהדרך הזאת היא נכונה ושהקב"ה רוצה שנהיה בשמחה, אז את עושה את כל הצעדים כדי להגיע לזה, במסגרת שמתאפשרת. זאת אומרת, אחת, את אומרת, לדעת מה את אוהבת, לפנק את עצמך בדברים האלה שהם נצרכות שלך. -בהחלט. אני מעיזה ושואלת, אולי אצלך זה טרי, אבל חופשי תעני, כי אנחנו מדברות פה את האמת הפשוטה של... תמיד לא נעים להגיד כל מיני דברים לא נעימים שאנחנו מרגישים, אבל כולם מרגישים את זה, אז מה כבר לא נעים להגיד את זה? מתי מתחילים לחשוב על זוגיות נוספת, או מתי מבקשים תוך כדי: "שוב אני רוצה אהבה, "שוב אני רוצה שמישהו יחבק אותי, "שוב אני

רוצה להרגיש יחד", זה בא מתישהו? זה... זה יושב שם, אבל אני... אני, אישית שלי עכשיו רוצה את השקט. הנה היא עונה על מה שאת אומרת תהיי קשובה לעצמך: "אני רוצה שקט". אני רוצה שקט, לא יודעת מה יהיה בעוד שנה, לא עושה תוכניות. אני חיה את היום-יום. עכשיו טוב לי במצב הזה, מצאתי לי את הדברים איך להתמודד, עוד מקודם. -כן. גם כשהתחלתי, הייתה לי את ההתמודדות קודם ועכשיו אמרתי לעצמי: "אני ממשיכה את החיים שלי". זאת הייתה עבודה, זאת אומרת, זה היה תהליך. אני ממשיכה עם הפעילות שלי. כן, פעילה בקהילה, בחב"ד בני ברק. תוך כדי, משהתחילה... נפתח סניף של "מתגברות" בבני ברק, וזאת חברה שעוזרת לי בפעילות הקהילתית שלנו, והיא

אומרת לי: "דבורה, אני רוצה שתעמדי לידי, אני צריכה אותך". אמרתי לה "בסדר" ואיכשהו נשאבתי, לא הייתי עוד אלמנה, והיינו מארגנות את המפגשים והייתי באה, ואז הייתי מרגישה עוד... ואז, תוך כדי, התאלמנתי גם, והפכתי... ואפילו לא כולם ידעו, אני אפילו לא פרסמתי את זה בקבוצה. לאט לאט פתאום: "יואו, גם את הצטרפת למועדון?" "גם את הצטרפת..." אה, עכשיו אני רק מבינה, את עבדת כפעילה ב... בדיוק. -ואז הצטרפת למעגל שאת בעצם... קצת הקב"ה הכין אותך לתפקיד שתכף תחושי בעצמך. כן, ככה זה יצא. אתן יודעות, יש משהו ש... אצלנו, בדרך היהודית שלנו, כשאבל מגיע, אז חותכים את הבגד, נכון? קורעים, שזה אחד מהדברים... זה כל כך גבוה,

ומדברים על עולמות עליונים, אבל אחד הדברים זה שכשקורעים בגד, נחשף משהו. בפשטות, כאילו אדם מופשט פתאום. ולהתפשט זה גם לגדול, אבל זה לגדול דרך משהו שהוא יותר פשוט בחשיפה שלו. זאת אומרת, יש דברים חדשים שבעקבות הפרידה, האובדן, כל כך פשוטים, שלפעמים היו סגורים, אבל כשנפתח הפתח הזה, אתן מעיזות יותר לגעת בו, בפנימיות שלכן? אני חושבת שזה התחיל אצלי קודם. אני הרבה יותר... גם הרגשות יותר עלו, עולים, וגם זה... הנה, התחלתי לכתוב, ודברים נפתחו. פתאום הרגשתי שעם כל הניסיונות האלה ועם כל הקשיים, איכשהו אני מתרוממת, ואני לא... זה נחשב כ... לכאורה, זה אמור להפיל אותך, אבל אני הרגשתי שאני כן מתרוממת, דווקא

מהניסיונות. זה לא היה קל. היו לי ימים שאני חשבתי, עוד התמודדות כזאת, די, אני... לא אוכל יותר. -לא יכולה, אבל תמיד את מוצאת את הדרך. אמרתי לקב"ה: "אתה איתי, זה הניסיון, כנראה אני יכולה לעבור". איכשהו הרגעתי את עצמי, והמשכתי הלאה. את יודעת, עטי, הזכרת קודם את ה"אימא טובה דיה", את ויניקוט, את ה"אימא טובה דיה". -כן. שמה שעכשיו דבורה אומרת זה יסוד כל כך גדול, גם עבור ילדים, גם עבור נוער, גם עבור נשים מבוגרות, כי מה שהוא אומר, "אימא טובה דיה" זה לא רק לעשות שהכול יהיה טוב כל היום לילד, אלא הוא אומר, ילד גדל דווקא כשאימא לפעמים מאכזבת אותו, או כשאימא לפעמים אומרת לו "לא". והקב"ה אומר לנו לפעמים:

"אני שם לך עכשיו ניסיון, "את אולי לא יודעת, אבל יש לך הרבה כוח", וכשאת מפתחת את הכוח הזה, את הרבה יותר גדולה והרבה יותר בנויה באישיות היוצרת שלך, מאשר מה שהיית קודם, כשחשבת שהכול ממוגן על ידי תותיאדה כזאת. וככל שעוברות השנים, את מרגישה את זה על עצמך? מאוד. מאוד, מאוד. אני יכולה להתחבר, לא למה שדבו... דבורה דיברה על כתיבה. אצלי אני מרגישה שזה יותר בלמסור מעצמי תובנות החיים, וגם ביטוי רגשות וגם מתוך... אצלנו יש יסוד מאוד גדול שכשאתה נותן לזולת, אתה נותן לעצמך. אז אני מרגישה שבזה שיש קבוצה גדולה מכל מיני מגזרים של אלמנות שמגיעות אלינו, ואני מפתחת קשר איתן, אם זה, שסיפרתי לך מקודם, שיעור שיש אצלי

פעם בשבוע בתניא עם "מתגברות" בוגרות יותר. אם זה המפגשים המאוישים, וגם בבית הספר אפילו. בבית הכנסת שאני מוסרת שיעור אחרי התפילה. שם אני מרגישה ממש ממש שאני צומחת, אני מתעצמת. -נכון. מה הדבר שבעיניכן מבחינה רגשית אלמנה הכי צריכה? זה חייב להיות דבר אחד, אפרת? -לא. ברור שלא. מה? דבורה. אני חושבת שהיא צריכה את ההכלה ואת החיבוק. מבחוץ? -ואהבה, כן. מעניין שאחרי שהתאלמנתי, ואני גרה בבני ברק, דופקת אצלי שכנה בדלת. אנחנו מכירות "שלום שלום", אבל היא דופקת אצלי בדלת. "שלום", אני מכניסה אותה. "רציתי לדעת מה איתך". זה מצא חן בעיניי. -פשוט. "רציתי לדעת מה שלומך". התיישבה, התפתחה שיחה. מסתבר שהיא עושה את זה

לעוד נשים שמתמודדות. והיא מדברת איתי והיא אומרת לי... אז היא התחילה כבר לאהוב לבוא לדבר, כי פתאום התחלתי לדבר איתה על זה. ופתאום היא רואה ש... זו לא אחת מסכנה. כי אני לא מרגישה מסכנה, אני מרגישה שזה משהו חדש בחיים וצריך לדעת מה לעשות עם זה. וגם בגיל, אני כבר לא בת 20. אני כבר מתקדמת בגיל. אז חבל על כל יום, חבל על כל זמן. אז בואו נעשה. מוצאת את עצמי פתאום מאוד עסוקה ומאוד עמוסה. פה התנדבתי באיזו תוכנית שנקראת... מעיריית בני ברק, שזה נקרא, להעביר סדנת חוסן, והתחלתי, ופתאום אני רואה, אני נשאבת, ואיפה הזמן? אז זה גם טוב, אבל אני אומרת, זה לא... איך אומרים? לפעמים את מעסיקה את עצמך כדי לברוח. לא,

צריך לדעת איפה את מעסיקה את עצמך. -בדיוק, וזה עולה לי בדעתי. חשוב. -לא לברוח, אלא כדי באמת, שאני רוצה לעשות את הדברים האלה. חשוב. -ולדעת גם, יש דברים שלא. אל תעמיסי על עצמך. לדעת, לדעת גם איך לעשות את זה. היית בניו יורק לא מזמן שמעתי. -כן. עכשיו היינו במסע שמירי ארגנה, שאין לי מילים עליו. זה היה גם גשמי וגם רוחני, והתגבשה קבוצה של אלמנות, וכאן באמת נחשפתי. כל אחת אלמנה וכל אחת וההתמודדות שלה. זה לא אותו דבר. מצאתי נשים שהתמודדו אותו דבר, והחלפנו, כן, אם זה "הבעל שלי היה ככה" ו"זה עשיתי ככה" ו"זה היה מטפל ככה" ו"זה היה ככה", ויש נשים שזה בכלל היה משהו אחר. וסיפרו לי, והדברים נפתחו. אי אפשר

להקשות, ההתמודדות היא... הרגש הוא רגש, אבל כל אחת באה עם הכלים שלה... -הפקאלה שלו. כן, עם הדבר שלו והתמודדות אחרת. שעטי, כשאת אמרת "לא רק דבר אחד", מה אלמנה צריכה רגשית? -או, זה מה שרציתי להגיד, שאני חושבת שהצרכים משתנים עם הנסיבות של החיים. פעם זה היה אולי דברים מסוימים שקשורים כלכלית, שפתאום אתה חד-הורי ופשוט פיזית זה לא אותו דבר. זאת אומרת, אתה צריך כסף. -כן, כן, כן. -בואו נגיד את זה. -כן. פעם זה באמת היה אוזן קשבת, לשמוע, שמישהו ישמע אותי, אבל בעיקר, מה שהרגשתי, החוסן האמיתי הוא מגיע קודם כול מבפנים. למה הכוונה שלי? שכשאת מושיטה יד או אוזן קשבת, או מוכנה להקדיש את הזמן, לדבר עם עוד נשים,

שכנות, חברות וכולי, כשאת צריכה, הקב"ה דואג לזה שזה יגיע, כל הטוב שצריך, אלייך. אני יכולה לתת מזה דוגמאות גם בדברים שמחים וגם בדברים לא. השנה שברתי קרסול, והייתי, שמונה שבועות היה אסור לי לדרוך על הרגל עם הגבס, אז באמת הילדים היו המטפלים הראשוניים, הכלות, שבאמת כדאי להזכיר גם אותן, הבנים והבנות תמיד. ואחרי זה היו חברות שפתאום: "אני מכינה לך ביום רביעי בקר". עכשיו, ברגיל אני לא אוכלת בקר באמצע השבוע, אבל החימום הזה שבלב, כשחם לך בלב, אז חם לך בכל המובנים, בכל הגוף. שמעניין אותי לדעת גם, זה תקוע לי לשאול, הילדים, גם להם יש את המערכת שלהם וגם להם יש געגועים וגם להם היה קשר לפני עם אבא וגם כשמישהו

נפטר, הקשר ממשיך בצורה אחרת, הם חולקים איתכן כאב? פה ושם. לא יודעת, אצלנו זה היה תהליך, כי הם לא... הוא היה חולה ולא היה בתקשורת, והם היו באים לבקר וזה, אבל זה... כן, בכל זאת, אני חושבת, הם לא כל כך משתפים בנושא הזה, לא כל כך מדברים, אבל זה כן קיים. מזכירים אותו, מזכירים זיכרונות. איך זה אצלכם, עטי? אז אצלנו, גם, פחות אני חושבת משתפים. אני לא חושבת שזה כזה דאגה להם, כמו שברוך השם, יש להם מערכות יחסים של זוגיות והם משתפים דבר ראשון את בני הזוג. אתה כהורה כבר שומע, אני חושבת שזה לא קשור לאלמנות דווקא, אתה כהורה כבר שומע נספח אחר, אבל בקשר לזיכרונות, אני חושבת שזה כן מאוד חשוב דווקא לאלמנות שיש

להן עדיין ילדים בבית, כמו שלי היה. קודם כול, ללמוד לקחת את הציניות ולראות... לקלף, לראות מה מאחורי. נגיד, היה ילד מסוים, זה לא משנה. היום אפשר להתבדח על זה. שהוא היה חוזר מהישיבה והוא היה אומר לי... והייתי אומרת לו: "הכנתי לך כזה וכזה". אז הוא היה אומר לי: "יש לך זכות לבשל ליתומים". זה היה ה... זה. או ילדה שלא פעם אחת אמרה: "אם הוא היה כאן, הוא לא היה נותן שאת תתנהגי באופן הזה". אז זה תלוי גילאים, אבל אני כן חושבת שמאוד חשוב להזכיר, לא בצורה שחס ושלום... הרי השבוע שמעתי שהרב אדלשטיין אמר, אחד המשפטים שלו היה: "לא מחנכים בכפייה". אז זו נקודה מאוד חזקה אצלנו באופן כללי, במשנת החסידות, אבל עוד

יותר מזה, לתת לילדים טפח להריח איך היה. אתה לא חייב לעשות מזה אבל ושכול. אתה יכול להגיד: "אתם יודעים מה? "אבא תמיד בשולחן היה אוהב ככה", או "הוא היה מאוד פשוט בצורך הזה והזה", זאת אומרת שה... הזיכרון, הוא הופך להיות משהו של גם נתינת כוח. הוא מתחיל כמכאוב, ותלוי בך, האם אתה תשאיר את זה, כפי שאנחנו רואות במגזר, בכל המגזרים, יש כאלו שנשארו כמו שנקרא, מאחור. וזו בחירה גם כן. אף אחת כאן בתוכנית לא תגיד לשנייה איך להתייחס. אני אומרת, הבחירה שלי הייתה שהצמיחה הכי גדולה, הנחת הכי גדולה שתהיה בשמיים, זה לראות את הילדים כמו שהם עכשיו. היה את היום הזה... ואנחנו תכף מסיימות, אבל היה את היום הזה שאת עומדת

מול המראה ואת אומרת: "זאת ההגדרה, "אלמנה"? היה את ההסתכלות הזאת? זה אולי... לא יודעת אם זה מגוחך לומר, אבל כשאת מקבלת את המכתבים, את מקבלת תואר חדש, "אלמנה". פתאום מגיע לך מכתב מפה וזה וזה, ואת עוברת מנשואה לאלמנה, לא חשוב באיזה מצב היית קודם, אבל זה תואר חדש, ופתאום אני אומרת: "את צריכה להתרגל לזה". "אלמנה", כן? זה נשמע כזה, את יודעת, תמיד הייתי מסתכלת על זה כמשהו... את יודעת, לא הכי סימפתי, והנה את בתוך זה והנה את. אז זה גם משהו שצריך, את יודעת, זה במחשבה, ולא צריך להבריח. כן, צריך להסתכל על זה בעיניים. כתוב על הדף. -כן. להסתכל ולומר "כן". אז זהו, הקב"ה שם אותך עכשיו במקום חדש בחיים, וצריך

לדעת מה לעשות עם זה. מבחינה אישית, יש לי ילדים שמאוד תומכים והם מתקשרים אפילו שהם בחו"ל, אבל אנחנו, יש לנו שיחות וידיאו, ונכדים, הבית תוסס כי הם לומדים פה. אז הן באות, הנכדות, הולכות, נכנסות. אז ככה, הבית... -חי. כן, חי. לא כל יום, יש ימים שיש את השקט ויש ימים שיש... -רצית שקט, את אוהבת אותו. כן. אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח שאני אוהב אותו. אוקיי, את אומרת: "אני מבטחת את עצמי מעכשיו". אני לא יודעת, אבל אני הולכת על... איך אומרים? יש בעתיד, אנחנו חושבים גם על העתיד, מה יהיה איתי? אני ראיתי מה קרה לבעלי. אני מקווה, מתפללת לקב"ה שאני אהיה בריאה. -אמן. וכל הדברים האלה, אבל הדברים... דברים יושבים

שם, משהו. וחושבים, ולא להיות מעמסה על ילדים ולא להיות זה ולהיות עצמאית ולהיות זה, וכן, כן. אני אומרת, אפילו כשלקחנו את החלקה, אמרתי: "תשמרו לי". כן, אמרתי, גם על דברים כאלה צריך לחשוב, אבל הקב"ה, זאת אומרת, אנחנו צריכים לראות את היום. יש לנו את היום-יום. מה את עושה היום? גם הרבי אמר, מה אתה עושה עכשיו? מה אתה עושה היום? היום הזה תעשה טוב, זה יהיה הכנה טובה למחר. נהדר. -ואנחנו, זה לא בידינו. פשוט דברים לא בידינו. מה שבידינו זה עכשיו, מה אתה עושה עכשיו. ומשתדלים, לא תמיד עושים הכי טוב, לא תמיד הימים הולכים ככה, אבל זהו. ואני חייבת לשאול אתכן לפני שאנחנו מסיימות, הרי התורה מלמדת אותנו שצעקה של

אלמנה, צעקה של יתום, זאת תפילה שמתקבלת בשמיים אחרת, בטח אם מענים אותו קודם. זאת אומרת, אסור להציק, אנשים קדושים. משהו בקשר עם בורא עולם. מישהי רוצה להגיד על זה משהו? אני רוצה להתייחס שאני חושבת שזה באמת, מה שאמרת עכשיו, אפרת, זה האמת הכי חזקה, שהקב"ה פשוט דואג לכל אחת ואחת, גם, לא רוצה לחזור על דבריה של דבורה, אבל באמת להגיד על המוטו הזה של לחיות כל רגע, ובאמת לשאת תפילה. היה בדיוק... בטח כולכם ראיתם את זה בוואטסאפים של השבוע האחרון, שתפילה, אין לה בעיה של מטען כמו אייפון, ואין לה בעיה של קליטה והיא מגיעה לכל מקום, עד כיסא הכבוד. אז על אחת כמה וכמה, אם כתוב בתורה מפורש את היתום ואת האלמנות

"לא תענון", אז משמע שהקב"ה לבד שם אותן במקום שהוא יודע שהן יותר רגישות, והוא כבר מקדים ואומר... אומר לנו: "אל תענו אותם, כי אני אענה להם". כן, "כי אני עונה". -תודה, תודה רבה לכן. תודה, דבורה. תודה, עטי. תודה שהייתן כאן איתנו, ורק בשורות טובות הלאה הלאה. -אמן. אין מקום, אין זמן, אין כסף, אין כוח, אין חשק. הרבה "אין". אבל הקב"ה מלמד אותנו על בריאה שנקראת "יש מאין". אֵין, אַיִן. איך זה עובד שדווקא במקומות פנימיים שמרגישים שאין, שם נמצא סוד של הרבה "יש"? למה זה קורה? איך זה קורה? כי דווקא ברגעים האלה שמתפנה מאיתנו משהו אחר, ואנחנו מעיזים לגעת בכואב כואב הזה, צומח פרח שלא ידענו אפילו שיכול להתפתח מתוכנו. הרבה "יש" מתוך ה"אין".