ויתור משתלם - הרב שי עמר (עם כתוביות בעברית)

כל אחד מאיתנו מתפלל ומבקש: "ריבונו של עולם, וזכני לגדל "בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות." כל מי שיש לו ילדים, יודע טוב מאוד שילד טוב הולך בדרך תורה ומצוות, עמל בתורה, כשאיפת כל אבא ואימא. זה לא מובן מאליו. זה לא דבר הגיוני שלוחצים על כפתור וזה יוצא. כל דבר מהסוג הזה צריך הרבה עמל, המון המון תפילות לקב"ה. המשנה ברורה, החפץ חיים כותב בהלכות ברכות התורה שכל אבא ואימא ירגילו על לשונם להתפלל לקב"ה בכל זמן ועת, שיזכה אותם לבנים ובנות יראי שמים בנות בצניעות, בנים עמלי תורה, כל אחד איש איש כברכתו. "התפללתי פעם, פעמיים, מאה פעם, מה, עוד פעם"? כששאלו את רבי יעקב ישראל קנייבסקי עליו השלום, הסטייפלר,

אמרו לו: "איך זכית לבן שמאיר את העולם"? שר התורה, הרב חיים קנייבסקי שליט"א, איך? אמר להם: "אני כל הזמן מתפלל עליו, גם עכשיו אני מתפלל עליו". אז רבי חיים קנייבסקי היה בגיל 60 - "גם עכשיו אני מתפלל עליו!" תפילה לא הולכת לאיבוד. אם אדם חושב שהוא יצא ידי חובה בזה שהוא שולח את הבנים והבנות למסגרת תורנית, ובזה הוא יצא ידי חובה - הוא טועה. אדם חייב להתפלל בכל רגע ורגע לקב"ה שיזכה אותו לרוות נחת מיוצאי חלציו. זה לא רק הבנים, זה הבנים והנכדים והנינים עד סוף כל הדורות, כי שום דבר לא מובן מאליו. ראיתי סיפור שאני גם מכיר חלק מבעלי הסיפור ומאוד התחברתי לסיפור, חובה ומצווה לפרסם את הסיפור הזה. סיפור שקרה

ממש בשנים האחרונות: ב-א באלול תשע"ה נפטר אדם גדול שזכיתי קצת לראות אותו מדי פעם - הגאון הרב יוסף בר שלום, זכר צדיק וקדוש לברכה, רב העיר בת-ים. היה תלמיד חכם מופלג. הרב בר שלום, עוד הרבה לפני שהגיע לבת-ים, היה גר בירושלים בתחילת נישואיו. הוא הגיע לפת לחם ממש, עני מרוד, לא היה לו מה לאכול. כשנולד לו הבן השישי, לא ידעו היכן לעשות את הברית - לא כי הסתפקו באיזה אולם, לעשות ב'אחוזה' או ב'ארמונות'. לא, כי לא הייתה אפילו אפשרות להזמין מניין של אנשים כי אין מה להביא להם, גם לא בורקס וגם לא מלפפון חמוץ. לא היה מה להביא. עניות שאין כדוגמתה. השכן של הרב בר שלום, לא פחות, היה מרן רבנו עובדיה יוסף, זכר

צדיק וקדוש לברכה. הרבנית מרגלית יוסף, עליה השלום, שואלת את הרבנית בר שלום, שתיבדל לחיים טובים וארוכים: "הרבנית, אני מבינה שנולד לכם בן, ואני יודעת שכשיש בן, השלב הבא "זה הברית. למה אני לא שומעת על הברית"? "למה אין הודעה שאתם מודיעים על הברית משהו"? היא אומרת לה: "החלטנו לעשות את הברית בבית של המוהל". "בבית של המוהל? המוהל מגיע לתינוק, לא התינוק מגיע למוהל." היא אומרת: "כן, זה כשיש כסף. כשאין כסף, אתה הולך למוהל". מיד הלכה למרן הרב עובדיה ואמרה לו הרבנית: "תראה, משפחת בר שלום "אין להם מה לאכול, הם עושים את הברית לא פחות ולא יותר אצל המוהל מחוסר. "אין לחם לאכול, בגד ללבוש". הרב עובדיה מאוד כאב

לו הסיפור הזה, ומיד ביקש ללכת ולקנות להם במכולת הסמוכה מצרכים, אוכל, שתייה לברית. אמר לה: "אנחנו עושים את הברית". זה מה שהיה. הלכה הרבנית מרגלית יוסף לחנות מכולת: "יהודי, שלום". הוא הכיר אותה - הרבנית, אשתו של הרב עובדיה, "תראה, אני רוצה לעשות כאן "קנייה בשביל משפחת בר שלום". הוא אמר לה: "סיכה הם לא מקבלים ממני, סיכה"! "למה"? -"תראי איזה חוב יש להם. "חוב כזה גדול, איך אני יכול לקחת אחריות? מה יהיה הלאה"? טוב, היא חוזרת לרב עובדיה, היא אומרת לו: "אין, הוא לא מוכן לשחרר כלום". "תקראי לו". הוא מגיע לרב עובדיה. אומר לו הרב: "תשמע, אני מבין אותך, חייבים לך חוב גדול מאוד. על מה הם "חייבים לך? מה הם

קנו, ממתקים? מותרות? חטיפים? שוקולדות? קרמבו? מה"? אומר לו: "לא, דברים בסיסיים - לחם וחלב, לעיתים רחוקות הם גם היו קונים גבינה". זהו. נו, הוא אומר: "תשמע, הרב בר שלום תלמיד חכם מופלג, שקדן עצום. אין לו כסף. "יש לו עניות. הוא עשיר בתורה ועני בכסף. תעשה טובה, תוותר לו על החוב. "ואני", אומר לו הרב עובדיה, "אעשה איתך עסקה." הו, עסקה עם הרב עובדיה זה משתלם. "מה העסקה"? הוא אומר לו: "תקשיב טוב, אתה תוותר לו על החוב, ואני אברך אותך שתזכה בזכות "הוויתור הזה לבן תלמיד חכם". בלי שאלות - הייתה לו אמונת חכמים. לא הסתפק, אמר לו: "כל החוב בטל ומבוטל, הם לא חייבים אגורה". לאחר 47 שנים, עשרה חודשים לאחר

פטירת מרן הרב עובדיה, הרבנית בר שלום, שתיבדל לחיים טובים וארוכים, חולמת בלילה על בעל המכולת, שהוא מבקש את כספו - 3,000 לירות. זה הכסף. היא התעוררה בבהלה, ונזכרה שהם לא שילמו לו. אבל לפני 47 שנים. נו, אז מה? אם צריך לשלם, צריך לשלם. מיד התקשרה בבוקר לבנה, שיבדל לחיים ארוכים, הגאון הרב אליהו בר שלום מחבר הספר 'משפט הכתובה'. אומרת לו: "תקשיב, זה הסיפור. תעשה טובה, לך תחפש את הזקן". "איפה אני אמצא אותו עכשיו? 47 שנה אחורה." הוא מגיע, מחפש בסמטאות, ירושלים באזור. איפה? הכול השתנה, הפנים של השכונה השתנו. אבל כשרוצים, יש סייעתא דשמיא. לאחר כמה שעות, הוא מגיע לאותו אדם, כבר זקן מופלג בקושי שומע,

בקושי מדבר. אבל הוא נכנס, הוא רואה שיושב ליד הזקן תלמיד חכם מוכר מאוד. כתוב שם "מגדולי התורה המובהקים". כך כתוב. הרב בר שלום הבן זיהה אותו, אמר לו: "מי כבודו?" חשב, אולי זה יהודי שבא לבקר את הזקן, הוא אומר לו: "אני הבן שלו". -"טוב". ואז הוא פונה - הרב בר שלום לזקן, הוא אומר לו: "כבודו, אני באתי בשביל "סיפור" - התחיל לספר לו את כל הסיפור, "אימא שלי רוצה להחזיר את החוב". "יש לנו היום כסף, אנחנו רוצים להחזיר את החוב". הוא אומר לו: "תגיד לי, אתה זוכר במי מדובר? מי היה היהודי שהיה חייב לך כסף"? כך הוא שואל את הזקן. אומר לו: "כן, הרב יוסף בר שלום". הוא זכר. הוא אומר לו: "אני הבן שלו, אני רוצה

להחזיר לך". הוא אומר לו: "כבר קיבלתי". הוא אומר לו: "מה קיבלת? 3,000 לירות"! הוא אומר לו: "קיבלתי!" מרים את היד בקושי, מצביע על זה שישב לידו - מגדולי התורה המובהקים בדורנו, הוא אומר לו: "זה הבן שלי. הרב עובדיה הבטיח לי - קיבלתי, "לא רוצה כסף. זו הייתה העסקה. קיבלתי". התברר שהרב בר שלום הבן, הוא מכהן כרב בשכונת רמת שלמה בירושלים, הוא כבר זיהה את התלמיד חכם המופלג הזה, עוד כשהוא היה צעיר, והוא היה אחראי על איזו קופת צדקה, והוא ביקש שייתנו לו מלגה מיוחדת כי הוא היה באמת שקדן גדול. מה יצא? שכביכול אבא שלו עזר לאבא שלו, והוא עוזר לבן שלו, בלי לדעת, בלי לשים לב. רבותיי, מי שמתמסר למען התורה, מי

שבאמת מתמסר למען התורה, התורה מחזירה לו בכפל כפליים. ילדים צדיקים ותלמידי חכמים לא קונים בסופר. הקב"ה יודע באמת, ותשימו דגש על המילה 'באמת' - מי מכבד תורה, מי אוהב תורה, מי מכבד תלמידי חכמים. ותזכרו שכל אדם שעמל בתורה, כל אברך שעמל בתורה, הוא בגדר תלמיד חכם שצריך להיזהר בכבודו, שצריך להיזהר איך לדבר איתו, ולא משום שעכשיו, חלילה, הוא מחפש גינוני כבוד, משום החובה שלנו כלפי כבוד התורה, משום החובה שלנו להעריך מהי תורה. ועל זה אמרו חז"ל: אותם בבלים טיפשים שעומדים בפני ספר תורה אבל בפני תלמיד חכם - לא עומדים. מה העניין? "אתה יודע למה אני לא עומד לתלמיד חכם? לא כי יש לי בעיה, "אני רוצה לגרום לו

שיעבוד על מידת הענווה... "בשביל זה, מה, אני דואג לו". הוא ידאג לעצמו, אתה תדאג למחויבות שלך כלפי התורה. דעו לכם כלל אחד ברזל: מי שמכבד את התורה - התורה מכבדת אותו. לכן, אמרו חז"ל: "היזהרו בבני עניים, "שמהם תצא תורה". לפעמים אתה רואה אנשים פשוטים, פשוטים, אין להם ייחוס, ואין להם אבא אדמו"ר, כלום. ואתה רואה שדווקא הם הצמיחו בנים תלמידי חכמים מופלגים. כששאלו את בניו של מרן הרב עובדיה זכר צדיק לברכה: "מה הזכות של אבא "של הרב עובדיה שהוא זכה לכזה בן"? אמר להם: "שבשמחת תורה רבי יעקב עובדיה עליו השלום, האבא, היה שמח בתורה ורוקד "עד כלות הכוחות שלו. שמח ומשמח". הקב"ה נתן לו פיצוי. זה לא פיצוי אלא

מתנה: אתה מכבד את התורה - תקבל את התורה בעצמה. אין נחת רוח ואין שמחה גדולה יותר להורים שהם זוכים שהילדים שלהם צועדים בדרך התורה והמצוות. שנזכה כולנו לרוות נחת מכל יוצאי חלצינו. אמן ואמן.