''את מרגישה נבוכה כשאת מספרת שיש לך אבא חילוני?'': עכשיו קרוב | פרק 2 – גבי ינון ואפרת ברזל

אני יודעת שאתה יודע עליי הכול ואני גם יודעת שאני יודעת עליך הכול, גם דברים שאני לא אומרת. אני לא חושב שאנחנו יודעים הכול אחד על השני. לא? -שנייה. לא. לא מסיבות של הסתרה או משהו, אלא מסיבות של חוסר עניין אפילו. מה? -אני לא מעניינת אותך? האמת שכן. -נשמה שלי. ואני אותך? -מאוד. -באמת? אתה גם מורה שלי. -כן. אתה אבא שלי לפני הכול. אני לומדת ממך כל החיים מה כן וגם מה לא. אחד הדברים שהזכרת לי מדי פעם, שאת... זוכרת שקניתי לך פעם תנ"ך. איזו טעות עשיתי. מה קנית לה תנ"ך? היית קונה לה ספר על היסטוריה, ביולוגיה. תנ"ך קנית לה? ושמתי אותו ליד המיטה ולא הפסקתי לקרוא בו. -אני רוצה להגיד לך שזה, איך את אומרת?

"זכוס", או במילים אחרות, זכות. טוב, אז אני שואלת אותך שאלה ראשונה? -אוקיי. -יאללה. איך הייתה נראית ילדותך ואורח החיים בו גדלת במשפחתך? עוד פעם את השאלה, איך הייתה נראית... ילדותך... -במשפחתי? כן, במשפחה שבה אתה גדלת. סבתא חוה וסבא מוריץ. כן. -גרמנית אתה דיברת איתם. נכון, הם דיברו איתי, ואני ידעתי גרמנית, לכן עד היום אני שמח שזה היה ככה. אתה גם יודע הולנדית. הולנדית זה משליחות שאבא שלי עשה איתנו בשנות ה-60 הראשונות. אבל אצלנו במשפחה היה דבר מעניין. אימא שלי באה מבית דתי, אבל הייתה חילונית מוחלטת. בכל אופן, אבא שלי, שבא מבית מאוד חילוני, אבא שלו היה בגרמניה, מה שהיה די מקובל אצל יהודים גרמנים,

היה סוחר בשר. סוחר בהמות בעצם, כן? והוא היה חילוני לגמרי, ואבא שלי עם השנים, זאת אומרת, די מוקדם, הצטרף לקבוצה של בחורים שחזרו בתשובה, שקראו לזה בח"ד, ברית חלוצים דתיים. והם גם עשו הכשרה לקראת עלייה לארץ וכל מיני דברים כאלה. אבל מאיפה שם המשפחה "יונג", שזה בגרמנית צעיר, לא? -"יונג" זה צעיר. זה... הולך איתם שנים, 300 שנה, אני יודע. אגב, אפרופו זה, אבא שלי החליף את השם לפני שהוא יצא לשליחות בהולנד, כפי שאמרנו קודם, בשנת 60', ואז בן גוריון דרש מכל מי שיוצא בשליחות המדינה, לא חשוב אם זו הסוכנות היהודית, ההסתדרות, שגרירות, קונסוליה וכל זה, להחליף את השם לשם עברי. הוא התייעץ בסופר... המשורר, יותר

נכון, שלונסקי, אברהם שלונסקי. שלונסקי האמיתי? -האמיתי. אבא'לה. -נו, זהו. ושלונסקי אמר לו לשנות את השם? -לא, הוא שאל אותו: "מה אתה מציע?" אז הוא אמר: "תראה, בוא נחפש שם", והגיע ל"ינון". למה "ינון" אמר, כי קודם כול שלוש מהאותיות נמצאות גם בשם "יונג". אה-הא. -וחוץ מזה, ינון זה אחד השמות של המלך המשיח, וזה מופיע פעם אחת בתנ"ך כולו, בתהילים, פרק... לא זוכר. ע"ב. -את זוכרת. אני זוכרת, כי לקחתי אותך פעם לרבנית קנייבסקי, עליה השלום. או, נכון, אני זוכר, כן. -והיא הסתכלה עליך, והיא בירכה אותך באחת הברכות השוות שיש. -נכון. היא הסתכלה עליך, אמרתי לה שאתה קריין ברדיו, היית צעיר. -זה חשוב, זה חשוב. אני

מדברת איתך על לפני... -צעיר? לא, לא כל כך הרבה זמן. עשרים ושש שנים זה היה, כן. אמרתי לה שאתה קריין ברדיו... -מה פתאום. רגע, זה היה בברית של איתמר... -לא, לא, איתמר היה אצל הרב אלישיב, זכר צדיק וקדוש לברכה, בקרוון במאה שערים. זה היה בברית של יהודה... זה לא היה בברית, זה היה כמה שנים קודם. -אוקיי, בסדר. והיא הסתכלה עליך, אמרתי לה שאתה קריין ברדיו, שאתה איש של מלל, של דיבור, של מיקרופונים, ואז היא אמרה: "אני מברכת אותך שתזכה להיות זה "שיודיע ברדיו שהמשיח הגיע". אני זוכר את זה, ואני, עם הראש החילוני שלי, אמרתי לה: "הרבנית, תודה רבה". ועכשיו תורי לקחת פתק. פתקים שמונחים פה על השולחן. כן. -ולא

ראינו אותם קודם, והנה יש פה שאלה שאני צריך לשאול אותך. כמי שגדלה בבית חילוני, האם תוכלי לציין נקודות מעניינות, ערכיות, שראית בביתך? התנ"ך למשל. -סיימת את השאלה? הם סיימו את השאלה. אני רק קורא מה שכתוב. אז אני גדלתי אצלך בבית ואצל אימא, ואתם אחד הבתים הכי ערכיים, בלי להיות דתיים, שאני מכירה. חינכתם אותי על אהבת האדם, על ראיית האחר, על, איך אימא אומרת? לראות את האנשים השקופים. לא לעוף על עצמך. אימא ילדה לניצולי שואה. היא תמיד לימדה אותי לראות את מה שיש, לא את מה שאין. עניתי לך, תורי. מהו האירוע הכי זכור לך במסגרת עבודתך כקריין בקול ישראל? טוב, יש המון המון אירועים שזכורים לי. שניים מהם,

העיקריים, הם אלה: מלחמת יום כיפור. אני עדיין לא גויסתי. הייתי כבר אז בגיל של מילואים. ואז אני... היום אני חושב שכבר לא עושים את זה, אבל אז קרייני החדשות קראו את שמות הקוד של יחידות. נגיד, יחידה "חץ מקשת". הם כבר ידעו, שמעו את השם "חץ מקשת", נגיד, אני לא חושב שזה היה... סתם נתתי דוגמה. הם היו צריכים להתייצב איפה שהם היו צריכים להיות, ותוך כדי הזה אני קורא את הקוד שלי. אני לא זוכר אותו עכשיו, אבל... אז אתה מבין שאתה צריך להפסיק להקריא חדשות, ולרוץ למילואים? -כן. להפסיק פה ולצאת. טוב, כמובן שזה לא היה ככה, אבל זה הדבר שזכור לי מאוד. כל המתח שלפני המלחמה. אני זוכרת שאתה השתתפת בסרט "מבצע יהונתן".

-נכון. והחטופים שם והזה. טוב, יאללה, תשאל אותי. לא, רגע, אבל הדבר השני. -אה, נו? היה עוד דבר. -נו. -דבר מאוד עצוב. הפיגוע בדולפינריום. עכשיו, המון צעירים ממוצא רוסי נהרגו שם ונפצעו שם, ואני הייתי אז באולפן, והודענו על זה, אבל הודענו על הרבה פיגועים לצערנו, זה חלקנו במדינה הזאת ובחיים האלה, אבל יום אחר כך כבר כל השמות היו ידועים, והשמות הרוסיים, לפעמים מאוד קשה לבטא אותם, והדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות זה לשבש שם של מישהו, לא חשוב באיזה הקשר. תגיד עליו מה שתגיד, שיבשת את השם, שיבשת אותו. וזה היה פחד גדול, לקרוא את החדשות עם כל השמות של האנשים שנהרגו שם, ולא לפשל ולהגיד את השם כמו שצריך. זה דבר

שמאוד זכור לי. לי זכור שהיית משחק במערכת הכי פורמלית של החדשות, ועושה מה שבא לך, וגם השעו אותך כמה פעמים. אה, אני הייתי ליצן שם. עשיתי כל מיני דברים מצחיקים. דוגמה? דוגמה, שמישהו זכה בלוטו... -נכון... היית נאנח במהדורת חדשות הכי פורמלית שיש... לא, לא ככה נאנחים, גברתי. -אז איך? אז איך? כאילו... בר-מזל שכמוך. גם אני הייתי רוצה. -רצית להיות גם עשיר, אה? יאללה, תשאל אותי שאלה. אני עכשיו? איך התחיל תהליך התשובה שלך? טוב, הם יצטרכו להישאר פה כל הלילה. לא, אני יודעת להגיד את זה בקיצור. אתה לקחת אותי בשנת 79', הייתי ילדה בת שש, לשליחות באנגליה, ושמת אותי... שתי טעויות. שמת אותי בבית ספר דתי. -כן.

תקשיב, ילד הוא יצור שמבקש לינוק מהעולם, והתחלתי לשאול שאלות: "מה זאת התפילה הזאת?" "מה זאת התורה הזאת?" "למה שבת שומרים אלה בבית הספר, ואני לא?" טעות שנייה שעשית... צוחקת, כמובן, תודה, אבא'לה. זה שהכרת לי את האחות של סבתא, דודה מדי, עליה השלום, שהייתה חסידת בעלז. נכון. -ונחשפתי כילדה חילונית לעוד פן בעם שלנו, דתי מאוד, מקפיד על הלכות מאוד, שלא הכרתי. תורי. המותג "הסוכנות היהודית" נחרט אצל בתודעה לחיוב או לשלילה? לחיוב בעיקר, משתי סיבות. קודם כול, כי אבא שלי עבד בסוכנות היהודית במשך הרבה מאוד שנים, והוא היה אחראי שם על קליטת יהודים בעלי תארים אקדמאים. משום מה חילקו את זה אז בצורה כזאת.

-בוא'נה, אתם אנשים על רמה. לגמרי, לגמרי. ודבר שני, אני בעצמי הייתי שליח של הסוכנות היהודית, כמו שהזכרת קודם, באנגליה, ואהבתי לעשות את זה, כי אהבתי להיפגש קודם כול עם יהודים שהתעניינו באפשרות לעלות לארץ, והדרכנו, היינו כמה שליחים. הדרכנו אותם, עזרנו להם. -אז טוב? -טוב מאוד. -חיובי. -כן. זה בכלל עוד משהו שלימדת אותי בעולם, לימוד א-פורמלי. זאת אומרת, אתה איש מאוד ידען. הכול אתה יודע, אפשר לשאול אותך הכול. חוץ מהלכות, כאילו, אתה לא חזק בזה, אבל אתה יודע כי אתה כל הזמן לומד, והעברת לנו את זה, שאל אותי. אני אוטודידקט, מה שנקרא. -נכון. אני, בלימודיי הפורמליים, לא הייתי... מזהיר... -כוכב זוהר. אבל

אתה יודע הרבה יותר מהרבה אנשים. -כן, אני יודע, כי אני מתעניין, אני סקרן. עכשיו שאלה אלייך, כן? -שאלה אליי. -אוקיי. האם את מרגישה נבוכה כאשר את מספרת שיש לך אבא חילוני? אבא, אני הכי גאה בך, גם כשאני הולכת אל המקומות הכי חרדיים שיש. אני גאה בך, יש לי אלפי נשים שעדות למה שאני מדברת עליך, ועל אימא, ברדיו, בטלוויזיה, בהרצאות, אני מהללת אתכם באמת, כי אני חושבת שנתתם לי המון. אני אישה חרדית עם פאה על הראש וגרביונים על הרגליים בזכותכם. הצחקתי אותך. -נהדר. תורי? תורך? -תורך. -תורי? -לגמרי. ישנן פעמים... -ש... -שאתה מתבייש לספר שיש לך בת ונכדים חרדים? תראי, כשחזרנו מהשליחות, ואז התחלת לחזור בתשובה, אז

אנשים אמרו לי: "למה היא חוזרת בתשובה?" אז נתנו את התשובה שאת נתת קודם, כן? שפגשת את דודה מדי, ושהיית בבית ספר דתי וכולי וכולי, כן? ואז הם אומרים: "תראה, תראה איזו פדיחה עשית. "נסעת לשנתיים שליחות, תראה מה קרה". ואז אני אומר להם: "מי מכם הפך להיות סבא בגיל 48? תראו לי". אבא, ארבעים ושמונה. -אמרתי ושמונה? -כן! אבל לך מותר להעיר לי ולי מותר להעיר לך. תודה רבה על ההערה. -סגור, סגור. תורך. -מי מהחברים שלי היום יש... שזה די חדש, חמיש... חמישה נינים? חמישה, לא עשרה, חמישה. ברוך השם. -נינים. -ברוך השם, אבא. ברוך השם, ושיהיו כולם בריאים. -אמן. תורך. שאלה. מה את מספרת לילדים שלך בבית, בלי שאבא יודע,

בלי שאני יודע, על אורח החיים שלנו כחילונים? תראה, אבא, אני חוסכת מהם כל מיני דברים שאני חושבת שכל ילד לא צריך לדעת, בשמירה אימהית כזאת, אני לא מזן בעלי התשובה שמסתיר דברים, כי... ואת זה אני אוהב אצלך מאוד. שזה עוד מסר, דרך מה שאתה אומר עכשיו, אני חושבת שיש הרבה בעלי תשובה. כן, הארץ מתקדמת בצעדי ענק, יש הרבה בעלי תשובה. וזה מסר שאני מנסה להעביר להם, אל תאבדו את האישיות שלכם, כי חזרתם בתשובה כחילונים כי משהו שם היה חסר, אבל הבאתם איתכם המון, ואל תלכו לאיבוד בתוך עולם התורה, יש לכם מה לתת. אז אני חושבת שהבית שלנו הוא המון מיקרוקוסמוס של הדבר הזה. ולא, אני לא מסוג האנשים שמסתירים דברים בכלל. אני

חושבת שזה לא בריא לגוף לדחוס דברים. אני מספרת על העבר שלי, ואני גם עוזרת לילדים, או משתמשת בעבר כדי ללמוד הווה ועתיד. תורך. -יפה מאוד. אורי זוהר, שהוא היה חבר טוב שלי, עליו השלום, בגיל 80 הוא אמר, לא רק לי, לאנשים אחרים: "אני בעצם בן 40". כי הוא נולד לפני 40 שנה. זה לא אהבתי אצלו. -למה? בגלל שהוא מחק את כל החלק הקודם של החיים. אבל מצד שני הוא מאוד אהב את החלק הקודם של החיים, הוא אהב את זה. בזכות זה הוא חזר בתשובה. -יכול להיות, אבל הוא אהב את מה שהוא עשה. הוא עשה דברים נפלאים, הוא היה איש חכם וכולי וכולי. לא נדבר עכשיו על אורי זוהר, אבל זה הדבר אצלו שפחות אהבתי, שהוא אמר: "נולדתי לפני 40 שנה,

בגיל 40". אבל אבא... -לא נכון. -זה מה שהוא הרגיש. אוקיי. -טוב. אה! קלוט את השאלה, אבא. -מה עכשיו? אתה מתוזמן. איך נוצר הקשר שלך לרב אורי זוהר? וואו, תראי... לא ראינו את הקלפים. -לא, אבא... תשמעו, יש פה... -חכם עדיף מנביא. תשמעי, יש פה השראה אלוהית. טוב, זה בניין "הידברות" פה, אתה מבין? -נכון, בדיוק. איך נוצר הקשר? אני הייתי שרוף עליו, גמור עליו, הייתי מעריץ ענק שלו, בסרטים שהוא עשה בשנות ה-70. אתה רואה? זה אתה אהבת את אורי זוהר הקודם, לכן זה צובט לך, אבל אולי הוא לא אהב את אורי ז... טוב, תמשיך. -אני לא מאמין... -בסדר, יאללה, תמשיך, תמשיך. איך זה נוצר? טוב, זה נוצר כשערוץ 12, שנקרא אז ערוץ 2,

בתחילת... בסוף שנות ה-80, התחיל להריץ תוכניות הרצה לפני שהערוץ יעלה באמת לאוויר, ואז הראו סרטים של אורי זוהר, ואני ישבתי, ואתכם גם לקחתי איתי. את אורן, אח שלך. -גם אותי. -ואותך. והיינו מדקלמים את כל הסרטים בעל פה. -בעל פה. יש בתי קולנוע עד היום שאנשים באים... זה נקרא "קאלט". לא יודע אם המילה מוכרת אצל החילונים... אצל החרדים. בטח. -"קאלט" זה סרט קאלט, זה סרט שהוא מיוחד. אנשים באים, נכנסים לאולם ומדקלמים את כל הסרט בעוד הוא מתגלגל. מה, אבא, היית עוצר אותי ואת אח שלי אורן, והיית נותן משפט מאחד הסרטים של הרב אורי זוהר, והיית עוצר, ואנחנו היינו ממשיכים. -נכון. -אנחנו יודעים את כל הסרטים שלו בעל

פה. אבל איך הגענו לש... מה שאלת אותי? -שאלו כאן איך הכרת את הרב אורי זוהר. אוקיי, אז בעקבות הסרטים... -אני אקריא לך עוד פעם את השאלה? לא, לא. -איך נוצר הקשר? -בעקבות הסרטים, זה דווקא נחמד, החלטתי להכיר אותו, להתקשר אליו. טוב, היה שם סיפור מצחיק אחר, אבל אין מספיק זמן לספר אותו, יום אחד התקשרתי, ואשתו אליה עונה לי. ואני אומר: "אפשר לדבר עם אורי זוהר?" אז היא אומרת: "הוא עכשיו במינכן". "מינכן? זה בגרמניה, לא?" לא, מינכן, כמובן, וזה... -כן. לא חשוב, וככה אני ביקשתי פגישה איתו, ואני פשוט ישבתי שם, הסתכלתי על לא אורי זוהר הדתי, אלא על אורי זוהר של פעם, כמו שאמרת קודם, וצדקת, כן? וכל זמן השיחה,

ודיברנו כמובן על חזרה בתשובה ועלייך שחזרת בתשובה, וכולי, וכל הזמן חשבתי, איך הוא עבר מזה לזה? איך זה קרה? עכשיו, העניין של איך זה קורה, גם היום אני לא יודע, לא אצלו, למרות שהוא כתב את הספר, הראשון שהוא כתב, איך הוא נקרא? -"ובחרת בחיים". -"ובחרת בחיים". זה אצלך, יש לך עותק עם... -נכון, הוא נתן לי עותק עם תיקונים שלו. -נכון. וגם איך את חזרת בתשובה. כנראה אי אפשר להוציא מאלה שחזרו בתשובה את כל התהליך או את כל האמת, ולהגיד: "אולי זה יתפוס גם אותי". אני עונה לך, לפני הקלף הבא, שזה תורך עכשיו. אני ממש בימים אלה מוציאה ספר חדש. הוא נקרא "עכשיו אני מתפללת", ויש בו המון מהתהליכים שבעלי תשובה עוברים

כשמתבשל שם משהו בפנים, ולהגיד לך, אבא, זה לא קל, כי לחזור בתשובה זה לשנות כל כך הרבה חלקים פנימיים, וגם חיצוניים. במראה, באוכל, בתרבות, בקאלט. יאללה, שאלה. אני מוכרח לענות על זה במשפט וחצי. אני חילוני, ואני אישאר חילוני כנראה. "בלי נדר" תגיד. -לא, אני אומר, אבל יש משהו שמנתב את העולם הזה, אחרת זה לא יכול להיות. אלוקים. -אבל המשהו הזה... לא, אני לא יודע איך לקרוא לו. אלוקים, שמוליק, לא יודע, אבל מה? הדבר הזה הוא כל כך גדול שמה לו ולנו הקטנים? מה, אנחנו צריכים להגיד לו תודה? הוא בכלל לא שומע אותנו. -מה לו ולנו הקטנים? אהבה. הוא אוהב אותנו. בורא עולם אוהב את ילדיו. -יש חילוקי דעות בינינו. בגלל

זה באנו לפה. -עם היד על הלב, אין לך געגוע לחיים שהיו לך לפני שחזרת בתשובה? יופי של שאלה. קצת דיברנו על זה, אבל את... תעני לי. אה... -עם היד על הלב. עניתי לך... איפה הלב? פה. -כן. עניתי לך על זה גם קודם, ואני באמת, בפנייה נרגשת, לדברים שהם אהבות חיינו, לא נוכל להתכחש אליהם, ולכן אחד הדברים שאני מאוד אוהבת זה שירים עבריים. נכון. -ונחש מה? אני שרה לי אותם, ואני גם מלמדת את הילדים הדוסים שלי אותם, ואני כך משלימה דברים שאני חושבת שילד צריך לדעת. דוגמה, יהודה'לה שלי, כן? הוא הילד השישי שלנו. -נכון. אז את תולדות פתח תקווה, העיר בה אנחנו נמצאים בה כעת, פה נמצא אולפן "הידברות". -"יואל משה סלומון"? כן,

אז אני הדפסתי את השיר ואני הסברתי לו, וזה שיעור היסטוריה הכי חווייתי, כיפי, מתנגן, והילד זוכר: "בוקר לח בשנת תרל"ח..." מי כתב אותו? -יורם טהרלב. -כדאי לציין. כן. -שנה למותו, אגב. הנה. -בימים האלה. -זאת אומרת, כשאני מתגעגעת למשהו, אני דואגת להשביע את רעבוני, כי אתה יודע מה קורה לבעלי תשובה שמדי מתרחקים מהילדות שלהם? מה, מה קורה להם? -זה מתפוצץ אחר כך. זה קצת כמו דיאטה. -כן? -יאללה, תורי. כל אבא רוצה שילדיו ילכו בדרכו. היום, כשאתה מוציא את הנכדים מהחיידר, לא צובט לך שהם פנו לכיוון אחר משלך? לא. צובט לי רק דבר אחד באמת... מה את צוחקת? -נו? לא, אני מכירה אותך. -אוקיי. הדבר היחידי שצובט לי זה שהם

לא הולכים לצבא. זה צובט לי. זה מרגיז אותי. אבל אני לא... לא מבטא את זה כל הזמן. אבל אני חושב שמה שאת עשית היה דבר שהיה טוב בשבילך. עשה אותך מאושרת, עשה אותי מאושר בעקבות זה, ואת אימא, עם כל הילדים והנכדים והנינים וכל זה, וכל האווירה המשפחתית הנפלאה שאתם מנהלים שם, בבני ברק, שפשוט אמרתי, הבת שלי, מה אני צריך בשבילה? או מה אני רוצה שיהיה לה? שיהיה לה טוב, ואם זה עושה לה טוב... לא עד חצי המלכות, כל המלכות בשבילך. וואי, אתה יודע מה זה עושה לי עכשיו? לפני... אנחנו יודעים לראיין את עצמנו לבד, אתה יודע, זאת העבודה שלנו. -זה נכון. אבל אתה יודע מה זה עושה לי עכשיו? היינו לא מזמן, אתה ואני, בהרצאה

בירושלים מול 600 נשים הכי צדיקות שיש, אוקיי? ואחת מהן, אני לא יודעת מי זאת, העירה בע' משהו שאני עכשיו רוצה, בעקבות השאלה הזאת, להגיד לך, אוקיי? תגידי. -אחת העירה משהו, היא שאלה: "מה יוצא לי כשאני רואה את החילוני הזה ואת החרדית הזאת? "מה יוצא מזה?" -לה? -כן. ואחד הדברים שמישהי אחרת ענתה לה, וזה מאוד ריגש אותי, ואני עונה לך על זה בעקבות השאלה הזאת: "אפשר ללמוד מהאנשים האלה, "השונים האלה, "קשר קרוב". וכששואלים אותך אם נצבטת לך הנשמה, או הלב, איך זה היה? כשאתה לוקח מהחיידר, זה מקסים בעיניי, מה שענית, כי קרבה בין אבא לילדה, בין בני משפחה, זה סוד העולם בעיניי, כי אם יש קשר משפחתי קרוב, אז אפשר...

הנה, אני אבכה תכף, לא רוצה לבכות... בכיינית שכמוני. זאת קרבה והאהבה אליך, שאני לא אוותר עליה בחיים שלי, אתה שומע? אני שומע, ותכף גם אני אבכה, אז... ואז יהיו הרבה דמעות. -אוי... כן, חלק מהדברים שלימדת אותי, להיות רגישה ולא לפחד מרגשות. מרגש אותי באמת מאוד, מה שאת אומרת. לא לפחד לבכות, להיות חלש לפעמים ולבקש עזרה. -נכון. לא רוצה לבכות, עכשיו כל האיפור של קארין יימרח לי. קלף. תורך, לא? -אתה גם מרשה לבכות. אתה... אתה, לפעמים כשאני בוכה לך, נגיד, פעם היה לי משהו נורא עצוב ואתה לא מיהרת להחזיר אותי ליום-יום. אתה היית איתי בעצב שלי. לא קשור לדת, זה קשור ליחסים בין בני אדם, אבא'לה. יחסים בתוך המשפחה

זה הדבר... הדבר החשוב ביותר. -נכון. מה כתוב? -עם יד על הלב, פעם אמרת לעצמך: "אני אוהב את הדרך של הבת שלי "והלוואי והיה לי אומץ לעשות צעד?" זה מזכיר לי שוב את אורי זוהר שפעם אמר לי: "תראה, גבי, "איך חזרתי בתשובה, תקרא בספר", קצת הסביר לי, "תעמוד בפינה של החדר, דבר לאלוקים. "ותראה, יכול להיות שהוא יענה לך "ויכול להיות שלא. "אם יענה לך, זכית. "אם לא, אולי בפעם הבאה". עשית את זה? -לא עשיתי את זה. -למה? פחדתי משני דברים. קודם כול, אם הוא יענה לי, וואי, איזה דבר נפל לך על הראש עכשיו. שש מאות ושלוש עשרה מצוות... -מה? מידות, כן... לא מידות, מצוות. -מצוות, סליחה. תרי"ג זה 613, נכון? תרי"ג. -כן. מצוות,

ותפילין וטלית, וכל הדברים האלה. מה... זה הר שנופל עליך. ואם הוא לא יחזור אליך, אז עמדת כמו... אידיוט, סליחה על הביטוי, ודיברת עם הקיר. אוי, זאת שאלה טובה, אבא. היו רגעים בהם חשבת לעצמך: איך אני מציל אותה מזה? איך אני מציל אותך מזה? מהדת הזאת, היהודית הזאת. היו רגעים? -השאלה יותר ארוכה מהתשובה. לא היו רגעים כאלה. מקסים מה שאתה אומר. -ממש לא. בחיים לא חשבתי להגיד לך: "רגע, איזה שטויות, מה פתאום". מה זה? -וואו. את זוכרת דבר כזה? -בחיים לא אמרת... בחיים לא. אתה יכול לצחוק על מצוות, אתה יכול להגיד "בורא פרי הביסלי", אבל אתה מעולם לא ניסית להוריד אותי מהנושא האמוני-דתי-יהודי. תשאל. -לא, את, יש לך

עוד שאלה. -אה, יש לי עוד שאלה? כן, כי ככה... מה הדבר שהכי היית רוצה להגיד לי, למיקי ולנכדים שכל כך אוהבים אותך, אילו היינו עומדים כאן כולנו הרגע? מה הדבר שהייתי רוצה שכולכם... תגידו לי? -לא, שאתה רוצה להגיד לנו. אה, הבנתי. תעמיד אותם פה בדמיון עכשיו, את כל הילדים, ברוך השם, והנכדים. טוב, זה נורא פשוט. כולכם כאן, ויש היום... שבעה עשר... תשעה עשר. לא סופרים. -לא סופרים. אתם כולכם מילה בת ארבע אותיות. את יודעת מה המילה? אני מנסה לנחש, אבל אם אני אטעה זה בושות. לא, אז אני אגיד לך אותה. אתם כולכם זכות. זה הכול. יפה, אבא. -וזה אמיתי. זה אמיתי. -יפה, כי אתה לא מסוג ההורים, לא אתה ולא אימא, שכאילו,

באינסטינקט הראשוני שלכם אמרתם: "איזה יופי, היא חזרה בתשובה", זה לא בא שם בקלות כזאת. לא בקלות כזאת, אבל... אצלי זה בא יותר בקלות מאשר אצל אימא, אני חושב. -נכון. כי היה לי קצת רקע דתי מהבית, אולי בגלל זה. Speed questions -ספיד? -ספיד. מה הדבר שאת הכי אוהבת לעשות? לכתוב. ולהתפלל. לכתוב... זה אותו דבר בעיניי. לכתוב ולהתפלל זה אותו דבר? -כן, זה אותו דבר, כי אתה... תסבירי במשפט, כי זה "ספיד" כאן. כשאני מתפללת, כשאדם מתפלל, הוא כותב סיפור לקב"ה, הוא מדבר אליו, וזה דבר של קשר ביני ובין אלוקים. -אבל רגע, לפני זה, אם כבר, אבל התפילות האלה, הן חוזרות על עצמן כל הזמן. אבא, זה שאלות מהירות. -שלוש פעמים

ביום. מה זה? מה הרגע הכי מביך... -סתמה לי את הפה. הבנתי. טוב, אוקיי. -מה הרגע הכי מביך בתחום העיסוק שלך? הכי מביך בתחום העיסוק? -איך אומרים? "לפסוסים", לא? -שלי, כן, לפסוסים. לא, שפתאום אתה רוצה... יש לך איזה קטע שאתה צריך להגיד משהו או זה, ויש לך בלקאאוט קטן. למרות שהוא כתוב לך, נכון? -לא, לא כתוב. לא, אני לא מדבר על דברים שכתובים. דברים שכתובים שעשיתי טעויות, יש לי סיפורים מפה ועד... לא, אבל מה הרגע הכי מביך בתחום העיסוק שלך, שאתה קורא חדשות ופתאום אתה רואה מילה ואתה לא מצליח להגיד אותה. -נכון, וזה קרה לי פעם אחת. תראי, קרייני חדשות... אני הראשון שמרדתי נגד הרי"ש הלשונית. "קול ישראל

מירושלים". עכשיו, הייתה לי פעם מילה באמצע החדשות, ליברליזם. עכשיו, למ"ד ורי"ש באות מאותו מקום. למ"ד זה הלשון למעלה ורי"ש אותו דבר, רק... אני קורא את המשפט ובסוף אני אומר: ליברליזם. עכשיו משהו קרה, זה כמו שקיבלתי איזה קצר חשמלי או משהו, יצא לי משהו כזה... ליברז... ליברז... לא יכולתי להפסיק. זה היה משהו ש... לא יודע, משהו במוח. ליברליזם. -בקונטרול צוחקים. אוי, יש הרבה דברים. יאללה, רגע... -אפשר לעשות על הרדיו תוכניות מפה ועד... עד לרדיו. רגע, תורך בשאלה הבאה. -נכון. מה הייתה העבודה הכי הזויה שלך? אני יודע את התשובה. ב... זהו, נגמרה השאלה? -כן. הכי הזויה שלי? שהיית עיתונאית רכילאית? -כן. מותר

להגיד את זה פה, אגב? -כן, מה? יאללה, דברי על זה. -עשיתי תשובה. אבל זו באמת העבודה הכי הזויה שלך? בתוך תפקיד הרכילאית, נכנסתי פעם בלי שהוזמנתי לחתונה של ראש השב"כ. אני לא אגיד את שמו... -יעקב פרי. -טוב, הנה, אמרת, יאללה, בסדר. נכנסתי, אמרתי לבעלי, זה היה בבית של אמנון ליפקין-שחק, ב... לא משנה איפה, עליו השלום. אמנון, עליו השלום. -כן, אמנון, עליו השלום, שהוא בא מבית של גדולים של צדיקים, כן, באמת גדולי ישראל, ונכנסתי, אמרתי לבעלי, הוא הסיע אותי. ידעתי איפה החתונה כי עבדתי כקצינה בצבא אצל ראש לשכה שהוזמן לחתונה, אז דרכו ידעתי איפה החתונה. אמרתי לבעלי: "חכה באוטו". הייתי עיתונאית צעירה. נכנסתי

לבית של אמנון וטלי, קלטתי את רבין, את המפכ"ל, את הכיבוד. לא ידעתי איך נראה החתן, אבל יצאתי והורדתי לעיתון מאה מילה על חתונת ראש השב"כ, ולאף עיתון לא היה את זה. -לא היה את זה. סקופ. תורך. אה... תורי. -תורך, כן. אילו חלקים במסורת תמיד יהיו חלק מחייך? במשכורת? במסורת. -במסורת, יהיו תמיד חלק מחיי... להגיד את האמת, לא הרבה. טוב, רק את האמת. -ואני מנסה לחשוב על משהו. אני מאוד אוהב את ארוחת יום שישי, מפני שאני חושב שבארוחה הזאת יש איזשהו אלמנט של דחיית סיפוקים, שזה מלמד אותך איך לנהוג בעניין הזה של דחיית סיפוקים בהזדמנויות אחרות. אני אגיד לך משהו... -אולי לא מבינים מה שאני רוצה להגיד. אבל ביום שישי

יושבים כולם ליד השולחן. האבא או ראש המשפחה, כן? עושה קידוש, אחרי קידוש הולכים ליטול ידיים, מהרגע שנוטלים ידיים ועד שעושים "המוציא", כן? את רואה? אני מתמצא. -בוא'נה, אתה בסדר, אבא. אסור לדבר. אף פעם לא הבנתי למה "מממ..." מותר להגיד, אבל אסור לדבר. אני חושב שזה פרק פנטסטי ללימוד בנושא דחיית סיפוקים. לא כל דבר בא מייד, לפעמים צריך קצת לחשוב, קצת להכין, קצת... לתת לזה עוד שלב, ואז לעשות. אתה יודע, חלק קשה... -זה הדבר שאני אוהב מאוד. אני אוהב המון דברים במסורת, המון דברים במסורת, אבל מה הייתה השאלה בעצם? -לא יודעת. תשאל, תורי. יאללה. -תורך, תורי, תורי... איזה שיר תמיד מרגש אותך? יש שיר של איתן

מסורי, שזה... אני יודעת שאנחנו אשכנזים, אבל בעלי אוהב מוזיקה מזרחית, ו... אין שום פסול בזה. ואני כל כך אוהבת את כל הדבר הזה שנקרא עם ישראל, ואני כל כך לא מבינה לפעמים את כל האבחנות האלה. איזה שיר? -אבל השיר הזה הוא מבחינתי שיר נבואי, ובעלי ואני הכרזנו עליו כשיר שלנו עוד כשהיינו חילונים. -את מותחת את זה ומותחת... רגע, אבא, כי יש לי בלקאאוט במוח. -אני כבר בתוך מתח... אה, את לא יודעת? -הנה, רגעים בעבודה. זה שיר שהולך ככה, אני לא יכולה לשיר, כי אני אישה חרדית. "אלוקים נתן לך במתנה עולם גדול, עולם נפלא..." עכשיו עוד פעם אני אבכה, אבל יש שם שורה שאומרת... טוב, המאפרת בהיכון. -ל... "להביא לעולם

ילדים". יש שם קטע כזה בשיר, שהוא ממש... מיקי ואני היינו שרים אותו בתור חילונים גמורים, וזה פשוט קרה, השיר הזה הוא שיר קדוש בעיניי. ו... טוב, יאללה. גם המוזיקה נפלאה. -אני אשאל אותך לפני שאני עוד פעם פה מתחילה לנזול. הנה זה בא. מה אתה הכי אוהב לעשות, אבא'לה? מה אני הכי אוהב לעשות? לשבת מול מיקרופון ולקרוא משהו. מעריכה את הכנות הזאת. -נכון, אני אוהב לעשות... יש עוד דברים שאני אוהב לעשות, אבל זה כבר בתוך הדם שלי. אני מאוד אוהב אולפן, אני מאוד אוהב שידור, אני מאוד אוהב הקלטות. אני אגב עושה עכשיו הקלטות לספרייה לעיוורים, אני מקליט ספרים שלמים, ואני נהנה מכל רגע, ממש. חבל שאין לי עוד משמרות בשבוע.

אתה יודע מה הלימוד הכי גדול שלי מלהיות ילדה של אבא שאהב מיקרופון? אני חושבת שזה קשור למה שאני עושה היום עם הנפש של האדם, אני למדתי שמה שרואים באולפן, וזה היה יכול להיות חיים יבין או דן כנר, שהייתי בתור ילדה רואה מה המצלמות מראות, אבל ידעתי שיש גם מאחורי הקלעים. וגם בנפש של האדם, יש מה שמראים בחוץ ויש גם מה שיש בפנים. -יפה. -אהבת את זה. הגדרה יפה מאוד, אהבתי את זה. עכשיו יש פה משהו מוזר. לי נשארו המון שאלות, ולך לא. מה הדבר שיכול להוציא אותך... -אולי יש לך שאלות כי לי כבר אין... מה הדבר שיכול... את התשובה פה אני יודע. מה הדבר שיכול להוציא אותך מדעתך, משלוותך? "אתה". הלאה, שאלה הבאה. מה התירוץ

הכי מטופש שהמצאת? כאילו, לא שנון כל כך? לא, הכי מטופש. הוא יכול להיות מאוד שנון, אבל... הילד לא מרגיש טוב, כאלה? -כאלה דברים, כן. אני כאילו נקרעת, כי אסור להגיד משהו שהוא לא נכון, אז אם אני אומרת שהילד לא מרגיש טוב ואני לא באה בגלל זה, אני נכנסת לבלבלה עם עצמי. כן. קשה לי עם שקרים. -וחזרה לשאלה הקודמת, מה הדבר שמוציא אותך משלוותך? -שקרים. שקרים? -כן. -לא אבא. לא, לא, אתה לא מוציא אותי מדעתי. -אוקיי, עכשיו עוד אחת. מהי הפדיחה... הפדיחה? כן. הכי גדולה שהייתה לך? וואי. יש לי מלא פדיחות, רוצה את העכשווית ביותר? לא, זה... פדיחות אצלי זה דבר... לא, אבל אצלך. -אני חיה פדיחות, אני גם כתבתי לה

השבוע... -מה, מה? -מכתב לילדים שלי. אני כותבת הרבה שנים ב"יתד נאמן", ואני מבקשת מהילדים שלי, אל תהיו מושלמים, בבקשה. תרשו לעצמכם לטעות, כי לחיות חיים של פרפקציוניזם זה כזה נורא. אז לפני כמה שבועות כתבתי טור על זה שהילדים של בעלי תשובה מלמדים אותם תורה, היסטוריה מחדש, וכתבתי... זה פדיחה על פדיחה מה שהולך לקרות פה עכשיו, כי כתבתי על אחד הנביאים שהעורבים... כתבתי בטור בעיתון חרדי שהעורבים האכילו אותו, ועשיתי סלט פירות בין שמואל הנביא לאליהו הנביא, וטעיתי בשם של הנביא. זאת פדיחה. -אבל אתה יודע מה? זה לעמוד רגע, להבין שטעית ושאתה עדיין כאן, כאילו... שאלה הבאה. -שתי השאלות האחרונות. כן, שאלה הבאה.

-מה ההחלטה הכי מהירה שקיבלת בחיים? להתחתן. -אה, זה... -זה היה זה. לא היה לי ספק שזה בעלי, ולמרות ששבע שנים אני דתייה והוא חילוני, איתו אני צריכה להתחתן. צדקתי. ולשאלה האחרונה, מה אמרת שאין סיכוי שיקרה, ובסוף קרה? אני לא יודעת, אני כל החיים התפללתי לקב"ה, גם כשעוד לא ידעתי שיש סידור, זה שההורים שלי לא יתגרשו ושלא יהיו לי משקפיים. -באמת? זה לא ידעתי. -שני הדברים האלה קרו, אבל אני עדיין מאמינה בכוחה של התפילה. הקב"ה שומע אותנו. -איך זה קשור לשאלה הזאת? אין לי מושג. סתם זרקת את זה עכשיו. -מה הייתה השאלה? מה אמרת שאין סיכוי שיקרה, ובסוף קרה? את אמרת שאין סיכוי שיקרה שאת תתפללי כל יום שלוש פעמים,

ובסוף זה קרה? או לא אמרת את זה? לא הגעת לזה... -לא ידעתי להגיד את זה, אבל לא ידעתי שייוולדו לי כ"כ הרבה ילדים, ברוך השם, כאילו... חלמתי על שלושה, זה היה נראה לי משפחה ישראלית כזה, אבא, אימא, שלושה ילדים מאחורה באוטו, נוסעים לטיול, נוסעים לטיול, אולי נמצא רכבת, אולי נראה חתול, אבל שמונה ילדים זה משהו שלפעמים אני אומרת "עשה רצוני כרצונך", זה רק בורא עולם יכול היה לנהל לי את המערכת הזאת. זה יותר מאי פעם חלומות שידעתי לחלום, ואני כל כך אוהבת את הילדים שלי, תודה, השם, על כל אחד שנתת לי. עכשיו מותר לך כבר לבכות, כי זה סוף הסיפור, לא? סוף הסיפור. -בינתיים. לך תדע, אולי זו רק התחלה. -אוקיי. תודה שבאת לפה, אבא... -תודה שבאת... אה. תראי, לקחת לי את המילים מהפה.