קצר ולעניין: מצב רוח מדוכדך ודכאון - הרב אייל אונגר (עם כתוביות בעברית)

שלום וברכה לציבור הנכבד. הפעם נדבר על נושא של מצב רוח מדוכדך, דיכאון ואיך יוצאים מזה. האדם לא פעם מגיע למצבים בחיים שלו של מצב רוח מדוכדך, ויותר גרוע מכך, גם דיכאון, לא פעם דיכאון קליני, וזה מצב לא פשוט בכלל. יכול להיות שהאדם היה בעבודה מסוימת, היה נשוי וכעת הוא התגרש, היה לו מעמד מסוים והוא איבד אותו, האדם היה לו משהו יקר בחיים שלו. ובהרבה מאוד מקרים, לא כל הזמן, אבל בהרבה מקרים יכול להיות שכשהאדם, לדוגמה, איבד את העבודה שלו, זו הייתה עבודה עם מעמד, עם עוצמה. לא רק המשכורת שבדבר, העבודה הזו אמרה עליו שהוא אדם שווה, הוא המנכ"ל, הוא היעיל, הוא הטוב, הוא הקובע, הוא הזה שמנהל, הוא הזה שמוביל.

אין לו את העבודה הזו, הוא איבד את העבודה, קשה לו. כשאדם מאבד את העבודה, בהרבה מאוד מקרים הוא לא מאבד רק את העבודה, הוא מאבד משהו נוסף. את מה עוד הוא איבד? את המעמד, את מי שהוא, את החשיבות שלו, את הערך שלו. ואז האדם, יכול להיות שהוא חווה את אובדן העבודה לא רק כאובדן עבודה, אלא כמשהו נוסף. האדם חווה את אובדן העבודה כ"זה קשה מדי, "מי אני?" הוא איבד את הזהות שלו, הוא איבד את האישיות שלו. מי אני? מה אני? שווה? לא שווה? קשה. קשה, קשה להתמודד, קשה להכיל. מה הנפש עושה? הנפש מחפשת פתרון. מה הפתרון שהנפש עושה? הנפש אומרת ככה: רע לו, הוא מרגיש רע. הנפש מייצרת ריפוי ביתי. ומהו הריפוי הביתי? אם האדם מרגיש

רע - יש פתרון. מה הפתרון? מעכשיו נפסיק להרגיש. אם והיה ונדאג שהאדם לא ירגיש יותר, אז הוא לא ירגיש רע ואז האדם, שואלים אותו: תגיד לי, מה אתה אומר על זה שפטרו אותך מהעבודה? הכול בסדר, יעבור, זה בסדר, זה זמני. אבל לא בטוח שהוא עושה את זה ממקום מושכל ומתוך בחירה הוא אומר מה שהוא אומר, אלא ממקום של תסכול, של ייאוש. הרגש שלו נכבה. הוא כבר לא מרגיש, הוא כבר לא מרגיש טוב והוא לא מרגיש רע. הוא כבר לא מרגיש רע. הוא לא מרגיש רע כי הרגש לא עובד, אבל הבעיה שהוא כבר לא מרגיש טוב. כבר אין לו טעם. אין לו טעם במה שהוא אוכל, אין לו טעם כשהוא פוגש את הילדים, הנכדים, את אשתו, את הילדים. אין טעם. אין טעם

בתחביבים, אין טעם במטרות, אין טעם בעשייה. וככה האדם בהדרגתיות נכנס יותר ויותר אל אדישות כלפי החיים. הוא בכלל לא מרגיש. בהתחלה הוא הרגיש רע מאוד. הנפש ייצרה ריפוי ביתי. מהו הריפוי הביתי? לא תרגיש בכלל. אחרי שהאדם לא מרגיש בכלל, בהתחלה אולי זה עוזר לו, אבל אז הוא מתרגל לכך. הוא מתרגל לכך שהוא לא מרגיש. הוא לא מרגיש - לא רע וגם לא טוב, ואז בהדרגתיות הוא נשאב, הוא נשאב אל המקום המסכן והסובל וקשה לו, הוא כבר לא יכול להרגיש טוב. ואז כשהוא התרגל לזה שהוא לא מרגיש טוב, נאמר לו: נו, קדימה, תקום! תעשה משהו עם עצמך! תזרום, תעשה. עזוב, אין סיכוי, אין למה. הוא אדיש. הוא אפאתי. ככל שהמצב הזה יישאר יותר

זמן, הוא יכול להגיע למצב רוח מדוכדך לדיכאון, לדיכאון קליני, וזה יכול להיות חמור. חמור מאוד. ואז האדם הזה, מהמקום הזה כשנאמר לו: בוא, תנסה, תעשה משהו חדש בחיים. נגיד שהצלחנו לשכנע אותו: בוא נצא לארוחה טובה, בוא נצא להליכה, בוא נצא לתחביב, בוא נצא לעשות משהו. נגיד שהצלחנו לשכנע אותו, מה יהיה? האדם ילך לאכול ארוחה טובה. האם הוא ייהנה מהארוחה הטובה? התשובה היא לא. הוא יאכל את הארוחה הטובה והוא יאמר: נו, נו, הנה, אתם רואים? אני אוכל, אני אוכל. לא מרגיש כלום. לא נהנה, לא מרגיש כלום. זהו, נגמר, לא מרגיש כלום. אין סיכוי יותר להרגיש טוב. כל חוויה טובה שהוא עושה הוא לא חווה אותה יותר. מגיעים הילדים

לביקור, מגיעים הנכדים לביקור, הוא הולך לעשייה שבעבר היא הייתה כל כך נחמדה מבחינתו, תחביב זה או אחר, הוא הולך לשמה, הוא לא מרגיש טוב. הוא הולך לשחק משחק, הוא הולך לפגוש את הילדים, ובכל החוויה עצמה הוא מרגיש אדיש, כבד. אז הוא אומר לעצמו: מה קרה לי? אני חייב להרגיש טוב! אני חייב להרגיש טוב! הוא מצליח? הוא לא מצליח. הוא לא מצליח להרגיש טוב. מה הוא עושה? הוא שופט את החוויה והוא אומר: הנה, אתה רואה? אתה רואה? זה לא משתפר. אני לא מרגיש טוב, אני לא מרגיש טוב, אין סיכוי. ואז שתי דקות, שלוש דקות, שנגיד לדוגמה, בזמן החוויה החיובית, המפגש עם הילדים או הארוחה הערבה, הוא לא מצליח ליהנות ממנה. ואז מה קורה

לאדם הזה? הוא מגיע למסקנה שאני חסר אונים, אין סיכוי. אני מיואש, זה לעולם לא יתרפא. ואז האדם הוא מתוסכל, הוא מאוכזב והוא נעשה במצב רוח מדוכדך יותר ויותר. איך נוכל לעזור לאדם הזה? איך נוכל לשפר לאדם הזה את זווית הראייה ואת האמונה שכן, אתה יכול לצאת מהמקום הזה ולהרגיש טוב בחיים? איך נוכל לעורר את הרגשות של האדם, אותם רגשות שנכבו? אותם רגשות שכבר לא פועלים? מה נעשה? התשובה היא: אנחנו צריכים לעשות שני דברים. אחד בממד החיצוני ואחד בממד יותר פנימי. בממד החיצוני: ודאי, חשוב לשלוח אותו לחוויות חיוביות. אבל יש משהו בממד הפנימי שלו שלא מאפשר הוא לעצמו לחוות חוויות חיוביות. לדוגמה, הוא עכשיו נחשף לחוויה

חיובית, נאמר, ארוחה טובה. בזמן הארוחה הטובה מה הוא עושה? הוא לא מאפשר לעצמו לחוות, הוא מאשים את עצמו. אני? אני? איך אני יכול לאכול? אני מעצבן את כולם, אני מייאש את כולם, אני מתוסכל, אני מאוכזב. איך אני יכול להרשות לעצמי לאכול? בכלל, היום במקום לקום בשעה שבע, כמו שאני קם כל בוקר, קמתי בכלל בשעה עשר ואין לי מצב רוח לכלום ואני לא מחפש עבודה, ויש לי אישה ויש לי ילדים, ואני לא לוקח אחריות. איך אני יכול להרשות לעצמי לאכול טוב? וכל זה הוא אומר לעצמו איפה? בזמן האכילה. לא פלא שהאדם הזה לא יכול לחוות את האכילה. גם אם והיה והגוף שלו אוכל, גם אם והיה והגוף שלו נהנה מהחוויה, אבל הנפש, הנפש לא מאפשרת

לעצמה ליהנות, הנפש לא מאפשרת לעצמה לחוות, הנפש שופטת את החוויה, הנפש אומרת: לא, אסור להרגיש טוב. אסור לך להרגיש טוב כי הנפש היא מנסה למנוע מהאדם להרגיש. אתם זוכרים למה. כי בהתחלה, האדם הזה, כאשר הוא הרגיש יותר מדי, אז הוא הרגיש מתוסכל כי פיטרו אותו מהעבודה, הוא הרגיש מתוסכל כי הוא איבד משהו חשוב בחיים שלו. היות שהוא איבד משהו חשוב בחיים שלו, אז הנפש אומרת: תפסיק להרגיש! אז איך אנחנו יוצאים מהמקום הזה? אמרנו: בוא נתחיל להיחשף לחוויות. אבל זה לא מספיק. למה? כי הנפש לא מאפשרת לאדם לחוות את החוויות. מה נעשה מהמקום הזה? התשובה היא: כאשר האדם הוא נחשף לחוויה, לדוגמה, הוא הולך לאכול ארוחה ערבה. בזמן

האכילה עצמה עוברות לו כל מיני מחשבות בראש. מה המחשבות? לי לא מגיע לאכול, לא מגיע ליהנות. מי אני? מה אני? אני לא שווה, אני לא יעיל. רגשות אשמה, חרטה, תסכול, ייאוש. כל המחשבות האלה, מה עושה האדם בזמן שיש לו את המחשבות האלה? הוא מתחיל להיאבק איתן. הוא מתחיל להסביר לעצמו: לא, אין סיבה לייאוש. לא, כן יש סיבה לייאוש. מי אתה שתיהנה? מגיע לי ליהנות, לא מגיע לי ליהנות. האדם מנהל דיאלוג עם עצמו בראש. כאשר האדם מנהל את הדיאלוג הזה עם עצמו בראש, מה הוא עושה? הוא מרע את המצב. הוא גורם למצב להיות גרוע יותר ויותר. מה צריך לעשות? לא לנהל דיאלוג. למה? כי כל דיאלוג שיהיה לי עם עצמי, תמיד אני אצא מפסיד. תארו

לכם, מגיע עכשיו בן אדם, אומר לכם: למה איחרתם? אתם מסבירים: כי היו פקקים. אבל למה לא יצאתם יותר מוקדם? כי לא יכולתי. -ולמה לא חשבת על זה? -כי, כי... כל מה שתגיד, תמיד הוא ישאל אותך עוד שאלה. יש מה לדבר עם הבן אדם הזה? אין מה לעשות. כי הוא לא מחפש פתרון, הוא מחפש להאשים. אותו דבר, יש זמנים בנפש שלנו שאנחנו מדברים עם עצמנו. אנחנו מדברים: למה עשית? איך עשית? מה עשית? האם יום אחד בעקבות כל המחשבות האלה באמת האדם יוצא עם תקווה? לא, הוא מאשים את עצמו: אתה לא שווה, אתה לא יעיל. אני כן שווה. אני לא שווה. אני כן שווה. אני לא שווה. בסוף הוא מגיע למסקנה שהוא כן שווה. אם הוא מיואש, אם הוא מתוסכל - זה לא

יעזור. המחשבות הן יהיו שליליות, המחשבות הן בסוף יובילו את האדם למסקנה שאני לא שווה ואני לא יעיל. לכן מה עושים עם מחשבות כאלה? התשובה היא: לא מתעסקים איתן, לא מתווכחים איתן. מה הכוונה? עוברת לי מחשבה בראש: אתה לא יעיל! אתה לא שווה! מה אני עושה? בעבר מה הייתי עושה? אני כן יעיל, אני כן שווה, מותר ליהנות מהארוחה. לא, אסור לך. -לא, מותר לי. -אסור לך. הדיאלוג הזה הוא לא מאפשר לי בסוף פשוט ליהנות מהארוחה. מה אני אעשה? עכשיו עוברת מחשבה בראש, אני באמצע הארוחה: מי אתה שתיהנה בארוחה? גישה חדשה: צודק. לא איהנה מהארוחה. מה אני עושה? ממשיך, ממשיך לאכול. אבל מה אתה אוכל? מי אתה שתיהנה בכלל? צודק. אסור

ליהנות. ממשיך. לא נאבק, לא מסביר, לא מדבר עם אותן מחשבות. כי כשמדברים עם אותן מחשבות, מה קורה? דיאלוג. בדיאלוג מי מנצח? המחשבות האלה. מי מפסיד? אני. לאיזו מסקנה אני מגיע? אתה רואה, אי אפשר ליהנות. איך אפשר ליהנות אם אתה לא מתעסק בארוחה? נכון שאתה אוכל, אבל אתה כל הזמן מתעסק בראש שלך: אני כן שווה. אני לא שווה. אני כן יעיל. אני לא יעיל. והמחשבות האלה הן חזקות והן עוצמתיות. מה צריך לעשות? לאפשר להן. ואז מה יהיה? מתוך שלוש דקות שהאדם נמצא בארוחה ערבה ומצב רוח מדוכדך, הוא מתחיל לאכול, בזמן האכילה מחשבה עוברת לו בראש: מי אתה בכלל שתיהנה? והוא אומר לעצמו: צודק. מי אני שאיהנה? ממשיך לאכול. אבל מי אתה

שתיהנה? מה אתה אוכל? צודק, לא יכול לאכול. לא מגיע לי. ממשיך. מתוך שלוש דקות - אולי שתי דקות, שתיים וחצי: דיאלוג. מי אתה שתיהנה? -צודק, אסור ליהנות. אבל לפחות חצי דקה יהיה רגע של שקט? קצת מדי פעם רוגע? כי לא מזינים את המחשבות האלה האובססיות האלה. לא מזינים אותן. כשלא מדברים איתן, לא מזינים אותן. אז מה קורה? אז הנפש יכולה לחוות את הערבות שבאכילה. ואז האדם בעקבות החוויה הטובה פתאום אומר לעצמו: רגע, מותר להרגיש טוב. אפשר להרגיש טוב. כי מה משנה את האדם? מה משנה את המסקנות של האדם? חוויות. מה מונע מהאדם לחוות? הראש שלו, סוגי המחשבות. איך נעצור את המחשבות? לא להתווכח איתן. אם לא נתווכח עם המחשבות,

אז מה יהיה? אז המחשבות יהיו פחות ופחות חזקות, ואז נוכל יותר ויותר להיחשף לעוד חוויה. ואז האדם יעשה חוויה לא של חמש דקות, של עשר דקות, רבע שעה פגישה עם תחביב, עם הילדים, עם הנכדים. ואז הפגישות האלה, עוד פעם, עובר לו בראש: מי אתה שתיהנה? אתה לא שווה, אתה לא יעיל. מה הוא אומר לעצמו? צודק. אני לא שווה, אני לא יעיל. לא להיאבק. כי כשנאבקים עם המחשבה, מזינים אותה, מעצימים אותה, ואז המחשבה לא מאפשרת לאדם לחוות. כי מה ישנה את האדם? מה ישנה את המסקנות של האדם על העולם? חוויות. האדם זקוק לחוויה וככל שהאדם יחווה יותר, אז הוא ישנה את התפיסה שלו על העולם שהעולם הוא לא כזה רע, אלא מקום טוב יותר, ואז הוא גם

ירשה לעצמו יותר ויותר להרגיש ואז הוא יגדיל ויעצים יותר ויותר את עולם הרגשות החיוביים שיכולים להיות בתוכו. צריך להיחשף לעוד חוויה ועוד חוויה, אבל לדעת שבהתחלה, כאשר האדם יתחיל את החוויות החיוביות האלה, תהיה התנגדות, תהיה אי-הסכמה. לא להיבהל. זה שהנפש מתנגדת ולא מצליחה לחוות חוויה חיובית זה לא אומר שזה סוף פסוק. זה פסיק, אבל זה לא אומר שזו נקודה. זה לא סימן קריאה שאי אפשר להרגיש, זה פסיק. כעת, בשלב הזה של החיים, אי אפשר להרגיש, אבל זה לא אומר שמחר או מוחרתיים או עוד שבוע או עוד חודשיים גם כן לא נוכל להרגיש. לא להגיע למסקנה, להמשיך הלאה. כשאדם באמצע הדרך עוצר ומגיע למסקנה, זו הבעיה. הבעיה היא

כשהוא מגיע למסקנה שהוא כבר לא יכול יותר. הפתרון יהיה כאשר האדם ימשיך לחוות, ימשיך להיחשף לחוויות חיוביות ובמוח שלו לא יזין את אותן מחשבות שמתנגדות לחוות את החוויה לרפא את הנפש. אז דיברנו מהיכן מגיע מצב הרוח המדוכדך. אדם מאבד משהו יקר בחיים שלו, הנפש רוצה לרפא את הכאב, מה היא עושה? לא פעם משתיקה את עולם הרגשות. האדם לא מרגיש רע, אבל גם לא מרגיש טוב. ואז הוא גם אומר לעצמו שאסור להרגיש טוב. איך האדם מרפא את זה? נחשף לחוויות, אבל לא רק מבחינה חיצונית, אלא גם במוח שלו לא מזין את ההתנגדויות במערכת החשיבה, אלא נכנע להן: "נכון, אני לא שווה, נכון, אני לא יעיל," וממשיך עם החוויה. ואז מהמקום הזה החוויה

יותר ויותר חודרת ללב, וריבוי החוויות משנות את הגישה והתפיסה של האדם על עצמו, על העולם. ומהמקום הזה, כשיש לב רענן, כשיש לב בריא, כשיש לב מלא חיות ואנרגיה, אז העולם נראה טוב יותר. האדם מתפקד, האדם עושה, האדם יוזם, האדם מתפתח והאדם צומח ומגיע להישגים טובים יותר בחיים שלו. בהצלחה.