לפני שנפרדים - מהחיים | פתוח | עם אפרת הברזל

כשאומרים לנו שהמוות הוא חלק מהחיים למי מתייחסים לאלה שנשארים או לאלה שהולכים איך נפרדים היום נפגוש את דליה בר הוכברג שתספר לנו על הפרידה המרגשת מבן זוגו צבי הנא התקדמתי אליו ואז הוא לחש לי בשרית כוחותיו דליה אני אוהב אותך זו הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי את המילים האלה ככה אחריה נפגוש את דוור לאה לוי רופאה פליאטיבית לפעמים זה קורה שאנחנו לא זוכים את הרגעים הטובים בזמן הפחדה וממן שזה נשאר לנו שזה מה קרה בימים אחרונים בואו נדבר פתוח דליה הוכברג דליה בר הוכברג דליה בר הוכברג הוספתי את הבר אמרו לי שזה יעשה לי יותר טוב וזה עשה כן אפשר להגיד שכן בואי נדבר על צבי ועל הפרידה ממנו צבי עני שלי סנדרו

צבילי היה בן זוגי 25 שנה הוא נפט ר לפני 10 שנים הוא היה חולה מאוד ולקראת סוף המחלה הוא הו שפז בהוספיס עוד לפני שהוא הופס בהוספיס הוא שכב בבית החולים והייה נורא מטושטש והיה מלמל לי כמה מילים אמרתי צבי אני לא מבינה מה אתה אומר לי התקדמתי אליו ואז הוא לחש לי שרית כוחותיו דליה אני אוהב אותך זו הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי את המילים האלה ככה וצבי שלי הגיע להוספיס ושם הוא שכב עוד כמה ימים ביקרתי אותו גם הילדים באו לבקר אותו הוא לא היה במצב של כרה אבל הוא היה בחיים ואז יום אחד בלילה בלילה אני גולת טלפון מאותה בחורה שהא השגיחה עליו היא אומרת לי דליה זהו זה נגמר בואי נדבר דליה על תהליך של פרידה מאבא

אבא של הילדים שלחים התאומים יאל ודניאל ועל הפרידה שלך ממנו אחרי כל כך הרבה שנים והאמירה החזקה הזאת דלי אני אוהב אותך מעולם הוא לא אמר לי אני אוהב אותך כשהייתי אומרת נו תגיד תגידו מרמה את לא רואה זאת אומרת הוא לא יכול היה להתחייב למשפט הזה למרות שהיינו יחד 25 שנה מה קרה לפני המוות בעינייך הרי הוא קלט שהוא הולך למות הוא קלט שהוא הולך למות ואני עוד אמרתי לו ש אם הוא יאכל את מה שנותנים לו בבית חולים אני אוציא אותו החוצה עם כיסא הגלגלים נעשן יחד כי אסור היה אסור היה כמובן בחדר ועשינו את זה הוא הסכים לאכול חלק מהמוות שלו היה שהוא החליט שהוא רוצה למות לי הוא עשה את המוות ולו הוא עשה מוות איך הוא לא

אכל הוא פשוט הפסיק לאכול הוא החליט שהוא לא אוכל וברור שברגע שהוא לא אוכל אז הכל יורד שזה מען אולי תהליך של מיני שליטה על דבר שאין בו שליטה בדיוק כך הרי הוא ידע שהוא הולך למות וא אני זוכרת את הרגע שבו אמרתי לא בוא ל בוא בוא בוא הביתה ותספר לילדים שיש לך סרטן ו זה לא יצא לפועל כי הוא פשוט לא הגיע הביתה יותר ואז אני סיפרתי לילדים את הסיפור הזה וזה היה מבחינתם נורא והיום סרטן זה מילה של מוות ואני אומרת לך שנכון של צביע הסרטן אבל המוות שלו היה רק התחלה מבחינתי היייתה לי יום הולדת לפני שבוע ושרה איינג'ל ברכה אותי והדבר אחד הדברים היפים שה אמרה דליה לא נותנת לאף אחד למות אצל דלי אין מתים כולם חיים

ונכון אני לא נתתי לו למות למרות שהוא כבר מת קראתי סמטת על שמו צבי סמטת משאול יניי ועוד הרבה הרבה דברים שאני מתזכרת ומזכירה אותו הגעתי לבת הגעתי להוספיס ואח שלי בא לקחת אותי לא יכולתי לנהוג לבד ו נכנסתי לחדר וצבי שוכב על המיטה עיניים סגורות ואני מגיעה אליו ואני מלטפת אותו ומחבקת אותו ומנשקת אותו והרגשתי איך אני נפרדת ממנו אבל לא לעד לא לעד אני הרגשתי שההוא יחזור אליי מתי שהוא הוא חזר אליי תסבירי לנו הוא חזר אליי בכל מיני דרכים וצורות א היה לו אוטו והוא שאל אותי במרפסת ממש שבועיים לפני שהוא הולך למות מה תשימה אותו אני אומרת לו מה זאת אומרת ואני בוכה עונה ובוכה אני לא אמכור שנה אני רוצה להריח

אותך להריח את הריח של האוטו לשמוע את השירים שלך הכל באותו זה אחרי שנה לא הייתה לי ברירה והייתי צריכה למכור את האוטו הלכתי וקניתי אוטו חדש אני מגיעה לחברה שממנה קניתי את האוטו הם לא ידעו מי אני והם אומרים עושים לי טקס מורידים את הכס צוי מהאוטו טטם הנה האוטו ואז נותן לי את המפתח נותן לי את המפתח עם הקוד אני מסתכלת על הקוד ואני מתחילה לבכות הוא אומר לי את מתרגשת אה אני אומרת לה לא תגיד קוד כזה אתה נותן לכל האנשים שמגיעים אומר לי מה פתאום 50 אל קודים כל אחד מקבל קוד עד קיבל את הקוד הזה כוכבית 2131 זה היה הקוד של הלקסוס של צבי ומאז כל יום כל יום אני מקלידה את הקוד אני דקה איתך צבי וממשיכה הלאה את

החיים אבל אני איתך סימנים מלמעלה סימנים ועוד סימנים כמו צבי תשגיח לי על הילדים דניאל היה בעזה לפני שנתיים צבי תעשה לי טובה תשגיח הוא עונה לי מה הוא אומר הלו אמא מדבר דניאל הבן שלי אני יוצא מאזה עכשיו תגידי רגע כשאנחנו מבינים ודברי או מהפה של צבי או מהפה שלך כשאנחנו מבינים שמישהו כאן עוזב את העולם והוא אהוב והוא יקר והוא חבר והוא נשמה והוא אבא והוא והוא בן זוג מה מה מעסיק יותר העניינים הפיזיולוגיים של נראות של מכשירים חיבורים שקט שעוד מעט יהיה או אפשר להתפנות גם לתהליכי נפש של סיכומי חיים או אני חושבת שכשהוא ממש גסס לא רק שאני ארגנתי דברים אלא הרגתי דברים לבת שלו שתיכנס כי אני ידעתי שיש ביניהם

איזה משהו לא סגור שתיכנס ותסגור את העניינים זאת אומרת היה לי זמן גם בפרידה הזו כי אני אמרתי אחר כך אין צריך רק עכשיו כל מה שרוצים עכשיו איך היה לך את הנול הזה לעשות את זה כי הרי אפשר גם לאבד אשתנות ברגעים ש א לא אני אני אני אני לא לא מאבדת טונות זה גם באופי שלי אני מאוד חזקה יציבה וויש רגעים שאני קצת היסטרית אבל לא לא לא לאלא לא במקומות האלה ואני ידעתי שזה הזמן לסגור את כל החשבונות והחשבון הראשון שסגרתי זה איתו לא כעסתי אחרי שהוא אמר לי אני אוהב אותך בזה נסגרו כל החשבונות למה לא באת למה לא עשית למה כעסת עליי איך אנחנו זכות שיגידו לנו שאוהבים אותנו א מאוד מאוד מאוד מאוד ואני למדתי משהו מה אני

אומרת לילדים שלי את זה כמעט כל יום והם מקבלים את זה הם ללוקחים את זה בשתי ידיים את המשפט הזה את המשפט הזה אני אוהבת אותך דניאל אני אוהבת אותך יאל והם לוקחים את זה לוקחים את זה בשתי ידיים וזה נפלא כי למה צריך לחכות כאילו אני שואלת זה היה צבי הוא לא אני אומרת הוא לא יכול היה להתחייב במילים כאלה זה מחוייבות להגא מחויבות להגיד אני אוהב אותך זה מחוייבת כן אבל הוא אמר את זה ואיך אמרתי בלב אכלת אותה כי זה ישאר פה לנצח בטח תוכך כן זה ישאר וזה וזה זהו הוא הוא אצלי בלב כל יום אני יש לי גם החלטה משל עצמי כל יום אני מדברת עם עצמי מדברת אליו כשאני מכניסה אנשים הביתה אני אומרת צבי תכיר זאת הפרת לא יוד אם

עשיתי לך את זה נוכח אצלך מאוד הוא נוכח אצלי 247 וא אני מקפידה כל יום להזכיר אותו כך או אחרת זה נקרא אילוי נשמה אני ואני יודעת אגב צבי אם הייתי מספרת לו על הכל הוא אמר לי אוי דליה את עם השטויות שלך אבל זה בכלל אכפת לי כי זה אני זה לא הוא זה אני זה אני וזה 100% אני והשטויות האלה שלי הם מה שמוביל אותי מחזיק אותי ו וסה אותי מי שאני נכון תגידי דיברתם בימים שלפני המוות או ברגעים האלה על על על מה הולך להיות מבחינתו אני מתכווננת עעל ה הוא שאל אותי הוא זאת אומרת הדיבורים האלה היו על למסור דברים מה תעשה עם הספרים שלי זה עניין אותו מאוד רגע זה דבר שאני שומעת מהרבה אנשים כותבים שתול האומנות שלהם מה שהם

משאירים פה בוודאי דרך מילים זה מאוד חשוב להם ואני אני אמרתי לו מה הבעיה אני אתן זה ואני אתן פה ואני אתן שם צוי נפטר אני הגעתי לספריה שלו שני דברים עשיתי א' כמובן לבדוק מה יש שם אבל הוא סיפר לי בזמנו שהוא שם 200 דולר באחד הספרים והוא לא זוכר איפה כל ספר שהחלטתי להעביר ותכף אני אספר לך למי נפנפתי אותו ציק מצאתי נפלו 200 דולר ספרי גם מי היה צביא כדי ש צופים ידעו על אנחנו מדברות כן ציני היה בבגרותו א א' הוא עבד בחברת פרסום ומשם הגיע לי bm שם הוא כתב ויצר את כתב העת מחשבות שהוא היה כתב עת מאוד פופולרי עד היום הוא היה מדען פילוסוף רגע לא הוא היה פילוסוף הוא היה וג דעות והוא היה מנכל משרד המדע ומי

לקח אותו בני בגין הופה בהתחלה שולמית הלוני כן ואחר כך כשהיא התחלפה בני בגין ושוב מדע זה לא פוליטיקה מדע זה מדע ולכן בני בגין רצה את צבי כ הוא רצה את האיש הכי חכם במדינה ועד היום אומרים לי כולם אוי דליה מה צבי היה אומר ואני לא יכולה להגיד מה הוא היה אומר אני חושבת שאני יודעת אז זה צבי שלי סנדרו הוא נולד באיטליה ועלה לארץ בגיל 13 הגיע לקיבוץ ארמת דוד ושם הוא אומץ בקיבוץ שם גם עשו לו את ברית המילה שלו כי הוא גדל כנוצרי והוא גדל כנוצרי בכנסיה ממש הוא היה נער שבו הוא הוא הוא הוא בירך על על ה בקיצור מה ש קתולי כן אחד מאנשי הבריגדה הביא אותו לארץ הוא שמע שישנו נער שנמצא בכנסיה והוא הגיע לכנסיה וקיבל

את צבי לפני זה אמרו לצבי אתה תיסע לארץ ישראל ויראו לו איפה זה ארץ ישראל הוא לא ש לילות איך אני אשה לארץ ישראל אי אפשר לעמוד על זה בכלל זה כזה קטן אני לא אצליח לעמוד שם והוא הגיע לארץ הוא הגיע לארץ אחרי שהמטפלת ו האומנת אידה מסרה אותו לבריגדה היא טיפלה בו מהרגע שאמא שלו נפטרה אני זוכרת שנ נסעתי עם צבי למקום שאמא שלו קבורה בארצו בית קברות בית קברות ענק ותוך רגע מצאנו את הקבר כ הם נורא מסודרים הקבר היה על הקיר הוא טיפס על סולם ושם פרחים על הקבר זו הייתה הפעם הראשונה שהוא היה בקבר של אמא שלו הוא ירד למטה והתחבקנו ואני יודעת מה עבר לו ואני בת מהעבר לו אני אז לא כל כך הבנתי מה זה מוות כי תכלס לא

הייתי מסביבי לא היה הרבה מוות ואם היה הוא לא היה קרוב לי כל כך ו וזהו וצבי בעצם היה המוות הראשון שלי שפגשת כל כך קרוב שפגשתי כל כך קרוב ואז ראית את ה את המוות באמת קורה מול העיניים זאת אומרת ראיתי את המוות קורה מול עיניי מה רואים פחדתי להגיע לבית חולים להוספיס הוספיס זה מקום ש אתה מגיע ויוצא עם ארון אתה כאילו אני מגיעה ויוצאת עם ארון פחדתי להגיע הגעתי אמרתי לאח שלי בוא לא רציתי להיות לבד ברגע שנכנסתי לחדר קיבלתי כוח קיבלתי כוח ראיתי אותו שוכב על המיטה וקיבלתי כוח כוח שאני לא יודעת מאיפה הוא הגיע אליי אולי מאלוקים אולי אין לי מושג איזה כוח כוח לגשת אליו לחבק אותו כי לא נגעתי במוות נגעתי בצבי

וזה זה הוא היה קר לא זה היה מעט זמן אחרי זה היה מעט זמן הוא לא היה קר אבל הוא לא היה חם כי תכף אנחנו נעבור לסיפור אחר מאז חבית עוד פרידות של מוות כן הפרידה השנייה והמשמעותית מאוד בשבילי היייתה אמא שלי לוציה לוציה בורנשטיין הוכברג אמא שלי היייתה דמנטית אגב לאמא סיפרתי הכל אין דבר שאמא לא ידעה אמא היייתה דמנטית לקראת סוף חייה ו יום אחד מתקשרים אליי חושבת שאח שלי מתקשר או אבא דליה בואי אמא מתה אנחנו בקיבוץ אני נכנסת לחדר הדלת סגורה לכניסה אני פותחת את הדלת של אמא היא שוכבת על המיטה אמא שלי אמא שלי כל כך אהבתי אותה אני יודעת כולם כמעט כולם כל כך אוהבים את האמא שלהם ואמא זהלא צחוק יש רק אחת ו אבל

האמא שלי היייתה אמא שלי היא לא הייתה אמא של אחרות ואחרים נכנסתי לחדר היא שכבה ל המיטה היא לא זזה אני נכנסתי למיטה איתה פשוט נכנסתי איתה למיתה כי לא רצית מה או כן רצית מה כן רציתי מה רציתי לחבק אותה ולנשק אותה ולהיפרד ממנה איך נפרדים מאמא הדבר היחידי הפיזי שיכולתי לעשות זה להיפרד ממנו לגד בה לחבק אותה שתינו שוכבות במיטה אמא בצד שלה ואני באמצע כי יש גם את הצד של אבא אבל אני באמצע נכנסתי ואף אחד לא היה אף אחד גם לא פתח אף אחד לא ראה מה אני עושה כי אבא שלי בטח היה אומר א שטויות זה דומה למה שצבי היה אומר נכון אזה כל ה כן אבל אני כל כך אני הרגשתי איך אני קשה לי קשה לי אבל הנגיעה הנשיקה החיבוק כמה

ימים לפני זה שאלתי אותה אמא את אוהבת אותי היא הייתה בדמנציה מוחלטת אני לא יודעת אם היא יודעת מי אני היא פתחה את העיניים ואמרה לי כן דלינקה אני אוהבת אותך וזה בשבילי היה מה שנקרא פתיח סיום כ שלת עלך בטח היא שכבה במיטה כשאת הית תינוקת וחיבקה אותך ועכשיו את נכון רק צריכים לזכור שאני הגעתי מקיבוץ זהלא בד וזה לא בדיוק א למה בימים הראשונים כן א לא גם לא גם לא אמא'לה עד איזה גבול נגיע השיטה הז זה כבר לא השיטה הנהנה יאל נאמן כתבה ספר ספר נהדר היה לי היה לי טוב היה לי רע ספר מדהים על מה קורה בקיבוץ אני נולדתי ומיד לבית התינוקות מיד אםא החזיקה אםא חיבקה אםא הניקה אם הכל אבל לבית התינוקות זאת אומרת

שמעולם לא ישנתי שחבתי עם אמא כילדה וישנתי שם מעולם לא זאת אומרת היה אלא להשלים את זה גם ברגע שהיא כבר זאת שצריך להיפרד ממנה כן אני נכנסתי למיטה והרגשתי את דליה הקטנה מחבקת את אמה הגדולה אני חושבת על זה עכשיו כשאת מספרת גם על צבי וגם על אמא ועל בעצם ילדה שגדלה בבית הילדים עם ע עם ניתוקים עם פרדות כמה זה משפיע על האהבה שלנו ל פרידות יום יום יום יום בלילה פרדה עד כדי שכשאני לילה אחד קוראת לשומרת תבואי תבואי והיא לא באה אני בת ארבע והיא לא באה ירדתי מהמיטה רצתי הביתה להורים כי אני מ את מי אני רוצה את ההורים חלמתי חלום רע את מי אני רוצה את ההורים וכולי הגעתי הביתה אבא פותח את הדלת זה גם אוי לוצה

תראי הילדה הגיעה הביתה לקח אותי והחזיר אותי בחזרה הם לא הבינו אחרת הם לא ידעו אחרת צריך לזכור אמא שהייתה בת אולי 15 כשה השתחררה מכל המחנות גטו לודז לודז גטו לוד אושוויץ ברגן בלזן מחנה עבודה אמא שלה נשרפה באושוויץ לאמא כמעט ולא היו מה שנקרא לא היה לה מגע וחיכוך עם האמא שלה אולי בילדותה כן אבל אחר כך כבר לא זאת אומרת גם להן לא הייתה דוגמת אמא שלמה כן כן כןכן אבל זאת לא היחידה לא אמא לוצ'יה ולא צבי שנפרדת מהם בשנים האחרונות בתהליך נקרא לזה כסיסה נקרא לזה מוות כן הייתה לי עוד מישהי היייתה לי עוד מישהי יאל דיין הבת של רו דיין ומשה דין ומשה דיין נכון יעל דיין והיא הייתה היא אומרת שאני הייתי חברה

הכי טובה שלה חברת הכנסת חברת הכנסת יאל דיין אני רוצה לספר על הפרידה שלי היינו קבוצה של כמה חברות אנחנו קראנו לעצמנו החברות הכי טובות פעם בשבוע ביום שבת היינו מגיעות להאל אורלי קסטל בלום סביון ליבריך אורלי סופרת סביון סופרת גם ואמירה סגב שהיא כתבת מאוד ידועה היינו מגיעות ומוקי מוקי דגן והגענו ביום שבת לפני כמה חודשים ואנחנו פחות פותחים את הדלת אמלי המטפלת שלה פותחת לנו את הדלת והיא אומרת לי דליה צ אפיניש אני אומרת לה מה יעל שכבה במיטה נכנסתי ואני רואה את יעל שוכבת ל אהובתי מה קרה היא פשוט מתה נתרה ספר על הגסיסה שלה אבל רוצה קודם לספר על הפרידה מה שאת רוצה נכנסתי לחדר יאל שוכבת על המיטה הבת של

רחל היא נמצאת שם מיא רופאה ואני מלטפת את יעל מנשקת אותה פה ופה מחזיקה את הידיים שלה ואני אומרת לרחל הי חמה את בטוחה שהיא מתה היא אומרת לי דליה ככה זה מה ככה זה כשמתים הגענו ממש כמה דקות אחרי שהיא נפטרה וזו הייתה פרידה מאוד משמעותית בשבילי כי האל היייתה מאוד משמעותית בשבילי יאל בשנים האחרונות הייתה מאוד חולה אה היה לו היה לה מכשיר חמצן פה היא לא יכלה לדבר היא לחשה וכשהייתי מגיעה אליה הייתי לוחשת לה באוזן יאל זו אני דליה את אוהבת אותי והיא היייתה אומרת לי בטח שאני אוהבת אותך הלחישות האלה אצלי עד היום והפרידה מיעל הייתה פרידה משמעותית ואני מרגישה כמו שאמרה סרה איינג'ל אני לא נותנת להם למות אני

עושה המון דברים על מנת שאני אזכור אותם ואחרים יזכרו אותם אז גם יעל אני לא נותנת לה היא מתה אבל אני לא נותנת לה למות כולם חיים בתוכך כולם חיים וחיים לא רק בתוכי אלא אני מוציאה את החיים שלהם החוצה ש יודעת אני חשבת על הצד של מי שנפטר מה הוא היה רוצה אומרים את זה הם אומרים את זה לפעמים מי שמבין שהוא תכף עובר לעולם אחר אגב במקורות היהודיים המעבר הזה נקרא להשית את הוילון ויילון זה לא כזה שקונים באיקא אלא זה מעבר בין עולם כזה לעולם אחר והרבה הרי יגידו כמו שאנחנו בהיגיון מבינות איך אני משאיר חיות כאן איך אני משאיר חלק ממני כאן נכון ולכן יאל עם הספרים שלה וצבי עם הספרים שלו ואמא עם הלב שלה דליה את לב

אחד גדול תודה רבה לך ושתזכי לחיות את כל אהוביך ולהרגיש אהובה כי את כזו תודה אפרט שלי וממך אני לא אפרד לעולם אמן דוקור לאה לוי רופאה פליאטיבית בואי נסביר קודם כל מה היא רפואה פליאטיבית רפואה פליאטיבית היא רפואה שעובדת במקביל לרפואה הקלאסי שמטפלת במחלה של המטופל שמתמקדת על מחלות קשות שזה לא שפת שזה מחלות שאנחנו יודעים שהם ילוו את המטופלים עד הסוף שבדרך כלל זה מחלות שאנחנו יודעים שהרפואה היום היא לא מוצאת פתרון עד הסוף אז בדרך כלל כאילו ש אנחנו יודעים כבר שהמחלה לא תלך בכיוון הטוב אז אנחנו כאילו במקביל לטיפול הקונקרטי של המחלה לא משנה אם מדובר על סרטן או מחלות אחרות מחלות נירולוגיות דמנציה שבת

אנחנו במקביל מביאים רפואה תומכת למטופלים והרפואה הפליאטיבית היא רפואה כאילו פליאציה זה ממילה פליך שפשוט זה גלימה זה לעטוף את המטופלים ולעזור להם בכל שלבי המחלה במקביל של הטיפול שהם כן מקבלים וברגעים אחרונים כשאנחנו כבר מגיעים בשלב הוספיס אז זה בדיוק מה שאנחנו עושים כאילו זה הזמן שלנו להיות הרופאים הראשונים של המטופלים וכבר לקחת את המקום המקום הראשונה כאילו בטיפול כי כבר אין טיפול של המחלה זאת אומרת התפקיד שלכם כרופאים בשלב הזה מבחינת רפואה פליאטיבית היא לעזור לאדם לעבור לעולם אחר עם מינימום כאב עם מינימום סבל אז בוא נגיד ש לא בדיוק המעבר לעולם אחר אירוע שלא מעניין אותנו פשוט כל עוד שמטופל הוא

חי אנחנו צריכים לכבד אותו כמו שהוא ולעזור לו לחיות ולינות ממה שיש לו זאת אומרת שלפי הערכים שלו לפי הצריכים שלו לפי הרצון שלו אבל מה שאנחנו רוצים אנחנו פשוט המעבר בין החיים למוות הוא פשוט לא כישלון בשבילנו הוא אירוע שאנחנו רואים לא מחכים שאנחנו מצפים ולנו אנחנו פשוט מתמקדים על המטופל על לפי הערכים שלו מה הוא רוצה וממה הוא סובל ואנחנו מטפלים במטופל ובסבל שלו שיהיה לו איכות החיים ושיוכל ליהנות ממה שנשאר לו בחיים וואו זאת אומרת זה לקחת את רגע ה או תקופת הגסיסה ההבנה שכבר מכאן זה הולך לכיוון אחד ולהטיב אמו כמה שאפשר כרגע אז הקססה כאילו מדובר על רגע אחרון כילו בבחינת רפואה אלא אני רוצה להגיד כאילו

מתחילת המחלה כבר אנחנו רוצים להיכנס לאט לאט לאט לאט בתמונה אנחנו כבר בזמן הטיפולים כשמישהו קהב ואין זמן במכונים כאילו לטפל בו וגם אנחנו מדברים על נושא ברפואה פליאטיבית ש ש נושה את זה טוטל פן זה פשוט א זה פשוט קונספט שהכאב של מטופל זה לא רק שכואב לו פיזי הכאב היא גם חברתית היא גם רוחנית זה כל האובדנים שיש למטופל אז פשוט אנחנו נכנסים בדרך כלל אני לא לבד אני על הפן הרפואה אבל יש לי איתי פסיכולוגים עובדות סוציאלית אחיות ואנחנו כאילו מנסים לעטוף את המטופל ולעבות אותו שהוא יחווה את החווייה שלו כמה שיותר טוב וזה לא רק ברגעים אחרונים ברגעים אחרונים אנחנו פשוט תופסים מקום גדול אבל כבר מתחילת המחלה

אנחנו מתחילים לדאוג שיהיה טוב למטופל שיהיה לפי הערכים שלו לפי רצונו ולא לפי מה שהרפואה רוצה והציפיות הרפואיות כי לפעמים זה לא הולך עם הרצון של המטופל אז פה אני הייתי רוצה לשאול אותך זה מהצד הפיזיולוגי וזה גש מה שאתם מסבירים זמר שיש דעת לגבי התהליך הזה מבחינה רפואית אם אני שואלת אותך א צד אחד זה המשפחה המלווה שרואה את האהוב לה מכל מול העיניים א יש פה תהליך פרידה מצד שני ומי ש מאיזה צד תחליטי ראשון שאני אשמח לדעת מצד השני יש את הנפש של האדם שהוא יכול להיות בהכרה מלאה ובמודעות מלאה שהוא הולך לעזוב מה מה יודעים או מה נכון לגבי הצד הזה ולגבי הצד הזה א בשתי הצדדים זה לא פשוט לגבי הצד של המשפחה א

פשוט זה הרבה הכנה סך הכל כל עוד שאנחנו יכולים להסביר היה איזה שיטה ישנה שהיינו מסתירים את המחלה למשפחה לאלה שהיו אומרים ללא אבל הוא חלש מדי אי אפשר להסביר לא אז תמיד צריך למסוע את המילים הנכונים והאינפורמציה המידה הנכונה אבל אני חושבת שהידע ההסבר הוא תמיד הדבר הכי הכי נכון אם עם התחושה שלי הוודאות של צבת הרפואי צריך תמיד להגיד אנחנו לא יודעים מה יקרה אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה אבל צריך לתת את התחושתי שאנחנו פה זה מקום שאפשר לקבל שאלות כי יש פה איזה קונפליקט כאילו מצד אחד תמיד המשפחה רוצה לדעת מתי כמה זמן עוד יש אנחנו דור כזה שרגיל להמון מידע מצד שני אף אחד לא באמת יכול להגיד מתי יהיו הרגעים

האחרונים בוא נגיד שרפואה זה לא חשבון והנדסה זה זה שתי דברים שונים כאילו אין שום דבר מדויק ואני רוצה להגיד שתמיד כשמטופל חוזר אליי ואומר לי אמרו לי ככה בבית חולים שנשאר לי אמרתי וואו ממש הם גאונים כאלו לי אני לא יודעת אני לא יודעת ו תתי תמיד והרבה פעמים הזמנתי משפחה בשיח כי חשבתי שזה הרגעים אחרונים בלי להגיד את זה למשפחה כי תמיד אני נזהרת ותמיד אני מובטחת שכאילו חלפו חודש חודשיים לפעמים שנה וברוך השם המטופלות פה אז קודם כל המטופל יודע להפתיע לנו וכאילו יש בורא עולם שגם יש לו יש לו החשבונות שלו ויודע מתי זה יקרה אבל לנו אנחנו אנחנו רק על מלמטה מסתכלים ומנסים פשוט לעזור באיכות החיים אבל זה הדבר

היחיד בואי נראה איזה עניין רגשי ברגעים האלה של ה פרידה אמרתי צבי אני לא מבינה מה אתה אומר לי התקדמתי אליו ואז הוא לחש לי בשארית כוחותיו דליה אני אוהב אותך זו היייתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי את המילים האלה ככה רגש ש של קשר כמה שאות אחר כך הוא כבר לא יהיה בהכרה זה מאוד מרגש א מה שאני רוצה להגיד שזה תמיד אני אומרת לאנשים שתמיד מסתכלים על על המלא ולא על מה מה שאין אנחנו תמיד מסתכלים על מה שיש וויש להבין שאפילו כל עוד שמטופל הוא חי בן אדם חי יש עוד משהו לחיות אני חייבת לשאול אותך כרופאה עדיין מתרגשים אפשר לשאול את זה רופאים שרואים את תחילת החיים לידות אתה עדיין מתרגש שבא אדם לעולם ולשאול אותך את

עדיין מתרגשת כשאדם עובר לעולם אחר אני חושבת שאני מתרגשת מכל שיחות טלפון עם מטופלים כלו אפילו אם אני חוזרת בלילה האחרונה אני פשוט כל כל דבר כל רגעים כל אנחנו פשוט חלק של החיים של האנשים אנחנו נשארים במקום שלנו אבל סך הכל אנחנו קצת נכנסים בפרטיות של האנשים אז ברור ברור שזה מרגש וברור שלראות חקים של חיים של בן אדם ולהיות שותף לזה אולי להיות לעזור באיזה שהו שלב לעבור את זה יותר בצורה יפה ולראות את הטוב בדברים לראות כאילו להראות שכאילו בן אדם הוא לא סובל להראות מה שיש ולא מה שאין תמיד כאילו יש לך יש לך משפחה יש לך ילדים שאוהבים אותך א יש לו הרבה יש וזה הדבר היפה בסיפורים האלה ובסיפור הזה במיוחד

נכון אחד הדברים ש ראיתי וגם אם זה הסבר פיזיולוגי לחלוטין הוא מרגש זה הדמאות שיוצאות מהעיניים כש האדם לסף מוות והגוף בחוסר תפקוד אבל העיניים מביעות אז זה דווקא תגובה פיזיולוגית לגמרי זה לא זה לא עניין זה לא ענין עניין יותר יש מלא תגובות בדרך כלל ממש אם אנחנו מדברים לא ברגעים האלה שהוא בן אדם הוא עוד ביקרה אלא הדקות אחרונות שלפעמים יש יש תגובות נורווגיות שכמו דמעות כמו שבן אדם שמחזיק שזה משהו נורווגי אבל בזה בכל מקרה אנחנו תמיד כאן בשירות המשפ ות להסביר כדי לא לפרש מדי כי סך הכל יורד מאוד לפעמים זה טוב לפעמים זה קשה לו להיפרד מעולמו אז זה מאוד קשה למשפחות צריך להבין ממנו כאילו זה גם תפקידנו

להסביר לאנשים עכשיו הבן אדם הוא לא סובל ורציתם שהוא שזה יקרה בבית זה קורה בבית אז לפעמים כי לפעמים כופה אני מקבלת איזה שיחה טלפוני בלחץ תבואי עכשיו זה יקרה וזה ואני מגיעה ואני מרגיעה את המצב אני אומרת אז עכשיו זה קרה בהוספיס אזה היה צבות מקצועית אבל אם זה קורה בבית אני מגיעה הביתה ואני אומרת בוא בואנה בוא נסכם את רואה הוא כאוב הוא לא כאוב ברוך השם אתם בבית זה קורה בבית אנחנו יודעים שזה יקרה אנחנו יודעים שזה יקרה ובסופו של דבר רואים את הרגע הזה אני לא יכולה להגיד כניצחון אבל כרגע מצופה ועבר בשלום ו ות יוצאות למה א זה תגובה סימפטית כאילו זה תגובה ניורולוג פשוט יש לא יש פשוט יש חוסר דם וחמצן

בתוך המוח ומתחיל כל מיני רפלקסים לא תקינים של גזע המוח כמו אנשים שקיבלו מכות על הראש או כל מיני דברים כאלה כמו התחומה יודעים להגיד ברגעים האלה של הגסיסה או באיזשהו מקום של תהליך יודעים להגיד דיברנו עעל המשפחות יודעים להגיד פסיכולוגית מה מה עובר האדם עצמו הרי זה כמו שאי אפשר לחקור את זה כי אי אפשר לדבר איתו אבל יש יש דברים שמעידים או יודעים לדבר על זה יש כן מחקרים על זה אלא סך הכל אני כאילו בן אדם מאוד מאמינה וזה רגעים שלא חווינו אנחנו כי המעבר הזה רק אלה שחווים את זה לא חוזרים חזרה א מה שאנחנו מנסים לנו כצוות רפואי שאנשים עברו את זה כמה שיותר ללא כאב א ברגעים כאילו עם תמיכה של המשפחה והציפה

של המשפחה אבל סך הכל אני לא יכולה להגיד אם בן אדם שהוא ברגים ה אחרונים הוא כן הוא כן סובל נפשי פחדה ומה זה החווייה הזו כי זה חווייה שלא עברנו אלא מה שאני תמיד מסתכלת שכאילו הפנים יפות של הבן אדם וסך הכל תמיד אני רואה שכאילו אפילו ברגעים א אחרונים כאילו תמיד אנשים יפים ובאמת זה זה היופי שביניהם באמת כאילו מטופל הוא תמיד בן אדם יפה ועד עד הדקה האחרונה הוא חי הוא חי ואני מתייחס אליו כמו מישהו חי כאילו אם הוא פרופסור אני מתייחס עליו כמו פרופסור אני תמיד מתייחס עליו כמו שהוא הוא עד הרגע האחרון הוא הבן אדם אז זה זה הדבר הכי הכי חשוב סך הכל כאילו אני לא עובדת בחברה קדישה אני רופאה ואני מאוד בעבודה

שלי ואני אוהבת אתם מטופל ואני אוהבת אותם עד הסוף ואני חושבת שצריך להבין שבן אדם הוא אותו הבן אדם נכון שהוא סובל נכון שאיין לו האפשרויות שהיה לו קודם אבל יש לו מלא מלא מלא לתת והדוגמה הזו הוא ממש הסמל לזה לגמרי נכון בואי נראה את זה גם דליה בוי אמא מתה אנחנו בקיבוץ אני נכנסת לחדר הדלת סגורה לכניסה אני פותחת את הדלת של אמא היא שוכבת על המיטה אמא שלי אמא שלי כל כך אהבתי אותה היא כל כך אהבה דליה את אמא שהיא מטארת את הפרידה כ אחיזה אחרונה ב אני מדמיינת את את התינוקות את הילדות את הערסול הימאי הזה שכש צריך להיפרד ממ זה אחד הדברים ה קשים שיש מותר לבכות כשנפרדים ממישהו ונראה לי שזה טבעי ואם אם לא אם

לא בוכים זה גם בסדר כי פשוט אוהבים וסך הכל כנראה שזה גם היה רגע מצופה שלפעמים אנחנו גם רואים את זה כ זהו היא לא סובלת יותר אבר א ועשינו מה ש משלנו ואהבתי אותה והיה לי רגעים טובים דוקור לוי זה זה מצוי שכש בזמן הפרידה כשאת מסתובבת במחלקה או בהוספיס על פי רוב הנטייה היא לזכור את הרגעים המאוד מאוד את מחייכת כן מאוד מתוקים או או מה שצף זה נקודות של זכרונות לאורך החיים שהם יותר א תשמעי הרבה פעמים זה לא מה שקורה אה כשהיה מחלה קשה א אז בדרך כלל אנשים זה לוקח להם זמן להיזכר מהבן אדם כשהוא היה בריא ושלם לדוגמה כמו שיש אנשים ששכבו במיטה בבית שהם היו מאושפזים בבית כשנים רבות אני חושבת על כל מיני מחלות

נורווגיות דמנציה אז מאוד קשה להיזכר מהבן אדם כשהוא היה את הבן אדם שאהבנו אותו זה תלוי באמת זה תלוי מה התהליך של המחלה אני לא מזמן דיברתי עם מטופלת אחד והיא סיפחה לי רק עכשיו כאילו כמה חודשים אחרי ש שאבא שלה נפתח אני זוכרת על הרגעים הטובים עם אבא ושכחתי כבר מהתקופה הזו שהבא כבר לא היה מתקשר איתנו ולא והיה מרותק ממנו אז זה באמת תלוי מה היה החווייה ברגעים אחרונים ולפעמים זה כן קורה שאנחנו לא זוכים את הרגעים הרגעים הטובים בזמן הפחידה וממן שזה נשאר לנו שזה מה קרה בימים אחרונים היא לא אכלה היא הייתה היא הייתה קצת מבולבלת היא לא נזכרה בי היא לא זיתה אותי היא דיברה לו לעניין וזה לא הייתה אמא שלי

ובאמת להיזכר מי מי שזה היה אמא שלי כאילו ממש ב ברגעים האחרונים בדרך כלל זה פחות חות קורה מה שקורה שלפעמים לוקח לנו זמן של ההבל ולאחר מכן אנחנו זוכים על הזכרונות הטובות זאת אומרת לוקח זמן תהליך לאלה שנשארים כאן לחזור לשחזר זכרונות של של מתיקות נקודות אור בחיים ולא את השנים חודשים לפעמים זה הרבה זמן כשהאדם האנרגטי והשמח פתאום זה כמו צריך פלל גם על איך לעזוב פה בזה אני תמיד הרבה פעמים אני עושה נחום אבלים אצל אנשים והרבה פעמים יש על השולחן איזה אלבום נכון איזה אלבום זה לא סתם כי סך הכל נגיד לי אני מגיע קרופה לא קחתי את הבן אדם אז הרבה פעמים אני אני אומרת למטופלים אפילו כשהם קצת בחוסר הקרה חבל שלא

קחתי אותך כאילו קודם שהייתי יכולה לשול להתייעץ איתך בקונטקסט אחר ו הרבה פעמים כשאני מגיע לנחום אבלים ואני רואה על השולחן את האלבום את החתונה הילדות הילדים קטנים אני מאוד אוהבת את הרגעים האלה יא זה זה עושה לי לחשוב עלע על התהליך הזה שאנחנו מדברות אחר כך גם על הנצחה של אהוב הרי רוצים להנציח אותו בכוחותיו לא בימים ובחודשים שהוא היה חלש מעניין אותי אם כשאת רואת את את תהליכי הפרידה הדו צדדיים האלה בן של של הפציינט ובן של המשפחה האם זה שונה כשפרידה נעשת כפריה ארוכה וכפיה קצרה זאת אומרת אדם שנגיד נפצע בין אם במלחמה בין אם בתאונה ויש את הימים או את השעות תהליך שונה מאשר מלוים חולה בתהליך הפליאטיבי

הזה כשה זמן ארוך יותר כשאנחנו מתבשלים עעם עצמנו קרובים על הרגע הזה שבו כבר א בוא נגיד שכש מטופל נהרג פתאום כשאנחנו רואים את החיילים לצערנו כאילו כל האלה שנפטרו בתאונת דרכים זה לא היה רגע מצופה כשאני מדברת על פליאציה אנחנו יודעים מאז ההבחנה של המחלה באיזה כיוון זה הולך יש לנו תמיד תקווה שיהיה טיפול חדש שבאמת יהיה ריפוי שלם ואנחנו מתפללים על הרפואה של אקס קצת וכולי וכולי אבל סך הכל א כשיש פחדה פתאומית אנחנו יודעים שכאילו אנחנו פשוט לא לא יודעים את הכל וזה היה אמורה לקרוא וזה קרה אבל סך הכל זה דבר מאוד קשה אצלנו בדרך כלל אנחנו כבר יודעים מה ההבחנה ויודעים מה מה קורה לפעמים גם אצלי יש לי לפעמים

הבחנה פתאומית של איזה גידול שכבר מתבסס על איזה מחלה שכאילו המטופל חייב להיות בטיפול נמרץ וא נפתח אחרי כמה ימים ועד שקרה שקרו לנו וכולי להכין את המשפחות וזה זה מאוד קשה א אבל רוב הזמן יש לנו כמה שבועות כמה חודשים ללוות משפחות ואני חושבת ש פחדה פתאומית אז אני שוב אני לא פסיכולוגי צריך במועד אחר כאילו להזמין מישהו שעובד בזה זה יותר קשה ופשוט זה זה עבודה אחרת בבחינת ההכנה אחרי אחרי ההבל דוקטור לוי שנזכה בדבר הזה ש אי אפשר להימלט ממנו שנקרא מוות להגיד את המשפט הזה ששלמה המלך אמר טוב יום המוות מיום ייוולדו כי אנשים שעוזבים כאן ועבדו כל חייהם כדי לגדול אישיותית ולהשתפר לעלות בסולמות האנושיים מה מחכה לנו שם למעלה תודה רבה תודה רבה ברוך המבדיל בין המוות וובין החיים שנזכה בימים שלנו כאן לעשות טוב