מסרים מחכמת שלמה: פרק 15 - התגברות על יצרים - הרב זמיר כהן HD

שלום וברכה וערב טוב לכולם, אנחנו נמצאים בספר קהלת פרק י', פסוק י': שלמה המלך עוסק כאן בבעיה מצויה שכל אדם במהלך החיים יכול לעבור תקופה כזו שפעמים הוא מרגיש חוסר מוטיבציה, עצבות, דכדוך פנימי, הרגשה של חוסר מסוגלות ואז מתחיל לשקוע בתוך עצמו. אומר שלמה: "אם קהה הברזל", כלומר הברזל על דרך המשל, הברזל כשהוא חד אז הוא חותך, הוא מוצלח, אבל פעמים שהחוד נעשה קהה, כבר לא חד כמו לפני, אז "אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל", כמו נחושת קלל, נחושת מבריקה. כלומר, מראה פניו לא מאיר כמו לפני כן. לפני כן היה מלא שמחת חיים, אדם יכול להרגיש על עצמו, יש לו זמנים שהוא מלא שמחת חיים, מרץ, מוטיבציה, מאיר לכולם, מקרין

לכולם. אבל הנה הוא רואה שהגיע הזמן שהפנים לא מאירות כמו בעבר, לא בוהקות, לא שמחות כמו שהיו לפני. החדות שהייתה לו לפני היא כבר לא באותו מצב. ואם לא די בכל זה, "וחיילים יגבר", לפני כן הוא דיבר על היצר הרע, היצר הרע רואה שהאדם הזה קשה לו, עוד שולח תגבורת של חיילים, של ניסיונות, של קשיים, של התמודדויות, פתאום חבטה מכאן, חבטה משם, והוא מרגיש אפיסת כוחות, איך אפשר להצליח? אומר שלמה: אל תתייאש, "ויתרון הכשר חוכמה", תדע לך שעל ידי שתפעיל את השכל, תקבל חוכמה נכונה על ידי תובנות נכונות. אדם שעוסק בתורה מקבל הדרכה, הולך לשיעורי תורה, מקבל תובנות, אדם כזה, החוכמה שהוא מקבל נותנת לו יתרון להתגבר על אותם

יצרים ועל אותם ניסיונות. זה מה שהוא אומר: "ויתרון הכשר חוכמה". כי באמת כשאדם עומד מול ניסיונות והוא יודע שיש מלאך שזה היצר הרע שנאבק עם יעקב אבינו, "ויאבק איש עימו עד עלות השחר", זה המלאך הזה שהוא אחראי על כל הצרות, כל הקשיים, כל ההתמודדויות, העצבויות, המחלות, הבעיות, הוא אחראי על כל התיק הזה שהוא מחטיא את האדם ואחר כך מביא עליו צרות, האדם חי בתחושה "אני בסך הכול בן אדם וזה מלאך, "אני יכול להתגבר עליו?" אומר לו הקב"ה: "ואתה תמשול בו", פסוק מפורש בתורה, כלומר, אף על פי שאתה בן אדם בשר ודם והוא מלאך, אבל תדע שנתתי לך כוחות, אני בראתי את שניכם, ואני אומר לך שאתה תמשול בו, אתה חזק יותר ממנו. האדם

עם התבוננות נכונה יכול להגיע לניצחון. ניקח כמה דוגמאות של התמודדויות ובאיזה כלים האדם יכול להשתמש כדי להתגבר על היצר. התמודדות אחת מצויה: הפחד מכישלונות. אדם שמפחד מכישלון, הוא הולך לבצע איזה פרויקט מסוים או בניסיונות שיש לו מול היצר הרע, רוצה להתגבר אבל הוא מפחד, "אולי אני אכשל", "אולי אני לא אצליח". עצם הידיעה שהזכרנו קודם שלך יש כוחות יותר מהיצר, זה כבר נותן לאדם את המוטיבציה ללכת ולפעול. נקודה שנייה שצריך לומר לעצמו: אני לא צריך לחשוב על התוצאה, אני צריך לעשות את ההשתדלות שלי. כמו שהמשנה אומרת בפרקי אבות: "לא עליך המלאכה לגמור", כלומר לא אתה אחראי מה תהיה התוצאה, אבל אתה תעשה את המקסימום

של מה שאתה יכול לעשות. "אתה לא בן חורין להיבטל ממנה", כלומר מה שאתה יכול לעשות אתה נדרש לעשות. אתה אומר: "רגע, ואם אני לא אצליח?" זה כבר תשאיר לקב"ה. אם אתה עושה את ההשתדלות שלך, מכאן והלאה אתה צריך להיות רגוע, לומר: "את זה אני משאיר לבורא עולם שהוא יוביל אותי למקום הטוב ביותר" בכל תחום שאדם משתדל בחיים. אדם שמפחד לפתוח עסק, מפחד להתקדם כי "אולי אני אכשל?" הוא באמת אף פעם לא יתקדם. אבל אם הוא עושה את מרב המאמצים, אומר לעצמו: "אני אעשה את מה שמוטל עליי, "אתייעץ עם אנשים מבינים מה לעשות כדי לא להיכשל, "אעשה את ההשתדלות שלי, הכול בתבונה, בחוכמה, "אתאמץ עד היכן שידי מגעת. "מכאן והלאה, אם לפי כל

ההיגיון והסבירות והעצות שקיבלתי מאנשים נבונים וחכמים, "זה מה שצריך לעשות, "מכאן והלאה אני סומך על הקב"ה שהתוצאה שתהיה היא הטובה ביותר עבורי". יש אנשים שמרוב... צעירים, צעירות, מרוב שכבר פגשו ויצאו וראו והכירו, ולא התחתנו, מגיעים למצב של ייאוש, של כבר חוסר חשק לצאת. גם בזה צריכים לומר לעצמם: כל מי שפגשנו ונפרדנו... זה כמו תחנה שהאדם רוצה לנסוע באוטובוס להגיע למקום מסוים, הוא יודע שבדרך יש תחנות שעבורו הן מיותרות לחלוטין. אבל אם לא היו התחנות האלה, אם האוטובוס לא היה מגיע אליהן, גם לא היה מגיע לתחנה הסופית. אז כל קושי זה עוד תחנה בדרך, צריך לעבור את זה. אז את זה עברנו ואת זה עד שמגיעים לתחנה

הסופית. אבל חלילה לאדם להיכנס לייאוש ולעצבות. רק בנקודה הזאת של ההיכרויות כדאי להוסיף במאמר מוסגר, לעיתים האדם מותש מרוב יציאות, פגישות, היכרויות, כי יוצאים להיפגש עוד לפני שמבררים על הבן אדם אז יש המון אכזבות אחר כך ואז באמת מתעייפים כי כל יציאה זו הכנה נפשית, התארגנות, וכשרואים שזה לא זה – נפילת מתח. אבל אם מבררים המון לפני, לפני שיוצאים להיפגש עם מועמד לחתונה, זה אדם שנצטרך לחיות איתו כל החיים. כמה צריך לבדוק ולברר עליו, על המידות שלו. "מידות", הכוונה לא איך הוא מתנהג איתי בפגישה, אלא איך הוא מתנהג בסביבה הטבעית שלו, איך היא מתנהגת בסביבה הטבעית. בפגישות אי אפשר ללמוד על דפוסי התנהגות של

אדם כי מי שרוצה לרצות את השני, אפילו שנה שלמה... לא שהוא מנסה לרמות אותו, אבל זה טבעי שהוא מתנהג אחרת ממה שהוא. אבל כשרוצים להכיר את הטבע האמיתי של האדם צריך לבדוק איך הוא מתנהג בסביבה הטבעית שלו, עם האחים והאחיות, עם ההורים, עם אנשים ברחוב, עם אנשים בעבודה, במקום הלימודים, זה המדד האמיתי איך המידות של האדם הזה, מהי רמת יראת השמיים שלו, כמה יש לו אלוקים במהלך החיים שלו. כל הדברים האלה צריך לברר אותם לפני הפגישה הראשונה. בפגישות עצמן צריך לבדוק האם בשיחה נעים לנו לדבר ביחד, האם המראה החיצוני נראה לי בסדר, אלה דברים שבודקים בפגישות עצמן. אבל אם בודקים לפני חוסכים הרבה עוגמת נפש, כך לא מתעייפים

ולא מותשים מרוב שנפגשים ויוצאים. על כל פנים, נחזור לעניין, האדם עושה את ההשתדלות שלו, מכאן והלאה משאיר לקב"ה שהוא יעשה את הנכון והטוב. רק לעיתים דווקא מתוך יראת השמיים של האדם עלול להגיע למצב שהוא לא מאמין שהוא יצליח כי הוא אומר לעצמו "הרי יש לי עוונות, נכשלתי בחטאים, "למה שהקב"ה יעזור לי?" הרגשה כזו של ייאוש בגלל הדימוי העצמי שיש לו מתוך דברים שהוא עשה בעבר אז הוא מרגיש "לא מגיע לי שהקב"ה יעזור לי", ואז הוא נכנס ללחצים, לפחדים. צריך לזכור יסוד: הקב"ה נתן לאדם אפשרות לתקן כל מעשה שלילי שהוא עשה בעבר. אם הוא נכשל בעבירות שבינו לבין בורא עולם, כמו שבת, תפילין, קידוש, התגלח בסכין, דברים שאסור

לעשות כלפי בורא עולם: עושה תשובה – שזה חרטה על העבר, קבלה לעתיד – שמהיום אני מתקן את עצמי, מתוודה בפיו ועוזב את החטא ואז הוא נעשה נקי. אם מדובר בעבירות שבין אדם לחברו: מפייס את חברו, מתנצל, עשיתי כך וכך, אם חייב לו כסף מחזיר לו את הכסף או שמבקש שימחל לו על זה. וגם אם יש מצב שהוא מרגיש "אני חייב המון כסף, לא יודע למי אני חייב, "איך אני אתקן דבר כזה?" אם יברר את ההלכה, זה מה שאומר כאן "ויתרון הכשר חוכמה", תהיה חכם, תשאל את אלה שלמדו מה עושים במצב כזה, יש הלכות, יש פתרון לכל מצב. כתוב שאדם שגזל ולא ידע ממי גזל יעשה בהם צורכי רבים. יודע לשער פחות או יותר אני לקחתי מאנשים, אני לא יודע מי הם בכלל

אבל אני יודע שאני חייב כסף, מסתכם פחות או יותר בסכום כזה וכזה, יעשה בהם צורכי רבים, תורם את זה לאיזה פרויקט גדול שעושה טוב לרבים ועל ידי כך הקב"ה מסובב – בגלל שהאדם הזה כל כך רוצה לתקן, הקב"ה מסובב שהנגזל ייהנה מאותו פרויקט שהאדם הזה השקיע בו כי הוא רוצה לעשות את שלו, אבל אין לו דרך. אז הקב"ה מסובב את הדברים. וכך כשאדם יודע שאפשר לתקן, הוא נעשה רגוע, הוא לא נכנס לפחד שאני כל כך חוטא אז מה יהיה? אלוקים לא יעזור לי. אתה תעשה את שלך, אלוקים יעזור לך גם בענייני תשובה. את זה רואים בתורה עצמה, יש פסוק שהקב"ה אומר למשה רבנו: תגיד לעם ישראל שכשיצאו למלחמה כנגד האויבים ופתאום יראו שיש מולם כל כך הרבה

צבא ומכשירי מלחמה, כלי מלחמה, ונופל להם הלב, "איך אפשר לנצח אותם?" אומר הקב"ה למשה רבנו: תגיד להם "לא תירא מהם. "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים, "המסות הגדולות, האותות והמופתים". הפסוק הזה לא מובן, עם ישראל יוצא למלחמה, רואים צבא אדיר, רואים מספר גדול, הלב נופל, איך אפשר לנצח? היה צריך לומר: לא תירא מהם, זכור תזכור שאלוקים ברא את העולם ועשה כל כך הרבה, אלוקים הוא גדול. אבל מה הוא אומר? "זכור תזכור את אשר עשה השם אלוקיך לפרעה ולכל מצרים". לכאורה פרעה ומצרים זה פסיק קטן בעשייה של אלוקים, בגדולה של הקב"ה. למה דווקא הוא אומר "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים"? יש

בזה מסר גדול לאדם: כשעם ישראל יוצא למלחמה ומרגיש פחד אז מה נגיד להם? תזכרו את אלוקים. אבל ההרגשה שנכנסת ללב: אני זוכר את אלוקים אבל אני יודע אם הוא יעזור לי? יש לי עוונות, אני לא בסדר. אומר משה רבנו: תזכרו כשהייתם במצרים, הייתם צדיקים גדולים? לא הייתם צדיקים גדולים ובכל זאת הקב"ה הציל אתכם. כשעם ישראל היו במצרים היו עובדי עבודה זרה, ירדו לשפל המדרגה, אבל בכל זאת "בנים אתם לה' אלוקיכם". לכן כשנופל פחד על האדם והוא אומר "אולי לא מגיע לי", "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים", המסות הגדולות, איזה ניסים הוא עשה לך אפילו שלא היית מושלם, לא היית מתוקן. אתה עושה את ההשתדלות שלך עם

שאיפות לעלות ולהתקדם הלאה, מתקן את עצמך, ואז גם הקב"ה עוזר לאדם. זה יסוד שאומר כאן שלמה המלך ש"אם קהה הברזל", האדם מרגיש שאין לו את החדות שהייתה לו בעבר, הפנים כבר לא מאירות כמו לפני, נכנס לסוג של עצבות, ואם לא די בכך, בא היצר הרע "וחיילים יגבר", עוד מוסיף תגבורת של ניסיונות, של קשיים, אל תיבהל, "ויתרון הכשר חוכמה", יש לך יתרון עליו, אתה יותר חזק ממנו, תכשיר את עצמך בחוכמה, בהתבוננות נכונה, לך לשיעורי תורה, תקבל תובנות, ובעזרת השם תצליח. הוא ממשיך בפסוק י"א ואומר: כאן שלמה המלך פונה לאדם שיכול לתרום לסביבה שלו. יש אדם שיכול לתרום במילים של עידוד, בתמיכה, יכול לעזור, רואה אדם שבור ואתה יכול

לתת לו חיזוקים, לתת לו עידוד, לפעמים מדובר בקרובי משפחה, לפעמים בחבר בעבודה שרואים שהוא הולך ושוקע בתוך עצמו, ויש לאדם את היכולת הזאת, יש לו את היכולת לדבר, לתת עצה טובה, לתת הנחיה, לתת כוחות. אבל יש אנשים שאומרים "מה אכפת לי מהעולם? "יש לי את החיים שלי, יש לי את העיסוקים שלי, "אני לא אמור לדאוג לאחרים". זו טעות גדולה. אדם שיש לו יכולת לעזור לאחרים, הוא מחויב בכך. בכל תחום שביד האדם לעזור הוא חייב לעזור. וכאן שלמה, כשהוא פונה לאדם שבדיבור יכול לעזור והוא לא עוזר, אומר לו שלמה המלך על דרך המשל, נקרא את לשונו: "אם ישוך הנחש בלא לחש", בזמנם היו כאלה שהיו יודעים... כשנחש, היו רואים פתאום נחש ארסי

מתקרב היו יודעים לומר איזה לחש והיו מייבשים אותו, זאת אומרת, הוא לא היה זז יותר, היה בורח משם אותו נחש. אומרים שיש היום במזרח כאלה שעדיין בקיאים בלחשים האלה של נחשים שלא יכישו. זה יכול להיות פסיכולוגי, יכול להיות לא, אבל לא משנה, עצם העובדה שאתה יכול בדיבור לעצור את הנחש שלא יכיש ולא עשית את זה והנחש הכיש, על מי התביעה? אדם שיכול היה להציל את החבר שלו מנחש שלא יכיש אותו ובגלל שהוא לא דיבר, החבר שלו הוכש זה חמור מאוד. אומר שלמה: "אם ישוך הנחש בלא לחש", כמו שנחש הכיש בגלל שלא לחשו עליו, "ואין יתרון לבעל הלשון", אדם שבדיבור יכול היה להציל את החבר שלו, שהוא שוקע בתוך עצמו, הוא נכנס לייאוש, לא טוב

לו, ואתה יכול לעודד אותו, אתה יכול לתמוך, ולא עשית וההוא נשבר, אתה לא עדיף מאותו אדם שמנע את הדיבור שלו ועל ידי כך החבר שלו הוכש על ידי הנחש. כמה אחריות יש לאדם כזה שחברו הוכש בגללו ובדיבור יכולת להציל אותו, כך גם "אין יתרון לבעל הלשון". זו נקודה חשובה לא רק בינו לבין חברו. לפעמים אדם מגיע לאיזה אירוע משפחתי, יכול להיות שמחה של אירוסין, שבע ברכות או מהצד השני, חס ושלום, יושבים שבעה, אבלות, והוא יושב איתם ואין שם מי שיגיד דברי תורה, אין מי שיגיד דברי חוכמה, אז על מה מדברים? סתם דברים בטלים, מפטפטים דברי הבל ושטויות. והוא יש לו מה להגיד, הוא הולך לשיעורי תורה, שומע. אבל הוא אומר לעצמו "אני לא

רב, מי אני בכלל? "מי אני שאדבר?" חכמים אומרים: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", משנה בפרקי אבות. כלומר, אם יש מי שידבר, אתה לא צריך לדחוף את עצמך בכוח. אבל אם אתה רואה זה מקום שאין אנשים, אם אתה לא תגיד דברי תורה, אין מי שיגיד דברי תורה כי הם לא למדו, אתה כן הולך לשיעורי תורה, יש לך ידיעות, אתה יכול לחזק, אתה יכול לתמוך, יכול לעודד, אז תגיד. כמובן כשאומרים לבן אדם שיגיד דברי תורה צריך שיברור מה לומר. צריך לראות מי הציבור שנמצא, לומר דברים שמתאימים לציבור, שישמחו. ונקודה נוספת, שגם יזכור לסיים. יש כאלה, אומרים להם "בכבוד, תגיד דברי תורה". מתחיל, שוכח לסיים, מדבר ומדבר בלי סוף. גם בזה צריך

לדעת לא להכביד על הציבור, הכול במידה, הכול בטעם, שאנשים ישמחו מהדברים ששומעים ותמיד יישארו בטעם של עוד, לא בטעם של הכבדה. אבל את זה אומרת המשנה בפרקי אבות: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". אם יש מישהו שעושה את זה טוב לא פחות ממך, תן לו שהוא יעשה. אין מישהו אחר – תעשה את זה אתה, גם זה נכלל במילים: "ואין יתרון לבעל הלשון" כי "מוות וחיים ביד לשון". האדם עם עצה נכונה יכול להציל חיים של אנשים על ידי עידוד, מילה טובה. בן אדם שבור, אתה נותן לו מילה טובה שיעריך את עצמו, שיוקיר את עצמו, הוא פורח כולו. ממש רואים את זה בעולם. מה שאמר שלמה במקום אחר: "מוות וחיים ביד לשון", זה ממש כך כפשוטו. סיפרנו כאן

פעם את המעשה שהיה עם הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. אני אחזור על זה שוב כי זה סיפור עם הרבה מוסר השכל לטובת מי שלא היה כשדיברנו, כבר עבר הרבה זמן מאז. מה זה דיבור? איך בדיבור אפשר לשנות מקצה לקצה את החיים. את הסיפור הזה שמעתי מרב קהילה בסמינר של הידברות בלוס אנג'לס, יש שם כידוע מאות אלפי ישראלים וצמאים ליהדות. אז משתדלים, פעם בשנה עושים שם סמינר. ובאחד הסמינרים האלה לפני מספר שנים בשבת ישבנו באותו שולחן עם אחד מרבני הקהילות, והוא אומר לי: "אני אספר לך סיפור שראיתי בעיניי", מעשה עם ראש הישיבה שלו. הוא למד בישיבת "קול תורה". היום הוא כבר רב קהילה, מבוגר, אבל כשהיה בחור למד בישיבת "קול תורה"

בירושלים, הרב שלמה זלמן אוירבך היה ראש הישיבה. כשהייתי בחור זכיתי קצת להכיר את הרב אוירבך, לא למדתי אצלו אבל קצת ראיתי אותו, אדם משכמו ומעלה, האצילות שלו, ההנהגה שלו, אפילו החיוך שלו, הברק שהיה לו בעיניים, אנשים בדיכאון רואים אותו מחייך, מקבלים שמחת חיים. היה אדם ישיש, זקן, אבל רענן בחיות שלו, בשמחת חיים, והיה מגדולי הדור בתורה. מרן הרב עובדיה יוסף העריץ אותו, את הגדולה התורנית שלו. אז סיפר לי אותו רב קהילה שכשהוא למד בישיבה, הרבנית נפטרה. אשתו של הרב אוירבך נפטרה. הייתה לוויה גדולה, כל התלמידים הגיעו, צפיפות. אז הוא בתור מקורב לרב עם עוד כמה תלמידים עשו כמו מעגל כזה, טבעת סביב הרב כדי שלא

ידחקו אותו, היה מאוד זקן. והנה אמר להם שהוא רוצה להתקרב יותר למיטה של הרבנית. התקרבו. יש הרבה נוהגים לבקש סליחה מהנפטר בלוויה כי הנשמה נמצאת שם, מבקשים סליחה. הוא עמד ליד המיטה של אשתו, דיבר בשקט, אבל הוא אומר: "אנחנו התלמידים שהיינו צמודים אליו "שמענו מה שהוא אמר לה". הוא אמר לה: "את יודעת שאני לא צריך לבקש ממך סליחה "כי במשך כל ה-54 שנים שחיינו ביחד "לא פגעתי בך אפילו פעם אחת. "אבל אני מבקש סליחה כי כך מקובל". איזה גבר יכול לומר לאשתו "לא צריך לבקש סליחה"? אפילו בערב של החתונה הוא יכול להגיד לאשתו "לא צריך לבקש סליחה"? והוא חי איתה 54 שנים באותה דירה, זוג נשוי 54 שנים עד שהיא נפטרה, ובלוויה

שלה בלב טהור הוא אומר לה שהוא לא צריך לבקש סליחה כי הוא לא פגע. עד כאן מה שסיפר לי אותו רב קהילה הכרתי לפני כי קראתי בספר שכתבו על הרב והיו עוד ששמעו אז זה התפרסם. אבל המשך הסיפור, שזה הכי חשוב, ייחודי לאותו רב ומאז אמרתי כדאי לפרסם. בספר "המדריך המלא לנישואין מאושרים" הבאתי את הסיפור הזה, אחר כך אחד העוזרים של האדמו"ר מבעלז התקשר אליי, אמר שהאדמו"ר מאוד התפעל מהסיפור הזה כשראה את ה... המשך הסיפור הוא כך, מספר אותו רב קהילה: הלוויה הסתיימה, אני הסעתי את הרב לביתו. היינו שנינו לבד ברכב, לא התאפקתי, פניתי ואמרתי לו: "סליחה, כבוד הרב, שאני שואל ביום קשה כזה, "אבל אני תלמיד ואני רוצה ללמוד, "איך

ייתכן שהרב לא פגע באשתו 54 שנים? "תמיד מה שכבודו רצה גם היא רצתה? "תמיד הייתם באותו ראש? "כל מה שהיא עשתה מצא חן בעיני הרב? "לא היה משהו שהפריע לרב?" ענה לו הרב: "ודאי שהיו הבדלים בינינו, "אפילו תאומים שגדלו באותו בית, "אותה מנטליות, "אבל כל אחד יש לו ראש אחר ולא תמיד... "ודאי שהיו דברים שהיא עשתה או אמרה ולא מצא חן בעיניי. "אבל אף פעם לא פגעתי בה". וכאן בא משפט שאם ניקח לעצמנו את העצה הזו נוכל לקבל תפנית בחיים לכל יחסי אנוש בסביבה, אמר לו הרב כך: "בכל פעם שהפריע לי דבר מה בהתנהגות שלה או בדיבור שלה, "לפני שהערתי לה הייתי יושב עם עצמי וחושב "באיזו מחמאה אני יכול להתחיל את הביקורת, "באיזו

מחמאה אני יכול לסיים את הביקורת, "ואיך אני מנסח את הביקורת באמצע בצורה שהיא לא תיפגע. "ואם היה לי ספק "שאולי לא מצאתי את הנוסחה הנכונה והיא עלולה להיפגע, "העדפתי לשתוק ולסבול, אבל אני לעולם לא אפגע באשתי". תראו מה זו גדולה של אדם, שולט בעצמו כחומר ביד היוצר. אבל ניקח את העצה שהוא נתן. רוב המחלוקות והסכסוכים שיש בזוגיות, בין שכנים, בעבודה, הורים וילדים, מה גורם להם? רובם ככולם זה דיבור: הוא אמר כך, היא החזירה לו כך, הוא ענה לה וכדור שלג, בסוף יכולים להגיע גם לבית הדין רק מהוויכוחים האלה. כי יש ביקורת, והביקורת הורסת. מצד שני, הבעל אומר: "אם אני לא אעיר לאשתי "אז איך היא תדע מה מפריע לי?" האישה

מרגישה "אם אני לא אעיר לבעלי, איך הוא ידע מה מפריע לי?" אומר הרב אוירבך: אפשר לומר מה שמפריע, אבל לפני הביקורת צריך לחשוב עם עצמנו על מה אני יכול להחמיא. בהתחלה האדם מרגיש התקוממות, "מה להחמיא? "אני כועס עכשיו, יש לי ביקורת". אבל יחשוב "רגע, מה אני רוצה, לריב עכשיו? אני מחפש לריב "או שאני רוצה רק לפתור את הבעיה שיבינו מה מפריע לי בלי לריב". ברור, מי רוצה לריב? אף אחד לא רוצה, רק צריך לומר כדי שיבינו מה מפריע. אם כך, אומר הרב אוירבך, אם המטרה רק להעביר מסר, בוא נחשוב איך עושים את זה נכון בצורה שהשני לא ייפגע. ואז מתחילים במחמאות, הבעל משבח את אשתו על מה שאתמול היא עשתה "ואיך הספקת גם בעבודה

וגם חזרת וטיפלת בילדים "ועוד עשית קניות, אני ממש מצדיע לך, את כל כך נפלאה. "יש רק דבר אחד שמפריע לי, "שבשבת ליד האורחים אמרת כך וכך, זה מאוד העליב אותי. "אבל בסך הכול אני רוצה לומר לך שאני מודה לאלוקים "שזכיתי לאישה כמו שיש לי". התחיל בשבח, סיים בשבח, באמצע הכניס את הביקורת כמו סנדוויץ' כזה ואמרת מה שרצית. היא קיבלה את המסר, אבל היא לא נעלבה. כי למה אנשים נעלבים? מבחינה פסיכולוגית, למה קשה לבני אדם לשמוע ביקורת? כשמעירים לבן אדם הוא מרגיש שתוקפים אותו. אפילו שמעירים לו נקודתית, אבל הוא מרגיש כאילו שאמרו לו עכשיו "אתה לא בסדר" או "את לא בסדר". אף על פי שמי שאומר את הביקורת הוא לא מתכוון לומר

שהאדם בכלל לא בסדר, בנקודה הזו, אבל זה נתפס כאילו מותקפים, ואז כדי להתגונן עלולים לתקוף בחזרה: "אני לא בסדר? את לא בסדר!" ומזה מתפתח ריב. אבל אם מורידים את העוקץ הזה מראש על ידי שמתחילים בשבח, כשמתחילים במחמאה, "אתה כל כך חכם, בעלי היקר, איך עשית את זה אתמול? "התפעלתי מהגאונות שלך". הורדנו את העוקץ של "אתה לא בסדר", ואז עוברים לביקורת ושוב מסיימים בכמה מילים טובות של שבח, וממילא האדם נעשה פורח, מאושר. כי באמת, נשאל את רוב האנשים בעולם: כשאתה מציק לאשתך, אתה רוצה שהיא תאמר לך מה מפריע לה? רוב הגברים מה יענו? "כן, אני רוצה שהיא תאמר אבל בצורה נכונה". נשאל את האישה: את רוצה שבעלך יאמר לך מה

שמפריע לו? "ודאי, אני רוצה שהוא יהיה מרוצה, אבל שיאמר לי את זה בצורה נכונה". מה זו הצורה הנכונה? הרב אוירבך גילה כאן מהלך אדיר בנפש האדם שכשמתחילים בדברי שבח, מסיימים בדברי שבח, באמצע מכניסים את הביקורת, הצד השני מקבל את הדברים בהבנה ובשמחה. זה ממש מבחינת מוות וחיים ביד לשון. כך גם בין הורים לילדים, בין שכנים, עובד-מעביד, כל יחסי אנוש. נמשיך את דברי שלמה המלך, פסוק י"ב: אומר שלמה: "דברי פי חכם – חן", כשהחכם מוציא מהפה דברי חוכמה אנשים מקבלים את הדברים, זה מוצא חן בעיניהם. זה המשך לדברים שהוא אמר: "ואין יתרון לבעל הלשון", כלומר אדם שיכול לדבר ולעזור ולא מדבר, הוא לא יותר טוב מאותו אדם שלא הציל

את חברו מהנחש על ידי הדיבור שלו שיכול היה להציל אותו. וזה יכול היה בדיבור לעזור ולא עזר אז "אין יתרון לבעל הלשון". בהמשך לזה הוא אומר: אתה יודע למה חשוב לדבר דברי חוכמה? כי "דברי פי חכם חן". כשאתה תגיד דברי חוכמה, אנשים רוצים לשמוע דברים אמיתיים, אנשים צמאים לשמוע. זה היה נכון כל הדורות, בדור שלנו פי כמה יותר. הדור שלנו, הקב"ה הוריד לעולם אור של געגועים לשמוע דברי תורה. יש פסוק שלפני ביאת המשיח: כך הנביא מתנבא, שאנשים יהיו רעבים וצמאים לא לאוכל ושתייה, זה יהיה להם, ירצו לשמוע דברי תורה. כשהקמנו את הידברות אנשים אמרו לנו שזה לא שפוי, זה לא הגיוני. "אתם רוצים הרצאות בטלוויזיה? "מי ישב שעה ליד

מסך ויראה בן אדם מדבר?" כל מפיק סרטים יודע שאתה לא יכול להשאיר את אותה תמונה על המסך יותר מכמה שניות, הכול צריך להיות קופצני. אחרת בלחיצת כפתור יעיפו אותך מהמסך, יעברו למקום אחר. אז אנשים ישבו לראות פרצוף מדבר, עוד עם זקן במשך שעה שלמה? אבל התגובות שהגיעו אחר כך, הצמא מהארץ, מהעולם, רואים כמה אנשים צמאים ליהדות, כמה אנשים רוצים. ממש לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי השם. בכלל, רואים היום המון נבואות שקשורות לתקופה שלפני ביאת המשיח, כמו קיבוץ הגלויות של עם ישראל לארץ ישראל. מי שיבדוק, 2,000 שנה ישראל הייתה שממה, פתאום תוך 70 שנה מתמלאת באנשים, בונים בניינים, מצוקת דיור, בונים

ובונים, זה חלק מההתגשמות של הנבואות. מקומות שוממים שהתחילו לפרוח זו התגשמות של נבואות. חתונות בירושלים, זה הפסוק המלא. בחתונה אומרים את הברכה בקצרה אז זה קטע מתוך הפסוק. אבל הפסוק המלא שעוד יבואו ימים שיישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים "הנשמות", מה זה "הנשמות"? מלשון שממה, "מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". כשאנחנו רואים בירושלים חתונות צריך לדעת, זו נבואה שמתגשמת. הרמב"ן היה בירושלים לפני 700 שנה, לא הרמב"ם ב-מ', הרמב"ן ב-נ', רבי משה בר נחמן, כשהגיע לירושלים כתב מכתב לבני משפחתו בחוץ לארץ. הוא כותב שם: "ביקשתי בירושלים יהודים ולא מצאתי אלא צבעי ושלושת

בניו". אז ירושלים הייתה קטנה בין החומות ורוב הבתים היו הרוסים. היום כמה עולה דירה ברובע היהודי? דירה הכי קטנה כמה מיליונים. אז הכול היה הרוס, רק תיקח ותבנה. היו שם גויים ומעט מאוד יהודים, בסך הכול צבעי ושלושת בניו. ארבעה יהודים היו בירושלים, ועם הרמב"ן נהיו חמישה. כשהוא קרא את הפסוקים האלה שעוד יבואו ימים שיהיו חתונות בירושלים, איזו תחושה הוא קיבל? הוא ידע, כתוב זה יהיה, אבל זה נראה כל כך רחוק, אין כלה בירושלים, אפילו כלה אחת לא הייתה, איך יהיו חתונות? כשאנחנו היום בדור שלנו, מי שרוצה להזמין אולם בירושלים צריך כמה חודשים לפני, תפוסה מלאה של האולמות. זו נבואה שמתגשמת. כל אדם שהולך בירושלים

ורואה זקנים וזקנות יושבים בשמש עם המקל ביד, ילדים וילדות משחקים ברחובות, זה נראה לנו טבעי. בכלל לא טבעי. יש פסוק בזכריה: כמה זה פשוט היום, כמה היה הזוי בזמנם כשירושלים הייתה שוממה וריקה. אנחנו עדים היום להתגשמות בזה אחר זה. גם הצמא לרוחניות זה חלק מהעניין של הצמא שיש היום בארץ, בעולם של יהודים. יש עוד פסוק מעניין שנוגע להתעוררות שיש היום בארץ, בעולם, פסוק שבדורות הקודמים היה קשה מאוד להבין אותו. כתוב שלפני ביאת המשיח, מה פירוש המילים האלה? כותב רש"י: "והשיב לב אבות לאביהם שבשמיים על ידי בנים". כלומר, כשתראה דור שההורים מתחזקים על ידי הילדים, תדע שהגעת לדור שלפני ביאת המשיח. בדורות הקודמים אף

אחד לא הבין את זה, כל הדורות, מי לימד את מי להניח תפילין? הבן את האבא או האבא את הבן? כל הדורות האבא מלמד את הבן. מי מלמד את מי את הלכות כשרות המטבח שמחבת שבישלו בו חביתה חלבית אסור לבשל בו דבר בשרי? האימא לימדה את הבת. בדור שלנו כל שושלת הדורות שעד לפני 150 שנה כולם היו שומרי תורה ומצוות, פתאום נהייתה איזו ירידה, דור או שניים התנתקו מהשושלת הזאת של מאז משה רבנו ועד אלינו, הילדים שוב חוזרים היום, הצעירים ברוך השם הולכים ומתחזקים. והאבא אומר לבן כשהוא רואה אותו מניח תפילין, כבר שנתיים הבן מניח תפילין, האבא אומר לו: "אתה יודע, אני כבר 20 שנה לא הנחתי תפילין, "כבר שכחתי איך עושים את זה, בוא תלמד

אותי איך עושים את זה". והבן מלמד את האבא להניח תפילין. הבת מלמדת את האימא שתנור שאפו בו תבנית עם עוגה חלבית אסור לאפות בו אחר כך תבנית בשרית. "והשיב לב אבות לאביהם שבשמיים על ידי בנים". זה דור שלא היה כמותו, שרואים כל כך הרבה התעוררות והתחזקות, כל הסימנים שרואים היום. אז אנחנו גם נדרשים, כל אדם שיש לו מה לומר דברי תורה ודברים נכונים ואמיתיים, "דברי פי חכם חן", אתה תדבר, תראה איך אנשים צמאים ורוצים לדעת, רק תאמר את הדברים בצורה נכונה, בצורה אמיתית. ועוד נקודה חשובה – בלי התנשאות. אדם שמדבר בהתנשאות הוא גורם שלא יאהבו אותו, יתרחקו. אפילו תאמר דברים הכי נכונים, צריך לדבר בלי התנשאות ומתוך אהבה.

כשאדם אוהב את מי שהוא מדבר איתו ורוצה שיהיה לו טוב, לא בשביל להראות את עצמו שהוא יודע, אלא אני אוהב אותך, רוצה שיהיה לך טוב, יש פה אוצר. בוא תראה גם אתה, אוצר שעשה לי טוב, תכיר אותו גם אתה. כשהאדם בא מתוך אהבה ובלי התנשאות, הוא יראה שאנשים, כמו שכתוב כאן, "דברי פי חכם חן". ממשיך שלמה ואומר: "ושפתות כסיל תבלענו". השפתיים של הכסיל יכולות לבלוע את כל דברי החוכמה של החכם. מה הוא רצה לומר בזה? אומר שלמה המלך לאדם: כשאתה הולך לשיעורי תורה, לומד תורה, מקבל דברי חוכמה, תיזהר לא לחשוף את עצמך לשמוע דברי כסילים, דברים של כפירה, דברים של דעות מעוותות, תקשורת עקומה ומעוותת שעושה את הטוב כאילו זה רע ואת

הרע כאילו זה טוב. כי תדע ש"שפתות כסיל תבלענו". ומי ששם לב, על החכם הוא אמר פה, "דברי פי חכם חן", ועל הכסיל אמר שפתיים, לא אמר שהפה של הכסיל תבלענו. הוא בא לומר שאפילו אם החכם יאמר שפע של דברי חוכמה, פה מלא דברי חוכמה, השפתיים של הכסיל החיצוניות יכולות לשבש את הכול. כמה אנשים הפסידו את החיים שלהם רק בגלל שהם נתנו לעצמם לשמוע דברי כסילים, וזה בלבל אותם. למשל, ניקח דוגמה, לפני כמה שנים, משהו כמו עשר שנים אולי, היה אחד שקיבל על עצמו להילחם בתורה, במצוות, באלוקים, הוא נפגע מאיזה עניין והחליט שהוא מוציא חוברות של כפירה, אפילו בישיבות, היה מסתובב בבני ברק, שם בספריות שלהן חוברות של כפירה. והיה בא עם

טענות מדעיות כביכול נגד התורה. היו כאלה שמייד שרפו את החוברות האלה, היו כאלה שאמרו "בוא נשמע מה יש לומר". אז מי שהיה חזק וחכם, ידע שהתורה אמת, לא התפתה לשטויות שלו. אבל היו, לא הרבה, אבל היו כמה בודדים שנפלו ורק אחרי כמה זמן התברר מה הייתה הטעות שלו. למשל, אחת הטענות שהוא פרסם שם: "בגמרא כתוב שכל דג שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. "ויש דג שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת". כי הרי על פי ההלכה לדגים יש סימני טהרה, לא כל דג מותר לאכול. צריך שני סימני טהרה: קשקשים וסנפירים. אומרת הגמרא: קיבלנו איש מפי איש עד משה רבנו, זה כבר בתורה שבעל פה, שכל דג שיש לו קשקשים בהכרח יש לו סנפירים. יש לזה השלכה הלכתית. אדם

שמגיע לתאילנד, הוא לבד מסתובב שם, רוצה לקנות דג, לטגן אותו ולאכול אותו. במסעדות אסור לאכול, הכול שם נבלות וטרפות, אפילו דג כשר מטגנים אותו ומבשלים אותו בכלים שהכלים האלה בישלו בהם נבלות וטרפות. אסור לאכול. אז הוא אומר "טוב, אני אקנה לעצמי איזה מנגל ואני אצלה דגים לעצמי". נכנס לחנות, מחפש דג שיש לו סנפיר וקשקשת, יודע שזה הסימנים של דג טהור. הוא לא מומחה לשמות של דגים, אבל כשהוא נכנס לחנות הוא רואה אין דגים שלמים, רק חתיכות של דגים. הוא לא יודע אם הדג הזה שהיה שלם, היו לו סנפירים או לא היו לו סנפירים? אומרת הגמרא: כל דג שיש לו קשקשים יש לו סנפירים. זאת אומרת, אתה רואה חתיכת דג עם קשקשים, אתה

יכול לאכול אותו. למה? כי בטוח שהיו לו סנפירים. לומר משפט כזה זה רק אלוקים יכול לומר. כמה דגים יש בעולם? מי יכול להחליט שכל דג שיש לו קשקשים בהכרח שיש לו סנפירים? ואם ימצאו דג אחד שיש לו קשקשים ואין לו סנפירים? אבל הקב"ה אומר: תשמע, אני בראתי את העולם, אני אומר לך, אין מצב בעולם שבראתי דג עם קשקשים בלי סנפירים. וזו הלכה, אתה יכול לאכול. רק שנבין באיזה סדר גודל של מספרי דגים מדובר. בספר "המהפך 4" הבאתי את המחקר שנעשה לפני כמה שנים, בשנת 2010, המחקר הראשון על הדגים, הספר הראשון שיצא במה שנוגע למספר הדגים בעולם יצא בשנת 1686, הספר הראשון שיצא עם מספר הדגים בעולם. והם כותבים שהמדע מכיר 400 דגים.

זה אז היה, בספר שיצא אז, המדע הכיר 400 דגים, לפני כמה מאות שנים. בשנת 2010 יצאו משלחות, אני אקריא כאן רק כדי שנראה את ההיקף של כמה השקיעו במחקר הזה: "סקר תת ימי הגדול בהיסטוריה", השתתפו 2,700 מדענים מ-670 מכוני מחקר בעולם. נדיר לעשות דבר כזה, 670 מכוני מחקר. הם יצאו ב-540 משלחות כדי לגלות דגים ויצורי ים שעד היום לא היו מוכרים למדע. זה בשנת 2010. עם סיומו של המחקר הענק, פרסם החוקר האוסטרלי שעמד בראש ועדת ההיגוי של המחקר את תוצאותיו: "המדע מכיר כיום 16,764 מיני דגים". לפני כמה מאות שנים הכירו 400 דגים, היום מכירים 16,764, והוא אומר יש עוד דגים, ודאי שלא גילינו אותם. האם בכל הדגים שמצאו יש דג

שסותר את הכלל הזה? למרבה הפלא, אין דג שסותר את הכלל הזה. כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. לפני מספר שנים, אותו אדם שהזכרתי קודם, שלח מכתבים לכל מכוני המחקר בעולם ובדק האם יש דג כזה. איך אני יודע לומר שאין? אני לא פניתי לכל המחקרים, הוא פנה. ואז הוא יצא בחוברת שלו עם קול רעש גדול שדג אחד... נכון, לא מצאו דג בכל העולם, אבל אחד כן. שם הדג הזה, שם מוזר יש לו, מונופטרוס קוצ'יה, זה שם הדג. והדג הזה יש לו קשקשים ואין לו סנפירים. הוא עשה מזה רעש גדול שמצאו דג כזה. הרב סגל הלך לבדוק האם זה באמת נכון. מה התברר? שהדג הזה יש לו סנפיר מתחת הזנב ולא רק שיש לו סנפיר, השם הזה מונופטרוס קוצ'יה פירושו בעברית

חד-סנפיר. השם אומר שיש לו סנפיר, שם הדג, רק הוא לא יודע לועזית, אז ראה שאין לו סנפירים מבחוץ, החליט שאין דג כזה. והקושיה הפכה להוכחה. הרב סגל כותב במאמר שלו שעשה לנו שירות טוב ליהדות. מי מאיתנו היה הולך עכשיו לחקור בכל מכוני המחקר בעולם האם יש דג שיש לו סנפיר ואין לו קשקשים? הוא בדק. מצא אחד שהוא חשב שלא, והתברר שגם זה יש לו, והכול מתאים לכללים של התורה. עכשיו בואו נשאל שאלה: אדם שבאותם הימים, אפילו בחור ישיבה יכול להיות, קרא את החוברת של הכופר הזה, של האפיקורס הזה, ראה "הנה, משהו לא מסתדר עם חז"ל", מה היה קורה אם אחד כזה היה יורד מתורה ומצוות בגלל השפתי כסילים הזה, ההבל שההוא דיבר? מאבד את

העולם שלו, גם את העולם הזה, גם את העולם הבא שלו. לכן אומר שלמה המלך: תהיה חכם מראש, "דברי פי חכם חן ושפתות כסיל תבלענו". הדיבורים של הכסיל יכולים לאבד הכול אז תהיה חכם, אל תרשה לעצמך לשמוע את דברי הכסילים כדי שלא תתבלבל. דוגמה נוספת שגם הוא, אבל לא רק הוא, כבר לפני 250 שנה גם ניסו לתקוף את היהדות בעניין הזה. עד היום יש הרבה שנבוכים בעניין. בגמרא כתוב במסכת שבת שמותר להרוג כינה בשבת. אסור להרוג בעל חיים בשבת, נטילת נשמה, אבל כינה, כתוב בגמרא, מותר להרוג. למה? כי כינה אינה פרה ורבה. מה שאסור להרוג בשבת זה רק אם יש זכר ונקבה, אבל אם אין זכר ונקבה, היצור הזה, מותר להרוג אותו בשבת, זה לא נקרא

נטילת נשמה. כמה היו כופרים אפיקורסים שחגגו על הגמרא הזאת, כי לפני 200 שנה, 250 שנה המדע כבר התקדם, בדקו את הכינים, יש כינה זכר, יש כינה נקבה. לא כמו פעם שלא ידעו איך הכינה נראית, היום יש בדיקות והתברר שיש כינה זכר, כינה נקבה והנה, זה נגד הגמרא ועוד יוצא חילול שבת עכשיו, כי אם יש זכר ונקבה אסור. כמה חגגו על זה נגד התורה שחכמים לא ידעו. מה התברר? גם על זה הקדשנו פרק שלם בספר "המהפך". כנגד הגמרא במסכת שבת שכתוב שמותר להרוג כינה בשבת כי היא לא פרה ורבה יש עוד גמרא במסכת גיטין, שם הגמרא אומרת, יש שם רשימה של תרופות למחלות שונות, ועל אחת המחלות שם אומרת הגמרא: "ליתי" – יביאו, "כינה דזכר ונקבה"

יביאו כינה שנולדה מזכר ונקבה. מה רואים בגמרא? שהם הכירו שני סוגי כינים, כינה אחת שהיא לא פרה ורבה, וכינה אחת שהיא פרה ורבה, בפירוש כתוב: "דזכר ודנקבה". השאלה מה המדע אומר על זה. יש דבר כזה כינה שהיא מזכר ונקבה ולא? פניתי לחוקרים דרך מישהי בהידברות שהייתה מאוד פעילה ומבינה במדע, אז היא פנתה לאוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב, הפנו אותה מחוקר לחוקר, עד שהיא הגיעה לחוקר מספר 1 בעולם לכינים, כנימות ועלוקות. יש פרופסור מיוחד שהמומחיות שלו כינים, כנימות ועלוקות. הוא נחשב מספר 1 בעולם. הבאתי בספר את שמו. והחוקר הזה אמר לה, כשהיא שאלה אותו: "יש כינה שהיא לא פרה ורבה? שאין שם זכרים ונקבות?" הוא

מייד ענה לה: יש משפחה של כינים שמונה 300 זנים. המשפחה הזאת נקראת משפחת "הכינים הלועסות". והכינים האלה אין בהן זכרים ונקבות, אלא יש להן מה שנקרא "הפריה עצמית". אותה כינה היא מפרה את עצמה והיא מטילה ביצים, אין שם זכרים ונקבות. והתברר דבר מדהים, הקושיה על התורה הפכה הוכחה לתורה מן השמיים. איך חז"ל לפני 2,000 שנה ידעו שיש כינה שהיא פרה ורבה, וכינה שהיא לא פרה ורבה? מה שהיום רוב המדענים עדיין לא יודעים, צריך להגיע למומחה מספר 1 לכינים, כנימות ועלוקות כדי לדעת שיש כינים כאלה. אז מתברר שמה ההלכה? ההלכה היא שכינה שהיא לא פרה ורבה, כמו אלה שיש להן הפריה עצמית, אין זכרים ונקבות, מותר להרוג אותן בשבת.

ואלה שפרים ורבים – את אלה אסור להרוג בשבת. אבל מה היה קורה אם אדם היה שומע דברי כסילים ונתפס ונופל מהיראת שמיים שלו בגלל דברי ההבל שלהם? היה מפסיד את חיי הנצח שלו. היסוד הזה הוא חשוב לא רק על הנקודות האלה, לפעמים בתקשורת שומעים איזו מתקפה, המדע מצא איזה דינוזאור שלדעתם הוא נגד התורה. אם לומדים את הדברים לא נבהלים ולא מתרגשים ויודעים שמשה אמת ותורתו אמת. בכלל, צריך לדעת, בתקשורת צריכים להיות מאוד זהירים. לא יודע אם הציבור כאן כולו שמע, השבוע יצאו נגד ארגון הידברות וקראו לו "תמנון רב זרועות" באחד העיתונים. למה תמנון? כי יש לו ערוץ טלוויזיה והוא מקרב ועושה. כמו שיגידו מדינת ישראל יש לה משרד

הבריאות, משרד הרווחה – רב זרועות. טוב, השם יעזור שגם הם יחזרו בתשובה ויבואו לעבוד בהידברות כמו הרבה אחרים. נמשיך הלאה. ממשיך שלמה ואומר "דברי פי חכם חן ושפתות כסיל תבלענו". למה? הוא מסביר: "תחילת דברי פיהו סכלות" כשהוא מתחיל לדבר, הכסיל, כל מי ששומע אותו מבין שהוא מדבר שטויות. "תחילת דברי פיהו סכלות" – אדם שומע, אומר "איזה שטויות הוא מדבר". "ואחרית פיהו הוללות רעה" בסיום הדברים שלו הוא עובר להוללות רעה. מה זו הוללות רעה? מתחיל לעשות צחוק ולעג מדברים רציניים ובזה הוא גורם להפיל אנשים, בזה הוא מבלבל את האנשים בהוללות שלו. הרמח"ל כותב ב"מסילת ישרים" שזו הסיבה שאדם שעושה לעג וצחוק, הוא קורא לזה

"ליצנות" מדברים טובים, מדברי תורה, מדברים אמיתיים, עליו נאמר בפסוק "נכונו ללצים שפטים" מקבל ייסורים האדם הזה. למה דווקא ייסורים? אומר הרמח"ל: כי כל זמן שהאדם מתייחס ברצינות, אתה יכול לדבר איתו רציני. אבל אם כל מה שתגיד לו דברי טעם הוא יעשה ממך צחוק, על הכול הוא לועג, עושה ליצנות מכל דבר אז אין לך עם מי לדבר. הוא ממשיל את הדבר כמו מגן משוח בשמן, הוא אומר שהליצנות... צריך רק להדגיש, ליצנות אין הכוונה לשמחה. אדם צריך לשמוח ויתבדח ויבדח את האחרים. בגמרא יש סיפור ששאלו את אליהו הנביא: "מכל השוק הזה מי בן העולם הבא?" הצביע על שניים שהם אוהבים לשמח את כולם, הם בני העולם הבא. צריך לשמוח. אז מה זו

ליצנות? מה ההבדל בין שמחה לבין ליצנות? שמחה – כאשר האדם מספר דבר שגורם טוב לאנשים, משמח את האנשים. ליצנות – לוקח דבר שהוא רציני והופך אותו לצחוק ולעג. למשל, לועג לבן אדם, משפיל אדם, מבזה אותו וכולם צוחקים. אדם זה דבר רציני, האדם יש לו כבוד, יש לו חשיבות. איך אתה עושה ממנו לעג? זה נקרא ליצנות. לוקח את התורה ועושה ממנה צחוק. תורה זה דבר רציני, איך אפשר לעשות מזה צחוק? אמרו לי בהידברות שיש איזו תוכנית טלוויזיה שלוקחים דמויות שונות ועניינים שונים ועושים מהם צחוק, ואחד הדברים האהובים עליהם לעשות צחוק מהדתיים, מהרבנים, מהתורה. תוכנית כזו אסור לצפות בה. אפילו אדם שהוא חזק והוא אומר "סתם נראה את

השטויות שלהם, נראה את הבדיחות שלהם". אסור לצפות בתוכניות כאלה. זה נקרא ליצנות, כי הליצנות הזאת דוחה מאה תוכחות. כמה דברים אמיתיים שאדם ילמד, צחוק אחד יכול לבטל את הכול. אדם צריך לשמור על עצמו. לכן אומר הרמח"ל, כתוב בפסוק "נכונו ללצים שפטים". למה דווקא ייסורים? כי דיבור לא יעזור להם, הם עושים צחוק מהכול. אז חוטף מכות, אז פה הוא כבר לא יכול לצחוק, ואז השכל שלו מתחיל לעבוד – מה נכון, מה לא נכון ועולה על דרך המלך. אומר שלמה, אחד הסימנים לזהות אדם שמדבר דברי סכלות, דברי טיפשות, שהוא מרבה בדברים – "לא ידע האדם מה שיהיה". הוא מוסיף... הרי אין לו באמת משנה מסודרת לומר, אין לו איזה מסר אמיתי, אז איך

הוא מצליח לבלבל אנשים? מדבר, מקשקש, מוסיף מילים בלי קשר אחד לשני. מי ששומע מתרשם שמי יודע מה הוא אמר עכשיו כי הרי הוא דיבר כל כך הרבה, רק אתה חושב שאני לא זכיתי לרדת לעומק דבריו. אבל אומר שלמה: תדע, אם היה מדבר דברים שהם רציניים, דברים שהם נכונים, היה מעביר את המסר בהיר וחד, אבל הסכל ירבה דברים, לא ידע האדם מה שיהיה. הוא יכול להגיד לך "והתחזית תהיה כך וכך", וזה לא נכון בכלל, הכול מבוסס על דברי ההבל שלו. "ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו". אומר שלמה: הסכל שמתיימר לצפות ולומר ו"תעשה כך ויהיה כך", כאילו נותן לך עצות טובות, פסיכולוג, פסיכיאטר, אבל הכול לא מבוסס על דברים נכונים. יש פסיכולוגים שהולכים

על פי תורה, על פי יראת שמיים, יש אנשים שלא יודעים כלום, רק תיאוריות ותיאוריות. הוא אומר: יש אדם שיכול לדבר הרבה, אבל אפילו מי שעומד מאחוריו הוא לא יודע. "ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו" שאפילו לזה הוא צריך מישהו שיגיד לו כי הוא לא קולט מה יש פה, אז הוא יכול להגיד לך עתידות? אדם שמי שמדריך אותו הוא כסיל, אז בסוף הוא ירגיש מותש. "עמל הכסילים תייגענו", את מי שהולך אחריהם. למה? "אשר לא ידע ללכת אל עיר". הוא לא יודע להדריך את האדם, הוא לא יודע לכוון נכון, הוא רק מדבר דברי הבל. אבל אדם שהוא חכם, נצמד לדברי חכמים, מקבל וגם נותן לאחרים. על אליעזר עבד אברהם כתוב "דמשק אליעזר" – היה דולה ומשקה מתורת רבו.

מרן הרב עובדיה יוסף כותב בהקדמה שלו לספר "טהרת הבית"... אתם יודעים, הוא היה איש הלכה, לא מיסטיקה וחלומות ודברים כאלה, הוא כולו היה איש הלכה, מאוד רציונל עם התורה. אבל נדיר מאוד, ממש באופן נדיר, בהקדמה שלו לספר "טהרת הבית" על הלכות טהרת המשפחה הוא מספר על חלום שהוא חלם, כתב שם חלום שהוא חלם. הוא מספר שהוא היה מאוד מוטרד מכך שהוא צריך הרבה להסתובב בארץ למסור שיעורים וזה בא על חשבון ההתקדמות שלו. הוא יכול לשבת ללמוד. מי שמכיר את ספרי ההלכה של הרב עובדיה יוסף, זה עומק בלתי נתפס, היקף ידיעות בלתי נתפס כשהוא לוקח נושא ומפרק אותו, ללבן אותו בהלכה – גאונות עצומה. גם בהיקף הידיעות שלו, גם בעומק הסברה

להשוות בין דבר לדבר, לשון מאוד עשירה יש לו בכתיבה, מי שמכיר. כשהיה מדבר בשיעורים אז היה לפעמים מוריד את עצמו לרמה הפשוטה כדי שאנשים ירגישו שהוא חבר שלהם, אז יוכל לקרב אותם יותר. אבל בספרות רואים איזו לשון גבוהה יש לו, בספרי "יביע אומר". והוא כותב שם שהייתה לו התלבטות גדולה עם עצמו, "האם אני לא מבזבז את הזמן כשאני יוצא ומדבר עם אנשים על דברים פשוטים? "לא יותר טוב לשבת ללמוד, להתקדם בעצמי? "ללמוד עוד ספרים, להחכים יותר, לחבר עוד ספרים?" בדרשות שלו היה לפעמים הולך לפשוטי העם, מדבר בדברים מאוד פשוטים. והוא אומר שבחלום ראה את הבן איש חי, רבי יוסף חיים המקובל הגדול, גאון עצום מבבל. והוא בא אליו

בחלום וראה אותו שהוא מסתובב אצלו בספרייה ומתבונן בספרים שלו, והוא אומר שהוא שפך בפניו את ליבו בחלום. אמר לו "כבוד הרב, אני מאוד מתחבט, אני לא יודע מה לעשות. "אני מסתובב, מבזבז את הזמן. מצד אחד זה זיכוי הרבים. "מצד שני, אני מפסיד בעצמי, אני יכול להתקדם". ענה לו הבן איש חי: "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך". אתה צריך להקדיש זמן להתקדמות שלך, אבל גם אל תשכח את האחרים. צריך גם למצוא את הזמן לחזק אחרים, לקרב אחרים, לעודד אותם, לרומם אותם כדי שלא יישארו למטה ורק אתה תעלה. החת"ם סופר אומר שעל אברהם אבינו הקב"ה אמר "אברהם אוהבי", כינה אותו בשם "אוהבי", מה שלא כינה גדולים אחרים, כי אברהם היה הולך ויושב עם

אנשים הכי פשוטים, עם ערבים שהיו משתחווים לאבק רגליהם, הייתה עבודה זרה כזו לאבק של הרגליים, היה יושב איתם אברהם ומלמד אותם שזו עבודה זרה וזה דברי הבל, תעבוד... אברהם נביא, לדבר על שטויות כאלה?! לשכנע אנשים שאבק זה לא אלוהים? זה תת-רמה בשבילו, אבל היה אכפת לו מהאחרים לקרב אותם לקב"ה. לאדם כזה הקב"ה קורא "אברהם אוהבי". כמה כל אדם שברוך השם כבר יש לו ידיעות, וכל מי שמשתתף בשיעורי תורה ודאי שיש לו ידיעות, מי שמנצל את הזמנים של הנסיעות, של העבודה בבית, עבודה בחוץ, היום יש אפשרות בדרכים לשמוע דברי תורה, כל הזמן להחכים בדברי תורה, מוטל עליו גם כן לדאוג לאחרים. כשיש לו את ההזדמנות, דולה ומשקה, נותן

לאחרים. ונסיים בברכה לכל הציבור שנמצא איתנו, לכל הצופים שבבית, שהשם יברך את כולם בבריאות איתנה, פרנסה טובה, זיווגים הגונים, שנזכה במהרה לגאולה שלמה, אמן ואמן.