כוחות הנפש של האדם - הרב אופיר ברדה (עם כתוביות בעברית)

שלום לכולם. אני רוצה לשאול אתכם שאלה. חז"ל מספרים לנו סיפור שמופיע בגמרא על רבי עקיבא. עקיבא, נקרא בצעירותו, לא היה חכם, לא ידע הרבה תורה. לאחר שהוא מתחתן עם רחל הוא פתאום מפליג למקומות שלא קדם לו כמעט אדם בישראל. הוא לומד תורה, מתחיל כמו ילד קטן על הכיסאות הקטנים האלה של בית הספר. לומד א' ב', גדל, לומד גמרא, גדל, עד שהוא מגיע לגודל מסוים שהוא מתחיל ללמד. שתים עשרה שנים הוא מלמד תורה, הוא מעמיד 12 אלף תלמידים. הוא חוזר הביתה, הוא שומע את אשתו מדברת עם השכן. הוא אומר לה: מה, עד מתי תחכי לו? הוא הלך, הוא לא יחזור. למה את מחכה לו? שקרן. ואז הוא שומע את אשתו עונה ואומרת: הלוואי שילך לעוד 12 שנים.

הוא לא נכנס הביתה, הוא מסתובב ויוצא לעוד 12 שנים. הוא חוזר אחרי 24 שנה עם 24 אלף תלמידים, שגם בזמננו, חוץ מערוץ הידברות, לא יודע למי יש כל כך הרבה תלמידים בכל העולם. 24 אלף תלמידים. הוא מגיע לעיר שלו חזרה. אשתו רחל באה. השמלה שלה מלפני 24 שנים. התלמידים לא נותנים לה להתקרב אל מורם ורבם, גאון הדור. והוא אומר להם: הניחו לה. שלי ושלכם - שלה. השאלה שלי היא כזאת: רבי עקיבא, כשעוד היית עקיבא, מאיפה קיבלת את הכוח הגדול הזה, את העוצמה האדירה הזאת לעזוב את כל העולם הזה ל-24 שנים? מישהו מאיתנו יחשוב שיגידו לו: אתה יודע מה? לך תלמד את המקצוע שאתה הכי אוהב בעולם. תעזוב את המשפחה, תעזוב את הילדים, לא אכפת

לך מה קורה עם הפרנסה שלהם ולא בטוח שהם יקבלו ביטוח לאומי 24 שנים. אנחנו כבר מלכתחילה, מלכתחילה חושבים: אני יכול לעשות את זה בכלל? אני יכול לעמוד במשימה הזאת בכלל? איך זה ייראה? אחד מרבותיו של רבי עקיבא, רבי נחום איש גמזו, אמר את המשפט הידוע והמפורסם הזה, הוא נקרא "גם זו לטובה." כל מה שקורה לו - גם זו לטובה. רבותיי, שאלה פשוטה: אתה הולך ברחוב, יצאה מהמדרכה בלטה אחת. אתה הולך, לא שם לב, נופל. שריטה בברך, שריטה במצח, היד כואבת לך. אתה מתחיל לקלל ולגדף את כל העולם. האם יהיה לך כוח באותו רגע לעמוד על הרגליים, לנקות גם את הדם ולהגיד "גם זו לטובה, איזה כיף שנפלתי?" מאיפה בא הכוח לאדם כזה להגיד כזה

דבר, "גם זו לטובה?" רגע, זה עוד לא הכול, השאלה עוד ממשיכה כי רבי עקיבא עצמו, חז"ל מספרים לנו שהוא הלך לאיזו עיר והגיע לעיר הזאת ולא הכניסו אותו לעיר. והוא נאלץ לנום בלילה בחוץ והיו לו חמור ותרנגול ונר ובאה הרוח, כיבתה את הנר, והוא אמר: "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד- " כל מה שהקב"ה עושה, עושה לטובה. בא אריה, טרף לו את החמור, והוא אמר: כל מה שהשם עושה, עושה לטובה. וגם התרנגול נטרף והוא אמר: כל מה שהשם עושה, עושה לטובה. בבוקר הסתבר לו שבאו גייסות שודדים על העיר וכבשו את העיר הזאת, ולא חשוב מה היה שמה, אבל רבי עקיבא ניצל. אבל הוא לא ידע את זה. בלילה, כשהוא היה בתוך היער, לבד והנר כבה, בואו נחשוב

אם זה קורה לנו עכשיו. באמצע החורף, קור אימים בחוץ, שלג יורד. אתה יושב מול הטלוויזיה, נהנה מאיזה סרט טוב ובום! הפסקת חשמל. וואה, לא המזגן, לא התנורים והטלוויזיה, הכול לא עובד. האם אתה יכול להיות גיבור לקום להגיד: איזה יופי! איזה יופי, גם זו לטובה. כל מה שהשם עושה, עושה לטובה. בואו נודה על האמת, אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה. אז שלא תחשבו שאם אני עומד ומרצה פה סימן שאני יכול לעשות את זה, אני רק מעלה את השאלה מה נתן את הכוח הגדול לרבי עקיבא או לרבי נחום איש גמזו להגיע למדרגה הזאת להגיד "גם זו לטובה" או "כל מה שהשם עושה, עושה לטובה." היום מלמדים מחשבה חיובית. למה צריכים ללמד את זה? היינו

צריכים לגדול עם זה. סימן שבדור שלנו צריכים ללמד את זה. מה המחשבה שלנו תמיד? הרבה הרבה ביקורת. תיזהרו, אגב, לא להכניס את זה לבית, לא על האישה ולא על הילדים, תיזהרו מאוד. וגם הנשים אותו דבר, לא להכניס את זה הביתה. אבל אין מה לעשות, זה הדור שלנו, זאת המציאות שאנחנו חיים בתוכה. מחשבה טובה? זה שמור לאנשים מיוחדים בדור. האם אני יכול להוריד את זה למקום שגם אני אשתמש בזה? התשובה היא: כן. בואו ננסה להתחבר לנושא הזה קצת יותר ולהבין איך זה עובד. בארצות הברית יש מסגרת אחת שנקראת "ווסטפוינט," זה בית ספר לקצונה גבוהה בארצות הברית. בבית ספר הזה הם הכשירו כמה אנשים שהתפקיד שלהם בתור קצינים הוא תפקיד מאוד

מיוחד. הם נמצאים בזמן אימוני החיילים ביחידות הפעילות, כמו "המארינס" וכאלה, וכל התפקיד שלהם זה לזהות את הפוטנציאל הטמון בחיילים, את מה שהמפקדים שלהם והמאמנים שלהם לא רואים. למה אני מתכוון? קרב. המצב קשה. אש ניתכת מכל הכיוונים. מסתערים קדימה. המפקד נפצע קשה. סגן המפקד פצוע גם הוא. כמה חיילים כבר אבדו בדרך. מה עושים עכשיו? חוסר אונים אצל כולם. ואז קם חייל אחד, טוראי פשוט, לוקח פיקוד ליד ומוביל את הכוח בעקשנות גדולה מאוד מאוד עד לניצחון. זה קרה לא אחת ולא שתיים, זה קרה מאות ואלפי פעמים בקרבות בכל העולם. והם מנסים לזהות מי זה יהיה החייל הזה, מי זה יהיה אותו אחד שיקום ברגע הנכון ויוביל את הכוח

לניצחון? מי זה אותו אחד שיש לו בפנים את הכוחות האדירים האלה להזיז את המהלכים קדימה? אין תשובה מוחלטת לזה. דבר אחד אנחנו יודעים: יש מוטיבציה חיצונית של אדם. מוטיבציה חיצונית, פירושה: אני רוצה לעשות דבר מסוים, אני פועל לפי זה. יש לי רצונות, יש לי ערכים שלפיהם אני פועל ואני זז קדימה כי אני רוצה להשיג את המטרה הזאת. אני עקשן ונחוש בדעתי. אבל אני אספר לכם סיפור שקרה פה. באחד השיעורים בעיר מסוימת, תוך כדי השיעור, סיפר לי אחד המשתתפים, הוא אמר לי: כבוד הרב, אני משרת במילואים, בגולני, תפקיד של לוחם. אני כבר שנים נמצא שם, גם במילואים, עם אותם חבר'ה כל השנים. והנה הגיעה מלחמת לבנון השנייה. צו שמונה.

אנחנו מתגייסים כולנו. מגיעים לשטח כינוס לפני הגבול. מקבלים הדרכה ואנחנו יודעים שתוך כמה שעות אנחנו נכנסים ללבנון. אחד מהחבר'ה שהגיע מהבית והוא איתי כבר כל השנים, אני מכיר אותו, איתי שנים ואני תמיד סומך עליו, הוא זה שמחזיק את הכלים הכבדים ביותר, הוא זה שנשאר ולוחם. הוא בא מהבית מצויד: סכין פה, סכין פה מאחורה, סכין בצדדים, אקדח נוסף מאחורה, נשק. חתיכת בריון. והוא אומר: אנחנו ניכנס, אנחנו נראה להם מה זה עכשיו. אנחנו ניכנס ותוך שעה נאכל אותם. אנחנו נכנסים. כך הוא מספר לי. חצי שעה לאחר הכניסה אנחנו נתקלים באמצע כפר ערבי במארב. נפתחת עלינו אש אדירה מכל הצדדים. הגבנו כמו שצריכים להגיב. הוא אומר לי:

כבוד הרב, מה קרה שם בדיוק, זה לא משנה. מה שמשנה זה דבר אחד, הוא אומר לי. אותו אחד שאני תמיד סמכתי עליו ואמרתי: אה, להיות לידו זה הכי בטוח בקרב, קיבל הלם קרב. היינו צריכים לפנות אותו לאחור, להזמין מסוק, להוציא אותו מהשטח חזרה כמה שיותר מהר. הוא לא תפקד לחלוטין. הוא אומר לי: אני לא מבין. הוא היה נראה כזה אמין, לוחם, בריון. אני לא מאמין. איך זה קרה לו? סיפור שני: היה איזה חייל, הסיפור אמיתי. אני לא אשתמש בשמות כרגע. כדי שלא תזהו מי אני, בצחוק. החייל הזה כשהוא התגייס לצבא הוא התגייס ליחידה מובחרת. ביחידה הזאת תוך כמה זמן גילו את הפוטנציאל האדיר שיש לבחור הזה, אף על פי שלא היו לו איזה הכנות

מיוחדות לצבא, הוא התגייס כמו כולם, אבל עם רצון להצליח. ותוך זמן קצר, בסוף הטירונות, כבר אמרו עליו: ממאיר עד מאיר לא קם כמאיר. דיברו על מאיר הר-ציון ועל מאיר הזה, האחרון. מה היה מיוחד בבחור הזה? אני אגיד לכם, אני הכרתי אותו אישית. הבחור הזה היה עניו, צנוע, לא התבלט באף מקום, עשה כל מה שמוטל עליו. היתרון הגדול שלו ביותר היה שהוא פשוט לא פחד. בכל המצבים הקשים ביותר שהיחידה שלו הייתה הוא פשוט בלט. אני פה. אתם יכולים לסמוך עליי. צריך לסחוב תחת אש חבר על הגב - הוא הראשון שרץ תחת אש, שם אותו על הגב והתחיל לרוץ. רבותיי, תחת אש לחלץ לאחור זה אחד הדברים הקשים ביותר שיש. כל אחד חושב על עצמו: מה יהיה

איתי? מה יהיה איתי? אני אדאג לחיים שלי. גם לו הייתה את המחשבה הזאת, אבל היו לו את הכוחות האדירים האלה שיצאו פתאום מבפנים. ביום-יום אף אחד לא ראה את זה. מה ראינו? אדם צנוע, רגוע, פתאום אתה רואה שיוצאים מתוכו כוחות נהדרים. אז נחזור לשאלה הראשונה ששאלנו: רבי עקיבא, רבי נחום איש גמזו, חיילים. כל אדם ואדם שמתבלט פתאום בשעה של מתח וחרדה, בשעה של סכנה, או אפילו בתוך הבית כשהמצב קשה כלכלית, פתאום הוא מראה כוחות אדירים: הכול יהיה בסדר, תירגעו. מאיפה הכוחות האלה באים? מאיפה זה בא? אני רוצה לגלות לכם את הסוד. רבותיי, לכל אחד ואחד מאיתנו יש את הכוחות האלה. זה קיים אצלנו פה, בפנים, בבטן, בלב, בכל שאר

האיברים, זה נמצא בפנים וגם מחוצה לנו, אבל זה נמצא בתוכנו. אנחנו חיים עם הכוחות האלה כל הזמן, אנחנו עומדים בניסיונות כל הזמן. ההבדל בינינו לבין אותו אדם שהתגלה, למה אני לא אתגלה או למה אני לא אהיה רבי עקיבא - השאלה הזו תלויה בדבר אחד בלבד: איזו תמונה אתה רואה מול העיניים שלך? תסתכל קדימה, איך אתה רואה את העתיד שלך? מה הרצונות שלך? מה הערכים שלך? למה אתה שואף בחיים? ויותר מזה, האם אתה אדם שחשובה לך העבודה על המידות שלך? כמה שאדם יותר שלו זה מוכיח שהעוצמה הפנימית שלו יותר גדולה. כמה שהוא יותר יודע לכוון את המעשים שלו בתבונה ולאט לאט, מתון מתון, רוב הפעמים זה יהיה אדם שהיכולות שלו הרבה יותר

גבוהות. דווקא הוא במצבי לחץ יגיב אחרת מאשר אחרים. מה הסוד שלו? זה מה שהתחלנו להסביר קודם. האם אני מכוון לחיים שלי? לא מבחוץ, לא מוטיבציה לנצח, לא מוטיבציה להצליח, אלא ערך של חיים. ערך של חיים - פירוש: אני אוהב את אשתי והילדים, אני רוצה שיהיה לנו הכי טוב שבעולם. יצרתי ערך. איך אני הולך לערך הזה עכשיו? האם אני יכול לבנות את החיים שלי עם המטרה הזאת, עם הערך הזה קדימה שאני אוכל לנצל את זה לטוב? האם ברגעים הקשים, כשאתה אומר: רגע, זה לא כל כך הולך, האם אין לי כוח לשנות את המצב? הכול תלוי ברצון הפנימי שלך. לא חיצוני, לא מטרה של עכשיו, אלא ערך עליון של חיים. אדם שהוא מאמין זה אצלו ערך גבוה, אדם שהוא

אומר "לי חשוב סדר וניקיון" זה ערך. סדר וניקיון זה ערך. השאלה למה הערך הזה מוביל אותך. אבל אם יהיו לך ערכים גדולים: אני יודע שאני מחויב לחברים שלי, אני יודע שאני מחויב לסביבה, אני יודע בתוך תוכי שאחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות בחיים זה לעזור לאנשים - אני אהפוך לאחד שעוזר לאנשים. אם אני אקח את התמונה הפנימית שלי ואציב אותה מול העיניים, בחוץ, אני אציב אותה מול העיניים, אז אני אדע איך לכוון את החיים שלי הרבה יותר טוב. ערך חיצוני מוביל אותי לנקודה. אוקיי, זכיתי ואני עכשיו אלוף הארץ במרתון. זכיתי בתחרות ואני עכשיו אלוף העולם במרתון. אוקיי, ומה עכשיו? מה עכשיו? אוקיי, אני אמצא משהו אחר. בסדר. אבל

כשאני מדבר על ערך עליון, הכוונה ערך לטווח ארוך שמלווה אותי כל החיים שלי. אדם מאמין יש לו את הערכים שהם קבועים אצלו. אני מאמין שבורא עולם מוליך את הדברים ומה שהוא עשה עכשיו זה ודאי לטובתי, רק אני לא יודע איך זה לטובתי. אז מה אני אמור להגיד? כל מה שהוא עושה, עושה לטובה, רק אני לא יודע מה. אבל אצלי ברור מול העיניים תמונה אחת: יש מי שמוביל את המהלך הזה. אם נרד מתחת לזה, או יותר נכון מעל זה גם כן, רבי נחום איש גמזו, מה האמירה שלו? גם זו לטובה. רבי עקיבא אמר: כל מה שהשם עשה, עשה לטובה. זאת אומרת, אני לא רואה את הטוב בזה, אני לא מבין מה טוב בזה אבל זה בטח לטוב. אבל רבי נחום איש גמזו אמר: אני לא רואה

את הרע אפילו. אני יודע שזה טוב, אין פה שום דבר רע. זה לא אמור להזיק לי בכלל. מה שיקרה זה לא אמור להיות לרעתי, זה בסוף ודאי עובד לטובתי. הכותרת שלו מול העיניים, התמונה שהוא ראה היא אחת ויחידה: יש בורא עולם, אני מונהג תחתיו ואני רוצה להיות מונהג תחתיו. החיים שלי נעשים הרבה יותר קלים, קל לי יותר לנשום. איזה כיף לי, יש לי אבא שמחבק אותי מאחורה ומקדימה. איזה כיף לי, גם ברגעים הקשים ביותר יש לי מי שמחבק אותי. אדם שיש לו אמונה זה אדם שאומר ברגעים הקשים שלו, אפילו ברגעים של אבלות: אני יודע שהשם עשה לטובה. אני לא יודע איך, אני יודע שהוא עשה לטובה. זה נותן לי את הכוחות. אם כן, בעצם מה שלמדנו היום זה

להבדיל בין המטרות של האדם או ערכים שהם זמניים בחיים, נקרא לזה מטרות, יותר נוח, לבין ערך עליון של האדם שאיתו הוא חי. וברגע שהוא עושה את זה הוא נהיה רבי עקיבא. הוא מסוגל ללכת וללמוד כל השנים כי הוא יודע שכל זה זה רק רצון השם באמת. ואשתו תומכת בו. כי אם היא לא תומכת בו, כל מה שאמרנו - תשכחו. והכול זז לקראת המטרה הנעלה הזאת ואותו חייל בשטח שידע להציל את החבר שלו, לשים אותו על הגב ולרוץ איתו, ידע בתוך תוכו שאצלו הדברים פשוטים, שיש לו ערכים נעלים בחיים. אני לא משאיר אותו שם, אני מחזיר אותו איתי חי. זה ערך אצלי. אבל אולי אתה מסכן דברים אחרים? אולי את הרגל שלך? אולי את הכתף שלך? אולי אפילו את הראש

שלך? אני, בשביל הערכים שלי, מוכן למסור את כל מה שיש לי. זה המפתח. אני, בשביל הערכים הגדולים האלה בחיים שלי, מוכן למסור את כל מה שיש לי. תודה רבה לכם.