בתוך התופת: אביבה וקית' סיגל על הרגעים המצמררים בעזה

כן, כאילו אני חושבת שכל אחד באמת חווה חווה את זה קצת בצורה אחרת. אני לא אשכח את ההרגשה שלי של מה אני עושה שם, מה אני עושה שם, מה קיט עושה שם. ואז באחד הימים שלירי אמרה, אנחנו נהיה פה, יש לי הגשה שנהיה פה הרבה זמן וזה היה מין רגע שאמרתי לעצמי, תשלימי עם זה שאת בעזה. וזה היה מין שינוי שינוי של רגע בשבילי שהצלחתי להבין שזהו אני חטופה שכחו ממני אני לא אצא משמה אני אשאר שם כי תישאר שמה ואנחנו פשוט נחיה בעזה

אביב הסיגל היקרה, אני ממש נרגשת שאת הגעת לכאן לתוכנית שלי ואת עברת טופת נוראית. והוצאת ספר כתב ספר על מה שעברת א לפני שנספר על השבילה עשירי ומה שבדיוק עברת וכולי בוא תספר לנו קצת על הספר מה גרירהם הולך לכתוב את הספר מתי התחלת לכתוב אותו עוד שהיית בשבי חשבת שאת הולכת לכתוב את הספר

זהו זה נורא מעניין שאנחנו הגענו לאזה ביום הראשון אנחנו שם מתחת לאדמה בכוח קטן קיט משפחת גולדשטיין וגלי ברמן ואני מסתכלת ל כולם ואני אומרת אתם יודעים שנכנסנו כרגע להיסטוריה של מדינת ישראל וואו ו זה היה מין רגע כזה וואו אני חטופה יחד עם קי אני מתחת לאדמה בעזה ואני מבינה כבר שם ש כולם ידעו שאבי הבקץ שם ו ואז היה עוד קטע שאני לא יודעת להז סביר אותו אבל כל פעם שקרה משהו אמרתי וואי חייבים לזכור את זה שנצא נכתוב ספר ו זהו לא אמרתי את זה יותר ואחרי הרבה זמן לפחות ארבעה שבועות כי פתאום מסתכל עליי ולמית שהייתה איתנו ואומר מה קרה בבית של אמר ביום הזה ברגע הזה ואני מסתכלת עליו אני לא זוכרת בדיוק מה הוא

שאל אבל פחות או יותר ואני מסתכלת עליו ואני אומרת לו כי למה אתה רוצה לזכור? והוא אומר לי, "אני רוצה לזכור הכל." ואני אומרת לו, "אני רוצה לשכוח הכל." ו וממש התכוונתי שאמרתי את זה. אבל שחזרתי לארץ וראיתי כמה הנחדים שלי צמעים לשמוע סיפור, מה היה שמה? איפה סבא שלה נמצא, מה אני עברתי, מה הוא עובר והם והייתי צריכה להיות בשקט כאילו לא יכלתי לתת להם לא יכלתי לספר להם פשוט לא יכלתי לספר להם כי מאוד ניסינו להגן עליהם כי היה להם נורא קשה שכית היה שם כאילו אני יודעת שהיה להם קשה שגם אני הייתי אבל את הקושי שקית שם יכלתי לראות ולהרגיש הספר הזה עדות על מה שאני בתור יהודיה עברתי ו אנחנו אני חושבת שכולם צריכים

לקרוא את הספר בשביל באמת להבין כי מאוד נכנסתי לכל הפרטים ובאמת לקחתי את מי שיקרא את הספר יחד איתי לכל התחושות לכל מה שהגשתי שם לכל הפחדים וזאת עדות שכולם צריכים לקרוא בשביל לדאוג שזה לא יקרה לאחרים שזה לא יקרה לא לנחדים שלי ולא לילדים שלהם ולא לדורות ותאים ובגלל זה כל כך כל כך חשוב.

את רוצה אולי להקריא זה שאתה קצר?

לגמרי. שקט איימים סורר במנהרה ואי שקט גובר שורר בתוכי. אני חושבת על אילני, על שיר ועל גל ואני יודעת כמה קשה להן בלדינו. גם המחשבות על שי אינן נפסקות לרגע. הקושי מתגבר משעה לשעה. קשה לי עם הסבל שלי וקשה לי לראות את כית וסובלו ואם לא יוציאו אותנו מהמנהרה נתייבש למבות או נמות מחוסר אוויר או מרעב מה יהיה אם נאלץ לצפות בזבועות שלא אוכל לעמוד בהן אני מותקפת מכל הכיוונים במחשבות שמקורן במגנון פנימי שאינני שלטת בו הדממה רומת ההפקזות הכבדות מרעידות את הקרקע אני בוחנת את פניו של קיט הוא נראה שלב ובתוכי קוברים הצורך לבכות ברסון למות ולטול מלהרגיש וואו זה קשה

היה באמת אה

מה קורה לך שאת קוראת את זה שוב

מ

מה קורה לך שאת קוראת את זה שוב את נכנסת לאותה סיטואציה

זה קשה נגענו שמה במוות ובכלל יש לנו מזל שאנחנו פה ושקית פה לידי. זה היה רגע שנפרדתי מהחיים. היא לקרא לי שאני הולכת למות. פחדתי להסתכל על כית פחדתי להסתכל על באמת. ניסיתי לנסות לחשוב איך אני ארגיש שאני הולכת למות. והפרידה מהמשפחה, מהילדים, מהחיים. ועשיתי את זה. כי לא הייתה לי בריכה. זה מה שהרגשתי. ו זאת חוויה מאוד קשה, מאוד מאוד מאוד קשה. היא מטלטלת שאני חושבת על זה, אבל גם לוקחת אותי לרגע הכי מאושר. אני פה, אני חייה, כית פה, הנכדים שלי, הילדים שלי, המשפחה שלי זכו שחזרנו לו בחיים. וואי ממש אז עכשיו אנחנו נחזור ברשותך לשביל לעשי והצטרף אלינו כיטודה רבה שהצטרפת אלינו אני ממש מעריכה שהגעתם לכאן באמת זה לא מובן מאליו בכלל ואנחנו

תודה רבה

תודה

תודה לכם

תודה ואנחנו נחזור ברשותכם ככה כמה שנים אחורה שנתיים פלוס אחורה לשביל העשירי מה קורה שם מה התחולל אצלכם בכפר עזה מה אתם זוכרים? כל הרגע של החטיפה, כל הרגש שלפני, אחרי פתאום שקלטתם, מה קורה? אם קלטתם בכלל? התעוררנו לצבע אדום שזה לא היה משהו חריד,

משהו שהכרנו הרבה שנים ונכנסנו לממד. אמ בשלב מסוים א נכנסו הודעות לטלפון מאנשים שלא יהיו שולחים הודעות כל פעם שיש צלבו אדום. מרא שזה היה משהו שחזר על עצמו כל כך הרבה פעמים. א הבנו שמשהו משהו אחר קורה. לא היה לנו קליטה אינטרנטית. לא לא היה אפשר להתעתקן בחדשות. וואטסאפ כן SMS כן שיחות אבל אינטרנט לא הצלחתי להתחבר. אז לא אין לנו מושג מה קורה. א והמשפחה ביקשו שנעקן אותם כל הזמן מה קורה איתנו אמ א אז שאלתי א גם כל מיני אנשים אמ חוץ ממשפחה חברים מה קורה מה קורה מה איתכם אז א אז שאלתי את הבת שלי אילן מה קורה אז היא כתבה ש שחדרו לכמה ישובים בדרום אמ צינה שמות של שתיים שלושה ישובים לא בטוח שאני זוכר

בערי אולי אמ ו ואז קיבלנו הודעה מהכיבוץ שיש יש לי הקיבוץ יש מחברים בקיבוץ להסתגע בבתים לנעול דלתות חלונות א זה היה בסביבות הרב ל77 הכל התחיל 69 עם הצבא האדום ו ושומעים ירי שומעים ירי אוטומטי אמ א

התחלתם להבין מה זה אומר שיש מחבלים בקיבוץ או שזה עדיין משהו שברתי שיש כמה בודדים

כאילו בהמשך התברר שהיו בין 200 ל-300 מקבלים בכפרזה אני לא האמנתי אבל איךשהוא חשב לא האמנתי שזה יכול להיות אבל אני חשבתי במושגים של כמה מודדים שאיכשהו הצליחו לחדור את המכשול שהיה אמור למנוע קרוב ל-100% האפשרות לחדור ולהגיע כ2ח קילומטר מהגבול עד לכפרזה שזה שטחים פתוחים לגמרי בסדר אין סגירה ימטית כמו שאומרים כמה בודדים חשבתי וחשבתי גם מה הסיכוי שיגיעו דווקא אלינו אז אה יהיה בסדר

אני הייתי בפחד של מה יהיה כל הזמן, מה יהיה אם הקסמים יפלו על הממד, מה יהיה אם נמות ומה קורה לשי, הבן שלנו שנמצא בקיבוץ. שי סיפר שהוא מחזיק אצבעות, שומע ערבית בחוץ ואני חושבת שהייתי פשוט בהיסטריה, בלחץ שאי אפשר להסביר אותו, כי כל הזמן ניסה להרגיע אותי. היה מאוד מאוד מלחיץ. היה כל הזמן צבע אדום וזה היה נשמע כמו סוף העולם. זה היה נשמע כאילו כל כך קרוב למוות. רק אז היינו שמה בממד ארבע שעות, התחלנו לשמוע את הערבית, שמענו אותם, יורים על הבית ואני לא אשכח את הרגע לזה ואומרת לקית קית, הם יורים עלינו ואתה לא יודע אם אתה תצא בחיים. ואני וקית נותנים ידיים ומחזיקים ומסתכלים אחד על השני. אני תמיד אומרת

שאפשר להגיד הסתכלנו אחד על השני אבל הסתכנו דרך העיניים בתוך הגוף מרוב שהגוף רעד ואז שומעים אותם בתוך הבית הולכים צעקות ביניהם את הצעדים שלהם והדלת נפתחת ומה שהציל אותנו זה שכ

הדלת של המעמד

הדלת של המעמד הם פתחו אותו

ומה שהציל אותנו זה שקט שם את הראש של הברכיים את הידיים על הראש. אני נאמדתי וצרחתי ווא אפילו הרים את עצמו כית. הם משכו אותו בחולצה וקראו לו את החולצה. עד כדי כך כי לפי דעתי גם היה בהלם. אנחנו היינו בהלם ומאותו רגע הכל נעשה מאוד באלימות עם דחיפות וצעקות וסכינים מולנו ועולרים ורובים בערבית בכל דרך אפשרית. הם מוציאים אותנו, הם מושכים אותי בתקית החוצה דרך החלון האחורי, קוראים לי את הרצועות של המיניסקוס בברך תוך כדי דוחפים אותנו כי הם שוברים לקיתת צלעות, יורים עלינו יריה אחת פוגעת לקיט ביד ואנחנו מובלים לאזה באוטה של קית שקית מדמם ואני לא מצליחה להבין מה קורה פה איך אנחנו עם הפיג'מה מגיעים לעזה.

אנחנו מגיעים לעזה ואנחנו רואים המון אנשים עומדים בצדדי הדרך, מקבלים אותנו במחיות כפיים, בצעקות ו מבואוים, מאוד מבוהלים בתוך כמה דקות אנחנו מוצאים אתם עצמנו מתחת מתחת לאדמה, למנהרה. רק להגיד שבאוטו היה אחד ליד הנהג עם אקדח הוא היה מסתובב אלינו ובכבן אלינו את האקדח מדי פעם ומשמאל אביבה שישבה באמצע ואני בצד ימין שלה היה מחבר שהחזיק סכין מול הפנים שלנו כל הנסיעה

וואו

כל הנסיעה הזה

מה מה עובר בראש ברגעים האלה על מה חושבים

הלם הלם פשוט הלם הלם מה שעבר ל בראש שלי אם יש משהו ש שאפשר לעשות כדי לא לתת לעניין הזה פשוט להתגלגל מעצמו בתוך הבית שהוא הביא לי את השלט של הרכב ושאל אותי איפה הרכב ואז הצבעתי החוצה לערך החלון ואמר שאני אקח אותם לרכב אז הבנתי ש שהזמן מוגבל ובזמן הזה א וגם חשבתי כרבע כארבע שעות אחרי שהכל התחיל היה לי ברור שצהל נמצא שמה בקרבת המקום

אה וחשבתי למשוך זמן איך אני מושך זמן אני עושה את הכל מאוד איתי כל ההליכה כל זוזה הכל מאוד מאוד לאט כדי לקנות זמן למשוך זמן כדי לתת הזדמנות לצל להג ולחלץ אותם. זאת התוכנית שחשבתי עליה בבית שעמדתי ליד המקרר כ-15 מחבלים בתוך הבית סביבנו

ועשיתי הכל מאוד לאט שזה יקח כמה שיותר זמן עד לאוטו. עד לשלב הזה לא הייתי בטוח שחוטפים אותנו. א עוד פעם אולי כזה wishful thinking כזה חשיבה חיובית זה לא יקרה אולי הם רוצים לברוח עם הרכב יכול להיות וכשהגענו לרכב והוא לא הצליח להטניע והוא אמר לי להטניע הוא הכניס אותנו מאחורה אז כבר הבנתי שחוטפים אותנו מהרגע הזה אמ עוד חשיתי את התוכנית שלה למשוך זמן

עד לרכב חשבתי מה אפשר לעשות אולי אפשר לברוח זה באמת אמרתי לאביבה חוטפים אותנו חייבים לברוח ואני דמיינתי שאני פותח את הדלת ואנחנו בורחים מהרכב איזשהי מחשבה היום אני יודע כנראה שזה לא היה עוזר אולי אפילו מצבנו היה יותר גרוע, אולי אפילו לא היינו פה היום, אבל כן, המחשבות שלי היו במקום של מה אפשר לעשות כדי להחלץ מהמצב הזה. אני רק רוצה להגיד ש בספר שכתבתי זה כתוב בפרטי פרטים דקה הכי דקה מה עברנו איך היה מה היה מהיט עשה מה כית אמר מה אני אמרתי לו מה הרגשתי בגוף ובאמת היה לי מאוד מאוד חשוב בספר בעצם לתת לאנשים להרגיש מה זה באמת אומר את יודעת אני מקשיבה לכית ואני מקשיבה למה שהוא אומר ומלא פרטים שבתוך הספר כי לא מספר עליהם כי קודם כל

זה טוב שכך

כן כי לא ירגיש בדיוק כמוני אבל א מי שיקרא באמת יוכל באמת להרגיש מה מרגישים ואיזה איום

בלתי בלתי יאומן שאין אפילו מילים לתאר מה הבן אדם מרגיש

וא שכל אחד ידמיין את עצמו עצמו בבית שלו במקום הכי מוגן שיכול להיות שהכל שייך לו הבית הקירות הכל

נכנסים אנשים מחבלים

חמושים

חמושים והכל נעשה באלימות שלוקעת אותך למקום שאתה לא מצליח לא להבין לא מצליח לנשום

ממש

והיה לי מאוד מאוד מאוד מאוד חשוב כאילו זה כל הדברים שאני שומעת נגיד שמדברים על אנשים שנכתפו בשביל זה יש את הספר ולא רק את הספר שלי אני מאחלת לכל החתופים שיהיה להם את הספר שלהם את מה שהם עברו

בשביל שתוכלו באמת להבין מה זה אומר נכון את

כל הפרטים הקטנים האלו

זה מאוד חשוב מאודז בוא נחזור רגע למנהרה נסעתם הביאו אתכם לתוך המנהרה מה קורה שם שם הרי עברתם כל כך הרבה מקומות תוך כדי לפעמים לבתים לתוך מנהרות א פגשתם עוד אנשים עוד חטופים בהתחלה שהגעתם חשבתם שאתם לבד היה לכם מפתעה לראות עוד אנשים איך זה מה יהיה שם בעצם במנהרות

וואי זה מעניין אף פעם לא חשבתי על אם הרגשתי שרק אנחנו שם כי מהר מאוד גלי בירמן הגיע

ואנחנו יודעים

כל הדרך עד למנהרה ועד שגלי הגיע

לא אכלנו לדעת ידענו ש נכתפו.

לא, אבל ידענו שבקיבוץ כברזה יש מחבלים כי ראינו אותם. ראינו לא רק את הקבוצת מחבלים שלנו. אני ראיתי בזווית העין על על כל הדשא מסתובבים מלא קבוצות של מחבלים. ראיתי גם את דור צעיר כבר עולה באש.

אז ידעתי שיש עוד אנשים

שכונה של ה

כן

שכנראה חווים את מה שאנחנו. ואני זוכרת שצרכתי, שנאמדתי וצרכתי, שקיתי מהידיים על הברכיים, אני זוכרת את ההרגשה הזאתי ש אני אומרת לעצמי, וואי, מעניין אם השכנים שומעים אותי צורחת, כי צרחתי, לא נראה לי שאי פעם ידעתי שאפשר ככה לצוח. אז אני חושבת שכן הייתי איפהשהו מודעת למה שאנחנו עוברים

אבל אבל לא ממש לא ממש היינו בהיסטריה וגם שם מתחת לאדמה במנהרה אמ אנחנו הגענו ואני לא אשכח את המחבל מסתכל עלינו ואומר לנו לאנשים מבוגרים כמונו לרדת בסולם לא קטן למדת לאדמה מה אתה לא יודע מה מה קורה שם? מה תראה? מה תרגיש?

וואו

ואני לא אשכח את הפרצוף שלו. מה שאני הכי זוכרת בדיוק איך הוא נראה. אני יכולה לצייר אותו מרוב שאני זוכרת את החיוך ואת החיוך של כל המחבלים שהיו שם שהם כל כך כל כך התרגשו ושמחו שאני וכיתרועדים כיתים דם. אני פצועה כבר נפשית רק מלראות את גיד. ואנחנו מגיעים וגלי ומתחילים לשאול אותנו שאלות וגלי בומן מגיע וזה בכלל הייתה התמודדות בפני עצמה כי הוא היה מאוד פצוע מאוד ואז לא עובר כמה דקות ומשפחת גולשטין נכנסים ואנחנו עוד בהלם של עצמנו וכן האמא מספרת שהרגו את הבעל שלה את את נדב ואת הבת שלה ים ושרצחו אותם מול העיניים שלהם אז יש לנו עם הרבה ולהתמודד. יש לנו להתמודד עם מה שאנחנו עברנו ומה שהם עברו. ו

הם כולם מכפר עזה מהקהילה שלנו.

אנחנו מכירים אותם שכנים גם.

כן.

איך מתים עם פציעה כזאת שתוך כדי כמו שאת אומרת גם יש את הפצע הנפשי ופתאום אתה מדמם. מה איך מצליחים לשרוד את זה? לרדת בסולם להסתכל על ה כמו שאשתך כן אביבה מתארת את זה. אני זוכרת כל פרט בפנים שלו, בחיוך של מחבל את זה עם אח שו שם זכרו כאילו איך התמדת במקום הזה שאתה עוד מדמם ופצוע וכואב? אני בעיקר התייסוק ב בלנסות אמ איך זה יכול להיות מחשבות של זה באמת קורה ו ומה עוד מחכה לנו אמ

אני יכולה להגיד כי אולי לא זוכר אבל מהצד אפשר לראות דברים מה שאני ראיתי עלית בן אדם שסובל סובל מאוד מאוד מקבים לא יכלתי להתקרב עליו בלי שיגידי איי והוא הגיע למצב שהוא היה חייב פשוט לשכב הוא לא יכל לשבת והוא שוכב שם במנהרה מאוד מאוד קטנה בצרופה אנחנו די אחד על השני אנחנו בעצם א

כולנו על שלושה מזוני יוגה כאילו זה הגודל של המנהרה ועוד קצת וכי צריך לשכב כי כואב לו. אבל אני חושבת שגם אני וגם כית בעצם לקחנו תפקיד שלעזור להם לכולם, גם לגלי וגם לכן ולאגם טל וגל, שהרגע ראו את אבא שלהם ואחות שלהם או בת כאילו נרצחים מול העיניים ו נכנסנו לתפקיד לעזור כמה שאפשר.

מה קורה שם במנהרה? מבחינת התזונה, מבחינת הסיניטריה, מבחינת כל ה מה הולך שם

מעריכים ריח של דם בעיקר כי כולם עם דם.

וואו

והשירותים לא קרובים. צריך ללכת במחבל, צריך ללוות אותך כי הוא לא נותנים ללכת לבד. אני פחדתי ופחדתי ולא יכלתי לבקש מקץ שיעזור לי כי הוא עם הצלעות השבועות והגם וגם כן ליוו אותי לשירותים ו אימה פשוט בעיקר אימה מחבלים כל הזמן משחקים עם הנשק שלהם הם כל הזמן מחוייכים ושמחים וה פער בין מה שאנחנו הרגשנו למה שהם הרגישו היה כל כך רחוק חוק שהיה אפשר להרגיש אותו וזה מה שהרגשתי. אותנו מפוחדים, לא יודעים מה עושים איתנו, לא יודעים מה הולך לקרות. א בלי אוכל הביאו לנו מים. א אחת צהריים הביאו שקית של פיטות עם קצת גבינה ואני לא אשכח שהגם הציע לילדים שלה פשוט לאכול. ואני מסתכלת על הפיטות ואני אומרת אין מצב, לא בא לי אפילו להכניס גרגיר לפה.

למרות שהיית מורעבת. למרות שהייתי מוהבת, כאילו הייתי בפחד פשוט, אבל כן, אני זוכרת שאמרתי לכי תאכל, תאכל והבאתי לו פיטה מהשקית ואכלנו פשוט כמה ביסים מפיטה בלי כלום כי לא ידענו מה זה הגבינה הזאת גם וככה עברנו את היומיים הראשונים שם במנהרה פיסים בודדים של ביטה.

מה קורה אחרי היומיים האלה?

אחרי אחרי הלילה בלילה השני מעבירים אותנו לפוסדור של שאיפה שהולכים בתוך המנהרה ומושיבים אותנו שם.

אתם כל הזמן הזה ביחד או שים איזשהו שלב הפרידו ביניכם?

סוג של הפרידו בילה השני כי בעצם העברנו את השעות בטור. לא לא היה רוחב כדי שנהיה אחד ליד השני. זאת אומרת ראש הרגליים ראש הרגליים.

לילה ראשון היינו בתוך נישה מאוד קטנה. אז סוג של הפרידו. זאת אומרת לא

לא היה שקט ממה. גם לא דיברנו שמה בכלל כאילו אבל בטו

מאוד צער נמוך חשוך

מדי פעם אחד המחבלים הולך ומפיל חול. אז לא יכלתי לשכב על הצד אז שכפתי על הגב כל הזמן פשוט הוא היה עובר והיה נופל חול ישר לתוך הפנים שלי

נכון נהיה לך דלקית אתה זוכר

ווא

היה לקית דלקית לפחות חודש

בעיניים

הן לי כמה דלקות עיניים קשות למהלך שלי כן הראשונה בימים האלה

איך מתרפאים שם כי אתה מדבר על שבר בצלעות דימו מהעיד א דלקות עיניים איך

יום בא ויום הולך הפחד גובר כל הזמן יש אנחנו נמצאים ב במבנים שאנחנו יוצאים מהמנהרה שכל הקסמים יוצאים ממנו והפחד הזה שהבניין הולך ליפול סדקים בקירות הבניין ממש כמו רעידת אדמה

מה יותר מלחיץ היה להיות בתוך המנהרה או להיות בדירות

הכל היה מלחיץ כל הזמן היה מרחיץ

כל מקום עם ה מה שמלחיץ בו

כאילו במנהרה חשוך תחושה של ה להיות לחוד כזה לי היו מחשבות שאולי יפציצו את המנהרה ונקבר שמה או שלא נצליח אולי יהיה הרגו את המחבלים ואז לא נידע איך לצאת משם בכלל כי זה לא היה אחת המנהרות זה לא היה פשוט דוח סולם סולם לתוכו לרדת בסולם ואחרי זה אני ניסיתי להיזכר איך בכלל ירדנו לשמה ולא הצלחתי לזכור איך נצא משמה אם בכלל תהיה אפשרות כזאת ומעל הקרקע אז יש א יותר מרחב סביבה יותר נעימה או נורמלית לעומת מנהרה מצד שני רעש רעש של הפצצות ולא רק רעש אלא כל הבית זז ועדף שמפוצץ חלונות בבתים שהיינו בהם אז זה מרגיש פחות מוגנים מצד אחד אבל גם בתוך המנהרה פחות שומעים כאילו פחות שומעים את ה את הרע של ההפצצות אבל התנאים שמה מאוד א

פחות שומעים אבל בכל זאת שומעים

מה מה נתן לכם כם כוח מה נתן לכם כוח אז באותה תקופה

להיות ביחד קודם כל בשבילי להיות עם קיד זה היה מתנה וגם קיבלנו אחר כך עוד מתנות לירי וגם הצטרפו אלינו וממש הרגשנו כמו משפחה

החיבור היה פשוט יוצא מן הכלל גם עם משפחת גולסינן וגם עם גלי וגם עם לירי ואגם ואז המית הצטרפה אחרי כמה שבועות ועוד פעם הייתה לנו סוג של משפחה וזה נתן המון המון כוח גם לעזור אחד לשני.

לי עזר לעזור להם עזר לי שהם עזרו לי. הם הם היו מלוות אותי כל פעם בשירותים ואני לא נות מה הייתי עושה בלדיהם כי לא יכלתי לבקש מקיט כי הוא כל כך סבל וכל כך קרב לו. אני חושבת שזה בעיקר מה שעזר כי המחשבות היו קשות. המחשבות קודם כל הגענו לעזה בידיעה שאני לא יודעת אם יש לי ילד וברגע שראיתי את גלי עם הכלב אעם גלי הרזיק את הכלב של אמלי והרגו את הכלב וחלק מהדם היה של הכלבה ושי שלנו יש לו כלבה ואני כל הזמן אמרתי שאין לי ילד בטח הרגו את הכלבה והרגו את הילד שלי אז אני שם 51 יום לא מפסיקה לחשוב ולהתאבל ל על ילד שלי שכבר איננו

כי כי זה מה שסיפרו לך

לא זה מה שהרגשתי הרגשתי ב-100%ים ששיקי כבר לא קיים

ידעתי שהורגים אנשים ידעתי שהורגים כלבים עשיתי את החיבור של בטח הרגו אותה ובטח הרגו אותו בגלל זה גם כי הוא בטח לא נתן להם

אין לכם שם רגע של תקווה היו רגעים כאלה שאתם זוכרים איזשהו רגע מאוד משמעותי.

כן.

שאמרתם אנחנו

היו היו הרבה רגעים

הרבה מהזמן הייתי בתקווה ובאמונה אופטימי ו זה ויהיה בסדר.

יש איזה

בעיקר התחייבתי כלפי עצמי שאני חייב לשרוד כדי לחזור למשפחה שלי. זה משהו שחיזק אותי גם אמונה. לזכר אותי באיזשהו שלב התחלתי להתפלל ולברך ו

איך זה קרה בעצם

איך זה קרה

איך האמונה פתאום הגיעה אליך

אז היא הגיעה אליי ביחד עם עוד כמה דברים שעזרו לי זה גם חיבר אותי לילדות גדלתי בבית מסורתי מה זה חיבר אותי להורים שלי א אמא שלי נפ נפטרה בקודשיים לפני ששוחר אמ לא הייתה לי הזדמנות להיפרד ממנה אז זה גם חיבר אותי להורים שלי וחצי שנה מתוך השנה וארבעה חודשים שהייתי שם הייתי לבד אז אני חושב שבמיוחד בתקופות שהייתי לבד אז א זה פשוט המון המון מחשבות אמ א על המון המון דברים, על המשפחה, המשפחה שלי, המשפחה שגדלתי בה, א חברים ו ואני חושב שגם רוב התקופה ניסו לשכנר אותי להתאסלם. ואמרו לי שרק מוסלמים הולכים לגן עדן, כל השער הולכים לגיהנום והיה הרבה דיבור על זה כאילו מולי וגם הם מתפללים חמש פעמים יום אז כאילו

הדת היה נושא אז התחלתי לחשוב כאילו שאלו אותי למה אני יהודי אז זה הביא אותי לזה התחלתי להתפלל ולברך ושלתי הרבה על העם היהודי על ההיסטוריה, על הקטסטרופות שעברנו וזה כאילו חלקנו מי ששרד סרט מי שאיבדנו נותן לי תחושה של כוח חוסן ו חוזה

גם לך הורגים כאלה

אני חייבת להגיד ששם הייתי בעיקר בפחד אה בפחד שמשהו יקרה משהו יקרה קית מה שיקרה לבנות אמ אבל מה שחיזק אותי כאילו היו המון מצבים שחיזקו אותי קית למשל באיזה יום מסתכל אלינו ואומר שכל אחד יגיד משהו טוב שקרה לו היום ואני מסתכלת עליו ואני אומרת לו כית השתקעת מה טוב אני יכולה להגיד ומה עניתי

אני לא זוכרת מה אמרת אבל אני זוכרת שמאותו יום עשינו את זה כל הזמן

וכל הזמן אני אמרתי אותו דבר איזה מזל שיש לי אותכם איתי ואני חושבת שזה בעצם מה שנתן לי את הכוח ואת התקווה שיהיה בסדר שאנחנו נשרוד שאנחנו נהיה בסדר אמ ו כן כאילו אני חושבת שכל אחד באמת חווה חווה את זה קצת בצורה אחרת אני לא אשכח את ההרגשה שלי של מה אני עושה שם מה אני עושה שם מה קיט עושה שם ואז באחד הימים שלירי אמרה אנחנו נהיה פה, יש לי הגה שנהיה פה הרבה זמן וזה היה מין ריגע שאמרתי לעצמי תשלימי עם זה שאת בעזה וזה היה מין שינוי שינוי של רגע בשבילי שהצלחתי להבין שזהו אני חטופה שכחו ממני אני לא אצא משמה אני אשאר שם כי תישאר שמה ואנחנו פשוט נחייה בעזה ו אז היו כל מיני שלבים כל מיני שלבים וכל מיני

דברים שקרו וכל מיני משפט מתים אבל אני רוצה לספר לך שהעיקר לקום בבוקר חדש נוצר באמת אחרי הלילה של השבוע השלישי של יום שישי בלילה היו היה פשוט קרב בלתי רגיל כאילו באזור שאנחנו היינו ואנחנו היינו שם בתוך חדר והרגשנו את המוות מאוד מאוד מקרוב פיצוצים ויריות וזה ממש ההזקים אפילו היו על החלון

ולא ישנו אני בכלל לא ישנתי כל ה-51 לילות א שהייתי שם ובאותו לילה הייתה לי מנו הגשה כזאתי של אנחנו לא הולכים לצאת מפה בחיים אין מצב שאנחנו נשרוד את זה פצצות של טון נופלים בידינו וממש מרגישים את זה בבניין פשוט רועד ואני כאילו מרגישה שאני רק רוצה להחזיק את התיקה שלא יפול ושכית לא ילך לשירותים שלא יפול עליו ו ואז בבוקר אני מסתכלת על כולם ואני אומרת אנחנו בחיים העיקר לקום לבוקר חדש. והוא היה מאוד מאוד מאוד יחד איתי המשפט הזה של העיקר לקום לבוקר חדש כי הרגשתי שאנחנו הולכים למות כל הזמן. והיו גם אני חייבת להגיד לך המון רגעים שרציתי למות ו ואני ואני מבינה עד כמה אנושי זה היה. רציתי למות כי התפלתי על

הבן שלי שהוא לא בחיים שבפני עצמו היה לי קשה. אני עוברת גיהנום, אני רואה מה עושים לקיק, מה עושים לבנות, שזה בשבילי היה באמת הרגעים הכי קשים לראות את האחרים סובלים.

מה עושים להם?

וואי, מתעללים בהם בכל מיני דחים, כל מיני סוגים של התעללויות רגשיות, נפשיות בגוף, בנפש, בכל מיני. והדבר הכי הכי קשה בשבילי היה לראות את זה. זה היה רציתי רק שאם יקרה משהו שיקרה רק לי ולא לאחרים שלא יקרה לכיטקום שלא יחיבו לו ולא יגעו בו אני לא אשכח את היום הזה שטיטו אחד המחבלים מסתכל עליי אם הוא רואה שאי אפשר בכלל להסביר אותו תופס אותי בשיער גורר אותי לשירותים וזור זורק אותי פנימה בשיא הכוח שלו, מרוב שהצבנתי אותו, בסך הכל אמרתי לו שאין לי. ואני נעמדת בתוך השירותים, מסתכלת על הקירות בתוך בתוך השירותים ואומרת לעצמי, למה? מה זה היה? למה הוא היה צריך להחיב לי? למה הוא היה צריך לזרוק אותי בצורה

כזאתי? עברנו שמה דברים קשים כל הזמן. לא היה רגע שנייה של שקט. ובאמת בספר כתוב לפרטי פרטים איך כל הרגעים האלו עזרנו אחד לשני והינו שמה אחד בשני אם זה היה לעזור לקית לא לא לא כי תשכב אל תזוז או אם זה היה שהוא הושיב אותנו על השפות מחוץ לחדר ואני צריכים משאבת שמה כל היום שכת מתחנן תן לי שנייה לשכב כי כואב לי והוא עם חיוך אומר לו אתה יושב פה ואני מסתכלת עליו ואני אומרת לו תן לו חמש דקות, חמש דקות אני מבקשת כואב לו והוא מחייך ואומר לי לא. אז לראות את זה בשבילי זה היה כאב שלא מרגישים בשום מקום. שמה מרגישים את זה וזאת העידות. הספר כי אנחנו מספרים לך עכשיו גם אני בקית קצת ככה טיפה

יש פה קטעים שאנשים יקראו שיצחקו יש פה קטעים שיבקו כיישו את הפחד שאני לאכה לדבר עליו כולם אומרים לי את חזקה את חזקה לא אני פחדנית בדיוק כמו ואין מה לעשות אני לא יכולה להיות מישהו אחר.

בן אדם שעבר עבר את הגרוע ביותר במקום הכי חשוך. ועוד אני חוזרת ויודעת מה כית עובר. מכית נשאר שם עוד שנה וחודשיים יותר ממני. 484 יום של גיהנום. מטורף. ואז קית חוזר וג בזבי שלנו מקיבוץ קברה זה עדיין שם ואני ממשיכה לעבור את הגיהנום יחד עם המשפחות האחרות שהחתופים שלהם שם כי הפכנו כבר למשפחה אחת גדולה היינו המון ביחד

והכאב הוא בלתי נסבל כאב שקשה מאוד מאוד לשת אבל כל פעם מחדש אני אומרת לעצמי יש לי נחדים מולי יש לי שי שלא הפסקתי לחבק אותו ברגע שחזרתי.

וואו.

ו ואת שיר ואת גל ואת אילן ואת האחיות שלי ואת המשפחה של כי אנחנו ממש זכינו. זכינו להיות פה וזכינו כי זכיתי לכתוב את הספר בשביל כולם.

כאילת את הספר של אשתך? זה החזיר אותך? זה יראה לך פתאום את הדברים שאתה עברת בצורה אחרת? אני רוצה להגיד שאני מאוד מאוד גה באביבה שהיא כתב את הספר כי מאוד מאוד קשה לעלות את הזכרונות ולכתוב אותם זה כבר שלב מעבר לרק מחשבה פה מחשבה שם בעצם לחיות את התקופה הזאת מחדש אה שזה שזה מאוד מאוד קשה. זה תיעוד יקר מאוד כל ה שבי באוקטובר ומה שקרה אחרי. כל מה שקשור ל לאסון הזה הוא אירוע היסטורי מאוד מאוד משמעותי בהיסטוריה של העם היהודי. זה חשוב כרגע וזה גם חשוב להמשך לדורות הבאים כמו שאומרים ו אני חושב שזה כמו שאביבה אמרה נותן מקרב אנשים להבנה כלשהיא אפילו אם זה לא הבנה מלאה מה מה עברנו? מה אביב ואמרה? מה

אביברה ומה עברנו בכלל? ו זה חלק גדול מהדברים. מה כל החתופים עברו? יש מנה משותף, יש מילה שוני, כל אדם סיפור בפני עצמו. אני גם חושב שאפשר ללמוד הרבה מהספר של אביבה, לא רק על מה שקרה, אלא א התמודדות,

א התמודדות וכוחות. אומם אביו מתארת את עצמה כבן אדם עם פחלים היא חזרה משמה

רגע אני חייבת לשאול אותה אתה שמת לב שאני שפחדתי שמה כל הזמן

שמתי לב למה

כי פחדתי כל הזמן כאילו

בסדר אבל יצאת משם עם המון כוחות היית חייבת המון כוחות כדי לעשות את מה שעשית כן,

לטוס בכל העולם, לדבר בכל מקום, מהבוקר עד הלילה, לדבר למנהיגי העולם, לקהלים, מכל מיני, מכל המגזרים שאנשים שרק רצו לשמוע.

כן.

ו ובשביל זה היא חייבת המון כוח,

נכון?

משהו שמעולם לא עשית קודם. לא היית בן אדם שדיבר לקהלים, נשיאים, ראשי ממשלה ו לזה אני מתכוון.

כן. פגשתי אתידן ארבע פעמים, פגשתי את טראמפ שלוש פעמים, פגשתי את מלניה

שלוש פעמים,

פגשתי את ביבי הרבה פעמים גם ו

ועוד המון המון אנשים

ואת ראש ממשלת קטר,

כל מיני אנשים בעמדות

פעמיים

של השפעה, של כוח,

אנשים שיכלו ליישם את הכוחות ואת ההשוואות שלהם ולדבר על האנשים האלה בלי שום ניסיון כשאני שם ועם כל החששות חרדות פחדים לגורלי לכל המשפחה גם ההתמודדות שלה שגם להיות אמא של הארבעה ילדים שאבא שלהם שם סבתא בחמישה נכדים שסבא שלהם שם זה

וואו התמודדות שמחייבת המון המון כוח לעמוד בה כפי שעמדת בה

שלא נשברת שלא

פשוט כן הייתי יכולה

זה מדהים לראות את זה

זה מדהים לראות את זה שאת מדברת על הפחדים שלך וכי מדבר על העוצמות ועל לקוחות שלך וכמה את עושה ועשית ופעלת ממען זה שהוא השתחרר. זה כל כך יפה איך שהוא

כי זה שני דברים שונים כאילו שמה הפחד בעזה היה בלתי נשלב בכלל ואחר כך הרצון לקבל את בחזרה כאילו היה

הייתי אני הרגשתי שאני יעשה הכל

לא משנה מה

מה שביעיבי באוקטובר שינה בכם אתם מרגישים אני מתארת לעצמי אנשים אחרים לא אותו דבר כמו שהיה לפני מה זה הכי שינה בכם

א וואו אה אני בטוחה שזה שינה אותי. א אני מבינה מאוד בכוח של קבוצה של אנשים של העם. העם שלנו נלחם. העם נתן לי המון המון המון כוח בשביל להתמודד עם מה ש מה שאני עברתי אחרי שחזרתי שכית עדיין שם לעמוד בהצרות עם אלפי אנשים. ראיתי את שיר עומדת על ממות הכי גדולות שיכולות להיות וצועקת תחזירו לי את אבא שלי הוא לא ישאר שם אמא שלי סיפרה מספיק דברים קשים זה לא אנושי להשאיר אותו שם ראיתי איתי לןני עומדת מול ביידן מול כל הממשל האמריקאי ואומר להם ואומרת להם תחסירו לי את אבא שלי והעוצמה הזאתי שנתנו ואת הכוחות שנתנו אחד לשני. ממש זה מה שלמדתי מהשביעי. א אני בתור בן אדם א מבינה שזה תהליך, שיש דרך. אני מבינה שזה

לא רק לשקם את עצמי, זה גם לעזור לקיק. אני הייתי שם ואחר כך חזרתי בלי קיק. א אני כן מרגישה שאולי אני צריכה לעשות יותר בשביל להשתקם אבל לא יודעת הדרך הייתי רוצה את החיים שלי בחזרה הייתי רוצה לקום בבוקר לעבודה שמאוד אהבתי

תגננת הרבה מאוד שנים של ילדים קטנים ואני מקווה שאני אגיע לזה אני עדיין צועה מדי לאט לאט בעזרת השם יתברך.

כן.

אה, כמה שמצב הוא קשה. אני אדבר בשמי שאני לא אסתבך עם אביבה. אני חושב שזה אותו דבר לגביה ולגבי המשפחה בכלל ולגבי עם ישראל בכלל. א שיש בי את היכולות, את הכוחות מעל ומעבר למה ש חשבתי לפני וגם שינוי שינוי מאוד מאוד משמעותי בסדרי עדיפויות בחיים.

מה זה אומר?

מעריך כל כך הרבה דברים ש שלא הערכתי מספיק לפני. החשיבות והמשמעות של משפחה, חברים ועם, קהילה. אמ לדעת ש שאם אני בצרה, המון המון אנשים התגייסו ועשו למעני, מבלי שהכירו אותי בכלל. ועד היום אני אפילו לא יודע כמה. אני כל פעם פוגש עוד ועוד ועוד וזה מאוד מבגש אותי א וכמה כמה חשוב לדאוג לאנשים בעץ הרע ולי יש את היכולת לעשות את זה הייתה לי את היכולת ועד היום יש לי מי שחזרתי מעזה לפעול למען זה הם החטופים חברים שלי שנשארו מאחור וכולם א וזה המשיך לזה ש העשייה למען אנשים במצוקה.

אז ברוך השם אביבה, את השתחרת אחרי 51 יום, בוא תתארי לי כך את היום השחרור עצמו.

וואי, זה היה יום מאוד מאוד מורכב

מכל הבחינות כי נפרעתי מקית, לא ידעתי גם מה יהיה וזה היה קושי גדול מאוד בשבילי.

יום נפנה, יום שחר.

כן. וכל המהלך הזה של היום היה מאוד אינטנסיבי, מאוד מאוד מפחיד. שהיינו בצלב האדום בתוך האוטו אז אנשים ניסו לנפץ לנו את הסוכיות של ה של האוטו וגם היה המון אימה אבל ברגע שפגשתי את החייל הראשון

והם עמדו וחיכו לנו עם חיוך מאוזן ואוזן אני הפכתי להיות וואי כאילו פצצה של אושר כאילו אמרתי לעצמי כל הזמן זאת אומרת זה שאת חוזרת לוועד בלי כי לילדים שלך מגיע לשמוח כי גם את אמא שלהם ועכשיו את חוזרת אבל כל פעם זה לקח אותי בחזרה לכית כאילו לדאגה של כית וכל פעם זה לקח אותי וואי אני משתחררת אני הולכת הביתה אני לא אשכחת מה שכל החיילים עשו בשבילי ובשביל קיט זה זה פשוט דבר שאי אפשר בכלל להסביר במילים כמה אני מודה להם על כל מה שהם עשו בשביל להוציא אותנו אני פוגשת המון המון חיילים שמספרים לי שכל מה שהם עשו זה לנסות להוציא אותי בעת ו וזה היה באמת תחושות מעורבות כי חזרתי אבל כיתאר שם אתה השתחרת לך 484

יום ואביבה לא ידע מה קורה איתך מה מתארת לעצמי שהיית לבד אחרי זה בכל התקופה הזאתי מאתי לשמוע גם על הקצת ככה על התקופה הזאת שהיית לבד על יום השחרור וגם שריינתי את שיר הבת שלכם. אני זוכרת ש היא סיפרה שהיא שאלה אותך מה הדבר הראשון שאתה רוצה? הייתה בטוחה שתגיד איזשהו סוג של מאכל והדבר הראשון שאמרת זה לעשות קידוש וכיפה. אז איך פתאום הגעת לרצון הזה?

כן הגעתי לרצון הזה מתוך זה שהיהדות ויהודי יהודי מאוד חיזק אותי שם והרגשתי את ה עד כמה זה חיזק אותי. אז זה היה לי זה היה לי ברור שזה הדבר הראשון שאני רוצה ויום השחרור היה מלווה ב בהתרגשות ושמחה לצד חשש חרדה ספק אם באמת אני אשתחרר כי כבר שמעתי הרבה פעמים שלקט אביבה אמרו לנו שאני אשתחר יום אחריה מי יודע אם זה באמת יקרה הייתי מנותק לחלוטין מתקשורת לא ידעתי כלום כי בחודשיים האחרונים לבד אז א כן תחושות מעורבים ו צילמו אותי את כל הדרך בחמישה רחבים שהשיאו אותי למקום של השיחור צילמו אותי כל הזמן בוידאו מה אתה רוצה להגיד לחמס אמרתי שאני לא יודע אמרו לי אולי אתה רוצה להגיד תודה כי שמו עליך והביאו לך

אוכל ומים אז אז הבנתי מה מצופה ממני להגיד ברור שאני אגיד כל מה ש יגידו לי ירצו שאני אגיד אז זה מה שאמרתי ויש סרטונים ב ברשת אז אם מישהו חשב שדיברתי מליבי אז זה היה לא אמ ואז הגעתי לארץ לבסיס ופגש את אביבה ואת צ'י רגע מרגש ולשון המעטה ומאוד שמח ו

וואו ברוך השם א מסר או תובנה שהכי חשוב לכם להעביר לעם ישראל

המסר שלי לעם ישראל בואו נהיה ביחד בואו נאהב בואו נשמח בואו נחיה את החיים כי חיים רק פעם אחת ולעשות כל מה שאפשר שהדורות הבאים יחיו בשקט בשלווה כי מגיע להם מגיע לנו בתור עם לחיות בשקט ורק לאהוב.

לכבד אחד את השני, לקבל אחד את השני, גם אם הם שונים מאיתנו ולעזור אחד לשני בכל מה שאפשר.

מדהים.

ברוח שם. תודה רבה לכם. אני ממש מודה לכם באמת על הזכות שהגעתם לכאן.

זה באמת לא מובן מאליו. תודה רבה. תודה רבה ל

תודה רבה לכם