האם אפשר למחוק את העבר?

בשנת 2016 קיבל מדען יפני את פרס נובל רפואה על תגלית שנשמעת מבהילה. התאים שלנו אוכלים את עצמם. המדענים קראו לזה אוטופגיה, ביוונית אכילה עצמית. אבל ככל שצוללים פנימה, מתגלה שזו אחת הבשורות המנחמות שהמדע נתן לנו אי פעם. בתוך כל תא מצטברים עם הזמן שברים, חלבונים פגומים, רכיבים שהתקלקלו, חלקים שסימו את תפקידם ואתה אינו זורק אותם. הוא עוטף אותם בקום, מפרק אותם לאבני היסוד שלהם וממחזר. מהשברים עצמם הוא מפיק אנרגיה, הוא בונה רכיבים חדשים. כלומר, השבור אינו נזרק החוצה. השבור נעשה דלק. והפרט המדהים מכולם, המנגנון הזה מגיע לשיא פעולתו דווקא בזמן רעב וצום. כשאין הספקה מבחוץ אתה פונה פנימה אל השברים שצבר

ובונה מהם בדיוק את חייו החדשים. חברים, כמה מאיתנו סוחבים עבר שאנחנו מתביישים בו? מעשים, שנים, תקופות שלמות שהיינו קוראים מהסיפור. וכשמגיע אלול אנחנו בטוחים שהמקסימום האפשרי הוא למחוק, להשאיר מאחור, לקבור עמוק, להעמיד פנים שזה לא היה. ודווקא על זה אמר איש לקיש משפט מהמדהימים בתלמוד. גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות. שימו לב, לא נמחקות, לא נקברות, נעסות זכויות. והגמרא חוספת שתי מדרגות. תשובה מיראה הופכת סדונות לשגגות, העבר מוקטן ומנוטרל. אבל תשובה מאהבה הופכת את הסדונות עצמן לזכויות. העבר ממוחזר והכישלון עצמו נעשה חומר הבנייה. ומי שאמר זאת היה בעצמו מגדולי בעלי התשובה, ריש לקיש, שעזב עולם

של חרב ולסתות ונעשה עמוד התורה של דורו. זה בדיוק סודת. השברים אינם פסולת, הם מלאי. וכשאנחנו מפסיקים להזין את ההרגלים הישנים, מתרחש בנו אותו פלא. העבר השבור מתפרק לאבני יסוד ומהן בדיוק נבנה האדם מחדש. ואולי אין זה מקרה שהיום שבו התשובה מגיעה לשיע הוא יום של צום. האמונה איננה היכולת למחוק את מה שהיינו. האמונה היא לדעת שאין בנו שנה מבוזבזת ואין כישלון עבוד. שהכל גם מה שנשבר יכול להתפרק ולהיבנות מחדש כזכות אם רק נשוב מאהבה. אז כשנעמוד מול העבר שלנו החודש ונרגיש את הדחף לקרוע ולמחוק, נעצור. לא נזרוק שום חלק, נביא הכל איתנו פנימה אל התשובה ונגלה שדווקא מהשברים האלה נבנה האדם שתמיד רצינו להיות.