כוחו של התת-מודע: הרב זמיר כהן (עם כתוביות בעברית)

שלום וברכה וערב טוב לכולם. היום נתבונן בעוצמות שישנן באדם עצמו, עד כמה האדם יכול להשפיע באמצעות העוצמות שבו, החשיבה שבו, ובפרט, כוחו של התת-מודע, במה שיכול להקרין על כל תחומי החיים. בדרך כלל האדם מרגיש מאוד תלותי במה שקורה מסביב, "כמה אני כבר יכול להשפיע?" וכשהוא מרגיש שהוא עצוב או כועס, זועם, הוא חש: "זה לא תלוי בי. איך הגעתי למצב הזה? "כי הוא אשם והיא אשמה והם אשמים." תמיד הוא מרגיש שיש מסביב גורמים. וזה נכון, בסך הכול הגורמים הסביבתיים מאוד משפיעים על האדם. אבל התחושה הזו של חוסר האונים, של ה"עד כמה הדבר לא תלוי בי," זוהי ממש עצת היצר. הקב"ה נתן כוחות לאדם על ידי חשיבה נכונה, על ידי שימוש

בתת-מודע של האדם, להגיע לשמחת חיים, לשליטה במחשבות, לשליטה בכעסים, להיות אדם טוב לב, אדם שמקרין לסביבה, מקרין לעצמו. ראשית, מהו בעצם המודע, ומהו התת-מודע? המודע זה כל מה שיש לנו כעת בהכרה, נושאים שאנחנו חושבים עליהם באותו רגע - זהו המודע. אנחנו כעת מתכננים לצאת לעבודה, מתכננים לאכול, חושבים לעשות משהו, יושבים ליצור עבודה מסוימת - זה מה שיש לנו במודע. התת-מודע, זהו, נקרא לזה המרתף של המוח, שבו האדם מאחסן את כל החוויות שהוא חווה בעבר. לעיתים מדובר בחוויות שמחות, לעיתים בחוויות מביישות, שהוא חש מאוד שלא בנוח באותה תקופה, כעסים, תסכולים, טפיחה על השכם, דברים שבעבר עשה והצליח ובאותם רגעים הוא חווה

חוויה מאוד מרגשת, מאוד שמחה. רואים אותו ברחוב, רואים אדם רגיל, אבל בתת-מודע, אם הייתה לו פעם איזושהי הצלחה, איזה ניצחון, איזה סוג של פריצה, מה שאחרים לא הצליחו לעשות והוא כן הצליח לעשות - הסביבה לא מזהה את האדם. מישהו יכול לדעת מה יש בו, מה הוא חווה בעבר, מה הוא נושא איתו, מה הוא זוכר איתו? אבל אצלו, במרתף של המוח, כל זה נמצא. אדם שהוא חכם ונבון, יכול להשתמש בתת-מודע, בכל מה שנמצא שם באותו מרתף, להכניס את עצמו לשמחת חיים תמידית, ובלבד שידע להציף ברגע האמת את כל מה שנמצא שם. נפתח ראשית בדברי התלמוד בשני מקומות: במסכת הוריות ובמסכת ברכות, משפטים שנראים מאוד תמוהים. יש להם כמובן גם את הממד

הרוחני שבהם, אבל יש כלל גדול ביהדות: שלכל דבר רוחני ישנה השתלשלות גשמית, וכך גם להפך: כל דבר שרואים אותו במציאות, בגשמיות - יש לו את השורש הרוחני שלו. במסכת הוריות דף יב עמוד א, אומרים חז"ל את המשפט הבא. יש כאן סגולות שונות, אחת מהן: "האי מאן דבעי למיפק לאורחא- " אדם שרוצה לצאת לדרך, יוצא למסע ארוך. אפילו היום יש סוג של פחד לקראת יציאה למסע ארוך, למסע סבוך, אף-על-פי שיש היום כלי תחבורה משוכללים. בזמנם היו עוברים דרך מדבריות, יערות, כלי תחבורה לא פשוטים, שודדי דרכים, חיות רעות, היה פחד גדול. "ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא- " הוא רוצה לדעת האם הוא יחזור לביתו, או שחס ושלום יקרה לו אסון

בדרך והוא לא ישוב לביתו. נותנים לנו כאן חז"ל סוג של סגולה, סוג של בדיקה, שהוא יכול לבדוק, ועל-פי התוצאה הוא ידע אם הוא יחזור או לא. "ניקום בביתא דחברא "אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא." אני לא אסביר את מה שכתוב כאן, בגלל המשפט הבא. ממשיכים חז"ל: "ולאו מלתא היא- " לא נכון לעשות כך, לא להסתמך על הדבר הזה. למה? "דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה." משפט מאוד תמוה במבט ראשון. אומרים חז"ל, עם כל הכבוד לסגולה הזו, שהיא בדרך כלל פועלת, בה הוא יכול לדעת את העתיד, האם הוא יחזור לביתו או לא - אל תעשה את זה, כי לא תמיד זה עובד, ולעיתים עלול להטעות. אז מה? שיטעה. אומרים חז"ל, נקרא את לשון הגמרא: "דלמא

חלשא דעתיה ומיתרע מזליה- " אם המסר שהוא יקבל, שהוא לא חוזר לביתו, ובאמת, הפעם הסגולה הזו לא עבדה, הוא כן יחזור לביתו, רק סגולות לא תמיד פועלות, שמונים אחוז כן, עשרים אחוז לא. אבל מהפחד שייפול עליו כתוצאה מכך שהוא יבין "ראיתי לפי הסגולה שאני לא אמור לחזור הביתה," זה נקרא "חלשא דעתיה- " דעתו תהיה חלושה, "ומיתרע מזליה- " מזלו ייהרס. כלומר, הוא באמת לא יחזור אחר כך. אף-על-פי שמצד האמת היה אמור לחזור. למה הוא לא חוזר? כי בתת-מודע הוא יוצא לדרך עם תובנה שהוא יוצא ולא חוזר, וזה יכול לפעול, והוא באמת לא יחזור. לכן אומרים חז"ל תיזהר מראש לא לסבך את עצמך עם תובנות שעלולות להטעות. כלומר, רואים כאן שישנה

השפעה על המציאות. ובאמת, ידוע בעולם יש כאלה הרי שמתחזים לבעלי כוחות, גובים כספים או שרוצים כבוד, כל אחד עם השיקולים שלו, והם מתיימרים לדעת עתידות. לא פעם, כשבא לפניהם אדם, הם מבשרים לו לא טוב. ואותו אדם מרגיש שאם האדם החשוב והנכבד הזה שכל-כך מפורסם, אומר לי דבר כזה, כנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר. בפועל, הוא בכלל לא יודע על מה הוא מדבר, אבל הפחד של האדם גורם לדבר שיתגשם. הייתי בהרצאה בדרום, ניגשה אלי בחורה קרוב לגיל 40, והיא שואלת אם יש לה סיכוי להתחתן. אמרתי לה: "מה פירוש? למה לא? כל אדם יש לו סיכוי. "הזוהר הקדוש אומר שלכל נשמה יש את החצי המקורי שלה. "ודאי, יש לך את החצי שלך ויש סיבות"...

בספר מפתחות לחיים הבאתי שם עשרה גורמים שיכולים לפעמים לגרום עיכוב בזוגיות, שכל אדם צריך לבדוק מה מתוך הדברים האלה שמופיעים בחז"ל, שייכים אליו. "למה את חושבת שלא"? היא אומרת שלפני שנים רבות, היא הלכה לאיזו קוראת בקפה. וההיא בדקה בקפה, שילמה גם סכום לא קטן, והיא אמרה לה: "לפי מה שאני רואה, את לעולם לא תתחתני." ולכן, היא אומרת: "אני רוצה לדעת אם יש לי סיכוי, "אולי על-פי התורה אפשר לבטל את הגזרה." אמרתי לה: "אין עלייך שום גזרה. היא פשוט שיקרה עלייך, "ואת היום מפחדת להתחתן רק מתוך מה שהיא אמרה לך. "את יושבת עם בחור, פוגשת, את רואה שהוא בחור טוב, "אבל מה מהדהד לך בתת-ההכרה? "לפעמים זה גם בהכרה, זה

עולה, 'היא אמרה לי שאני לא אתחתן 'אז כנראה שמשהו פה לא בסדר, ואני לא מזהה,' "ואת מפרקת את הכול." זה בעצם יסוד שמזהירים חז"ל לא להפחיד את עצמנו, אפילו בדברים שיש להם מקור. הסגולה הזאת בדרך כלל היא עובדת, כדי לדעת אם יחזור לביתו או לא. אומרים חז"ל: "דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה- " אם דעתך תהיה חלושה, אם תצא לדרך לא מתוך ביטחון ועוצמה שאני כן חוזר הביתה - חלילה עלול להתרחש אסון. אותו הדבר הטיפוסים המתחזים האלה. נתאר לעצמנו שבא לפניהם אדם, ואני מדבר דברים שקורים בעולם, ומבקש קצת לדעת את העתיד, וההוא מסתכל עליו ואומר לו: "לפי מה שאני רואה"... ובדרך-כלל האנשים האלה גם יודעים איך להרשים, "הוא עתיד

בחודש הקרוב"... יש כאלה זהירים יותר, אז אומרים, "בשנה הקרובה "הוא עתיד לעבור תאונה." אדם ששומע דבר כזה, בכל פעם שהוא נוהג - מה קורה לו בתחושה? או בהכרה או בתת-ההכרה. הוא תמיד חי בתחושה: "אני עלול לעשות תאונה." ואז ברגע שמכונית נכנסת, באופן רגיל הוא היה מיד מסובב את ההגה ומצליח לעקוף, אבל מהפחד שלו, שאמרו לו שהוא עתיד להגיע לתאונה, הוא עלול באמת לבצע תאונה, כי באותה שעה הוא לא יפעל כראוי. לכן, כמה צריך להיזהר לשלוט בחשיבה של עצמנו, לנתב אותה נכון, וכך להרוויח חיים הרבה יותר טובים. אני הזכרתי כעת את הצדדים השליליים. תכף נראה את הצדדים החיוביים. זו דוגמה אחת שמופיעה בתלמוד במסכת הוריות. נראה כעת

עוד דבר מעניין שמופיע במסכת ברכות. מספרת הגמרא במסכת ברכות, דף ס עמוד א: "יהודה בר נתן הווה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא." רב המנונא היה אחד מגדולי האמוראים בדורו. הוא היה הולך, ובחור צעיר, בשם יהודה, הולך אחריו. "אתנח-" הבחור הזה שהולך אחריו, נאנח. למה נאנח? לא כתוב למה, אבל כנראה היו לו קשיים, היו לו צרות. באופן טבעי האדם נאנח. "אמר ליה" - אמר לו הרב, הסתובב אליו ואמר לו: "ייסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה- " אמר לו, כנראה אתה רוצה להביא על עצמך ייסורים, צרות, "דכתיב, כי פחד פחדתי ויאתיני." "ויאתיני", פירושו של דבר - בא לי. "ואשר יגורתי יבוא לי," כל לשון הפסוק שם, בתנ"ך. "כי פחד פחדתי

ויאתיני, ואשר יגורתי יבוא לי." כלומר, הרב מסתובב אליו ואומר לו: למה אתה נאנח? אתה יודע שבאנחה הזו עצמה, אתה מושך על עצמך עוד צרות? שהרי כתוב בפסוק: "ואשר יגורתי- " דבר שאתה מפחד ממנו, בסוף הוא יקרה לך. לכן צריך מראש לא לפחד. כך מדריך אותו הרב, יש לך קשיים - אל תיאנח. תמצא תובנות. זה טבעי, קשה לאדם, הוא נאנח. אבל הוא אומר לו, תחפש על-ידי החשיבה איך להפעיל חשיבה חיובית, איך להוביל את עצמך למקום טוב - ואז יקרה לך טוב. אבל אם תוביל את עצמך למחשבות שליליות - המחשבות השליליות האלה יפעלו עליך, חלילה, לכיוון הפוך, כפי שאתה באמת חושב שכך יהיה. אלה שתי דוגמאות מתוך רבות בדברי חז"ל, עד כמה כוחו של

התת-מודע, של החשיבה. אפשר להסביר את זה גם מההיבט הרוחני, כמו שהסברנו, שלכל דבר יש שורש רוחני. ככל שהאדם יותר בוטח באלוקים, ככל שהאדם סומך על הקב"ה - אז הקב"ה לא מאכזב אותו. אם האדם נשען על בורא עולם, אז הוא נותן לו. אדם שמרגיש שהוא נתון למקריות, אין בורא לעולם, והכול מקרי, והוא כזה מסכן, והכול תלוי במה שקורה מסביב, הקב"ה אומר לו: זו האמונה שלך - תסתדר לבד. אם אני לא בתמונה אצלך, אז בבקשה - תסתדר לבד. איך באמת מגיעים למצב של שליטה במחשבות ובתת-מודע של האדם? לעיתים אנשים סובלים מחרדות, מפחדים, חוסר ביטחון עצמי - תופעה מאוד מצויה היום. חוסר ביטחון עצמי נובע בדרך-כלל משתי סיבות קיצוניות: או

מפינוק יתר - אדם שמפונק יותר מדי בילדותו, כשגדל ויוצא לחיים, הוא לא ידע להתמודד, אין לו ביטחון עצמי, כי תמיד סידרו לו, עשו לו, דאגו לו. או ילד שקיבל יותר מדי מילים קשות, או חבטות מכל סוג שלא יהיה - זה גם מוריד לו את הביטחון העצמי, כי אף-על-פי שהוא כישרוני ומסוגל ויכול, אבל גמרו לו את הביטחון העצמי. כי הראו לו תמיד שהוא לא בסדר, ושהוא לא שווה שום דבר, והוא לא מסוגל, אז הוא גמר לעצמו את הביטחון העצמי. כלומר, חוסר ביטחון עצמי יכול לבוא משתי סיבות קיצוניות: או פינוק יתר, או צער ומצוקה שחווים בגיל ילדות. יש אדם שהוא גם ביישן מטבעו, וזה בסדר גמור - אדם שהוא גם ביישן מטבעו. אבל הוא יוצא לחיים,

ביישנות היא תכונה טובה למקומות מסוימים, אבל אם היא בהפרזה - היא יכולה להקשות. הוא רוצה לפתוח עסק, רוצה להתקדם, הוא מתייעץ. יש אנשים סתם מדמיינים שיצליחו, לווים הלוואות, וכל מי שמסתכל מהצד, מחייך בליבו, מה אתה לוקח הלוואות, במה אתה משקיע? הרי ברור שזה לא ילך. אבל אני מדבר על אדם שהוא באמת מסוגל ויכול, שקול, מתייעץ עם אנשים שהם מבינים. וכולם, באמת, אנשים שאוהבים אותו ואומרים לו את האמת: "אומרים לו: "אתה תצליח, אין סיבה שלא. אבל הוא תמיד מרגיש פחד, פחד לצאת לדרך, חוסר ביטחון עצמי. יש תופעה כזו, מצויה מאוד, אצל אנשים שכירים. הוא עובד כשכיר, הוא מוצלח ביותר, מרים את כל העסק, נותנים לו אפילו דברים

לבצע שהוא לא למד עליהם, והוא עושה אותם בצורה הכי טובה. יש כאלה, איפה שנוגעים, הכול מצליח. והוא יודע, שכשכיר, המשכורת מאוד קטנה. כעצמאי הוא יוכל לפרוץ קדימה, אבל הוא מפחד, מפחד לצאת לדרך. מתייעץ עם הוריו, עם אחיו, אחיותיו, כל מי שמכיר אותו, חברים שאוהבים אותו, רב שמכיר אותו ואומר לו: "אין לך מה לפחד, צא לדרך." אבל הוא מפחד. כיצד ניתן באמת להגיע למצב של ביטחון עצמי, מצב של שליטה ברגשות, שאגב, חשוב גם להוסיף עוד מחקר שממש התגלה בשנים האחרונות, כי זה מאוד קשור למה שנדבר מיד. מה קודם למה? האם המחשבה קודמת לרגש? או הרגש קודם למחשבה? זו שאלה שהעסיקה את הפסיכולוגים עשרות רבות של שנים. היו תיאוריות

שנפלו ועלו. למה זה כל-כך חשוב לדעת מה קודם למה? האם אנחנו קודם חושבים, ואחר-כך מרגישים, או קודם מרגישים, ואחר-כך חושבים? אם הרגש קודם לשכל, אדם שחווה חוויה קשה, מצערת, אי אפשר לעזור לו. תדבר איתו, תסביר לו, תנסה לשכנע אותו, אבל הרגש צועק, מה הוא יכול לעשות? הוא חווה חוויה כאובה. והרגש, קודם לשכל, קודם להגיון, אז אין מה לעשות. אבל אם המחשבה, השכל, הוא זה שקודם לרגשות, על-ידי החשיבה אפשר לשלוט ברגשות. גם לפני שקורה מאורע מכאיב, אדם שמכין את עצמו עם כלים מחשבתיים, כשקורה לו מאורע מצער, יש לו כלים להתמודד. וגם אם הוא חווה, ניתן לעזור לו על-ידי השכל לשלוט ברגש. רק בשנים האחרונות ממש באמצעות מכשור

מאוד מתקדם מדדו גלים חשמליים של המוח, גלים של הלב. התברר שהמוח מקדים את הלב בכמה שניות. כלומר, כשאנחנו חווים רגשות, זה בא רק לאחר שהשכל הבין שיש פה בעיה. כשהשכל מבין שמדובר בתמונה מצערת, בתמונה מכאיבה, בתמונה מפחידה, אז הרגש עובר לפעילות, ומכניס אותנו ללחץ, לפחדים, לחששות. אבל קודם כול השכל קולט, ואחר-כך הרגש מתחיל לעבוד. זוהי מסקנה מדעית של השנים האחרונות. לפני כן שיערו שזה כך, אבל היו כאלה שטענו אחרת. היום הוכח מדעית. ולמעשה זה פסוק מפורש בתורה. בכמה מקומות בתורה כתוב: "כי תצא למלחמה על אויבך "וראית סוס ורכב, עם רב ממך"... בזמנם היו נאבקים פנים מול פנים, יוצאים לקרב, עם ישראל יוצא עשרת

אלפים חיילים, רואים שלוש מאות אלף מולם. מה קורה באותה שעה לחייל שיוצא לחזית כזו? ליבו נופל בקרבו. איך אני יכול? אבל אלוקים אמר לי לצאת למלחמה, בסדר, אבל איך אפשר? זה לא הגיוני. אומרת התורה: "כי תצא למלחמה על אויבך וראית עם רב ממך, לא תירא מהם, "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים, המסות הגדולות"... אומר לו הקב"ה: אל תפחד, תזכור מה שעשיתי לעמים חזקים ועצומים שיצאו נגדך, וממילא אל תפחד. במילים אחרות, מה התורה אומרת? שמה קודם למה? שהשכל קודם לרגש. כי מה זה "לא תירא מהם זכור תזכור?" "זכור תזכור" זה במחשבה. אבל אומרת התורה, אם תפעיל את המחשבה שלך נכון, אתה תוכל לסלק את כל הפחדים. אבל

במציאות אני... לא, אתה לא תפחד. אתה יכול לשלוט ברגשות על-ידי השכל. וזה מופיע בתורה בכמה מקומות. והתורה, כמובן, אמינה גם יותר מהמחקרים. מי שיצר את האדם, יודע בדיוק איך המערכות עובדות אצלו. לכן, העניין הזה של השליטה במחשבות, הניתוב של המחשבות, לא כמו שיש כאלה שמבינים, שמה זו מחשבה? מחשבה היא סוג שהמוח מפריש. יש הפרשה כזו שהמוח מפריש, אבל זה לא תלוי בי, אני יכול לבנות בית, יכול ליצור, יכול לצייר, אבל מחשבה... באה לבד. זה לא נכון, אדם יכול לשלוט במחשבות, על-ידי המחשבה, יכול לשלוט במחשבות. רק כאשר מתבוננים בדברים בצורה נכונה. עצה טובה לאדם שמרגיש חוסר ביטחון עצמי: חשוב להיעזר בדף ועט, לרשום לעצמו

את כל ההצלחות שהוא הצליח בחייו, כשהיה ילד, כשהיה נער, כעת כשהוא כבר עובד במקום מסוים והצליח כל-כך הרבה. בפרט, אם יש מקרים כאלה שבהם ההצלחה הייתה נגד ההיגיון, והוא ידע, הייתה לו תחושה "אני אצליח," והוא ניסה ועשה והצליח. לרשום לעצמו את כל אלה. קודם כול שזה יהיה על הדף. אחרי שהכול נמצא על הדף, לשבת עם עצמו ולהכניס לתת-מודע, להכניס למרתף, כלומר, להכין לעצמו איזה חדר במוח, ואת כל המידע שרשום על הדף - לאחסן באותו חדר. כמו שכשרוצים לזכור מספר טלפון, משננים אותו המון, עד שזוכרים. אדם שקיבל מספר טלפון חדש, הוא אחר-כך שולט בו במהירות. למה? כי הוא יודע, אני צריך לזכור את המספר הזה, אין מה לעשות. אם אני

חייב לזכור, אז אני אזכור. אז הוא ישנן ויחזור עד שהוא יזכור. כך לשנן את הדברים, להכניס אותם לאותו חדר שנמצא שם במוח. ולומר לעצמו: ברגעים נדרשים אני מציף את כל הקטע הזה. פשוט לעשות מזה ראשי תיבות, ראשי פרקים, משפטים קצרים, מילים קצרות לפעמים מילה, שתי מילים, שיזכירו לו את אותה פרשה שהוא מאוד הצליח בה. לאחר מכן, כאן כבר תלוי במה מדובר, על מה הוא רוצה לעבוד. אם הוא רוצה לעבוד על ביטחון עצמי, למשל, הוא חש חוסר מסוגלות לצאת לדרך, אף-על-פי שהוא יודע שהוא יצליח, וכולם יודעים שהוא יצליח, אבל יש לו את הפחד לעשות את הצעד, שימצא לעצמו במשך חודש, כל יום זמן שהוא לא בלחץ. לא זמן שהוא ממהר לעבודה, או שאשתו

כעת צריכה אותו, זמן רגוע, שהוא נסגר בחדר לבד, יושב ברוגע, בשלווה. בספר "פרדס רימונים" של הרמ"ק, רבי משה קורדוברו, ממליץ גם על סוגי בגדים, צבע הבגדים, מה שדיברנו בשיעור הקודם. הוא אומר שהצבע, האווירה של החדר, הבגדים שאדם לובש, מאוד משפיעים. אבל אם נבקש לעשות דבר כזה, רוב האנשים לא יעשו שום דבר. "תפסת מרובה, לא תפסת." אז אפילו איכשהו, אבל להיכנס לחדר, ישב ברוגע, בשלווה, סוג של הרפיה במחשבה. יעלה מהזיכרון את כל ההצלחות שלו, ואז ידבר עם עצמו, "אני יודע שכשאפתח את העסק הזה, אני אצליח. "הרי כל מי שאוהב אותי, ואני סומך עליו "שהוא לא מנסה לעבוד עליי או לרמות אותי, בשביל לרצות אותי, "אלא אנשים שבאמת

אני סומך על שיקול דעתם, אומרים שאני אצליח. "גם אני יודע שאני אצליח, "אז אין לי ספק שאני אצליח." וכך ידבר עם עצמו במחשבה או במילים, מה שיותר שייך לאופי של האדם. במשך חודש, אם הוא ייקח לעצמו 10 דקות כאלה כל יום, בסוף החודש הוא יכול להרגיש לפתע תעצומות נפש, כוחות אדירים, והוא יכול לצאת לדרך. לפעמים צריך את התמיכה של האישה, של החברה, אבל לצאת לדרך ולעשות. באותה מידה, מזווית שונה, אדם שמכיר את עצמו, שלעיתים הוא מגיע לכעסים בלתי נשלטים, הוא מגיע לזעם, או שהוא סובל מחרדות, מפחדים, תמיד לקחת נקודות מסוימות, שהוא יודע שהנקודות האלה מאוד מדברות אליי, הנקודות האלה מאוד משכנעות אותי, להכניס אותן שם,

לתת-מודע, ולהציף אותן באותם רגעים. לעיתים בין בני זוג קורה שאחד מהם מגיע לשבירה, כי הצד השני פוגע בו במילים קשות. ולפעמים שומעים את זה, גבר כלפי אשתו, אישה כלפי בעלה, או עובד כלפי מעביד. הוא יודע שהמעביד שלי בסך-הכול הוא בסדר, הוא בן אדם טוב, אבל כשמשהו לא מסתדר בעבודה, הוא שופך אש וגופרית. הוא אומר עליי שאני לא שווה שום דבר, ושאני הורס לו את כל העסק, וכמה אני מקלקל, וכמה הוא מצטער בכלל שהכניס אותי לעבודה. או אישה שיודעת שבעלה אומר לה: "חבל שהתחתנתי איתך", כל מיני ביטויים מהסוג הזה, שלעיתים קורים דברים כאלה בין זוגות. מילים שהן ודאי לא במקום. יש אנשים שמגיעים לשבירה, אף-על-פי שהם יודעים שאני

כן רוצה לחיות עם האדם הזה, אני כן רוצה להיות בעבודה הזו, כי אני יודע שהעסק הזה הוא טוב בשבילי, אבל קשה לי רגשית לשאת את כל המשפטים הנאמרים. גם כאן, ברגע שמרגילים את עצמנו להכין את החדר הזה במוח, להכניס לתת-מודע דווקא את המקומות שכן הצלחנו בהם. לדעת עד כמה אנחנו כן מוצלחים, עד כמה מסוגלים. אני לא מדבר מההיבט של הגאווה, שאדם מתחיל להתגאות ולהתנשא, "אני ואני ואני." זה ודאי שלא. "תועבת ה' כל גבה לב." אבל כמו שלא טוב להיות גאוותן, גם לא טוב להיות אדם שלא מחזיק מעצמו, וחש חוסר מסוגלות, חוסר מוטיבציה. צריך לדעת להכיר את כוחותיו, את יכולותיו. וברגעים כאלה, כששומעים מהמעביד, או מהאישה או מהבעל, או ילד

אפילו מהוריו, משפטים קשים שאתה לא שווה שום דבר, ואתה לא בסדר, מיד לדעת, כעת אני אמור להציף מהתת-מודע אל המודע, את אותו חדר. לפתוח את הדלת של החדר, להרים את הכול חזרה להכרה, כי זה נמצא שם, רק צריך להרים להכרה ולהתבונן, לומר לעצמנו אני יודע שהאדם הזה מדבר כעת לא לעניין, אני מכיר את עצמי שאני כן בסדר, ולא כפי שהוא כעת מתאר את הדברים. המחשבה יכולה להכניס את האדם לשמחת חיים, להעלות אותו לקומות שונות לחלוטין. הסביבה יכולה להתייחס אליו בצורה אחת, אבל הוא עצמו חי בצורה אחרת לגמרי. הוא לא נשבר. יורדים עליו, פוגעים בו, אבל הוא תמיד שמח וטוב לב, תמיד מקרין שפע, מקרין טוב לאחרים. והוא עצמו יהיה המרוויח

הגדול מכל זאת. מחקרים מצביעים על העובדה שילדים קטנים ששמעו מההורים מחמאות על מעשים טובים שעשו... יש אימהות שיודעות לפרגן, אבות שיודעים לפרגן על ההצלחה בלימודים, על העשייה במלאכת יצירה, בעזרה בבית. לא משנה מה, כל דבר. יודעים לפרגן, יותר להחמיא. ילד עשה משהו - מחיאות כפיים, שההורים וכל הסביבה, מרוממים אותו, מחמיאים לו, משבחים אותו. ילדים שגדלו בצורה כזאת, עם המון חום ואהבה, כשמתחתנים לעיתים לא מקבלים שום מחמאה מהצד השני. זה קורה, יש זוגות כאלה שלא מקבלים שום מחמאה. אבל אם בגיל הרך קיבלו מחמאות, מחיאות כפיים, גם אם חסר להם את זה בגיל המאוחר, כשהוא עושה מעשה טוב, האדם הזה, הוא שומע ברקע את מחיאות

הכפיים של אימו כשהוא היה ילד. ואז לא חסרות לו המחמאות של אשתו, זה לא חסר לו, כי הוא שומע ברקע: "אימא תמיד אמרה לי שאני ילד נפלא, "אימא אמרה לי שאני מצוין." הוא בן 50 עכשיו, אבל הוא שמח וטוב לב, הוא שומע עדיין את האימא ברקע של הדברים. כמה חשוב באמת להשקיע בילדים חום, אהבה, תשומת לב, מחמאות. אפשר להציל לו את הנפש. יש אנשים בלי מחמאות, בלי חמימות, נשברים לחלוטין. אבל אם אנחנו כהורים ניתן לילדים את החום, את האהבה, את תשומת הלב, הרי אנחנו לא יכולים לפקח כל החיים. האדם יוצא לחיים, ויש לו אחר-כך את הזוגיות ואת הנישואין ואת העבודה והתמודדויות. אבל אם בגיל הרך נותנים לו את הכלים, נותנים לו את העוצמות,

כל זה נכנס לתת ההכרה. המערכת החווייתית הזאת, שאני כן מסוגל, ואני כן מוצלח ואני כן טוב כמו שאמרו לי - זה דבר שמלווה אותו לאורך כל החיים, גם אם מחסירים לו בעבודה לאחר מכן, או בבית, במשפחה, הוא שומע עדיין את ההורים, את המחנכים שידעו להחמיא לו בגיל הרך. לפעמים משברי החיים מאוד מקשים, אבל כל אדם צריך לדעת לא להישבר, לא להיכנע למה שקורה מסביב, אלא לדעת יש לו שם בפנים את היכולות, את הכוחות. תפקידו להכין אותם, לסדר אותם ולהציף אותם ברגע של ניסיון. איך הייתה ההרצאה? -חבל על הזמן, סוף הדרך. אוהבים את הרב, אוהבים את הידברות. תותח, נו, הרב זמיר, משכמו ומעלה. יש המון המון מה ללמוד ממנו. מדהים. הרב ממש

חזק, כל שאלה הוא עונה, אין דברים כאלה. תמיד לומדים משהו מההרצאות של הרב זמיר כהן, וגם היום למדתי. כמה חוכמה, כמה? כל שבוע אני עוזבת את הכול ובאה. ממש מדהים. מקרב, נהנים. רב צדיק, כיף לשמוע אותו, נעים. אפילו שיש לי אירועים, חתונה, אירוע מסוים, אני מוותרת, אני מגיעה להרצאות שלו. זה יותר חשוב לי מכל דבר אחר. חשוב וכדאי לעוד הרבה אנשים לבוא ולשמוע אותו. עריכת כתוביות: אורטל זגורי