איך ילד מחונן מסתדר בחברה? ומהם הצרכים המיוחדים שלו? אפרת ברזל בשיחה פתוחה על תופעת הילדים המחוננים

וגם שזה לא נעלם. -נכון. -אפרופו, דיברנו על ילדים מחוננים, גם מבוגרים מחוננים... -יש גם זקנים מחוננים. כשהם נהיים מבוגרים אז גם נהיים הורים. -נכון. -והרבה מהמחוננות שלך, כשאתה רואה את הילד שלך, היא קשה. -נכון. -יאללה, בואו נדבר על זה. מדברים פתוח, מתחילים. התוכנית הזאת, הפרק הזה, מתחיל, כמו הרבה פרקים של "פתוח", מכם, הצופים. והוא התחיל ממייל שקיבלתי מאימא אחת, חני. חני ויס שכתבה לי ככה: "שלום, אפרת, "בשנים האחרונות התחוללה, ועדיין מתהווה, מהפכה מבורכת בנושא החינוך המיוחד. "קמו מוסדות מותאמים וקודמו רפורמות משמעותיות במשרד החינוך. "כיום כל מורה, הורה, יודע שיש צורך לתת מענה מותאם לילדים,

"הילדים המתוקים האלה, ושפע של מענים עומד הכן, "אבל יש קבוצה של תלמידים", כותבת אימא חני ויס, "בעלי צרכים מיוחדים, מבחינה רגשית, לימודית וחברתית, "שלא, אין מספיק מודעות אליהם, ואם הם לא יזכו במורים נדירים, "הילדים והילדות הללו יתמודדו עם אתגרים חברתיים, לימודיים ורגשיים "ולא יבינו מה קורה להם. "גם הילדים האלה הם ילדים עם צרכים מיוחדים, "ילדים מחוננים". שלום. שלום, עפרה בהרב. -אהלן. מומחית לחינוך במחוננים. ושלום לדפנה תמיר, פסיכולוגית חינוכית, מומחית ומדריכה. בואו נדבר על הדבר הזה. -חשוב. -בשמחה. כי בעצם, תמיד רווחת, ככה בעמך, האמירה בעלת המחמאה: "יואו, יש לך... איזה גאון, ילד מחונן, "תראו,

תראו, תראו איך הוא עושה, תראו איזה גאון, "תראו איך הוא אומר את הא"ב מהסוף להתחלה". יש מין איזו הילה סביב הדבר הזה. -נכון. -אבל זה לא כזה פשוט. נכון, זה לא פשוט בכלל. מה זה בעצם ילד מחונן? אז בעצם מחוננות היא סוג של קונסטלציה אחרת. זה מבנה עומק. זה ילדים עם חשיבה מסתעפת, עמוקה, שמובילה אותם הרבה פעמים לחרדות ולדאגות על דברים שברומו של עולם. זה ילדים עם סקרנות אינטלקטואלית. פגשתי ילד בן שנתיים וחצי, עם סמיכקי וחיבוקי ומוצץ, שיודע לקרוא עם ניקוד. אז החוויה שלו את העולם היא חוויה אחרת, מפחידה יותר, עמוקה יותר, מורכבת יותר. בעצם ממש, אם נעשה צילום למהלך של המוח של הילדים האלה, יש משהו אחר? הם

נולדים עם מבנה מוחי אחר? היכולת שלהם לשלוף מהזיכרון, הקישוריות בין אזורים שונים במוח, המהירות שבה הדברים נעשים, היא בהחלט בולטת אצל ילדים מחוננים. אבל אני אגיד שזה משהו שהוא מולד, אבל הוא גם משהו מאוד מאוד... שנבנה ומתפתח, ויכול להתפתח לכיוונים מסוימים, אם מטפחים אותו. שזה כאילו הקטע הטוב, בוא נטפח את הילד, אבל... ואם לא מטפחים, זה נמצא שם וזה פשוט מתנהג, ואז אם אנחנו למשל ניקח אפילו את הדוגמה של דפנה, של הילד הזה בן השנתיים וחצי, מה קורה לו כשהוא מגיע לגן? מה קורה לו כשהוא מגיע לכיתה א'? אז יש... אני מכירה מהעולם החינוכי את המקומות שבהם אומרים: "אז ישר נקפיץ אותו כיתה, אז נעלה אותו בגיל צעיר

יותר". אבל מבחינה רגשית, הוא ילד בגן. מבחינה רגשית, יש שם הרבה מאוד אתגרים, מורכבויות, אפילו חרדות שקשורות לפער הזה, בין המוח הזה שרץ 3,000 קמ"ש לבין העולם הרגשי שהוא בהתאם לגיל... -לגיל הכרונולוגי. אז יכול להיות ילד שידבר איתך בשיעור, אני בתור מורה נתקלתי בזה הרבה, ידבר איתי על נושאים מורכבים ואינטלקטואליים ברמה של תואר שני, ואחר כך יבכה באמצע חדר המשחקים כי לא הבינו את החוקים של המשחק ולא עמדו לפי הכללים. איך אתה מיישב את הדבר הזה, בבית כהורה, כמורה, בבית ספר שיש בו 30 ילדים שונים לגמרי? זאת אומרת, אני רוצה שנייחד את השיח שלנו לתסכול, זאת אומרת, לתסכול ובעזרת השם לפתרון. זאת אומרת, ילד כזה

זה לא רק: "וואו, איך צמח לנו מתנה משמיים כזה דבר". צריך לדעת איך לעזור לילד כזה כדי שלא יחיה חרדות, אפילו אני זוכרת עניינים של עצבות, תסכול, רגשי אשם, לחץ חברתי, ביטחון עצמי ירוד. איך? אתה כזה גאון. בידוד. -בידוד. -נכון. זאת אומרת, שנעזור בעזרת השם במלל שלנו גם לילדים עצמם, אבל גם להורים וגם לאנשי החינוך, כדי להבין שזה ילד עם צורך אחר. פשוט לדבר על זה. -נכון. אז ממה נובעת בעצם המדרגה הזאת? זאת אומרת, תמיד אומרים גם במאמר של עם: "אוקיי, הוא גאון, אבל רגשית הוא לא מפותח". זה כבר די, נהיה לנו כמו מלל כזה של רחובי. בואו נסביר למה זה קורה. זאת אומרת, מה התהליך הזה שהרגשות לא מתפתחים. אוקיי, אז זה

משהו שקשור בעצם למצב של התפתחות אסינכרונית. זאת אומרת שנולד ילד, ובדרך כלל תפקודי החשיבה והתפקודים המוטוריים והמערכת הרגשית, מתפתחים פחות או יותר באותו לבל, אבל כאן יש איזשהו מצב שתחום אחד או יותר מתפתחים מעבר לתחומים אחרים, ואז מה שקורה זה בגלל שמה שמתפתח זה תחום שזוכה להמון הערכה והתפעלות, אוקיי? כי מדובר למשל על ילד בן שנתיים וחצי שיודע לקרוא עם ניקוד, זה מעורר המון התפעלות. ההורים גאים, הסבא והסבתא, הוא הופך להיות לאיזשהו מופע בעל כורחו. עכשיו, עד פה אולי זה בסדר, אבל אל מול זה, התפקודים האחרים שלו והמערכת הרגשית שלו, נשארים באותו קו תואם גיל, אז נוצר פער תוך-אישי, אוקיי? בתוך קישורים

בתוכו, שיש לו יכולת אחת מוערכת וגבוהה, ותפקודים אחרים נורמטיביים. אז מה שיקרה לו עם הזמן, הוא ירצה לתת יותר ויותר... בדיוק, את המופע שעליו הוא זוכה להערכה. ואז נוצרת חוויית עומק קשה של פיצול תוך-אישי, של אפילו איזשהו רצון להסתיר את החלקים שעליהם אני לא זוכה להערכה. אז נוצרת התרחקות מחלקי עצמי בתוך הילד עצמו. עכשיו, המערכת לא רואה את זה, כי מה שהיא רואה זה מופע של הצלחות ומופע של כישורים, ואנחנו חיים בחברה שמעריכה את זה. ומצד שני, דפנה, היא רואה את מה שאמרת, אבל כשהוא לא מצליח להשיג את מה שהוא רוצה, הוא מתנהג כמו ילד שמתנהג לא בסדר. -בדיוק. הוא נשכב על הרצפה, הוא בוכה, הוא מקפיד על כל מיני

דברים, הוא נמנע. -הוא נמנע, בדיוק, כי בעצם הוא מתנהג כמו שמצופה מהגיל שלו, אבל לא מצופה בהשוואה לתפקודים הכל כך מרשימים שלו, ואז יש פער תוך-אישי ופער בין-אישי, בינו לבין חלקי עצמי, ובינו לבין אחרים, וזו נקודה מאוד חשובה. -שזה מין כזה גלגל שלג כזה, שמזין את עצמו, שאז כועסים עליו גם על איך שהוא מתנהג, והוא, מבחינת הפער שדפנה הסבירה, לא יכול להסביר את עצמו החוצה, כי הוא בדפיציט של... וואי, איזו תסבוכת, תעזרו לי. -אני אגיד שמתווספת לזה עוד נקודה, של עוררות היתר, שגם הילדים האלה חווים את הדברים בעוצמות מאוד גדולות. יש ממש מחקר של דוברובסקי, שמדבר על העוצמה הרגשית שבה אנחנו חווים היבטים שונים בתוך

ההתפתחות שלנו, דמיון ואינטליגנציה ויכולת מוטורית וויסות חושי וכולי, ורגשות. -וחשיבה בכלל. ואז כשיש את העוצמה האדירה הזאת, אז הרבה פעמים החוויה שלי, מול המבוגר שפוגש אותי או מול ילדים אחרים בוודאי, היא חוויה של משהו לא נורמלי. זאת אומרת, יש כאן פער שכדי ליישב אותו בתוכי אני חייב שגם אחרים יעזרו לי לנרמל אותו. עכשיו, לפעמים הילדים האלה, בגלל החשיבה המהירה ובגלל היכולות הגבוהות, הדבר שאני מצאתי, שאגב... אני כבר גולשת לפתרון, אבל שמאוד מאוד עוזר להם, זה לעזור להם לתמלל את מה קורה לי. כי אם אני אקח לדוגמה... אני לא יודעת אם זה מתאים לספר איזה סיפור קצר, אבל הייתה... כשניהלתי בית ספר למחוננים,

הייתה תלמידה, בכיתה ג', אם אני לא טועה, שבאה ואמרה לאימא שלה... אימא שלה הגיעה אלינו ואמרה לנו: "הילדה באה ושאלה אותי מה זה עוני". עכשיו, ילדה מחוננת, מייד מה אנחנו עושים בתור הורים שרואים את הערך, "הוצאנו מילון, קראנו הגדרה של עוני, נתנו הגדרה משלנו, "היא לא הרפתה, ובמשך שבועות, "כל הזמן בארוחות הערב: מה זה עוני ומה המדינה עושה עם עניים "ולמה יש עניים, ולמה אנשים שיש להם לא נותנים". זאת אומרת, התפתח מזה שיח, האימא אומרת, זה בור ללא תחתית. כי היא עוד דקה פותרת את בעיית העוני, הילדה הזו. -אבל אין לזה סוף. ושאלות באמת ברמה מדינית קשות, ורווחה, ובאמת, לקחה שאלות מורכבות. והיועצת המבריקה שעבדה

איתי אז, אורנה טוקר, אתן קרדיט, שאלה את האימא: "את מי הולכים לפטר?" ובזאת זה נפתר. זאת אומרת, הילדה שמעה שיחה שהאבא כרגע נמצא בין עבודות, ו"בוא נראה מה עושים ואיך מצטמצמים", ובחוויה שלה זה ישר התפתח לאיזה שיח אינטלקטואלי של... לא עובדים, אין כסף, יש עוני... -שיח פנימי בתוכה. -ואז מה שיוצא זה "מה זה עוני?" עכשיו, כל השיח עם המבוגרים הוא בכלל לא רלוונטי לשאלה, ולפעמים צריך באמת את המקום הזה של מה קורה לך רגשית, מה שמעת, למה השאלה הזאת עלתה, מאיפה היא מגיעה, מדוע זה עלה דווקא עכשיו. אה, פה את מדברת, עפרה, לשאול את הילד את זה. זה עוזר להסביר מה עובר לי בראש. -רגע, זה מאוד חשוב. אני יודעת שאנחנו

רק התחלנו, אבל זה סוג של סיוע להורים, מורים, לדבר שיח אחר עם הילדים האלה. אז אני מדקקת את זה רגע, לראות שאני מדייקת אותך, זה לשמוע מה הילד אומר בסוף של הדבר, אבל להצטרף אליו אל מסע ההיגיון שבנה את השאלה? נכון. -בדיוק. -ממש ככה. אני יכולה באמת לקחת את מה שעפרה עכשיו באמת מציינת, ולהגיד שיש להם קו מחשבתי, ואני צריכה להבין אותו ולהתחבר אליו ולשאול את עצמי מה יש פה שהילד אומר לי. ולפעמים לנו כחברה זה קשה. אנחנו כן צריכים ללמד את עצמנו איזושהי הסתכלות קצת אחרת בגלל זה על הילדים האלו. החשיבה שלהם היא לא רגילה. כמה חשובה הדרכת הורים. -נכון. -ואנשי חינוך, א. לאבחן את הילדים האלה. ב. איך להתנהג איתם

אחר כך. רגע, משהו שיושב לי במחשבה לשאול אתכן, הילדים האלה מתעניינים באיזה משהו שמעניין אותם עד הסוף, נכון? זאת אומרת... -כן. -וגם עם זה צריך ללכת? יש להם עניין בתחומים שלפעמים לנו הם נראים ממש מוזרים, אוקיי? דינוזאורים, לדעת את כל שמות הדינוזאורים. כוכבי לכת, מכוניות ומספרים וגיבורי על, ובאמת הם עושים חקר והם נכנסים לתוך התחום הזה לעומק, אוקיי? רק שבמקביל, ברגע שהם הגיעו לאיזושהי מסקנה והם מיצו אותו, אז זה כבר תחום שמשעמם אותם. -אוי, זה משהו שאני... טוב, אני לא סתם מתלהבת כאן. -כן, כן. אחת מצאצאיותיי, אני בגיל מאוד צעיר הבנתי... חשבתי שמשהו לא בסדר, חשבתי שיש פה עניין של שיגעון, ופתאום,

כשהתחלתי לדבר עם הילדה בגובה העיניים, הבנתי שהיא פשוט רואה את הדברים אחרת, מבחינת עומק, כמו שאמרת קודם, דפנה. זה היה כשהיא שאלה אותי איזה יום, ילדה דוסית, שאלות על אלוקים. וראיתי שעומק התפיסה שלה, בבית של אנשים יראי שמיים, זאת תפיסת אלוקות כמו משהו בקבלה, בזוהר. זאת אומרת, היא אולי בת שלוש, אבל התפיסה שלה את הקב"ה הייתה משהו שאם את לא מתנהגת נכון כאן, את יכולה... סליחה, אני עם פאה על הראש, או לתת לה חיי אמונה, כמו שאנחנו רוצים לגדל, או לפספס את זה בטעות, וכאן הבנתי שצריך להידבק... זה קצת גם מגרה את ההורים לחשוב על אותו אזור. זאת אומרת, היא שאלה שאלות, והיא הסבירה לי, הסבירה לי בדרכה, והאמת

שמה שהיא הסבירה היה נכון, או... סליחה על הנאום הארוך, איזה יום ההורים שלה חינכו אותה שלא חוצים את הכביש בלי יד. אז הייתה שבת, אנחנו גרים פה בעיר חרדית, אין מכוניות. ואז אמרתי לה: "יאללה, תעברו". חזרנו מאיזה גן שעשועים כל החמולה. והיא לא הסכימה לעבור את הכביש. אמרתי לה: "אבל שבת, אין מכוניות". והיא נתפסה לעיקרון הזה, שזה עוד עניין... -זה חוק. חוק. דברו איתי על החוקים של הילדים האלה, כי הם אנשי צדק. -נכון. אני אגיד שהתפיסה שלהם של מה אני יודע, יש לה כוח מאוד גדול. זה עוגן. ולכן כשיש איזו הבנה, מחשבה, למידה, שמאוד מסתדרת להם עם עולם ערכים ומוסר ואתיקה מאוד... העולם הפנימי שלהם הוא מאוד מאוד חזק,

יש שם איזה כוח מאוד גדול. זה חשיבה מאוד דיכוטומית. זאת אומרת, או שזה נכון או שזה לא נכון. כאילו, יד זה חד-משמעי. -האפור... נכון. -כן, ויש משהו שאני מבין למה אני צריך לתת יד, כדי להגן על עצמי, בגלל הביטחון, בגלל שיש הרבה מכוניות שנוסעות, אולי גם בגלל שזה מפחיד, אולי בגלל שהמכונית נורא רועשת. זאת אומרת, יש שם עוד הרבה מאוד דברים שיכולים להיות שקשורים ללתת יד. וכשאת אומרת לה: "תשחררי, בואי נעבור את הכביש", אז עכשיו אין בעיה שאני איפגע? אין בעיה שהמכוניות... זאת אומרת, יש משהו... -סיבכתי אותה. סיבכת אותה. -שהוא פתאום לא מסתדר עם עולם... העולם המאוד דיכוטומי שלהם, שלפעמים הוא דיכוטומי מדי לנו, כמי

שצופים בזה מהצד. -איך הם מסתכלים עלינו כמבוגרים באותם רגעים? זאת אומרת, יש להם קושי עם קבלת סמכות. כן, יכולה להיות. -לא בקטע רע, לא בקטע רע. -נכון. בקטע שאם אתה אמרת ואתה חוטא למה שאתה אמרת, או לחוקים של המבוגרים. -אז אתה כבר לא רציני. אתה כבר לא רציני. -תסבירי את זה. -תהיה רציני. אם אתה רציני וחכם ומבין את מה שאני אומר ונותן לי טיעון שהוא הגיוני ושהוא נכון גם עבורי, אז אתה תהיה ממש בסדר גמור, אז אני אקשיב לך, אבל אם לא, אז אני אולי אפילו אעשה לך את המוות. יואו. -אוקיי? כי אם אתה... כי ידע, בשביל החבר'ה האלה, אם אני אגיד את זה ככה, ידע זה רציני, אוקיי? ולדייק בידע זה קריטי, והם יכולים להגיד

לי שאין 365 ימים בשנה, יש 364.5 או נקודה 73, אוקיי? והנתון הזה הוא נתון קריטי, כי ידע הוא יקר מפז. -גם עוזר להתמקם. בדיוק, הוא גם עוזר לי להתמקם, ויש לי אותו והוא כוח שלי. אז אם אמרת לי משהו, את לא יכולה פתאום... מה קשור אם זה שבת? נכון אמרנו שלא חוצים את הכביש ככה וככה וככה? ועם זאת, אנחנו חייבים ללמד אותם את האפור. -נכון. זאת אומרת, כשילד... עולה לי תמיד דימוי של ילד אצלנו, בבית הספר שניהלתי, שבהפסקה החליטו על חוקים, והוא... ולא, והמשיכו הלאה. זאת אומרת, עוד שנייה נגמרת ההפסקה, ממשיכים את משחק הכדור עכשיו. לא חשוב אלה, אלה. והוא עמד באמצע המגרש וסירב שימשיכו את ה... עצר לכולם את המשחק רק כי

הם לא עמדו בחוק. וואי, עפרה, זה מאוד חשוב. -עכשיו, בסוף אנחנו רוצים שתזרמו, כאילו, בהפסקה... עזוב, עוד שתי דקות נגמרת ההפסקה, כולנו מפסידים. מאוד קשה לשרת את זה. זאת אומרת, אנחנו רוצים כמבוגרים ללמד אותם לזרום, ללמד אותם להגמיש, ללמד אותם לראות איפה זה משרת ואיפה זה לא משרת, ללמד אותם נקודות מבט נוספות. זאת אומרת, המקום הזה הוא קריטי. -איך עושים את זה? נכון, אז אם אני באמת ככה לוקחת את מה שאת אומרת, קודם כול מתחילים בוולידציה, בתוקף: "את אומרת משהו שהוא הגיוני. "אני מבינה מאיזה מקום את אומרת את זה. "באמת אני הסברתי לך שלא חוצים את הכביש ככה סתם", אוקיי? זאת אומרת, קודם כול, לתת תוקף לחוויית

העומק ש... "את לא משוגעת", אוקיי? -צריך לנרמל. לנרמל את זה, אוקיי? אבל לפני הנרמול, "יש אזור שמתוכו את אמרת את מה שאמרת". -נכון. אוקיי? "ואני מבינה את האזור הזה, את לא המצאת סתם. "את לא נוקשה סתם". -אוקיי. אוקיי? "יש לך היגיון". -זאת אומרת, קודם אני עושה איזה רוורי כזה שאומר לה: "הבנתי את ההיגיון שלך, ואת גם צודקת". -בדיוק. "בתוך ההיגיון שלך, במבנה הפנימי שלך, "את ממש צודקת, "רק שעכשיו, מאמי, אנחנו בסיטואציה שהיא אחרת". זאת הימין המקרבת, קודם כול, אני איתך, כי ההיגיון שלך הוא בריא, הוא נכון והוא מביא... או הוא הגיע ממקומות מאוד הגיוניים, "את לא סתם אומרת את זה". "את לא סתם אומרת את זה". -ואז?

אני מוצאת שמאוד מאוד עוזר בנוסף לזה, זה לבנות מדרגות. זאת אומרת, אנחנו לא נהפוך ילד, ילדה שעכשיו לא רוצה... למייד עכשיו אחת שתדע בדיוק מתי נכנסת שבת, כבר אין מכוניות ותרוץ לכביש בצורה... זאת אומרת, יש לזה מדרגות. למשל, נדבר, לפני שאנחנו הולכות על הכביש ויוצאות ממגרש משחקים על זה שהיום... שיש עוד מאפיינים של השעה הזאת, שאין כאן מכוניות, שהסיכון יורד. אנחנו נשאל שאלות, אנחנו נשאל מה עולה. זאת אומרת, לנסות לפרק את ה"זרימה" הזו למדרגות קטנות. למשל, אני אתן דוגמה על אותו ילד עם ה... שהרס את המשחק בהפסקה, של: "איפה הנקודות שהיית רוצה להיות בהפסקה, במשחק? "איפה אפשר היה להתנהג אחרת? "אם היית זורם עם

המשחק, מה היה קורה שם? "מה היית מפסיד?" זאת אומרת, קצת לעזור לעבד את המקום הזה של מה שקרה, אבל גם לסמן מה אני רוצה להתנהלות הבאה שתהיה לי. זאת אומרת, כנראה זאת לא תהיה הפעם האחרונה שהיא תחצה כבישים או שהיא תהיה ב... משהו בחוק הזה ישתנה, או הילד יגיע להפסקה נוספת. "מה כן אנחנו רוצים לראות שם שיעזור לך "להיות במקום שאתה מצליח גם חברתית ליהנות". לשחרר קצת מהמתח הזה של להחזיק את החוקים. כאילו, לדבר יותר פרטים קטנים אל תוך האפור? -לגמרי. וואלה. -זה מדרגות, אי אפשר לקפוץ. זה רחוק מהם. -זה... זה מביא אותי לרצון לשאול אתכן, מה קורה להם ברגשות שלהם, ברגעי התסכול האלה? קחי את הילד הזה עם ההפסקה, מה

קורה לו? אני לא כזאת, אז אני לא יודעת, אבל מה קורה? יש מחקר מרתק... -כואב לי... -של קרול דווק, שמדבר בכלל על חשיבה. היא לא מדברת ספציפית אצל מחוננים, אבל לי הוא פשוט שינה את כל התפיסה הסמנטית, גם עם תלמידים וגם עם מורים וגם כאימא. כי היא מדברת על זה שאנחנו הרבה פעמים נותנים פידבק, ובמערכת החינוך זה מאוד בולט, וגם כהורים. אנחנו נותנים פידבק על יכולת: גאון, מעולה, ציונים, מה אתה יודע, מה אתה לא יודע, איפה הטעויות, מסמנים חצי איקס. יש מאוד פידבקים על מה היכולת, וכשהם מחוננים וחכמים ויודעים וקוראים וכולי, אנחנו בעיקר מפרגנים על זה. -כן. מה שקורה זה שאנחנו כמעט ולא נותנים להם, או לא מתבוננים יחד

איתם, גם הם, קשה להם להגיד את זה, על המאמץ שלהם. מה צורות העבודה. נגיד, ילדים מחוננים הם ילדים שלא יודעים ללמוד. אני אומרת את זה בהכללה... -נכון. אבל בגדול הם לא יודעים ללמוד. -הם לא צריכים, הם לא פיתחו את הכישורים. -הם רואים את התרגיל, הם רואים את הנוסחה במתמטיקה, הם יודעים שהתשובה היא שלוש. עכשיו להסביר את הדרך... אין צורך. -לא רלוונטי. -לא יודע. ואז בגילים בוגרים, אני לוקחת דוגמה, תלמידים שהיו לי בתיכונים, אומרים להם: "אתם לא תלמדו את הדרך, יפסלו לכם את הבחינה. "אתם צריכים ללמוד להסביר", וכמה זה סמלי על העולם הרגשי, אתה צריך ללמוד להסביר איך הגעת לשם. וואי, ופה מתחילה הסתבכות של גיל בוגר

יותר, כי דיברנו קודם על קטנטנים. -נכון, נכון. אז צריך גם לבנות את זה מגיל צעיר. ורגע אני אגיד שכשאני נכשל, כשיש משהו שאני לא מצליח, שאני חווה בו איזשהו תסכול, מה זה אומר, שאני כבר לא יכול? אז כשאנחנו נותנים פידבק, וכאן אני אומרת על הכוח הסמנטי, כשאנחנו נותנים פידבק או כשאנחנו נותנים משוב, כשאנחנו מנתחים יחד עם ילד חוויה, גם הצלחה וגם כישלון, אחד לאחד, דרך המאמץ, דרך מה היינו יכולים לעשות אחרת. אני למשל, בתור מורה, הייתי שואלת את התלמידים שלי בסוף עבודות חקר, שהיו עבודות חקר רציניות, דבר אחד הם היו צריכים לתלות כפוסטר: "אם הייתי עושה את העבודה שוב, מה הייתי עושה אחרת?" זה נתן תפיסה אחרת לעומת

הצגת התוצרים והמחקר וכמה ידע ואיך הצלחתי להוכיח, וכולי וכולי. זה משהו שהוא יותר מסתכל על צורת העבודה שלי, ואז אם אני נכשל או אם זה לא עובד לי, אז אני צריך למצוא שיטה אחרת. -וואלה. וזה מיקוד שליטה פנימי אחר לגמרי. זה מאוד יהודי, מה שאת אומרת, כי אצלנו הדוסים... -את עשית השלמה על זה... זה אחד הדברים המקסימים בעבודת השם של היהודי, וקוראים לזה השתדלוס. השתדלות, זאת אומרת, השתדלתי, נתתי את כל כולי, את שימת הלב של יכולותיי, כל אחד לפי ערכו, וזה מה שנמדד, אבל זה מסבך אותי עוד יותר שנייה, רגע, תעזרו לי. זה עולם מסובך. -זה מסבך אותי, כי אם הצלחתי בלי להשתדל? בדיוק. אז אני לא מוערכת? איי איי איי, תעזרו

לי. -אם הצלחתי בלי להשתדל, אז מה שקורה לחבר'ה האלה, וזה ממש ככה, קשה להם הרבה פעמים להדביק את ההצלחה אליהם. זה אולי במקרה קרה, אולי זה גורל, אולי זה באמת איזה כוח אלוקי, אולי זה נס, אוקיי? כי אם בעצם התאמצתי והצלחתי, אז יש לי סיפור, יש לי נרטיב. ברור לי למה הצלחתי, אבל אם הצלחתי, והחברה מתפעלת ממני ונותנת לי תיוג, נותנת לי כתר שאני מחונן, אבל בלי להתאמץ, אולי בעצם עבדתי על כולם? אני לא מדבר באותו מטבע... -אפקט המתחזה. -בדיוק. אני לא מדברת באותו מטבע. -אוי, אז מה עושים, בנות? אז בעיה קשה. -לא, באמת. -בעיה קשה. וזה באמת מחבר אותנו למה שעפרה עכשיו אמרה, ללמד אותם להתאמץ. "איזו חכמה, איך הצלחת את

ה..." "איזו גאונה, איזו תשובה מבריקה", אלא להגיד: "איך עלית על התשובה הזאת? למה זה דווקא מה שעלה לך?" או "איזה יופי שהגעת לתוצאה, בואי ותחשבי "איך אנחנו יכולים לקחת את זה לדבר הבא". זאת אומרת, לא רק להישאר ב"וואו, גאונה". בעצם אנחנו מדברים אליהם במטבע שלא... זה לא אותו מטבע. הם הגיעו לתשובה כי הם פשוט ראו אותה, ואנחנו חברה שמעריכה השתדלות, זה אחרי שהתנקינו מהמצוינות ונגיד שהתקדמנו. -נכון. המקום הזה של ה... מצד אחד, להעריך על התוצאה ועל התוצר, ולשבח עליו. מצד שני, לשאוף ללמד להתאמץ ולהשתדל, זה מקום שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר ערניים אליו. -אוקיי. אוקיי? זאת אומרת, באמת באמת, ממקום פנימי עמוק

ואמיתי, להתפעל מהדרך. רגע, זה... זו נקודה ממש מרכזית, כי בעולם החינוכי אנחנו אף פעם לא יושבים לבד רק עם מבוגר, או רק אני עם עצמי ועם מה שאני לומד. אנחנו תמיד עם עוד קבוצה. וקבוצת השווים זה סיפור אצל המחוננים, כי אני נמצא עם ילדים שהם תמיד יהיו, או לרוב, ברוב המקרים, רוב הילדים שאיתי בכיתה הם לא ילדים שמגיעים לאותן תוצאות כמוני ואני מבריק, ולפעמים המורה, כשאף אחד לא עונה בכיתה אז היא כבר פונה אליי, כי היא יודעת שאני תמיד אדע את התשובה, וזה גם ממתג אותם... -חברתית. -חברתית במקום של מי שאמור תמיד לדעת את התשובה, וזה עוד יותר מגדיל את התחושה הזאת של ההאדרה ללא השתדלות. אז התפקיד, אני חושבת, קודם

כול, גם שלנו כהורים וגם כאנשי חינוך, בעיקר כאנשי חינוך, כי יש משהו בזירה החינוכית שמזמן את זה יותר, לזהות על מה אני נותן פידבק, איך אני נותנת פידבק שהוא באמת על התהליך, על המאמץ, על לאן הייתי לוקח את זה. זאת אומרת, זה מקום שמפתח אצלי לא רק את ההישארות ב"הברקתי", אלא את המאמץ לנסות ולקחת את זה לעוד מדרגה או לעוד זירה, וגם לפעמים במקום הזה של לא להשתמש, אפילו מבחינה סמנטית, במושגים: גאון, כרגיל נכון, גאונה, מחוננת. לא להישאר במילים האלה, כי המילים האלה באמת ממקמות אותם שוב, באותה יכולת, ולא במאמץ, באיך אני יכול לעשות את זה אחרת. ואם הייתי עונה על אותו תרגיל, איך הייתי... למשל, היה לי תלמיד...

הייתה לי מורה למתמטיקה בבית הספר שניהלתי שהייתה נותנת לתלמידים שהגיעו ראשונים לתוצאה להסביר אותה בתוצאה אחרת לגמרי, בדרך אחרת לגמרי. וזה משהו שמאמן אותם לא להישאר רק עם המנגנון שהמוח עובד הכי יעיל, כי זה יעילות של המוח, אלא באמת עם איזשהו מאמץ נוסף, הלהזיע. או אולי, סתם, אני לא מומחית בתחום, אבל אני עושה לעצמי רגע מחשבה, סוג המחמאות או סוג הדבר שיעשה לו נחת, זה נגיד: "שתף אותי בהיגיון שלך". -נכון. -"אני אוהבת את דרך המחשבה שלך, "תסביר לי מה היה שם שהביא אותך לזה". אז את גם איתו לגמרי וגם מעריכה את... אז אולי זה לא מאמץ, אבל היגיון בטוח יש. זאת אומרת, ככה עובד המוח. וואו, זה מרתק. תגידו, איך

זה להתחתן עם מחונן או מחוננת? אז יש... קודם כול, איך זה להתחתן בכלל. איך זה להתחתן בכלל. -אבל זה לפרק אחר. לגבי מחוננים, אז יש באמת מחקר שמדבר על זה שאנשים, בסופו של דבר, נמשכים לבני זוג ובנות זוג בעלי אינטליגנציה דומה, פחות או יותר. אוקיי? -לא משלימה? -זה לא אומר שזה... בסופו של דבר, אני זקוקה לפרטנר, למישהו שיקשיב לי ושיבין אותי, וגם שייתן לי קונטרה ממקום טוב ומחזק ומצמיח. מישהו שהוא שונה ממני מאוד, אז לפעמים אין לי מכנה משותף. מישהו שהוא בדיוק אני, אין לי לאן לצמוח. אז אני צריכה איזה אזור ביניים ליצור בו מרחב משותף. ורואים שבאמת אנשים נמשכים לבעלי אינטליגנציה דומה. מעניין, ואיזה ילדים

יוצאים להם... א. אני מודה לכן, ומודה בשם חברה בכלל, של לקרוא לילד בשמו. לראות את הדברים הנפלאים שיש בילדים מחוננים, אבל גם לא להתעלם מהקשיים שלהם, ולעזור לנו כחברה לעשות אותם אולי את המילה הזאת, בסופו של עניין, מאושרים, כי רק להיות גאון זה לא מספיק בשביל השלומות של מערך שלם של חיים שדורש עוד דברים. -נכון. תודה, דפנה. תודה, עפרה. -בשמחה. ו"נפשי בשאלתי", אם יש לכם שאלות של גאונים שאתם צריכים עליהן מענה בהיגיון אחר, תתקשרו, הידברות, נפשי בשאלתי, להתראות. צורך אינטלקטואלי הוא צורך, בדיוק כמו צמא, בדיוק כמו רעב, גם למוח, יש לו צרכים משלו. הוא אחד מהאיברים שלנו. אפשר לשאול ילדים מחוננים בכלל, וכל

ילד מופלא, בעל חן משל עצמו, אפשר לשאול אותם, אחרי שהם עושים משהו, זאת לא בושה, זאת מודעות, איזו מחמאה היית רוצה שאני אגיד לך עכשיו? גם אם זה לוקח לו כמה שניות לחשוב. תראו אותנו כנשים, מה היית יותר רוצה שיגידו לך? שאת חכמה או יפה? שאת מבשלת נפלא או שסידרת את הבית? האדם, כשהוא גדל עם עצמו, יודע מה הוא צריך. תסמכו עלינו.