הדרך לשלום בית - הרב זמיר כהן HD

שהמפתח לשלום בית לא מספיק טוב לב, לא די שיש לאדם לב טוב, אלא הוא חייב להבין את הצרכים הנפשיים של הצד השני. גבר לא היה אישה. אם הוא לא ילמד מה היא זקוקה, אם הוא לא יכנס לעומק הנפש של האישה להבין שהיא בתור אישה מה היא צריכה, הוא אף פעם לא ידע לספק לה את הצרכים שלה. לא במילים ולא באוזן כשבת, לא בדיבור. וכך גם אישה כלפי איש. אם היא לא תבין איך הוא בנוי, מה הוא זקוק, היא לא תדע איך מדברים איתו. היא לא תדע איך להעניק לו את הצרכים שלו. היא תתנהל איתו כאילו שהוא אישה. למשל, גמרא במסכת קידושים, נשים מדברות בדרך כלל יותר מגברים, כי בחינוך ילדים צריך המון דיבור. מה שגבר אומר ממשפט אחד, אישה יכולה לעשות

מזה 10עשה משפטים. והילד שומע, מקשיב, מפנים. אם לא לימדו את האישה אף פעם שגבר מדבר פחות ויש לה לב טוב, היא יכולה לפני החתונה לומר לעצמה, אם בחברות שלי הייתי כל יום משקיעה שעה של דיבורים, כמה אני צריכה להשקיע בבעלי? לפחות שעתיים שלוש. והיא בטוחה שהיא עושה לו טובה בזה שהיא מעסיקה אותו שעתיים שלוש בדיבורים. והיא לא מבינה למה אחרי שבוע הוא חסר סבלנות ומתחמק מלחזור הביתה אחרי העבודה. תמיד יש לו סיבות שלא להגיע. הוא מעדיף להגיע כשהיא עייפה ולא יכולה לדבר יותר. ככה בטוח היא תלך לישון ויהיה לו שקט הלילה. מה הטעות שלה? לא לימדו אותה שגברים בנויים אחרת. הגדולה של האדם להיכנס לראש של השני, להבין איך הוא

בנוי, מה הוא צריך. ובעל גאווה לעולם לא יכול להיכנס לראש של השם, כי הוא מרוכז רק בעצמו. אדם שיש בו ענווה בחינה של מדבר, הוא מרגיש בפנים אני פתוח, אני מוכן, מוכן לשמוע, מוכן לראות, מוכן להבין מה הצד השני צריך. אני אספק את הצרכים, נעשה טוב. אז באמת הזוגיות פורחת. הופכים להיות אדם אחד. כשאשתו זקוקה למשהו הוא לא עושה שיקולים אבל גם אני רוצה ואני רוצה משהו אחר. אלא הוא מרגיש היא זה אני ואני זו היא. אז אם אני נותן לה זה בדיוק כמו שנתתי לעצמי. אם אני מוותר לה זה בדיוק כמו שוויטרי לעצמי. הוא לא רואה בזה עקרבה בכלל. וכך גם היא כלפיו. השאיפה צריכה להיות להרגיש את השני שבעל מרגיש את אשתו שהיא בעצם זו

אני. אם טוב לה, טוב לי. וגדולי ישראל הגיעו לזה. ואדם שרוצה להצליח בכל תחום בחיים, אם זה בזוגיות, אם זה בעלייה רוחנית, אם בעסקים, צריך לדעת להבדיל בין רצון לבין רצון אמיתי. אם יש לאדם רצון אמיתי, רוב הסיכויים שהוא ישיג את מה שהוא רוצה. אם לא שיש איזה גזירה מלמעלה שבשום אופן לא יתנו לו, אבל הרצון האמיתי יכול להוביל את האדם למחוזות של הצלחה נפלאים. אדם שמרגיל את עצמו, לא לתת לחיים לזרום ביום יום, שמה שהיה אתמול יהיה מחר ונמשיך כך בעוד שבוע ועוד חודש, אלא באמת תופס את עצמו לידיים. הוא יודע שהמוח זה לא איזה מכשיר של הפרשות, כמו שהעיניים מפרישות דמעות והפה מפריש רוק, אז המוח מפריש מחשבות, אלא הוא

יודע שהמוח בשליטה והוא אמור לנתב את עצמו. הוא יכול לנהל גם את הרגשות של עצמו. מתי לכעוס ומתי לא, מתי לחייך ומתי לא. הוא שולט בעצמו כחומר ביד היוצר. וזה דבר שהוא בהיש יד. רק צריך רצון אמיתי להגיע למצב כזה. אדם כזה משדרג את חייו לחיים הרבה יותר נכונים. הוא גם שלם יותר עם עצמו. יש לו מודעות עצמית הרבה יותר גבוהה. הוא מזהה בתוכו מצבים שונים. הוא יודע פה אני נפלתי בגאווה. מה זה ההתרוממות הזאת של הלב שפתאום עלתה? צריך לטפל בזה. פה הוא ידע נפלתי במידת הכעס, לא הייתי צריך להגיע לרגשות האלה. הוא מזהה. הוא כל הזמן באולטרסאונד עם עצמו. ולא שהוא נכנס לעצבות מתוך זה, אלא אדרבה הוא מתעודד. הנה אני לומד

להכיר את עצמי. אני יודע להצליח וגם אם פה ושם הוא מרגיש התאמצתי השתדלתי חשבתי שהישגתי ותראה שאיבדתי את הכל הוא לא יודע שמסתתר בעניין הזה סוד גדול למעשה כשהאדם מרגיש אני עובד כבר כמה שנים על מידה מסוימת למשל על מידת הכעס והוא מרגיש שברוך השם הוא הולך ומשתנה הולך ומשתפר והצליח אם האדם עמל השתדל עושה כל מאמץ להתגבר על היצר גם אם בסוף הוא נפל אבל הוא יקבל שכר על המאמץ שלו על נכילה זה עוד חשבון ידרשו ממנו למה נפלת אבל זה לא אומר שכל מה שהוא התאמץ והשתדל הלך לחינם קל וחומר כאשר הגיע להישעדים מסוימים הקדוש ברוך הוא ודאי משלם לו ומזה הולך ונבנה העולם הרוחני של האדם