סופים טובים: תעלומת האינסטלטור

זהו, עכשיו אני מוכן! - מוכן למה? מוכן לכל צרה שלא תבוא. - בשביל מה זה? או, פומפה. זה אם תהיה לנו סתימה בכיור, שמים את הפמפמת הזאת על החור של הניקוז, כן? וצ'לאקה, צ'לאקה, צ'לאקה - משחררים את הסתימה. אז הנה, אני מוכן לתקן את הסתימה בעצמי! צור השרברבון פותח כל סתימון! הכל התחיל כשסבא שלי סיפר לי סיפור על תעלומת האינסטלטור. זה סיפור שקרה באמת: 'התעלומה של שאול האינסטלטור.' רוצות לשמוע? - כן! לא שומעים! - כן! יותר חזק! - כן! ידיים למעלה - לא... לא קשור... לפני הרבה שנים, סבא שלי סיפר לי את הסיפור, כן? כן. בשכונה של סבא וסבתא שלי גר שרברב אחד, שקראו לו שאול האינסטלטור. שאול הוא היה אינסטלטור מאוד

מקצועי ומומחה. כל בעיה ותקלה הוא היה מתקן. הוא היה פותר. אפילו מתפוצץ צינור וכל השכונה הייתה מוצפת מים, הוא היה מיד משתלט על העניינים, מתקן את הצינור. כל אנשי השכונה היו מזמינים אותו לתקן להם כל מיני תיקונים. הוא היה קם מוקדם בבוקר, הולך לחנות הקטנה של האינסטלציה, קונה צינורות, גומיות, חלקי חילוף, ועובר מבית לבית. עד מאוחר בלילה הוא היה עובד. וגם באמצע הלילה, אם פתאום הייתה הצפה באחד הבתים, היו מזעיקים אותו: "שאוווול"! בטלפון, והוא היה בא באמצע הלילה, מתקין צינורות, מחבר ברזים, פותח סתימות, מקלף אגוזים... - ושקדים ושקדים רק שרה האלמנה, לא הזמינה אותו אף פעם. פשוט, אתם יודעים למה? למה? - זה לא

בגלל שלא הייתה לה סתימה, או היא לא הייתה צריכה תיקון, פשוט לא היה לה כסף. היא הייתה עניה והיא גרה לבד עם שני הבנים שלה: דוד ואושרי. את התיקונים בבית, שרה תמיד הייתה מנסה לתקן בעצמה עם הפמפמת. וזהו. זה כל הסיפור. 'התעלומה של שאול האינסטלטור- ' זהו, נגמר. אז איפה התעלומה פה? - אה, מי אמר שצריך להיות תעלומה? אתה! - למה? מתי אמרתי? כי קוראים לזה 'התעלומה של שאול האינסטלטור.' אהה, נכון! אז יום אחד ראה שאול את שני הילדים דוד ואושרי - הילדים של שרה האלמנה יושבים על המדרכה, משחקים בזרם של מים שזרם לאורך הכביש. זרם של מים באמצע הכביש? זה העסק של שאול האינסטלטור. הוא מיד עצר את הרכב בחריקת בלמים -

אההה! ביפ ביפ... וניגש לילדים. הם סיפרו לו שכל הבית שלהם מלא מים, והמים כבר יוצאים החוצה לרחוב, ואמא שלהם ביקשה שיחכו בחוץ. אני הייתי מחכה בפנים, בריכה בחינם... בטח היא מנסה לתקן לבד. - בדיוק. ברור שהיא מנסה לתקן לבד, והיא לא מצליחה, בגלל זה יש זרם מים. היא לא אינסטלטורית! שאול זינק לאוטו הישן שלו, הוציא במהירות את ארגז הכלים, והלך לעזור לשרה. הילדים הכניסו את שאול לבית שלהם. וואי וואי וואי, חשכו עיניו, מה שהוא ראה שם הולך בבית, כל הבית היה מוצף מים, הרהיטים שתו להם להנאתם, והציפורים צייצו... מהצינור של המטבח זרמו מים בלי הפסקה, שאול נכנס למטבח, ראה את גברת שרה לא מסוגלת להשתלט על המים, מנסה

לעצור את הזרם ולא מצליחה, המים השפריצו לכל עבר! וזהו. אז איפה התעלומה פה? - אה, נכון, התעלומה. מה, מצאו אוצר בצינורות? - בצינורות? אוצר? חחח. אוצר. אולי. אולי. - יש תעלומה בכלל? אה, אה, תעלומת התעלומות - בסוף. שאול מיהר לסגור את הברז הראשי, ובלי להגיד מילה, ניגש לטפל בבעיה. להחליף את הצינור הישן. גברת שרה הביטה בו מופתעת, ככה... וניסתה להגיד לו שהיא לא הזמינה אותו. רגע, היא באמת לא הזמינה אותו! היא הזמינה אותו? - לא! ואם הוא מתקן, אז היא תצטרך לשלם לו, לא? - כן. אוי ואבוי, אבל אין לה כסף! "אל תדאגי גברת שרה, אני אתקן הכל, תני לי חצי שעה, אני מסיים פה, אני יודע, "את צריכה את המטבח להכין לילדים

ארוחת ערב וכאלה"... שרה הייתה נבוכה, היא ידעה ש... אין לה ארוחת ערב. אבל בגלל שהיא התביישה אז היא אמרה לילדים: "ילדים חמודים, תעזרו לי להכין "את השולחן לארוחת ערב". איזה ארוחת ערב? מה ארוחת ערב? הם ידעו שאין להם בבית ארוחת ערב. שניהם ידעו מה המצב בבית וכמה קשה לאמא שלהם לפרנס, הם תמיד גם השתדלו לעזור לה כמה שהם יכלו, אז הם העמידו פנים כאילו יש ארוחת ערב, הם הבינו שאמא שלהם דיברה בכאילו, ששאול לא ידע שאין ארוחת ערב. "אהה, כן, אמא, אני כבר לא רעב," אמר אושרי. אחחח. - זה מאוד עצוב. נכון. וגם שאול עובד אצלם בבית, עוד מעט היא תצטרך לשלם לו, מאיפה? ממה? שאול האינסטלטור סיים לתקן את התיקונים שלו

ורצה ללכת, שרה אמרה לו: "תודה רבה, "תודה רבה. כמה אני צריכה לשלם"? דוד ואושרי היו במתח, הם ידעו שאם אמא תשלם את הכסף לאינסטלטור, לא ישאר להם שום כסף לכלום! שאול לא רצה לקחת כסף, אז מה הוא אמר לה? "אל תדאגי גברת שרה, את לא צריכה לשלם לי "כלום, זה העירייה, העירייה הזמינה אותי, כן, העירייה שלחה אותי לבוא אלייך "והם משלמים הכל". - מה, הוא המציא? כן! פווו. דוד ואושרי נשמו לרווחה, גם שרה, היא אמרה לו: "תודה, השם יברך אותך, אתה בן אדם טוב". מאז שאול היה מגיע כל הזמן לבית של שרה, כל פעם שהם היו צריכים. דוד ואושרי היו אומרים לו: "שאול, יש פיצוץ בצנרת" - הוא היה מגיע, "שאול, צריך ברז" - הוא מגיע, ותמיד

הוא אמר לה שהעירייה שלחה אותו, בשביל שהיא לא תצטרך לשלם. אהה, איזה אדם טוב. וגם סוף טוב. זהו. נגמר. זה הסוף? - כן, זה הסוף, מה. איפה התעלומה פה? - אה אה אה, זה סוף א.' רוצים לשמוע את סוף ק?' - מה ק?' אבל אתם יודעים מה קורה בסוף ב?' - לא. אוו! בשביל זה אני כאן. עברו חלפו להם הרבה שנים, איזה 20 שנה אולי, יום אחד ניגש שאול האינסטלטור לחנות הקטנה שממנה הוא היה קונה חלקי חילוף, כן, כל הזמן. פתאום, מה הוא גילה? שהחנות נסגרה לגמרי! 'פיניטו לה קומירייה, סה טוטאל לוס!' 'אוו, דיסקאיירו אטרה חקלה אונו מצ'ילה קוור'... סליחה... אז עכשיו הוא היה צריך ללכת לקנות חומרים בחנות הגדולה. וואוו, חנות ענקית שנפתחה

במרכז המסחרי. הוא נכנס לחנות הענקית, היה שם מלא קירמיקות, חרסינות, אמבטיות, כל מיני צינורות ענקיים, חלקי חילוף, וואי וואי! אתם יודעים מה זה היה בשביל שאול? מה? - זה היה כמו בשבילי להיכנס לחנות שוקולד! שאול הסתובב בחנות, שם בעגלה כל מה שהוא היה צריך, הוא לא קנה הרבה, אתם יודעים, המחירים לפעמים קצת יקרים בשבילו, אין לו הרבה... אז כשהוא הגיע לקופה, הוא הניח את כל המוצרים שהוא קנה על הדלפק, הקופאית הביטה בו ואמרה לו: "אממ, עשרה שקלים". זה לא הגיוני! - נכון. אז למה רק עשרה שקלים? - או, שאלה טובה! "מה? מה עשרה שקלים? זו טעות"! אמר שאול. "זאת לא טעות, זה בסדר," אמרה הקופאית, "אתה יכול לארוז הכל".

"מה? אבל אני לא מבין, מה, יש כאן מן מבצע שאני לא יודע עליו או"?... "כן, כן, כנראה מבצע," אמרה הקופאית, "זה בסדר, אתה יכול לארוז הכל". טוב. שאול המופתע המשיך עוד קצת להתווכח עם הקופאית אבל היא התעקשה והסבירה לו שזה בסדר, זה עשרה שקלים. טוב, אז הוא שילם עשרה שקלים ויצא מהחנות. אתם מבינים מה הולך פה? - לא! זה עשרה שקלים, זה לא הגיוני! פעם נכנסתם למכולת, לקחתם 'פול' ממתקים, ואמרו לכם: 'אה, עשר אגורות?' לא! - הייתם רוצים שיקרה לכם דבר כזה? כן - גם אני. גם אני. גם אני. !אהה... - אימא'לה! זה באמת תעלומה - למה היא לקחה רק עשרה שקלים? אוו, זו התעלומה. נכון. זו התעלומה של שאול האינסטלטור. אחרי שבוע,

שוב הגיע שאול לחנות לקנות חומרים וחלקי חילוף, הפעם הוא קנה כבר דברים יקרים, הוא קנה כיור שעלה 150 - נראה אם תצליחו לחשב הכל, הוא קנה כיור ב- 150 שקלים, הוא קנה ברז יקר בעוד 150 שקלים, ושני צינורות ב- 100 שקלים. כמה הגענו? - ארבע מאות. זה מדהים, ארבע מאות שקלים! טוב, הגיע לקופה, שם את הדברים, מה הקופאית אמרה לו? עשר שקל? - כן! אמרה לו: "אדוני, תודה, עשרה שקלים". "- מה"?? איך זה הגיוני? - אולי היא התבלבלה? או, יכול להיות. - אולי לא איכפת לה? לא איכפת לה אולי, נכון, מה זה, עשרה שקלים! אולי היא טעתה בחישוב? - יכול להיות שאול לא ויתר: "גברת, גברת, את טועה! סליחה, רק הכיור הזה עולה כמעט שלוש מאות

"שקלים", - מאה חמישים מאה חמישים, נכון, "אני לא יכול לשלם רק עשרה שקלים"! שאול היה אדם מאוד הגון. הוא לא רצה לשלם רק עשרה שקלים, "אדוני, אדוני," אמרה לו הקופאית, "זה בסדר, יש אישור מהמנהל". "משהו פה לא מסתדר לי, אני יכול בעצמי לדבר עם המנהל"? "בבקשה, זה שם בקומה העליונה". שאול עלה במדרגות, במשרד ישבו שני השותפים שהם היו הבעלים של החנות. שני אנשים ישבו. ברגע ששאול נכנס, הם קמו לקראתו. שאול אמר להם שהוא קנה מוצרים, והקופאית רוצה רק עשרה שקלים, וזה לא יכול להיות, וזה הרבה יותר! "שלום, שאול האינסטלטור", ברכו אותו המנהלים. "מה? אממ... אממ... שלום, מה, אתם מ...מ...מ... מכירים אותי"? "אההה" הם צחקו,

"בטח שאנחנו מכירים אותך, אדון שאול, אתה לא זוכר אותנו"? שאול התבונן בשני המנהלים ולא הבין מי אלה. "אדון שאול, זה אנחנו, דוד ואושרי, אתה לא זוכר"? הילדים של שרה. - הילדים של שרה, טוווב! "דוד ואושרי? הילדים הקטנים של שרה האלמנה? דוד ואושרי, איך גדלתם! "מה אתם עושים פה"? הם הסבירו לו שהחנות שלהם. הם אמרו לו שהם זוכרים שהוא היה עוזר לאמא שלהם לתקן את כל הדברים המקולקלים בחינם, והוא כל הזמן היה ממציא, מה הוא המציא להם? - שהעירייה משלמת. נכון, בשביל שהיא לא תשלם. אה! שאול לא יכל לדבר מרוב התרגשות. אז הוא שתק. ו... - אה! הם אמרו לו, כשהם ראו אותו נכנס בפעם הראשונה לקופה, הם אמרו לקופאית: "אממ... את

רואה את האיש הזה שנכנס עכשיו? "תגידי לו לשלם רק עשרה שקלים, אל תדאגי, הכל בסדר". אמרו לו: "שמע שאול, אנחנו זוכרים לך את כל הדברים הטובים שעשית לנו "כשהיינו ילדים ולאמא שלנו. מעכשיו, כל החומרים שאתה תצטרך לעבודה שלך " - עלינו. אנחנו נותנים לך אותם. אצלנו אתה לא משלם". "זהו, אתה כבר שילמת לפני עשרים שנה". אחחח, איזה מרגש, איזה מרגש. סוף כזה טוב. נוגע ללב. הם פשוט לא שכחו והם גם החזירו לו טובה תחת טובה. אולי אני מגזים, אבל זה מאוד ריגש אותי הסיפור הזה. הסיפור הזה פשוט... גורם לי עקצוצים כאלה בלב הרגשות שלי, אני פשוט... סליחה, מצטער, אני... מישהו, טישו? תודה רבה. זהו, תודה. לא לא לא, סליחה... אני אשים בפח. זה סוף טוב. אחח. סוף טוב... - הכל טוב! שלוש ארבע... - אהה... עבדתי עליכם. אוווו.