סטטוס: דנה ורון מארחת את גיטי ביר (עם כתוביות בעברית) HD

המוטו שלי, וכך גם אני מגדלת את הילדים שלי, זה שהעולם בעצם בנוי על חסד. אנחנו צריכים לצאת ולמצוא את החסד. לא שהחסד מחפש אותנו, אנחנו יוצאים למצוא את החסד. זה המוטו שלי. היא גדלה בבית חרדי-אמריקאי לאימא אחות בטיפול נמרץ, נישאה למי שהתחיל כמתנדב מד"א, ולבסוף הקים את 'איחוד הצלה.' שלוש עשרה שנה היא עסקה בחינוך מיוחד, ובהמשך החליטה ללמוד להיות חובשת. היום היא אימא לחמישה, הקימה לראשונה יחידת נשים חובשות בארגון הצלה, אותו היא מנהלת עד היום, ובין לבין היא גם עובדת בתיווך נדל"ן. איתנו גיטי ביר. לפני שנדבר איתה ונכיר אותה מקרוב, בואו ונצפה בפעילות הענפה בכתבה שהכנו. יחידת החובשות של 'איחוד הצלה.'

-שנייה. "רחוב עליית הנוער מספר 18, קריאה שמתקבלת על קבלת לידה." אני חייבת ללכת. -"רחוב עליית הנוער מספר 18 "קריאה שמתקבלת..." -קבלת לידה. -"למוקד איחוד הצלה על קבלת לידה". - 8999 בדרך. אני אחזור עוד שתי דקות. שרולי, תהיה פה איתם בבקשה. בדרך. תודה. גיטי ביר, אם לחמישה, מורה לחינוך מיוחד, מתווכת, בונת מיניאטורות, אוהבת מטבחים, פרמדיקית, אשתו של אלי ביר, נשיא ומייסד 'איחוד הצלה.' האמת היא שהרבה ראיונות מתחילים ממש מהשטח, אנשים שצריכים עזרה, ופתאום מגלים שהעזרה שהם מקבלים היא לא טובה. זה כמו שכך הקמנו את 'איחוד הצלה.' העזרה לא הייתה מספיקה. וכמה אנשים פנו אלינו ואמרו שהיו אירועים קשים, שהם היו

צריכים עזרה באופן אישי, ודברים שהם בעצם דברים לא נעימים, ופתאום קבוצה של גברים חובשים, מדהימים, אנשים טובים. לא אנשים עם כוונות לא טובות. כוונות טובות, אבל נתן להם הרגשה לא נעימה, שהם לבד פתאום עם ארבעה חובשים, ואז אשתי שמעה על הדבר הזה, אשתי אשת חיל, היא אמרה: "רגע, למה שאני לא אלמד עזרה ראשונה "ואני גם אעזור 'לאיחוד הצלה' ונקים יחידת נשים." מתי זה קרה? מתי זה קרה? -זה מתבשל הרבה זמן, אבל בפועל זה קרה בשנה וחצי האחרונות. במהלך השנים הרבות בהן עמדה לצידו של בעלה בארגון, הגיעה גיטי ביר למסקנה שנשים מאוד נבוכות במצבים מסוימים, וכך נולד הרעיון להקים ב'איחוד הצלה' את יחידת הנשים, אותו היא מובילה

בהתלהבות כראוי למשפחת ביר. איך אתן בעצם מתייחסות לאישה? אתן זוכרות עכשיו שאנחנו דיברנו על כל הנושא שזה בעצם היא אישה, הרבה יותר נוח לה לראות מישהי כמונו, שבעצם מזדהה איתה, מבינה אותה. תוכל לשאול אותה את השאלות הנכונות. ובעצם בואו ננסה לחשוב ביחד, איך אנחנו ניגשות אליה? מה בעצם אנחנו רוצות... שאלות ראשונות שאנחנו רוצות. בלי אנמנזה עכשיו. דבר ראשון, איך אנחנו ניגשות? שאלות מאוד בסיסיות כדי לבנות את האמון שלה. מצוין, מציגה את עצמך. יופי. -כשהיא רואה אישה, בלי להגיד לה שום דבר... נכון, מצוין. כן? היא יכולה לוודא שהמקום נעים כאן, ושיש פה אנשים שיחמיאו לך... זה מקרה ממש מצוין. יש לכן איזו דוגמה

שהייתן פעם באיזה מקרה? צניעות, אם פתאום היא רואה ש... אחת מדמויות המפתח בארגון היא נועה זוהר, כלתו של הרב אורי זוהר, שגם היא בנוסף לעבודתה הרשמית מתנדבת כפרמדיקית יחד עם בעלה בארגון. לפני כמה חודשים כבר היה לנו סיפור ברחוב. תינוקת מחוסרת הכרה. אני הייתי שני בניינים ליד. הגעתי לשם לכתובת יחד עם בעלי, שהוא גם כונן ב'איחוד הצלה.' מיד התחלנו בטיפול. תינוקת לאחר פרכוסים. הייתה אפאתית. היה צריך גם לטפל בה. אני מיד הוצאתי חמצן. לא היה אף כונן נוסף בשטח שיכול היה לעזור. הגיעו אחר כך כוננים נוספים וצוות האמבולנס, אז אני לקחתי את המקום צעד אחד אחורה, כי כבר לא היה צריך אותי בטיפול בתינוקת, אבל הייתה שם

אימא שהייתה שבועיים אחרי לידה. יש לה תינוקת קטנה יותר, והייתי צריכה לעזור לה, גם ברמה הנפשית, להרגיע אותה, לשבת איתה. ואחרי שראיתי שהכול התייצב גם ברמה הנפשית, והאימא גם יחסית נרגעה, עד כמה שהיה אפשר להרגיע אותה, אז יצאתי מהבית. לאחר 14 שנים של עבודה בתחום החינוך המיוחד, תחום תובעני מאוד, גיטי לוקחת פסק זמן מהעבודה לטובת גידול ילדיה, וסוף סוף מוצאת את הזמן לתחביב שלה: בניית מיניאטורות. בגיל 10 אחי נסע לארצות הברית לאיזשהו טיפול, ואבא שלי מאוד ריחם עליי שאני נשארת בארץ, אז הוא קנה לי בית בובות קטן. ומאז יש לי אהבה לא נורמאלית לדברים קטנים. ובעצם ככל שהתבגרתי, קלטתי שאני רוצה להכין את זה. לא

לקנות ולשחק עם זה, אלא ממש להכין את זה. וזהו, וזה מה שאני עושה. בעצם בניתי פה את הכול, החל מקופסה, וכל החלקים פה, הארונות, השולחן, הכול בעצם זה מעץ. אנחנו מדביקים, גוזרים, חותכים מה שצריך. אם יש פה אוכל אז זה עשוי מפימו. יש כמה דברים שאני גם קונה, אם זה כלי זכוכית או משהו שצריך. כל דבר שאני מסתכלת, אני אומרת: "וואי, בא לי להכין כזה דבר בקטן." זה כאילו דבר מדהים. ובאמת כל דבר אפשר להכין בקטן. זה נותן פרספקטיבה אחרת על החיים, וזה פשוט כיף. התלהבות, מסתבר, היא דבר מדבק. לאחר חצי יום בארגון, האש בהחלט אוחזת גם בנו, ומעניין אותנו לדעת כיצד הילדים מתמודדים עם המציאות הזו. את התשובה קיבלנו באופן

חד-משמעי. מה זה שהפרצוף לא סימטרי? יש לו... CBA זה שבץ מוחי. ואיך?... -פציאליס. -פציאליס, בבקשה. הבן של אבא שלו. "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם, "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, "כל איש ישראל, טפכם, נשיכם "מחוטב עציך עד שואב מימך"... "כוננים, שבטי ישראל 50, דיווח על רוכבת אופניים שנפגעה מרכב." טוב, אני יוצא, תאספו אותי. יצאתי, ביי. שרולי! איפה אתה? אוי... אלי ביר 16000 יוצא לאירוע. שרולי, מה אתה עושה פה? באתי לעזור להציל חיים. רפואה שלמה. תרגישי טוב. מה החלום שלך לבר המצווה שלך? אז החלום שלי זה לקנות ל'איחוד הצלה' אמבולנס כדי לעזור להציל חיים, אבל אני צריך את העזרה שלכם. אני ויתרתי

על כל המתנות שלי. אמרתי: "במקום שתביאו לי מתנות," לכל האנשים שהגיעו, "תביאו לי כסף. אני תורם אותו ל'איחוד הצלה,' "ואני מנסה לקנות אמבולנס." ובהתחלה אמרתי: לא, אני לא אצליח להגיע לזה. ואיכשהו זה הגיע ויראלי, עשינו סרטון כזה וזה הגיע ויראלי, והגענו ל... אמבולנס עולה 180,000 דולר, והגענו ל-500,000 דולר. אז ישבנו כולנו ביום העצמאות עשינו... כמנהג המסורת, עשינו מנגל. הזמנו מלא אורחים, ואז פתאום אימא שלי מקבלת קריאה, ואז היא פתאום צורחת: "קבלת לידה,"! וחצי מהשולחן מתרוקן. אני יושב שם כולי בשוק, מה קרה כאן הרגע? היו לנו כמה אירועים שהיינו צריכים לבחור מי הולך לאירוע. עכשיו, זה גם תלוי כמה כלים יש

בתוך הכיור. כי אם זה סוף הארוחה ויש מלא כלים, אז אני ישר רץ לאירוע. ואני אחריו. הילדים אחרינו. אנחנו היום לא רבים, אבל יש לנו תורנויות מי יוצא לאירועים, כמובן. יש אירועים ששנינו יצאנו כי זה אירוע קשה, והיו צריכים עזרה. איזה מדהים. טוב, אז זהו, עכשיו אני מבינה לגמרי שכולכם פשוט גרופים של הארגון. -כן. אי אפשר שלא. הראש של הארגון הוא סוחף אחריו. אתה לא יכול שלא. קודם כול, זה ארגון מדהים, אבל גם העומד בראשו, לא בגלל שזה אלי בעלי, כי הוא ממש סוחף. אתה לא יכול, הוא מספר לך על זה, ואתה גם רואה בעיניים. אנשים יוצאים ומצילים חיים. פשוט מצילים חיים. איך אפשר שלא?... זה הדבר הכי חשוב. זה חשוב לתת להמון

דברים, זה ממש חשוב לתת להמון המון דברים, אבל זה להציל בן אדם. הוא יוכל לעשות את כל שאר הדברים שתרמת לו, אבל קודם כול הוא צריך לחיות כדי שהוא יוכל להתפתח ולגדול, הוא צריך לחיות דבר ראשון. אני מרגישה שאין מעבר לזה. שלום, גיטי ביר. ברוכה הבאה אלינו לאולפן, לערוץ הידברות, ל'סטטוס.' הייתי אמורה להתחיל בלשאול אותך בקשר לילדות שלך, אבל אני רוצה להתחיל מהגומייה הצהובה רגע. אה, הגומייה... -כן. למה את עם גומייה צהובה? -גומייה צהובה. הצבע לא כל כך חשוב. -אה, או-קיי. אבל מה שקורה זה שלפעמים יוצא לנו לצאת למקרים של החייאה, ואז לפעמים השיער מתבלגן, נכנס... אני עושה קוקו ככה מהר מהר. -קודם כול את עושה קוקו.

-כן. כי הדבר הזה שולף אותך מכל מיני מציאויות, נכון? -כן. אני יכולה להיות באמצע שום מקום, עושה לא יודעת מה, ופתאום מגיע. אין הכנה. -טוב, אז בואי בנחת נחזור אחורה ונדבר על הילדות של גיטי, על הילדה. אני הבנתי שאימא שלך היא ניצולת שואה שלמעשה הייתה ילדה מאומצת. -נכון. אז איפה זה מוצא אותך, כל הסיפור הזה? טוב, אימא שלי בגיל שנה בערך... אנחנו לא יודעים בדיוק את הסיפור, כי אנחנו שמענו משמיעה של שמיעה של שמיעה, אבל לקחו אותה בעגלה. הביאו אותה למשפחה פולנייה. היא בעצם גדלה במשפחה פולנייה. ואחרי השואה כשרצו להחזיר אותה, המשפחה לא הסכימה להחזיר אותה. הם אמרו שהם הבטיחו לאימא שרק לאימא הם יחזירו אותה.

כמובן שהאימא לא חזרה, וגם לא האבא. אז בעצם מה שאימא שלי זוכרת זה שחטפו אותה באמצע הלילה, והביאו אותה לאיזה מקום שהיו שם הרבה יהודים. אימא שלי הייתה בת ארבע אז. ומשם התגלגל שסבא וסבתא שלי הצדיקים פשוט היו מצילים הרבה ילדים בשואה. היו מביאים אותם לארצות הברית. והם הגיעו לבית יתומות, ראו את אימא שלי ואח שלה. הם לא אחים בדם. -ביולוגיים. -בדיוק. ופשוט התאהבו והביאו אותם חזרה לאמריקה. סיפור מדהים. -אז את גדלה בעצם לגמרי בצל סיפור השואה. -כן. תמיד אומרים שילדים של ניצולי שואה, הם ילדים, ככה דור שני. יש לי ילדים... אני חוזרת בתשובה, והילדים שלי הם דור שני לבעלי תשובה. אז תמיד אומרים דור שני הוא הדור

הדפוק, וסליחה שאני אומרת, את לא נראית לי בכלל. -טוב, תודה. את תמיד מחייכת ושמחה. לא גדלת בצל החוויה הזאת של שואה? אני חושבת שהבית שלנו היה בית מאוד מאוד שמח. אימא שלי היא אישה מדהימה, וגם אבא שלי, זכרונו לברכה. הוא נפטר לפני שנה. לא, לא חיינו "בצל השואה," חיינו בצל שמחה. תמיד היה בית מלא אורחים, בית שמח, בית עם בלגן ורעש בריא. זה היה בית מאוד מאוד כיף. למעשה, אימא שלי בגיל 40 בערך, החליטה שהיא רוצה ללכת וללמוד להיות אחות. אז בגיל 40 היא קמה והיא הלכה ללמוד אחיות, והיא הייתה אחות לבערך 20 שנה בטיפול נמרץ. אז את מתארת מצב שקודם כול, אימא שלך גם נפגשת עם הרבה פציעות ומצבי חירום, וזה כאילו עוד

יותר מכביד, ואת אומרת שזה לא משפיע עליה, היא ממשיכה להיות אישה חיונית, שמחה, עוזרת, אוהבת. וגם את גדלה בתוך החוויה הזאת. -ממש כך. ממש כך. ואת למעשה גדלה אז בבית נורא נורמטיבי, אשת חינוך. ומה קורה פתאום אחרי 13 שנה? טוב, עבדתי בתור מורה בסמינר הישן. 13 שנה הייתי מורה לחינוך מיוחד. מאוד מאוד אהבתי את זה, אבל באיזשהו שלב בעלי התחיל לנסוע הרבה לארצות הברית, לפתח את 'איחוד הצלה,' שכולם ודאי מכירים. שלא נצטרך, רק לדברים טובים, אבל ארגון מדהים. ופשוט הוא התחיל לנסוע הרבה לארצות הברית, וזה התחיל להיות ממש קשה. חמישה ילדים, בלי עין הרע, והם גדלים וזה לא קל להיות גם מורה, והוראה זה דבר מאוד שוחק. -לא

ניסית לשכנע אותו אולי לרדת מזה? -לא, מה פתאום. חס וחלילה. למה? איך זה היה מונח לך בכזאת פשטות שזו השליחות וזה מה שהוא צריך לעשות? -זה ארגון מדהים. לא צריך אפילו... אין פה שום הבנה. זה דבר מדהים שאת רואה 3,000 מתנדבים שפשוט יוצאים לדרך. כן, אבל זה מה שאת רואה היום. כשזה התחיל, זה היה רעיון בראש של בעלך. את יודעת, בעלי גם קם עם רעיונות בבוקר, ולא את כולם אנחנו מבצעים. אז לכן אני שואלת, כאילו, כשזה היה עוד בחיתוליו, עדיין הצלחת לראות שזה הולך להיות רעיון מדהים שיגיע לכדי ארגון מדהים? תראי, הרעיון נשאר אותו דבר. לא משנה כמה מתנדבים או כמה מתנדבות. זה לא משנה. הרעיון במקור שלו הוא אותו דבר. הוא

הגיע מתוך הקהילה. הוא הגיע מאיזשהו צורך. אם אנחנו מגיעים לאיזה מקרה חירום, ולוקח לאמבולנס 10 דקות או 8 דקות, זה לא משנה כמה, אבל יש לך בבניין ליד חובש שיכול לגשת ולצאת לשטח, אז מה עוד אתה צריך? הוא יכול להתחיל להציל חיים עד שמגיע האמבולנס. זה הדבר הכי הגיוני והכי ברור והכי מובן מאליו. אז זה לא משנה כמה מתנדבים, הרעיון במקור שלו הוא גאוני. ולא צריך מדי הרבה הבנה לעניין הזה. אז התחברת לחזון. -לגמרי. לגמרי. -לגמרי לגמרי. -ולא רק התחברת, גם הלכת והקמת קורס לחובשות לנשים. כאילו, לא נשארת זאת שבבית מטפלת בילדים, רצית לקחת חלק אקטיבי. כן. אני לא כל כך... אני לא בעלי. אני לא כל כך טיפוס שאוהב לייצר

ולעשות ולבנות וכל הדברים האלה, אבל ראינו במהלך הזמן איזשהו צורך. מה היה הצורך? בואי נדבר עליו רגע. בעצם אני אסביר קצת על היחידה, שתביני מה הצורך הזה. יחידת נשים היא בעצם יחידה שהתפקיד שלה זה יותר להתרכז במקרי נשים. כמובן שאם יש מקרה חירום שדרוש משהו במיידי, זה לא משנה גבר או אישה. זה באמת לא משנה. אבל אם יש את האפשרות הזאת, לדוגמה במקרה של לידה, אם יש את האפשרות הזאת שיגיע גבר או שתגיע אישה, אני לא צריכה להסביר לך שאישה זה יותר נעים שהיא תהיה ליד אישה. או במקרה של הפלה, חלילה, או במקומות מסוימים, אם זו בריכה של נשים או... כל מיני מקרים ומצבים כאלה, זה יותר הגיוני שאישה תגיע לטפל באישה. אז למה

לא? -הבקשה הזו הגיעה בעצם מצד הפצועות או דווקא מצד המטפלים? זו שאלה מעניינת, כי בעצם היה רצון מאוד גדול של הנשים גם לצאת לשטח. הן מאוד אוהבות, ויש נשים ב'איחוד הצלה.' אבל ראינו בקהילות ה... האמת, שראינו את זה בכל הקהילות, אבל גם בקהילות היותר חרדיות, ראינו את הצורך הזה עוד יותר חזק. למרות שבכל הקהילות ראינו את זה. ראינו את זה גם אצל חילוניות, שראו חובשת, הן כל כך שמחו. לפעמים יש שאלות שאת רוצה לשאול, וזה לא נעים שגבר שואל אותן. אישה לפעמים לא תענה אפילו, כי זה פשוט לא נעים. אז במצב כזה אנחנו ראינו שהיה פשוט הצורך הזה, שאישה מחפשת את האישה. וכל פעם שאני יוצאת לשטח למקרה של אישה, התגובה היא

תמיד... אני מבינה שעשיתי את הדבר הנכון כשפתחתי את היחידה הזאת. התגובה היא תמיד מדהימה: "אה, את חובשת? איך אני שמחה שהגיעה חובשת"! עכשיו, אני חלילה וחס, שלא תביני לא נכון, אני לא מבטלת את החובשים. החובשים הם מאוד מאוד חשובים. ואין שום הבדל בין חובש לחובשת במקרה חירום. אם צריך להגיע חובש, יגיע חובש ויטפל. אין שום בעיה. אבל אם יש את האופציה הזאת שבמקרה עומד גם חובש וגם חובשת, עדיף את החובשת. תקשיבי, אנחנו דיברנו כאן קצת מאחורי הקלעים. וחוץ מזה שיש לך גומייה צהובה על היד, גם יש לך, ראיתי, אקדח נחמד בצד. ואת באמת מביאה איזשהו סוג של אישיות. מה צריך להיות כדי להיות חובשת? זה מכלול של דברים, או שכל

אחת יכולה? תראי, למעשה כל אחת שמתעניינת בהצלת חיים, יכולה להיות חובשת. היא צריכה לא לפחד להציל חיים, היא צריכה לא לפחד מלהתעסק עם כל מיני מחלות, ולהתעסק עם דם וכל מיני דברים כאלה, והיא צריכה שיהיה לה זמן, כי חובש או חובשת, אין זמן מוגדר. את לא יכולה להגיד, אני מתנדבת בין שמונה לחמש. אין דבר כזה. חובש הוא 24 שעות. הוא כל הזמן. את יכולה להיות ישנה במיטה בשיא החורף, ואת כולך מכורבלת, ויש מקרה, את קמה ויוצאת. טוב, אז אני לא מתאימה להיות חובשת כנראה. אבל באמת, מאיפה שואבים את הכוחות למסירות נפש הזאת? את מדברת איתי עכשיו על פוך ועל לילה וקר וזה, ואנחנו גם נשים, אז אנחנו גם אימהות. ולפעמים זה

להיניק, לטפל בילד חולה. לעזוב הכול ולצאת החוצה. מאיפה את חושבת שקיבלת את הכוחות לזה? אולי מאימא שהייתה בטיפול נמרץ? אני לא יודעת. אני חושב שכל חובש וחובשת, פרמדיק, כל מי שמתעסק בהצלת חיים, הוא בנוי, הוא מורכב ממשהו מסוים. זה... אני לא יודעת, כשאתה מגיע למקרה ואתה רואה את הבן אדם, הוא צריך אותך, הוא פשוט צריך אותך, ואתה ניגש ואתה מטפל בו, זה... אני לא יכולה אפילו להסביר את זה. זו הרגשה מדהימה. זו פשוט הרגשה מדהימה. אתה מושיט יד למישהו שצריך עזרה. מה יכולה להיות הרגשה מעבר לזה? זה גורם לך לקפוץ מהמיטה באמצע הלילה, וזה גורם לך אם אתה באמצע עם המשפחה, זה פשוט... קשה להסביר את זה, אבל זה משהו כל

כך Rewarding איך אומרים? זה כל כך... -מתגמל. מתגמל, בדיוק. זה כל כך מתגמל שלא יכול להיות אחרת. פשוט לא יכול להיות אחרת. -טוב, אני שומעת אותך ואת חדורה, בלי עין הרב, ברוך השם, בהחלט. אבל אני רוצה דווקא עכשיו להיכנס איתך למקומות הקשים. ספרי לי על אירוע שאת זוכרת שאת לא רוצה לצאת. את לא מאמינה שזה עכשיו בסיטואציה הזאת, את צריכה לעזוב הכול וללכת. ואני בטוחה שיש לך כמה כאלה. -וואי... מתי זה תפס אותך הכי פחות מוכנה? לא, יש הרבה מקרים כאלה, אם זה בלילה מאוחר ויוצאת איזו קריאה על יולדת. על יולדת. זו לא קבלת לידה, זה לא זה, יולדת. ולשנייה, אולי עוד מישהי תצא, אולי זה. לא. לא. אני אקום ואני אלך. בדרך

כלל אין מדי הרבה חשיבה, כי זה סוג של... את נורא נורא רוצה לעשות את זה. את יודעת מה? גם לפעמים מחכים למקרים. כמה שזה נשמע מוזר. את מחכה לפעמים למקרים. את רוצה כבר לעשות משהו, את רוצה לעזור למישהו, את רוצה לגשת למישהו. אז אין כל כך הרבה פעמים שאני אומרת: "וואי, עכשיו אני לא אצא." לא זוכרת שנתקלתי בכזה דבר. אני לא חובשת כל כך הרבה שנים. את צריכה לשאול חובשים שהם הרבה הרבה שנים. אני בטוחה שיש להם סיפורים יותר קשים מאשר לי. או-קיי, אני רוצה לדבר איתך רגע על הקורס עצמו. קודם כול, איזו הכשרה אני צריכה לעבור כדי להפוך לחובשת? מה הדברים שמלמדים בקורס נשים? והאם יש איזשהו סוג של מבחני קבלה? דברים שאני

צריכה לדעת כדי להפוך לחלק מהצוות שלכם? או-קיי, אז אנחנו מדברים כרגע על יחידת הנשים, כי יש לנו הרבה קורסים שנשים עוברות לידע אישי. זה מאוד מאוד חשוב, אני חושבת, שכל מורה וכל מי שמתעסק עם אנשים וילדים וכל דבר, זה חשוב שידע להציל חיים. את שואלת כרגע על היחידה הספציפית הזאת. יש סוג של מבחן קבלה כזה. אנחנו פוגשות את האישה, אנחנו רואות מה האג'נדה שלה, מה העניין שלה? האם כל הרעיון שלה זה לצאת ולעשות רעש וצלצולים ובלגן? אנחנו לא מחפשות משהו כזה. אנחנו מחפשות אישה שהמטרה שלה היא לבוא ולעזור. היא רוצה לעזור. גם אם לא שומעים אותה וגם אם לא רואים אותה, בלי צ'קלקות ובלגנים. אגב, כשאנחנו יוצאות למקרה, אין

לנו את כל האורות ואת הבלגנים וכל הדברים האלה. זה מאוד מאוד בשקט וזה מאוד מאוד פרטי. וזה הרעיון בעצם, כי אישה כזאת רוצה פרטיות. -בצניעות. היא לא מעוניינת שכל השכונה תדע כרגע שהיא הלכה ללדת או שהיא חלילה הפילה. זה הכי הכי שקט וצנוע בעולם. ממש באה נטו לטפל באישה. אם אנחנו פוגשות נשים כאלה שהן חדורות ברעיון הזה והן רוצות לצאת לשטח והן רוצות לעזור, אבל הכול בשקט - זאת אישה שמתאימה לי. מבחינתי היא אישה מושלמת. והידע הרפואי שהיא צריכה לרכוש? -הידע? או-קיי, אז אנחנו בעצם מספקות את הקורס. זה קורס של 180 שעות. זה קורס מטעם משרד הבריאות. מקבלים תעודה של 'איחוד הצלה.' מאה ושמונים שעות זה הרבה שעות,

במיוחד לנשים שצריכות לצאת מהבית עם הילדים וזה. אז בדרך כלל מי שמגיעה לקורס הזה, היא אישה שהיא מחויבת מיליון אחוז. היא כבר הכינה איפה כולם יהיו, מה יהיה, איך יתארגנו. זה די מורכב. ואנחנו רואות את הנשים האלה, הן מאוד מאוד רציניות. אלו נשים מאוד רציניות שמגיעות אלינו. כמובן לאחר שהן מסיימות את הקורס, הן צריכות לעבור הכשרה של 100 שעות בעצם... סליחה, 100 מקרים. הן צריכות לצאת ל-100 מקרים בעצם לטפל כדי שהן יוכלו... -מצטרפות לסוג של חפיפה עם מישהו כבר יותר מנוסה מהן. -כן. בדרך כלל זה מגיע עם מישהו שבעצם יכול ללמד תוך כדי. למרות שהן יודעות את השטח, הן צריכות עוד קצת. זה לא רק הנשים, זה גם הגברים

שיוצאים ב'איחוד הצלה,' הם לא מסיימים קורס ויוצאים לשטח. יש להם את ה-100 מקרים שהם צריכים לטפל בהם, ואז יש להן איזשהו מבחן פרמדיק נוסף, ואחרי שהן עוברות את כל ההכשרה הזאת ואת הכול - הן מקבלות את תיק הציוד, והן יכולות להתחיל לצאת לשטח. טוב, אז כמו שאני כבר יודעת עלייך, חוץ מזה שאת עובדת ב'איחוד הצלה' ואת בעבר שלך אשת חינוך, היום את נדל"ניסטית, את עוסקת בתיווך ובנדל"ן שזה גם תחום של הקפצות כזה, וללכת להראות דירות, וללכת מהבית. -נכון, לגמרי. מתי את חיה? איך יש לך זמן? -נכון. אני צריכה לחשוב... -בעצם אין לי זמן. כן, זו שאלה טובה. אני לא יודעת. -ואיך הילדים משתלבים לך עם כל הדבר הזה? הם מפרגנים?

-מאוד מפרגנים. יש לי בעצם שלוש בנות שהן חובשות. לא חובשות, מע"ריות. שתיים מהן עכשיו בקורס... -רגע, רגע. מה זה מע"ריות? שנייה. -סליחה, או-קיי. מה זה מע"ריות? -מע"ר הוא מגיש עזרה ראשונה. זה קורס בסיסי, אבל קצת יותר בסיסי. מה הגילאים בבקשה? -או-קיי, אז יש לי, בלי עין הרע, זה שבע עשרה, תשע עשרה ועשרים ואחת. אז הגדולה שלי היא אביגיל, היא עכשיו עוברת קורס חובשות. השנייה שלי היא מע"רית, והיא עכשיו עסוקה עם דברים אחרים. היא התחתנה לא מזמן, והיא לומדת, היא תהיה בעזרת השם עורכת דין. אני מקווה. השלישית עכשיו באמת בקורס של חובשות גם כן, בעזרת השם. וגם הבן שלי, הוא עשה קורס של 20 שעות. הוא קטן מאוד אבל.

-אז תגידי, אני רוצה לשמוע ממך. אנחנו מדברים, אני רואה שזה באמת תופס את כל עולמך, 'איחוד הצלה.' וזה כזה 24/7. נגיד, יש לך פגישה של נדל"ן להראות דירה, ואת מקבלת הקפצה. אז זה מעניין, כי זה קרה לי רק פעם אחת. קבעתי עם מישהי לצאת להראות דירה. ואנחנו באמצע להראות דירה. למזלי הדירה הייתה ריקה, כי לפעמים גם בעלי הבית נמצאים. אבל הדירה הייתה ריקה, וקיבלתי פתאום קריאה של קבלת לידה. זו לא סתם יולדת, זו קבלת לידה. אז הסברתי להם בערך בחצי משפט שאני פשוט חייבת ללכת, ואני לוקחת את המפתחות. כשהם מסיימים, שיסגרו את הדלת. ולקח להם דקה כזה להתעשת. ואחרי זה הם התקשרו אליי "ומה, ומה היה?" הם היו כל כך בסדר עם זה.

שהאמת, סוג העבודה הזה מאוד מאוד מתאים, כי אני די משחקת עם השעות שלי, ואנשים מאוד מאוד מבינים את זה. מאוד מקבלים את זה. מקבלים את זה בהבנה את אומרת. -מאוד. כי כל אחד מבין מהי הצלת חיים. הבית שלכם הוא גם מעבר לזה שהוא בית שנותן חסד החוצה, אתם גם מארחים המון אנשים אצלכם בבית. -כן. ספרי לי קצת על ה... אני רוצה עדיין לנסות להבין מאיפה כל הנחת היסוד חסד הזאת שיש לכם באמת שכל כך חזק מושרשת? זה משהו שהיו מדברים עליו אצלך בבית כשהיית בחורה צעירה? טוב, קודם כול, הבית של ההורים שלי הוא היה בית של חסד שאני... קשה לי. אין לי זמן פשוט. אם היו פה כמה ימים, הייתי מספרת על הדברים המדהימים שאבא שלי עשה. -קצת.

תני לנו טעימות. היה לו גמ"ח שהוא היה נותן לאנשים צדקה, הרבה הרבה צדקה. כל כך הרבה צדקה, שכשישבנו שבעה והתחילו להגיע אנשים והתחילו לספר לנו כל מיני מקרים שאבא שלי עזר, וזה פשוט לא נגמר. זה היה משהו מדהים, שאפילו אנחנו לא ידענו. ואימא שלי כמובן עמדה לצידו. וזה פשוט היה בית מלא מלא מלא אורחים. כל הזמן היו לנו אורחים. כל הזמן. אז גדלתי בבית הזה, וגם בעלי הוא גדל בבית כזה מאוד מכניס אורחים, מלא אנשים כל הזמן. אז רק טבעי שגם אצלנו יהיה כך. ואצלנו זה מאוד... -את מקבלת תגובות גם מאנשים לא שומרי מצוות על כל העשייה שלכם? כן, הרבה. אני חושבת שזה קידוש השם מטורף. זאת אומרת, זו המילה המתאימה. זה פשוט. מה

יותר מדהים מלראות בן אדם שהוא דתי? למרות ש'איחוד הצלה' זה לא ארגון חרדי. היום יש לנו גם... -ערבים ראיתי, לא שומרי מצוות. כל המגזרים. -יש לנו הכול מכל כל. כי הצלת חיים היא במעלה הראשונה. אין פה איפה ואיפה. כולם שווים בעיני הקב"ה בהצלת חיים. אז זה הכי ברור. -תגידי, גיטי, אני רואה שאת באמת מלאה בעשייה מכל הכיוונים. מה מפחיד אותך? מה מפחיד אותי? -כן. לא חשבתי על זה אף פעם. אני חושבת שאולי מפחיד אותי שאני לא אעשה מה שאני אמורה לעשות בחיים שלי, והם ייגמרו עוד לפני זה. בעזרת השם. -את מרגישה שנגיד, יצא לך להגיע למקום ולנסות לסייע ואת לא מצליחה? כן, הייתי בכמה החייאות שלא הצלחנו. אבל סיפור יותר...

-אני רואה שאת מוצפת דמעות כשאנחנו מדברים על זה. למה? -כי אני נזכרת בסיפור מאוד מאוד עצוב שהיה לנו, שאחת החובשות שלנו יצאה לשטח. בעצם כבר הגיעו חובשים לפניה, וזה היה מוות בעריסה. זה היה מקרה מאוד מאוד קשה. לקחנו את זה מאוד מאוד קשה, כל החובשים, כל מי שהיה שם. זה מפחיד, זה עצוב, כי נתקלים הרבה פעמים גם בזה. אבל אנחנו לא הקב"ה, אנחנו לא המחליטים, ואנחנו צריכים להמשיך הלאה, כי אנחנו הרבה פעמים כן מצילים חיים, והרבה פעמים כן מיילדים, והרבה פעמים דברים מדהימים, שצריך להמשיך, פשוט צריך להמשיך. אז אני רואה שבאמת זה תופס את כל עולמך, ואת תופסת גם חוויה של הצלחה וגם חוויה של כישלון דרך הדבר הזה. זה

כמעט, אני מרגישה שהרבה יותר מהתנדבות, זו בעצם מהות חייך. אני חושבת שכן. זה משהו שהוא תמיד היה בתוכי, אבל לא יכולתי כל כך לפתח את זה, כי הייתי עסוקה עם המשפחה, עם הבית, עם ה... עם ה'לעזור' לבעלי לבנות את 'איחוד הצלה,' והיום הגיע הרגע, מה שנקרא, שאפשר סוף סוף גם להרגיש בפועל מה זה להציל חיים, וזו הרגשה נהדרת. אני רוצה רק להגיד משהו על מה שאמרתי קודם. בעקבות כל מיני מקרים כאלה שנתקלנו בהם, אז פתחו ב'איחוד הצלה' עוד יחידה, שגברת מרים באלין היא זו שאחראית עליה. זו יחידה שנקראת 'יחידת חוסן.' יחידה מדהימה, שבעצם מטפלים מבחינה נפשית בכל מיני אנשים שהם בכל מיני מצבים. אם אתה מגיע למקרה שחלילה, מישהו

התאבד, לא עלינו, והמשפחה שלו נמצאת שם, והם צריכים פשוט סיוע נפשי, או חלילה, אם הייתה תאונת דרכים, ומלא ילדים קטנים עומדים, והם פשוט צריכים עזרה כרגע, מישהו שייגש ופשוט ידבר איתם. הם לא נפצעו פיזית. -אבל מי עוזר לכם, אתם האנשים שנותנים את הסיוע? היו לנו הרבה פעמים מקרים בתקופה של פיגועים, של מראות קשים. הרבה פעמים אנחנו נפגשים עם מקרים שאנחנו באים לתת עזרה ואנחנו אכולי טראומה. נכון. -הנה, אני מדברת איתך על משהו, והעיניים שלך מוצפות דמעות, כי זה משהו שקשור כבר באמת בחוויה שלך. -נכון. האמת שב'איחוד הצלה' יש את 'יחידת חוסן' הזאת. הם מטפלים גם בחבר'ה שלנו ובאנשים. זה שאת ובעלך בעצם עסוקים בהתנדבות

הזאת, אתם מדברים על זה אחרי זה בבית ביניכם? על מקרה מסוים? -אין כל כך זמן. לא, על מקרים מסוימים כן אנחנו מדברים. צריך מאוד להיזהר, כי יש הרבה חיסיון רפואי. גם אם אתה חובש והוא חובש, יש הרבה חיסיון רפואי, שאנחנו לא מספרים כל מיני דברים. אבל בפירוש לפעמים מגיעים למצב... -אה, אסור לך אפילו עם בעלך לדבר? אני בחיים לא אספר מקרה ספציפי במקום ספציפי. בחיים לא. זה חיסיון. את לא יכולה לספר ולהתחיל להגיד כל דבר. -יואו. את יכולה באופן כללי לספר, "היה לי מקרה כזה וכזה, ומה אתה אומר? "ואיך אתה היית עושה"? סתם לפעמים לשפוך את הלב. איפה את רואה את הארגון הזה ובמיוחד את ההתנדבות של הנשים בעוד 10 שנים? בראש

שלי אני רואה יחידה מדהימה, בכל הארץ היא תהיה פרוסה, בעזרת השם, עם עשרות מתנדבות שיוצאות למקרים של נשים בעיקר. כאשר כל אישה בעולם או במדינת ישראל, וגם בעולם, אני לא יודעת, אולי זה יגיע גם לשם, היא יודעת שאם יש מקרה חירום, שהיא יותר מרגישה בנוח שתגיע אישה, פשוט מרימה טלפון ל'איחוד הצלה' - 1221, ומבקשה חובשת. פשוט מאוד. וחובשת תמיד תהיה זמינה. זה החלום שלי ואני עובדת חדורת מטרה לדבר הזה. אני רואה. -בעזרת השם. שנגיע לזה. -אני רוצה דקה לפני שאנחנו מסיימים, מה את מאחלת לעצמך ברמה של גיטי, לא ברמה של הכובע של 'איחוד הצלה.' ברמה של גיטי? -כן. שתהיה לי נחת מהילדים בעזרת השם -אמן. ושהם ילכו בדרך שלנו

פשוט. שימשיכו ללכת בדרך שלנו. הם כבר הולכים. פשוט לעזור לאנשים, וככה זו הנחת הכי גדולה. מה עוד צריך? תודה לך, גיטי ביר, על הדברים המחזקים ועל הפעילות הברוכה, שנתת לנו קצת איזו טעימה מעולם ההצלה. תודה רבה גם לכן, נשים יקרות שהייתן איתנו. ואני מקווה שעד ה'סטטוס' הבא נמשיך לקבל השראה. להתראות. עריכת כתוביות: אורטל זגורי