מסרים מחכמת שלמה: פרק 13 - לקנות חיי נצח - הרב זמיר כהן HD

שלום וברכה וערב טוב לכולם. אנחנו נמצאים בספר קהלת, פרק תשיעי, באמצעו של הפרק. בשיעור הקודם ראינו ששלמה המלך אומר לאדם מצד אחד, תתבונן בתכלית החיים, מה עיקר, מה טפל, תשקיע בעולם הרוחני שלך, תבנה את העתיד הרוחני שלך, תורה, מצוות, מעשים טובים, חסד, עבודת המידות, תעצב את עצמך. יחד עם זאת הוא אומר: אבל אל תקצין יותר מדי עד כדי שתפרוש מכל ענייני העולם. אלא כפי שראינו בפסוקים האחרונים, שאדם שהוא יודע שהוא הולך בדרך טובה, בדרך נכונה, "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, "כי כבר רצה האלוהים את מעשיך". כלומר, כשאלוקים מרוצה מהמעשים שלך אז לך תאכל ותשתה, "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", תלבש בגדים יפים,

בגדים לבנים, בזמנם זה היה היופי, "ושמן על ראשך אל יחסר" - קרמים, משחות, דברים כאלה, מה שאתה אוהב. "ראה חיים עם אישה אשר אהבת" וכו'. כלומר, אם אתה הולך בדרך נכונה, אתה חי מאוזן, יש לך עולם הזה ועולם הבא. והפסוק הבא: כלומר, כל זמן שאתה חי בעולם ותמצא ידך, יש לך את היכולת לעשות ולפעול, לקנות לעצמך חיי נצח, אז תשקיע ותעשה. "אין מעשה" - הכוונה מעשים של מצוות, מעשים רוחניים, "וחשבון" - לשבת לבדוק במה אני בסדר, במה אני לא בסדר, מה יש לי לתקן. "אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה" - כלומר, גם ללמוד תורה, להחכים, "בשאול" - שאול זה הקבר, "אשר אתה הולך שמה" - כלומר, כל אדם בסוף יגיע לשם. כדור הארץ היה מלא אנשים

לפני 150, 200 שנה, אפילו אחד לא נשאר בעולם, כלומר כל אדם בסוף מגיע לאותו מקום. כמה שהוא לא אוהב לחשוב על זה, אבל אומר שלמה: אתה צריך לדעת את המציאות. אתה חי בעולם - תשמח, תיהנה, תהיה מאושר, אבל גם תזכור את אותו היום שצריך לתת את הדעת, מראש "איזהו חכם הרואה את הנולד", אז תשקיע ותבנה את העולם הרוחני שלך. הגמרא אומרת שאחד החכמים היה רגיל לומר לתלמידים "האי עלמא..." הם היו בבבל מדברים בארמית, אמר להם "האי עלמא", העולם הזה, "כבי הילולא דמיא, חטוף ואכול, חטוף ושתה". מה זה "בי הילולא"? מזמינים אותך לאולם הכי מפואר בארץ שעושים שם איזה אירוע, חתונה, ויש שם מאכלים הכי משובחים, הכי יוקרתיים וברים

ומזנונים, תבחר מה שאתה רוצה, כל מעדני עולם נמצאים שם והכול בחינם, אתה אורח, מוזמן לחתונה, תאכל מה שאתה רוצה. תפנה לכאן, תפנה לשם, תבקש את זה. אבל מה קורה לאחר שהחתונה הסתיימה? פינו את השולחנות, המלצרים, העובדים שם שוטפים את הרצפה, פתאום אתה בא, אומר "אני לא הגעתי בזמן. אפשר לקבל שניצל?" יראו לו את פתח היציאה. "אדוני, הייתה כאן חתונה, הכול היה מאורגן, מי שבא בזמן יכל לקחת". כך היה אומר לתלמידיו: העולם הזה "כבי הילולא דמיא, חטוף ואכול, חטוף ושתה". כלומר, כל זמן שאתה עכשיו כאן אתה יכול לחטוף ולאכול, לחטוף ולשתות. איחרת את הזמן, אתה בא אחר כך, מגיע הזמן שאדם צריך לעזוב את העולם, הוא לא יכול עכשיו

לומר "נזכרתי, לא שמתי לב, עכשיו אני רוצה". זה היית צריך לחשוב לפני כן כשהיית עדיין בעולם הזה. זה אומר שלמה המלך כאן גם לאדם שמצד אחד אתה חי בעולם, תחיה טוב, תהיה מאושר, אבל אל תשכח את העולם הרוחני שלך, תשקיע ותבנה, תעלה ותצליח - כך יש לך גם את זה וגם את זה. יש סיפור ישן, מופיע בספרים עתיקים מלפני מאות שנים, אז היו קוראים לקטבים, לא היו יודעים בדיוק מה הולך שם, היו קוראים לזה "מעבר להרי החושך", היו יודעים שיש שם חודשים רבים של חושך. הקוטב הצפוני, הקוטב הדרומי, יש מקומות שכמה חודשים ברצף אור וכמה חודשים ברצף חושך אז היו קוראים למקומות המוזרים האלה "מעבר להרי החושך". אז שם מספרים שאדם אחד נקלע

לאזור ההוא בלי שהתכוון לכך. לא הייתה פרנסה בביתו. הוא נניח, לא כתוב מה, נגיד מהנדס, יודע להיות מהנדס אבל בעירו היו המון מהנדסים ואף אחד לא צריך אותו. ואשתו, כדי שיוכלו להתפרנס הייתה מכבסת בגדים בידיים כדי שהמשפחה תוכל להתקיים, עם ילדים. והוא רוצה לעבוד, אבל לא מוצא. מחפש במקצוע שהוא בקי בו, שהוא מומחה בו - אין פרנסה. פנה לאשתו ואמר לה: תרשי לי, אני אצא למסע מעיר לעיר, ממדינה למדינה עד שאמצא מקום שבאמת צריכים אותי. אני אתעכב שם אולי כמה שנים אבל אעשה כסף, אני אחזור. לא נעים לי לחיות על חשבונך. אשתו לא כל כך רצתה. לאחר כמה חודשים נוספים, אמרה לו: טוב, לך והשם יעזור. יצא משם, גם כך הוא מרגיש כמו

נטל בבית, פנה לאיזה עגלון של הימים ההם, אין לו כסף לשלם על הנסיעה, אמר לו: אני אעבוד אצלך. מה שאתה צריך אני אסחב, ארים. במקום תשלום אני אעבוד. "לאיפה אתה צריך ללכת?" הוא אומר: לא משנה, העיקר לצאת מכאן. הגיע לעיר אחרת שאל שם אם זקוקים לו - לא זקוקים. עבר לעיר אחרת, למדינה אחרת, עלה לאוניות, בכל מקום משכיר את עצמו לעבודה תמורת כלכלה, אבל אמר: אני חייב לחזור עשיר. והנה באחת ההפלגות פרצה סערה בים, האונייה עפה ממקום למקום. וכשהסערה נרגעה, רב החובל, המלחים, אף אחד לא ידע איפה הוא נמצא. ראו חוף, התקרבו לשם, מה התברר? לאיפה הגיעו? לאחד הקטבים שם, מקום שכמה חודשים אור וכמה חודשים חושך. כשירדו מהאונייה

ראו שיש שם איזה יישוב, שיפצו, תיקנו. והוא כרגיל, בכל מקום שהוא מגיע שואל: אתם צריכים מהנדס? אמרו לו: ודאי. פה בקושי אנשים באים לגור כאן כי לא נוח, כמה חודשים חושך. אם תישאר איתנו ותעזור לנו במקצוע שאתה כל כך מומחה בו, ניתן לך משכורת גבוהה לחודש. שמע את הסכום, התלהב. נשאר שם חודש, חודשיים, חצי שנה, שנה, שנתיים, הוא חוסך כסף. לאחר מספר שנים ראה שכבר התעשר, יש לו אוצרות של כסף, אמר להם: אני רוצה לחזור, יש לי אישה, ילדים. איך יוצאים מכאן? אמרו לו: כמו שאתה לא יודע איך הגעת, אתה גם לא יודע איך יוצאים מפה. אתה צריך להמתין שאיזו אונייה תיקלע לסערה בים, תעגון כאן כדי להתארגן ואז מי שרוצה יוצא איתם.

אבל אין נסיעות מסודרות, איזה שיירות, סוסים, אין כלום, מקום נידח. אמר להם: כשתגיע לכאן אונייה תעדכנו אותי. לאחר מספר חודשים הודיעו לו: אונייה עגנה. מיד רץ לרב החובל, ביקש להצטרף, "אני אשלם לך". המסע עבר באזור של המדינה שלו - מצוין. שילם יותר כדי שיעגון במקום שהוא צריך לרדת. אבל חשב לעצמו, אמר: לקחת מפה כסף וללכת לשם? צריך להיות חכם. מהכסף הזה לייצר יותר כסף. אני אקנה את הסחורה הכי יקרה שיש כאן, כי סחורה זולה - מחסנים, סחורה יקרה - המקום מצומצם, ואני אמכור אותה בעיר שלי במחיר יותר גבוה כי פה אני אקנה כמות. וכך מהכסף נעשה עוד כסף. שאל את האנשים שם: מה הסחורה הכי יקרה שיש כאן? זהב? אמרו לו: כאן

יש דבר שהוא שווה יותר מזהב, והדבר הזה קוראים לו שומן, שומן של בעלי חיים. כי אז לא היה חשמל, היו משתמשים בנרות. כמה חודשים של חושך, הם לא ישנו כמה חודשים, אז כשצריכים לישון ישנים, כשקמים מדליקים את השומן שעושים ממנו נרות, השומן מאוד יקר. שני קילו זהב מקבילים לקילו של שומן. אמר "טוב". מרוב שהיה שם כבר שכח מאיפה שהגיע, אמר "שומן כל כך יקר", הוא באמת זוכר כל השנים שהוא היה שם כמה השומן הזה טוב, רכש 70 חביות של שומן, עם כל הכסף שחסך קנה את החביות האלה, העמיס אותן על האונייה והחליט שהוא יתעשר מהדבר הזה. כשראה את הפועלים מסדרים את הסחורה על האונייה, זה המון כסף, ראה שקושרים, מהדקים, יש סערות בים.

ראה שיש מקומות באונייה שקצת הרצפה שם עקומה והחבית לא עומדת יציבה, ירד לחוף, היו שם המון אבנים צבעוניות מושלכות בחוף, כמו צדפים, אבל אבנים צבעוניות, לקח כמה אבנים, עלה לשם, הכניס מתחת למקומות שיש חביות רעועות והאונייה יצאה לדרך. לאחר חודשים, טלטלות, עגנה במקום שהוא מתגורר. שלח מיד הודעה לבני ביתו, למשפחה: "הגעתי. אין מה לדאוג, יש הרבה כסף, אתם מסודרים". אשתו מיד באה עם הילדים, ראתה אותו לבוש בגדי עשירים, שמחה מאוד, אדם עשיר. לאחר ההתרגשות הגדולה, המכס פותח את החביות. מה קורה לחבית של שומן שנמצאת כמה חודשים בים? אי אפשר להריח. פתחו, אמרו: תגיד, אתה נורמלי? מה הבאת? פתאום קלט, הייתי שם כמה שנים,

כבר שכחתי מאיפה באתי. אמר: אבל זו סחורה יקרה. אמרו לו: טיפש, שם זו סחורה יקרה, פה מה יש לעשות עם זה? לקחו את כל החביות, השליכו אחת אחת לתוך הים, והוא עומד ובוכה. חזר לביתו עני ואביון כמו שהוא יצא. אבל האבנים שהשאיר מתחת החביות, אבנים צבעוניות, אין בעיר שלו אבנים כאלה, אמר: לפחות הילדים ישחקו חמש אבנים, אפילו מתנות לא הבאתי להם. חשבתי לקנות כאן, אבל אין כלום. אז שישחקו עם האבנים האלה. שם בכיס, הלך לביתו, ישב לאכול ארוחת ערב, על חשבון מי? על חשבון אשתו. כמו שיצא כך חזר. השכן היה צורף, גם הוא יושב עם אשתו לארוחת ערב. הוא אומר: שמעת על הטיפש הזה? הלך הביא שומן? טיפת דעת אין לו. את הכול השליכו

לים. תוך כדי שהוא מדבר איתה, הוא מסתכל מהחלון, הוא רואה בחלון של השכן אורות מרצדים. הילדים היו משחקים שם באבנים, וכמו זהרורים בוקעים. אמר לאשתו: אני צורף, הבן אדם הזה עבד על כולם. הוא הביא אבנים יקרות. כנראה עכשיו מראה לאשתו. פחד שכל העניים יעמדו בתור, אז הוא המציא סיפור של חביות. אבל אני אראה לו שעליי אי אפשר לעבוד. הלך, נקש בדלת. ההוא פותח את הדלת עם פנים של תשעה באב. הצורף אומר בלב: הוא שחקן מקצועי, יודע לשחק באמת עצוב. שלום, שכני היקר, לא נפגשנו הרבה שנים. מה שלומך? אמר לו: אתה יודע, אולי שמעת, אולי לא, איזו טעות עשיתי, הבאתי שומן, זרקו את הכול. הוא אומר בלב: תעבוד על אחרים. הוא שואל

אותו: תגיד לי, מה זה האורות המרצדים שראיתי מהחלון? אמר לו: זה כמה אבנים, הבאתי לילדים, משחקים. אפשר לראות אבן אחת? קרא לילדים, נתן לו אבן. הוא הסתכל באבן הזו, אמר לו: יהלום כזה הוא גדול יותר מהיהלום שבכתרו של המלך. זה לבד שווה כמה מיליוני דולר, אני מסופק אם המלך יוכל לקנות את זה ממך. שמע את הדברים, התעלף במקום. העירו אותו עם מים, שוב מתעלף. מנסים להרגיע אותו: אדוני, אתה עשיר. באבנים האלה אתה מסודר לכל החיים. למה אתה עצוב? למה אתה בוכה? אמר להם: תבינו, כשיצאתי משם עם החביות שהבאתי היה בידי למלא את כל החביות במקום בשומן שהלך למצולת ים, הייתי יכול למלא באבנים האלה. ואני כזה טיפש, הבאתי שומן. אם

אתה אומר לי שחמש-שש אבנים הפכו אותי לאדם עשיר, מה היה קורה אם הייתי ממלא בהן את כל החביות? אבל עכשיו מאוחר. אני לא יודע איך הגעתי לשם, אני לא יודע איך חוזרים לשם. הסיפור הזה מסופר מאות שנים בעם ישראל עם מוסר השכל גדול. אדם בא לעולם, איך כתוב בפסוק: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה". רוב האנשים מקבלים פחות או יותר 70 חביות שיכולים למלא אותן, השאלה במה האדם ממלא אותן? יש אדם, מגיע מעבר להרי החושך, בא לכדור הארץ, חושב שמה שיש כאן זה מה שחשוב, ממלא את החביות בשטויות, במעשים שאין בהם שום תועלת. מגיע לעולם האמת - הוא רואה שזה שומן, כלום לא יוצא מזה. זורקים את הכול. על מה הוא בזבז

את הזמן? על סרטים ועל דברי הבל ועל פטפוטים של שטויות. יש אדם שממלא את החביות בתוכן, עובד על המידות להתגבר על כעסים, להיות אדם יותר מאושר, להסתכל נכון על החיים, לראות מה עיקר, מה טפל בחיים. הולך לשיעורי תורה, מחזק את עצמו, מעשים טובים, מצוות שבין אדם לחברו, מצוות שבין אדם למקום. אדם כזה מגיע לעולם האמת - הוא רואה שבעים חביות מלאות באבנים טובות כי הוא ידע לנצל את הזמן. זה מה שכתוב על אברהם אבינו, "ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכול". מה פירוש "בא בימים"? "אברהם זקן" מובן. "בא בימים" - אומרים חז"ל: כל ימיו באים איתו. הוא בא ביחד עם הימים. יש אדם שעבר יום, בסוף היום הוא משאיר את היום

מאחור כי כלום לא יצא לו מהיום הזה, יום ריק, לא עשה בו שום דבר, אז היום הזה כאילו הוא לא חי בו. מה עשה? אכל, שתה, ישן, לא עשה שום דבר. יש אדם שהיום בא איתו ביחד. אם ביום הזה הוא עשה חסד עם בן אדם, אם ביום הזה הוא קיים מצווה מסוימת, קרא פסוק, ענה "אמן", למד תורה, היום הזה ממשיך איתו כי זה ציוד, זה צידה לדרך שמלווה אותו לאורך כל החיים לעתיד, לנצח. ואצל אברהם המעלה שלו הייתה שכל ימיו באים איתו, כל יום שעובר נצמד אליו, צועד איתו הלאה, מלווה אותו. מגיע לעולם האמת - "והלך לפניך צדקך", מקבל שכרו על כל המעשים שעשה. לכן אומר כאן שלמה המלך: כל מה שאתה מוצא, מזדמן לך לעשות דברים טובים - תעשה. שאול, כמו

שאמרנו, זה המקום של הקבר. ממשיך שלמה המלך ואומר: אומר שלמה: כל אדם צריך לדעת, יש אנשים שקיבלו איזה כישורים מסוימים, כמו שהוא מזכיר כאן, יש אדם שהוא קליל והוא מרגיש שאם אני כזה קליל, יכול לרוץ במהירות, אז אני אהיה אלוף העולם בריצה. אבל הוא אומר: תדע לך, מהניסיון שלי, של שלמה, שהיה חכם וגם רואה את מה שקורה מסביב, "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ" - כלומר, לא מובטח לאדם קליל שהוא באמת יהיה מוצלח בסופו של דבר, יהיה אלוף בריצה. "ולא לגיבורים המלחמה" - לא תמיד מי שחזק וגיבור הוא זה שיכול לנצח במלחמה. שלמה המלך ראה את זה אצל אביו. מה היה דוד מול גולית? גולית היה ענק וגיבור וחזק. מי יכול על אדם

כזה? ומלבד הגבורה שלו, היה לו גם נער שהולך איתו, נושא את הכלים, את החרב, את החנית. ודוד בא אליו עם מה? בסך הכול עם אבן וקליעה אחת מוטט אותו לחלוטין. הוא אומר "לא לגיבורים המלחמה" - לא תמיד הגיבור הוא זה שינצח במלחמה, כלומר אל תהיה בטוח שאם קיבלת את הכישרון בדבר מסוים אתה בוודאי תגיע לפסגה. חשוב לדעת את זה, בפרט בדור שלנו אצל הצעירים, יש הרבה צעירים שיש להם מעלה מסוימת וכבר מדמיינים שהם מגיעים לפסגה, "אני אהיה שחקן, אני אהיה דוגמן, אני אהיה אלוף העולם במשהו", ואחר כך כשרואים שזה לא מצליח, מה קורה להם? נשברים לחלוטין. רוב אלה שהלכו לכל התוכניות שיש היום בערוצים השונים שאומרים שהכוכב הזה נולד

והכוכב הזה נפל והכוכב ההוא עלה, נותנים לאנשים תקוות כאלה ודמיונות, וצעירים הולכים בהתלהבות ובטוחים שהם הולכים לכבוש את הפסגה. וכשמגיעים לאכזבה בסופו של דבר, אומרים לעצמם: היה עדיף לי בכלל לא להיכנס לכל הסיפור הזה. אפילו אותם שזכו, הגיעו לאיזו פסגה, בודדים מהם נשארו לאחר מכן רגועים ובריאים כמו שהיו צריכים להיות באופן טבעי, כי החלום הזה ופתאום לפרוץ לכותרות ואחר כך ליפול מהכול אלה תנודות שהן לא בריאות. אומר שלמה המלך לאדם הצעיר: תשמע לעצה שלי, אל תכניס את עצמך לדמיונות. גם אם קיבלת כישורים מסוימים, יש לך מעלה - תישאר עם הענווה שלך. יש לזה כמה השלכות. נראה את דבריו. "שבתי וראה תחת השמש כי לא

לקלים המרוץ "ולא לגיבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם". אדם חכם אומר: ודאי, לפחות תהיה לי פרנסה בסיסית, לחם הכוונה פרנסה. הוא אומר: אל תהיה בטוח. "ולא לנבונים עושר". יש חכם ויש נבון. חכם - מה שהוא לומד הוא יודע, נבון הוא אדם שהוא מתבונן בפרטים, לכן נקרא נבון ובונה רעיון חדש. נבון זה יותר מחכם. חכם, מה שמלמדים אותו יודע. נבון הוא בעוצמות יותר גבוהות. אגב, חשוב לדעת את ההגדרות האלה. אדם שמחפש עובד למפעל, אתה צריך לבדוק מה אתה מחפש - חכם או נבון? אם אתה רוצה אדם שיעבוד בסרט נע, ייקח מפה, ישים שם - מספיק חכם, תלמד אותו מה צריך, הוא יעשה. אם אתה צריך תפקיד ניהולי של אדם עם מעוף, עם חשיבה קדימה - תחפש

אדם שהוא גם נבון, לא רק חכם. בתנ"ך המילים מאוד מדויקות. אצל פרעה כתוב שכשיוסף פתר לו את החלומות, אמר לו: עוד מעט יהיו שנות שבע ואחר כך שנות רעב, פרעה נבהל: אז מה עושים? אמר לו: "ועתה יראה פרעה איש נבון וחכם וישיתיהו על ארץ מצרים". כל מילה מדויקת, הוא אומר לו: אל תחפש רק חכם, תחפש אדם שהוא גם נבון, ושהנבון יהיה לפני החכם, "איש נבון וחכם", ותמנה אותו על ארץ מצרים, שהוא ידע איך לאסוף את תבואה בשנות השבע, איך לאחסן אותה בצורה שהיא לא תתקלקל, איך ליצור את החלוקה אחר כך שהיא תספיק לשבע שנים נוספות. אתה צריך אדם לא רק חכם, עם מעוף, עם חשיבה. כך גם בזוגיות, אישה מחפשת בן זוג, בעל מחפש בת זוג, תמיד

צריך לחשוב מה אני מחפש, האם אדם שהוא רק חכם או שיהיה נבון. כלומר, ההיגיון אומר שאדם חכם תהיה לו לפחות פרנסה, ואדם נבון, ההיגיון אומר שהוא יהיה עשיר. אומר שלמה המלך: מהניסיון ראיתי, מהחוכמה שלי, שזה לא בהכרח, יכול להיות אדם חכם ואין לו מה לאכול, יכול להיות אדם נבון והוא לא עשיר. "וגם לא ליודעים חן" - אדם שיש לו ידיעות נרחבות הוא מוצא חן בעיני אנשים כי כל דבר שמתייעצים איתו הוא יודע מה לומר, גם זה אל תהיה בטוח. גם אדם שיש לו ידיעות רבות, המסקנות שלו מאוד נכונות, מי ששם לב, הוא נקט כאן חוכמה, בינה ודעת. היודעים זה דעת, זה המסקנות שאדם מסיק מתוך היגיון. "וגם לא ליודעים חן" - מה מתכוון שלמה המלך

לומר בכל אלה? כמה דברים הוא רוצה לומר. דבר ראשון, כמו שהזכרנו קודם, שאדם שקיבל מעלות מסוימות, שלא יאמר לעצמו "אני בטוח מצליח" ואז כשהוא מתאכזב זו קריסה. כגודל הציפיות של האדם כך גודל האכזבות. וזה דבר שהוא נכון לא רק בעניינים האלה, בכלל, אפילו אנשים רגילים, אדם שיתבונן מה גורם לו לעצבות במהלך החיים, מה גורם לאנשים להיות עצובים? שהם מצפים לדברים מסוימים ורואים תוצאה אחרת אז מגיעים לאכזבה. אבל כשאדם אומר לעצמו: אין לי שום ציפיות מהעולם הזה. אני עושה את ההשתדלות שלי. צריך לחיות טוב - אז אני משתדל שתהיה לי פרנסה, דירה - משתדל שתהיה דירה. אבל אני יודע שזו לא התכלית, זו לא המטרה. גם אם הדירה לא תהיה

כמו שרציתי, רציתי ארבעה, יש שלושה, יש שני חדרים - גם זה בסדר, מה שהקב"ה נותן לי זה טוב לתיקון שלי. אז אני עושה את ההשתדלות אבל אם זה לא הלך אז בסדר, העולם הזה ארעי. אדם כזה הוא חי תמיד בשמחה. לכן מי ששם לב, איזה חג הכי שמח שיש לנו ביהדות שעל החג הזה אומרת התורה "ושמחת בחגך" יותר מכל החגים האחרים? חג הסוכות. וזה פלא, סוכות היה אמור להיות החג הכי לא שמח. פסח, למשל, הגיוני שזה יהיה חג הכי שמח. אתה יושב ליד השולחן, בני חורין, יצאנו ממצרים, יש מצווה בהלכה להוציא את הכלים הכי יפים. יש לך כלי כסף - שים אותם על השולחן, איזו מערכת כלים הכי יפה שיש לכבוד פסח, שיהיה כשר לפסח, שים אותה על השולחן. תפאר את

השולחן, תלבש בגדים יפים. יש כאלה מקפידים עם כרית רקומה להישען עליה, מסבים כבני מלכים. לכאורה, זה היה צריך להיות החג השמח. סוכות זה חג שאנשים שיש להם בית יפה, מסודר, הולכים גרים בצריף מתחת ענפים. זה צריך להיות החג השמח? אבל התשובה היא: דווקא אדם שמבין שהעולם הזה ארעי, כמו הסוכה, הוא באמת אדם שמח כי אדם כזה לא עושה עניין מכל דבר. "ההוא אמר לי, נפגעתי". יש אנשים על פגיעה ועל עלבון שבן אדם אמר, הבן אדם ננעל לשבוע, אי אפשר לדבר איתו, נכנס לעצבות "כי ההוא אמר לי, ההיא אמרה". אבל אדם שאומר לעצמו: מה העיקר בחיים? שאנשים יגידו עליי או שאני אמצא חן בעיני הקב"ה? אז אמרו עליי שאני לא יפה, אמרו שאני שמן,

אמרו שאני רזה, אמרו - אז אמרו. אבל אני לא חי בשביל אנשים. אדם שחי בשביל אנשים, כלומר הוא חי כשתמיד המחשבות שלו "מה חושבים עליי", זה אדם שבלי להרגיש הוא עבד לבני אדם. במקום שיהיה עבד של אלוקים, הוא נעשה משועבד לבני אדם. תמיד במעקב, מה האופנה שעכשיו הולכת, מחליף את הבגדים. יש לו בגדים יפים. קנה עכשיו משקפיים - לא, אבל עכשיו המשקפיים האלה יצאו מהאופנה אז צריך לקנות משקפיים אחרים. ומה חושבים ומה יגידו ואיזה רכב יש לי ואיך הסלון שלי נראה. זה שעבוד, אדם כזה משועבד לבני אדם. אדם שהוא בן חורין זה אדם שרואה את העולם הזה כארעי, בודק מה עיקר, מה טפל בחיים - אני צריך לעשות טוב לאנשים, לעשות טוב לעצמי לא

מצד שיגידו עליי אלא מצד שיש מצווה של חסד, של עזרה, של נתינה. הוא חי בצורה כזאת, האדם הזה נעשה משוחרר, נעשה שלו ומאושר. אז אומר שלמה המלך: ראיתי בעולם שכל אלה שיש להם מעלות מסוימות, אם הם מצפים יותר מדי הם מתאכזבים "כי לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים" וכו'. יחד עם זאת, יש משנה מעניינת בפרקי אבות שלכאורה היא סותרת את הדברים. במשנה כתוב: "יהודה בן תימא אומר הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי "וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים". הנה, שם הוא אומר תהיה קל, תהיה עז, תהיה חזק, תהיה גיבור. ופה נראה כאילו שלמה מייאש אותנו. אבל התשובה פשוטה, מה כתוב שם במשנה? "לעשות רצון אביך שבשמיים". פה נמצאת התשובה. אדם

שהוא עז כנמר, כלומר הוא אומר אם זו האמת אז אני הולך איתה גם אם לועגים לי, גם אם צוחקים עליי. לפעמים בחברה רואים שיש כמה, אצל צעירים זה נפוץ, פתאום תופסים את אחד הנערים או את אחד הבחורים בצבא או משהו ויורדים עליו, קוטלים אותו. והוא מכווץ בתוך עצמו ויושב שם אחד שהוא מתקומם נגד זה אבל הוא מפחד, "אני אגיד משהו כולם יתנפלו עליי", אז הוא שותק. כאן "הווי עז כנמר". אתה יכול לעזור לבן אדם הזה שנמצא במצוקה? תעזור לו, תהיה עז כנמר. "אבל לא נעים לי, יגידו..." "לעשות רצון אביך שבשמיים" - אתה עושה דבר נכון, אל תתייחס למה יגידו. "וקל כנשר ורץ כצבי" - מה זה "קל כנשר"? הנשר הוא עוף גדול, מוטת הכנפיים שלו

יכולה להגיע למטרים. והנה אתה רואה נשר כזה גדול נמצא כאן, ברגע שהוא מחליט להתרומם פתאום הוא מתעופף ומגיע תוך שניות לגבהים עצומים. זה נקרא "קל כנשר". כשאתה צריך להתרומם, תתרומם ותעוף. מתי צריך להתרומם? כשאתה רואה שהחברה שאתה נמצא בה מושכת אותך למקום לא טוב, "בוא נעשן את זה, נלך לשם, תעשה ככה". אתה יודע "זה לא טוב". תהיה כמו נשר קליל להתעופף משם. או דבר עבירה, אתה נמצא עכשיו בניסיון, פתאום יש יצר גדול שאדם נאבק עם עצמו: "אני אעשה את זה, לא אעשה את זה? אסתכל על זה, לא אסתכל? אגע, לא אגע?" נאבק עם עצמו. תהיה כמו יוסף הצדיק - "ויעזוב בגדו בידה וינוס ויצא החוצה". זה נקרא "קל כנשר", אתה עף משם בקלות

כמו נשר. "ורץ כצבי" - כאן זה בדיוק הפוך. "קל כנשר" זה להסתלק. רץ כצבי, כשיש דבר מצווה לפניך - תרוץ לכיוון של המצווה. כמו שהצבי, אתה רואה אותו כזה קליל, פתאום רץ במהירות, כך תהיה רץ כצבי. "וגיבור כארי" - כשצריך גבורה לעשות איזה דבר, איזה דבר טוב שאתה יודע שצריך לעשות, למשל לקום בבוקר בזמן, אפילו שאתה עייף, אתה יודע: אם אני אקום מאוחר אני אחרי זה אלך לעבודה בלי תפילה אז אני אהיה גיבור כארי לקום בזמן "לעשות רצון אביך שבשמיים". פה זו מעלה. למה באמת התנא שם דיבר על בעלי חיים? היה יכול לתת הרבה דוגמאות אחרות, למה מבעלי חיים? יש הרבה דברים קלים בעולם ויש הרבה דברים מהירים. אבל הוא רצה לרמוז לאדם:

כשאתה עובד לתקן את עצמך תתאמץ בזה עד שזה יהפוך להיות טבע אצלך כמו אצל בעלי החיים. הנשר, כשהוא רוצה להתרומם הוא לא צריך עבודת המידות, מחליט - הוא מיד מתרומם. כך, הוא אומר, תדע, אם תרגיל את עצמך לדבר טוב, זה יהפוך להיות אצלך טבע גמור, יהפוך להיות חלק ממהותך ואז תראה שאתה בקלות, הכול נעשה קל. למה הידיעה הזאת חשובה? כי אדם שרוצה להשתנות במשהו, לתקן משהו, בהתחלה הוא מרגיש קושי, יש לו התמודדויות והוא מרגיש "ניסיתי, נפלתי ועוד פעם ניסיתי וקשה לי". אל תדאג, אתה תעשה את המאמץ שלך לצאת מההרגל הלא טוב שהיה בעבר, זה בכל תחום - עישון, לא משנה מה, אתה רוצה לצאת, בהתחלה זה מאבק. אחרי שאתה תצא מזה תראה פתאום

שזה רץ, זה נהיה חלק ממך. רק מישהו שם, אתה רואה דבר לא טוב - אתה כבר מתעופף, אתה רואה דבר מצווה - אתה מיד רץ. צריך להגן על מישהו - אתה "עז כנמר". כי המעלה הפכה להיות חלק ממך. זה מה שכתוב שם בשיר השירים "מושכני אחריך נרוצה". הפסוק הזה לא מובן: אם אחריך נרוצה למה צריך למשוך? אבל התשובה: כולנו מחוברים לתאוות של העולם הזה, אז מבקשים מהקב"ה: אתה רק תוציא אותנו מכוח המשיכה, אתה תמשוך אותנו מכאן - פתאום תראה ש"אחריך נרוצה". הרב פינקוס זצ"ל אמר: משל למה הדבר דומה? אדם שרוצה לתקן משהו, הוא מרגיש "זה גדול עליי, איך אני אצליח?" היעד נראה רחוק. הוא אמר: כשרוצים לשלוח חלילית לירח יש בהתחלה טיל שאמור להוציא

את החללית מכוח המשיכה, והטיל הזה יש בו דלק. אם היה צריך להכניס דלק שיספיק לכל הדרך עד הירח, היו צריכים לקחת אולי חבית בגודל של כל תל אביב עם דלק רק כדי שהדלק יספיק כדי להגיע לירח. אבל בעצם מה צריך? צריך בסך הכול טיל שיוציא את החללית מכוח המשיכה. אחרי שהיא יצאה מכוח המשיכה, החללית יכולה להתנתק מהטיל, היא ממשיכה אוטומטית, היא מגיעה ליעד. כי צריך להתנתק. כך הוא אמר, כל העולם הזה, התאוות של העולם זה כוח משיכה. והקב"ה סידר שאתה תתאמץ לצאת מכוח המשיכה. כשאתה יוצא, אומר אלוקים "אני כבר אמשיך לך את זה", אתה תראה שזה רץ בקלות, זה נהיה חלק ממך. זה מה שכתוב בפסוק "אקרא לאלוהים עליון, לאל גומר עליי". אני

עושה את שלי ואז הקב"ה כבר גומר את המלאכה, מעיף את האדם לגבהים. נחזור שוב לפסוק הזה: הוא אומר: תדע לך שכל האנשים, עם כל המעלות שלהם, כל אחד מגיע זמנו, כל אחד הקב"ה נותן לו לפי מה שבאמת הוא צריך. ולכן המסקנה של שלמה המלך: גם אם קיבלת כישורים מסוימים, קודם כול, אל תצפה יותר מדי שלא תתאכזב. ב', אל תבזבז את זמנך על דברים שלא יצא לך מהם שום דבר בסופו של דבר. כי נניח שבאמת אתה נהיית ספורטאי מצטיין והפכת להיות אלוף העולם, כמה זמן התהילה הזאת תחזיק? מה קיבלת מזה לחיי נצח של העולם הבא שלך? לכן הוא אומר: מראש תזכור שבסוף "עת ופגע יקרה לכולם". מה שאין כן דברים רוחניים מלווים את האדם לנצח והוא לא מפסיד.

לכן הוא ממשיך בפסוק הבא לתת עוד חיזוק לאדם שתנצל את הזמן כשאתה צעיר, אתה רענן, תנצל את הזמן לבנות את העולם הרוחני שלך ולא תגיד: "טוב, עכשיו אני קצת "אעשה שטויות ואחר כך אני אהיה בסדר, אחר כך אני אתאזן". אני שומע את זה לפעמים מצעירים, "תן לי עכשיו זה, אחר כך אני אסתדר". וזו טעות גדולה. קודם כול, חבל על הזמן של עכשיו. אתה יכול לנצל את הזמן של עכשיו. מלבד זאת, כשאדם עושה שטויות בצעירותו, הצלקות שנשארות לו אחר כך בנפש, קשה לו אחר כך להיפטר מהן. כמה כאלה שדיברו איתם, צעירים, "תעזוב את הטיול בחו"ל, תשקיע בעצמך". לא, כאילו יש מצוות עשה דאורייתא אחרי הצבא טיול בחו"ל. חייב לצאת. ו"לא, סמוך עליי, אני

אשמור על עצמי". כמה מהם אחר כך, בני המשפחה היו צריכים ללכת לשם כדי להחזיר אותם לארץ כי מה שעישנו שם ומה שאכלו ו... סיבך אותם לחלוטין. אני יודע על כמה כאלה, מאושפזים היום בבתי חולים לחולי נפש והמשפחה שבורה, ובחור חכם, משכיל, עם תואר, יכל היה להצליח בחיים. הלך לשם, הרגיש שהוא לא בסביבה שלו אז אפשר לעשות שם מה שרוצים. הוא לא חשב אפילו, כשהיה כאן הוא לא חלם שיגיע לשפל כזה, אבל גמר לעצמו את כל החיים. אז אומר שלמה המלך: תשמור על עצמך בגיל צעיר, תשקיע במה שצריך להשקיע. וכאן הוא מוסיף בפסוק הבא עוד נקודה מעניינת, גם נקודה למחשבה: "כי גם לא ידע האדם את עיתו" - האדם לא יכול להגיד "תן לי עכשיו לעשות

שטויות, יום יבוא, אני אתאזן". מי אמר לך שיבוא היום הזה? וכי האדם יודע מתי העת שבה הוא עוזב את העולם? יש כאלה בגיל 90, יש בגיל 50, יש בגיל 30, יש בגיל 20, אף אחד לא יכול לדעת מתי מגיעה עיתו. הוא אומר, כמו שהדג נתפס במצודה רעה. המפרשים כאן כותבים, חכה מהי בסך הכול? חוט שבראשה יש קרס. אבל הקרס הקטן הזה יכול לגמור חיים של דג גדול. דג נאחז בו, שלפו אותו החוצה - נגמרו לו החיים. תשאל את הדג "מה אתה אומר על הקרס?" הוא יגיד "זה כלום", אבל זה יכול לגמור לו את החיים. "וכציפורים" - הדוגמה השנייה. למה הוא מביא שתי דוגמאות? דוגמה של דגים, דוגמה של ציפורים? הוא אומר: הציפורים, ציפור עפה, פתאום נלכדת

במלכודת, איזו רשת נוחתת עליה, תופסת אותה. הוא נתן שתי דוגמאות לומר שהאדם לא יכול לדעת מתי הוא יעזוב את העולם כי מכה קטנה יכולה לסיים את הכול וגם זה יכול לבוא פתאום, כמו הציפור שעפה, היא בטוחה, היא מתכננת עכשיו ללכת לקן שלה. אבל הרשת תפסה אותה, היא בכלל לא תכננה שהיא הולכת למקום אחר. כך אומר שלמה, אדם צריך להיות חכם, "כי גם לא ידע האדם את עיתו כדגים שנאחזים במצודה רעה "וכציפורים האחוזות בפח" - פח זה מלכודת, "כהם" - כמותם, "יוקשים בני האדם לעת רעה". יוקשים כמו מוקש, "לעת רעה כשתיפול עליהם פתאום". חס ושלום קורה משהו - זה כבר לא בידי האדם. ממשיך שלמה ואומר: עכשיו הוא ממשיך ואומר "ראיתי..." זה

ביטוי יחיד בכל הספר שהוא משתמש במילים "וגדולה היא אליי". כלומר, זה דבר שאני מתפעל ממנו בצורה מדהימה. שלמה המלך, לא קל לרגש אותו שיתפעל מאיזה דבר, אבל הוא אומר: יש עוד דבר שראיתי בעולם ובשבילי זה דבר גדול, זה גורם לי להתפעלות עצומה. מה הדבר הזה? כל מי שקורא את זה מיד מבין שזה משל, כשהוא מדבר על עיר שיש בה אנשים מעט ובא מלך לתקוף אותה והיה איזה חכם שהציל אותה, זה משל. אבל מה בעצם כתוב כאן? אומר שלמה המלך: התפעלתי מדבר מדהים, מהצורה שהקב"ה ברא את העולם עם גוף ונשמה, יצר הטוב ויצר הרע, ואיך המערכת בנויה בצורה כל כך נפלאה ומתוחכמת שרק אלוקים יכול לעשות דבר כזה. כי באמת, האדם, כולנו, ממה אנחנו

עשויים? איך אלוקים ברא אותנו? פסוק מפורש בתורה: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים "ויהי האדם לנפש חיה". כלומר, כשהקב"ה ברא את האדם, הוא ברא אותו בשני שלבים. שלב ראשון, עפר מן האדמה. עשה צורה של בן אדם, אבל זה עפר, עפר רגיל, כמו שילדים יכולים לעשות מבוץ צורה של אדם. בובת אדמה לא יכולה ללכת, לדבר, לזוז. בשלב השני "וייפח באפיו נשמת חיים" - דרך האף הכניס לו לתוך הגוף נשמת חיים, ואז מה התוצאה? "ויהי האדם לנפש חיה". כעת אתה רואה הגוף הזה קם, מתחיל לתפקד. בספר "שערי קדושה" כותב מהרח"ו, אחד מגדולי המקובלים, שצורת הגוף היא בדיוק כצורת הנשמה. כלומר, איך המערכות שלנו בפנים

פלאיות, לב, ריאות, עורקים, ורידים, מערכת עצבים, שרירים? זה מדהים. אם יש מדריך כושר שלא חוזר בתשובה זו קושיה גדולה עליו, אתה רואה מערכת של שרירים איך היא בנויה, דבר כזה יהיה לבד? אתה רואה את אלוקים רק ממערכת השרירים, איך התחבושות האלה עוטפות אחת את השנייה, ואיך זה מזיז את הרגל וזה את היד, דברים מדהימים. זה רק שרירים. מה עם די-אן-איי, מערכת חיסון? כל המערכות שיש לנו בגוף הן בעצם מקבילות למערכות שיש בנשמה. כלומר, לנשמה יש לב, הכול רוחני, לב, ריאות, מערכת של ורידים, גידים, נימים. הכול. וכשהנשמה נכנסה בתוך הגוש של העפר, העפר קיבל את הצורה של הנשמה. לכן אומרים חכמי הקבלה שגוף האדם עשוי מ-248

איברים, 365 גידים כי זו הצורה של הנשמה, אותו מספר. והנשמה עשויה כי בתורה יש 248 מצוות עשה, 365 מצוות לא תעשה. כל מצווה שאדם עושה, מניח תפילין - נותן אור בנשמה בחלק שקשור לאותו עניין, זה משפיע על כל הגוף, אבל הריכוז. אישה מכינה בצק, הפרשת חלה, מבשלת לשבת, עושה תיקון רוחני בידיים שלה, בפעילות שהיא עושה. אדם מסתכל בספר תורה, אגב, זו סגולה לבריאות גדולה, כשמרימים ספר תורה בבית כנסת, בפרט אדם שיש לו בעיות בעיניים, בראייה, יעמוד קרוב לספר תורה ויסתכל באותיות של הספר תורה כשפותחים ואומרים "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". האר"י הקדוש כותב שכשפותחים את הספר תורה ומסובבים לעיני הציבור, בוקע אור,

כלומר בעברית של היום, קרינה. יש קרינה מבריאה שבוקעת מהספר תורה אצל אדם שמצליח לראות את האותיות של הספר תורה, משפיע עליו לבריאות, בפרט בעיניים. דבר שהוא טוב לכל הגוף. האדם עשוי מגוף ונשמה. הגוף החיצוני קיבל את המבנה של הנשמה הפנימית, כל פעולה שאנחנו עושים בגוף משפיעה על הנשמה. אומר שלמה המלך: אני כל כך מתפעל מהמערכת הזו, איך שהקב"ה ברא את העולם, כי גם את העולם הוא עשה בעצם חומרי עם פנימיות רוחנית. כל המערכות של הבריאה בנויות על ידי מערכת גשמית שבתוכן יש רוחניות. אפילו בדומם, כותב האר"י ז"ל, אפילו בדומם יש נפש. פעם לא הבינו אותו. איך יכול להיות שבדומם יש נפש? נפש אתה צריך לראות תזוזה. והדומם,

למה קוראים לו דומם? עומד דום, הוא לא זז. אבל הוא אומר: תדע שגם בדומם יש נפש שהיא זו שמחברת את חלקיו של הדומם כי בלי הנפש שבדומם לא הייתה מציאות לדומם. כלומר, אין מצב שתהיה גשמיות בלי פנימיות רוחנית. אם אתה רואה גשמיות - יש בזה רוחניות. היום המדע כבר מבין מה שכתב האר"י ז"ל. לפני 100 שנה גילו שהחלקיק הכי קטן של החומר, שזה האטום, כך היו בטוחים, שהחלקיק הכי קטן של החומר זה האטום. התברר שהאטום עצמו מורכב מגרעין פנימי ואלקטרונים שנעים סביבו במהירות. כלומר, אם היינו לוקחים עכשיו נניח חלקיק של אטום, אי אפשר לראות אותו בעין רגילה, אבל נניח, ניקח עכשיו אבן, אבן שיש בה מיליארדים, ביליונים של אטומים,

ניקח אבן קטנה של חצץ ונגדיל אותה פי כמה מיליארדים עד אין קץ ונראה מה קורה שם באמת, אנחנו נראה את כל האלקטרונים שזזים במהירות. במילים אחרות, אנחנו נראה שהאבן הזאת היא רוחשת פעילות, יש לה חיות, היא זזה. רק אנחנו, בגלל המהירות של האלקטרונים, כך טוענים החוקרים, כמו כנפיים של מאוורר שהן מסתובבות במהירות, אתה רואה כמו צלחת. זו לא צלחת, יש פה כנפיים, אבל מרוב מהירות יש אשליה של צלחת. כך האלקטרונים נעים במהירות ויוצרים את המעטפת של האטום וצירוף אטומים יוצר את כל הדומם. אבל אין מציאות גשמית שאין לה רוחניות. אומר האר"י ז"ל: כשאתה רואה אדם, גוף של אדם, אתה רואה את הבגדים שלו, לא אותו בעצמו. האדם האמיתי

זו הנשמה. אתה רואה גשמיות, אתה רואה עצים, רואה כל מה שקשור לעולם החומרי, אתה רואה חומר - יש שם פנימיות רוחנית, אתה רואה את המעטפת, לא את הפנימיות הרוחנית שקיימת. והקב"ה סידר את העולם מלשון העלם, שהעולם מעלים מהאדם איך לחיות נכון ואיך ליהנות מהחיים בעולם הזה. כי אדם שרואה חומר, הוא מבין: אם אני רוצה ליהנות, מה אני צריך? צריך חומר, תאוות, יצרים זה מה שיעשה לי טוב. ואלוקים אומר לו תיהנה מכל מה שבראתי, כל זה עשיתי בשבילך, לא רק בעולם הבא, גם בעולם הזה אני רוצה שתיהנה, אבל אני שם לך מסגרת: תיהנה מכאן ועד כאן. אם האדם נהנה מהמסגרת שאלוקים נתן לו, הוא מגלה שהוא בעצם נהנה כל החיים. יש כאלה פורצים את

המסגרת, רוצים ליהנות ממה שאסור, אז נהנו עוד מטר-שלושה, פתאום נופלים בבור, בתחום שרצו ליהנות ממנו באיסור סובלים ממנו כל החיים. אבל אם האדם נהנה במסגרת הנכונה, אלוקים אומר: אני בראתי אותך, אני יודע בדיוק כמה אתה צריך. שש ימים תעבוד, ביום השביעי תשבות; אתה רווק, רווקה - שמירת נגיעה; חתונה - טהרת משפחה; אוכל - תאכל, אבל בעלי חיים טמאים, מאוסים אל תאכל, רק אותם שניזונים מהצומח והם עדינים, כמו כל הגדרים ההלכתיים שהתורה נתנה. אדם שחי עם הגדרים האלה הוא מגלה שאלוקים נתן לו את מה שהוא צריך במינון המדויק, הוא לא צריך יותר מזה, הוא יכול ליהנות כל החיים ברצף. יש אדם שאומר "רגע, למה ליהנות מהמסגרת? "אני

רוצה לפרוץ את המסגרת, ליהנות ממה שאסור". אבל תבין, אם אלוקים שם פה את הגדר, כי אחר כך יש בור, ואם תיפול בבור אתה לא תיהנה. מזה מתפעל שלמה המלך, כפי שנראה מיד. אומר שלמה המלך: תראה איזה יופי, אלוקים יצר עולם עם נשמה בתוך גוף, עם מנגנונים של יצר הטוב ויצר הרע, עם מאבק ביניהם, נתן לאדם את הכוח להשתלט על היצר הרע ואז הוא מגלה שהוא נהנה כל החיים. אם הוא שומע ליצר הטוב, הוא נהנה כל החיים. שומע ליצר הרע - הוא מגלה לפתע שבהנאה האסורה טמון מנגנון הרס פנימי, שהמנגנון הזה פתאום מתפוצץ עליו. כמו שיש מערכות בעולם הטבע שבטכנולוגיה מפחדים לפעמים שייכנס אויב אז מסדרים מנגנון הרס פנימי שאם מישהו יפלוש יתפוצץ

מבפנים או שהתוכנה תמחק את עצמה, מסדרים מערכות כאלה. כך הקב"ה סידר בכל ההנאות שבעולם, כל זמן שהאדם נהנה במסגרת של הוראות יצרן, הוא נהנה כל החיים. אבל כשהוא עובר את הגבול אז הוא ייהנה עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת - עד שהמנגנון מופעל עליו, בתחום שהוא רצה ליהנות באיסור משם הוא סובל אחר כך במשך כל ימי חייו, דבר שהוא בדוק. עכשיו נראה את דברי שלמה: "גם זו ראיתי חוכמה תחת השמש וגדולה היא אליי" - הוא אומר: אני מאוד תפעל מהדבר הזה. "עיר קטנה" זה גוף האדם, "ואנשים בה מעט" אלה האיברים. יש לאדם את האיברים שמתפעלים את הגוף, "אנשים בה מעט". "ובא אליה מלך גדול" - מי זה המלך הזה? היצר הרע, שהוא בא עם צבא גדול,

הוא חזק, יש לו את כל העולם הזה לצידו, כל התאוות שבעולם, "בא אליה מלך גדול". "וסבב אותה" - מקיף את האדם בחומריות, ביצרים וזה נראה שהוא הולך ליפול, שאין סיכוי שהאדם הזה יצליח, "ובנה עליה מצודים גדולים" - מצודים מלשון מצודה, מלשון מלכודת. בקיצור, היצר הרע בא בהרגשה שהוא בטוח בניצחון שלו. הנה, הוא הולך עכשיו להכניע את האדם. "ומצא בה איש מסכן חכם" - כשהוא בא ונכנס לתוך העיר, לתוך גוף האדם, מה הוא מגלה? שיש בפנים איש מסכן וחכם. למה מסכן? כי לא כל כך מתייחסים אליו, ליצר הטוב. למה הוא חכם? כי הוא היצר הטוב, שהוא יודע לתת עצות נכונות לאדם, מה טוב, מה נכון, מה לא נכון לעשות. אבל היצר הרע בא עם עוצמות,

עם הרבה רעש מסביב. אבל כשהוא חודר לאדם - הוא "מוצא בה". צריך לדעת, הקב"ה נתן לכל אדם בפנים את היצר הטוב שלו. "ומצא בה איש מסכן חכם". מסכן - כי לא מתייחסים אליו כל כך, וחכם על שם התובנות שלו. "ומילט הוא את העיר בחוכמתו" - בחוכמה שלו הוא יכול להציל את האדם מליפול ברשת של המלך הגיבור והחזק הזה, היצר הרע, שבעצם כולו דמיונות שמבלבל את האדם. מסיים שלמה את הפסוק: "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" - הערה מאוד מעניינת, אומר שלמה: תראה דבר מעניין, אדם שנכשל בעבירה - את מי הוא מאשים? את היצר הרע. "היצר הרע הפיל אותי". כשהוא מתגבר על היצר הרע, לזכות מי הוא זוקף את הניצחון? "אני ניצחתי את היצר הרע". מה עם

היצר הטוב? אף אחד לא מזכיר אותו, לכן אומר שלמה "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא". כשהוא נכשל מפיל את זה על אחרים, כשהוא מצליח, אומר "אני הצלחתי". איך אומרים? שלהצלחה יש אבות רבים והכישלון יתום, אין לו אף אבא, אף אחד לא מוכן לקחת אחריות. "ואמרתי אני", אומר שלמה, "טובה חוכמה מגבורה" - החוכמה של היצר הטוב יותר טובה מהגבורה של היצר הרע, יצר הרע בא ברעש. "וחוכמת המסכן בזויה" - החוכמה של היצר הטוב, תראה איך אנשים מזלזלים בה, אבל הוא יכול להציל אותך, הוא יצר טוב, תשמע לו, אתה תרוויח. "וחוכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים" - רוב העולם לא מתייחס ליצר הטוב. ממשיך שלמה: הוא אומר: תשמע עצה טובה, כשיש לך

בלבולים בפנים ואתה לא יודע מה לעשות, תזכור: העצות של היצר הטוב באות בנחת, העצות של היצר הרע "זעקת מושל בכסילים", כך הוא קורא ליצר הרע. היצר הרע הוא כמו מלך, הוא מושל, אבל במי הוא מושל? בכסילים, בטיפשים, אלה שנכנעים אליו, שבגלל כל הרעש שהוא עושה הם לא מפעילים את ההיגיון. אתה יודע שאתה הולך למקום לא טוב, למה אתה ממשיך בדרך הזאת? למה, כי היצר בא עם רעש? אז זה נקרא כסיל. המושל בכסילים הוא בא בזעקות. אומר שלמה: תשמע לעצה שלי, "דברי חכמים בנחת נשמעים", תשמע את העצה שבאה בנחת, את העצה שבאה בחוכמה, בתבונה של היצר הטוב שמדריך אותך איך ללכת, מה לעשות - תדע שזה הרבה יותר טוב. המשפט הזה, "דברי חכמים בנחת

נשמעים", שומעים אותו הרבה, מצטטים אותו הרבה. אבל פה זה ההקשר המקורי איך זה נכנס בתוך כל הפסוקים, בלפני ואחרי, אבל יש לזה גם משמעות מצד עצמה. מה זה "דברי חכמים בנחת נשמעים"? זה נכון גם... פה הוא מדבר על היצר הטוב, אבל מזה נלמד גם לעצמנו. הורה מדבר עם הילדים, בעל מדבר... יש ביקורת, יש לבעל ביקורת על אשתו, אישה יש לה ביקורת על בעלה. איך לדבר? אומר שלמה "דברי חכמים בנחת נשמעים". אם אתה צורח על אשתך סימן שאתה לא חכם, זה נקרא כסיל. אם את צורחת על בעלך את לא חכמה. אדם שהוא חכם מדבר בנחת כי הוא יודע להסביר את עצמו בצורה נכונה, בענווה בלי להשתמש בשיטות של היצר הרע, של הכעס והעצבים. תדבר בנחת, תסביר מה

כואב לך, השני ישתדל ללכת למענך. לפעמים, כותב הרמב"ם, צריך להראות כעס הפנים. כשאתה רואה שזה לא עוזר תראה כאילו אתה כועס, אבל כשאדם מראה כאילו הוא כועס זה עדיין בגבולות. אם הוא כועס באמת זה כסיל. כמו שראינו למעלה, שהכעס בחיק כסילים, הכעס הונח בחיק של הכסילים, ישר שולף אותו, אבל "דברי חכמים בנחת נשמעים". המילים האלה, דברי חכמים בנחת נשמעים, נקראות בעוד צורה. קריאה אחת כמו שאמרנו עכשיו: "דברי חכמים, בנחת נשמעים". תדבר בנחת. אבל אם כך, אם רק לזה התכוון שלמה, היה צריך לומר "דברי חכמים בנחת נאמרים" כי אתה מדבר על מי שמדבר, אז דברי חכמים בנחת נאמרים. למה הוא אומר נשמעים? בחוכמתו הוא ניסח דברים שיהיו

כמה משמעויות. "דברי חכמים בנחת, נשמעים" - למי הם נשמעים? לזה ששומע. אם אתה מדבר בנחת אנשים יסכימו לעשות את מה שאתה מבקש. תדבר בעצבים - אתה רק מרחיק אותם. בפרט נערים בגיל ההתבגרות, נערות בגיל ההתבגרות, אם ההורים הולכים איתם בקשיים, זה גורם להתפרצויות, להתנגדויות. מדברים בנחת, באהבה, בכאב, מחמיאים, משבחים, מדריכים - אנשים יותר פתוחים לקבל את הדברים. והפסוק האחרון לפרק הזה: מסכם שלמה, הוא אומר: תדע, טובה חוכמה של היצר הטוב מכל כלי הקרב של היצר הרע. יש לו כלי קרב. מועדון, מי שנכנס למועדון, כמה כלי קרב יש שם ליצר הרע? הרעש והאורות והבלגן והמסביב והאנשים, כל הרעש הזה זה כלי קרב. אדם הולך לשיעור

תורה הוא שומע מה יצר הטוב יש לו לומר, מה ההדרכה הנכונה, אין את כל הבלגן הזה שיש שם, אבל אתה מקבל עצות. אומר שלמה "טובה חוכמה מכלי קרב" - אל תתלהב מכלי הקרב שהם מרשימים מאוד. תדע, זה כלי מלחמה של היצר הרע - נגד מי? נגדך. אז למה תלך עם הכלי קרב הזה? "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" - אומר שלמה: אל תגיד "טוב, נעשה שטות אחת ואחר כך נסתדר". אפילו על חטא אחד אתה יכול לאבד טובה הרבה גם לעצמך וגם לעולם כולו. נמצא בסיכומם של דברים, אדם שלוקח את העצות הנפלאות האלה של שלמה, להיות מאוזן במהלך ימי החיים בכל דבר ודבר, זוכה להגיע לחיים טובים ומאושרים בעולם הזה ובעולם הבא. נסיים בברכה לכל הציבור שהדברי תורה יהיו

להצלחת כולם, להצלחת כל עם ישראל, לשמירת חיילי ישראל בבריאות איתנה, פרנסה טובה, זיווגים הגונים, שנזכה לגאולה שלמה, אמן ואמן.