פתוח עם אפרת ברזל | מהו דיכאון מג'ורי ואיך חיים לצידו? 😢

אבל איך אמר הבן שלי? אמרנו לו "בית וזה", הוא אומר: "אימא, איפה שאתם תהיו זה יהיה הבית". איזה מותק. בית זה לא קירות. -בדיוק. בית הלב. -בית הלב, בדיוק. זה נכון, כאילו האמירה הזאת. הורים נשארים הורים והמשפחה נשארת משפחה. התפאורה קצת משתנה. לא, כי את יודעת, "הגעת הביתה" זה עניין של תחושה. נכון, אז באמת לאחת הבנות זה היה מאוד מאוד קשה. וכל הזמן שאלו אותנו מה היא תעשה, ובעלי אמר: "היא תתחתן". סתם הוא אמר, כאילו סתם. מתחילים. "פתוח", מתחילים. דיכאון מז'ורי. דיכאון קליני. מה מרגיש אדם בתוך ענן של עצבות עמוקה? ננסה להבין היום, בתוך הלב של אותו אחד מה מתרחש? מהי אותה עצבות? אפשר לצאת מזה? במה זה שונה

מעצבות רגילה או סתם דכדוך? שלום, ידידה דרך. -שלום וברכה. תודה שבאת לספר כאן על מסע כזה שאת מתמודדת היום עם דיכאון מז'ורי. כן, שנים רבות. את האבחנה קיבלתי רק בגיל 30, אבל אני יכולה להגיד שהתסמינים וסימנים לזה כבר התחילו ממש בגיל הנעורים. אחת הסיבות שהאבחנה הייתה כל כך רחוקה מהסימנים היא באמת קשורה לזה שכשאנחנו מדברים על הפרעה נפשית, ובפרט על דיכאון, זה משהו שקוף, משהו שאנחנו לא יכולים למדוד אותו, לא בבדיקות דם, לא בצילומי רנטגן. משהו שהרבה פעמים חושבים אולי בטעות שאותו התקף זעם זה כי יש לי בעיה במידות. והרבה שנים אני גם חשבתי כך. יותר מזה, היו לי קשיים, אבל מאוד התביישתי לבקש עזרה. הגענו שוב

ושוב לרב של בעלי, הוא היה אז אברך ב"שבי חברון". ואותו רב בעצם אמר שכדאי שאני אראה פסיכולוג. עכשיו, אני מדברת ממרחק של 30 שנה. בציבור שלנו ללכת לפסיכולוג זה לא היה מקובל בכלל. עצם זה שהוא אפילו נתן לי שם של פסיכולוג גבר, זה גם בגלל שלא היו אופציות אחרות, כי הוא כן כיוון אותי לפסיכולוג ירא שמיים. ולקח לי שנתיים להסכים ללכת לטיפול, למרות שבכל התקופה הזאת הסימנים היו מאוד קשים. -מה למשל? הרבה הרבה בכי, התקפי בכי. קושי רציני להירדם, חוסר תיאבון, ירידה במשקל. אפשר להגיד שכל מטלה... לכולם קשה לגדל ילדים, זה לא פשוט. היו לי אז שניים ואחר כך היו לי חמישה צפופים. אבל אצלי, הקושי היה יותר מזה. הייתי

נשברת מכל דבר. הכול היה נראה לי הר. במקצוע שלי אני מורה לאנגלית, והרגשתי שאין לי אנרגיה. זו באמת הרגשה מאוד עמוקה של חוסר אנרגיה. לא כזו שחולפת, אלא באמת חוסר אנרגיה עמוק. אני רוצה לחזור איתך שנייה הרבה שנים קודם, כי את אומרת האבחנה הגיעה כשהיית בת 30, והדיכאון היה שם עוד הרבה קודם, רק לא ידעו לקרוא לו בשם. את זוכרת, אם אנחנו הולכות רוורס עם החיים, אפיזודות גם בתור ילדה? כן, האמת שהאפיזודה הראשונה שאני ככה זוכרת... קודם כול, אני כן יכולה להגיד שמגיל מאוד צעיר, מגיל שבע, שמונה כבר לא נרדמתי בלילות. היה בלגן בבית. בגיל עשר, בעקבות טראומה, הייתי עד אז מנגנת בחלילית, ואני ממש זוכרת את עצמי יושבת

על המיטה ופשוט כמו שיתוק כזה, לא מסוגלת לקחת את החלילית ולנגן, שזה משהו כמו משקולת מאוד מאוד כבדה ששוכבת על הלב, ושלכאורה לא מבינים למה, כי כאילו הכול בסדר. או נגיד יוצאים לטיול, כל הילדים עולים לאוטובוס עליזים ושמחים, ואני זוכרת את עצמי יושבת בשקט ליד החלון, כולי בתוך עצמי. זה קושי אפילו לנשום בצורה חופשית. זה באמת מעמסה מאוד גדולה. כל משימה, כל מטלה היא נראית כמשהו בלתי אפשרי כמעט. את ממש מסתכלת על זה עכשיו, נכון? -כן. אני רואה. -כן, ממש רואה את זה. -אני רואה. יש את התחושות האלה גם ביום-יום היום, זה לא שזה... אבל אם אנחנו הולכות כרונולוגית מהילדות לדיכאון המתחיל לגור בתוכך, אז את לא יודעת

בתור ילדה, או אם אנחנו הולכות עם החיים אל תוך נערות, את מדברת עם מישהו? את אומרת "עצוב לי, "משהו לא בסדר אצלי, תעזרו לי"? את משתפת? האמת שממש לא. גם כשניסיתי לשתף בבית, אז... ההורים לא כל כך ידעו איך להתמודד עם זה. אני זוכרת את עצמי בחטיבת ביניים רואה את היועצת, שבעצם הייתה חברה טובה של ההורים שלי, ופשוט עוברת למדרכה ממול מפחד שהיא תתחיל לדבר איתי. אני, הטכניקה שלי או הדיפולט שלי היה לתפקד בכל מחיר. זאת אומרת, ברוך השם, הקב"ה נתן לי אהבה מאוד גדולה לספרים וללימודים, והספרים היו החברים שלי. הייתי קוראת המון ספרים, מה שהיה אז בזמנו, זה לא כמו היום שיש ספרות ענפה חרדית ודתית, אז זה היה לקרוא את

"האסופית", את כל הספרים על היתומות, וזה כאילו היה... הם היו החברים הטובים שלי, הספרים. כלפי חוץ לא הראיתי שום דבר, אבל בפנים היו כבר מחשבות על מוות, על אובדנות. זה כבר היה אז. הייתי בקצה. ומצד שני, הייתה כל הזמן איזו תקווה שבעתיד יהיו לי חיים יותר טובים. כאילו נתחתן, נגדל. -בדיוק, זה היה השאיפת חיים שלי. אני זוכרת שבגיל 16 אם היו אומרים לי "עכשיו תתחתני", הייתי מתחתנת. בלי להבין שיש משהו שצריך לטפל בו. אני גם אגיד יותר מזה, אחי שגדל איתי בהפרש של שלוש שנים הוא היה "עושה הצרות", אז הוא קיבל יועצת ועזרו לו ללמוד לכתוב ולקרוא. אצלי, אני הייתי תלמידה מצטיינת אז מבחינת הצוות היא תלמידה מצטיינת,

היא מתפקדת. אין מעבר. כמה שונה לפעמים מה שילד מראה בחוץ לבין מה שמתחולל בתוך עולמו. -כן. וכמה לפעמים בתוך הבית של עצמנו צריך להביא שימת לב מיוחדת לראות מה קורה שם בתוך הנפש של הילד. ואז את הולכת ומתבגרת, הדיכאון הולך וגדל איתך. אנחנו עוד לא יודעים לקרוא לו שם ככה, אבל עצבות, כובד, הכול קשה. שידוך? אז באמת... עוד פעם, כלפי חוץ התחלתי ללמוד. הייתי אחרי שנת שירות לאומי. התחלתי ללמוד במכללת "אורות" הוראת אנגלית והיסטוריה. וכלפי חוץ רק רצו לשדך לי אנשים, כי הייתי נחשבת תלמידה מאוד טובה, בחורה מאוד טובה, יראת שמיים. ובאמת משדכים לי... אחת שלומדת איתי משדכת לי את בעלי עד היום, כבר... וואו, הרבה

שנים. שלושים ומשהו. ואנחנו נפגשים. דייט ראשון, דייט שני. בפגישה השלישית הוא קצת שואל אותי על המשפחה. ופה אני מתחילה פשוט לבכות בלי הפסקה. בדייט השלישי? -כן. בוכה לבחור ב... בוכה לבחור. -עם דמעות והכול, קומפלט, כל המופע? כל המופע. אני חושבת שאפילו לא הבנתי מה קורה לי. כאילו, הבנתי באיזשהו קשר נשמתי, נפשי שאני יכולה לבטוח בו, שהוא בן אדם שאני יכולה לבטוח בו. ועד היום אני צוחקת איתו, אני אומרת לו: "תשמע, היית צריך אז לקחת רגליים ולברוח. "מה נתקעת עם זה? "איך כאילו לא לקחת את הרגליים וברחת?" וזו הייתה פעם ראשונה שבעצם סיפרתי על המצוקה שלי. לבחור שאת עוד לא נשואה לו. -כן, שאני אפילו אז... אפילו לא

ידעתי את שם המשפחה שלו. באיזשהו שלב אני שואלת אותו: "תגיד, מה שם המשפחה שלך?" אתה, שאני בוכה לך פה. -כן. מי יודע אולי זה... אני לא, אני בטוחה שהקב"ה דייק את הכול וזה היה סוג של מבחן. והאיש שלי, יובל, יובל משה, לא ברח. לא... הוא ראה מעבר. ואתם מתחתנים. -אנחנו מתחתנים. עדיין פה לא מדובר... לא יודעים, אני לא יודעת כלום. -שום מילה שמתחילה בד'. -כלום. כלום. אני מבחינתי מתחתנת, רוצה לגור בטופ שבטופ, בקושי שבקושי, בתוך חברון עצמה, כי הוא למד אז ב"שבי חברון". אני ממשיכה ללמוד במכללה. אני, ברור לי שאני מקימה משפחה עם הרבה ילדים ובעל לומד תורה, עם כל מה שזה אומר. ואז מתחילים החיים. מהר מאוד אני, ברוך

השם, בהיריון. וההיריון מתחיל בצורה מאוד מאוד קשה עם הקאות קשות, שהיום אנחנו יודעים לקרוא לזה היפראמזיס. היום אני יודעת להגיד, אחרי ששמעתי הרצאה של מלומדים, שזה קשור לדיכאון. באמת? תסבירי שנייה. היפראמזיס זאת בעצם תופעה שאישה מקיאה בצורה מוגזמת בתחילת היריון. לא שלושה שבועות, לא שלושה חודשים, כשאני אומרת מקיאה בצורה מוגזמת, זה יכול להגיע גם לארבעים הקאות ביום. יש ירידה קיצונית במשקל וההיריון הוא מאוד קשה והבחילות וההקאות נמשכים מעבר לזמן הרגיל. אבל פה הגוף משתתף, ואז אם אני נצמדת רגע לדיכאון שהולך ונחשף אט-אט, מאוד קל לשים מצבי נפש על תירוצי גוף. -על תירוצי גוף, על הורמונים. היריון מאוד מאוד

מאוד קשה. מבחוץ, עוד פעם, לא רואים עליי, כי עוד פעם, כמו שאמרתי, הדיפולט שלי זה תפקוד. תפקוד שווה חיים. אני צריכה לבצע. אין מקום להקלות, אין מקום... אני אסתדר. אני אסתדר. כמו שעד אז הסתדרתי ובניתי את עצמי ואני אסתדר. היום אנחנו יודעים להגיד שהיפראמזיס הוא גם יכול להביא לדיכאון מז'ורי, הוא גם יכול לנבוע מדיכאון מז'ורי, אבל אז כמובן לא היו שום מחקרים בנושא, זה לא היה משהו שדיברו עליו. אני זוכרת שהרופאה אמרה לי: "את לא יכולה להמשיך להיות מפונקת, את חייבת לאכול כמו שצריך". וברוך השם, נולד בן בכור ו... אבל התקפי הבכי והקשיים הרגשיים-נפשיים הולכים ומתגברים. זה סוג של פעם ראשונה שהרגשתי בבית עם בעלי

היקר, וכנראה שהנפש פשוט הוציאה את כל מה שלפני כן לא היה לי איפה להוציא. וככה אנחנו מגיעים מדי פעם לרב, לראש הישיבה שהיה, עדיין, שהשם יאריך ימיו ושנותיו בבריאות טובה, הרב משה בלייכר, שהוא זיהה, אחרי כמה פעמים הוא אמר: "תראי, אני לא מטפל ואני חושב שאת צריכה טיפול". אבל אני הייתי "אובר חוכם", כמו שאומרים ביידיש, כאילו הלכתי... אני... אני לא אלך למטפל שהוא אמר לי. והגעתי בסופו של דבר... רק בהיריון השלישי הגעתי למטפל פסיכולוג בלי לדעת בכלל שיש לי פה חתיכת התמודדות. הסיבה שאני הגעתי למטפל זה: "אני עצבנית על הילדים". התקפי זעם? -התקפי זעם שהם לא מסתדרים עם המציאות. זאת אומרת, זה מין... זה כרעם ביום

בהיר, מחוץ להקשר, אין קשר בין התקף הזעם למציאות. זאת אומרת... וזה אמרתי: עד כאן. זאת אומרת, עד הילדים. אם אני לא מצליחה להסתדר עם הילדים, בשביל זה אני מוכנה לעשות הכול. תני לי דוגמה למשל, מוציאה עליהם את הג'ננה, מה שנקרא, על מעשה שהוא פעוט? מה? מה? -כן, כן. -דוגמה. לדוגמה, הייתי מאוד פדנטית, והילד הקטן בן השנה ומשהו הזיז את המגבות במטבח, זרק משהו, אז יכול להיות שתהיה אפיזודה כזאת ואני לא אגיב, ופתאום תהיה אפיזודה כזאת ופתאום יצא ממני זעם שאני לא מבינה מאיפה הוא בכלל. ואת מחליטה שזה לא יהיה בבית. זאת אומרת, הם לא יסבלו ממשהו לא ברור שקורה בתוכי. -כן, כן, כן. ואני הולכת לטפל בזה. -בזה אני הולכת

לטפל. ואני מגיעה לפסיכולוג ואני אומרת: "באתי אליך כי אני עצבנית על הילדים שלי". ואז כשהוא שואל אותי שאלה: "תספרי לי קצת על עצמך", אני אומרת "לא, לא, שום דבר מיוחד", ואני מתחילה לפרוס שם סיפור חיים מאוד מאוד קשה. אנחנו לא ניכנס אליו כי זה נושא לתוכנית נפרדת. את גדלת בשווייץ, אם אני לא טועה. -כן, נולדתי בשווייץ. היה בית הרוס, ממש מגיל מאוד מאוד צעיר, נישואים שניים. ממש בית הרוס, עם כל מה שזה אומר. אלימות רגשית, אלימות פיזית ו... אני שואלת את זה, כי אני מניחה שתמיד מחפשים סיבות ל... למרות שזה לא חייב להיות. -נכון. -יש כימיה במוח שעושה את שלה בלי שכלום קורה. -נכון. אבל אני שואלת אם לדעתך יש קשר

למראות או לבית הרוס או לאיזשהו משהו שהקפיץ או השתיק כל השנים או נאלץ להתמודד והדחיק, ופתאום הנה, אנחנו גדולות ומעיזות לדבר את הכאבים שלנו. או אפילו גדולות ופתאום הכאבים פשוט יוצאים, הם לא שואלים. אני, מהמון הרצאות ששמעתי וממחקרי מוח שעושים באמת שהם הולכים ומתפתחים, היום יודעים ממש להראות אזורים במוח שבהם מתבטא סטרס ממושך. זאת אומרת, אנחנו יודעים להגיד היום... לא אני, הקהילה החוקרת, אני לא מקצוענית, אני רק מהידע שלי. אנחנו יודעים להגיד היום שסטרס, ככל שהוא מתמשך ולא מטופל ולא מורפה ולא מקבל ביטוי, הוא בסופו של דבר גורם לזה שבמוח כל מיני חומרים, שהנוירוטרנסמיטורים שלנו מעבירים בצורה טבעית, שזה

סרוטונין ודופמין ואדרנלין, כאילו יש משיכת יתר. כי כל השנים האלה שלא... כמו שדיברנו בתחילת התוכנית, שלא דיברתי את הכאב, שלא קיבלתי עזרה, שלא יכולתי להגיד "כואב לי, אני צריכה עזרה", זה גורם לאיזו מין אינפלציה בחומרים. -בשימוש בהם. -בשימוש, וחסר. ומגיע שלב שכבר הגוף אין לו רזרבות. המוח אין לו רזרבות. זאת אומרת, יכול גם להיות דיכאון שהוא יהיה גם לא מבית הרוס. לא צריך לחשוב שרק אם יש לזה סיבה שהיא ממש מצטלמת טוב, אז זה דיכאון. דיכאון יכול להיות, גם לפעמים אדם עובר דירה והוא חווה את זה כמשבר מאוד עמוק. אנחנו יודעים להגיד היום שאחד מתוך שלושה אנשים יחווה משבר נפשי. זה לא אומר שכל אחד משלושה אנשים

יהיה עם אבחנה כמו שלי ויצטרך לקחת תרופות או אשפוזים. כן? תכף נגיע לזה, כי זה מעניין אותי מאוד. -היום את עם תרופות? -כן, כן. ותכף נדבר על האשפוזים. הדחיסה הזאת שאת מדברת עליה או ההדחקה הזאת או חוסר היכולת, אפשר להגיד שהאפשרות לדבר על הדברים באופן חופשי בתור ילדה-נערה היו מקלים את כל ה... -כן -את כל המהלך הזה. בהחלט. -כמה חשוב להקשיב. -כמה חשוב לדבר, ואם הילדים שלנו לא מדברים איתנו, למצוא איזושהי אפשרות שהם ידברו עם מישהו אחר. לפעמים יש תקופות כאלה, בעיקר בהתבגרות. לעודד שיח רגשי, לקבל רגשות. זה דבר שהוא בעיניי משימת חיים, לכל הורה, לכל אימא ולכל אבא. -נכון. אז בואי נקפוץ חזרה לסדר הכרונולוגי.

את יושבת אצל אותו פסיכולוג, מספרת לו ילדות לא פשוטה, בית הרוס, ומה הוא אומר? המשפט הראשון שאני ככה זוכרת ושבגלל זה אמרתי שאני נותנת בו אמון, בסוף הפגישה... נגמרה הפגישה, כן, אז הוא אומר: "את יודעת, "את מספרת לי דברים שהיו לפני 15-20 שנה, ואני מרגיש שהם קורים כאן בחדר". למה זה עשה ביטחון? כי הוא פשוט הגדיר במילים את מה שאני לא ידעתי להגדיר במילים, את זה שאני חיה את הטראומה, שאז לא ידעתי להגיד, שאני חיה את הטראומה, שאני חיה את ההתעללות, שאני חיה כל יום וכל שעה ושהחיים שלי כיום מאוד מאוד מאוד מושפעים ממה שעברתי בעבר. את יודעת, זה עושה לי עכשיו כשאת מספרת את זה, ידידה, שכאילו יש שני צירי זמן

בחיים שלנו, יש ציר זמן אחד שהוא זה של השעון ושיחה שאנחנו קובעות לדבר בשעה זו וזו, אבל כשאתה בא למקום, לא משנה לאן, אתה בא עם עוד ציר זמן מקביל שדחוסים בו כל מאורעות חייך והדברים שלמדת ופירשת וכאבת הם בתוכך, איח בין דו, הגעתי גם. -נכון. ובחדר שם של הפסיכולוג זה יוצא החוצה, והוא עולה על זה. הוא עולה על זה. העניין הוא שאני עם סטיגמה מאוד מאוד קשה. שמה? -אני בבושה עמוקה שאני בכלל הולכת אליו. רגשי אשמה נוראיים שאני כאילו מבזבזת כסף על זה, ומתביישת לדבר על זה. התחלתי אצלו טיפול כשעברנו ליישוב. חברה מאוד מאוד קטנה, עשרים משפחות. מסביבי כולם אנשים אידיאליסטים, עובדים, לומדים, מחנכים, מארחים, עושים

מצוות, עושים חסדים. כולם כזה באובר, ואני איכשהו מנסה להחזיק הריונות, לידות, טיפה עבודה. לא יכולה להחזיק משרה, שזה גם אגב, בארצות הברית מצאו שגורם מספר 1 להיעדרות מעבודה הוא דיכאון קליני. עם כל מיני שקרים לבוס שסתם לא הרגשתי טוב... -בדיוק, עם שפעת, עם מונו, מחלת הנשיקה, כל אחד עם מה שהוא אומר לבוס. אבל דיכאון הוא באמת אחת הסיבות הנפוצות ביותר לאי-יכולת להחזיק עבודה או להיעדרות ממושכת מעבודה. ואני ממשיכה עם הטיפול כי אני לא יכולה בלעדיו, אבל אני גם ממשיכה עם אשמה ועם המון המון המון בושה. הסימנים של הדיכאון הולכים ומחריפים. צריך גם לזכור שאני ממשיכה ללדת ילדים. לא היה לך דיכאון אחרי לידה. לא, לא

היה לי מוגדר. -זה פרק אחר. -זה לא, לא היה לי. אבל בואו נגיד שאת המשבר הזה, את היום השלישי של אחרי לידה ואת השבועות אחרי לידה, הייתי שבועות שבועות שבועות עם חלוק. זאת אומרת, הייתי במצב נפשי מאוד מאוד ירוד. השם נתן לי המון אהבה לילדים, המון אהבה לתינוקות, המון... המון... המון אמונה במה שאני עושה, אבל זה לא היה קל. ואחרי לידה רביעית אני כבר גם לא חוזרת לעבודה כמורה, כי אני אומרת: יש לי מעט מאוד אנרגיה ואני רוצה רק על הילדים שלי להשקיע את האנרגיה הזאת. אבל כל הזמן מתחת לפני השטח עצבות מאוד כבדה כזאת? -מאוד. מאוד... יותר... גם לא רק עצבות, אפילו חרדה מלהיכנס למקומות הומי אדם, ללכת לבית הכנסת, ללכת

לאירועים, חוסר ביטחון מאוד מאוד מאוד גדול. רגשי אשמה, אגב, אשמה, כל הזמן האשמה בלופים. אשמה שמה? אחד הסימפטומים, המאפיינים של דיכאון הוא מחשבות אשמה בלופ. "אני אשמה במצב שלי, אני אשמה, אני לא מספיק מאמינה בקב"ה, "אם רק הייתי יותר לומדת אז הייתי יותר שמחה והייתי יותר מאמינה, "אז הייתי יותר מצליחה להיות יותר..." אפילו להאיר פנים זה קשה, אתה נמצא... הדיכאון הוא באמת אופף אותך מכל הכיוונים, הוא לא נותן שום פתח יציאה. אמירות מהסביבה: "יאללה, תתעודדי, כאילו חייכי קצת". -גם, הרבה ו"מה הסיפור שלך ומה...?" ובאיזשהו שלב אמירות גם: "תקשיבי", חברות יותר קרובות, "אולי תלכי לראות פסיכיאטרית או פסיכיאטר",

ואני כמובן מתנגדת בתוקף. -מעליב גם קצת. זה לא העליב אותי, אבל הרגשתי שאם אני הולכת לפסיכיאטר, סופית יש לי סטמפה שאני מופרעת, שאני משוגעת, כמו שאומרים. -משוגעת. אתם עוברים לבית ביישוב, לכאורה איזו שמחה, גינה, שדה, עשב, טבע. אבל הדיכאון גדל. -גדל, הוא מתפרץ בצורה שאני... פשוט גם כבר לא מכירה את עצמי. אני מגיעה באמת לחדר מיון פעם ראשונה, לעין כרם. את לוקחת את עצמך או בעלך? -לא, לא. אני הייתי, מה שנקרא מנת יתר של כדורי שינה. את דחסת אותם פנימה? -כן, כן. רצית למות. אני אוהבת להגיד... "אוהבת"... אני אוהבת לדייק את זה שאדם שנמצא בדיכאון למעשה הוא פשוט לא מסוגל יותר לחיות את החיים האלה, הוא רוצה חיים

אחרים. הפסיכולוג שלי פעם הגדיר את זה, הוא אמר "אימא אדמה". האדמה, היא אוספת אותנו כמו אימא. אתה לא מסוגל יותר לסבול את הדיכאון. דיכאון זה דבר, שבמיוחד אם זה במצב כבר של חוסר שינה, חוסר אוכל ואובדנות, זה אי אפשר לנשום. אתה פשוט לא מסוגל לחיות את החיים האלה. אתה רוצה חיים אחרים. אתה רוצה להפסיק את הסבל. הרבה פעמים אובדנות היא כדי להפסיק סבל, היא לא בהכרח... אני בן אדם אוהב חיים, נולדתי אוהבת חיים. אני סובלת מדיכאון, אבל אני לא... זה לא הדבר היחיד שמגדיר אותי. אבל הגעתי למצב שאת הסבל הזה כבר לא יכולתי. וככה אתה מגיע... למזלי, הגעתי לחדר מיון וסוף סוף נתנו לי כדור. -מה? נתנו לי את הכדור שנקרא

סרוקסט או פאקסט, וממש תוך... התחייבתי שאני לוקחת אותו, ולכן לא אשפזו. והתחלתי מעקב אצל פסיכיאטרית בעין כרם, כאשר באמת תוך שלושה שבועות הכדור הזה... אני יכולה להגיד שהוא פשוט... עד אז הלכתי, ראיתי את כל המציאות שחור. כל הזמן זה דרך מין צעיף שחור. כולם מתלהבים, ואת לא מבינה על מה מתלהבים. כולם חיים, ואת לא מבינה למה חיים. והכדור, אפשר לי לראשונה בחיי פתאום ליהנות מדברים קטנים. לקנות לעצמי טילון וליהנות ממנו וליהנות מהילדים. פתאום הבנתי כל מיני דברים שקודם לא הבנתי. ובאמת מהכדור הראשון לוקח לי שנה וחצי, ואני חוזרת להיות מורה לאנגלית בבית ספר אזורי, מגדלת את ילדיי. עם הכדור נכנסת להיריון עוד

פעמיים. עדיין יש לי את ההיפראמזיס שאני סובלת ממנו, אבל אני מניקה ויכולה להיות בהיריון עם הכדור, כמובן אחרי בירור שעשיתי. זה לא דבר שעושים אותו... ואני במין מעקבים. אבל חשוב לי להגיד, זה עשר שנים שאנחנו קוראים לזה רמיסיה. רמיסיה זה הפוגה בדיכאון. אבל אין רמיסיה בסטיגמה. זאת אומרת, כולם מסביב מדברים על הדיכאונית הזו? לא, אני לא... אני עדיין מתביישת בזה, אני עדיין לא רואה בזה משהו שאני יכולה להציג אותו, ולכן אני גם, מבחינת מעקבים, אני... אם אני הולכת לקופה, אני מתביישת שאולי יראו אותי. אם אני הולכת לתחנה לבריאות הנפש, אז כל חצי שנה מחליפים סטאז'ר. אם אני הולכת לפרטי, אז אני משלמת המון כסף וזה

מרגיז אותי. ואני כזה לא... אני נעה. ואז מגיע גיל ארבעים. כולנו מכירים, את מה? את משבר גיל הארבעים. ואני מרגישה כל מיני הידרדרויות בדברים קטנים, והפעם אני פונה בעצמי. הקימו יחידה של טיפול, יחידת חוסן משפחתי מרקם בהר חברון. מרכז חוסן קהילתי משפחתי. והבנתי שמעסיקים שם פסיכיאטרית, ואני פונה בעצמי דרך המייל. המייל מאוד הקל עליי כי לא הייתי צריכה להרים טלפון. והיא רואה אותי, מקבלת אותי לאינטק של משהו כמו שעה וחצי. "טוב, אין בעיה, בואי נחליף לך תרופה". איפה בעלך בכל הסיפור? בעלי כל השנים הוא האדם שהכי יודע להגיד מה קורה לי בפנים. אפילו אם אני לא יודעת להגיד, הוא יודע להגיד. זה היה מפגישה שלישית.

-לגמרי. איש מדהים. זכינו. זכיתי באמת לזוגיות מדהימה. אני לא... אנחנו עובדים על זה, זה לא... אני חושבת שכל זוגיות, צריך לעבוד עליה. מאחר והוא חקלאי, אז אנחנו מגדלים ביחד את הילדים כי הוא עובד במשק. והוא יודע להגיד לי: "עכשיו זה טוב שתעבדי, עכשיו תיקחי קצת חופש". פעם נתתי לו תעודת הצטיינות, הדפסתי לו "דיפלומה לבעל שיודע לזהות בזמן משברים, להוציא אותי לנופשים, "זה מגיע לך". כאילו, באמת הוא ידע תמיד. "הנה, עכשיו בואי נעשה שבת שקטה רק אני ואת, ניקח..." או "בואי נצא לחופש" או "בואי..." -הוא קשוב אלייך. -מאוד קשוב. הוא באופן כללי בן אדם מאוד קשוב. הוא גם יודע להגיד, ידידה, "הדיכאון עכשיו הולך ותופס

מקום יותר, "בואי, צריך לעזור לך"? -כן, לגמרי. ואת מקשיבה. -לא תמיד. לא תמיד. אבל כן, בהחלט. אז איך בכל זאת את מגיעה לעוד הידרדרות? הרמיסיה מתפוגגת לה? הרמיסיה מתפוגגת. קורים אירועי חיים. אותם הורים שבבית ההרוס שלהם גדלתי, קורים כל מיני דברים עם ההורים. אני פשוט... הנפש שלי מתערערת ובעצם אנחנו מחליפים כדור וזה לא עוזר, ומחליפים עוד כדור וזה לא עוזר, ומתחילים עוד כדור וזה לא עוזר. ובד בבד עם הדיכאון, שאגב דווקא התפרץ בשנת שבתון, שזו דווקא שנת שבתון, פתאום לא הייתי מורה ופתאום היה לי רגע לחשוב וזה דווקא... אני לא יודעת, יכול להיות שגם אם לא הייתי בשנת שבתון זה היה קורה, אני לא רוצה להחליט שבגלל

זה. כאן כבר יש עלייך הגדרה... -כן, כבר יש. שאת עם דיכאון מז'ורי. -בואי שנייה עבור הצופים שלנו נעשה סדר. יש שמות שונים לדיכאונות? -כן. דיכאון מז'ורי/קליני הוא החריף ביותר? -כן. גם בו יש כל מיני... סקאלה שלמה. -כן, ברור. -אבל הוא זה שבאמת בהגדרה, מה? זה בעצם דיכאון שהוא מספיק זמן לאורך... זאת אומרת, הוא... הוא נחווה מעבר לשבוע, שבועיים, חודשיים, שלושה, אלא תקופת זמן ארוכה ומביא איתו שינויים בהתנהגות, ובעיקר ירידה בתפקוד, ואיתו גם אולי אובדנות אז הוא יהפוך לדיכאון מז'ורי. עכשיו, חשוב לי להגיד, את אומרת יש עוד סקאלה, כי באמת באמת גם אם בן אדם לידי יהיה עם אותה אבחנה, כל אחד מאיתנו זה ייראה טיפה

אחרת. בסופו של דבר אנו מדברים על דברים נפשיים, אז הם מאוד מושפעים גם מהאופי של הבן אדם. ואצלי למשל התפקוד הגבוה הוא הסווה והחביא מאחוריו דברים שאנשים יכלו לפספס בקלות, כמו אותה פסיכיאטרית שבעצם מאז לא נתנה לי כדורים ושלחה אותי הביתה. שפה יש דיון גדול, ידידה, כי חלק יגידו "כן כדורים", והנה, את מתארת איך פתאום נהנית מטילון והחיים השתפרו פלאים. וחלק יגידו "לא. זה מסמם, זה קשה". ובאמת הדיון הזה תמיד. את היית בתוך הדיון "אני כן אהיה אדם על כדורים "או אני לא אהיה אדם על כדורים"? בוודאי, זה עובר אצל כל אדם שמקבל כדורים פסיכיאטריים. אני יכולה להגיד בצורה חד-משמעית שכאשר הייתי עסוקה, ראשי ורובי בנושא

של הכדורים ומתי כבר אני לא אקח אותם ומתי לא יהיה לי, הייתה הידרדרות במצב הנפשי. -חשוב. וברגע שאני דווקא הבנתי שהכדור זה לא האישו, אלא איך אני חיה עם מה שזה אומר, איך אני באיזשהו מקום מתחילה לקבל את עצמי, זה תרם לי להחלמה. וכשקודם דיברנו על האשפוז, מתי בכל זאת את מגיעה למקום שאין ברירה אלא לשים אותך בתוך? אני חייבת להגיד שהייתי בארבעה אשפוזים, וכולם היו מרצוני, לא בכפייה. אני אף פעם גם לא חוויתי פסיכוזה, שזה אומר ניתוק מהמציאות. יש גם דיכאון פסיכוטי. אצלי זה לא היה. אני תמיד צוחקת שזה ניתוח לב בלי הרדמה. הפעם הראשונה זה אחרי יום כיפור שאני לא מצליחה לישון, מתחילות מחשבות אובדניות. הכדורים

שניסינו לא עוזרים לי כרגע. אני כבר איזה משהו כמו ארבעה חודשים מנסה. יש התקפי חרדה גם שמגיעים יחד עם הדיכאון, קשים מאוד. ובבוקר אני מתקשרת, יום למוחרת יום כיפור, ואומרת לרופאה שלי: "תשמעי, אני ממש מרגישה רע מאוד. "אני מפחדת להישאר בבית כי אני..." מה עושים באשפוז? מה עושים לך? דבר ראשון, אשפוז הוא בעצם פלנטה אחרת. אתה בעצם נכנס למקום שבו אתה מכבה את כל רעשי הרקע. הזמן שמה הוא אחר. זה לא כמו שמגיעים למחלקה רגילה ואומרים לך: "ניתוח, יומיים החלמה, ביקורת בעוד עשרה ימים". נכנסים ולא יודעים מתי יוצאים. זה תהליכים אישיים. מבחינת סדר יום במחלקות, עוד פעם, זה גם נורא שונה ממרכז רפואי אחד לאחר, זה שונה

בין המחלקות. אז אני הייתי במחלקה פתוחה, שזה אומר שאני יכולה גם לצאת ממנה ולהיכנס כי לא הייתי מסוכנת לעצמי או לסביבה. הילדים יודעים שאימא באשפוז פסיכיאטרי? הילדים הגדולים יודעים. אז כבר יש לי בן בשיעור א'. הקטנה ביותר היא בת שלוש. לקטנים יותר בעלי אומר: "אימא הלכה לבית הבראה כי היא לא מרגישה טוב". הגדולים יודעים שאני באשפוז פסיכיאטרי. לצערי, אז לא היו קבוצות תמיכה כמו שיש היום. לא ידעתי את הזכויות שיש לי, לא ידעתי שום דבר. מעניין אותי גם כשאת חוזרת מאשפוז הביתה, יש מין רגע כזה קצת לא ברור. זאת אומרת, את פתאום חוזרת אל חדר השינה שלך, אל הילדים שלך, אבל היית באיזשהו מקום שהוא לא ברור להם, לא

מוכר להם, מקום שרק מי שבתוך יודע, כמו שאני שואלת אותך עכשיו מה יש שם. איך את מגשרת חזרה וחוזרת לאימהות? זה מעניין כי לא אמרתי שבאשפוז עצמו יש כל מיני מסגרות. זאת אומרת, יש את החדר ריפוי בעיסוק. אז אני פשוט הייתי בו ראשונה בבוקר וסגרתי אותו. ובחדר לריפוי בעיסוק כל הזמן הכנתי להם מתנות, אז כל פעם הגעתי הביתה עם דברים שהכנתי להם. זו הייתה הדרך שלי לתת להם ולהגיד "חשבתי עליכם". סרגתי שמיכות לבובות והכנתי לוח מדליות לילד אחר שהיה מקבל מדליות בריצה. עשיתי כל מיני דברים לילדים כדי שכשאני באה הביתה הם יבינו שאני עדיין אימא שלהם. גם הם באו לבקר. כמובן, לא נכנסים למחלקה. זה לא מקום לילדים. אבל הייתי

מאושפזת באשקלון, והיינו יושבים על הדשא ובעלי אחר כך היה לוקח אותם, קונה גלידה, הולך לים אם היה ים נפרד. הילדים שלי זכרו את זה בתור תקופה מאוד מהנה, באיזשהו מקום. כי על אימא לא רואים כלום, אין לה גבס ולא נושר לה השיער. אבל רואים שאימא עצובה מאוד, רואים שפתאום משום מקום אימא לא יכולה לשבת בשולחן שבת כי היא לא מצליחה להוציא את עצמה מהמיטה. -את פחדת להזיק גם לנפש שלהם? -כן, מאוד. מאוד. אם יש סיבה שבגללה התאשפזתי תמיד מרצון, זה שאני הרגשתי, והרבה פעמים זה היה יום שישי, והייתי מתאשפזת לשבת, כשידעתי ששבת במחלקה תענוג מאוד מאוד מפוקפק למי שמקיים אורח חיים יהודי, אבל ידעתי גם ששבת בבית אני פשוט לא...

אני לא אצליח. ריחמתי עליהם, לא רציתי שהם יראו אותי במצבים מאוד מאוד קשים. איך את היום? היום אני... לא דיברנו על זה, אבל אני בעצם כבר שש שנים חברה בתוכנית שנקראת "עמיתים לזכויות" מטעם החברה למתנ"סים בשיתוף משרד הבריאות. ומה שאני עושה בתוכנית, מעבר לזה שאני מתראיינת או מגיעה לכל מיני קהילות או אנשי מקצוע ומספרת את הסיפור האישי שלי למיגור הסטיגמה, אני מאוד סבלתי מהסטיגמה, אני נותנת... אנחנו נותנים בתוכנית הרבה מאוד מידע על זכויות. למשל, אחת הזכויות שיש, שהן היום לכל אדם במדינת ישראל, זאת הזכות שאם יש לנו במשפחה מישהו שמתמודד עם איזושהי מחלה נפשית או הגדרה נפשית, לבני המשפחה הקרובים, זה הילדים,

האחים, ההורים, יש זכות להיות בקבוצת תמיכה. אני יודעת ש"עזר מציון" למשל מקיים פה בבני ברק קבוצות מדהימות. לצערי, לא היה לנו את זה בזמנו. זה היה בשנת 2010, לא היה. כי זה לא רק אני צריכה עזרה. -זה כל המשפחה צריכה את התמיכה. לפעמים עצם זה שבן משפחה יפנה לטיפול, יסכים לפנות לטיפול, זה כי המשפחה הלכה לקבוצת תמיכה וידעה איך לשווק לו את זה או איך לתווך לו או איך להתייחס אליו. אנחנו מדברים, אבחנות נפשיות הן סובלות מסטיגמה עמוקה עמוקה, גם בגלל שהן שקופות וגם בגלל חוסר ידע. אנשים פשוט לא יודעים מה לעשות עם הדבר הזה. -נכון. איך היום הדיכאון? שקט? מדבר? הוא מדבר איתי. -הוא מדבר איתך. הוא מדבר איתי הרבה.

חגים זה לא תקופה קלה. ברוך השם, בפרק זמן מאוד מאוד קצר חיתנתי שלושה ילדים. אז תמיד יש את הפרידה, אבל אצלי זה התבטא בתופעות יותר רציניות במיטה, יותר ייאוש, יותר קושי. -כאילו, אני אמורה להיות שמחה מזה, אבל אני נכנסת למיטה. -כן, יותר קושי. ואני שמחה מזה, אני שמחה בכלות שלי ובחתנים שלי ואני שמחה, באמת אני מודה לקב"ה כל יום. ועדיין הדיכאון יכול לבוא לבקר. אני גם אגיד שבעיקר בימים נוראים, העיסוק הרוחני, כשאנחנו מדברים על עיסוק רוחני, הוא מאוד מתכתב עם הרגשי והנפשי. -נכון. מאוד קשה להפריד אותו. הרבה פעמים עושים... חושבים שאם בן אדם מדוכא והוא רק ילמד תורה, אז הוא ירגיש יותר טוב. אז יש הבדל בין דכדוך

קל לבין באמת כמו שאני אומרת, דיכאון קליני או דיכאון מז'ורי. נוהגים להגיד שזה בעצם... אנחנו נדע שמשהו לא בסדר כשאנחנו נראה שהבן אדם אינו כתמול שלשום, אלא קרה משהו, יש ירידה מאוד גדולה בתפקוד, יש הזנחה לפעמים, יש פתאום התבודדות, תחושה של אשמה מאוד מאוד חזקה. זאת אומרת, כולנו סובלים מזה פה ושמה, אבל מה שמבדיל דיכאון מסתם דכדוך זה המינון. זה באיזה אחוזים זה מונע מהבן אדם לתפקד ביום-יום. והיום את מאוזנת עם התרופות. -כן. -ויודעת שאם יש איזושהי ירידה "אז אני מטפלת במינון באופן חדש"? כן. זו לא אני, אני בקשר עם הרופאה. מאוד חשוב מעקבים סדירים. מה המסר שלך לציבור, למי שרואה אותנו עכשיו? להסיר את ה...

להילחם בסטיגמה. זה הכי קשה בסוף, אה? -זה הכי קשה. -מה? רוב האנשים שמטופלים בכדורים מפסיקים לקחת את הכדורים לא בגלל שהם חושבים שהם בסדר, אלא בגלל הסטיגמה שזה מעורר. הרי אף אחד לא יודע אם אתה לוקח או לא לוקח. נכון, אבל הפחד מה יגידו ואם יגלו, ואם אני אבוא לעבודה ואם הילדים שלי יצטרכו שידוך. "בוא'נה, יש להם אימא עם כדורים", כזה? -כן, כן. פחד מאוד גדול. מסר נוסף שמאוד חשוב, זה שעד ש... מאחר והיו לי ארבעה אשפוזים בחמש שנים, חברה מאוד המליצה לי ללכת לביטוח לאומי ולתבוע קצבת נכות. ואני חושבת שעצם זה שאנחנו מבקשים קצבת נכות ומבינים... הבנתי שאני לא אשמה בדיכאון שלי. הוא לא נגרם לי באשמתי. אבל אני

חייבת להכיר בו. ועד שאני לא אכיר בו ואני אמשיך כל הזמן להילחם בו הוא רק יחריף. העיסוק בזכויות היה מאוד משמעותי. בעצם מביטוח לאומי הגעתי לסל שיקום. והיום בעצם אני נותנת הרצאות כחלק מהתוכנית הזאת שדיברנו עליה, תוכנית "עמיתים לזכויות", בכל רחבי הארץ אנחנו עם מתמודדי נפש, מנגישים זכויות. אפשר בגוגל לרשום "עמיתים לזכויות". יש לנו באתר המון המון מידע. ולמה אני מדגישה את זה? כי הוכח מחקרית שמתמודדי נפש שמשיגים את הזכויות שלהם, יש יותר סיכויים שהם יחיו חיים נורמטיביים. כי בעצם בזה שאני מבקש זכויות על איזשהו קושי שלי, אני ממילא מכיר בו ומתיידד איתו. -מכיר בו, מתיידד איתו ולומד איך לחיות איתו, שזו גישת

ההחלמה. ידידה, התיידדת עם הדיכאון. תודה שפתחת את הלב כאן אצלנו, והלוואי שנקל ולו על אדם אחד עם השיחה הזאת. -אמן. תודה רבה. תודה לך, אפרת. -מה נברך אותך? שמחה? שמחה. -בריאות. -בריאות. הסתכלות בעין טובה על עצמי. תודה, יקרה. תודה שהיית איתנו. אנחנו לא נשארים לבד עם העצבות שלנו או עם כל קושי אחר. מישהו מחכה לשמוע אותנו. ספרי לי מה קורה בתוכך. ספרי עוד. "נפשי בשאלתי", ארגון הידברות, מחכים שתשתפו אותם. להתראות. סליחה על ההשוואה, אבל זה תמיד מזכיר לי בננה, כזו שעוד לא בשלה וקשה לקלף אותה, ואם לוקחים ממנה ביס זה עושה מה שנקרא בעברית עפיצות, המר הזה כאן למעלה בשיניים. כשיש איזשהו כאב רגשי או משהו

שמבקש לצאת החוצה והאדם עוד לא בשל, זה לא יכול לצאת. אבל מצד שני, כשהבננה כבר רקובה, מתקלפת בקלות, אבל הבפנים כבר כאוב כל כך, זה גם לא טוב. להיות קשובים לעצמנו על הבננה כשהיא בשלה ובטוב, מתקלפת בקלות, נאכלת במתיקות. שיחה על הפנימיות שלנו כשאת מרגישה שכבר אפשר, וזה לא מדי מאוחר.