הרב זמיר כהן - כיצד ליהנות מהחיים?

เฮ שלום וברכה וערב טוב לכולם. הנושא שלנו הערב, נושא מאוד מרכזי בחייו של כל אדם. סוד ההנאות בחיים מנקודת מבט יהודית. בדרך כלל כששואלים אדם אתה עובד קשה כדי להשיג כסף? בשביל מה אתה עושה את זה? האם אתה זקוק לכסף הזה? כדי לחיות או כדי להנות. רוב האנשים עונים שעיקר הכסף אני משקיע אותו בכדי לחיות. כך זה נראה מלמעלה. אבל האמיתו של דבר, כשבוכנים, אם כדי לחיות היה די לכל אדם במזרון שמוטל באיזשהיא בקטה פשוטה. לחם ומים איזה ממרך, בגדים ישנים וקרועים. והוא יכול לחיות, הוא יכול להסתדר. אבל אנשים עובדים קשה כדי להנות. הוא רוצה דירה יפה, עם בריאות נאה, תמונות, בגדים יפים, אוכל טעים, כל זה עולה כסף. והאדם

עובד קשה כדי להנות. ובכל זאת, אין הרבה אנשים בעולם שיכולים לומר על עצמם, תשמע, אני באמת נהנה מהחיים, טוב לי. אני מאושר, אני מרגיש מילוי, מרגיש סיפוק. בדרך כלל האדם חי בסוג של רדיפה. הוא מרגיש אני לא מרגיש מילוי. ואדרבה, ככל שהוא מתרגל יותר להנאות העולם, כך הוא מועס בהם. ואז הוא מחפש סף ריגוש אחר, כי זה כבר לא מעניין. אז הוא רוצה קומה גבוהה יותר. מתאמץ, כובש את היד, מגיע לפסגה שהוא שאף להגיע אליה ואז הוא אומר לו זה לא, זה לא מעניין. אני עכשיו רוצה משהו אחר. כמו שחז"ל סיכמו את הדברים במילים, אין אדם מת וחצית אהבתו בידו. יש לו מנה 100, רוצה 200. יש לו 200, רוצה 400. אבל החפץ חיים היה אומר שאדם

שמתבונן בקו שהיהדות מדריכה אותו, יכול להרגיש עד כמה באמת כיף להיות יהודי. מספרים על החפץ חיים עצמו, הוא היה מאוד רגיש בבן אדם לחברו. מאוד זהיר שלא לפגוע בשום אדם. כשהיה מרגיש שמישהו עלול להיפגע, היה מוכן להקריב הכל רק כדי שיהיה לו טוב, היה נזהר שלא להטריח אחרים. ובכל זאת, כשהיה מתפלל תפילת 18, היה מעריך בתפילה והציבור היה ממתין. לא מתאים להנהגה שלו להטריח את הציבור. היו יודעים שהוא מאוד זהיר ואנשים היו מחכים עד שהוא לא יסיים את תפילת 18, לא מתחילים את חזרת השץ. אחד מתלמידיו העז פעם ושאל אותו, אמר לו, "כבוד הרב, אנחנו יודעים שהרב מאוד רגיש לזולת שלא להטריח. איך ייתכן שהרב מעריך בתפילה? כי באמת

החפץ חיים היה ידוע בעניין הזה. למשל סיפור עד כמה היה רגיש בבן אדם לחברו. מספרים שהוא התארח בביתו של אדם העשיר באחת המסאות. היה נוסע להרבה מקומות, מוסר שיעורי תורה. התארח בביתו של אותו אדם שראה זכות גדולה לארח בביתו את גדול הדור, החפץ חיים, הרב ישראל מאיר הכהן מרדין. וכשישבו לאכול ארוחת צהריים ניגשו ליטול ידיים. הייתה שם חבית גדולה מלאה במים אז לא היה ברזים כמו היום ובעל הבית לקח כלי את הנטלה הזו פתח את הברז מילה במים עד הסוף שפך בשפע על כל יד שלוש פעמים הרים את ידיו וברך אשר קידשנו מצוותיו וציונו על נטילת ידיים כשהחפץ חיים ניגש ליטול ידיים היה ברור לעשיר הזה שהרב הגדול שמהדר במצוות בוודאי

ימלא את הכלי ויתול ידיו בשפע. כתוב שזה סגולה לעשירות. כך כתוב בגמרא. אדם ממלא ידיו במים בזמן הנטילה והקדוש ברוך הוא ממלא את ידיו בכסף של שפע וברכה. להפתעתו הוא רואה את החפץ חיים לוקח מעט מאוד מים. המינימום שנדרש על פי ההלכה רביעית שופך בזהירות על היד רק כדי לכסות. צריך שהמים יכסו את היד. אז הוא כיסא. כך גם ביד השנייה. הרים את ידיו ברך על נטילת ידיים. בזמן הסעודה הוא לא התאפק. שאל את הרב, אמר לו, "כבוד הרב, ליטול ידיים במים, בשפע, זה סגולה לעשירות, למה לא להדר במצווה?" אמר לו הרב, "תגיד לי, מי ממלא את החבית הזו במים?" אמר לו, "יש לי פה משרטת, הולכת מביאה מהבאר ממלאת." אמר לו, "אתה רוצה שאני

אתאשר על חשבון הכתפיים שלה שהיא תלך לסחוב ולהביא? צריך לחשוב על הבן אדם לחברו." כל כך היה רגיש בבן אדם לחברו, רגיש לזולת. מספרים עליו שהתארח בליל שבת בביתו של אדם עשיר במקום אחר ושם בעל הבית מהבוקר כבר היה לחוץ גדול הדור מתארח בביתו אז היה נכנס כל 10 דקות למטבח הייתה לו שם טבחית אלמנה שהייתה מבשלת אז לא היה ביטוח לאומי האישה אלמנה יכולה למות ברעה ואין אוכל הילדים אז העשיר הזה לקח אותה שהיא תעבוד אצלו בבית בתבחית זה מה שהיא יודעת לעשות והיא הייתה מבשלת ביום בערב מגישה את האוכל ואחר כך הולכת לבטה לילדים. אותו אדם כל 10 דקות נכנס למטבח ואומר לה, "את יודעת, היום החפץ חיים מתארח אצלנו, תקפידי

שהאוכל יהיה מיוחד." והיא מסכנה עובדת בלחץ. בערב כשהגישו את המנה הראשונה של הדגים, כולם אוכלים. אחר כך את הכל אחד קיבל צלוחית קטנה של מרק. למי מגישים ראשון? כמובן לרב. החפץ חיים טעם כף אחת מהמרק, פנה לבעל הבית ואמר, "יש לך טבחית מיוחדת, בינתיים אל תגישו מרק לאחרים." צלוחית כזו קטנה, סיים אותה בכמה כפות. אפשר לקבל צלוחית נוספת, עוד קצת מרק. העשיר שמח, החפץ חיים אוהב את המרק שלו. הגישו מנה שנייה, סיים את הצלחת, אפשר לקבל עוד פעם שלישית, זה כבר היה מוגזם. טעים, בסדר, אבל לא טוב סיים, אפשר לקבל עוד. בסופו של דבר אמר לו בעל הבית, "כבוד הרב, אתה בכי תכינה סיר קטן, רק אנחנו רק אני, אשתי, הרב ו שני

הילדים, אז היא לא הכינה הרבה. נגמר, אין עוד מרק, כי אם היינו יודעים שהרב אוהב, היינו מכינים הרבה." אמר לו, טוב, אז נמשיך הלאה. לאחר ברכת המזון, התלמיד שהיה עם הרב ליוה אותו ושאל אותו בדרך, "כבוד הרב, מה הסיפור של המרק? הוא יודע שהרב אף פעם לא מתלהב מאוכל פה. אכל את האוכל של כולם. אמר לו, ככשטעמתי את הכף הראשונה, הרגשתי במרק טעם של נפט ואז הבנתי שהטבחית טעתה. במקום להכניס כמה כפות שמן, אז לא היה כמו היום בקבוקים. היו כאלה קדים מחרס. הכניסה כמה כפות של נפט. ואני פחדתי שאם בעל הבית יגלה שכשאני התערכתי אצלו היא הכניסה נפט למרק הוא היה עלול לפטר אותה ביום ראשון אני אקח על עצמי אחריות שיפטרו בגלל

שאני מתארח יפטרו אישה אלמנה העדפתי שיגידו שאני לא שפוי שאני אוכל את המרק של כולם אמר לו ראית שלפני שהגישו את הבשר אני יצאתי כאילו לשירותים אני שם הוצאתי את הכל אני אדם זקן אני לא לא יכול לאכול כמות אבל העיקר קר שהיא לא תפותר. זה היה חפץ חיים כל כך רגיש בין אדם לחברו. אז שאל אותו התלמיד, אמר לו, כבוד הרב, איך זה ייתכן שבתפילת 18 הרב מעריך והציבור ממתין? אמר לו הרב, אני כמה פעמים ביקשתי מהם שלא ימתינו, שימשיכו, אבל הם ממתינים. אמר, אבל בכל זאת, אז למה הרב מעריך? אמר לו, טוב, אני אסביר לך. כשאני מתפלל תפילת 18, אני משתדל להזדרז כדי שהציבור לא יתעכב. אבל כשאני מגיע למודים אנחנו לך שאתה הוא השם

אלוקינו, שם אני מתמלא ברגשות של אהבה כלפי הקדוש ברוך הוא שנתן לנו את התורה והדריך אותנו איך לההנות מהחיים, איך להיות מאושרים. שם אני לא יכול לקצר על קורחי. אני מתעכב על כל מילה ומתפעל ומתרגש ומודה לקדוש ברוך הוא. איך אפשר לרוץ שם? לכן אני מתעכב. זה נגד רצוני. כלומר, אדם שמסתכל על היהדות במבט נכון, במבט עמוק, מגלה את המשמעות הפנימית של שמחת החיים. והאמת היא שחשבתי לדבר על הנושא הזה ונזכרתי בעניין הגדול של העלינו לשבח לאדון הכל בשבוע שעבר בדרך להרצאה בבנקוק בתאילנד עברנו שם דרך השוק של התאילנדים יש שם בית חבד עשו אותו במרכז של מרכז הומי אדם של כמו מרכזי בילוי והרצאה התקיימה בבית חבד בדרך לשם

ראיתי את כל ההמולה בשוק את צורת ההתנהלות עברה לידי בדיוק מישה עם עגלה מוכרת א חשבתי בהתחלה מוכרת פיצוחים אבל כשמסתכלים בעגלה מגשים כל מה שכאן מרססים שם נמצא במגשים מטוגן ומוכרים את זה בצורה כזו ממש מקקים חרקים לטעות דברים מוזרים מטוגנים אמרתי לעצמי עלינו לשבח לאדון הכל שלא עשנו כגוי הארצות ולא כמשפחות האדמה. והאמת היא כשבוכנים ובאמת חשבתי כדאי קצת שנתעכב על כמה עצות שהתורה מעניקה לנו לחיים טובים מאושרים ומסודרים כאן בעולם הזה חוץ מהעולם הבא אף על פי שהתכלית של התורה זה חיי נצח יש פסוק אמרת השם צרופה מגן הוא לכל החוסים בו חז"ל מסבירים מה פירוש המילים האלה אמרת השם צרופה אמרת השם הדברים שהקדוש

ברוך הוא אמר אמר ולימד אותנו איך לחיות נכון. צרופה נועדה לצרף את האדם, לזכך אותו, לטהר אותו, להכין אותו לחיי נצח. אבל כדרך אגב, אנחנו מרוויחים גם מגן הוא לכל החוסים בו. במצוות שהוא נתן לנו. הוא נתן לנו סוג של הגנה מכל המפגעים, מכל הצרות, מכל הקשיים, ההתמודדויות שיש כאן בעולם הזה. ניקח למשל דוגמה. אומרת התורה, לא תיקום ולא תור. התורה מצווה אותנו לא לנקום ולא לטור. מתוך 613 מצוות שיש לנו בתורה, יש 248 מצוות עשה, 365 מצוות לא תעשה. שתיים מתוכן, מתוך ה-365 מצוות לא תעשה, אסור לנקום ואסור גם לנטור. לנתור פירושו של דבר לשמור בלב. נתבונן אדם שזוכה לחיות בצורה כזו לאיזו איכות חיים הוא מתעלה נסביר

קודם מה מסתתר מאחורי הדברים מה פירוש המילים האלה אדם שביקש מחברו שישאיל לו חפץ מסוים ביקש מהשכן אמר לו אני זקוק כעת למסור חשמלי יש לך אולי תשאיל לי אותו והשכן מתחמק אני מפחד שיתקלקל אני לא יכול אני לא רוצה זה פוגע חזר לביתו. לאחר שבוע אותו שכן נוקש בדלת ואומר לו, "הרכב שלי התקלקל ואני צריך דחוף לצאת למקום מסוים. אולי תשאיל לי, תן לי את המפתחות של הרכב, אני אחזיר לך בעוד כמה שעות." מה הוא מרגיש באותה שעה בלב באופן טבעי? כל אדם נורמלי, הוא נזכר, "לפני שבוע ביקשתי מסור, לא רצית לתת, מה פתאום שיתן לך את המפתחות של הרכב? זה טבעי ולפעמים הנקמה הזו מאוד מתוקה. תרגיש מה זה לא לתת? לחנך אותו. אומרת

התורה, לא תנקום. אסור לך להתנקם. הוא לא נתן. אתה אם היית נותן לו את המפתחות בלי הסיפור של שבוע שעבר, רק בגלל הסיפור הזה אתה לא רוצה לתת. זוהי נקמה. אסור להתנקם. אתה כן תיתן לו את המפתחות. הוא יאמר, "טוב, אני אתן לו, אבל לפחות אומר לו, שים לב, שאני לא כמוך. כשאני ביקשתי שבוע שעבר מסור, לא רצית לתת, אני כן נותן. אומרת התורה, גם את זה אל תעשה. אל תשמור בלב בכלל. איך מגיעים לזה ומה מרוויחים? קודם כל, אדם שחי בצורה כזו שהוא לא נוקם ולא נותר, במבט שטחי נראה שמי מרוויח מהסיפור הזה? השכן שלא נתן וכעת קיבל. לעמיתו של דבר, מי המרוויח הגדול מהעניין הזה? הוא עצמו. אדם שרגיל בנקימה ונתירה, שהוא שומר בלב,

יש לו טינה, יש לו טענות כלפי אחרים, זה אדם שבלי להרגיש עם השנים הוא בתוכו. הוא אוכל את עצמו מבפנים. הכעסים שיש לו על העולם, הכעסים שיש לו על אנשים, השמירה בלב שהוא שומר, שזה אמר לי והוא לא רצה וזה לא אהב אותי ו עם השנים זה אוכל אותו, זה הורס לו את הבריאות גם בגוף וגם בנפש. אבל אם הוא מרגיל את עצמו לא לנקום, איך מגיעים למצב כזה? הרי קשה. הוא אומר לעצמו כך, אני רציתי את המסור הזה כי הבנתי שהמסור יעזור לי כעת כי אני זקוק לו. אם הקדוש ברוך הוא סידר שלא אקבל את המסור, זאת אומרת שלי עדיף לא לקבל את המסור. כי מי יודע? אולי בגלל שלא הייתי מרוכז, אתם יודעים, אנשים לפעמים לא מרוכזים בזמן שחותכים עץ

ופוצאים את עצמם. אולי הייתי נפצע, אני לא יודע מה החשבון של בורא עולם. אם היה מגיע לי המסור הזה, הייתי מקבל אותו בכל מקרה. בורא עולם יש לו את הדרכים שלו איך לתת לי את זה. אם הוא לא נתן, זאת אומרת שלא הייתי צריך לעבוד עם המסור לטובתי. אם כך אני צריך לכעוס על השכן, למה הוא לא נתן? אדרבה, יכול להיות שבזה שהוא לא נתן הוא הציא לי את האצבע, שאם היה נותן הייתה הולכת לי האצבע הזו. אז אין לי מה לכעוס על השכן. משמיים סובבו את הדבר. את היסוד הזה רואים אצל דוד המלך. כשדוד המלך ברח מפני אבשלום בנו שרצה להורגו וכשברח מהפכה בשלטון פגש אותו שמעי בן גרה בדרך והתחיל לקלל אותו ולחרף אותו שר הצבא של דוד שהיה נאמן

לו וברח איתו אמר לו תן לי רשות אני הורג אותו עכשיו אמר לו דוד אל תעשה לו שום דבר השם אמר לו קלל מה פירוש השם אמר לו לא קלל. הוא נביא שהקדוש ברוך הוא אמר לו שיקל אותך. אלא הוא אומר כך, אם אני עכשיו נמצא במצב של סבל, כנראה שלתיקון שלי אני צריך לסבול. ואם האדם הזה כעת דיבר נגדי, כנראה שאני כעת צריך להתבזות. אז אין שום עניין שתלך אתה עכשיו ותהרוג אותו אף על פי שאני מלך. אדם שחי בצורה כזו הוא אדם שאין לו טינות, אין לו כעסים. הוא מפנה מיד מהלב כל דבר. ביקש מסור, לא נתנו לו. הוא אומר לעצמו, הכל לטובה. חזר הביתה, הוא אפילו לא מנסה לזכור את מה שהשכן עשה לו. הוא פוגש אותו אחרי שעה בחדר המדרגות. הוא

מדבר איתו כמו אתמול. הוא לא מרגיש נגדו סוג של מרירות, של כעס, של תסכול. הוא המרוויח הגדול. אותו הדבר איסור לשון הרע שיש בתורה. לא תלך רחיל בעמך. התורה עוסרת עלינו לדבר לשון הרע. אפילו דברים אמיתיים. אם הם לא לתועלת אסור לדבר רע על אחרים. מי שחי בצורה כזו הוא חי באיכות חיים הרבה יותר גבוהה מאשר אחרים שמדברים פעם על זה ופעם על ההוא. במצוות שבין אדם לחברו הדברים פשוטים. אבל גם כאשר מתבוננים בתורה בהדרכה של המצוות שבין אדם למקום בין האדם לבין הבורא, כשמעמיקים בהם גם בהם רואים כמה אנחנו מרוויחים תועלת בעולם הזה חוץ מהעולם הבא. בבין אדם לחברו זה דבר פשוט. אף על פי שאנחנו בלי התורה לא היינו עושים את

זה. אם לא שהתורה הייתה מצווה, לא תיקום ולא תור. אנחנו היינו מעצמנו נזהרים שלא להתנקם ושלא לשמור בלב. באופן טבעי האדם לא נזהר בזה. אבל אלוקים מתערב אומר טוב. אם אלוקים אמר אני חייב לעשות אני עושה אני מרוויח מזה. כך גם אם ניקח למשל אני בכוונה תופס דוגמה שנראה תמוה אצל הרבה אנשים. בתורה כתוב ולא תטורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. כלומר אסור לאדם לתת לעיניים שלו להיות תיירים. תייר כשהוא מטייל הוא אפילו לא יודע לאיפה הוא יגיע. אם מישהו ראה פעם תייר בשמתאות של צפת, נכנס מכאן, הולך לשם, הוא מטייל, הוא לא יודע לאיפה הוא יגיע. אומרת התורה, ולא תטורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. אל תיתן ללב לצאת למסע לאיפה

שהוא רוצה. פתאום רגשות כלפי זאת, כלפי ההיא או כלפי ההוא וכך גם לעיניים. לא לתת לעיניים לשוט ולעבור על מה שלא צריך להסתכל. יש כאלה שרואים את העניין הזה כקיצוני. יש כאלה גם שמדברים נגד הדתיים. מה אתה כל כך מתרגש מתמונה לא צנועה שיש ברחוב? אז מה? שמו מישהי עם בגד ים בתחנה תמונה. מה אתה מתרגש מזה? והוא אומר לך, אני מסתכל וזה בכלל לא מרגש אותי. זה לא עושה לי שום דבר. למה הדתיים כל כך נלחצים מתמונות מהסוג הזה? התחושה הטבעית של אותו אדם שכאילו הדתי לא רוצה להנות כי כך התורה אומרת אז הוא מוכן לוותר על הנאות הוא לא רוצה להסתכל בסרטים או בדברים כאלה מוותר על הנאות כי כך אלוקים אמר והאמת היא שמי שיבדוק

בעומק מי נהנה יותר בקטע הבן זוגי זה ששומר על קדושת העיניים או זה שלא שומר נגלה שזה ששומר נהנה יותר מהקשר הבן זוגי שלו בעולם עולם מאשר זה שלא שומר. כי מי שלא שומר מאבד את הרגשות. אין לו יותר רגישות. אם אתה מסתכל על אישה שלבושה בלבוש לא צנוע וזה לא מרגש אותך יותר, זה אומר שגמרת לעצמך את הלב. בשביל להתרגש ממשהו אתה צריך להגיע לעניינים מאוד קיצוניים כדי להשיג ריגושים, להשיג סוג של הנאה. התורה לא אומרת לגבר שלא יהנה מהקשר הבן זוגי. יש בחור אבק חושב שהתורה נגד קשר עם בת. זה לא נכון. התורה בעד קשר עם בת, אבל תעשה את זה הכי טוב והכי חזק עם אותה אחת שאיתה אתה צריך לחיות לכל החיים. אז אתה תהנה באמת.

אבל אם הוא מבזבז את עיניו על כל מיני מראות, על כל מיני סרטים, תמונות, מאבד את הרגישות שלו, הוא לא נהנה יותר. משל למה הדבר דומה. נתאר לעצמנו אדם עיוור. שבא ואומר לאדם שכן רואה. אומר לו, "תגיד לי, אתה יכול להסתכל על השמש?" אומר לו, "לא, אם אני אסתכל על השמש, אני אסתנוור." אמר לו, "אז אני יותר חשוב ממך, תראה שאני כן יכול." מרים את העיניים, מסתכל על השמש. אז מה זה אומר? שמחיות כפיים שאתה יכול להסתכל על השמש? יש פה בעיה שאתה שאתה מסתכל על השמש ולא מסתנוור. אז יש בעיה, אבל אתה לא יכול להתפאר בכך, לא יכול להתגאות בזה. כך גם אדם שמאבד את הרגישות כלפי בת ואם הוא צריך להשיג סוג של ריגוש, הוא צריך מאוד

להקצין, זה אדם מסכן, זה אדם מומלל. לעומת זאת, כשהוא שומר על קדושת העיניים, הוא נהנה מהקשר הבן זוגי, הבריא והטבעי שיש לו בבית, הקשר שלו לאשתו ברמות הרבה יותר גבוהות. השמחת חיים. כך גם כשזוג נשוי ושומר מצוות ההרת המשפחה. יש סבורים שמצוות ההרת המשפחה היא בשביל שאדם יהיה לו גן עדן עולם הבא. בעולם הזה הוא סובל כי יש לו ימים שאסור לו ליגוע באשתו אבל בעולם הבא הוא נהנה. זו טעות. האדם הזה נהנה יותר בעולם הזה. אם ניקח זוג ששמר טהרת המשפחה וזוג שלא שמר. אני מדבר שמר טהרת המשפחה כהלכה. מהרגע של הדימום אין מגע ביניהם אפילו לא לחיצת יד. אם כי גברים צריכים לדעת שבימים של איסור הנגיעה מבחינה נפשית הגבר צריך

להיות לצד אשתו יותר מהימים של ההיתר. תמיכה נפשית, טלפון מהעבודה להתעניין בשלמה, אוזן כשבת אלה ימים שלא קלה, שינוי הורמונים וכדומה, הוא צריך לעמוד יותר לצידה, אבל פיזית אסור לו ליגוע בה. אומרת הגמרא במסכת נידה, אמר רבי מאיר, רבי מאיר בעל הנס המפורסם, מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה? שואל רבי מאיר, למה לאחר הימים הלא נקיים התורה אוסרת על המגע ביניהם עוד שבעה ימים? יש ימים לא נקיים, בסדר, אבל למה עוד שבעה ימים? צריך מקווה. הרי מקווה זה משקל אחר. אמבטיה של בית אין לה את הכוח שיש למקווה. למקווה יש את המעלה המיוחדת שלו. אם נסכם את הזוהר, כשאישה טובלת במקווה זה כמו שהיא יצאה מחוץ לאטמוספירה, טבלה במי

גן עדן העליון וחזרה הביתה. זה הפירוש של מקווה, לא פחות מזה. המקווה זה המקום היחיד שלא נטמע בזמן שהאדם הראשון חטא. אז כל המים שאינם שובים יש להם את הכוח המיוחד הזה, אבל זה נושא בפני עצמו. באתר ידברות יש הרצאה שנקראת סודה של טהרת המשפחה היהודית. שם הרחבנו יותר מה יש במקווה שאין באמבטיה אבל שואל רבי מאיר בסדר צריך מקווה סיימה את הימים הלא נקיים שתטבול למה להוסיף עוד שבעה ימים משיב רבי מאיר בעל הנס אדם רגיל באשתו וקץ בה מה פירוש המילים קץ בה נמאס לו אמרה תורה תהה אסורה שבעה ימים כדי שתהה חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה בדברי חז"ל כל מילה מדוייקת למה כתוב שם אדם רגיל באשתו וקץ בה? למה לא כתוב אישה

רגילה בבעלה וקצה בו? או שיהיה כתוב בני זוג רגילים זה בזה וקצים זה בזה. אבל כתוב שם אדם רגיל באשתו וקץ בה. למה? כי הבעיה הזו היא בעיה גברית יותר מבעיה נשית. אישה חיה עם בעלה באופן טבעי. אישה יותר נקשרת, יותר רגועה, יותר שמחה. גם אישה יכולה לעשות שטויות, אבל נשים מטבען יותר רגועות בעניין הזה. לעומת זאת, אצל גברים יש בעיה. רגיל באשתו, מתרגל אליה, בסוף קץ בה. ואז הוא מתחיל לפזול החוצה ומתחיל לחשוב מחשבות לא טובות או לעשות מעשים שאינם ראויים. ואחר כך הוא מצטער על כך. מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמרה תורה, תהה אסורה שבעה ימים. התורה מתערבת ואומרת יש ימים שאסור לכם לבוא במגע. בימים הראשונים זה קל. יש ספר

של פסיכולוג אמריקני דוקור ג'ון גריי. ספר שנקרא גברים ממעדים נשים מנוגה. ספר מפורסם הוא רב מכר גם בישראל שמעתי. יש לו שם פרק שהוא מקדיש לאישה בעיקר שם הפרק גברים דומים לגומיות. כך הוא קורא לפרק הזה. מה הקשר בין גבר לגומיה? הוא מסביר לאישה, לעתים את רוצה קשר, רוצה קרבה, רוצה מגע והוא לא רוצה. והאישה מרגישה שלא בנוח, תגיד לי קרה משהו, פגעתי בך, עשיתי משהו, אומר, לא עשית לי שום דבר. אז למה אתה מתרחק? למה אתה מסתגר? וככל שהיא יותר רודפת אחריו, כך הוא יותר מתכנס בתוך עצמו ויותר עד שבסוף אומר, "די תעזבי אותי, לא עשיתי שום דבר, תני לי מנוחה." והיא לא מבינה מה קרה. אז הפסיכולוג האמריקני מסביר שם לאישה

שלעתים גברים מתכנסים למערות שלהם. כך הוא קורא לזה. יש לו זמנים שהוא רוצה להיות עם עצמו. הוא לא רוצה קרבה, לא רוצה מגע, הוא רוצה להיות עם עצמו. תכבדי את זה ואל תדאגי. תני לו שימתח ואז תראי שהוא יחזור בעוצמה. גברים דומים לגומיות. הבנו את הקשר. הוא צריך להימתח ואז הוא יחזור בעוצמה. כעת נסביר את העניין שם כשאותו פסיכולוג אומר לאישה כשבעלך תופס מרחק אל תיפגעי ואל תעלוי כי זה טבעי הוא מתכנס למערה שלו אם נהיה אמיתיים עם כל דברי הנחמה של אותו פסיכולוג אישה רוצה קרבה והבעל מתרחק היא נעלבת או לא נעלבת אין מה לעשות אומר רבי מאיר בעל הנס מה עשה הקדוש ברוך הוא אומר לאישה לא בעלך יאמר לך אני רוצה הפסקה אלא

את תאמרי לו לא, אל תיגע בי. כל העניין של הנידה במי זה תלוי? תלוי בה. אז כשהיא אומרת לו אל תיגע, היא נעלבת. היא לא נעלבת. בימים הראשונים קל לשניהם. עד עכשיו היו מותרים אחד בשני, אבל עכשיו אסורים. קל לשניהם. כל יום שחולף לאט לאט הגע הגויים הולכים ומתגברים, הולכים ומתחזקים. גם אצלה, אבל בעיקר אצלו. הוא ממתין מתי יבוא היום. שהיא תחזור מהמקווה, מתגעגע אליה. כשהיא חוזרת מהמקווה חביבה על בעלה כשאת כניסתה לחופה. איזו עוצמה יש במילים האלה. יש להם את הריגושים, יש להם את השמחה בתוך הבית. כמו בהתחלה, גבר כזה לא צריך לפזול החוצה. הוא לא צריך לעשות שטויות כדי להגיע לריגושים. טוב לו בבית. חוץ מכל העניין של

טהרת המשפחה שיש בזה גם הרבה מעלות אחרות כמו מניעת בעיות בריאותיות כידוע בימים הלא נקיים הרכם דומה לספוג מדמם כל חדירה חיידקית מבחוץ יכולה לגרום לזיהומים חמורים יש רשימה בספרות הרפואית של מחלות שמצויית אצל אותם שלא שומרים טהרת המשפחה וכמעט לא קיימות אצל אותם שכן שומרים פעם לא ידעו כמה זמן לוקח לרחם לבנות את עצמו את הרפידה הפנימית הזו לא ידעו כמה כמה זמן היום יש אולטרסאונד בודקים מה קורה שם בדקו ומצאו שכמה ימים הרחם בונה את עצמו בדיוק שבעה ימים עד שהוא מתרפא פותחים את התורה מה כתוב בתורה וספרה לה שבעת ימים ואחר תהר הם מתפעלים מאיפה מי שכתב את התורה לפני אלפי שנים ידע שהרחם מרפא את עצמו במשך

שבעה ימים אצלנו זה לא פלא מי שכתב את התורה הוא ברא את האדם הכל הולך ביחד זה כמו שהבספר המהפך בחלק הראשון הבאתי את המחקר של אותו רופא לא יהודי שחקר באיזה יום לאחר הלידה גורמי הכרישה שבדם מגיעים לבשלות מלאה. כידוע כשהתינוק נולד אין לו עדיין מספיק גורמי כרישה. כל אדם רגיל, כל אחד מאיתנו, אם הוא אדם בריא, יש לו 100% גורמי כרישה בדם. ללא גורמי כרישה, מסריטה קלה, האדם היה יכול למות מאיבוד דם. אם יש חבית מלאה מים ויש בה סדק קטן, הנוזלים יוצאים. הדם היה אמור לצאת עד שהאדם היה מת, אפילו מסריטה קלה. אבל יש גורמי כרישה בדם, חומר מיוחד, שברגע שהוא בא במגע עם האוויר, הוא הופך לג'ל ואז הוא סותם את הפצע עד

שהאור מתאחה, שגם זה נס בפני עצמו. זה שהאור מתאחה, אנחנו התרגלנו אבל זה פלא. נתאר לעצמנו שימכרו רכבים ובפרסום יכתבו כך הרכב שלנו מיוחד. גם אם תוך כדי נסיעה התנגשת ברכב אחר והשדה התעקמה או נשברה, תמתין שבועיים. לאט לאט הכל יסתדר, יחזור לאתנו או בגדים, גם אם נקרא זה יתאחה. איפה יש דבר כזה? והעור שלנו מתאחז. זה נס גדול. אם היינו נשארים עם כל הצלקות והשריטות, מהיום שנולדנו ועד היום, איך היינו נראים? אבל הכל נסגר ומתאחה. זה חסד השם. אבל החומר שגורם שהדם לא ינזול החוצה עד שהאדם ימות מאיבוד דם, זה הגורמי קרישה. נקרא פיברין, חומר מיוחד. תינוק שנולד אין לו עדיין מספיק גורמי קרישה. לאדם בוגר יש 100%

גורמי כרישה בדם. תינוק נולד יש לו 30 40%. כל יום שחולף הכבד מתבגר, מייצר יותר ויותר. אותו חוקר לא יהודי ערך מחקר באיזה יום לאחר הלידה גורמי הכרישה שבדם מגיעים לרמה של 100%. אז הוא בדק המון תינוקות לעשות סקר. אז התברר שכל יום זה עולה 50% 60% וכאן הוא גילה דבר מדהים. ביום השביעי ללידה גורמי הכרישה עדיין לא ברמה של 100% מהיום התשיעי והלאה ברמה של 100% עד סוף החיים כל הימים רמה של 100% בשביעי פחות מ-100 ביום השמיני ללידה רק ביום השמיני יש זינוק ברמת גורמי הכרישה שבדם לרמה של 110% זה היום היחיד בחיים שיש גורמי כרישה ברמה שהיא מעבר לממוצע מעבר ל-100% הוא כותב שם כאדם לא יהודי פלא על תורת ישראל

שידעה את הסוד הזה לפני אלפי שנים ולכן היא ציינה וביום השמיני אימול בשר אורלתו היום המתאים ביותר לניתוח מכל הימים שהאדם חי בעולם הוא היום השמיני והתורה ציוותהו ביום השמיני אמול בשר אורלתו מתפעל זה יפה אבל יש לו טעות אחת. הוא חושב שלמה התורה ציוותה ברורית מילה ביום השמיני? בגלל גורמי הכרישה. הזוהר הקדוש אומר שבדיוק הפוך. בזוהר כתוב שהקדוש ברוך הוא הסתכל באורייתא וברא עלמה. הסתכל בתורה וברא את העולם. מה הכוונה שהוא דפדף בחומש וברא את העולם? לא זה הכוונה. הכוונה שכל פרט שקיים בעולם הטבעי הוא נברא בגלל שצריכים אותו לצורך המימד הרוחני של הבריאה. אז אם ברית מילה צריכה להיות ביום השמיני, המקובלים

מסבירים מה המשמעות של השמונה שזה מעל הטבע. שמונה חוטים שבציצית שנותן הגנה על טבעית. השמונה הוא מעל הטבע. הברית מילה צריכה להיות ביום השמיני כי זו מצווה שהיא על טבעית. אדם לוקח את בנו שנולד, מגיש אותו לניתוח. אמנם מצאו שזה מונע מחלות, חוסך הרבה בעיות בעתיד, אבל בכל זאת יש כאן מסירות על טבעית. ברית מילה ביום השמיני מסיבה רוחנית. בגלל שברית המילה צריכה להיות ביום השמיני, הקדוש ברוך הוא סידר שגורמי הכרישה שבדם יגיעו לרמה של 110% ביום השמיני. ולא להפך, כמו שחושב אותו חוקר, שהתורה כתבה ביום השמיני בגלל גורמי הכרישה. אלא הזוהר אומר שהקדוש ברוך הוא הסתכל באורייתא וברא עלמה. כן. בבקשה.

כן. הברית מילה מונעת הרבה מחלות. ישנה רשימה של מחלות בספרות הרפואית. בעזרת השם במהפך ארבע יהיה פרק על העניין הזה עם כל הרשימה של אותן מחלות שמצויות אצל אותם שאינם נימולים ולא מצויות אצל אותם שנימולים. גם הווירוס הHIV של היט מתחבר בקלות לאור של האורלה וכשאין אורלה הסיכוי להידבק הוא הרבה פחות. כלומר ודי בסיכון הרבה פחות מאשר גוי להידבק בHV וגם מחלות אחרות, מחלות זיהיו האמת לא צריך להיות דוקטור כדי להבין למה זה מונע מחלות כידוע האור של האורלה הוא לא דבוק לבשר שלמטה לא כמו כל האור של הגוף יש כמה מילימטר רווח בין האור של האורלה לבין העתרה מי שראה פעם איך המוהל מל הוא בסך הכל כל מותח את האור של

האורלה, מכניס מגן כדי לא לפגוע בבשר עצמו ואז חותך את האור של האורלה. כי האור הוא לא דבוק, רק מותחים אותו, מכניסים מגן וחותחים. כשתינוק נולד הכל סטרילי, הכל נקי, אבל במשך השנים מי שלא נימול, בגלל שיש שם נקב בקצה יש חדירה של זיהומים, נוגים, פטריות, חיידקים בין האור לבין האורלה. דבר שהוא מהווה מרבץ נוח להתפתחות של מחלות שונות ולא פעם גם האישה נדבקת ממחלות מהסוג הזה אבל כשעושים ברית מילה מונעים הרבה מחלות וזה בעצם כלל גדול בכל מצווה יש תועלת לאדם גם בעולם הזה רק צריך לפתוח את העיניים ולראות היצר הרע נותן לנו תחושה שהתורה מגבילה כי באמת התורה מכניסה את האדם למסגרת האדם מטיב רוצה אל תגיד לי מה

לעשות אני רוצה לעשות מה שבא מה היצר הרע לא מגלה לו? שאם אתה עושה מה שבא לך אתה מפסיק לההנות. איך אמר שלמה המלך? דבש מצאת אכול דייקה. פן תשבענו והקתו. המפתח להנאות החיים זה לדעת איכול דייקה. דבר הכי טעים שאוכלים ממנו כמויות מפסיקים לההנות ממנו. אבל ברגע שאדם שם לעצמו גבולות הוא נהנה. התורה לימדה אותנו איפה הגבולות על פי הוראות יצרן. המוצר הכי פשוט שקונים אותו, כל מכשיר אלקטרוני הכי פשוט, יש לו תמיד חוברת הוראות שמלמדת אותך איך להשתמש. אז האדם שהוא כל כך מורכב, כל כך משוכלל, לא קיבל חוברת הוראות איך להשתמש נכון בחיים. תורה מלשון הוראה, ספר הוראות יצרן איך להשתמש נכון בעולם כדי להרוויח גם עולם

הזה וגם עולם הבא. כעת בואו ניכנס קצת יותר לעומק מנקודת מבט ודית מבחינת המבנה של הגוף והנשמה ומתוך זה נגיע להנאות החיים. בתורת הסוד ביהדות מוסבר שנשמת האדם עשויה כמו גלדים של בצל. נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. לבצל יש גם קליפות. מה הקליפה של כל המערכת הרוחנית של נשמת האדם? הקליפה זה הגוף. הגוף החומרי הוא בעצם המעטפת של הנפש, רוח נשמה שיש בכל אחד ואחת מאיתנו. בעולם מקובל לכוון את כל ההנאות לקליפה, לכוון את כל ההנאות למעטפת. מי שיבדוק בעולם כשאנשים רוצים לההנות במה הם משקיעים בעיקר בגוף והם לא שמים לב שהם משקיעים בעצם בקליפה של הבצל אבל שוכחים את הפרי עצמו את החלק הפנימי יותר היהדות מלמדת את האדם

גם לתת סיפוק רוחני פנימי לנשמה ומשם בעצם באה החיות וההנאה גם למעטפת החיצונית שזה הגוף אם האדם משקיע רק בגוף הוא מפסיק לההנות זה כלל ברזל. אדם שמשקיע רק בגוף, כי הוא רוצה תאוות, רוצה יצרים, שוכח את הנשמה, מפסיק לההנות. כשהאדם מאוזן ומשקיע דווקא בחלק הרוחני שבו, גם הגוף מגיע לכדי סיפוק. גם הגוף מגיע לרוגע ולהנאה. ניקח למשל את השבת. השבת נראית מצווה שהיא מאוד מגבילה, כי יש דברים שעושים אותם כל השבוע, בשבת אסור לעשות אותם. אבל שוב, גם כאן כשמסתכלים על השבת מזווית נכונה, מתברר שבעצם מה זה השבת? מחליפים סוגי הנאה שאפשר לעשות אותם כל השבוע בהנאות מסוג אחר שאי אפשר לעשות אותם כל השבוע והם נמצאים

בקומה הרבה יותר גבוהה. כי באמת אם נסתכל ממבט נכון אדם ששומר שבת כהלכה השעות שלפני שבת מה קורה בבית? כל הבית על גלגלים, נכון? בית שומר שבת כהלכה, לפני שבת צריך להתארגן לקראת שבת. אז מה עם האוכל? צריך שהאוכל יהיה מוכן על הפלטה. מכינים מחם של מים חמים, מארגנים את השולחן, מקלחות, הורים, ילדים, מנקים, מארגנים את כל הבית, מסדרים, עורכים את השולחן. ברגע שהאישה מדליקה נרות שבת, מה קורה בבית? רוגה ושלווה. יושבת עם הילדים, קוראת משהו, מספרת להם, הם שומעים אותה, היא שומעת אותם. אין לחץ, לא טלפונים כי עד מוצאי שבת לא מתעסקים עם טלפונים תקשורת, רדיו, חדשות, טלוזיה, לא מעניין עכשיו שבת לפתע דפיקות בדלת מי

חוזר מבית הכנסת הבעל חוזר פותח את הדלת רגוע למה כי הוא לא ממהר עכשיו לסרט או טלפון לבוס בעבודה או שיש לו אין עכשיו אני אשתי והילדים לא מגיע לנו פעם בשבוע שכולנו יחד נהיה בלי לחץ בלי התרדות בלי שום דבר חיצוני מחייך ואומר לאשתו שבת שלום. האישה מסתכלת על בעלה שלבוש בגדים יפים לכבוד שבת כאילו הלך לאירוע. עושים את האירוע בבית, לובשים בגדים יפים כאילו 24 שעות. עוברים לשולחן השבת, שרים כולם ביחד גדולים וקטנים. שלום עליכם מלאכי השרת. עוברים אחר כך לשיר ההלל הראיה היהודיה. אשת חיל. מי ימצא? הבעל שר לאשתו והילדים שומעים איך אבא אומר לאמא, רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנו. איפה יש בכל כדור הארץ חוץ

מעם ישראל עם שמקפיד פעם בשבוע? שכל זוג פעם בשבוע הבעל אומר לאשתו, אשתי היקרה, אני רוצה שתשבי לי יד שולחן ערוך, מפה לבנה, נרות דולקים. אני רוצה לשיר לך שיר ליד הילדים. איפה יש דבר כזה בעולם? בעם ישראל מקפידים פעם בשבוע אשתך יושבת ואתה שר לשיר שיש הרבה בנות בעולם. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. דרך אגב, איזה גבר יכול לומר לאשתו מכל הלב ואת עלית על כולנה? רק גבר ששומר על קדושת העיניים שנזהר בולא תטורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. אבל גבר שבעבודה מסתכל על נשים, בכל מיני סרטים, מסתכל על נשים, הוא יכול לומר לאשתו, "ואת עלית על כולנה?" איפה את ואיפה כולנה? זה אבל כשהוא כשהוא שומר על קדושת העיניים

אז הוא באמת מרגיש הוא באמת מרגיש שהיא מיוחדת, כי היא האחת והיחידה. אדם שמגרה את עצמו הוא מסבך את החיים שלו. אדם שלא מגרה את עצמו אז באמת הוא רגוע, טוב לו במה שיש לו. גם צריך להיזהר לא להיות כמו אותו גבר שליד שולחן השבת, ליד כל הילדים, הסתכל על אשתו ואמר לה, "רבות בנות עשו חיל." הסתובב לתמונה של אמא שלו ואת עלית על כולנה. זה גם צריך לדעת אשתך היא עלתה על כולנה. יש גברים התחתנו אבל עדיין זוכרים רק את האמא. זה לא נכון. צריך לדעת אדם מתחתן שישקיע באשתו. זו בעיה שמצויה אצל גברים בפרט בשנים הראשונות לאחר החתונה שהם עדיין זוכרים את הקשר עם האמא יותר ממה שצריך. זה אמנם טבעי אבל לכן התורה אומרת על כן

יעזוב איש את איו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. והיו לבשר אחד. המפרשים מסבירים שזה הילד שנולד. לאחר שהוא דבק באשתו, נולד בשר אחד, שזה הוא והיא שיצרו את הבשר האחד הזה, שזה הילד שנולד. אמנם לנשים יש קושי מיוחד לראות את הקשר של הבעל עם האמא. וכמה חשוב שכל בחור צעיר, יש פה חבר'ה צעירים, חשוב שידעו את זה לקראת חתונה או לאחר חתונה, שאחד המבחנים של הכלה הצעירה, האם בעלי אוהב אותי באמת? אחד המבחנים הגדולים זה עד כמה הוא קשור אליי ביחס לאמא שלו. אף על פי שמצד האמת אהבה של בחור לאמא ואהבה של בעל לאישה אלה שתי אהבות שונות שלא באות אחת על חשבון השנייה כאילו שיש לו שני לבבות. יש לו לב ש של קשור לאמא יש

לו לב קשור לאישה. זה אהבת בעישה. זה אהבת בן לאם. אבל כל גבר צריך לדעת שאשתך לא מבינה את זה. כמה שתסביר לה שאני אוהב אותך וזה לא קשור למה שאני אוהב את אמא שלי. היא לא מבינה את זה. אם אתה מפגין אהבה לאמא זה עלול לפגוע בה. אז מה עושים לאהוב את האמא? ודאי לאהוב. אז מה הפתרון? פה נגלה סוד. לפעמים בעל לא מבין למה אשתי מנסה לנתק אותי מהאמא שלי או למה אשתי מנסה לנתק אותי מהחברים שלי. יש לו חברים ואשתו לא אוהבת שיש לו קשר איתם והוא לא מבין למה. אבל אם הוא יעקב אחרי עצמו שישים לב כשהוא מדבר עם אשתו איך הוא מדבר איתה? עם פנים כבויות עיניים נפולות פתאום הטלפון מצלצל. שלום אמא, הבחור זורח, פתאום רואים

אותו הפך להיות אדם אחר, מחויך, מאושר וצוהל והוא לא שם לב שיש כאן מישהי מהצד שעושה חשבון. תראה איך הוא דיבר איתי, תראה איך הוא מדבר איתה. זאת אומרת את מי הוא אוהב, הוא אוהב אותה. או כשהוא מדבר עם החברים שלו הוא פורח. כשהוא מדבר איתה הוא כבוי. גבר צריך לדעת. אתה נותן חום לאמא, לאישה לא פחות. תדבר איתה באותו חום, באותה אהבה, שלא יהיה פחות מזה. כך גם כלפי חברים. אם האישה מקבלת מבעלה את החום שהיא צריכה לקבל, היא גם לא תתנגד לכך שיהיה בקשר עם האמא שלו. אדרבה, היא מבינה שזה טבעי. יש המון בעיות. אני קצת מרחיב בעניין הזה אף על פי שזה לא ממש נוגע לנושא, אבל יש המון בעיות. אני על כל פנים שומע מהרבה

זוגות. היו כאלה שהגיעו לגירושין אף על פי שבני הזוג הסתדרו רק בגלל בעיה של כלה וחמותה שהם לא הסתדרו ביחד. וחבל חבל שבני זוג צעירים יכולים להגיע לפירוק הבית והשותפות רק על בסיס כזה. האישה בדרך כלל נפגעת כשהאמא של הבעל מתערבת בחיים לדעתה יותר מדי. וזה נכון שברגע שאמא יודעת שהבן שלי התחתן, היא צריכה לדעת הבחור נשוי שינהל את החיים בעצמו הוא ילד גדול. לא להתערב להם בחיים. כשזוג מתחתן זה כמו בית בבנייה. מי שראה פעם אתר בנייה, מה כתוב בשלט בחוץ? סכנה כאן בונים הכניסה אסורה כך צריך להיות זוג צעיר מתחתן כאן בונים הכניסה אסורה ההורים לא צריכים להתערב גם מהטוב לב של האמא לא צריכה להיכנס להם לחיים ואם בכל

זאת היא עשתה טעות והיא מצלצלת לכלה שלה ושואלת אותה מה בישלת היום והכלה מאוד נעלבת משאלה כזו כי היא מרגישה שחמותי עוקבת אחריי האם אני מטפלת טוב בבן שלה לכן היא שואלת מה בישלתי היום וכשבעלה חוזר ר הביתה, הוא פוגש את אשתו בלי מצב רוח. אמא שלך התקשרה, היא אמרה לי, מה אכפת לה? אישה צריכה להיות בחורה צעירה, צריכה להיות יותר גמישה. גם אם היא עשתה טעות והתערבה לך בחיים, תביני אותה. בסך הכל את תפסת את מקומה. בחורה צעירה שמתחתנת צריכה להבין. עד היום האמא הזאת טיפלה בילד הזה וכעת היא מרגישה שאת הבן היקר שלי אני מפקידה אצלך. אז חשוב לי לדעת שאת מטפלת בו כמו שצריך. אז נכון שהיא לא צריכה להתערב, אבל אם היא

התערבה, הכלה הצעירה צריכה להיות יותר גמישה, לגלות הבנה. תביני אותה, את עדיין חסרת ניסיון. ואדרבה, תמיד אני אומר לזוגות צעירים, אם את רוצה שיהיה לך שלום ביניך לבין חמותך, ביניך לבין בעלך, ביום שלישי למשל, את יוצרת קשר עם חמותך כמה שבועות אחרי החתונה, את פונה אליה שלום, מה שלומך, ואז את אומרת לה, כשהתערכנו בביתך בשבת, ראיתי שבעלי יוסי, הבן שלך, מאוד אהב את הסלט שהכנת. הסלט האדום עם הזה מאוד אהב תלמדי אותי איך עושים את זה וכאן היא צריכה להוסיף עוד משפט אני יודעת שלעולם לא אגיע לרמה שלך אבל תלמדי אותי כמה בעיות אפשר לפתור עם המשפט הזה ברגע שאת מעבירה מסר אני יודעת שאת המנוסה אני חסרת ניסיון אני

מנסה ללמוד תעזרי לי את מונעת המון אש פותרת הרבה בעיות. הגבר שנמצא בין האישה לבין האמא הוא הכי מסכן בין הפטיש לבין הסדן. אבל גם כאן רוב הצעירים עושים הרבה טעויות וכדאי גם כמה מילים בעניין הזה. רוב החתנים הצעירים כשרואים סכסוך בין האמא לבין האישה הופכים להיות העורכי דין של האמא. הוא מסביר לאשתו, תביני, היא בכלל לא התכוונה לפגוע בך. אל תהיה עורך דין של האמא שלך. כשאישה רואה שאתה מנסה להסביר את האמא, זה אומר שאתה בצד שלה. אתה לא אוהב אותי. אישה מספרת לבעלה, האמא שלך התקשרה וזה מאוד מפריע לי שהיא התקשרה. במקום להסביר את האמא, תגיד לה, את צודקת. באמת זה לא בסדר מצידה. בהזדמנות הראשונה אני אדבר איתה

בנחת בלי לעבור על הלכות כיבוד הורים, אבל אני אסביר לה שחשוב לי שהיא לא תתערב. וכך האישה מקבלת גיבוי. פעם היה באחד המקרים, אמרתי לבעל, כשאשתך מתלוננת, תגיד לה, "מה, ככה אמא שלי אמרה לך? חצי שנה לא הולכים לבקר אותה. ואז את תראה שאשתך אומרת לך, רגע, אל תגזים." אז היא אמרה, "אז מה? לא, לא צריך לעשות מזה עניין כל כך תראה לי שאתה לצידי, אז אני מוכנה." נחזור לעניין. בסיכומם של דברים נמצא אדם שמסתכל על התורה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו מזווית נכונה הוא לא מסתכל על התורה ועל המצוות כמערכת של חוקים שחונקת אותו בעולם הזה כדי שיהיה בעולם הבא אלא מערכת של הדרכה איך לההנות גם בעולם הזה וגם בעולם הבא דווקא על

ידי המסגרת היצר הרע אומר לאדם תפרוץ את המסגרות מה הוא לא מגלה לו ברגע שאתה פורץ את המסגרת אתה נסחף מרגיש שאתה נהנה פתאום מפסיק להנות, מאבד לעצמו את העולם הזה ואת העולם הבא. כשהוא הולך עם התורה, התורה מלמדת אותו לההנות ברצף כל החיים. לא להשתולל עכשיו ולשרוף את המנוע, אלא לההנות ברצף כל החיים. דבר שילווה אותו לאורך כל הדרך. הנהגה כזו גם מעניקה סיפוק לנשמה. כי הנשמה מרגישה שאם שוקעים בחומריות היא מרגישה סוג של מיאס בעצמה. לא טוב לה. מה? אני בהמה, אני כזה שייך לחומריות. אבל כשיש לו את האיזון הזה בין חומר לרוח, הנשמה עצמה מגיעה למילוי, מגיעה לסיפוק, מגיעה לאושר אמיתי. ובזה גם יובן מדוע האדם מציב

לעצמו יעד ואומר לעצמו, אם יהיה לי את זה, אני אהיה מאושר. למשל, להחליף רכב לחדיש יותר או לעבור לדירה יותר מפוארת או להשיג איזה מסרה. וכשהוא כובש את הפסגה ומשיג, הוא פתאום מרגיש שזה לא מעניין אותו. אחרי תקופה זה כבר לא מעניין. רוצה משהו אחר וכשמשיג וכובש את הפסגה הבאה גם זה לא מעניין. מדוע זה כך? כשהנשמה צמאה לרוחניות ומנסים לתת לה מזון חומרי אפשר לטשטש אותה לזמן קצר. אבל ברגע שהיא מגלה שעבדו עליי זה לא מה שחיפשתי. הנשמה היא רוחנית. היא רוצה מזון רוחני. כשהיא מגלה זה לא מה שחיפשתי. אז גם אם ינסו לתת לה את זה שוב זה כבר לא יספק אותה. לכן כשיש לו מנה רוצה 200. למה? כי הוא אומר אולי 200 יספקו

אותי. כשיש לו 200 לא יספיק לתת לעצמו עוד הפעם 100. למה? כי הוא יודע ש100 נוספים לא עושים לי כלום. הנשמה יודעת מהניסיון אז הוא יכול לבלבל אותה עם 200. תשמע יהיה לך 200 עוד 200 התהני. יהיה 400 התהני. כשאיישוב רואה שגם זה לא אז גם זה לא מספק. עכשיו רוצים כפול. לכן החומריות לא מפיעה את האדם לסיפוק. מה שאין כן מזון רוחני לאדם. מה זה מזון רוחני לנשמה? יש שלושה דברים. עבודת המידות זה מזון רוחני לנשמה. כשאדם מתגבר על כעסים, על גאווה, קנאה, שנאה. לימוד תורה. המקובלים מסבירים שבמילים של התורה ישנה הערה רוחנית לנשמת האדם. זה נותן מזון לנשמה. והמצוות. המצוות יש בהם רמך מצוות עשה שעשה מצוות לא תעשה כנגד

האיברים והגידים שיש לאדם. כשהאדם מקבל לעצמו את המזון הרוחני, הוא מרגיש מילוי. וכך התורה מעניקה לו גם את האיזון בחומריות של העולם וגם מזון שנותן לו אושר ומילוי לנשמה. נסיים בברכה לכל הציבור שהשם יתן לכולנו חיים טובים ומאושרים גם ברוחניות גם בגשמיות. אמן ואמן. เฮ