"ראיתי את עצמי מלמעלה כשהרופאים עושים החייאה": מרים לדיוב משתפת בחוויות מהעולם העליון

כשהייתי רוחצת הייתי אומרת השם כל מכל בלטה שאני שוטפת בבקשה לך תשמור לי על הילדים תשמור לי על בעלי ואנחנו שומעים קול שכאילו אני צריכה לחזור אבל לא רוצה אני נשאפת לבורות האלה ומחזיקה כך

אני אומרת לה וואי שושי מה זה בא לי לנוח את תמשיכי לאכול אני שמה את הראש אחרי כמה שניות פתאום אני רואה את עצמי מלמעלה אבל אני רואה כבר לחץ שיקרה לאחות אני לא מגיבה כנראה ראיתי את כל התעמולה ואז פתאום נהיתי עסוקה מן כאילו אני כבר לא רואה את העולם פה אלא אני רואה עולם מואר מואר מואר מואר מלא ברזים מלא מקעות כי הבקשה שלי הייתה תמיד מהשם תאשר לי. לפני ניתוח השני אמרתי להשם תשמע, אתה לוקח ממני את האיבר שעשיתי חסד ותאשר לי שאני עשיתי איתו כמו שצריך את המצוות. אני רוצה אישור. קח את זה אבל אותי תשיר אני צה להנות. ואני רואה מלא מלא בורות מקבעות ומלא אנשים ומדברים וברכות. פתאום אני אפילו לא יודעת ידיים

של מי זה. כאילו ידיים מראות לי שהם באות לחבק אותי. כמובן היה ריח, את יודעת במקעות, זה ריח של א סבונים וכאלה, אבל לא יודעת, זה לא היה סבונים, זה היה משהו טהור כזה שאי אפשר לתאר אותו והור גדול ואני תמיד שומעת את הברכות, הברכות ברוך אתה השם על התבילה, ברוך אתה מלא אנשים, אני לא רואה אף אחד, אני שומעת ומלא בורות. עכשיו אני בעברי עבדתי בתור בלנית וגם הייתי רוחצת מקבעות וכשהייתי רוחצת הייתי אומרת השם כל מ כל בלטה שאני שוטפת בבקשה לך תשמור לי על הילדים תשמור לי על בעלי ואנחנו שומעים קול שכאילו אני צריכה לחזור אבל לא רוצה אני נשאפת לבורות האלה ומחזיקה כך ובשביל שאני כאילו מן חציצה כזאת אני אפילו אני

לא יודעת מה זה הידיים האלה. פשוט ידיים ככה מחזיקות אותי כמו תינוק. נכון כשתינוק מנדים אותו אז יש לו כזה שלווה. כאילו הביאו אותי לשלווה ורוצים להחזיר אותי אבל אני מתנגדת. אני לא עושה התנגדות פיזית. אני עושה התנגדות כזה פנימית. אני גם קל שלי אני לא יכולה להשמיע. אני לא מצליחה לדבר. אני רק רוצה לשמוע את האישורים. הברכות והמקבעות. כל הזמן חיפשתי שהכל מסודר. כזה מחפשת אישורים של קדושה ולא הייתה ברירה. אני הידיים האלה כאילו זה לא אני לא יודעת איך להתאר את זה זה כמו מנסה ואני זוכרת שכאילו מקפיצים אותי כזה שלוש פעמים אני שומעת משפט מבלנית זכרה יהיה ברוך בלנית הראשונה שלי שמחה וכי יפלא מהשם דבר כאילו

לתת לי אישור אל תשמחי על אף אחד הקדוש ברוך הוא אם הוא צריך לתת לך אישור הוא יתן לך אישור אם הוא צריך לתת לך ליתוף הוא יתן לך לטוף אם הוא צריך לתת לך גם נזיפה. זה היה האישור שלי. ואז נרגעתי ואני חוזרת. רואה את עצמי מלמעלה והרופאים כאילו עושים מין לא יודעת כנראה אחיה משהו כזה. הבת שלי בוכה אני פותחת את העיניים ואני אומרת מה קרה לכם? אז הבת שלי אומרת אמא אבל לא הגבת לאף אחד. מה היה פה? אני אומרת לרופא מה היה? אסור לישון. שלום, שמי מרים לדיב, אמא לשמונה ילדים, סבתא לשרה נחדים א עוסקת בעמותה יופיך בצניעות מטפלת בבנות נפגעות אני נולדתי בברית המועצות בעיר שנקראת קרשי מתחת לסמרכד א גדלתי במשפחה לא

פשוטה אני בתח אחידה לאבא ואמא אבל בגיל 30 וגדלתי עם שתי אחים שהם מצד אמא ובגיל 30 הכרתי עוד ארבע אחים מצד אבא הילדות לא הייתה פשוטה אמא הייתה צריכה להתמודד עם הכל לבד עליתי לארץ בגיל בגיל 14 בשנת 90 וכשאני בגיל תענין רק את המסר בגיל תשע פתאום לוקחים אותי לבית משוגעים בלילה הראשון אני בוכה ואני לא יודעת מה זה השם. יהודאיזים אפילו לא ידעתי כאילו אף פעם לא דיברו על זה סוכות אני זוכרת סבא היה עושה סוכה פסח היינו מקבלים א צ'פחות כמו שצריך יאללה תנקה תוציא את הפרקטים זה מה שאני זוכרת מידות שמה בלילה הראשון אני בוכה ואני מסתכלת למעלה אני אומרת לו לא מעניין אותי מי אתה הבאת אותי לפה תוציא אותי מפה

הבנת אותי אותו דבר גם בלילה השני ביום הייתי מכסה עליי והייתי עושה כאילו אני יושנת אבל כן היו ניגשים הייתי אומרת להם אל תגיבי ניגש אליהם מוסלמי לי קראו מרינה והוא אומר לי איך קוראים לך אמרתי לו מרינה אז הוא אומר לי מרים מוסלמי אומר לי למה את בוכה למה הביאו אותך לפה את ילדה כל כך חכמה עם מי את מדברת כל כך חכם הייתי ממש מתקשרת עם השם אז לא ידעתי השם דיברתי אמרתי לו לא משנה מי אתה תוציא אותי מפה ואז הוא אומר לי את ממש חרמה את לא צריכה להיות פה, אני מסוכן לסביבה. מה את עושה פה? לא יודעת, אני צה לברוח. ואז הוא אומר לי, אני אעזור לך לצאת מפה, אבל לפני כן, בוא איתי. הוא לוקח אותי לחלון, פותח את

החלון, אומר לי, תרימי עיניים לשמיים ותגידי לו, אבא, אתה הבאת אותי לעולם ואתה תעזור לי לצאת מפה. עכשיו, עם כל האומץ שלי, אני אומרת לך לפעמים אני חושבת על זה, אומרת, איזה אומץ? עם כל האומץ שלי, אני אומרת, מה הוא מדבר שטויות? איך אני אצא מפה? זה מחלקה, אתם יודעים, בית משוגעים פה התנדבתי אז אני יודעת יש א חומות בחמש שש קומות והוא אומר לי אל תדאגי מחר בבוקר את יוצאת מפה את זוכרת מגיע אמא של נטשה היא תמיד סוגרת לא סוגרת את השער אני אתן לך סימן בצחצוח שיניים בחוץ ואת בורחת וואלה למחרת בבוקר עכשיו כל הלילה אני יושבת על המיטה שלי הוא לידי ואני מתרחקת כזה והרגליים שלי הראש שלי בין הרגליים ואני בוכה

ואני מדמיין זה איך אני מגיעה הביתה ואז הוא עושה לי ב8:00 בבוקר סימן ואני יוצאת עם פיג'מה של בית חולים אני איכשהו הגעתי לכביש הראשי עוצרת טרם עוצר לי וואלה בחור אומר לי תשבי מקדימה אני אומרת לו אתה לא מדבר איתי כל הנסיעה אני צריכה להגיע למקום כך וכך אני מתיישבת מאחורה ותשמעו עכשיו איך אני מדברת עם השם נכון שנוסעים באוטו העצים כאילו רצ רצים אחרייך. אני מסתכלת, אני אומרת, "וואי, מישהו שלח את העצים לשמור עליי. תראי, הם רצים אחריי. וואי, ממש העצים נתנו לי תחושה. אני לא לבד. לפני שמונה שנים א גילו לי גידול 400 גרם בתוך רכם. וכשזה נגע לרחם, כל הזמן הייתה לי טעייה. האם אני מקיימת את המצוות כמו שצריך

ותמיד שאלתי האם זה בסדר או לא. א הייתי בארצות הברית, הגענו מארצות הברית לשדה תעופה, אני מרגישה שעומד לקרות לי משהו אני עם אמא שלי ואני מתקשרת לבעלי. אני אומרת לו, "תשמע, אני מוציאה לך את אמא, תיסה איתה, תחזיר אותה, תבוא לקחת אותי." אני חוזרת ממש סיבוב, חוזרת ולא זוכרת כלום. אני מצאו אותי עם שלוליות דם, אמבולנסים, בלאגנים, הביאו אותי לבית חולים. א התאוששתי ואז אני שואלת את הרופא מה קורה? אז הוא אומר, אנחנו צריכים להיכנס לניתוח באול. אז אני אומרת לו, "אפשר לדחות? אני רק הגעתי." אמר לי אפילו לא יום אחד. כנראה שהגידול שהיה בתוך רחם פרץ את הרכם ו אז כנראה או איבדתי הכרה או מה שאני זוכרת ש עבר

ניתוח בהצלחה, הרופא הבטיח שהכל יסתיים, חוזרים הביתה, שלושה שבועות אני מרגישה דאון. בהתחלה כן הלכתי, בהתחלה כן עשיתי קצת דברים. חום לא יורד. א נוזל ממני נוזל כלשהו שאף אחד לא יודע מה זה עם ריח של נבלה א חוזרים לוך ושוב למיונים מחליפים אנטיביוטיקות ובשבוע שלישי בלילה אני אומרת לבעלי אשר אני רוצה חוץ מכבודכם להתפנות אבל אז הוא אומר לי אז תקומי אני אומרת לו אבל אני לא יכולה הוא בא מרים לי את היד והיד נשמת הוא מרים אותי שם אותי בדת כיסא אמרתי לו תביא לי משהו כ שהילדים לא יבואו עד שהוא הלך וחזר כבר הייתי בלי הכרה אמבולנסים בלאגנים אני מתעוררת במיון בעלי מכניס אותי למיון ורואה אותי אחרי אולי שש שבע

שעות כי מי מיון לסיטי מסיטי ניתוח באול בעצם שכחו גזה בתוך חלל הבטן והיה שם בגודל עובר מוגלה וזיום במערכת חיסונית ושוב מסע של אשפוזים אני לא יכולה לעמוד על הרגליים, אני על כיסא גלגלים, מתנהדת, כל שבת מישהו יושב לידי ומאזחתי לעצמי אבא שבשמיים, פתח את השפתיים שלי ותדבר דרכי. אני מבטיחה לך שמהיום אני אדבר רק אותך. עכשיו, כמו שאמרתי מקודם, א כן, הייתי עם חציות אולי קצת לפעמים ארוכות, קצת לפעמים קצרות. אה, שקלתי בעברים 180 קילו. אז כשירדתי במשקל אז הרשתי לעצמי קצת לקצר קצת לעצר טה טה טם וזה הייתה מלחמה שבעלי תמיד היה אומר נו מה יהיה מה יהיה מה כאילו כל ליד מי שאת עומדת אז לפי הולך הצניעות אפילו היו

לי ציפורניים אני כל כיפור כותבת מכתב להשם בשביל לא לשכוח בין מנחה לנעילה אני מקריאה ומבקשת מודה ובאותה שנה המצב שלנו היה ממש קשה משה והגדרתי את המצב כמלחמה ואז אני אומרת אבא שבשמיים תשמע אני נמצאת במלחמה אבל אתה חייב לתת להם אישור לבוא לתת לי סימנים איך אני מתמודדת זה סבא שלי ואבא שלי בבקשה ממך אני מסיימת ככה לקראת סוף המכתב ואני מרגישה זמזומים באוזניים וחושך בעיניים ישבה לידי שכנה שקוראים לה אסורי אני אומרת להסורי תשמעי אני לא רואה כלום אבל אני גם לא מפסיקה לשמוע ואני מרגישה לךוד אמרה לי, "את בטח צמעה וכבר עייפה, בואי תתי את הראש, תתקרבי לחלון." אני מטה את הראש ושוב אותו מחזה, אני רואה את

עצמי מלמעלה, מלא נשים בעזרת נשים. את יודעת מה זה לפני תפילת נעילה מלא טעמולה וכולם חשבו שאני עומדת להתעלף ומעה ומעים שובחים? שוב אני מתעלמת מהכל אני שומעת בכי תמרורים אבל בכי של סבא שלי עכשיו אני לא גדלתי עם אבא ולכאורה סבא מצד אמא מה קשור עם אבא אבל זה מראה לנו שבעולם האמת אין סטיגמות אין איך אומרים חילוקי תבי ואז הוא צועק לאבא שלי ודוחף אותו בוא אני אראה אותך עכשיו אתה נותן לה כוח במלחמה הזאת אני מסתובבת אני רואה את אבא וגם הואבך איתה תמרורים שם עליי מאחורה את הידיים ואומר לביתי עומדת להיות מלחמה מאוד קשה אבל את והסובבים אותך לא ינזגו עכשיו אני רוצה כמו שאנחנו יודעים בעולם הזה רוצה תשובות

ברורות לא קיבלתי תשובה אני מסתובבת כבר נעלמים ואני רודת אותו אבא אבל אני רוצה תשובה איך אני מתמודדת הם נעלמים ואני חוזרת ושוב מסביב תעמולה אנשים מים בלאגנים והיה לי צער שנתנו לי ללגום אבל במנוצא כיפור היה לי הרגשה כאילו האוכל והמים והשתייה לא שייכים אליי עכשיו בדרך כל שאני באה מהבית כנסת צחצחת שיניים ושותה וזה פה נתתי לעצמי זמן אני זוכרת בעלי בדרך כלל לפני כיפור עושה את הדפנות ואז א אני נכנסת לסוכה וכאילו נהנית מה כזה זה ביום למחרת סיפרתי לרב של הבית כנסת אמרתי לו הרב בעזרת השם כל מי שיהיה צמוד אליי השם הבטיח לי אבא שלי הבטיח לי מגיעה מלחמה שמחת תורה לילה לפני היו כולם אצלי אתם יודעים לפני

שמחת תורה עושים אושן הרבע אז בדרך כלל כל שנה אצלי בבית למעלה מ-40 נשים עושים ספר דברים תהילים אני נותנת הרצאה ברוך ברוך השם הכל היה בסדר. בבוקר אנחנו מתארגנים אמא שלי, כל הילדים, גם כלתי הייתה אחד הילדים הנשואים, אנחנו יוצאים והזעקות. עכשיו אנחנו גרים ברכוב שבו יש ארבע בניינים של ערבים ואני שומעת מלמטה בכביש הראשי שבין פסגה לרמת שלמה יריות, ממש יריות וזעזעקות ואתה רואה ואמא שלי אומרת, אנחנו לא הולכים. אמרתי אל תדאגו, השם הבטיח לי. אף אחד לא ינזק. מי אותו המחזה הזה שהיה לי? אני בביטחון תהיו צמודי אליי, הכל בסדר. וואלה, כולם הלכו אחריי לבית כנסת. אני באה לרב, אני אומרת לו, הרב, אתה זוכר את

הסיפור הזה? לא מעניין אותי מה קורה. עכשיו לנו יש גם חילונים שבאים להתפלל והולכים לראות טלוויזיה. את רואה הצלחות, כולם רצים רצים רצים לבית. אני אומרת משוגעים, יש יותר טוב בבית כנסת, תשארו פה, מבטיחה לכם. הבטיחו מי שיהיה לידי, הכל יהיה בסדר. ואז אמרתי לרב השולחנות שבחוץ הרב יכניס עכשיו בית כנסת בדרך כלל איפה שהם מתפללים ביום חול 60 איש אפשר להכניס ברווח שמה 150 איש יושבים בנחת רואה בית כנסת מלא אני מסתכלת ואני אומרת לחברות שלי יש לי קבוצה שבשבת גם אני נותנת שיעור אני אומרת תראו מזה רציתם לברוח אני לא יודעת מה קורה בחוץ לא מאמין אותי תהיו פה לידי וככה הייתה הסעודה של שמחת תורה והשם יזכני בעזרת

השם אבא שבשמיים תבחר לי בכלי בי בכלי שאני אוכל לעזור לבנות ישראל ולא משנה מה עוברים בילדות לא להישבר לקום อ