מישהו תמיד איתי - הרב מאיר זיו יוסף (עם כתוביות בעברית)

שלום לכם, צופים יקרים. שמתם לב פעם מה כתוב על הדולר האמריקאי? "אנחנו בוטחים באלוקים." מפתיע, לא? מסתבר שלא הדתיים המציאו את האמונה בקב"ה. הנביא מלאכי אומר: "כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגויים." האנושות כולה מכירה בכך שיש בורא לעולם. אתיאיזם זה הדבר המופרך ביותר שיכול להיות. זו פיקציה, אין באמת דבר כזה. אי אפשר לחשוב שאין בורא לעולם, שהיקום כולו נוצר יש מאין, מבלי שתהיה יד מכוונת שתיצור את הכול. אז מה בכל זאת מייחד את האמונה שלנו, היהודים, אל מול אמונות אחרות? אל מול דתות אחרות? בכדי לענות על השאלה הזו, אנחנו נפתח את סיפורו של יתרו. יתרו אומר: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים." אומר רש"י:

"מלמד שלא הניח עבודה זרה אחת שלא עבד אותה." יתרו עבר תהליך עמוק ויסודי. יתרו ניפה ובירר את כל האמונות כולן ורק בסופו של תהליך הוא בחר ביהדות. רק בסופו של דבר הוא הבין שהיהדות היא הדת האמיתית ושהקב"ה הוא זה שברא את העולם. אז מה תפס אותו? מה גרם לו לעשות את השינוי הזה של ה-180 מעלות מהקצה אל הקצה? גם על זה יתרו עונה. יתרו אומר: "כי בדבר אשר זדו עליהם." מה שתופס אותו זו העובדה שהקב"ה גוזר על מצרים עונש בדיוק באותו הדבר בו הם חטאו. הם השליכו את תינוקות בני ישראל ליאור? הקב"ה מטביע אותם בים סוף. בדיוק באותו הדבר, מידה כנגד מידה. והשאלה היא מה כל כך מיוחד בזה? מה זה מידה כנגד מידה? מה תפס את יתרו

שגרם לו לעשות שינוי קיצוני כל כך באורח חייו? מסתבר שמידה כנגד מידה זה לא עוד מושג טריוויאלי הלקוח מהיהדות, אלא זהו הסוד והיסוד של מהותנו כעם השם. אז בואו נפתח את הסיפור הזה. הגמרא במסכת שבת אומרת שגוי הגיע אל הלל הזקן, אמר לו: תגייר אותי על רגל אחת. אני רוצה ללמוד את כל התורה כולה בכמה דקות, ב-60 שניות. אמר לו הלל הזקן: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. אומר רש"י במקום: "רעך ורע אביך אל תעזוב." מיהו הידיד הטוב ביותר של האדם? הקב"ה, בורא עולם. הוא זה שנותן לנו חיים, פרנסה, שפע, משפחה, חברים, הכול זה מאיתו יתברך. הוא זה שכל הזמן מלווה אותנו על כל צעד ושעל בחיים שלנו. וזו הנקודה של היהדות, זו המשמעות

של מידה כנגד מידה. יתרו לא חיפש את השם, הוא לא חיפש את השליט והקובע בעולם, אלא הוא חיפש אלוקים. הוא חיפש ישות שמתייחסת אליי, עם כל הקטנות שלי, באופן פרטי ובאופן מדוקדק. 24/7 עם השגחה פרטית, ללא הפסקה. זה החידוש של היהדות. אנחנו אומרים בתהילים: "מי כה' אלוהינו המגביהי לשבת, "המשפילי לראות בשמיים ובארץ." זו הנקודה. כי ככל שהקב"ה גבוה ורם, הוא משפיל את עצמו כביכול ויורד אלינו, נותן לנו את היכולת להתקשר אליו ולדבר איתו. ואת זה הגויים לא מסוגלים להבין. הם לא מסוגלים להפנים את זה שהקב"ה נותן לנו יכולת להתקשר אליו. הם מחפשים מתווכים, מחפשים שליחים, איזה מישהו שיקשר בינינו, אבל לדבר איתו ישירות? איך

זה ייתכן? זו תמיהה פילוסופית שמקננת בלב האנושות כולה. אבל האמת היא שזו טעות כי יש לנו את הפריבילגיה להתקשר לקב"ה. שלמה המלך אומר בשיר השירים: "זה דודי וזה רעי." זה נכון שהקב"ה הוא גבוה מאוד, הוא ממש לא ברמה שלנו, אבל הוא נותן לנו את האפשרות לדבר איתו ולהתפלל אליו, לפנות אליו ברגע של צרה וגם ברגע של שמחה. יש לנו את היכולת הזו, ואנחנו חייבים ומוכרחים לנצל אותה בכל עת ובכל שעה. יוצא לי לדבר בפני קהלים מגוונים מאוד. זה מאוד תלוי מה אני מדבר. אם אני מדבר על נושאים של בין אדם לחברו - זה לא משנה איזה קהל זה יהיה, כולם מהנהנים בראש, מחייכים, מפנימים את המסר, אפילו שלא בהכרח הם מרגישים 100 אחוז טובים

באותו הנושא שעליו אני מדבר. אבל אם זה נושא שבין אדם למקום, כאן מתחילות הבעיות. מגיעים אליי לפני ההרצאה ואומרים לי: תשמע, כבוד הרב, כאן זה ציבור יותר מסורתי, יותר ליברלי, אל תהיה חרדי קיצוני, אל תגזים, תעדן את זה. בקיצור, אל תגזים, אל תהפוך אותנו להיות אנשים קיצוניים. מה קרה פה? מה ההבדל? התשובה היא פשוטה: כשכל אחד מאיתנו נכנס לבית קפה, ברור לו מעל לכל ספק שחלק מהתשלום זה להשאיר דמי שירות. הוא מניח טיפ, מחייך יפה למלצר ואומר לו תודה רבה. אז למה לא לכולנו ברור שבכל בוקר, כאשר הקב"ה מעניק לנו כוס קפה חמה, אנחנו צריכים לחייך יפה ולומר: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, "שהכול נהיה בדברו?" לא לכולם

זה ברור מפני שאנחנו לא חשים זאת שהקב"ה נמצא איתנו כאן ועכשיו, שהוא מלווה אותנו בכל עת ובכל שעה, ולכן אנחנו לא מפנימים את המסר הזה, אנחנו לא מצליחים להחדיר בתוכנו את האמונה בקב"ה. והאמת היא שהקב"ה נמצא איתנו לאורך כל הדרך. וכאן, בנקודה הזו, אני רוצה לספר סיפור. יהודי אחד חלם בחלום הלילה שהוא רואה את כל החיים שלו כבסרט נע, כל התסריט של חייו חולף מול עיניו. הוא צועד על שפת הים וכאשר הוא מביט על החול, הוא רואה זוג פסיעות. הזוג שלו והזוג השני - הוא מבין שכנראה זה הזוג של בורא עולם. הקב"ה מלווה אותו לאורך כל הדרך. מה שמפליא אותו זה שבדיוק ברגעים הקשים, בדיוק בשעת משבר, הוא מגלה שזוג הפסיעות שלידו

נעלמים. הוא נמצא לבד, בודד במערכה. הוא מביט אל השמיים ואומר: בורא עולם, מדוע דווקא בשעות הקשות, דווקא ברגעים הקשים אתה עוזב אותי, אתה נוטש אותי לבדי? אומר לו הקב"ה: אתה חושב שזוג הפסיעות האלו הם שלך? אלו זוג הפסיעות שלי. אני נשאתי אותך על הכתפיים. אני מרים אותך, אני יודע שקשה לך ואני רוצה לקחת אותך איתי ביחד. זו התובנה שאנחנו חייבים לקחת איתנו, זה ההבדל בין האמונה שלנו, היהודים, אל מול האמונות האחרות, הדתות האחרות. אנחנו מבינים שהקב"ה נמצא איתנו יום-יום, שעה-שעה. הקב"ה מלווה אותנו בכל עת ובכל רגע, עלינו להפנים זאת ולהחדיר בתוכנו את האמונה. איך עושים זאת? משננים משפטים של אמונה בקב"ה, חוזרים

כל הזמן: "אם ירצה השם", "בעזרת השם," וככה מחדירים לתוכנו את האמונה בקב"ה. אז תזכרו: מישהו הולך תמיד איתי.