מסע בין נשמות: דודו כהן נפגש עם יהודה סינגסונג מקהילת בני מנשה (עם כתוביות בעברית)

האמת היא שאני גם מרגיש הרבה שמחה, כי בשבילי זה כמו עקידת יצחק. עד כדי כך? "אשא עיניי אל ההרים"... תנסו לייצר משהו שמחייב אתכם, שמאלץ אתכם. בלי זה... שבט המנשה, יש בהם משהו מאוד מיוחד. והיום אנחנו הולכים לראיין את יהודה סינגסונג, שהוא מנהיג הקהילה בקריית שמונה. הקהילה הזו מונה 25 משפחות. מאוד מעניין לשמוע את הסיפור, גם מהילדות, איך הם עלו, איך הם משתלבים, ואיך כל זה קשור לגאולה. שלום, יהודה. -שלום, דודו. ברוך הבא. -מה שלומך? הכול בסדר? ברוך השם. אני גר בקריית שמונה וגם אתה. תמיד אני רואה בני מנשה ברחוב, בזה... רובם לא יודעים עברית, נכון? )כן, הם חלשים עדיין (בזה. כשאני התייעצתי עם מישהו שמכיר

את הקהילה את מי לראיין, הוא אמר לי: "שמע, גברים לא כל כך טובים בעברית. "יהודה סינגסונג הוא טוב בזה. הוא גם מנהיג את הקהילה." גם אני לא מספיק טוב, אבל מלווה אותם. -או-קיי. ברוך השם. -מצוין. אז בוא תספר לי בעצם. אתה יודע, זו הצצה באמת מעניינת, שאותי גם היא מעניינת, ואני גם מאמין שאת הצופים, כלפי הקהילה הזאת, זו קהילה כזו, אתה יודע, של עולים חדשים, "בני מנשה" זה נשמע מסעיר, אתה יודע, בני מנשה האבודים. בוא תספר לי קודם כול על הילדות שלך. איפה אתה גדלת? אני גדלתי בהודו. אנו גרנו בצפון-מזרח הודו. גרתי במדינה שנקראת אסאם. מאסאם עברתי למניפור, איפה שיש הרבה יהודים. מה זה מדינה? יש בתוך הודו מדינות?

כן, בתוך הודו. בצפון. יותר מזרח ממניפור. יותר צפונית, שם גדלתי, נולדתי שם. אין שם הרבה יהודים. כדי להגיע למרכז, אז צריך לחכות בתחנה לאוטובוס. כך בשבילנו מניפור היא תחנת אוטובוס כדי להגיע לארץ ישראל. אה, זו מין עיר מעבר כזאת. זה עיר או כפר? -כפר. אבא שלי היה ראש הכפר. אה, כמו ראש עיר? -כן. משם עברנו למניפור. מה אימא שלך עשתה? -עקרת בית. רוב הנשים שם היו עקרות בית? -היא עבדה בגינה. הייתה לנו גינה. גינת בננות, אננס. מה אתה ידעת על יהדות? אבא שלך היה ראש הכפר. זה היה כפר של גויים, נכון? -לא, לא כפר של גויים. אה, זה היה כפר יהודי? -היינו בערך 30 קרובי משפחה שגרנו שם. גם גויים היו גרים. אבל הרוב

יהודים? -הרוב יהודים, אבל אין קשר למניפור עם היהדות, בדת. -אז מה ידעת על יהדות בתור ילד? האבא והסבא היו שומרים מצוות. היה לנו תנ"ך מתורגם לשפה שלנו, תנ"ך, שומרים שבת, נחים בשבת. מה זו שמירת שבת שם בהודו? פשוט נחים. לא היו לנו סידורים וזה, עד לא מזמן. לא, אבל, נגיד, מדליקים אש? -לא. באש בכלל לא נוגעים. מה עושים בשבת? יש תפילה? יש בית כנסת? יש בית כנסת גם. יש לנו תנ"ך, "ליווינג תורה," זה נקרא באנגלית, הביאו לנו. אחד מקרובי המשפחה שלנו מארץ ישראל, שלח אותו, ושמרנו ככה. לא פתחנו. אם אין מניין, לא נוגעים. עד כדי כך. אם אין מניין, אז לא נוגעים בספר תורה? -לא. או-קיי. ויש פה מצוות, נגיד, ששם לא

ידעתם עליהן? נגיד, אני יודע, שאתיופים לא היו להם שם תפילין או מזוזות. לכם היה? לנו רק לא מזמן היה, אבל כשהייתי ילד, אז לא היה. לא היה. זאת אומרת, גברים אפילו דתיים לא הניחו תפילין. לא ידעו מה זה תפילין, אפילו סידור לא היה, תפילת זה... אה, סידור. -סידור, כן. -או-קיי. אז איך התפללו? בעל-פה? בעל-פה בשפה שלנו. בשנת 1994 היו לנו סידורים, אבל לא מספיק. אנחנו העתקנו. אה, מעתיקים את זה ממש בכתב יד. -כן, בכתב יד. אז לאט לאט... ומה ידעתם על עצמכם? ידעתם שקוראים לכם "שבט המנשה," או ידעתם ש"אנחנו יהודים?" ידעתם על מדינת ישראל? על ארץ ישראל? כן, ידענו. גם יש לנו שירים של אהבת ישראל, אהבת ירושלים. כאילו,

הנשמה יודעת. יש לה געגועים. מבחינה היסטורית, איך בכלל שבט המנשה הוא ככה?... אתה יודע, לא מדברים היום על שבט שמעון, שבט ראובן. מה מיוחד בשבט המנשה? אני לא חקרתי. אני פחות יודע על הנושא הזה, אבל מה שהבנתי, בשיר שלנו, באחד מהשירים, כתוב: "מלך פרס פיזר אותנו "מפרס לאפגניסטן, "מאפגניסטן לברמה, "מברמה"... מסלול, אתה יודע. "מברמה לסין, מסין למניפור, "ממניפור חזרנו הביתה," כך השיר כתוב. הוא כתוב עוד לפני שבאמת חזרתם הביתה לארץ ישראל. -כן, כן, בטח. לפני שנולדתי היה השיר הזה. -אה, או-קיי. מעניין. אז איך בעצם שם הייתה הקהילה? היו שם דתיים וחילונים בין היהודים? אומרים שעד סין, היה להם ספר תורה. מה זה עד

סין? מתי לסין הגיעו? אני לא זוכר לפני כמה זמן. לפני בערך 2,700 שנה. -או-או. אז איך בעצם הייתה הקהילה שם בחוץ לארץ? זאת אומרת, היו יהודים, ובתוך היהודים היו גם דתיים וחילונים? או שכולם שמרו תורה ומצוות ברמה שהם הבינו? כמעט כולם. כמעט כולם, כן. יש כאלה ש... תלוי, זו פרנסה. אה, לעבוד בשבת. -עבודה מדינית, ממשלתית. תלוי. שם בקהילה, בחוץ לארץ, בהודו, היה לכם רב? הייתה דמות סמכותית רוחנית? כן, כן, היו כמה רבנים. לא ממש רבנים, אבל הם היו מלווים אותם, מחזקים אותם. היו כאלה בקהילה. הם היו לומדים תורה? זאת אומרת, היה בכלל לימוד תורה בקהילה? -למדו תנ"ך, נביאים. לומדים. גמרא למדו שם? למדתם שם? לא גמרא,

היה לנו תרגום תנ"ך בשפה שלנו. או-קיי. והלכות, ספר הלכות? לא, הלכות לא מזמן הגיעו. הבנתי. רק לא מזמן התחלתם ללמוד את ההלכות. -כן. לפני 35 שנה התחלנו. ולפני 35 שנה כשהתחלתם להבין שיש הלכות ושיש משהו מסודר, קיבלתם אותן או שהיה קשה לאנשים? למשל, אני יודע שלאתיופים, היה קשה להם לקבל את זה שיש כל מיני דברים "חדשים" במירכאות, ביהדות. כן, כמה מהמנהגים שנהגו אבות אבותינו מתאימים להלכות לאחר שידענו עליהן. אז ראיתם שזה בסדר. -כן, כן. אבל חלק ראיתם שזה לא בסדר. -כן. לא ידענו. למשל, מקווה, לא ידענו לברך ברכה, אבל הולכים. גם שחיטה, אני יודע, נכון? -כן, שחיטה לפי ההלכה. אם אין סמכות, אם אין שוחט, אז פשוט לא

לאכול. לא ידענו על כך. הגיע ארגון שנקרא "שבי ישראל," פתח אולפן, מרכז "שבי ישראל." אז שם לימדו אותנו. אז איך בעצם התחיל הרעיון של לעלות לארץ? הרי המדינה הוקמה כבר לפני קרוב ל-70 שנה. אז למה לא עליתם עד אז? זאת אומרת, בעליות הקודמות? לא היה מי שינהיג אותנו. -הסוכנות לא הגיעה אליכם? לא, הראשון שהיה הוא הרב אליהו אביחיל, זכרונו לברכה. לא מזמן הוא נפטר. הוא הראשון שמצא אותנו. הוא חקר איך אנחנו שומרים שבת, את הקהילה. הוא אמר: "אתם 100 אחוז שבט מנשה." הוא אמר את זה. אתם גם ידעתם שאתם שבט מנשה? קראתם לעצמכם "בני מנשה?" -כן, כן. אבות אבותינו שמרו על (השם ה)זה. זה הדבר היחיד שבו אנחנו מחזיקים. כשהייתה

רעידת אדמה, אבות אבותינו אמרו: "שבט מנשה עדיין חי." כאילו, הם מרגישים שהקב"ה ביקר אותם. או-קיי. ואז בעצם הוא הראשון שגילה אתכם. הוא העלה גם לארץ? הוא עזר לעלות לארץ? כן, כמה אנשים. הוא עזר, הוא הביא קבוצה של 10-5 אנשים ככה, קבוצה קטנה, מביא אותם. ואחד מהתלמידים שלו, הוא גם רב. הייתה התלהבות לעלות לארץ, או ש?... בטח. -כן? -כן. -כולם רצו לעלות לארץ? כולם רוצים לעלות. למה רצו לעלות לארץ בעצם? בהרגשה שלהם הם התחייבו לעלות לארץ ישראל. אה, זאת אומרת, 2,000 שנה הם מתפללים, והנה עכשיו הזמן. "אם אני אגיע, אני אמות בארץ ישראל. "אין לי בעיה," עד כדי כך, הם אומרים את זה, מבוגרים גם. אז מתי הייתה העלייה

היותר גדולה? הקבוצה שלנו, אחרי שנכנסה עמותת "שבי ישראל." לראש הארגון קוראים מיכאל פרוינד. -כן, פרוינד. פרוינד, כן. הוא פתח אולפן כדי שאנחנו נוכל ללמוד עברית, להתפלל, לקרוא. הוא בנה בניין, והוא בנה מקווה גם כהלכה. זה קרה בהודו או פה בארץ? שלמדתם עברית ומקווה וכו?' -שם. שם. -כן, בהודו. -והוא אמר, אנחנו בעצם מתכוננים לעלות לארץ ישראל. -כן. שלחו שליחים מהקהילה שלנו שעלו לפנינו. שלחו אותם ללמד אותנו. אז למדנו. כמה מבני הקהילה נשארו בהודו וחיים שם עד היום? הרבה. אני שמעתי שכל יום מתמלא. למה הם לא עולים? בני מנשה הם לא כמו אתיופים ורוסים, שמביאים בקבוצה כמויות גדולות. אה, מביאים קצת קצת. -כן. אנחנו

תלויים באישור של המדינה. אה, כן? -כן. זאת אומרת, יש שם הרבה יהודים עדיין שממתינים לעלות, ומחכים רק לאישור. -מחכים, כן. יש לך עוד קרובים שם? -כן. מי? -שני אחים שלי. שני אחים שלך. והם יכולים לבוא לבקר פה, או שאף פעם הם לא היו פה? אף פעם הם לא היו. -אתה ביקרת שם? לא ביקרתי. מאז שעליתי, אני לא חושב על לחזור. תגיד, וכשאתה מגיע פה לארץ ישראל, הגעת לפני עשר שנים, קצת יותר, בגיל 30. היה קשה בהתחלה בארץ? -קשה מבחינת שפה. ואיך היה היחס כלפיכם כשהגעתם לפה? אתה מרגיש שהישראלים פה במדינת ישראל הם מחבקים אתכם, מקבלים אתכם בצורה יפה? הילדים שלכם משתלבים פה? פשוט אוהבים אותנו פה בקריית שמונה. אנשים חמים,

אנשים טובים, אוהבים אותנו. תמיד הם מנסים לעזור לנו. איך מנסים לעזור? איך קבלת הפנים? מלווים ועוזרים לילדי המשפחות בהכנת שיעורי בית, ומנסים לעזור להם בבית ספר, איך לקנות, איך לחסוך, איך להגיע לקופת חולים, איך לדבר. או-קיי, אז זה הצד היפה. מה אבל הצד הקשה? בכל זאת, להגר ממדינה למדינה, אתה יודע... -זה קשה. בטח שזה לא פשוט. קודם כול שפה אחרת, למרות שהיא שפת הקודש. אוכל שונה, צריך לשנות את האוכל, להיות עם ישראלים זה לא פשוט. מה, מבחינת מנטאליות? -מנטאליות גם. מה שונה במנטאליות של הישראלים לבין המנטאליות שלכם? אנחנו ביישנים קצת. ברוך השם, אתה יודע, זה מראה שאתם מזרע אברהם אבינו, כמו שאומרים. אז

באמת, אתם ביישנים והישראלים?... כאילו, איפה הנקודות שאתם פחות מרגישים שייכים? למשל, בפגישות, בבר מצווה, בחתונה, מגישים אוכל. לא אוכלים עד שלא אומרים לך. אה, או-קיי... זה כאילו מהביישנות. צריך להגיד להם: "תיקח, תאכל, (תרגיש) בנוח." צריך להגיד את זה. אם אתה שואל אחד מבני מנשה, אחד מהקהילה שבא אצלך: "אתה רוצה מים"? קודם כול יגיד "לא", למרות שהוא רוצה. אז רק בפעם החמישית הוא יגיד "כן." "קח, קח, קח. תשתה, תשתה." הבנתי. בוא נדבר שנייה על הגיור. אתם כאילו מרגישים אלפי שנים שאתם יהודים לכל דבר, ופתאום כשמעלים אתכם לארץ, אז אומרים לכם: "תשמעו, אתם חייבים להתגייר לחומרה," שזה מובן מצד אחד, כי הלכתית,

אתה אומר, אם הסבא מצד האבא היה יהודי, אז גם הבן אדם יחשיב את עצמו כיהודי, וזה לא נכון מבחינה הלכתית. אבל איך אנשים הגיבו לזה, כשאתה מרגיש יהודי לכל דבר, פתאום אומרים לך, "שמע, אתה לא יהודי?" כאב לב, כי הוא מאמין בכל דבר, הוא יהודי. הוא חושב שהוא יהודי, אז למה להתגייר? אבל למרות זאת התגיירו. -אבל אחרי שידעו את ההלכות, אז חייב להתגייר, בגלל התבוללות. כן. אז הבינו את זה בסוף. -כן, בסוף הבינו. אז איך היום אתה, המנהיג, אמרנו, של הקהילה פה? מה זה אומר בפועל? אנשים עד כמה נעזרים בך? איך להגיע לקופת חולים, איך לקרוא פתקים, מעטפות ששלחו בדואר, איך לחפש עבודה. הם לא יודעים כלום. מי שבא לעזור (להם,( אין

(ביניהם) תקשורת, אז הם לא מבינים אותם. אז בסוף באים אליי. כמעט כל יום באים עדיין. תגיד, אבל בגדול, כאילו, מעבר לקשיי היום-יום, לקהילה, לרוב בני הקהילה... יש פה 25 משפחות, נכון? בקריית שמונה. -כן. טוב בישראל או קשה בישראל? הם מרוצים מאוד. כן? -הם מרוצים. הם לא חושבים לחזור. הם חזקים באמונה. ולגבי קיום מצוות, איפה היה קל יותר לקיים מצוות? לקיים מצוות אין כמו בארץ. -כן? -כן. אתה שלחת את הילדים שלך... הילדים שלך לומדים במסגרות חרדיות. כן. -למה בחרת דווקא חינוך חרדי? אני רואה שהייתה בעיית צניעות, והרבה מילים שלא ראוי להגיד לאבא ואימא. הם יודעים פשוט איך לדבר עם מבוגרים. יש להם כבוד. או-קיי. תגיד,

ואיך הילדים מסתדרים עם ה?... אתה יודע, בדרך כלל הבנים לדור שהגיע לארץ, כשהם נהיים נערים, אז לפעמים יש התפרקות של זה. זאת אומרת, הם נמשכים למקום שהוא רחוק מהיהדות, רחוק מהדת. גם, אתה יודע, ממרוקו למשל, רוב קריית שמונה פה זה עולי מרוקו, אז הסבא והסבתא, אתה יודע, הם צדיקים צדיקים, אבל אלה שהגיעו לפה, אתה יודע, הם רואים את העולם ו... כאילו, הדור של ההורים שלי, זה דור שכבר הלכו לקולנוע וזה, וזו התפרקות מהמסגרת היהודית. מה קורה פה אצלכם בקהילה? על בני נוער אני מדבר. הם עדיין שומרים על יהדות כמו ההורים, או שאתה רואה קצת נדידה? עדיין שומרים על זה, לפי מה שאני רואה. עדיין שומרים על זה, כי יש לנו בהודו

כבוד למבוגרים. על זה אנחנו עדיין שומרים. על מה עוד אתם שומרים מההתנהלות בהודו, חוץ מכבוד לאנשים, כבוד למבוגרים? מה עוד מאפיין את הקהילה שלכם? אבות אבותינו נהגו לא לשבת במיטה של ההורים. אתה יודע, מהתנ"ך יודעים את זה, שראובן הזיז את המיטה של יעקב אבינו. אז איך אתה רואה את העתיד שלך פה בישראל? רוב בני הקהילה הגיעו עם מקצוע? CNC-למדו מקצוע? חוץ מה שלמדו תוך כדי עלייה? כן, יש כאלה, אבל רובם חקלאים. יש כאלה שעבדו בעבודה ממשלתית, למשל, חיילים בצבא הודו. אז פה הרוב משתלבים, או שעדיין לא כל כך מוצאים את עצמם מבחינת עבודה ותעסוקה? יש כאלה שמשתלבים, כן, לבד. -כן? אבל הרוב לא. הרוב לא בגלל השפה. בגלל

השפה, המבוגרים יותר. פשוט צעירים קולטים מהר, מסתדרים מהר. איך משתלבים באמת בתפילות? אלו תפילות שלא הייתם מורגלים לתפילות כאלה בהודו. דווקא בהודו יש זמן מסוים. פה יש בחמש, יש בשש, יש בשמונה. אתה מבין? בהודו אותו זמן לכולם. -יש מניין אחד. יהודה, תשמע, זה ממש קיבוץ גלויות. עם ישראל חוזר לארצו. "פאר אקסלנס" מול העיניים לגמרי, באמת, וזה מאוד מרגש. -זו גאולה, אנחנו רואים בעיניים. אתם, אתה יודע, זו החותמת, כנראה ממש מהאחרונות, שרואים את הגאולה, ובאמת, בני מנשה אפילו חוזרים לארץ ישראל, וזה ברוך השם... זה נשמע... -נשמע מבטיח. -כן. ויש קליטה טובה, ברוך השם. כי אתה יודע, היו עליות עם קליטות פחות

מוצלחות. אני רואה שאצלכם, ברוך השם, יש כוונות טובות ויש הצלחות. אז אני באמת מאחל לך שתמשיכו פה להתחזק, תמשיכו להאדיר תורה. -בעזרת השם. ושאחים שלך גם יעלו מהודו. הם מחכים לך. אני לא יודע למה זה מתעכב, אבל אין ספק שהם צריכים לעלות. ושיהיה בהצלחה לכל הקהילה פה. -אמן. אז המון תודה שאירחת אותנו. -תודה, תודה. ותמשיכו להצליח, בעזרת השם. בני מנשה, אנחנו רואים אותם הרבה פעמים, שומעים עליהם, שומעים שאת הסיפורים המעניינים שלהם, אבל אף פעם, לפחות לי, לא הייתה הזדמנות ממש לדבר עם אחד מהם. אז היום ישבנו עם יהודה, והוא סיפר את הסיפור הזה, שהוא מקפל בתוכו סיפור אנושי, אבל גם סיפור לאומי, סיפור של שיבת ציון, וזה באמת באמת באמת מרגש ומראה עד כמה זה קרוב. עריכת כתוביות: אורטל זגורי