מעלת הוויתור ושכרו - הרב ניסים אזווי (עם כתוביות בעברית)

שלום לצופים בבית. נרצה היום לדבר בנושא החשוב של מעלת הוויתור, מעלת ההתאפקות, מידת הסבלנות שכל כך נחוצה בתקופה שלנו, בניסיונות שאנחנו עוברים. חז"ל מלמדים אותנו שיש שני סוגים של שקדים, יש סוג של שקדים שתחילתם הטעם הוא מתוק וסופם מר. וחז"ל מגלים לנו סוג נוסף של שקדים, סוג של שקדים שתחילתם מר וסופם מתוק. על מה הדברים אמורים? חז"ל אומרים לנו, פעמים שהאדם עומד בפני ניסיון, מטיחים בו איזה דבר, אומרים לו איזה דבר. אדם לא אוהב להישאר חייב, מטבעו הוא אוהב להגיב, הוא אוהב לומר את מה שיש לו לומר. השאלה: איך חז"ל, במבט העמוק שלהם, המבט החודר שלהם, מה הם חשבו שאדם נכון לו לעשות במצב הזה? ובכן, חז"ל מגלים

לנו, כפי שאמרנו קודם, שיש פעמים שהשקד הוא בתחילת האכילה שלו הוא מתוק וזו הרגשה של להגיב באותו רגע. זה נראה מתוק, נקמה מתוקה, אבל סופו מר. יש לזה השלכות, יש לזה המשך, הדברים הם לא נשארים במקום. אחר כך הדברים חוזרים אל האדם באותו מטבע שהאדם הגיב, ככה מגיבים לו. אבל יש מי שמתאפק, מי שיש לו את מידת הסבלנות, מי שמסוגל להתעלות על עצמו. זו המעלה, זאת המעלה של הוותרנות. כבר התורה סיפרה לנו סיפור, שלמעשה הסיפור הזה מלווה את עם ישראל לדורותיו. התורה מספרת לנו על רחל אימנו שעמדה בניסיון הכי קשה שיכול להיות, ניסיון פשוט שכמעט אדם אנושי לא יכול לעמוד בו. כידוע לכולם, רחל אימנו עמדה להינשא לבכיר שבאבות,

ליעקב אבינו, והתורה מספרת שבאותו יום של החתונה רחל מרגישה שמשהו לא בסדר קורה בבית. רחל מרגישה שמי שהולכת להיכנס כאן לחופה זאת פשוט אחותה. יעקב אבינו, שצפה את הדברים מראש, הבין שהוא מתעסק עם אבא שהתורה מכנה אותו "לבן הארמי". "הארמי" זה אותיות רמאי. יעקב אבינו לקח מקדם ביטחון וקרא לרחל ואמר לה: ראי, ידוע לי שאביך הוא אדם שקשה לעשות איתו עסקים לכן אני מבקש לתת לך שלושה סימנים, ללמד אותך שלוש הלכות כדי שכשאני אבוא בלילה אחרי החופה ואני ארצה להיכנס לחדר, אני אשאל אותך את הסימנים הללו כדי להיות בטוח שאני מדבר עם רחל אותה אני רוצה לשאת. הוא גילה לה את הסימנים. ורחל אימנו כשרואה שבלילה עומדים להכניס

את אחותה לאה לחופה עם יעקב אבינו, זה היה לה קשה מאוד לוותר על יעקב אבינו. לא כל יום מזדמן חתן כיעקב אבינו. אבל רחל לוקחת מאזניים ואומרת: מצד אחד, אני רוצה לשאת את יעקב אבינו, הבכיר שבאבות. מצד שני, פה אחותי לאה עתידה לצאת לבוז ולחרפה כשישאל אותה יעקב את השאלות, את ההלכות שהוא לימד אותי. מה עליי לעשות בעת הזאת? האם לוותר על החתן שכל כך רציתי ולמסור את הסימנים לאחותי או שמא מה זה קשור אליי? למה אני צריכה לוותר? יהיה גורל אחותי כגורל מה שמשמיים גזרו לה. אבל רחל, שהייתה נפש אצילית, אספה את כל הכוחות שהיו לה והחליטה לבוא לאחותה ולמסור לה את הסימנים ובערב הכניסו את לאה לחופה. יעקב אבינו מגיע ושואל

את הסימנים ולאה עונה את הסימנים הללו. והתורה מעידה בבוקר: "והנה היא לאה". יעקב אבינו רואה שפשוט מאוד שום דבר לא עזר. הוא רצה את רחל והוא קיבל את לאה. והתורה מראה את קור הרוח של יעקב. התורה ממשיכה בפסוקים והתורה כותבת: "ותקנא רחל באחותה". רחל מקנאה באחותה לאה בזה שהיא זוכה להביא ילדים ורחל עקרה, ורחל מקנאה, אומר רש"י, לא בילדים שלאה זוכה לקבל, היא מקנאה פשוט מאוד, רש"י כותב, במעשיה הטובים של לאה. היא רואה את המעשים הטובים של לאה, את התפילות של לאה, והיא מבינה שבזכות זה היא זוכה להיפקד והיא מבינה שלאה יותר צדיקה ממנה. בהמשך הפרשה התורה כותבת פסוק לא פשוט בכלל, לא פשוט להבנה ואנחנו עכשיו ביחד

נרצה ללבן את הפסוק הזה. הפסוק אומר: "ויבוא ראובן בימי קציר חיטים עם דודאים". ורחל מבקשת מלאה: "תני לי מדודאי בנך". אומרת לאה לרחל: "המעט קחתך את אישי, "וגם לקחת את דודאי בני?" כלומר, מה? את גם רוצה לקחת את בעלי, את יעקב, ואת גם מבקשת לקחת את דודאי בני? כאן רחל עומדת במבחן שהוא פשוט קשה מנשוא. רחל עכשיו כאן עומדת במבחן, בניסיון. מה היא עונה? האם היא אומרת ללאה: אני לקחתי את בעלך או שמא את קיבלת את בעלי? שמא אני נתתי לך את בעלי? אבל רחל לא אומרת, רחל אומרת: את צודקת, בשכר זאת, בשכר זה שאת תיתני לי מדודאי בנך, יבוא אלייך הלילה יעקב. השאלה, איך רחל מסוגלת לעמוד בניסיון כזה? והשאלה גם על לאה. לאה,

איך את אומרת לרחל דבר שכזה: "המעט לקחתך את אישי"? איך זה ייתכן הדבר הזה? יש להסביר את זה בדרך אחת כי אין אפשרות לחשוב על לאה שהיא אחת מהאימהות של עם ישראל, אין אפשרות לחשוב שלאה באה ואומרת לרחל שהיא לקחה את בעלה. אלא בידוע שרחל מסרה את הסימנים בלי לומר ללאה שהיא מוסרת לה סימנים ומוותרת על החתן היחיד והמיוחד שנקרא יעקב אבינו. והנה, רחל פשוט מאוד באה ואמרה ללאה: תראי, היום את עומדת להיכנס לחופה עם יעקב. יעקב זה לא סתם חתן, יעקב זה חתן מאוד מיוחד, אין כמותו בכל הדורות כולם ולכן תיקחי לך בחשבון שייתכן שהוא ישאל אותך שאלה אחת או שתיים. מה תעני תשובה? לאה שואלת: מה הוא יכול לשאול? ואז רחל התחילה

לומר לה שאלה מסוימת ולמעשה, זה היה מסירת הסימן הראשון. שאלה שנייה, וזה מסירת הסימן השני, וככה היה גם בשלישית. וכך רחל מסרה את הסימנים. כלומר, הוויתור שוויתרה רחל אימנו כדי שלאה תקבל את הסימנים בלא ידיעה שרחל עושה איתה פה חסד עליון וויתור גדול. את זה לא ידעה לאה לכן הרשתה לעצמה לומר לה: "המעט קחתך את אישי "וגם לקחת את דודאי בני". רואים פה אצילות נפש של רחל והתורה כותבת פסוק נוסף: "ויזכור ה' את רחל "וישמע אליה ויפתח את רחמה". פשוט מאוד, רחל אימנו זוכה להיפקד על ידי הקב"ה: "ויפתח את רחמה". רש"י כותב: "ויזכור ה' את רחל וישמע אליה, "זכר לה את מסירת הסימנים שמסרה רחל באצילות נפש לאחותה לאה". זו

הייתה המעלה של רחל, כוח הוויתור, שמוויתור לעולם לא מפסידים. עם ישראל עד עצם היום הזה זוכה להשתמש בזכות הנצחית שהותירה לנו רחל אימנו, זכות אדירה. מזכירים את הזכות הזאת לדורות, בגלויות תמיד מזכירים את הזכות. רחל אימנו, הקב"ה אומר לה: "רחל, מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך". איזה שכר? לאיזו פעולה מגיע השכר הנצחי הזה? השכר הגדול הזה? שכר ויתור שוויתרה רחל לאחותה לאה. השאלה, האם רחל בזמן שוויתרה היא עמדה בניסיון גדול, האם ידעה שהוויתור הזה, שהעמידה בניסיון יהיה חקוק לדורות נצח בעם ישראל? עם ישראל יזכה לחזור מהגלות בזכות הוויתור הזה שאמר הקב"ה לרחל: "רחל, רחל, מנעי קולך מבכי "ועינייך

מדמעה כי יש שכר לפעולתך". בשבילך, רחל, אני מחזיר בנים לגבולם. צופים יקרים, אנחנו לומדים שאין אדם ששומע לקב"ה ומפסיד, שהתורה מלמדת אותנו מה המעלה של הוויתור, מה המעלה של בין אדם לחברו, מה המעלה הנפלאה של זה שזוכה להתעלות, זה שזוכה להתאפק, להיות במידת הסבלנות. כל אחד מאיתנו, צופים יקרים, יודע שזה לא קל. לכן חז"ל באו ואמרו לנו את המעלה הזו שאדם שיודע להתעלות על המידות שלו, יודע להתעלות, יודע להעביר, חז"ל הפליגו בשבח של אותו אדם שזכה למעלה הזאת. הזכות הנפלאה הזאת שלימדה אותנו רחל אימנו, אותה אנחנו צריכים לקחת ולהשתמש בה ביום-יום, בכל מצב של ניסיון לזכור: כשמוותרים לא מפסידים.