אומנות התענוג - הרב אהרון לוי (עם כתוביות בעברית)

שלום לכם. אנחנו בתוכנית נוספת מתוך הסדרה "לחזור עם תשובה." וכמו תמיד, נמצאים איתי באולפן שלושה שותפים. שמי נתי מימון, בן 53 מתל אביב. מתעסק בענף הבניין. ישראל סויסה מאלעד, בן 20. מתעסק בעריכת דין. אלחי ענסי, בן 39 מתל אביב. מתעסק בענף הרכב. מעולה. היום אנחנו עומדים לעסוק בנושא שנראה לי שאמור להעסיק את כולנו ומעניין את כולנו. אנחנו הולכים לדבר על התענוג. יש התנגדות? לא. -תענוג. -תענוג, בדיוק. חז"ל מלמדים שהתענוג זה נשמת אפו של הנברא. חז"ל מלמדים שהקב"ה ברא אותנו כדי שנהנה, אבל גם אם אתה לא אדם דתי, הרצון שלך ליהנות לא נפגע. כולנו רוצים ליהנות. וכיוון שזו שאיפה של כל אחד ואחד מאיתנו, ראוי

שנעסוק בה. יכול להיות שכשנסיים תהיה לנו היכולת ליהנות יותר מאשר היכולת שהייתה לנו קודם. אלא שכאן אני מבקש להציג לכם שאלה: האם, לפי דעתכם, חוץ מתענוג יש לנו עוד שאיפות ורצונות? כי לתשובה לשאלה שלי נודעת חשיבות רבה. אני חוזר שוב, האם חוץ מליהנות יש עוד שאיפות, עוד מטרות בחיים שלנו? -בוודאי. מה למשל? -להצליח בחיים כלכלית. אני חושב שלא. -אתה חושב שלא. -לא. זאת אומרת, אתה איתי כבר. -כן. -יפה. שההנאה מבחינת מה שאתה אומר זו בעצם ההנאה מסביבה סובב כל העניין. רגע, מה אתה חושב? חוץ מליהנות, אתה רוצה עוד משהו? כן. -מה? להצליח במה שאני עושה. אז אתה גם כן חושב שלהצליח ולהגיע ליעדים שלך זה דבר חשוב מאוד

בחיים. -זה סוג של הנאה בסופו של דבר. זה סוג של הנאה או שכל הסיבה שאתה רוצה להצליח זה בגלל התענוג שתגבל כשתצליח. יש בזה משהו, ועוד איך. -בוא נבדוק. -אוקיי. איך מגדירים הצלחה? איך מגדירים הצלחה? -כן. אני טוען שיש הגדרה ברורה להצלחה. -כן, אם אתה שואל אותי. בוא נתחיל ככה, בכדי שתהיה הצלחה צריך שיהיה לנו יעד. -נכון. כי מי שאין לו יעד אף פעם לא נכשל. -נכון. אבל גם לא מצליח. זאת אומרת, כדי שאני אכריז על עצמי "אני הצלחתי," אני צריך שיהיה לי יעד והדבר הלא פחות חשוב... שאני אצליח ביעד. -שאני אגיע ליעד. כשאני מגיע ליעד שאני הצבתי לעצמי, כל אדם בעולם יקרא לזה הצלחה גם אם היעד שאני הצבתי לעצמי הוא לא היעד

שלו. -נכון. זאת אומרת, כל הגעה ליעד היא הצלחה בעיני המגיע. האם עד כאן אתם מסכימים? -לגמרי. -מסכימים. יפה. למה אנחנו מציבים לעצמנו יעד? למה דווקא את היעד הזה ולא יעד אחר? למה? כי זה מה שאני חושב שיעשה לי טוב. יפה. כי אנחנו מאמינים שאם אני אגיע ליעד הזה אני אהיה במצב הרבה יותר טוב מאשר הייתי בלעדיו. אגב, גם המזוכיסט חושב כך רק הפוך. אבל זה עובד באותה שיטה. זאת אומרת, הסיבה שאנחנו רוצים להצליח זה כי בתת-מודע שלנו אנחנו יודעים שההצלחה משחררת לנו במוח כל מיני חומרים שגורמים לנו תענוג, גם אם אנחנו לא יודעים למה. אבל אנחנו, בסופו של דבר, רוצים ליהנות. חוץ מליהנות, עוד משהו לפני שאנחנו ממשיכים? מה

אנחנו רוצים? -אני לא יודע, אני שואל. ההבדל בינינו זה ממה אנחנו נהנים. יש אחד שנהנה מלהתחתן ויש אחד שנהנה מ... -להתגרש. מלהתגרש או מלא להתחתן. יש אחד שנהנה מכסף, יש אחד שנהנה מבילויים. כל אחד יש לו הנאה. -יש אחד שמדף גמרא. כולם עושים את מה שהם עושים כי הם רוצים ליהנות, ואני אגיד אפילו יותר מזה, מי שאין לו תקווה לתענוג, גם אם לא עכשיו, מחר, עוד שנה, עוד עשר שנים, מאבד טעם בחיים. -נכון, כולנו. מה נותן לנו את הכוח לשרוד גם בימים שאנחנו לא נהנים? גם בימים שאנחנו לא מצליחים להגיע למטרה? -הידיעה שתבוא הנאה. -הציפייה. הציפייה להנאה. -הציפייה והתקווה... שתגיע הנאה. -שבעתיד תבוא ההנאה. כלומר, הנאה,

עושר, סיפוק, איך שתרצו לקרוא לזה, זה לא עוד משהו בחיים. זה החיים. כי כשאתה שואל בן אדם "כמה שנים אתה חי"? הוא יכול לתת תשובה ביולוגית, אבל התשובה האמיתית יותר היא כמה מתוך השנים שאני חי ביולוגית נהניתי? אלו הם חיי. -מיצית אותם. כשעומד יעקב אבינו בפני פרעה ופרעה שואל אותו: "כמה ימי שני חייך"? אז הוא אומר: "מעט ורעים היו ימי שני חיי." מה זאת התשובה הזאת? הוא אומר: תלוי, אם אתה שואל ביולוגית אז אני בן כך וכך, אם אתה שואל כמה זמן חייתי, לא הרבה. כלומר, אנחנו, כולנו, כל בני האדם בעולם, תאווים שיהיה לנו בצד של הליהנות הרבה יותר רגעים מאשר בצד של הסבל. האם זה מקובל עליכם? מקובל. -נשמע בסדר? -כן.

עדיין לא מחייב. מעולה. אז למה זה לא עובד? למה רוב האנשים, אני לא אומר כולם, אבל חלק גדול מאיתנו, אם תשאל אותו: תגיד, היית עושה את זה אחרת? הוא היה אומר לך "כן." חוץ מפוליטיקאים, שהם תמיד היו עושים אותו דבר. אלא אם כן הגעת ליעד או הצלחת. אז השאלה הזאת כבר לא רלוונטית. למה? יש לך עוד יעדים בחיים, אתה רוצה לסיים? לא. שאלת אם היית עושה את זה אחרת. אה, את כל החיים או את אותו יעד? את כל החיים. בדיעבד, בדרך כלל שאנחנו היינו עושים את זה אחרת כי אתה יודע, אתה תמיד חכם בדיעבד. -זה לא נורא, זה בסדר. החיים רצופים כישלונות אז מן הסתם אם היית בכישלון היית עושה את זה אחרת. יפה. זאת אומרת שכשאנחנו מסתכלים

אחורנית ואנחנו עושים חשבון, מתוך הזמן שהיה לנו לחיות כמה זמן היינו בדרך וכמה זמן הגענו? בדרך כלל, אצל רוב האנשים הרגעים של ה"בדרך" רבים לאין שיעור מהרגעים של "הגענו." והשאלה אם העסקה הזאת משתלמת. זה גם קורה כי המטרות שאתה מציב לעצמך לפעמים הן לא ריאליות, אתה לא יכול להגיע אליהן. לפעמים. כן, זה קורה. אתה איזה פנטזיונר שאתה שואף להיות משהו שאין לך את הכישורים להגיע אליו וזה יכול להביא אותך למצב... -מסכים איתך. בוא ניקח רצון שהוא בגדר השפיות. למשל, אדם רעב והוא רוצה לאכול, כמה זמן האדם נהנה מהאוכל שהוא אכל וכמה זמן הוא סבל עד שהוא הגיע אל האוכל? -מהרעב. בדרך כלל, תהליך ההחסרות ארוך יותר מתהליך

המילוי. -נכון. ואם התענוג הוא מהמילוי והסבל הוא מההחסרות, באופן מובנה אין סיכוי שיהיו לנו יותר רגעים של תענוג מרגעים של סבל. נשאר ליהנות מהדרך. -אנחנו צריכים ל... בדיוק. ליהנות מהדרך זו תשובה יפה. אבל אני אשאל אותך שאלה, תאר לעצמך בן אדם רץ לכנסת והוא מאמין שיהיו לו איקס מנדטים והיה לו קמפיין נפלא והוא לא קיבל את זה. אז מנחמים אותו, אומרים לו: טוב, לפחות נהנית מהדרך. כן. -אני לא חושב ש... רוב הזמן הוא נהנה. אני חושב שהרגעים של הדרך שבהם הוא נהנה קודם מתהפכים עליו לסבל. -נכון. כי ברגעים האלה הוא חשב ש... -כי הם לא הובילו אותו אל המקום שאליו הוא רצה להגיע. כשבני זוג הולכים לסרט, והקולנוע סגור

והאישה מאוכזבת, אז בעלה אומר לה: עזבי, העיקר נהנינו מהדרך. לא... לא כדאי לנסות לבד בבית. שאלה עצומה. אם אנחנו מאמינים שהקב"ה ברא את האדם כדי שיתענג, אז אם תמכרו לי שהתענוג הוא בעולם הבא, בסדר, לא הייתי שם. אבל אם חז"ל אומרים בפרקי אבות: אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא. כאילו בונוס. אבל אשריך בעולם הזה. -הרב, השאלה היא גם מה זה תענוג? לא יודע. ספר לי אתה. זהו, לאחד זה תענוג לעשות סקי בכינרת ולאחד זה תענוג ללמוד דף גמרא, כל אחד וההנאות שלו בחיים. אז למה שניהם לא מרוצים? לא נכון, זה שלומד את דף הגמרא מרוצה. כי הוא הגיע לאיזו נקודה... -אז למה אתה לא לומד דף גמרא? למה אני? אני

לומד מדי פעם. -לא באופן אישי. -אני משתדל. אני אומר אם אנחנו נסכים שמי ש... אני לא מסכים עם זה, אבל אם אנחנו נסכים שמי שלומד דף גמרא... -מרצון, לא שמישהו הכריח אותו כמובן, שהוא הגיע לזה ב... -מרצון, מרצון. רק מרצון, אנחנו לא רוסיה. אבל אם הוא נהנה יותר, זאת אומרת, אם בצד של לומדי הדף יש יותר נהנים ואנחנו מבקשים ליהנות, אתה לומד, אני עוד לא. אבל נניח בא אליי מישהו, אומר לי: תשמע, איפה נהנים יותר - על חוף הים או דף גמרא? אומר: תשמע, המציאות מוכיחה שאלה שלומדים גמרא נהנים יותר. נו, אז למה אתה לא מתחיל ללמוד? אז הוא אומר לך: תשמע... נולדים עם זה. תשמע, לפי דעתי הנאה זה באמת לקבל את הטוב ואת הרע

כאחד ולדעת שזה לא בשליטתך. להשלים עם המציאות. אתה רק רוצה להתחיל במשהו להגיע ליעד, מפה והלאה מה שיהיה כבר לא בשליטתך. כן. זאת אומרת, תשלים עם זה. -לקבל את המציאות. לקבל את זה. -יש לך שאיפה אבל. במשלי כתוב שהייאוש יהיה יותר נוח. בעצם אתה מוריד הילוך אם אתה משלים עם המציאות אז אתה לא תתקדם למטרה שלך באותה מהירות. -נכון. ברגע שאתה משלים עם המציאות... -אז אתה אומר סבבה לי ככה. אתה נסוג. -נכון. אתה לא נלחם. לא, צריך לעשות את המקסימום השתדלות אבל לדעת שהפתרון, שהתוצאה בסופו של דבר היא לא בשליטתך. -אני אשאל שאלה כזאת, כשאתה עושה את המקסימום השתדלות, מתוך איזו תקווה? מאיפה אתה שואב את הכוח לעשות את

המקסימום השתדלות? זה הרי דורש ממך מאמץ. כשאתה בדרך אתה מוותר על דברים אחרים. כשאדם הולך ללמוד באוניברסיטה הוא מוותר על החופש עם החברים שלו בדרום אמריקה. זאת אומרת, הוא צריך משהו ששווה בשבילו להתאמץ. מהו המשהו הזה? התענוג. -המחשבה על הסיפוק. עכשיו, אם אתה עוד בדרך אומר לעצמך "לא בטוח שאני אגיע לאן שאני רוצה," זה מכרסם בכוח שאתה משקיע, באנרגיה שאתה משקיע כדי להגיע לשם. התשובה לחוסר ההצלחה היא לא הנכונה, התשובה היא אל תצפה יותר מדי... אם אני לא מצפה אני לא אתאמץ. לא. תתאמץ אבל... -למה? כדי להגיע ליעד. אתה רוצה להגיע לכינרת לסקי, אתה תיסע עם האוטו. הסיכויים שאני אגיע הם לא גבוהים. -אז מלכתחילה

פסלת את עצמך בשביל להגיע ליעד אם זה מה שאתה אומר לעצמך. -אני אשאל שאלה כזאת, אדם רוצה לנסוע לחו"ל, יש לו כרטיס והוא יוצא לדרך. הביטחון שלו בעלייה למטוס יחסית גבוה, נכון? מה דעתך על בן אדם שאין לו כרטיס, הוא בהמתנה. האם הכוח שהוא משקיע, המאמץ שהוא משקיע, הוויתור שהוא מוותר כדי להגיע לשדה זהה למי שיש לו ביד את הכרטיס? ודאי שלא. רגע, אבל אולי בסוף אני לא אטוס? אז שווה לוותר על זה או לא שווה? שמע, אבל תנסה, אם לא תנסה לא תדע אם אתה יכול או לא. כן, אבל בשביל זה אני צריך לוותר על משהו. השאלה אם שווה לוותר על זה בשביל הספק הזה ואז מתחילים החשבונות. ככל שהביטחון שלי בהגעה ליעד פוחת, הכוח להשקיע גם

הוא פוחת. אני לא אומר שהוא נעלם, אבל מתחילים בלבולים. ואני שואל שאלה פשוטה, אם ליהנות זה הדבר היחיד שאליו אנחנו שואפים בחיים, איך לא מלמדים את זה? לטפל בעצמות מתחלפות של ילדים אנשים לומדים שש שנים והם משלמים המון כסף, ואתה לא תיתן לאף אחד לטפל בשיניים של הילד שלך אם הוא לא למד את השש שנים. אם הוא לא למד את זה. אז איפה מלמדים ליהנות? לא מלמדים ליהנות, מלמדים את הדרך ליהנות. או לכל הפחות איפה מלמדים איך לא נהנים? שאלה עצומה. -איך לא נהנים? היה איש אחד, הוא היה תלמיד של רבי ישראל מסלנט, קראו לו רבי יצחק בלאזר, ולפני שהוא נפטר, התלמידים... הוא היה אחד שכל החיים חיפש מה לא טוב באישיות שלו כדי

לתקן. לפני שהוא נפטר התלמידים שלו ניגשו אליו ואמרו לו: רבי, תן לנו טיפ איך מגיעים לשלמות כמו שאתה הגעת? אז הוא צחק, הוא אמר להם: אני הגעתי לשלמות? אבל אני אספר לכם סיפור, משל. אני משדרג לכם אותו כי אחרת זה... תארו לעצמכם בחור אחרי צבא, ארבע שנים, יוצא לדרום אמריקה. עומד להיכנס לאחד הג'ונגלים היותר גדולים ואז ילידי המקום אומרים לו: תשמע, חביבי, כדאי לך לקחת מדריך, מפה, מצפן, זה לא הרבה כסף. זה לא יער ירושלים פה, זה... אז הוא מסתכל עליהם ואומר להם: אתם שמעתם על מדינת ישראל? אומרים לו: כן. שמעתם על צה"ל? -בטח. גולני? -בטח. הנווט הכי טוב בגולני, נעים מאוד. לא צריך מצפן, לא צריך מדריכים, אנחנו

מסתדרים לבד. בבקשה, אדוני, העולם חופשי. והוא נכנס, הם מסמנים על עוד אחד איקס. עכשיו, הוא היה מסודר, הוא סימן לעצמו: אני הולך שלושה ימים, יש לו את כל הזה, מסתכל, בודק, הכול, עוד שלושה ימים עוצר, חוזר אחרי שלושה ימים. אני אלמד אותם מה זה גולני, שיהיה כבוד. הוא הולך שלושה ימים פנימה, לן באיזו קרחת יער, תולה ערסל, אוכל קופסה של תירס, עושה סיבוב, לפי התוכנית בדיוק על המפה שלו חוזר, לפי החשבון שלו עוד כמה דקות הוא בפסגת הרכס, רואה את הבתים של הכפר, רק שבמקום את הבתים של הכפר הוא רואה ערסל עם קופסה של תירס. הוא מתעלף במקום, הוא הבין מה קרה. אף אחד לא יודע כמה זמן הוא שכב שם כי אין שם שעון אבל פתאום

הוא מרגיש שמישהו נוגע בו, הוא פותח את העיניים, חשב נמר, יותר מפחיד. בן אדם, זקן, בלי שיניים אבל מדבר עברית. אומר לו: מי אתה? אומר לו: אני דוד. אתה מגולני? הוא אומר לו: כן, איך אתה יודע? ואז הוא מחבק אותו באחוות לוחמים ואומר לו: אתה יודע, לפני 50 שנה, איך הזמן טס... היה אחד, היה הנווט הכי טוב בגולני אמרו לו: קח מפה, מצפן. אמר להם: יש לי את המפה של גולני. זה אני. אבל אל תבכה, המצב שלך הרבה יותר משלי, לא בגלל שאין לי שיניים. מה אתה חושב אני עושה פה חמישים שנה, מחכה לך? אני מנסה לצאת, לא הצלחתי. לכן אתה, אל תזוז מטר. מטר. אתה רואה את הערמה הזאת של הדפים? פה כתוב איך לא יוצאים, אתה לא זז מטר עד

שאתה לא יודע את זה בעל פה. אתה יודע למה? הגולנצ'יק הבא יבוא, לפחות הוא יצא. אמר רבי בלאזר, עליו השלום, לתלמידים שלו: אני לא יודע איך מגיעים לשלמות, בספרים שלי כתוב איך לא מגיעים. אל תזוזו מטר לפני שאתם לא יודעים אותם בעל פה. בסיפור הזה, רבי בלאזר מבקש ללמד את התלמידים שלו יסוד שיעזור לנו להבין איך נהנים מהחיים. אמר: כדי שאנחנו נלמד ליהנות, קודם כול אנחנו צריכים ללמוד איך לא נהנים. כי מי שעסוק וברור לו שהוא יודע איך ליהנות, כשיתברר לו שהוא טעה יהיה כבר מאוחר מדי. לכן קודם כול, צריך לבדוק איך לא נהנים. וכאן אנחנו צריכים לגשת אל הטכניקה של התענוג. האם כולם נהנים באותה דרך או כל אחד נהנה ממשהו

אחר? כל אחד נהנה ממשהו אחר. -משהו אחר. אני מזהיר, שאלה מכשילה. -אוקיי. אני חוזר על השאלה, האם כולם נהנים באותה דרך או כל אחד נהנה ממשהו אחר? פיזיולוגית בגוף השחרור של ההורמונים או כל דבר כזה, כן, זו אותה דרך כי זה פיזיולוגית, זה הכול... אז כולם נהנים באותה דרך. פיזיולוגית, אבל לא מהחיצוניות של ההנאה, לא ממה שה... אולי קצת קשה להסביר, אבל אם אחד נהנה מסקי בכינרת ואחד נהנה מדבר כזה, התחושה אותה תחושה, אבל סוג ההנאה... -יפה. תשובה: כולם נהנים באותה דרך למרות שכל אחד נהנה ממשהו אחר. כי מה זה תענוג? תענוג זה מילוי של חיסרון. זה נכון, לכל אחד מאיתנו יש חיסרון מסוג אחר, אבל כולנו נהנים כשאנחנו

ממלאים את החסרונות שלנו. אחד חסר לו דף גמרא, אחד חסר לו סקי בכינרת, כשיש מים כמובן. אבל כולם בסופו של דבר, התחושה של העונג מושגת כאשר חיסרון מתמלא. מי שלא רעב לא יכול ליהנות מהאוכל, מי שלא זקוק לאהבה, לפעמים אהבה תוגדר אצלו כמעמסה, כעול, כמשהו מתיש ומכביד. כלומר, אנחנו צריכים שיהיה כלי - חיסרון, צריך שיהיה מילוי וצריך שהם יבואו לידי מפגש. כי אם יש לי כלי ויש לי מילוי והם לא מתחברים, לפעמים הסבל יותר גדול. כי מילא, אין - אתה מקווה שיהיה פעם. אבל יש לך ואתה לא יכול להשתמש זה הרבה יותר גרוע, זה אגוזים בלי שיניים. התענוג הוא פועל יוצא של מילוי חסרונות. לכן ככל שנהיה עסוקים יותר בזמן של החיים

בלמלא את החסרונות, כך יהיו לנו בסל יותר רגעים של תענוג מרגעים של סבל. וכאן אני מבקש להציג לכם שאלה, כמה סוגים של חסרונות, קטגוריות, קבוצות של חסרונות אתם מזהים באדם? הייתי מחלק אותם לפי תאוות. -נכון. תאוות. תאוות ויצרים. תאוות ויצרים, שזה מה כולל? -זה המניע. זה המניע, זה הכול. הבן אדם, כדי שיגיע לסוג של סיפוק או הנאה הוא חייב למלא את החיסרון בתאווה שלו. חסר כסף, הוא בעל תאווה לממון, תאווה לאוכל? למה אתה קורא לזה תאווה? תאווה זו מילה לא יפה. מה זה? -צורך. צורך שאם אתה עובר את הגבול שלו הוא הופך להיות תאווה. אני לא יודע מה... הוא צורך גדול אם אתה עובר את הגבול שלו, אני מעדיף צורך, צורך זה הרבה

יותר לגיטימי. יש מונח כזה "תאווה," אני משתמש בו. -כן, מונח דתי. אני מעדיף משהו מקובל, אוניברסאלי. -אז יש צרכים. צרכים. -כן. אילו סוגים של צרכים קיימים בבני אדם? בקבוצות? הצורך להיות עשיר, הצורך להיות... -הצורך בכסף? צורך בכסף. -בשביל מה צריך כסף? בשביל לחיות, בשביל להתנהל ביום-יום. -להתלבש יפה, לאכול, בית יפה, אוטו יפה. -מלפני אלף שנה או עכשיו? רבי נחמן מברסלב כותב, כך מופיע בליקוטי מוהר"ן, שהתאווה הכי גדולה היא תאוות הממון. למה? פשוט מאוד, כי עם הממון אפשר למלא את יתר התאוות. -נכון. לכן זו התאווה הגדולה ביותר. -פרט לבריאות. כלומר, הצורך שלנו בכסף הוא לא צורך עצמי, אנחנו לא צריכים כסף. אנחנו

צריכים כסף רק במקום שעם הכסף אפשר למלא צרכים אחרים. למשל, יש לאדם צורך בבית, במזון, בחפצים, הוא צריך כסף. אבל הבעיה היא שיש אנשים שכבר עם הכסף שיש להם הם יכולים למלא את כל הצרכים שלהם אז למה הם ממשיכים לרצות כסף? לצורך לגדול עוד. -בגלל צורך אחר. כבוד. אני הכי עשיר, אנשים מקשיבים לי כי יש לי כסף. כלומר, הצורך של האדם בממון, כך כותב המהר"ל מפראג, מתחלק לשתי קבוצות, לשני גילאים, לשתי מדרגות: בהתחלה אנחנו צריכים כסף כדי לחיות, אחר כך אנחנו צריכים אותו כדי להתכבד. אבל עדיין אנחנו צריכים כסף כדי למלא צרכים. צורך פיזיולוגי וצורך רגשי, נכון? -נכון. האם אתם מכירים עוד מערכות צרכים של בני אדם חוץ

מצרכים פיזיולוגיים וצרכים רגשיים? -חומריים? אני לא יודע. -אני אומר. חומריים? -כן. זה הפיזיולוגיים. -כן. פיזיולוגי אבל זה מה שקורה לך בהכרח. -צרכים למילוי צורכי הגוף: אכילה, שתייה, תאוות בשרים, שייך לגוף. כבוד, הערכה, שייכות, קבוצת כדורגל, זה שייך לתחום היותר רגשי. אפשר יהיה, אפשר לא יהיה, הגוף לא תלוי בצרכים האלה. לכן קוראים לזה "רגשי," זה משפיע על הרגשות. מה עם צורך נפשי למשל? מה זה צורך נפשי? -זאת שאלה יפה. חשבתי על זה לפני ששאלתי אותה גם. אהבה זה יכול להיות רגשי. צרוך נפשי זה צורך לתת לנפש שלך להגיע לתענוג לא בהכרח בגלל הכסף, שזה לא יהיה תלוי אולי ב... אז במה זה יהיה תלוי? אתה הולך טוב,

תגדיר. -אני יודע שאני הולך טוב. זה תלוי בעצמך להביא את עצמך למקום שלא תהיה בהכרח תלוי ב... מה לשים בפיתה? זו תשובה לא קלה. אני אומר, זה להביא את עצמך למקום שלא תהיה בהכרח תלוי בצורך של העולם הזה. זאת אומרת, לא הכול זה כסף וכמה יש לך בחיים. כי כמו שאמרת, יש אנשים שהגיעו, שיש להם כסף... הנכדים שלהם מסודרים. אבל הם לא מאושרים, לא טוב להם. למה? מכל מיני סיבות כאלה ואחרות שאפשר לפתח אותן. -כן. אני אשאיר לרבנו להמשיך מפה הלאה לחדד את תשובתי. רבי יוסף יוזל הורוביץ, עליו השלום, הסבא מנובהרדוק, בספר "מדרגת האדם," במאמר שנקרא "נקודת האמת," כותב את מה שאמרת. והוא אומר: יש שתי אפשרויות להגיע לאושר, לאושר

ב-א.' או על ידי מילוי צרכים מבחוץ או על ידי מילוי צורך מבפנים. זה נקרא שלווה ומנוחה. שלווה היא סיפוק שמגיע ממילוי צרכים מבחוץ לבפנים. מנוחה היא אותו דבר, אותה הרגשה אבל שמופיעה מתוך מילוי פנימי ולא חיצוני ותכף נסביר, לא נעשה לעצמנו הנחות. כבר עכשיו אנחנו מבינים שמי שהעושר שלו תלוי בגורמים חיצוניים הוא במצוקה הרבה יותר גדולה מאשר מי שיכול למלא את הצרכים שלו מבפנים. פה הוא תלוי בעצמו, פה הוא תלוי באחרים. -נכון. לכן אומר הסבא מנובהרדוק שמי שטוען שאפשר להגיע לשלווה טועה, למנוחה - אפשרי. כי כשאתה עסוק בשלווה אין לך זמן להיות שקט. למשל, הוא אומר... לא הוא אומר... היה איזה פילוסוף אחד גדול, האמת

חז"ל אמרו את זה לפניו אבל כשאתה אומר "פילוסוף..." -נשמע טוב. נשמע הרבה יותר רציני, נכון? אריסטו אמר פעם לתלמידים שלו את מה שחז"ל אמרו. חז"ל אמרו: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. יש לו מנה, רוצה מאתיים. התלמיד שמע את אריסטו, אומר לו: כבודו, כבודו לא קצת קיצוני? אומר לו: למה? אומר לו: בוא נניח שבן אדם יש לו מיליון והוא לא רוצה עוד. אומר לו: אבל אין דבר כזה, זה נגד הטבע. אומר לו: אבל אנחנו בפילוסופיה, נניח. אומר לו: אתה יודע מה? גם אם נניח, הוא לא מאושר. אומר לו: למה? אבל יש לו מיליון והוא לא רוצה עוד. אומר לו אריסטו: נכון, אבל בוא נחשוב ביחד, למה הוא מאושר? כי מה יש לו? יש לו מיליון שקל. -יש לו

מיליון. לפני שהיה לו מיליון, הוא היה מאושר? לא, כי הוא רצה את המיליון. -לא. כלומר, הוא לא היה מאושר כי לא היה לו מיליון ועכשיו הוא מאושר כי יש לו מיליון. אז אם הוא רוצה גם מחר להיות מאושר, על מה הוא צריך לשמור? על המיליון. -על המיליון. עכשיו, כששומרים על מיליון דואגים, כשדואגים קשה ליהנות. -זו שלווה. אמר התלמיד, לא הלך לאיבוד, פילוסוף. אמר לו: כבודו, נכון. אבל בוא נניח שהוא מת עם המיליון, אז רטרואקטיבית, במבט לאחור אפשר לומר שהוא היה מאושר. אומר לו אריסטו: את זה אנחנו יודעים, הוא כבר בר מינן. זאת אומרת, כשאתה עסוק במילוי הצרכים הסיכוי להתענג הוא מאוד קטן. א', כי לא בטוח שתגיע, וגם אם הגעת

סביר להניח שזה לא יישאר. קשה מאוד. אתה יודע למה אתה מתכוון כשאתה אומר: הנפש, המבפנים, איזה דבר ממלא את האדם מבפנים? קוראים לזה בעברית במילה אחת: ערכים. לכל אדם יש צרכים ערכיים, אין אדם בעולם שאין לו ערכים. אפילו לאנשים הכי נוראים שקמו בהיסטוריה היו ערכים, שאנחנו לא מסכימים איתם, אבל היו להם ערכים שהם חיו עבורם, שהם האמינו שהם נכונים. עכשיו, יש לכל אחד מאיתנו צרכים ערכיים. אתה רוצה הוכחה? -כן. מתי אנחנו במצוקה ערכית? בהחסרות? מתי אנחנו בהחסרות פיזיולוגית - זה כשאנחנו רעבים. מה הביטוי למצב של החסרות ערכית? "איזה מין עולם זה? אין צדק בעולם." זה מעיד על מצוקה ערכית. העולם לא מגיב לערכים שאני

מאמין בהם, העולם מתנהל על בסיס ערכים סותרים לערכים שאני מאמין בהם. העולם מאיים על אמיתות הערכים שלי. עובדה, הוא לא מתנהל על פיהם. מה קורה כשהעולם מתנהל על פי הערכים שאני מאמין בהם? יש מילוי ערכי. -מגיע לו. יש צדק בעולם, יש דין ויש דיין, מידה כנגד מידה - זה אם הוא דתי. זאת אומרת, כשהעולם מגיב לערכים שלך זה מחזק את הערכים שאתה מאמין בהם ויש לך צורך בערכים האלה, לכן כשהם מתחזקים והטבע מגיב אליהם אתה מרגיש אושר עצום. כלומר, יש לנו שלוש מערכות של צרכים: פיזיולוגיים, רגשיים וערכיים. עכשיו שאלה. אין ספק שכל אחד משלוש המערכות האלה משפיע על החוויה שלנו. אבל תגידו לי אתם, איזו מערכת יותר משפיעה על

החוויה: הפיזיולוגית או הרגשית? לדעתי הרגשית, הבסיס לכל ה... -אני גם חושב הרגשית. הרגשית גם אתה אומר? -זה הבסיס מבפנים. אתה מה אומר? לא יודע, הפיזיולוגית זה בצורה יותר טבעית, אני חושב שהיא... -יותר חזקה. כן, היא... -כלומר, בשביל רגשות אנשים לא מוותרים על אוכל. אני חושב שאי אפשר לשנות אותה, אני חושב שאי אפשר, אתה לא יכול אם אתה רעב... -בן אדם רעב, בדיוק, על זה. אתה לא יכול לחשוב על כלום. -אתה לא יכול לחשוב על כלום. אם במקרה, אם בדיוק כשאתה רעב הזמינו אותך לפנאל שהוא הולך לתת לך פרסום אדיר ואתה רוצה להיות מפורסם, מה תגיד למעיים? כן, אבל תהיה השפעה. תהיה השפעה. ודאי שתהיה השפעה. -תהיה השפעה בגלל

הרעב. בוודאי שתהיה השפעה. אני אתן לך דוגמה אחרת, בן אדם חוזר בסוף יום עבודה הביתה, חולם על מקלחת טובה ועל כוס קפה. זה מה שהוא רוצה. -מסכים. איך שהוא מגיע הביתה אין חשמל. -מים קרים. אין חשמל. וזו לא שכונה חרדית, שמה מנתקים גם אם שילמת. לא שילמת. מה אתה אומר? במקום להאשים את עצמך: איזה אנשים? שבועיים לא שילמתי כבר מנתקים? איזו מין מדינה, חבל שהצבעתי... נכון? אותו דבר בדיוק, בדיוק אותו מצב רק בהפרש אחד: היום הוא מצא אהבה בצהריים. הוא מגיע אחרי צהריים הביתה עם כנפיים, חולם על כוס קפה ועל מקלחת, איך שהוא בא... מה, ניתקו את החשמל? למה? אה, לא שילמתי. בסדר, לא נורא. האם הוא עדיין צריך כוס קפה? -כן.

האם החיסרון נעלם? לא. האם הצורך שלו במקלחת נעלם? התשובה היא לא. אז למה הוא לא תופס מקום כל כך מרכזי בחוויה שלו כמו הראשון? כי יש לו חיפוי. -כי יש לו מילוי רגשי שמאפיל על החסרונות האחרים. אותו דבר עם הממד הערכי. כאשר הממד הערכי של האדם מזין את המערכת, גם אם מבחינה רגשית אתה במצוקה וגם אם מבחינה חומרית חסר לך, חסר לך, זה לא שיש לך, זה עניין עובדתי אם יש לך או אין לך. אבל ההשפעה של החסרים מהממד הרגשי והחומרי על החוויה שלך קטנים כי אתה מצוי בחוויה ערכית שמאפילה על החסרונות האחרים. לכן כשפתחנו ואמרנו "הוא נהנה מדף גמרא, הוא נהנה"... אז למה לא הולכים לדף גמרא? כי אנחנו לא מאמינים שללמוד גמרא זה

ערך. אבל אם הייתי מאמין שללמוד גמרא זה ערך גם אם עדיין יש לי חסרונות אחרים, אנשים מסתכלים ואומרים: אני לא מבין אותך, איך אנשים בוחרים בעוני מרצון? זה לא בהכרח. -הם לא. הם רוצים להיות עשירים גדולים, אבל כששואלים אותם: אתה מוכן לוותר על א' תמורת ב?' הוא יגיד: לא, אני רוצה את שניהם, ואם אי אפשר אז נתחיל עם זה ואם יבוא - יבוא. כלומר, לא צריך לרחם על אנשים שהערכים שלהם מתמלאים ושהעולם שלהם מגיב לערכים שלהם גם אם יש להם חסרונות אחרים. יש להם חסרונות, אבל זה לא פוגע במדד האושר שלהם, כי כולנו מסכימים, לא משנה מה הערכים שלך, כשהערכים שלך מתאימים למציאות גם אם יש לך חסרונות אחרים... -אז אני נהיה יותר

טוב. הם קטנים ביחס למילוי הערכי ולכן אם אדם רוצה להיות מאושר הוא צריך שני דברים: א', שהערכים שלו יתפסו ממד משמעותי, מרכזי בחיים שלו. זה תנאי ראשון. תנאי שני, תנאי שני זה אם אפשר שהערכים שלו יתמלאו ביחד עם שני המנגנונים האחרים. תסכימו אותי שכשאדם ממלא צורך פיזיולוגי על חשבון הצורך הערכי, למשל גונב, הוא נהנה מהאוכל אבל העונג יש בו עוקץ. -כן. או יש לו ערכים ובגללם הוא צריך לוותר על כסף, יש לו עונג אבל יש כאן עוקץ. העונג המושלם, כך מלמדים חז"ל, זה שאתה מצליח למלא בו-זמנית באותו מילוי את שלושת המעגלים: הפיזיולוגי, הרגשי והערכי. לכן יש מצוות. המצוות מעניקות למילוי הפיזיולוגי והרגשי גוון ערכי. כי מה

זו מצווה? מצווה אומרת לך: אתה צריך לאכול - תברך. אתה צריך להתחתן - תעשה את זה בקדושה. אתה צריך לעבוד - תעשה את זה על פי הכללים. כאשר אדם נושא ונותן באמונה בשוק זה לא רק צורך חומרי שמתמלא, זו לא רק טפיחה על השכם, היה לי ניסיון, יכולתי לרמות, לא רימיתי, יש כאן גוון ערכי, אני חוזר הביתה הרבה יותר מלא באושר כי אני ממלא את שלושת המעגלים בו-זמנית. קוראים לזה בלשון היהדות לקדש את החומר, לא לברוח ממנו, להרים אותו. -להרים אותו. להכניס לחומר קדושה, להכניס את הערכיות לזוגיות. הזוגיות בעולם המודרני בנויה על פיזיולוגי ורגשי. אבל הערכיות לא משתנה בין בן אדם לבן אדם? -בטח שמשתנה. רק שבעולם המערבי הערכיות

נקבעת על ידי ואני משנה אותה כשזה לא מסתדר, וביהדות הערכיות נקבעת על ידי הקב"ה ואני נאלץ לקבל אותה גם כשלא מסתדר. זה הבדל מאוד קטן אבל משמעותי. אתה יכול לבחור חלק מהערכים שלו? -בטח. כי אתה יודע שאתה לא יכול לעשות את כל הערכים שלו? -בטח. בטח שאתה יכול. האמונה היא לא הכול או כלום. האמונה היא בשכבות, היום אני מאמין על איקס, מחר אני מאמין על וואי. כשאתה מלווה למישהו כסף, לא לכל אחד אתה מלווה את כל הכסף שלך. יש אחד שאתה מלווה לו מאה, יש אחד שאתה מוכן להלוות לו מאתיים, ויש מישהו שאתה מוכן להלוות לו את כל הכסף שלך. דרגות האמון שלך משתנות בבני אדם, אותו דבר ביחס של האדם עם הקב"ה. יש אחד שמאמין לקב"ה

על הכול, יש שמאמין לו רק על תפילין. כל אחד במדרגה שהוא נמצא. אבל המטרה של היהדות היא להביא את האדם לכך ששלושת המעגלים מתמלאים בו-זמנית. ועל זה נאמר: אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה. אם היה רק טוב לך לעולם הבא זה המעגל הערכי, עשיתי את מה שהייתי צריך, הייתי צדיק, סבלתי בעולם, הכול בסדר. היהדות דורשת ממך שתיהנה גם בעולם הזה וזה ייתכן רק על ידי שאתה משלב את שלושת המעגלים ביחד. הבאנו את דוגמת הזוגיות. זוגיות יכולה להתבסס על תנאים פיזיולוגיים בלבד. קוראים לזה זנות. זה יכול להתבסס על רגשיים פלוס פיזיולוגיים, קוראים לזה זוגיות. וזה יכול להתבסס על עוד דבר, על ערכיות. כשיש ערכיות החוויה הרגשית והפיזית.

-מועצמת. -בדיוק. החוויות האלה מועצמות כי יש כאן עוד ממד שלא קיים במקומות אחרים, ואת זה היהדות דורשת מן האדם. לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. אם מסתכלים על המצוות בצורה כזאת, היינו צריכים לעמוד בתור לבקש עוד, רק שעד שאנחנו מבקשים עוד לפחות נסתדר עם מה שיש. אז ראינו מה הצורך, איך לא עושים אותו והתחלנו לגעת בקצה של איך כן עושים אותו. רצית לשאול משהו? כן, אני רק לא מבין שאם דורשים מבן אדם משהו איך הוא יכול... זה סוג של כפייה. כי אתה טוען שזה המתכון לנצח אם תקשיב עכשיו למצוות. אני חוזר על הדברים שלך, אתה שואל: רגע, אז למה כופים? כי כשכופים זה מייצר התנגדות. -כן. משתי סיבות: א', כי כל הסיבה שאנחנו

נשמעים לערכים האלה זה כי כפו אותם עלינו. אם לא היו כופים אותם עלינו והיינו צריכים להחליט עליהם לבד, היינו גם מבטלים אותם לבד. פרופ' ליבוביץ' אמר פעם: הצו "לא תרצח" קיים כל עוד אין אנו מהרהרים אחריו. ברגע שאנו מהרהרים אחריו, פסק האיסור מלהתקיים. אם אני קבעתי מהו ערך, מה יקרה כשהצורך הפיזיולוגי יגבר על הצורך הערכי? -אז אני מתחיל לשחק עם זה. אני אזיז את הערך הצידה ואשנה. אז ממילא כבר אין כאן ערכים. זו סיבה ראשונה. סיבה שנייה, חז"ל אומרים משהו שהוא הפוך מהשכל שלנו, כשאתה שואל: מי בן אדם יותר טוב? מי יותר שלם? מי יותר נאצל? מי שהולך למילואים למרות שהוא לא חייב או מי שהולך למילואים כי אין ברירה

והוא חייב? האדם אומר: מי שמתנדב, וחז"ל אומרים הפוך. חז"ל אומרים: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. למה? כי מי שלא מצווה ועושה הוא עושה כי הוא מזדהה עם זה, הוא החליט שזה חשוב. ואם זה לא יהיה חשוב הוא יפסיק להתנדב ויקים מאהל פראיירים. לעומת זאת, מי שעושה את זה כי הוא חייב, ולמרות זאת הוא עושה, הוא עושה את זה למרות ההתנגשות של הציווי באגו שלו. ואם בכל זאת הוא עושה את זה, הוא בדרך לשלמות. אני מאוד מודה לכם שהייתם איתי לעוד תוכנית. אני מודה גם לכם, צופים יקרים, שהייתם איתנו. אני מקווה שנהניתם. ובעזרת השם נתראה בתוכניות נוספות. כל טוב לכם.