איך משבר יכול להפוך להזדמנות לריפוי והתחדשות? פתוח עם אפרת ברזל בפרק מיוחד בנושא צמיחה מתוך טראומה

טראומה היא פץ הרגשי המבקש מבפנים יום אחד ריפוי. כי בטבע שלנו אנחנו מבקשים להיות בריאים. כל מי שצמח מטראומה קטנה גדולה מתארך אותה הרגשה נפלאה של צמיכה. איך זה בדיוק עובד? היום נכיר את מרים. מרגישה איזה ריקנות מאוד מאוד מאוד עמוקה. ושמה בנקודה הזאת זה היה מקום הכי נמוך שהרגשתי שאני יכולה להגיע אליו והעבודה שלי הייתה זה פשוט לשחרר לא להילחם בזה לתת לעצמי להתפרק וכל מה שחשבתי א שאני מכירה את עצמי ואני יודעת על עצמי לאט לאט זה מתמסמס כדי להבין את העניין לעומק נכיר אחר כך את אנת קלו לבון מה קורה כולם אומרים כשקורה להם משבר תחזירו לי את החיים הקודמים שלי בחזרה אנחנו היחדים שנקבע אם נצמך מתוך משבר או

לא ואיך נגבע כמות הכבוד שניתן למשבר זה כמות היכולת שלנו לצמוח ממנו בואו נדבר פתוח מרים ישראלי היי אפרט מה זה הדבר הזה אדם עובר צמיכה פוסט טראומטית אה אז בשמחה אני רוצה לספר על העצמחה פוסט טראומטית שלי ולפני כן אני רוצה לדבר על טראומה א שאני חוויתי אבל הייתי רוצה עכשיו ש כל פעם שאנחנו מדברים על טראומה הזה אני רוצה לקרוא לזה שבירה אה טראומה זה מושג מאוד מאוד גדול ומפחיד אנשים חושבים שטראומה זה בן אדם שחוזר מקרב השתתף באיזה פיגוע אבל באמת שטראומה זה יכול להיות משהו שהוא שהוא לא כזה דרמטי אבל אצל הבן אדם הוא נכבע פשוט כמו שבירה, איזשהיא שבירה, איזשהו אירוע שהוא היה א מטלטל את הנפש. ואני חוויתי

כמה וכמה שבירות כאלה א שאפשר לקרוא להם טראומות, אבל א בעצם זה שבירה שהיא מערערת משהו בנפש, קצת מעררת את היסוד וכשזה טראומה על טראומה אז זה מערה עוד יותר. אה אז אני פשוט אספר לך הטראומה הראשונה, השבירה הראשונה שהרגשתי. אמ זה היה בגיל 15. הייתה לי ילדות ממש רגילה ו התושפזתי עם דלקת ריאות בגיל 15 בגלל שככה השתעלתי הרבה במשך הרבה שנים והעוף את ילדים אמרה זה אסתמה אבל בסוף זה באמת החמיר והחמיר ותשפזתי מדלקת ראיות קשה ואחרי כמה חודשים אז הבחינות עם סיסטיק פיברוזיס בגיל 15 אה בעצם השתנו לי החיים ברגע אחד מילדה הבריאה ש שמעניין אות דברים רגילים שלי לילדות, למישהי שמתמולדת עם מחלה קשה. אמ אבל הדבר

הנוסף והלא פחות משמעותי זה שההורים שלי ביקשו ממני לשמור את זה בסוד. א שלא ידעו לא הדודים, לא הדודות, לא סבא סבתא, שכנים, אה אף אחד. אמ ולא רק זה, גם המשפחה שלי בעצמה לא כל כך ההורים שלי ולא כל כך דיברו איתי על זה. זאת אומרת בעצמי ההורים שלי בעצמם לא דיברו על זה איתי לא אה את יודעת דור שני לשואה אה זה לא כזה דבר נדיר בסוף שהתקשורת היא בעיקר טכנית אין תקשורת רגשית לא מדברים על רגשות לא על א אה על לא מתקשרים את העולם הפנימי אה שוב זה לא כזה דבר נדיר אבל אבל לפי מה שדיברנו לפני רגע כל א צורך שלא מסופק כמו שצריך יכול לעשות לבין בן אדם הזה או האחר שבר הרי טראומה היא פצע בלטינית פצע רגשי אבל אני

מוזה פה שלושה דברים אחד עצם המחלה שפתאום הגיע שתיים הסוד על המחלה ושלוש הצורך לסוכח רגשות כן אז א בתור ילדה שהייתה רגישה מאוד והיה לי עולם פנימי עשיר ולא היה לי שום דרך לתקשר אותו החוצה אמ ופתאום ככה אה אה משקל טון שנופל עליי ואני באמת מתעסקת במחשבות כמו עד איזה גיד אני אחיה אם יהיה לי ילדים א איך אני אסבול א והשתלת ראות ואנשים שאני מכירה שנפטרו ולא היה לי מי לדבר על זה אז אז אז אז ככה בגיל הזה באמת אז אז משהו מאוד מהותי נשבר זאת אומרת ההוודאות הזאת שאני בריאה והכל בסדר זה כבר כבר לא היה אותה זה אה וככה ביחד עם הסתרה והתחלתי טיפ טיפולים ולאט לאט כזה חברה שתיים ידעו אבל א אני חושבת שבאותו שלב

התחלתי לפתח איזשהו אה מין פיצול מסוים זאת אומרת כמו שתי דמויות הילדות היו מדברות ביניהם בתוכך לא היה ביניהם תקשורת אמ א פשוט כשהייתי בתור א חולת סעיף מתמודדת אז עם הקפיצות טרפיסטית ובאשפוזים אז הייתי הייתי זאתי ובבית ספר ובבית אז הייתי מישהי אחרת ו א היה שם איזה שבירה שלא מספיק גם הייתי מודעת אליה כי לא היה לי מי לדבר א ו הרגשתי באיזה הישרדות וא אם אנחנו מגדירות את אזור השבר פה את מתחילה לזהות אותו פה אני מתחילה לזהות שה הנפש שלי כבר מתחילה לקרוס תחת המסע הזה זה זאת הטראומה לזה עיקרי השבר זה א זה היה אחד מהם אז באמת ההתחלה זה היה אבחון בתור ילדה ממש צעירה וה השבר השני זה היה כבר בתור אמא

לילדים כן שאני מרגישה שאני לא יכולה להסתכל עליהם בעיניים ולגדל אותם וו כי אני כל הזמן עסוקה בהישרדות בטיפולים סביב השעון וו וו זה קשה, האמת היא שזה קשה להסביר. אני חושבת שבן אדם בהישרדות הוא קשה מאוד להסביר את החוויה. אתה רק א רק רק לנשום רק איךשהו לצוף מעל המים. אה אם אנחנו מדברות על א על א צמיכה פוסט טראומטית. זאת אומרת צמיכה אנחנו מבינות בעברית. פוסט זה אחרי והשבר. מתי יש איזשהו רגע? שבו האדם מגלה שהוא רוצה לצאת על מקום אחר. שם תתחיל ההנבטה של עצמך. ואצלך אנחנו מדברות על התמודדות פיזיולוגית של ראות ואחר כך טיפולית באמהות. מתי את מגלה? אז א אזזה זה שאלה מצוינת. אחרי הלידה השלישית הגעתי

לאיזה נקודה שאמרתי אני לא יכולה יותר. אני חושבת ששמה בדרך כלל מתחילה עצמך שבן אדם כבר מגיע לאיזה תחתית של א הכי נמוך שאפשר להגיע. הרגשתי שאני לא יכולה יותר והתאשפזתי אחרי הלידה השלישית וביקשתי עזרה. אז א איפה הייתשפזת? בהר הצופים בירושלים והפגישו אותי פסיכיאטר והתחלתי לקחת תרופות נוגדו דיכאון כי בסוף ההתמודדות א כל כך אינטנסיבית היא משפיעה מאוד על הנפש אז בשלב הזה התחיל להיות איזשהיא צמחה כי פשוט התחלתי לבקש עזרה התחלתי לתקשר את זה שאני חכי זה ההתחלה כן זה ההתחלה זאת אומרת צמיכה זומה תהיה ב באחד אני אני מחפשת עוגנים אחד בזיהוי ובהבנה שקשה לי, שיש לי כאן קושי, ההודעה לעולם ולעצמי, אני זקוקה

לוקחות, לשינוי, א זה שלב ממש חשוב. התחלתי לקבל נוגדיאון ומשהו בחיים שלי התחיל א להשתנות. פתאום התחלתי א לנשום הרבה יותר טוב טרתי משמע ולעבוד במה שאני אוהבת וליצור. וכאילו היה אפשר לחשוב שהכל מאחוריי ו ואז ילדתי את הבן הרביעי שלי הלידה הייתה לא קלה אני הייתי במצוקה הוא ברמצוקה ברוך השם שתניצאנו בשלום וכמה חודשים אחרי הלידה אמ זה זה אפילו לא היה דיכאון זה היה משהו שהיה קשה להגדיר לא הצלחתי לקוםמיתה א אמרתי לעצמי טוב בסדר עוד פעם דיכאון אחרי לידה אני שואלת את עצמי מיר מה הבעיה שלך כאילו אוקיי יש כביסות יש שואלים ככה יום אחרי יום וחודש אחרי חודש ואני נמצאת באיזה באיזה ניתוק זאת ההגדרה א למעשה

הבנתי שקוראים לזה דיסוציאציה זה שהיא חוויה שקוראת מפוסט טראומה מאוד מאוד קשה שיש איזה ניתוק מסוים של הנפש מהגוף כאילו ממש הגוף הזה לא שלי אה שאת יודעת בתקופות מסוימות דיסוציאציה עוזרת לנו לשרוד, אבל לאורך זמן היא כנראה מבקשת איזשהו מענה. זה אז זאת הייתה ה ההתעוררות הראשונה, השבירה ה המשמעותית ביותר אחרי כל מה שחוויתי שכבר הנפש אמרה די. עכשיו לא הבנתי. מבחינת המחלה שלי אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב. מבחינה פיזית אני יכולה לעשות את מה שאני רוצה. ו וו זו הייתה באמת דיסוציאציה פוסט טראומה כזאת קשה זה זה מצוקה ממש ממש ממש גדולה כאילו הנפש כבר לא לא יכולה לשת יותר וזה זה ממש כמו בעצם בלידה הרביעית

חוויתי איזשהו מאור שהרגשתי את ה את עצמי מסתכלת על עצמי מלמעלה זאת אומרת זה היה א השבירה האחרונה שגרמה ל לניתוק הזה וזה זה כמו קצת מוות בעצם וואז התחלתי מסע בשלב הזה אז בואי נדבר על התהליך שאגב כל אדם יעבור כשמשהו קשה לו והוא ירצה לצאת ממנו בדרך כלל הוא יצא מחוזק יותר בואי נסביר את התהליך הזה אז אני אגיד לך צמחה אצל בני אדם זה ממש כמו בצמח שזורים אותו באדמה ובעצם הוא נרכב הוא עובר רכב כבון וזה ממש סוג של חוויה של התפרקות. זאת אומרת, כמו שתי בהתחלה שיש איזה שבירה, אז א אני מרגישה שהצמחה זה בעצם להסכים להישור, לא להתנגד לזה. כי במשך הרבה שנים ההגנות שלי הייתי הייתי מכורה למסך. זה סוג של הגנה

והייתי באיזה ניתוק רגשי. לא ידעתי מה אני מרגישה. זה גם הגנה. א וובסוף כל ההגנות התפרקו והגעתי לכזה מצב של ניתוק שאני מרגישה איזה ריקנות מאוד מאוד מאוד עמוקה ושמה בנקודה הזאת זה פשוט אה אמ זה היה מקום הכי נמוך שהרגשתי שאני יכולה להגיע אליו והעבודה שלי הייתה זה פשוט לשחרר לא להילחם בזה לתת לעצמי להתפרק וכל מה שחשבתי א שאני מכירה מכירה את עצמי ואני יודעת על עצמי. לאט לאט זה מתמסמס. כי פתאום אם חשבתי שאני אישה כזאתי ומצליחה ככה ואמא כזאתי ואישה כזאתי, פתאום אני מגלה שאין לי שליטה לחיים שלי. והעבודה היא באמת להסכים לשחרר את זה וליפול. זה מאוד מאוד מפחיד. זה תהליך מפחיד מאוד מאוד מאוד. אני מרגישה ש

בתוך הבור הזה ש שהסכמתי ליפול אליו גיליתי אוצרות וגיליתי מים חיים וה את יודעת מרים יש א מן אמירה כזאת שאתה לא יכול לצאת ממצב קשה שאתה כבר גורר הרבה שנים אם אתה לא נכנס אליו זאת אומרת הדיסוציאציה המעקפים או מנגנוני הגנה שאנחנו עושים מסך חמץ לשכב במיטה לא מאפשרים לנו בעצם להרגיש את הכאב ופה בשלב הראשון של הצמיכה זה זאת ההודעה ש שרע לי שלא טוב לי שאני צריכה עזרה שאני לא אוכל יותר להתעלם מהריכבון של ה של הזרע אני חושבת שהשלב הראשון זה קודם כל להבין שאני בשבירה זה להיות מודעת למצב עכשיו אני בשבירה אני לא הולכה להחזיק אני צריכה לקבל עזרה. אז קודם כל אני מאוד חושבת שצריך להיעזר בטיפול. אני הייתי

בטיפול א כדי שיהיה מישהו שיוכל להחזיק את את השבירה של החיים שלי ב אם זה עזרה תרופותית, בין אם זה בשיחות. והדבר השני זה להתחיל לקלף את ההגנות. לכל אחד יש הרבה הגנות. הקרשה והדחקה ו ואחרי שמתחילים א לקלף את האגנות אז עולה כאב. המון המון המון כאב ולפעמים חוויה של עובדן עובדן הדרך שבה אה לא התאפשרה בעצמך צריך להיפרד מזה אני חושבת שבכל כאב יש איזשהו עובדן זאת אומרת זה אצלי זה לקבל את העובדן של הבריאות א ש שלא קיבלתי אותה אז כשהייתי צעירה שיש לי מחלה וממש להניח את זה על השולחן ולהיפרד מזה זאת אומרת תהליך איך עצמיכה מכריח אותנו לחזור אל שברי העבר ולגעת בהם הפעם ממקום בוגר יותר? כן. שברי הלוחות. אה

אז אחד זה המודעות ושתיים זאת החזרה אל בירור ההגנות שכבר לא טובות לי בשיטה. לא עובדות יותר. לא עובדות יותר. מה הדבר הבא? א לחוות את הכאב. את הכאב שעולה. אבל לחוות אותו זה לא הסיסמה. כאב זה דבר שחווים אותו בגוף. זאת חוויה א א של חיים. אם בעצם ההגנות זה איזשהו סוג של מסך, סוג של מוות, אז בכאב יש חיים. זה זה ממש לב נשבר. לב נשבר. זה אה הרבה הרבה אנשים מדברים על זה ש שאתה בתהליך של צמיכה, אתה משנה את הסכמות שלך, את הנרטיב שלך, את הסיפור חיים שלך. אתה פתאום נהיה למשל יותר קשוב לאהובך. יותר חשוב לעצמך. רואה דברים בחיים שלא ראית קודם. כי משהו שהפריע לנו לראות את זה נפרד מאיתנו ועכשיו אנחנו פוגשות

אותו אחרת. אני מרגישה שהקאב הוא מגלה לנו סודות. הרבה דברים שלא ידענו אפילו ששכחנו א שהסתרנו את זה מעצמנו עוד צרכים שלא קיבלנו כשהיינו ילדים. והכאב הוא הוא מציף את זה. כאילו אני אני דרך הכאב הבנתי שיש בתוכי ילדה שהיא בודדה מאוד ו וממש סוג של פיצול כמו שתי דמויות שיש אחת שכאילו רגילה והיא ועוד אחת שהיא יש לה עולם פנימי עשיר והוא לא בא לידי ביטוי בכלל אז אז כן כן ואז בשלב של הכאב פתאום פתאום אז יש יש הבנה ויש חיבור ולאט לאט התחלתי גם באמת לחוות את ה את הגוף כי בעצם בדיסוציאציה בניתוק יש איזה ניתוק א התחלתי לחוות את הגוף וזה היה מאוד קשה מאוד מאוד קשה כי אחרי ניתוק פתאום א כל דברכ כאילו ממש

הרגשתי שאני מתהלכת בלי אור במשך תקופה כאילו פתאום אני מרגישה כמו תינוקת שרק נולדה והכל חזק והכל כואב ו ובעצם ה הטיפול בפוסט טראומה זה עובר דרך ההצפה של הטראומה זה לא רק לחזור ולדבר על זה, זה לחוות את זה מחדש ומה יש שמה בתוך ה החוויה הטראומטית שיש שם חוסר עונים מאוד מאוד גדול וכאב ו זה זה חוסר שליטה ובעצם אני מרגישה שמה שהייתי צריכה לעבור במסע הזה זה א להתאמן על חוסר שליטה על עכשיו אני נמצאת א א בכזאת סיטואציה ו א אני לא מצליחה להיות אישה כמו שאני אני רוצה, אני לא מצליחה להיות כמו שאני רוצה ואני לא מבשלת כמעט והבית מבולגן ואני מרגישה מנותקת ואין לי אין לי תקשורת כל כך עם אנשים וזה ממש חוויה

כמו להיות בתוך כלא כלא של עצמך וו ולא להתנגד לזה כשאנחנו מבינות דברים על ההתנהלות שלנו בעבר כואבות אותה כמו שאת מתארת ומבינות כבר שאנחנו רוצות לצמוח קדימה קדימה זה אומר שאנחנו רוצות שיהיה לנו יותר טוב שיהיה לנו הפעם באמת טוב מגיעות אנחנו ילדות ירות שמיים אז אני אגיד את זה אפילו עובר דרך קרבת השם מאוד גדולה אפילו חד משמעית אני אני מרגישה ש בעצם בגרין כשהוא נרכב באדמה אז החומר קלה ומה נשאר נשאר רק הרוח יש שם איזשהו ניצוץ רוחני שממנו הוא מתחיל לצמוח נכון ואני מרגישה שמה שקרה לי זה שכל ההגנות וכל מה שחשבתי שאני יודעת על עצמי וכל אה אה אה אה מי שחשבתי שאני מתפרק ומתחיל להתגלות החלק האלוקי נכון

וכשהסכמתי ממש להיכנס לתוך התאום והחור השחור והבור והחוויה כל כך מפחידה ומאיימת של הטראומה אז פגשתי שם את הקדוש ברוך הוא ופגשתי אותו בתוכי ואני מרגישה שמשמה מתחילים לצמוח מהמקום הזה של ה של העין שאין אותי אבל יש את הקדוש ברוך הוא ואת מגלה בתוכך ש שיש לך אינסוף בפנים ודרך הכאב הגדול הזה א אני גיליתי את השליחות שלי והתחלתי להבין למה הקדוש ברוך הוא העביר אותי את המסע הזה כיזה זה בדיוק השליחות שיש לי לתת לעולם ויש לי א יש לי משימה לעשות פה בעולם הזה והיא עוברת והיא עוברת א דרך הכאבים שחוויתי אמ שעזר לי להתרפא זה שהתחלתי לכתוב וראיתי שיש לי כישרון לתת ביטוי במילים ובשירים לכל מיני מקומות בנפש,

לכאב, לבדידות, אה לחושך, לחרדה, ממש כאילו לתת איזה ביטוי מזוכק וולאט לאט הרגשתי שזה גם איזשהו כמו גלגל שמתגלגל שככל שאני נותנת ביטוי לעוד מקום אז זה מעביר אותי לעוד איזה רמה ולעוד איזה שכבה וממש ככה קילפתי אני כמו איזה חופרת נפש ארכאולוגית שחפרתי בתוך הנפש שלי ו וו ו וניסיתי להבין ולהתחבר למה באמת קיים שם זאת אומרת ממקום שהרגשתי כל כך מנותקת ממי שאני וכל כך לא מחוברת ומסתכלת במראה ואני לא ממש מרגישה חיבור לדמות הזאתי אז התחלתי איזשהו איזשהי עבודת מסע של לצלול וזה דורש הרבה אומץ וזה מפחיד מאוד מאוד והרגשתי שבסוף ממש הגעתי לאיזה לאיזה אור שהבנתי שהקדוש ברוך הוא א נמצא בתוכי הכתיבה ותכף אה לא

תשירי לנו אלא דקלמי לנו שיר שלך על התהליך הזה א הכתיבה בעצם עוזרת לנו לבטא החוצה את התובנות הפנימיות שלנו ואנשים אוהבים את זה מפני שהתהליך הזה של צמחה א פוסט דבר קשה שקרה לנו היא מתרחשת אצל כל בני אדם שהקדוש ברוך הוא ברא. זה תהליך הגדילה. אז המילים נותנות תיקוף אמיתי לתחושות הפנימיות. אני חושבת שמה שאני עושה, יש הרבה ככה מאמנות קוצריות שמדברות על עצמך, אבל אני חושבת שמה שאני עושה זה אני מדברת גם על השבר כי אני חושבת שאין צמחה בלי שבר וחשבו לתת לזה מקום כי עם כל הכבוד לחשיבה החיובית תסתכלו על הטוב אני חושבת שזה חלק בלתי נפרד זאת אומרת זה ולא רק שזה חלק בלי נפרד זה מתוך השבר צומכים אנשים עוברים

דברים קשים בחיים לא סתם כי יש להם איזשהי שליחות דווקא שם מה? אז תני לנו שיר. אמ אז א החוויות שאני הרגשתי בתוך ה הכאב הכל כך כל כך עמוק ושאני מסכימה להיות בו הרגשתי קרבת השם מאוד גדולה אז כתבתי יש לך תואר שאף אחד לא יכול לקחת לך יש לך תום שאי אפשר לפגוע בו יש לך אור שעדיין לא גילית והוא חי כל כך כל כך חי לפעמים במצב של טראומה בן אדם מרגיש שהוא הוא פגוע כל כך שכל החלקים שלו נפגעו ו אני חוויתי את זה שבתוך כל החלקים הפגועים יש בתוכו ממש איזה חלק שהוא כל כך טהור וכל כך בריא וכשמתחברים אליו אז מתחילה עצמך וזה החלק האלוקי שיש בתוכנו אמנם יש אמנם המושג של צמחה פוסטרומאטית הוא לא רק אצל יהודים אה א

בסופו של דבר אפשר לקרוא לזה גם משמעות שאתה מוצא את המשמעות במה שעברת שאתה מבין למה ושיש לך מה לתת ושזה מתוך זה מתוך הכאב משם אתה מגייס כוחות א שהם אלה שהמשמשים לך מנוף לעצמך זאת אומרת כל הדרך שעשית למטה זה נותן לך את הכוח לעשות את הדרך למעלה א לצאת מזה ולעזור לאנשים אחרים שמתמודדים עם אותו דבר אז אז אה אני גם כותבת על המסע שלי, אני מלמדת, אני מרצה את הסיפור חיים שלי ואני חושבת שאני נותנת תקווה לאנשים שמתמודדים עם דברים לא פשוטים, עם כאבי גוף וכאיבי נפש. א להרגיש שהקדוש ברוך הוא גם שמה הוא נמצא, במקום הכי נמוך, עוד יותר שמה הוא נמצא. תודה רבה מרים ישראלי. תודה רבה ושמכאן כל פעם כשתהיה איזשהיא

נקודת כאב תדע לחזור על המסע הוא כל פעם שונה אבל הוא בכיוון דומה של אור ושמש וגדילה אישיותית תודה תודה רבה אנת קלו לברון אפרט ברזל שמחה מתוך טראומה צמיכה מתוך טראומה זה החיים זה אני ככה אני אתחיל אני אגיד ש קודם כל כולנו נעבור עברנו גם בילדות גם בבגרות גם אנחנו עוברים טראומות חלקנו גדולות יותר חלקנו גדולות פחות אבל טראומה משבר זה הזדמנות פז אני יודעת שזה כאילו קלישה ואני אני לא אוהבת כלישאות אבל זאת באמת הזדמנות הזדמנות מדהימה אה למרות שכשקורה המשבר מי רוצה אותו הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה אותו. לא רק שהוא קורה, גם עשרות שנים אחרי זה, גם כשנצליח לצמוח ממשבר, אני חושבת שאת תמיד תשמעי אנשים

אומרים לא זימנתי את זה, לא רציתי את זה, אני מוותר על זה עכשיו, אבל אם זה כבר קרה, אני אומרת לפחות לא נבזבז את זה. ככה אני אומרת. זאת אומרת, יש פה איזה משהו כשאנחנו חיים חיים רגילים, שגרתיים, אנחנו נקום בבוקר, נעשה את אותו דבר, נסבול בשקט או לא נסבול בשקט, נחיה את השגרה שלנו, לא נצליח לעשות שינויים דרמטיים כמעט אף פעם לא. את יודעת, אנשים אומרים מה תמיד צריך משבר בשביל לשנות? לא תמיד. יש יחידי סגולה שיצליחו לשנות גם בלי משבר. ויש שם כל כך הרבה ידע על צמיכה, על התפתחות, על היכולת שלנו לשנות את עצמנו שנצליח. אבל משבר הוא כל כך מטלטל אותנו. הוא כל כך מטלטל את עולמנו הפנימי והחיצוני. שלמרות שאנחנו

הכי נרצה, מה אנחנו מה כולם אומרים כשקורה להם משבר? תחזירו לי את החיים הקודמים שלי בחזרה. בחיים הקודמים שלי זאת השפה. כל בן אדם שעובר משבר זה מה שהוא יגיד. פעם בחיים הקודמים הייתי עושה ככה וככה וכל המשבר אנחנו רק נחכה נחכן נעמוד עם סטופר ונגיד מתי אני חוזר לחיים הקודמים כאילו גם זאת השאיפה כל זאת השאיפה ברור שלא נדבר על זה שהמשבר מביא דברים שמעוררים אותנו להגיד איך לא הערכתי בחיים הקודמים את העובדה שזה זה וזה נכון ויהיו כאלה שיגידו אבל אפילו הערכתי לא הייתי צריך את זה הרבה פעמים גם את זה תשמעי אפילו לא הערכתי. אבל העניין הוא שאין יותר חיים קודמים. אי אפשר בחיים לחזור לחיים הקודמים מסיבה אחת

פשוטה, כי אנחנו לא נשארים אותו בן אדם. החיים הם בעצם ההשתקפות של ההסתכלות שלנו, ההשתקפות של התודעה שלנו. וברגע שהתודעה שלנו עוברת כזה שינוי, שום דבר לא ישאר אותו דבר. שום דבר. לא האנשים בחיינו, לא המרחב שלנו, שום דבר. אנחנו נחזור שנים ולכן החיים יהיו שונים ואם ננסה לכפות אותם ולכופף אותם ו יגיע תסכול נורא גדול והוא מגיע אני אגיד רגע שרגע לפני הצמך הרבה רגעים לפני הצמך ממשבר מגיע השבר הגדול מהמשבר והשבר הגדול של המשבר מגיע דווקא כשהמשבר מסתיים זה הדבר הכי מתסכל עוד פעם עוד פעם תעשי לי עוד פעם אני אגיד זה אני יודעת שזה פשוט אנחנו באנו לפה לתוכנית אופטימית ואנחנו נגיע לאופטימיות אבל תמיד כשהמשבר

מסתיים אז מגיע המשבר הגדול באמת כי המשבר הגדול באמת זה המחשבה כשגם המשבר הסתיים אני ישר אצמך או אני ישר אחזור לחיים שלי או ברגע שהבת שלי תחלים ברגע שאני אחלים אני אחזור לחיים אני שחרור החטופים יחזור הביתה ומיד לא לא מיד מיד הם יהיו בשוק מהשינוי שהם עברו מיד מי שעבר את המשבר יהיה בשוק מכמה הוא כבר לא אותו בן אדם, מכמה הוא לא מצליח לקום מהר. וזה השבר, זה השוק הגדול. אז רגע, אם אנחנו עושות סדר לכאורה או לא לכאורה בצמיכה פוסט טראומטית ולא משנה אמרת מה היא אותה טראומה, אז אז האם אני יכולה לחמט את זה לשון סדר עולה בתהליך? ראשון תהיה הטראומה, יהיה השבר. אחר כך אני לוקחת את זה עכשיו ממך. שלב B. יש את

ההתאוששות או את ההלם או את ההבנה של השינוי בעקבות מה שקרה. שתיים. כן אני פה ועכשיו אז בוא נעשה את זה שנייה ניתן יש את מודל האבל של אליזבת קום לראש שהיא מסדרת עבדה המון שנים היא כבר לא חיה עם ילדים סופניים עם מחלות סופניות והיא אמרה בהבל יש חמישה שלבים השלב הראשון זה הכחשה לא קרה לי לא זה אני לא אין תכף זה עובר אני עוד שנייה מתגבר על זה השלב השני זה הכעס כעס מטורף על מה שקרה לי איך יכול להיות השמש עוד זורחת הם כועסים על כולם אנשים במשבר כועסים על כולם באמת מי ש עושה אפצ'י הם כועסים למה הוא עושה אפצ'י וככה זה עובד השלב השלישי זה שלב המסע ומתן אני מתה על השלב הזה זה השלב שאתה מדבר עם השם עם

אלוהים אתה אומר בבקשה אני מוכן לקחת על עצמי ואני אעשה עוד ועוד ועוד שלב הרביעי וזה השלב שבעצם דיברתי עליו הוא שלב הדיכאון קוראים לו אוקיי זה השלב ש שבו באמת מבינים חוזרים הביתה מחכים לשמוח מגנים שלא שמחים ואז השוק הגדול איך יכולתי להיות כבר החלמתי כבר כבר התגברתי עכשיו אני נופל עכשיו זה קורה לי ואז זה שלב שהוא קשה השלב הזה השלב החמישי זה שלב ההשלמה והשלב השלישי שאני אוהבת להגיד זה שלב הצמיכה כי אין צמיכה בלי השלמה אין אנשים מנסים לדלג על שלבים זה כמעט בלתי אפשרי זה כמעט בלתי אפשרי לשלב על לדלג על שלבים כי זה חלק זה חלק שלמש משבר זה חלק של הטראומה, חלק של הנפש שלנו. ככה זה עובד. בשביל שנגיע

לצמיכה אנחנו גם צריכים ליפול, גם צריכים להשלים, להשלים עם השינויים, להשלים עם העובדן, להשלים עם מה שקרה לנו, להשלים עם איך שאנחנו השתננו. את יודעת, אתה מדברת איתך ולי יש דמעות בעיניים כי אני יודעת שזה החלק הכי קשה, אבל זה גם החלק הכי חשוב. מה? להשלים, להבין. איבדתי, אני לא אהיה יותר אותו בן אדם, אני לא אהיה. אבל כשאני אסכים לאבד אני ארוויח כל כך הרבה כל כך כל כך הרבה ואנחנו מדברות על זה פה בשתיים שלוש דקות זה מסע באמת יש לך מאוד פעמים נכון כי זה כי זה באמת א' מי שעבר משבר ועבר את הרגע הזה שבו הוא מסכים הוא מסכים להיקנה מסכים להיות חסר עונים מסכים להיות בלי כוחות הוא מסכים זה רגע אחד של הסכמה

וזה בעיניי תמיד הרגע המכונן את יודעת אנחנו נקרא את זה על ויקטור או פרנקל ואנחנו נראה את זה בעוד מקומות של אנשים שהיה איזה רגע שהם אמרו בסדר בסדר עשה בי כרצונך באמת זהו והרבה מתארים את הרגע הזה כקרבה מאוד גדולה אלוקים קרבה מאוד גדולה אל הכוחות בתוך עצמך שלא ידעת שקיימים כאילו צריך זה רגע לפני זה הרגע לפני זה הרגע א אני יכולה להגיד מהניסיון בתור אחד שחוותה את הרגע הזה. זה רגע שהמלחמה נגמרת. זה רגע שהמלחמה נגמרת. ההורדת יודעים מי יותר חזק נגמרת. זה רגע של קבלה שאני לא אלוהים. יש מישהו אחר שהוא אלוהים. זאת לא אני. אני אני חשבתי שזאת אני. אני טעיתי. זאת האמת. וזה רגע של באמת אני זוכרת את עצמי

עומדת חוסר עונים מטורף מטורף. א הבת שלי חולה, אני ובעלי לא מדברים, אין כסף, צבקול. אתה את עומדת שם ומנסה לפתור את המשבר הבא ואומרת לעצמי תרפי כי אז יש איזהשהו משהו שאז תשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום זאת אומרת כשאת זזה ומבינה שהכוחות הם לא שלך כמו שאומרים ה ה ה הביטוי הזה מה שלא הוריג מכשל הרגע הזה שבו מה אם אנחנו מוצאים זה הרגע שאני בטוחה שאת מתה דרך אגב אני חייבת להגיד זה הרגע שאני בטוח בטוחה שזה נגמר. אני לא מדברת פה על כ אין פה כוחות. אני רוצה להפך יש פה אני מוסרת אני מוסרת את האחריות שלי לכוח גדול ממני. זה הרגע. את יודעת יש א א ב בתוכנית שנקראת 12 שלבים ש לאלכוהוליסטים אנונימיים יש תוכנית

מדהימה. השלב הראשון זה עודנו כי אנו חסרנו חסרי עונים ופנינו לכוח גדול מאיתנו. זה הסיפור וזה רגע זה רגע קדוש זה רגע מכונן זה רגע שפה אנחנו חושבים שאנחנו מתים אבל בעצם זה הרגע שבו אנחנו נולדים זה אשלך על השם יאבך והוא יחלקלך זה הרגע שבו אתה יכול זו תפילה זה הרגע שבו את פונה ומבקשת עזרה ומבינה שאת פחות התפללתי כי פחות ידעתי להתפלל פשוט אמרתי לו עזוב אותי באמא שלך זה מה שאני אמרתי לו וקיבלתי אחרי זה מתנות באמת יש משפט שאומר אחרי ההכנאה תגיע ההמתקה נכון חסידות ו וקיבלתי זה רגע אני אי אפשר להמליץ לאנשים להיקנה אני יודעת זה נורא קשה אוקיי תיקנו אנשים אומרים איך עושים את זה ומה פתאום לימדו אותנו הפוך

לימדו אותנו להילחם וללחוץ יותר חזק וזה רגע אחד לקבל את המצב אני אומרת אם יש דבר אחד בצמיכה מתוך משבר השלב הראשון הוא לקבל את המצב רגע אחד כמו שהוא רגע אחד להסכים לו זה הפוך מוויטור אנשים אומרים מה אז אני לא מוותרת אני רגע אחד מקבלת את גודלי האמיתי וזה רגע של חסד זאת האמת כשאנחנו פוגשים את עצמנו בגודל שלנו זה רגע של חסד אנת בואי נראה רגע את מרים אחרי הלידה השלישית הגעתי לאיזה נקודה שאמרתי אני לא יכולה יותר אני חושבת ששמה בדרך כלל מתחיל לעצמך שבן אדם כבר מגיע לאיזה תחתית של א הכי נמוך שאפשר להגיע. בואי נדבר על הכי נמוך הזה שאפשר להגיע. ש שאין אדם שיחווה משבר ולא יתאר את האכמוך כמו שאת אומרת. מה

קורה בנפש בהכמו הזה שמביא אחר כך ל? אני מה שקורה זה יאוש. יאוש. זאת המילה. המילה היא יאוש. אני מיועשת. אני לא רואה עתיד. אני לא רואה את זה. זה רגע שהוא רגע נורא נורא קשה והוא רגע שבו אני לא אני לא אני לא מאמינה שאני אצא מזה. זאת האמת. זה הרגע. אני מבינה שהפסו כוחותיי ואני אין לי יותר כלים להתמודד לכאורה כמו שאתה כי כי אין יאוש בעולם כלל. זאת אומרת זה על המשפט הזה אויבת את המשפט הזה כי הוא טומן בחובו את כל החוכמה. החוכמה היא שכשאנחנו מתיישים אז נפתח עולם ומלואו. זה זו החוכמה וו וקשה לתפוס את זה וקשה לתפוס את זה צריך אבל לסמוך על זה וגם קשה לסמוך על זה את יודעת אני עומדת כל כך הרבה דברים ואני

אומרת אבל זה גם בסדר אני אני רוצה שאנשים לא יבעלו כשהם מתייאשים זה מה שבא לי להגיד להם אל תיבעלו אל תיבעלו מהרגע הכי נמוך הזה כי הוא בדיוק הרגע הוא בדיוק התחנה הראשונה שממנה ממנה נתחיל לראות את ההשגחה ממנה נתחיל נתחיל לראות את הניסים ממנה נתחיל לקבל א א את המשבר ולשים עליו דברים טובים ואני אני רוצה כן שאנחנו טיפה בגלל שאנחנו רוצות לתת לאנשים אני חושבת כלים אז אני רוצה כן לתת כלים באמת של איך לצמוח אני רוצה קודם כל שנבין מה קורה לנו כשאנחנו חווים כזה משבר ואיך אנחנו יודעים שצמחנו מתוך משבר אז איך נגלה שצמחנו מתוך משבר קודם כל התפיסה שלנו את עצמנו משתנה אנחנו רואים בנו מתנות שלא ראינו לפני זה

שיש בנו. אנחנו מעריכים אותנו. אנחנו מעריכים את הדרך שעשינו. אנחנו לא מבטלים. אנחנו גם לא מבטלים את המשבר. נורא חשוב לי. אנחנו חיים בעידן שיש בו המון משברים לכולם ויש היררכיה של משברים ויש תחרות של משברים. ואני רוצה להגיד רגע שאנחנו היחדים שנקבע אם נצמך מתוך משבר או לא. ואיך נגבע? כמות הכבוד שניתן למשבר זה כמות היכולת שלנו לצמוח ממנו. אם נבוא ונגיד קרה לי משהו ממש ממש קשה, אם אני אסכים להגיד קרה לי משהו דרמטי, קשה ביותר, אני אצליח לצמוך ממנו. אבל אם אני אגיד בקטנה, בקטנה בסך הכל לקחו לי רגל, בקטנה אני יכול עוד להמשיך לי בקטנה בסך הכל התגרשתי, בקטנה, בסך הכל הבת שלי הייתה חולה. אם אנחנו מזלזלים

במשבר בשביל לצאת צנועים או בשביל לא שלא ירחמו עלינו או לעבוד על עצמנו ברור שאנחנו ברור לא זה לא כזה נורא לתת כבוד למשבר אני תמיד אומרת מי שיתן כבוד למשבר המשבר יתן לו כבוד בחזרה ככה זה עובד ככה זה עובד כי אם זה כלום אז לא צריך לצמוח מכלום איך אפשר לצמוח מכלום אבל אם אנחנו נותנים כבוד למשבר ואנחנו אומרים עברתי דבר נורא קשה כמעט נכנעתי כמעט התייאשתי הייתי בטוחה אני אנשים את יודעת הבת שלי הייתה חולה לפני 20 ומשהו שנים וכולם אומרים לי איזה אופטימי אתה את איזה אופטימי אני אומרת לה לא ראיתי את האור אז לא ראיתי לא האמנתי שנצא מזה לא האמנתי שנצא מזה אז לתת כבוד למשבר ולראות ששינינו את התפיסה שלנו את

עצמנו שינינו את פילוסופיית החיים שלנו שינינו את מערכות היחסים שלנו אם אנחנו נשארים אותו בן אדם אנחנו לא צומכים עם משבר ככה נראית צמיכה צמיכה נראית בעיקר פנימית זה לאהוב את עצמנו, זה להתקרב לעצמנו, זה להעריך אותנו, זה להיות בהכרת תודה. יש אני כרגע לא זוכרת, אבל יש חוזקות שאומרים שאנשים שצומכים משבר חוזקות שיש להם אחת זה אמונה, נכון? השני זו הוקרת תודה, השלישית א היא אומץ ועוד שתיים אני אצטרך לשלוח לך ביום אחר, אבל זאת אומרת יש פה גם אמונה וגם מוכרת תודה. ואני אגיד עוד משהו בשביל לצמוח ממשבר גם יודעים מה אנשים צריכים לעשות קודם כל זה מחקרית אנחנו לא ממציאות זה לא איזה גחמה של הניג או של אמונה

זה מחקרית מוכח שכמו שיש פוסט טראומה יש פוסט טראומה גרו אנשים צומכים ממשבר ואנשים שצומכים ממש משבר זה אנשים שקודם קיבלו את המצב תש אומרים בן אדם שנמצא במערבולת בים אמיתיתכן מה הוא צריך לעשות כדי לשרוד כלום נכון לשחרר נכון. מה זה לשחרר? לקבל. אמרה ימימה לא אני. לשחרר זה לקבל. אז קודם כל לקבל את המצב. הדבר השני לאבד את המצב. לאבד את המצב זה לא להגיד אני דוחפת את זה עכשיו מתחת לשטיח, אני לא רוצה לחשוב על זה. לא. זה ללכת לדבר על זה, לכתוב את זה, לשיר את זה, לרקוד את זה, ללכת לטיפול, ללכת לרב. אני לא יודעת למי הולכים. מישהו שלאבד לספר את הסיפור שוב ושוב ושוב. את עושה לי עכשיו להבין עמוק שכתוב לנו

אצל חז"ל שכל מה שיבוא אליך אל חייך ויהיה קשה הוא תמיד כי רחמנה ליבה בי ארמית אני מתרגמת רגע רחמנה זה בורא עולם ליבה זה הלב שלנו ביי בארמית זה רוצה בורא עולם רוצה את הלב שלך כי המקום העמוק הזה מה את צוחקת כי זאת האמת אמת אני אני כשאני שומעת אמת אני אני יודעת שהיא אמת לא באמת אני אין זאת האמת בגלל שכשאתה מבין שכל זה קרה בשביל להגיע לעומקים בתוך עצמך עומק הלב את זה השם רצה ואם אתה פונה אליו מתוך המקום העמוק הזה סגרת את הסיבוב וגדלת אין אין א את יודעת זה באמת הדבר זה זה הדבר וכמה זה קשה כמה כמה זה קשה, כמה קשה להבין את זה. ואין פה הבנה. יש פה באמת הבנה של הלב. כשאני אומרת לך שאני שומעת אמת, הלב

שלי שומע אמת. זה לא השכל שלי, זה הלב שלי. ואני חושבת שיש פה המון התקרבות ללב כשאנחנו עוברים משבר. המון. ואני רוצה אני רוצה להגיד דבר אחד שהוא בעיניי הכי חשוב לצמחה ממשבר, כי אפשר לקחת צמחה ממשבר לכל מיני מקומות, בלהיות יותר חכם, בלהיות יותר עשיר. יש כל מיני צמיכות, נכון? אנחנו יכולים לצמוח בלהיות יותר בטוח בעצמי, יותר רגיש, יותר רגיש. ואני אוהבת צמיכה אחת מיוחדת במינה. אה, ואני חושבת שכל המשברים בעולם הגיעו לפתחנו. תמיד אני מפחדת להיות אלוהים, אז אני אומרת, לא, זה לא אני, זה ככה נדמה לי. כן. אה, בשביל שאנחנו ניקח תפקיד בעולם הזה, נכון? זאת האמת. אה, וזאת הצמיכה האמיתית. כשבן אדם מסכים לעשות

צעד קדימה בתוך להבין שהמשבר בא לתת לו תפקיד אין אין אושר יותר גדול בעולם מלהסתובב בעולם עם תפקיד אין בשביל זה אנחנו הגענו אין אין צמיכה יותר גדולה אני הלוואי וכל האנשים ידעו מה התפקיד שלהם הלוואי וכל האנשים ידעו איזה מתנות יש להם ולשם מה הם הגיעו לכאן וכל בן אדם שעבר תפקיד שעבר משבר מחכה לו שם תפקיד זה הסוד הרגע הזה הרגע הזה זה הכי נמוך שדיברנו עליו. שם מחכה לו התפקיד. שם. שם הוא יכול לקחת על עצמו תפקיד. שם הוא יכול לשאול את עצמו. לא באותו רגע, גם 10 שנים אחרי. מה אני הייתי צריך כשהייתי בביב הזה? מה אני הייתי צריך כשנגעתי באדמה? ואת זה התפקיד שלו. זה כאילו הכל כתוב, הכל כתוב, הכל מוגש לנו על

ממש על מגש. שאת יודעת, אני זוכרת שכשהבת שלי סיימה את הטיפולים, כאילו הגישו לי את החיים שלי בחזרה, כאילו בא קחי ואני הסתכלתי ואמרתי לא, אני לא מעוניינת בזה יותר. וואו זה שכשדיברנו בתחילת ה יחד שלנו עכשיו שהכי רצית את החיים הקודמים אתה פתאום אומר את זה את זה בזה אני לא את זה אני לא רוצה שם אין את התפקיד שם אין תפקיד שם אין לב שם אין משמעות שם אין הרבה דברים שגילינו בדרך את יודעת כל אחד מאיתנו עובר מסע גיבור מסע גיבור זה מונח ש ש כשכולנו בעצם יש לנו מסע התגברות נכון מסע הגיבור מסע ההתגברות וכמה זה נכון כי בעצם אם נסתכל על כל אישה אנחנו פה בנות אוקיי גם גבר שעברו אנשים שעברו משבר הכי רצו בנקיות

של הלב שלהם לתת למי שנמצאת שם עכשיו ברור זה הדבר זה זאת הסגירה זאת הסגירה את יודעת במסע הגיבור הוא מתחיל תמיד שאנחנו נזרקים מגן עדן ככה מתחיל יאללה ביי הייתם החוצה ואז מתחיל המסע וזה המסע של הצמיכה. המסע של הצמיכה מתחיל מפחד מטורף, מלפגוש שדים, מלפגוש את הפחד הכי גדול שלנו, שהוא בכלל לא קשור למשבר. הוא קשור לפחד שלנו להיקנה ולהיות חסרי עונים. ואנחנו פוגשים את המורים שלנו בדרך. יש לנו לכולנו יש מורים בדרך. אנחנו רק צריכים לפכוח את העיניים. יש מורים ויש ניסים וצריך להמין שהם שם. והמסע הגיבור נסגר שהגיבור חוזר הביתה אבל הוא חוזר אחר נכון ויש לו מה לתת ויש לו תפקיד ויש לו מה ללמד ואז המסע מתחיל

להיות שווה את זה את יודעת אני פעם אחת כתבה לאישה שהבן שלה עבר השתלת 100 חצם והיא הייתה צריכה להיות רה 14 ימים והיא כתבה לי אני הצטלחתי להציל את הבן שלי כי הספר שלך השאיר אותי רע ואני הסתכלתי תי לבעלי ואמרתי לו דייני הבנתי אני אני את שלי בעולם הזה עשיתי וזה וזה לא חייב להתחיל מנתינה אני בסך הכל רציתי לכתוב על עצמי באמת לא היה לי שום מושג לאן זה יגיע זה בסדר גם לדאוג לעצמנו ולמשפחה שלנו ולגדילה שלנו אבל אחרי זה מה התפקיד שלי התפקיד שלי זה הצמיכה אין צמיכה אחרת אין צמיכה אחרת אמ ענת קלו לברון טוב שפ נולדת שנזכה לזהות את השלבים שבדרך ולצמוח ולתת אחר כך גם והשם פקד צרה את התפקיד שלנו לאחרים וואו

תודה רבה עלייך מה יש שם כשאתה מגיע אל עומק הלב של עצמך מה אתה פוגש שם את הכוחות היצירתיים האנושיים הכי גדולים אלה שיוצר האדם ברא בהם דרכם את עצמך אלה שעכשיו תורך לברות מהם את המשך חייך