החוט המקשר, בהנחיית גולן אזולאי - פרק 3: הטוב שברופאים לגהינום HD (עם כתוביות בעברית)

בין מוניטורים מצפצפים לפרוטוקולים מצילי חיים, אנחנו נפגשים לשיחת עומק על הדרך האישית שלהם ליהדות, על הקשר בין רפואה ליהדות, אתיקה והלכה, על הבחירה שלהם לעסוק לא רק בגוף, אלא גם ברוח, ועל התובנה שהכול בידיו של רופא כל חי, הקב"ה. פרופסור סורקין, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ ב'מעייני הישועה.' ד"ר אלון, מנהל המחלקה לרדיותרפיה ב'בילינסון.' ד"ר שיש, רופא משפחה העוסק גם ברפואה סינית וגם בייעוץ זוגי. שלושתם עברו בחייהם תהליך של חיפוש ושינוי מהותי. ד"ר שיש גדל בצרפת במשפחה בעלת עושר אגדי, וכבר מגיל צעיר פונה בתפילה לה' מכל לבו. במהלך מחקר בקנדה הוא מכיר רופאים שומרי מצוות והעומק שהוא מגלה בתורה הופך את

לבו. מתוך רצון לעבודה אמיתית עם אנשים, הוא משלב רפואה סינית ורפואה קונבנציונלית, ובגיל 22 עולה ארצה כבר לקראת סיום לימודי הרפואה. הוא לומד אצל הרב גץ והרב מרדכי אליהו, ומקפיד תמיד חצי יום לעבוד וחצי יום ללמוד. היום ד"ר שיש מתעסק בשיטות נוספות כגון רפואה טבעית וצ'י קונג יחד עם ייעוץ אישי וזוגי, הוא מטפל ואף מרצה לסטודנטים מתקדמים. פרופסור סורקין נולד בצרפת להורים ניצולי שואה שפחדו מכל סממן יהודי, אך בגיל בר מצווה כשהוא מבקש לקיים טקס נוצרי, הוריו מגלים לו את יהדותו. במלחמת ששת הימים הוא עוזב את לימודי הרפואה ומתנדב בישראל. בהמשך הוא שותף במרד של הסטודנטים בצרפת ובהקמת הארגון 'רופאים ללא

גבולות.' ההצלחה העצומה בכל מה שעשה לא עזרה למלא את הריק שהחל לכרסם בו. אשתו שמגיעה ממשפחה מסורתית, חשפה אותו לראשונה לעולם היהדות. הם עולים יחדיו לישראל. בארץ הוא מתגייס ליחידה 669 כרופא מוטס, ומנהל את מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים 'איכילוב.' במשך השנים הופך פרופסור סורקין לחסיד חב"ד, והיום הוא מנהל במרץ את מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים 'מעייני הישועה.' ד"ר אהרון אלון נולד בארצות הברית למשפחה שהחלה להתקרב ליהדות. מגיל צעיר חונך לעשות הכול עד הסוף. הוא מסיים לימודי רפואה ב'הרווארד,' מחפש את הדבר הבא ועולה לישראל. ד"ר אלון מביא לארץ חידושים בתחום הטיפול במחלת הסרטן, אך עדיין חסר לו משהו עמוק. הוא

פוגש את ברסלב, מגלה את ההתבודדות ואת הקשר הפשוט עם ה,' ואת עבודת הנפש מתוך תורה. היום הוא מחבר הצלת חיים בעבודתו כראש מחלקת רדיותרפיה בבית החולים 'בילינסון' עם תמיכה רגשית על-פי התורה. שלום לכם. -שלום רב. -שלום וברכה. "והנה אני בפקודתך, במצוותך ובעזרתך "מתחיל לרפא יצורי כפיך בהבנתי המלאה "שרק בימינך הרמה והנישאת ההחלטות על חיים ועל מוות, "על הבראה ועל חולי, על הצלחתי בריפוי החולה ועל כישלוני בעבודתי." מוכר לכם הקטע הזה? הרמב"ם. אתם לא מתפללים את התפילה הזאת לפני שאתם מרפאים? -כן, כן, רמב"ם... כן? -אבל בצרפתית אני יודע. בצרפתית? -כן, משום שבצרפת אתה יכול... או דרך איפוקרט, איפוקרטס, כשאתה

מסיים את ה... או לפי הרמב"ם. אז אמרתי את זה לפי הרמב"ם, ולא איפוקרט. -אה, יפה. אז שלום לכם. -שלום וברכה. -שלום עליכם. יש לנו שני רופאים שהם דוברי השפה הצרפתית, ואת רבי ד"ר אהרון שהוא עולה חדש מארצות הברית. כבר לא עולה חדש. עשר שנים? -כן. עשר שנים זה כבר לא חדש. מארצות הברית. -עדיין שומעים את המבטא. כן? אז יפה, לכולם יש מבטאים. אני, גם לי אומרים שיש לי איזה קצת מבטא צרפתי למרות שאני... לא מדבר צרפתית, אבל אנחנו לא פה בשביל לדבר על זה, אלא למצוא את החוט המקשר בעבודה שלכם כרופאים וכעובדי ה.' אז בקצרה כל אחד יציג את עצמו ויספר רקע איפה הוא נולד, מה... לאיזו משפחה הוא נולד. בבקשה, ד"ר שיש. נולדתי

באלג'יר. דורות מאז גירוש ספרד היינו באלג'יר. ובשנת 60 ירדנו לצרפת. יורדים לצרפת כי מתרחקים מארץ ישראל, אז לכן זו נקראת ירידה. למרות ששם למדנו, ולמדתי רפואה, למדתי גם רפואה סינית בצרפת. במקביל ללימודי הרפואה? -אחר-כך כהתמחות. ובשנה הרביעית אני עבדתי בארצות הברית בניו יורק, ב'ג'קובי הוספיטל,' ושם הכרתי יהודים שהם תלמידי חכמים ורופאים. מתוך זה רציתי לשקוע בלימוד תורה ולרומם את עבודתי כיהודי מאמין. עוד נגיע לנקודה הזאת. -בסדר גמור. פרופסור סורקין. כן. נולדתי בפריז שבצרפת כמובן. גם כן למדתי רפואה בפריז והתמחיתי שם גם כן בטיפול נמרץ, בהרדמה, בנפרולוגיה. והגעתי ארצה בשנת 82' למניינם, נשוי ועם שלושה

ילדים. בגיל 17 רציתי לעלות. לא ידעתי שאני יהודי עד גיל 11. וואו, איך זה? -אני אסביר. משום שאני בא ממשפחה של ניצולי שואה. שמונים אחוז מהמשפחה שלי נספו באושוויץ בירקנאו. והמעט שחזרו רצו לשמור על הילדים שלהם. במילים אחרות, לא לשים אותם מול החזית היהודית במובן הפיזי ובמובן הרוחני. ואז עד גיל 11 לא ידעתי שאני יהודי בכלל. -לא היו חגים בבית? כלום. -כלום ממש? -הסיפור התחיל כשבעצם היה לי חבר שהוא נוצרי. ואצל הנוצרים הם עושים כביכול את הבר מצווה שלהם בגיל 12. ובגיל 11 וחצי הכומר היה בא אצלו לבית כדי... -להכין אותו להפטרה. -בדיוק. ואני רציתי את זה משום שחבר שלי, אז למה לא אני? ובקיצור, אימא שלי אמרה:

"לא. אתה לא שייך לזה." "אז למה אני שייך"? היא לא ענתה לי. וכל החיים שלי זה היה לאחר מכן, בעצם למי אני שייך? זה בעצם התהליך. וכמובן שארץ ישראל עזרה לי במובן הזה והתחזקתי עוד יותר פה בארץ הקודש, וכך אני ממשיך. אהרון? אני יליד ארצות הברית. נולדתי באמצע ארצות הברית, בנברסקה. וגדלתי בבית שאבא שלי היה רופא. -גם רופא? רופא גניקולג. כן, מיילד. וגדלתי בעצם רוב הזמן בניו יורק ובבוסטון. הלכתי לבית ספר דתי והיינו כאילו משפחה כזו דתית לאומית, כמו שקוראים בארץ. חגים והכול, ותמיד היה לי חשוב מאוד להצליח להיות רופא, להיות הכי טוב. -כי קיבלת את זה מהבית, זה חינוך של הבית. -כן. כן, זה היה גם בבית, גם בבית ספר,

בכל מקום. אז נכנסתי לבית ספר לרפואה לתכנית מקוצרת בארצות הברית, שזה היה שש שנים במקום שמונה שנים, ואחר-כך התמחות באונקולוגיה ששם זה רדיותרפיה, זו התמחות נפרדת שעשיתי במישיגן. ואחר-כך הייתי בפקולטה של... -סליחה שאני מפריע, מה זה רדיותרפיה? רדיותרפיה זה טיפול בקרינה, טיפול בחולי סרטן בקרינה. זה מה שאני מתעסק בו היום. ואחר-כך הייתי חלק מהפקולטה של 'הרווארד מדיקל סקול' בבוסטון. ובעצם הייתי במסלול להצלחה בקריירה בכל דבר ועניין. ואשתי, ברוך השם... -ואיפה אתה עם הדת? שזה משהו כזה... הדת הייתה תמיד... -ברקע? -דת הייתה תמיד חשובה. כאילו אני חובש כיפה, חגים, עניינים, הכול, אבל... רוחניות חסר. -ותמיד

היה המאבק הזה בין להצליח בעבודה ולהשקיע בעבודת ה.' רציתי את הכול, אבל היה המון שקר שם. המון כאילו, כן, אני דתי ואני יודע לדבר, אפילו ללמוד תורה, אבל משהו בעומק היה מאוד חסר. ואשתי ממש דחפה אותנו לעשות עלייה. עשינו לפני 10 שנים עם ארבעה ילדים. ובעצם כשהגענו לפה, הגענו מיד ליישוב יד בנימין, מקום מאוד יפה, מאוד דתי וחם וזה... ובעצם זה המשיך פחות או יותר, כאילו החיים שלי בארץ כמו שהיו בארצות הברית, כאילו להצליח פה. הביאו אותי להיות מנהל היחידה פה ב'בילינסון.' וחשבתי: אני פשוט ממשיך את דרכי למרות שעשינו עלייה. ובאיזשהו שלב, אני קורא לזה, זה מצחיק, אבל באיזשהו שלב נחטפתי על-ידי רבי נחמן, ונחטפתי

לעולם אחר לגמרי. כן, את זה תכף תספר. -אין בעיה. אז ד"ר שיש, איך הגעת לרפואה דווקא? לרפואה? -כן. למדתי בצרפת. הצד המדעי, הצד של הכרת האדם, הצד של העזרה לזולת - זה היה בנפשי. ו... -מה, בתור ילד? אתה זוכר אותך מתעניין בזה בתור ילד? בהחלט. -תן לי דוגמה. למשל, לימוד הביולוגיה, לימוד הפסיכולוגיה. אנחנו בצרפת ב-י"א, י"ב לומדים פילוסופיה. חלק מהפילוסופיה זה ללמוד על גדולי האנשים בחכמת הנפש כפי שהגויים רואים את זה. וזה עניין אותי וראיתי ברפואה איזה מכלול שיכול. אבל לא הבנתי שבאמת מה שאני אמצא בעולם המערבי זה דבר שהוא מעניין אבל די שטחי, לא חודר להבנת האדם האמיתי. אז כשבשנה שלישית, רביעית של הרפואה

התחלתי לחזור בתשובה והתחלתי ללמוד, וזכיתי ללמוד עם גדולי ישראל, אז ביררתי את הנושאים האלו של נפש האדם ואיך היא פוגשת את הגוף, איך היא מרוממת את הגוף, מזכה את הגוף, איך הגוף עוזר לגילוי הנפש - אז מצאתי למעשה מה שחיפשתי לכתחילה. לכתחילה חיפשתי את המפגש הזה. הייתי קצת מיואש. אפילו הייתה תקופה שרציתי לעזוב את הרפואה כי זה לא היה עונה לציפיות שלי. אז מה? אז איך אתה נפגש עם היהדות ממש? אז הייתי בניו יורק, ועבדתי גם במונטריאול ב'רויאל ויקטוריה הוספיטל,' שזה גם בית חולים מאוד רציני, ושם הכרתי קהילה יהודית של גם אקדמאים וגם אנשים שהם מאוד הדוקים. פעם ראשונה שאתה פוגש סוג כזה של אנשים. -כן. בפריז יש,

אבל זה לא אותו דבר, זה לא היה אותו... פה זה ממש לומדים תורה, תלמידי חכמים, ורופאים. היו לומדים תורה באופן סדיר. בצרפת עכשיו יש דבר כזה. -כן. אבל אז בצרפת אנשים, כל אחד היה לומד שיעור פה ושם. אנשים יותר הדוקים ויחד עם זה בעלי השכלה גבוהה, שהם היו משלבים את שני העולמות. אז פגשתי שם, אבל כמו שד"ר אלון אומר... פרופסור אלון, סליחה. באיזושהי נקודה שרציתי לגור בארצות הברית. הייתי בליקווד באחת מהישיבות הגדולות. בליקווד? -ליקווד. -הרב שלמה קרליבך למד שם. -נכון. ובתוך הישיבה הזאת גרתי כמה חודשים וראיתי שיש סתירה. סתירה בין חיים יהודיים לחיים שהם בבית, ולא חיים של החברה היהודית. זו קהילה יפה, לומדים

וכו,' אבל מנותקים מהמהות הישראלית שלנו. ולכן אחרי תקופה שהלכתי לשם כדי להיקלט וכדי להמשיך דווקא בגניקולוגיה אז, הייתי אצל משפחה של ראש מחלקה של בית חולים גדול של גניקולוגיה, וראיתי שזה לא מתאים. אני צריך משהו יותר אותנטי, יותר אמיתי. באתי לירושלים בשנה האחרונה... -מה, רגע, אתה מדלג. 'באתי לירושלים.' איך עוזבים את הגולה ובאים לירושלים? בצרפת זכיתי לדבר אחד. הדיקן של האוניברסיטה היה יהודי מתבולל מתבייש מיהדותו. אז שלוש פעמים פניתי אליו כדי לעשות תכנית מחוץ לצרפת. שלוש פעמים הוא התפלא שאני יודע אנגלית, וזה יוצא מן הכלל בשביל צרפתי, ושאני עולה לניו יורק לזה, הוא היה מאוד גאה בי. פעם רביעית הוא

אמר: "מה אתה צריך? אני נותן לך. "איפה אתה עולה? לארצות הברית"? -"אני עולה לירושלים." "מה זאת אומרת"? אבל הוא אמר: "טוב, בסדר. אתה רוצה? לך." והיה נותן לי לעשות כמה חודשים, במקום להיות באוניברסיטת פריז. -הבנתי. לאחר מכן לעבור בחינות... -חילופי סטודנטים זה נקרא, לא? משלחות. ואז זכיתי לדבר הזה. ידעתי שאני לא אשאר בפריז. -ומה הרגשת כשהגעת לירושלים? קודם כול שמחתי שיש התאמה בין לימוד תורה לבין החיים. לא, אבל הרגש, הרגש שלך. מה? אני רוצה את הרגש שלך. מה אתה מרגיש כיהודי שמגיע לירושלים ומתחיל לגור בה? -אז דמעות. וכל פעם כשנוסעים לחוץ לארץ כדי ללמד, חוזרים, ויש אותן הדמעות, כי אנחנו מרגישים שאנחנו

חוזרים הביתה, ושגם אם עשינו דברים חשובים בחו"ל, הלב שלנו לא היה בקדושת ארץ ישראל, ומזה סובלים. אתה מרגיש את הפער בין קדושת ארץ ישראל?... -בהחלט, בהחלט. וכל פעם שאני חוזר לירושלים אני מרגיש את העוצמה הזאת, אבל זו לא רק עוצמה שהיא רגשית, זו עוצמה של זהות. איבדתי כמה שעות, כמה ימים, כמה שבועות של קדושת ארץ ישראל. יפה. אז פרופסור אליהו, איך אצלך הנקודה הזאת, היהודית מתעוררת, מתחברת? מאיפה נתחיל? -בר מצווה. עשית בר מצווה? כן, אבל רפורמי. במובן שבאיזשהו שלב ההורים שלי התעוררו והם אמרו שאני יהודי, והם אמרו: "בסדר, יש איזה טקס שנקרא בר מצווה. "אל תדאג. תקבל הרבה מתנות, תהיה מוזיקה, אוכל טוב, והכול

יהיה טוב." ככה היה. ואתה כשגילית שאתה יהודי, זה?... -לא, יש דבר שמעל... מעל... משהו תת-מודע כזה. אתה יודע מההתחלה גם לפני שידעתי, שאתה לא שייך. אהה... אתה לא כמו כולם. -בדיוק. אתה לא שייך למקום ולאנשים או לחברה איפה שאתה בפנים. וזו אחת מהנקודות החזקות שיש לכל יהודי. למרות שיש כמה כאלה שמנסים... אז בקיצור, עשיתי את הבר מצווה. לאחר מכן עזבתי את זה לחלוטין. ואני לא הגעתי לרמה כזו, הייתי בגשמיות מאה וחמישים אחוז. רפואה בשבילי היא הייתה קודם כול סטאטוס. מה, דוקטור? -רופא, בדיוק, ו'גלט.' בסופו של דבר ליהנות מהחיים. -רווח, כסף. -כמו שאומרים עכשיו, לצערי הרבה חבר'ה, ליהנות מהחיים. -כן. ואז אתה מסיים

או לפני זה. -זה הכניס בך גאווה שהיית רופא? היו במבט כיהודי חסיד? -ברור. -הרגשת גאווה? -אז כן. התנשאת על אנשים? היית דוקטור כאילו? לא עד כדי כך, אבל הייתי... -אבל בקטנה זה היה. -כן. מה ששבר אותי לחלוטין בשני המובנים, במובן היהדות ובמובן התפיסה של החיים, שהתנדבתי ב-67' במלחמת ששת הימים פה, והגעתי צעיר במסגרת של מתנדב, פתאום אני מגלה גן עדן. מי שהכיר את ישראל בשנת ה-60', 67,' זה היה פשוט גן עדן. לא הייתה חצר, לא היו כלבים, השכן היה נכנס לראשון, לשני, לשלישי, לבקש, לדבר, לראות. הגעתי לכפר סירקין, אז כשקיבלנו איזה פצצות מהירדנים בזמנו, שתיים או שלוש, והגענו לשם וכל הכפר הגיע כדי לראות את המתנדבים

הצרפתים. ואז הייתי בקיבוץ, הייתי בצבא. -איזה קיבוץ? משמר העמק וצאלים לאחר מכן. ובעצם אני יהודי, ובשבילי יהודי זה להיות ישראלי. נקודה. כשהגעתי לכותל, זה עשה לי... הגעתי לכותל להילחם ב-20 ליוני. זה היה משהו קטן כזה עם המון... -אחרי שכבשו אותו, ששחררו אותו ב-67'. -כן. וזה השפיע עליי חזק מאוד. -באיזו שנה? ב-67'. ב-20 ליוני 1967 הייתי שם לבד כזה. ואז חזרתי 'הביתה,' במירכאות אני אומר, אז, ורציתי לעלות ארצה. אז הגעתי לסוכנות. -מה זה הרצון הזה לעלות ארצה? זה משהו שהוא לא עוזב אותך? -לא. הגעתי ללוד, עם הריח של האקליפטוס, אז היה בשדה התעופה הישן, והרגשתי ואמרתי לחברים: "הייתי פה פעם. זה הבית. "פה אני

מכיר". -יא, איזה מרגש! הריח. -ואני אומר, ככה זה היה. ואמרתי: "הייתי פה. זה הבית שלי ופה אני צריך להיות." הייתי בסוכנות היהודית. הם אמרו לי: "מה אתה עושה?" -"אני סטודנט לרפואה." "כן, בסדר. איזו שנה? תסיים ולאחר מכן נדבר." במשך השנים האלה הצלחתי בגשמיות. עבדתי בבית רפואה פרטי, עבדתי ועבדתי. ואמרתי: 'אני מת. אני מת.' -הרגשת שאתה מת. מה יש? כמה פעמים אפשר ללכת לריביירה הצרפתית לעשות סקי או להסתובב עם החברים? אני מת. אין מהות בחיים. למה לא עלית? בגלל שהסוכנות אמרה לי: "תחכה. תמשוך. תמשיך. תשלים. תעשה קצת כסף כדי לקנות דירה." תעשה פה, תעשה... הכול תעשה. באיזשהו שלב מצאתי מקום ב'הדסה עין כרם.' אז הם

רצו שאני אבוא לעבוד אצלם בטיפול נמרץ ב'הר הצופים'. אז הם בדיוק פתחו. חזרתי הביתה, רציתי למכור את הדירה. לא הצלחתי. עשיתי פרסומת. לא הלך. שנה, שנה וחצי, 'הדסה' אמרו לי: "שלום ולהתראות. אנחנו לא יכולים לחכות. אז הגעתי לכנס שארגנו בהשגחה פרטית לפריז, זה נקרא... לא משנה. ואז בא איזה רופא ישראלי. הוא אמר: "אתה רוצה לעלות ארצה?" אמרתי: "כן." "אבל יש לי ניסיון לא כל כך טוב. לא מכרתי את הדירה ואני לא יכול לעלות בלי זה." אז הוא אומר לי: "אין בעיה. מתי שתמכור תעלה." זה פרופסור ברושטיין זכרונו לברכה מ'רמב"ם.' ועשיתי עוד פעם פרסומת בעיתון - כלום. אף אחד לא התקשר, לא התעניין בכלל. ואז לילה אחד חלמתי חלום.

זה דבר שנשאר תקוע אצלי בחיים, שבעצם בחלום הזה אני רואה איש מבוגר עם זקן לבן כזה, נמוך בקומתו שאומר לי: 'אתה צריך לעלות ארצה. כדי לעלות ארצה אתה צריך לבנות קיר מפריד 'בין חדר אוכל לסלון'. אז לא היה לי קיר, לא הייתה הפרדה, זה היה... ואז אמרתי את זה לאשתי. היא אמרה: "מה פתאום. עכשיו אנחנו רוצים לעלות. אתה רוצה להיכנס לזה?" אמרתי: "כן." ועזבתי את זה. עד שפגשתי חבר ברחוב, ואמר: "כן, כן, כן... אני אעזור לך." ואז הוא בנה לי קיר שמפריד בבית בין חדר האוכל לסלון, ואתה רואה בטון מלוכלך. סיים את הקיר, לפני שהוא סיים, שני טלפונים. אחד קנה את הדירה. וכך עליתי. ואז הבנתי מה שנקרא השגחה פרטית. רגע, אז תחכה

עם זה. -אז אתה עולה לארץ ביחד עם ההורים או לבד? לא, מה פתאום. אמרתי, אני עולה עם אשתי וארבעה ילדים. וזה צעד לא פשוט, לא? צעד לא פשוט להשאיר את הקריירה מאחורה, אבל כמו שהפרופסור אמר, ראיתי שאפשר להמשיך להתקדם, ואז מה? אז מה נשאר? להיות מוצלח, להיות עם המון מאמרים, להיות עם לא יודע מה, עם בית מאוד גדול? אז כמו ד"ר שיש, אתה מרגיש גם מין... -רצינו להיות בני עלייה, לא רק במובן הזה כאילו שעולים לארץ. -אתה חיפשת רוחניות. -כן, בטח. אנחנו רצינו... -אז איך אתה מוצא אותה? היום? -לא, אז, הנקודה שהתחלת. -אז בעצם להגיע לפה... אתה כאילו היית דתי, אבל אצלך התשובה היא העמקה לכיוון החסידות, נכון? ברסלב, כן?

-בוא נגיד, כשהגענו לפה לארץ באמת הייתה חוויה מאוד טובה, פתאום אתה מדבר עם חולים. חולים שהם ניצולי שואה למיניהם כמו ש... וחולים שהם עברו את המלחמות. -יש קשר נשמתי. כן, אפשר לדבר על כל מיני דברים, לדבר על 'בעזרת השם' ותפילות ועניינים, והכול כאילו יש לזה פן אחר. וגם האוכלוסייה שבה גרנו, היו אנשים שכל החיים זה לימוד התורה. ראינו את הישיבה של הרב טל ביד בנימין, אברכים מסתובבים עם תפילין כל היום. פשוט אש בעיניים. אמרנו: "וואי, זה עולם אחר. לא הכרנו את זה בארצות הברית." יש דתיים, יש דוסים כאלו, עם כובע שחור, אבל כמו שהוא אומר, ליקווד זה לא הדבר, זה לא מחיה אותך. פתאום אנשים... -ליטאים. אש בעיניים.

וזה התחיל כאילו לגלגל גם את ה... אתה יודע, באיזשהו שלב בחיים כשאתה מגיע מעבר לגיל 30, 35, 40 - אתה מתחיל לשאול כל מיני שאלות: 'מה אני רוצה באמת? איפה אני רוצה להיות'? גם בחיים האלו. וזה אני חושב שזה מה שהביא אותי לעולם החסידות. בתוך היישוב שלנו הייתה המון התלהבות בנושא של ברסלב. גם היה הרב ארז דורון, היה אז בזמנו. -הרב ארז משה דורון. גר ביישוב שלנו. התחיל לתת שיעורים. הפך כאילו משבת אחת שהיו עשרה אנשים אצלו במרפסת, פתאום היו מאתיים אנשים בבית כנסת כל שבת אחר הצהריים לשיעורים שלו. ושמעתי כל מיני מושגים שלא שמעתי אף פעם: 'התבודדות', 'דבר עם ה'', 'תפילה חופשית.' 'דבר עם ה''? מה זה לדבר עם ה?'

סתם לדבר פה עם ה' זה משהו מוזר. כן, מאוד. -חב"דניקים מדברים עם ה?' לא בתפילה, לא בסידור, בדיבור? לא בסגנון של ברסלב. -לא בסגנון של ברסלב. בלי... -לא. יש מה שנקרא 'התבוננות.' זה דיבור עם ה', התבוננות. -בינה. בעצם כשאתה הולך ללמוד או כשאתה הולך להתפלל או עובד, בסוף היום, במקום לרוץ מסביב לפארק, אז אתה מתבונן. פירוש: אתה עושה חשבון נפש ואתה מבקש עזרה. אתה מדבר עם ה?' גדלתי במשפחה מאוד עשירה, אבל מצד שני מאוד מסובכת. מה שעזר לי, זה שאני הייתי מתפלל כל הזמן. אה, התפללת. -בלי תפילין. הייתי מתפלל. -מה זה? עם סידור או בעצמך? לא. תפילה שאני בניתי. -שאתה בנית? אתה זוכר אותה? כן, ודאי. -תגיד לי אותה.

קודם כול אני ביקשתי שלום בית בתוך הבית שלנו. הבית שלנו היה מסובך, כפי שאמרתי. -מבחינת הורים? מבחינת... לא משנה. -אתה בתור ילד מתפלל? בתור ילד בגיל 13 גיליתי שיש תפילה, יש אפשרות לא להיות לבד. אה... מדהים. -לפנות לבורא עולם. אני פניתי לה' עם הכלים שלי בצרפתית בתחינה ובבכי מתוך זה שאני לא יודע איך לצאת מזה. והרגשתי שהתפילה היא מאוד עוזרת לי. למרות שלאחר מכן חייתי חיים שבלי תורה ומצוות, בלי שבת. -כן. אבל החוויה, אתה אומר, של הקשר. -החוויה של הקשר, וזו אחת מהחוויות החשובות של החולה. החולה הרבה פעמים מרגיש ניכור. ניכור זאת אומרת, 'ה' עזב אותי 'והכוחות שלי עזבו אותי. ומה עם הרופאים? לפעמים הם

עוזבים אותי גם כן. 'הם לא שומעים אותי כמו ש... הם נותנים לי איזו תשובה טכנית, 'לא תשובה מהותית למה קורה לי.' אז הקשר הזה היה מאוד חשוב. אני משתדל, בעזרת השם, להביא את הקשר הזה בתוך החיים של רופא. פרופסור אליהו, חזרת בתשובה בגיל מבוגר יחסית. באיזה גיל? אני... כשהגענו ארצה... -ואיך הילדים שלך הגיבו, דרך אגב, על ה... סליחה? -איך הילדים הגיבו לחזרה בתשובה? -הם היו קטנים אז. הם היו קטנים. ואשתי ואנחנו דיברנו על העניין שגם כשאתה בארץ הקודש זה לא מספיק, צריך הרבה יותר מזה. ואז התחלנו לעשות חיפוש. והאמת שהייתי בכל מיני מקומות, בין פוניבז,' דרך ליטאים, דרך חסידות ברסלב, לחפש את עצמי. עד ש... -נסעת

לרבי נחמן? -לא. עד ש... -הייתי בהאדיטש אצל האדמו"ר הזקן. -אה, היית האדיטש. עד שבעצם הייתי בבית כנסת איפה שאני מתפלל כמניין רגיל, ובא איש עצום, זכרונו לברכה, בשם הרב ראובן דונין מחיפה. דונין, הרב דונין. -בדיוק. ואז ראיתי את המבט שלו כשהוא דיבר על הרבי, הוא דיבר על חסידות חב"ד, הוא דיבר... -אש. זו לא אש, אמרתי: זו אמת. וכשהסתכלתי על המבט של הרב דונין - נגמר. מה שהיה זה לא היה, ועכשיו מתחילים. ואז התחלתי ללמוד. התחלתי ללמוד בכולל בין 11 בלילה ל-2 בבוקר, משום שהייתי עובד בבית רפואה מאוד מרכזי ובטיפול נמרץ, ואין יום ואין לילה. המעט שלמדתי. והתקדמתי במובן הזה, במובן החסידות ובמובן הנגלה של הדבר. אז

עכשיו אני רוצה לדבר איתכם על נקודה שלכם כרופאים. איפה אתם פוגשים את הקב"ה ואת הרפואה במקרים של חולים, ניסים שראיתם בעיניים, שעשיתם חיבור בין בן אדם שנמצא במציאות קשה או ישועה, או איך אתם רואים את החיבור הזה? החיבור הרוחני? נתחיל בך. אני יכול להגיד שזה קורה כל הזמן, זה קורה בכל יום. אם זה דברים פשוטים, אני המון מדבר עם אנשים על הפסקת עישון. וכל הכלים שאני משתמש בנושא של הפסקת עישון והתמכרויות, זה הכול מהתורה נטו, לא משהו מהעולם החיצון. וזה עובד. וכשמדברים, פותחים את הנושא של העישון במיוחד עם חולי סרטן, אז פתאום נפתחת הנפש, ונפתח המקום לה.' צריכים להבין שיש משהו אחר בעולם חוץ מרק החיים שלהם

ש... מה, אתה מסביר להם שהעישון הוא מין פיצוי כזה של הנפש שלהם? מה אתה אומר להם? בעצם אנשים מעשנים, כל ההתמכרויות באות מחוסר בנפש. -חוסר. ואנשים בעצם לא רוצים לפגוש את הכאב שלהם, ואז הם חושבים שמטפלים בזה -מסתירים. וזה עושה הפוך על הפוך ממקום אחר לגמרי. זה מדהים, כשאנשים מפסיקים לעשן, וזה קורה הרבה פעמים, בתוך שבוע שבועיים אתה רואה בן אדם אחר לגמרי, פנים אחרות, הוא פתאום מתחיל לפרוח, מתחיל לדבר. -מה אתה אומר על זה? בתור מטפל...? -אני מאמין שכל החולים במקום שהם, הם יכולים ליצור קשר ככה עם הקב"ה. התפקיד של רופא הוא לא להיות רב. הוא יכול ללמוד, הוא יכול להיות למדן, הוא יכול להיות בשיעורי תורה כל

הזמן הפנוי שלו, ולא רק יכול, הוא חייב בעיניי - אבל הוא צריך להקרין אמונה. זו הרמה הבסיסית שרופא צריך להקרין לחולים שלו. מה אתה אומר על זה? סליחה, מה אתה אומר על זה, פרופסור אליהו? יש לי ניסיון קצת אחר. במובן שסוג החולים שאנחנו מטפלים בהם הם לא בדיוק אנשים שאתה יכול לדבר איתם. הם רובם אחרי תאונת דרכים, אחרי, חס ושלום, לא עלינו, עוד יותר, פיגועים, אחרי מלחמות, אחרי... במילים אחרות, הם בתרדמה ובמצב קשה מאוד. אתה במצב קיצוני למדי מול החולה, באותה מידה מול המשפחות. וכאן הפן היהודי הוא חשוב מאוד. הוא חשוב מאוד. עכשיו, העניין הוא זה לא הקב"ה ואני. אני לא קיים במובן ההגדרתי. במילים אחרות, אני השליח

של הקב"ה. -השליח, כן. בזמן שאני שליח אני צריך לבטל את עצמי לחלוטין ב'אני' שלי, ה'אני' הגדול הזה, ולנסות לעזור ליהודים אחרים. היהדות יוצאת על בסיס יומי כל שעה יום ולילה, באין סוף של סיפורים. רק סיפור אחד. מאות סיפורים. קיבלנו איזה בחור מהשייטת שנפגע דווקא מתאונת דרכים, תאונת אופנוע. הוא היה בתרדמה במצב קשה מאוד. במשך חודשים הוא עבר ניתוח בבית רפואה אחר. לאחר מכן הוא נשאר בתרדמה. הוא עבר שיקום נוירולוגי לא רחוק מפה גם כן. הוא לא השתפר. ובגלל שהיה לו גב... -מה, הוא צמח? -כן. ובגלל שהיה לו גב של משרד הביטחון, אז הם הגיעו ל'איכילוב.' וב'איכילוב' הם החליטו לנתח אותו, הנוירוכירורגים. לעשות... לא

משנה, כדי להוריד את הלחץ התוך מוחי. ולא היה מקום בטיפול נמרץ נוירוכירורגי, הוא בא אלינו לטיפול נמרץ כללי. ואתה רואה בן חזק, בחור צעיר, והורים. זה בן יחיד. הורים בפרוזדור הלוך וחזור, הלוך וחזור, הלוך וחזור, מזה שנה וחצי אם לא יותר. משפחה שבורה לחלוטין. באיזשהו שלב האבא אחרי שבוע ימים, הבן לא מתעורר, שום דבר, לא זז. נמצא במקום. אז בא האבא, אומר: "מה עושים"? אמרתי לו: "תשמע, כרופאים אנחנו משתדלים, כרופאים וכאחיות, אבל אתם העיקר, "משום שאתם עוזרים לו במובן הרוחני." ואז כשהם לא היו שומרים מצוות, אמרתי לו: "לפחות אתה תניח תפילין," וביקשתי מהאימא להדליק נר ביום שישי בערב, למרות שהיא מסתכלת עליי, לא

משנה. והאבא עכשיו כל יום לימדנו אותו להניח תפילין, הוא מניח תפילין. יהודי שמשקיע צריך לקבל תמורה. אחרי עשרה ימים שום דבר לא השתנה. ואז בא האבא: "תשמע, אני מניח תפילין כל יום. אתה רואה אותי בבית כנסת של בית הרפואה, "אבל שום דבר לא זז אצל הבן שלי." מה אתה יכול להגיד? אתה תקוע פה. מה, הקב"ה מחליט? אז אתה לא יכול להסביר לו שאתה לא כלום, והוא מצפה ממך בגלל שאתה רופא, הכול. אמרתי לו: "תשמע", בהשגחה פרטית, "תשמע, תניח תפילין לבן שלך." "איך עושים את זה"? אמרתי: "בסדר". באתי בוקר אחד, אתה רואה את הבחור בתרדמה מוחלטת. -זו תשובה שעלתה לך, אמרת אני... לא, לא, זה מהרבי. רבי זה קופת צדקה, זה תפילין, זו

טהרת המשפחה. הדברים 'הפשוטים' במירכאות, אבל משמעותיים. זה אחד מהסיפורים האלה שזה אין סוף. בקיצור, הוא מניח תפילין לבן שלו, וככה עובר יום, יומיים, שלושה ימים. פתאום יש לנו חיידק עמיד מאוד במחלקה. וביקשתי שהמשפחות לא ייכנסו יותר עד שננקה את המחלקה, מחלקה גדולה למדי, מכל החיידקים במירכאות. ומדובר על 16 מיטות, זאת אומרת משפחות גדולות, וזה לא פשוט. בא האבא. האבא אומר לי: "תשמע, אני חייב להיכנס בבוקר לבן שלי." אמרתי: "אני לא יכול. אם אני נותן לך לעשות..." -מה הוא רוצה? להניח לו תפילין? הוא רוצה להניח תפילין לבן שלו. אמרתי לו: "תשמע, אני לא יכול. "אם אני נותן לך אישור, אז כל המשפחות. אז מה עשינו?

כלום." "אתה חייב." -"מה אני חייב"? ואז הוא אומר לי: "תשמע, כל פעם שאני מניח תפילין הוא פותח עיניים ומסתכל עליי." אמרתי: "יא..." אני אומר את זה, "יא"... הוא אומר: "כן". אז אמרתי: "אתה יודע מה? מחר בבוקר אני בא." למחרת בבוקר אני עם רופא בכיר מהמחלקה פלוס אחות אחראית אנחנו מגיעים, והאבא מניח תפילין לבן שלו. פתאום אתה רואה את הראש של הילד, של הבחור הצעיר מסתכל, מסתכל על האבא שלו. -פותח עיניים? פותח עיניים, מסתובב, נגמר. כמה שניות. הבחור הזה, לא יודע מה עכשיו, זה היה לפני שנים, אבל אני ידעתי שהוא חזר הביתה על כיסא גלגלים, אמנם מוגבל פיזי, אבל בהכרה. וואו... -עכשיו, זה העניין של היהדות. כשאני

בטיפול נמרץ כמו אנשים אחרים, המשפחות מחפשות משהו אחר, משום שהם רואים שהאנטיביוטיקה לא עובדת, בגלל ההנשמה, החולה מורדם וכך וכך, הם מחפשים משהו אחר. ולמה? הם הולכים ליהדות. וזה העניין, זאת אומרת, כשאתה מדבר על רפואה, על אנטיביוטיקה, על חומרים שמעלים לחץ דם, מורידים לחץ דם, עוזרים לנשימה או לא עוזרים לנשימה - היהדות היא התרופה. נקודה. שיהודי זה דבר בלתי מובן שזה בעצם שילוב של דבר רוחני, זה נקרא נשמה, ודבר גשמי שזה הגוף שרוצה לאכול ולשתות, והנשמה זה לא מעניין אותה. השילוב הזה של שניהם ביחד זה דבר יוצא מן הכלל. כשהגוף חולה - הנשמה חולה, או הנשמה חולה - הגוף חולה. ד"ר אלון, יש גם סיפור שקרה אצלך?

אני אין לי סיפור של מופתים ופלאות שאני יכול לזכור. לא, אין לי כזה דבר. אבל זה מדהים מה שאתה מספר. מדהים, אה? תפילין זה כמו... -כן. פולס של חשמל ש... -אתה יודע, יש עניין של מוות מוחי, יש על זה ויכוח אין סופי ביהדות. ויום אחד מגיעה בחורה צעירה בת 14 שנפגעה מתאונת דרכים והגוף שלה עבר מוות מוחי לפי ההגדרה של הרפואה. ואז מה עושים הרופאים? הם מדברים עם המשפחה אם הם מסכימים לתרום את איבריה כדי... והמשפחה לא רצתה. ואז הם פגשו אותי. הוא אומר: "אתה המנהל פה. "אני מבקש שלא לנתק אותה ממכונת הנשמה, לא הסכמנו." "אין שום בעיה. אצלנו לא מנתקים ממכונות הנשמה." והבחורה ככה הייתה מונשמת. אתה רואה את המוניטור,

אתה רואה דופק, לחץ דם, מספר נשימות, חמצן בדם. יום, יומיים, שלושה, ארבעה ימים. זה לקח הרבה זמן. לילה אחד הסגן שלי אז מגיע, ובצעקה של אחות, נכנס לחדר, ויש פרפר בגודל כזה שנדבק על דף הפקודות של אותה בחורה. הדף הזה שהוא בראש של המיטה. -כן, כן. בראש... ב... -ברגליים. -כן, כן. "מה עושים?" צועקת האחות. "הורגים? זורקים"? אז מה הוא לוקח? הוא לוקח את הפרפר שלא זז, פותח את החלון, זורק את הפרפר החוצה, סוגר את החלון. מה קרה? שום דבר. פרפר נכנס, פרפר יצא. בסדר גמור. למחרת באה המנקה. מתחילה לנקות, פותחת את החלון, פרפר חוזר, נדבק לאותו מקום. אותו פרפר. -כן. יש לי תמונות. זה היה סיפור. בקיצור... -פרפר חי יום

אחד, יומיים. בוא נמשיך. ואז הפרפר לא זז. כל פעם לחץ הדם היה יורד של אותה בחורה, אתה רואה במוניטור - אתה רואה הפרפר חצי מת. כל פעם לחץ דם עולה - הפרפר חוזר. לא זז הפרפר יומיים, שלושה ימים, ארבעה ימים. מה עושים? דוקטור, אז תבוא, אתה עם כיפה על הראש... זקן, אתה צריך להסביר לנו מה קורה. ואני רואה את הפרפר ואני לוקח את הפרפר ביד. לא זז. שם אותו בחזרה. אמרנו, בואו נעשה עבודת מחקר מדעי. מה אני עושה? לוקח את הפרפר, פותח את החלון, זורק אותו, סוגר את החלון. מחכים שלוש שעות, חוזרים כל הרופאים והאחיות, פותחים את החלון, הפרפר חוזר ונדבק לאותו מקום. מה עושים? אז התקשרנו לישיבת המקובלים של הרב שמואלי

בירושלים. אמרנו: "הרב, יש לנו בעיה. יש פרפר, בחורה וכך"... ואז הוא מתחיל לספר לי דברים שאני לא מבין אותם, שבעצם לפרפר הזה יש נשמה שנדבקה לפרפר הזה שקשורה לנשמה של אותה בחורה שהתפקיד של הבחורה בעולם הזה זה לשחרר את הנשמה שנמצאת בפרפר, והיא לא יכולה לעשות בגלל שהיא במצב כזה, בגלל זה הפרפר נמצא פה. לא הבנתי כלום. ואמרתי משהו לא תופס. הוא אומר לי: "אתה צריך להגיד זה וזה וזה." אז הוא שלח לי בפקס מה שאני צריך להגיד בעברית, ואני עם האחיות והרופאים מול הפרפר, ואומר 'טה טה טה טה טה'... בסדר, מה קרה? כלום. שעתיים לאחר מכן, אפס לחץ דם, אפס דופק, דום לב אצל הבחורה, והפרפר נעלם. המשפחה ביקשה את הפרפר

כמזכרת. חיפשנו אותו, לא מצאנו. דיברתי... זה חדר, מי שמכיר טיפול נמרץ ב'איכילוב' זה חדרים חדרים, זאת אומרת, דיברנו עם המנקה והפרפר נעלם. זה העניין. וזה ב'איכילוב' במרכז תל אביב, כביכול עיר ללא הפסקה. אתה רואה. מי שפותח את העיניים, רואה את ההשגחה הפרטית של הקב"ה בכל יום. -בטח. ורופא הוא שליח שלו, ורופא זה לא 'אני', זה לא כלום. אני, מה שלמדתי אני מנסה, ובעיקר הוא עושה. ד"ר שיש, אתה חושב שחולים פוגשים אותך כאיש עם המראה, עם הזקן והכיפה, זה מרגיע אותם שהם יודעים שאתה כאילו קרוב לה?' אנשים, נגיד, לא דתיים. תראה, אני בודק את עצמי כדי להכין את עצמי למפגש, אבל זה דורש הרבה מאוד לשים את הקב"ה במרכז.

ד"ר אלון, איך אתה חושב? אתה נמצא עם פאות, אתה ראש מחלקה. כן, מנהל יחידה. -מנהל יחידה, סליחה. -כן. עם פאות, ברסלב. זה כאילו נראה ברסלב, אומן, זה... עכשיו פתאום רואים רופא מנהל מחלקה. אז קודם כול כמו... -גם אתה 'יחי אדוננו' זה... כמו שהפרופסור אמר, בהחלט היו מלא זמנים שאנשים אמרו: "מה, "אז אתה עוסק פה... מלמד שיעור או משהו אחר"? הם מופתעים קצת ש'איפה הדוקטור? מה אתה עושה פה?' -כן. אני חושב ש... -דוקטור לא אמור להיראות ככה. -כן. אני חושב שהרבה אנשים זה מרגיע אותם. הם מרגישים שכאילו... קודם כול, אני חושב שאתה צודק שבן אדם דתי צריך להבין שהוא עניו והוא לא עושה והוא השליח, כמו שאמרת. וזה כבר מרגיע

אותם. אתה יודע, יש כל כך הרבה ברפואה שאתה מגיע וכאילו, "כן? שב. "מה יש לך? מה הבעיה שלך"...? -הוא יגיד לך מה יש לך. זה כאילו החולה פתאום מרגיש, כמו שאתה אומר, מישהו מקשיב לי. ואז אני אומר... באונקולוגיה המון שאלות הן האם זה הצליח? כמה אחוזים זה יצליח? ואני בדרך כלל, "בעזרת השם". -"כן, באמת בעזרת השם." והם קולטים את זה, כי גם אני לא סגור מאה אחוז, וגם אני לא אומר להם 'ככה זה אמור להיות,' והם גם מקבלים פתאום איזושהי אמונה, שיש מישהו אחר בתמונה. אני מצאתי שהדבר הכי נפוץ וגם מפחיד לאנשים שיש להם הבחנה של סרטן, יש כאילו תנועה כזאת: "אני נלחם בזה," וגם המשפחה מאוד לוחצים על החולה, "תהיה פייטר."

כאילו אנחנו לא מרפים ידיים, אנחנו ננצח. ואני בדרך כלל בשלב כזה מוציא את המשפחה החוצה ואני שואל את החולה: "מה...? איפה אתה עם זה"? הוא אומר: "כן, אני חושב שיהיה בסדר." אמרתי לו: "תגיד לי משהו, מפחיד אותך קצת"? אה... אתה עוזר להם להוציא... -ואז הוא אומר: "כן, אבל מה זה משנה"? אמרתי: "תקשיב, אם אתה רוצה להתגבר על זה, אז אנחנו חייבים לדבר קצת על הפחד שלך." "לא שזה לא... זה אמיתי. כל אחד חי עם פחד. "ואתה צריך לתת לזה מקום. "לתת לזה מקום ואז אתה תרגיש פחות פחד." אנחנו יודעים שהדבר הכי נורא בעולם שמחטיא אותנו לכל מיני מקומות קטנים זה פחד, אבל זה טבעי. אז מה לעשות? אני, אין לי פחד? לא, זה חשוב. תן לו

מקום. אחר-כך תהיה פייטר. אבל קודם כול תהיה חלש. -תכיר את המקום הזה. -תכיר את המקום הזה שאתה מרגיש באמצע הלילה כשאתה מסתכל על התקרה ואשתך הלכה לישון, אתה חושב על כל הטונות של הלבנים שנופלות עליך, ומה יקרה לך אם זה לא יצליח. הרבה פעמים אני מוצא שהחולים רוצים להיות חזקים בשביל כולם, בשביל המשפחה. שלא יראה... במיוחד הגברים, שלא יראה שאשתו תבכה לידו. ואין להם עם מי לדבר, אין להם למי להגיד: "שמע, אני בפחד מוות. אני חושב שאני הולך למות. אני לא יודע מה יקרה עם אשתי, "איך היא תהיה". או הפוך, או הבעל או כל מי שלא יהיה, או הילדים. "אני לא רוצה להכביד עליהם." אנחנו מוצאים המון בטיפולים שאנשים לא רוצים

שמישהו יביא אותם לטיפול. מה, יש להם חיים. המבוגרים, הילדים רוצים להביא את ההורים, והם אומרים: "לא, אני יודע שיש להם חיים." בשביל זה גידלת אותם, שיהיה פה קשר. יפה. יפה מאוד. אני רוצה לשאול אתכם שאלה משותפת. מה מקום המפגש הכי קרוב שלכם לקב"ה בתוך העבודה שלכם? תראה מה שאתה אומר, אתה אומר 'אתה' והקב"ה. אין אתה, רק הוא. לא, בסדר, אבל... -לא, אבל זה מאוד משמעותי. משום שמה זה 'אני' בסופו של דבר? אין פה עניין. -עדיין... אתה רוצה לאכול... -לא, לא ולא. ברור שאתה צריך את זה, אבל במודעות שלך אתה לא והוא כן. במילים אחרות: הקב"ה זה כל העולם, כל החיים מאז ומתמיד ועד אין סוף. אז זה לא אתה, זה הוא. -בסדר,

אבל... אבל אתה לא חי את התודעה הזאת כל הזמן. -ברור שכן. כן? -ברור שכן. -אשריך. זו עבודה, זו התבוננות, אלו תפילות, אלה לימודים, אבל זה כן. בלי זה, אז מה, אתה מוציא את עצמך? לא, חס ושלום. חס ושלום. -אני עייף, אני הולך לישון? אבל אתה יודע, אתה הרי לומד תניא. -נו? אתה יודע שאתה מורכב משני חלקים לפחות. -זה בדיוק מה שאמרתי לך. אז, נו? בסדר, אני שואל... -זו עבודה. אז אני שואל על הנפש הארצית, אוקיי? הנפש הארצית שלך. -הנפש הבהמית. בסדר, הארצית, הבהמית. הנפש הבהמית, לפעמים היא יכולה לחוות את ה' בתוך העבודה? זו השלמות של העבודה. בוא, לא רוצה להיכנס עכשיו למשהו שאנחנו לא... -כן. אני אגיד לך, זו השלמות של

העבודה. אבל אתה צריך להגיע למצב שיש אלוקות וחוץ מזה אין שום דבר. ואתה זה לא אתה. במילים אחרות זה מה אני? אני מול הקב"ה? הקב"ה מולי? אין דבר כזה, רק הוא. בתוך מסגרת שאתה רופא וכמו שהדגשנו את העניין של שליחות, אתה שליח שלו. כמו אליעזר עבד אברהם. מצד אחד אתה העבד של הקב"ה, מצד שני יש לך את ה'אני' שלך, יש לך את החלק האישי שלך בתוך מסגרת של עבודה. -אז את החלק האישי הזה. החלק האישי הזה הוא רק בקדושה. הוא חייב להיות רק בקדושה. כן. - אם לא, אתה אומר "אני עושה הפסקה, אני רוצה פיצה- " פספסת את הנקודה. חשוב בגלל שאתה צריך לשמור על איזון שלך בגוף שלך, אבל בהבנה שבעצם זה רק... -הכול ה.' לא, זה רק בעצם דלק

95 כדי להמשיך לנסוע. -אז אתה אומר שאתה חי, ברוך השם חיים של חיבור ו... זה לא חיבור, זה... מה זה חיבור? חיבור זה אומר שאני. אני פה והוא שם, אז אנחנו מחברים. לא! אוקיי. -רק הוא. נקודה. אין עוד מלבדו. -בדיוק. לא יודע, אני לא מרגיש את זה כל כך. אולי אני לא הגעתי עדיין. כאילו עוד יש שחור בזקן שיש לי עוד, יש לי עוד זמן. -תירגע, גם אני. גם אני לא מרגיש את זה. -כן, אין בעיה. גם אני עדיין לא מרגיש את זה. אולי זה יגיע בעזרת השם. -זה יגיע. למה אולי? זה יגיע, יגיע. -אני פוגש את עצמי והרבה פעמים אני רוצה לעשות, מישהו מעצבן אותי, חולה מעצבן אותי, או מישהו בעבודה, ואני חושב שהמקום שאני צריך לבדוק את עצמי זה

בעצם הנושא של ההתבודדות. שאתה הולך ואתה בודק ביום-יום, טוב, כולנו בני אדם, לא? ואיפה קצת פספסנו? איפה לא התחברנו? איפה היינו קצת יותר ב'אני,' יותר באני 'אנא אמלוך.' ואז רואים את זה. אתמול באמת הייתי באומן. הייתי בראש חודש ניסן אצל הרבי. ובאיזשהו שלב אני פשוט אמרתי: "תראה לי איפה אני... אני מבין שזה רק אתה." כל אחד מבין בעולם שהוא מגיע לנקודת אמת. איך אתה חי את זה? -אתה צריך לחיות את זה. -שאתה מבין, אתה אומר: "פשוט תראה לי מה אתה רוצה ממני. "כאילו תראה איך אני אמור לפעול במה שאתה עושה. "תראה איפה אני יכול לעשות תשובה." כי וואי, זה כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים להיות יותר מדויקים, אנחנו רוצים

להיות יותר אכפתיים לכולם. זה לא תמיד קורה. ואז אנחנו מבקשים בסוף היום, בהתחלת היום, "תן לנו לפחות קצת, להתקרב קצת יותר ממה שהיה אתמול." וזה לא פשוט. זה לא פשוט. אני רוצה לתת פירוש על מה שחז"ל אמרו, "הטוב שברופאים לגיהינום." "הטוב שברופאים לגיהינום", פירוש הדבר: אני נמצא רק בתוך הידיעות שלי, אני נמצא באולימפוס שלי, בגאווה שלי שאני יודע את הכול. אז איפה שאני פוגש את הקב"ה זה במאמץ התמידי להגיע לגמרי נקי עם החולה. אני כאילו תינוק שנולד עכשיו. אז יש לו איזה זכר של הרבה ידיעה, שלושים ושבע שנים של ניסיון, בערך שליש מיליון של טיפולים שעשיתי, לא של אנשים, של טיפולים. אבל אני מגיע בהתפעלות ובהקשבה

-מחדש. מה הקב"ה עכשיו רוצה ממני. כשאני נמצא עם חולה, אני שומע, מקשיב. לוקח 20 דקות לשמוע את כל מה שיש לו. לפעמים אני אכוון אותו בשאלות. אם הוא מוסר לי מהר מהר ניירת, אמרתי: "היית יכול לשלוח את זה במייל. "אני רוצה לשמוע אותך. אתה באת. תסביר לי." אני מנסה לבדוק איפה הוא נמצא ביחס למחלה שלו. זאת אומרת, מה הסבל שלו. לא מה האבחון או האבחון שחושבים, אלא מה הסבל? איך הוא חי את המחלה? זו הקשבה. זו הקשבה שהיא לכתחילה. אחר-כך אני מעביר את זה וסוקר את זה לפי הידיעות. אבל באמצע אני עושה הפסקה של שנייה, ואני משתדל לעשות את זה כמה פעמים ביום. גם כשאנחנו מדברים עכשיו. אני בתפילה חרישית בלי מילים, "הקב"ה,

תעזור לי לראות עכשיו את הנקודה האמיתית". -ברוך השם. זו הנקודה של החיבור. -מה התובנה שהיית יכול לתת לרופא שמתחיל תהליך כזה? חז"ל מסבירים במסכת ברכות: "עד שיחזור לימי עלומיו." מה זה הריפוי? שאדם אחרי חולי הוא צריך להיות יותר בריא מלפני החולי. זה הסימן של החולי. ד"ר אלון... -מה שהוא אומר עכשיו זה מאוד מדליק אותי, בעצם אני חושב שזה מובן, אבל אמרת את זה בצורה נכונה, שבעצם עולם הרפואה היום הוא בעצם שלא ירגישו שום כאב, שכל הרפואה תהיה כשנייה ולא נרגיש שום דבר. החולים תמיד שואלים אותי: "האם יכאב לי"? ברוך השם, הקרינה לא כואבת לאף אחד, אבל אני חושב שהכאב בא כדי להזיז אותנו. נכון. -הכאב בא כדי לעזור

לנו להגיע לשלמות. הוא מספר לנו סיפור הכאב. הוא מספר לנו סיפור של מה חסר, מה יש להשלים אולי. אני... גם אני עוסק בטיפולים בנפש אחרי שעות העבודה. אני פוגש יחידים וזוגות שסובלים מהתמכרויות וכל מיני דברים כאלו. ובעצם מה שמביא אותנו, מביא בן אדם לחפש - זה הכאב שלו. הכאב, הפחד, החסר. -כשבן אדם רוצה להפסיק לעשן, לדוגמה, למה הוא רוצה להפסיק? כי כואב לו כרגע המצב שלו. הוא מבין שזה לא לטובתו. וזה ה'... כמו הפרפר שלך, שבעצם מזיז את הבן אדם פתאום, הוא מופיע, ואז אתה אומר: מה זה עושה פה? ואנחנו למדנו, בוא נגיד, אנחנו כולנו שותפים לעולם המערבי, שבעצם למדנו לרוץ ולברוח מהכאב, לברוח מכל הדבר הזה. רק תרפא

אותי, רק תחסל את מה שיש לי. ובעצם ה' מדבר איתנו. זה מה שאתה אומר. ד"ר אליהו, מה אתה אומר? לפעמים המפגש עם הגוף של האדם וגם עם הבעיות שלו, זה דרך הבעיות. כשהכול בסדר הוא מתעלם מהגוף. אני מפרש כאב: כ-אב. כמו אב רחמן הוא מעיר אותך. -כן. הוא בא כדי לעורר אותך להיות קרוב למשפחה, קרוב אליו. ואז צריכים להגיד תודה. -פרופסור אליהו, מה אתה אומר? לסיום. -בואו נחזור על מה שהוא אמר בנושא של "הטוב ברופאים לגיהינום." יש איזה פירוש שאני שמעתי זמן מה, וזה כל הזמן עוזר לי בפרט בעבודה. מה זה הרופא הטוב הוא הולך לגיהינום? מה העניין בזה? אחד מהפירושים זה בעצם הרופא הטוב הולך לתוך הגיהינום של החולה שלו. יפה.

-אואה. -זה העניין. זאת אומרת, אתה כולך בפנים. -יפה. הטוב שברופאים לגיהינום שלו. -לגיהינום של החולה. כאילו זה גיהינום. -בדיוק, זו הנקודה. -חזק וברוך. -וזו העבודה שאתה עושה על בסיס יומי. זו הנקודה. שלו, של המשפחה שלו, של... -ברור. כשאנחנו מדברים על חולה, אנחנו מדברים על יחידה. מהי יחידה? יחידה היא בעצם החולה שהוא בעצם... וזו המשפחה, וזה הצוות של הרופאים והאחיות ומה שאתה רוצה מסביב. זו היחידה. -אז אני רוצה לסכם. מחילה מכם. אני יודע שאפשר לדבר עוד שעות ולכל אחד יש מה להגיד. נגיד לסיכום קודם כול תודה רבה לכם שחלקתם איתנו את העולם שלכם, גם הפנימי, גם העולם המקצועי, וללמוד על החיבור הזה שיש בין עולם

הרוח ועולם הרפואה, ואיפה זה מתנגד, איפה זה משלים. זו הייתה תכנית מאוד מעניינת. אני בטוח שהתפילין שלכם בלי קשר לזה שאתם רופאים או לא, הם תפילין יקרים. כי אני רואה פה אנשים שעושים עבודה פנימית ומחברים אותה פנימה, כל הזמן רוצים להתקדש עוד ועוד, להיות עם האחד. נכון. -להיות כלולים באחד. זה מה שכולנו היינו רוצים. שתזכו באמת להיות כמה שיותר שליחים בביטול ותרפאו, שה' ירפא דרכם ואתם לא תפריעו. -אמן. לא להפריע. -לא להפריע. ותודה רבה שוב. אז ד"ר שיש, ד"ר אלון, פרופסור אליהו, היו איתנו ושיתפו אותנו במסע הפנימי שלהם. ואנחנו באמת מאחלים לכולם רפואה שלמה. -אמן. שלא תזדקקו ל... לשום... שלא יהיה שום חולי. רק רפואה וגאולה שלמה כבר במהרה בימינו.